מתני' כהן גדול ונזיר אינן מיטמאין בקרוביהן. בגמרא מפרש מנ"ל:

היו מהלכים בדרך. לאו דוקא בכה"ג פליגי אלא ה"ה בכהן הדיוט נמי פליגי דחד טעמא הוא:

גמ' כתיב. בכהן הגדול ועל כו':

מה אנן קיימין. במאי איירי קרא:

ופריך כתיב על כל נפשות. מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא:

ואת אמר אכן. ואיך קאמרת דעל כל נפשות קאי אקרובים הא קרובים מפורשים בקרא:

מכאן איסור אחר איסור בתורה. פעמים כתיבי שני אזהרות בתורה בענין אחד לעבור עליו בשני לאוין:

אלא להתיר מת מצוה. סתמא דש"ס מסיק לא מוקמינן קרא בלאוי יתירי היכא דאיכא למידרש והכא איכא לאוקמי קרא יתירא להתיר מת מצוה וה"ק דוקא לאביו לא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה:

אית כו'. איכא דילפי היתר לכהנים לטמא למת מצוה מהאי קרא:

לא יטמא בעל בעמיו להחלו. וה"ק לא יטמא בעל בשארי בעוד שהוא בתוך עמיו שיש לו קוברין שאינו מת מצוה ובאיזה שאר אמרתי לטמא בו באותו שהוא להחלו להתחלל הוא מכהונתו:

להחלו אינו מטמא. טומאה שהיא לו חולין וזר שאין זה כבודו שיטמא למת אבל מטמא הוא למת מצוה שאין לו בזה שום חילול:

כי קללת אלקים תלוי. רישא דקרא כי קבור תקברנו ביום ההוא ודריש הכי כי קבור תקברנו כל שהוא בכלל אזהרת קללת אלקים:

התיבון הרי עכו"ם. שמוזהרין על קללת השם שהיא אחת ממצות ב"נ ואפ"ה אין מצוה בקבורתן:

ומשני אילו שמיתתן. על ברכת השם בתלייה דהיינו ישראלים עליהם מצווין בקבורה שכן כתיב כי קבור תקברנו כי קללת אלקים תלוי משא"כ עכו"ם מיתתן על כל אזהרתם בסייף:

קבור מצות עשה. לקבור הנהרג ביום ההריגה:

ה"ג סודר שנחנק בו ת"ל תקברנו יכול יקברו עמו ת"ל כי קבור תקברנו אותו. וה"פ מניין שהדברים שנהרג בהן שהן נקברין ת"ל תקברנו יתירא שמוסיפים לו קבורה לרבות את אלו יכול שיהיו אלו נקברין עמו בקבר אחד ת"ל כי קבור תקברנו יקבר הל"ל אלא שיהא הוא לבדו בקבר ואלו נקברין בתפישת הנהרג:

קבורה לו ולעצו ולאבנו. כלומר מהך קרא שמעינן שקובר הכל בתפישה אחת מעתה כיצד קובר לעצו ולאבנו:

מעמיק. בקרקע ג' טפחים וקוברן כדי שלא יעלה המחרישה:

תקברנו. דרשינן מיניה שיקברנו כלו ולא יקברנו בשנים ובשלשה מקומות:

מיכן שאם שייר ממנו לא עשה כלום דבעינן שיקברנו כולו שנאמר כו' והרא"ש גורס מה ת"ל כי קבור כו':

מיכן שאינו נעשה מת מצוה עד שיהא ראשו ורובו. דהא הך קרא איירי במת מצוה כדאמרי' לעיל הלכך דינו כנהרג דוקא שלם ולא חסר:

ויש כן זו. וכי כן הדין בתמיה גי' הרא"ש ויש כאן זו פי' וכי יש כאן מת מצוה:

בחוזר תיפתר. וגי' הרא"ש תיפתר בחוזר תפרש הא דא"ר יסא שמיטמא לאבר מת מצוה בשכבר ניטמא לשאר הגוף ונשאר אבר אחד שלא קברו חוזר ומיטמא לו אבל לכתחלה לא יטמא לאבר:

אבל אדם מיטמא על עצם כשעורה מאביו. שמת:

ביוסי בן פכסס. כהן היה:

נומי. מכה שגורמת לחתוך גם האבר שהיה עליו שלא יכלה הגוף כולו:

הצדיק אובד וצדקו עמו. דליכא למימר כפשטיה שהצדקות גורם לצדיק שיאבד בתמיה הא כתיב דרכיה דרכי נועם אלא הכי קאמר הצדיק באבידתו עומד בצדקו כגון יוסי שסבל היסורים בשהיית חיתוך אברו שלא יטמא בנו:

כל שהוא צווח. שיבואו אחרים לעסוק במת זה והן רחוקין ממנו ואין שומעין קריאתו:

הרי זה מושך ידו. ולא אמרינן הואיל והתחיל בהיתר יגמור:

עד היכן. כמה יבואו לעסוק במת וימשוך ידו:

וחילופיהן. שכן דרך שמתחלפין לשאת לפי שהכל רוצין לזכות בו:

בשאינן צריכין לו. כלל הוא דמושך ידו אבל אם בלעדו אינו נקבר מהר כל כך אינו מושך ידו א"נ שבאו כדי צרכו שהן שיתא אלפי גברי אבל אם אין שם כל צרכו אינו מושך ידו:

אבל אם היו מכירין אותו. שהוא צורבא מרבנן אינו מושך ידו עד כדי שיעור:

אבל אם היה כבודו לכן. שהוא גברא רבה אינו מושך ידו דאין לו שיעור:

והנשיא כבודו לכן. שכל ישראל חייבין לעסוק בו:

כד דמך. כשמת רבי יודן נשיאה הכריז רבי ינאי ואמר אין כהונה היום כלומר הכהנים מותרים לטמא לנשיא:

בכנישתא כו'. בבית הכנסת העומד בין הגפנים בציפורא ששם היה עומד ארונא של רבי יודה הנשיא ודחפוהו לרבי זעירא וטמאוהו באהל המת:

בתר רבי מנא. להתעסק בה ורבי מנא היה כהן:

ולא סליק. ולא עלה:

וא"ל. אם בחיי הנשיא אין מיטמאין לאחיותיהן לאחר מיתת הנשיא לא כ"ש והך מעשה בתר דמית ר"י נשיאה הוה:

אמר רבי נסא. לאחר מיתת הנשיא עשאוה כמת מצוה שבחייו די לה כבוד זה שהנשיא מתעסק בה משא"כ במיתתו:

רבי ינאי זעירא. כהן היה ומת חמיו:

הוא. היה חמיו וגם היה רבו ושאל לר' יוסי אם מותר ליטמא לו ואסר ליה להיטמא לו:

יטמאו לו תלמידיו. כלומר בשביל שהוא תלמידו יטמא לו ולא בשביל שהוא חמיו:

ה"ג רבי יוסי נטמאו לו תלמידיו. וכ"ה ברכות פ"ג:

ואכלו בשר ושתו יין. בשעה שהיה עדיין המת מוטל לפניהם:

חדא מן תרתי לא פלט' לכון. באחת משתים לא עשיתם כהוגן:

למה אכלתם בשר ושתיתם יין. שאונן אסור באכילת בשר ושתיית יין:

לתלמוד תורה. כדי ללמוד תורה:

ר"י. היה יושב ללמוד עם התלמידים בבה"מ והיו בתלמידי' כהנים והביאו מת לתוכו שכך היה מנהגם להכניס המת קודם הקבורה לבהכ"נ או לבה"מ:

מן דיתיב ליה. כל זמן שהיה המת בתוכו לא אמר כלום גם לאחר שיצא לא אמר כלום שלא היה חושש כלל לטומאה זו כיון שהיו יושבים ולומדים א"נ למאן דישב שם ולא יצא לא אמר כלום גם למאן דיצא לא אמר כלו' שלא רצה להתיר בפירוש להתלמידי' שמותר לטמאות לתלמוד תורה. רבי ניחומי. כהן הוה:

נח הוה עבר תחות כיפתא דקיסרין. שהיה מחזיק אותו המקום למקום טומאה ורבי אמי אע"פ שכהן היה עובר תחתיהם ולא היה מחזיקו למקום טומאה:

ר' כהן. כהן הי':

ה"ג אין משום דפריש לי' באש כו'. וה"פ סתמא דש"ס קאמר לא ידעין למה כעס ר' חזקי' אר' כהן אם הטעם שלא היה לו לפרוש מהם משום שמטמא אדם לתלמוד תורה ואלו היה הולך עמהם היה לומד תורה עמהן או משום שהוא מקנתר או פחדן וחשש לדברי רבי ניחומי שאומר שיש שם טומאה והרי ר' אמי עבר ולא חשש:

ה"ג ואי משום דהוה סייטן כלומר סר מן האמת מלשון כי תשטה:

ויוצא לחוצ' לארץ. אע"פ שגזרו טומאה על ארץ העמים:

לדיני ממונות. להציל ממונו שיש לו שם וכ"ש לדיני נפשות א"נ לדון דיני ממונות ודיני נפשות שהן מצוה. ולקידוש החדש. כשאין יכולין לקדש החדש ולעבר השנים בא"י:

ולהציל שדה מן העכו"ם. ואע"פ שאין הפסד בדבר שצריך ליתן לו השדה או דמיו מ"מ שדה ניחא ליה טפי א"נ בשדה בא"י איירי דאיכא קצת מצוה שלא יהיה להם חנייה בא"י:

אם יש לו. רב בא"י ללמוד ממנו אל יטמא לצאת לח"ל:

ה"ג שהיה מטמא ויוצא אחר רבו לציידן. שהוא ח"ל:

אא"כ הבטיחו לו אשה. ולא על ספק נישואין:

ה"ג מהו שיטמא כהן לנשיאת כפים. כגון שהיה מת בבהכ"נ אם מותר לכנוס לתוכה כדי לישא כפיו:

גבילה. שם תלמיד:

חזר. רבי אחא ואמר אפשר דלא שמע ממני אלא האי דאמר ר"י בר פזי כו':

וסבר. גבילה השתא דאמרית נ"כ עשה א"כ אתי עשה דנשיאת כפים ודוחה לא תעשה דטומאת כהנים וטעי בזה דבטומאת כהנים איכא נמי עשה קדושים יהיו ואין עשה דוחה ל"ת ועשה:

אנא לא אמרי לי'. אחרי שטעה ואנא לא אמרי ליה הביאו ואכה אותו כראוי לתלמיד שהורה שלא כדין:

ר"א. היה יושב ולומד עם התלמידים בבהכ"נ הנקרא מרדתא בקיסרין והיה שם בבהכ"נ מת וכשבא זמן לישא כפיו לא שאלוהו תלמידיו הכהנים אם מותרים לשהות שם לנשיאת כפים או לא וכשהגיע זמן אכילה שאלו אם מותרים לאכול בבה"מ אע"פ שיש שם מת:

אמר לון כו'. כעס עלייהו ר' אבהו ואמר להו אם מצות נשיאת כפים פשיטא לכם שאינה דוחה טומאה דת"ת דוקא דוחה לכך לא שאלתם ממני ועל האכילה שאלתם:

כד שמעון כן. כששמעו שר' אבהו כעס כל אחד ואחד מהתלמידים היה משמט נפשיה וברח לו לילך לביתו לאכול:

כדסלק. כשעלה המלך דוקלינס לא"י ראו את ר"ח פוסע על הקברים שבצור כדי לראותו:

יהא יודע להפריש. יבין ויכיר אח"כ כמה הפרש יש ביניהם:

מהו שיטמא אדם לכבוד אביו ואמו. בטומאה דרבנן:

ר' יסא שמע. דבאה אמו לבוצרה והוא ח"ל ור"י כהן היה:

א"ל אם מפני סכנת דרכים. שיש לאמך לבוא יחידי ואתה הולך נגדה כדי ללותה צא:

ואם בשביל כבוד אמך. שאתה רוצה לילך נגדה בשביל כבודה איני יודע אי כיבוד אב דוחה איסור דרבנן או לא:

עוד היא צריכה לר"י. בתמיה וכי הדבר הזה ספק הוא לר"י ודאי דדוחה אלא שהיה מספקא ליה בשביל ביטול לימודו דגדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב:

אטרח עלוי. ונתן אמתלאות לדבריו שאין ביטול תורה בהליכתו:

ואמר. ר' יוחנן גמרת לצאת צא ותחזור בשלום:

שמע ר"א ואמר כו'. סד"א הכי אמר ר"י אני איני אוסרך ואיני מתירך אם דעתך נוטה להתיר עשה כדעתך קמ"ל ר"א שאינו כן אלא התירו וכן משמע בבבלי קידושין פ"ק:

אין רשות גדולה מזאת. שהרי בירכו:

לכבוד רבים. ללותם:

מתאימות. שוות שלכל א' יש מעלה וחסרון:

ואם לאו הולך בקרובה. אע"פ שהיא טמאה אינו חושש מפני כבוד הרבים:

עד כדון. מברייתא ליכא למשמע אלא בטומאה דרבנן ועדיין קמיבעיא לן אי גם טומאה דאורייתא דחינן מפני כבוד הרבים:

שדוחה למצות ל"ת שעה אחת. כלומר לפי שעה הוא דדחינן אבל לזמן קבוע לא:

הדא אמרה. זאת אומרת:

אין שואלין הלכות לפני מטתו של מת. מפני כבודו של מת שנראה כלועג לרש:

ופריך והא ר' יוחנן שאל לר' ינאי לפני מעתו של ר"ש בן יהוצדק הקדיש עולתו לבדק הבית. מהו שיתפיש ההקדש על גוף העולה או לא:

והוא. משיב ליה ש"מ דמותר:

אמר. מעשה דר' יוחנן היה לאחר שכבר העלו הארון למקום המיוחד לו:

ופריך והא ר' ירמיה שאל. הלכה לר"ז לפני מיטתן של ר"ש ורשב"י והיה ר"ז משיב לו:

ומשני אמר. נאמר כשהיה רחוק מהמטה היה משיב לו וכשהגיע קרוב לה לא היה משיב לו:

הכתפים. נושאי המטה:

ה"ג ר"ז שרע בדיבוריה. וה"פ ר"ז נפל בעוד שהיה מדבר בהיותו מספיד אחד מהמתים:

אתון. נכנסו ורצו להזקיפו ומצאו שנחלש ומחמת חולשתו נפל:

א"ל מהו. שהוא כן:

ה"ג א"ל. להא דאתינן והחי יתן אל לבו בשביל מה שבאנו לכאן דהיינו לתת אל לבו ענין המיתה כדכתיב והחי יתן אל לבו ומרוב עיונו ושומו על לבו דברים אלו נחלש כל כך:

הרי זה. מתעסק בו וקוברו במקומו:

כאלו שפכת דמים. שבזית אותו שלא הבאתו לקבורה במקומו דקיי"ל מת מצוה קונה מקומו כדאמרינן בסמוך:

הוא היה אומר. ר"ע אמר כל שאינו משמש ת"ח חייב מיתה:

מת מצוה קנה מקומו. שהוא מונח שם לקברו באותו מקום כשיעור ד' אמות:

אפי' שדה. חשוב שגדילין בו כורכמין אפ"ה אין להעבירו ממקומו וקוברין אותו שם:

שדה בור ושדה ניר. היה מימין הדרך שדה בור ומשמאלו שדה ניר מפנהו וקוברו בשדה בור שאינו לא חרוש ולא זרוע. ניר חרוש ולא זרוע:

קוברין אותו בשדה ניר. שלעולם קוברין אותו בשדה הגרוע שמקום הקבר נפסד ואסור בהנאה ואין מפסידין ביותר אי נמי על ידי הקבורה מרבה טומאה שאף הזרע שבתוכו נטמא:

אבל בשדה אילן לא. אע"פ ששניהם שוין אפילו הכי אין קוברין אותו בשדה אילן שיאהילו הענפים על הקבר ויהיה כל האילן טמא ואין מרבין את הטומא':

מפני הכשר בצירה. שיאהילו בוצרי הכרם עם סלי הענבים על הקבר ויטמאו הענבים שכבר הוכשרו ע"י זיעה או מוהל היוצא מהענבים או שיטמאו הבוצרים עצמן באהל ע"י הסל ויעשו בטומאה:

החליף. והניח בשדה זרע במקום בור או בשדה כרם במקום זרע:

עובר משום לא תטמא את אדמתך שהרי מרבה את הטומאה:

ה"ג ולא הוא לוי הוא ישראל. וה"פ אין ללוי שום מעל' על ישראל לענין טומא':

בשעת דוכן שנו. בשעה שהיו לוים עומדים על הדוכן הוא דאמרינן יטמא ישראל ואל יטמא לוי שיתבטל ממצותו לעמוד על הדוכן:

ה"ג מודין חכמים לר"א בכ"ג טמא ונזיר טהור שיטמא כה"ג ואל יטמא נזיר ומודה ר"א לחכמים בכ"ג טהור ונזיר טמא שיטמא נזיר ואל יטמא כה"ג. וה"פ שניהן מודים כל מי שנתחלל קדושתו הוא יטמא וזה שעדיין בטהרתו לא יטמא אע"ג שאם מוסיפין טומאה על טומאתו חייבין עליה מ"מ השתא מיהו לאו טהור הוא:

ופריך הגע עצמך כו'. אהא דהשיבו חכמים נזיר קדושתו קדושת שעה קשיא ליה א"כ נזיר שהקדישו אביו מרחם שאין קדושתו קדושת שעה נאמר שיטמא כה"ג ומתני' סתמא תנן משמע בכל נזיר יטמא נזיר ולא כה"ג:

ומשני זו תורה. קדושת כהן מן התורה קדושת עולם וקטן שהדירו אביו בנזיר אינו אלא הלכה:

ה"ג דב"ש אומרים תדיר ומקודש מקודש קודם. וה"פ דתנן פ"ח דברכות בש"א מברך על היום ואח"כ מברך על היין ובה"א מברך על היין ואח"כ מברך על היום וטעמייהו דב"ש קדושת היום דהוא מקודש קודם להיין אע"פ שהוא תדיר:

ה"ג כן ר"א אומר תדיר ומקודש מקודש קודם. הלכך נזיר שהוא מקודש יותר שהרי מביא קרבן על טומאתו קודם לכ"ג אע"ג שקדושתו תדיר:

יטמא נזיר שלשים. שקדושתו מועטת וכן כולם:

ונזיר נזירות. הרבה כגון שקיבל על עצמו מאה נזירות כל נזירות לחמש שנים שהן יותר מחיי האדם:

הא נזיר נזירות לא מפני שתגלחתו מרובה. דנזיר עולם מיקל בתער אבל אינו מגלח כל שערותיו אבל נזיר נזירות כל שכלה הזמן שקבע לנזירותו מגלח כל שערותיו כדין נזיר טהור:

מפני שקרבנותיו מרובין. שבכל שנה מיקל בתער ומביא קרבנותיו משא"כ נזיר נזירות אינו מביא אלא קרבן אחת לחמש שנים:

החליף. שטימא עצמו הקל בקדושה מהו:

ומשני ייבא. אתיא כהא דא"ר אמי לעיל במפנה המת לשדה שגורם לו טומאה יותר מחבירו שעובר על לא תטמא את אדמתך הכא נמי עובר אלאו דטומאה אם החליף:

מתני' על המת כו'. בגמרא מפרש:

ועל כזית נצל. מפרש בגמ' ועל תרווד רקב. מלא כף מעפר רקבון של מת ובגמ' מפרש איזה מת שיש לו רקב:

תרווד. כף גדול שמחזיק מלא חפנים:

על השדרה. אפי' אין בה בשר כלל וכן על עצם גולגולת של הראש אפי' אין בו בשר:

ועל אבר מן החי ואבר מן המת שיש עליהי בשר כראוי. כל שאלו היה האבר מחובר באדם חי היה יכול להעלות ארוכה ע"י אותו בשר נקרא כראוי והוא פחות מכזית:

ועל חצי קב עצמות. ואע"ג דרובע קב עצמות מטמא באהל הלל"מ שאין הנזיר מגלח אלא על חצי קב וכן על חצי לוג דם אע"ג דרובע דם מטמא באהל אין הנזיר מגלח אלא על חצי לוג:

ועל עצם כשעורה על מגעו ועל משאו. אבל על אהלו לא שאין עצם כשעורה מטמא באהל:

וסותר את הקודמים. כדכתיב והימי' הראשוני' יפלו:

עד שיטהר. שיטבול ויעריב שמשו אחר שיזה שלישי ושביעי:

גמ' חד סב. זקן אחד שאל לר"י כיון דתנן במתני' שעל כזית מן המת מטמא ל"ל למתני ברישא שמטמא על מת שלם דכ"ש הוא. שסתם מת יש בו זתים הרבה:

להביא את הנפל שאין בו כזית. בכולו ואפ"ה מטמא:

אבר מן המת מטמא. כדתנן במתני' לא כ"ש כולו שיש בו איברים הרבה:

שלא קרשו איבריו. שכל זמן שלא נקרשו והם רכין אינן נקראים איברים הלכך על כולו הוא דמטמא ולא על מקצתו:

חכים הוא ההן סבא. בתמיה וכי חכם הוא הזקן הזה הלא אינו יודע לשאול הוא:

מכיון. ששאל שאילה הראשונה והשיב לו ר"י בנפל שאין בו כזית ממילא נפשטה האיבעיא השנייה דמסתמא לא נקרשו איבריו כדמסיק ואי רצה לשאול שתי שאלות היה לו לשאול תחלה השאלה השניה אף אם יפשוט לו שלא נקרשו איבריו עדיין איכא למשאל שאלה הראשונה דמ"מ מן הסתם יש במת שלם יותר מכזית:

ה"ג שאלין קדמייתא ולא שאלין תנייתא. וה"פ כיון דנפשט קמייתא דאיכא מת שאין בו כזית ממילא נפשט בתרייתא דאיכא מת שלא נקרשו איבריו:

נהיר את. זכור אתה שהיה ר"י בר אחא עומד כאן בבה"מ ושני שאלות של הזקן שאל בשהיינו עוסקין בהלכות אבילות אי נמי באהילות ולאיזה דבר שאל אם לא נדבר זה אם הנזיר מגלח על נפל שאין בו כזית ועל נפל שלא נקרשו איבריו ש"מ שהדין עם הזקן דאף שיש לגלח על נפל שיש בו כזית עדיין יש לספק בנפל שלא נתקשרו איבריו אם הנזיר מגלח עליו:

שאין הנפלים תורה. מדאורייתא אין טומאה בנפלים דאינו נחשב כולד מת:

ממה. דתנן אשה שהפילה נפל יש לה ימי טוהר ש"מ דנפל ולד הוא זאת אומרת שהוא ולד ונזיר מגלח עליו מדאורייתא:

ר"י בעי. לפ"ז דאזלינן בתר תחילת בריאתו א"כ אף המת יטמא פחות מכזית דהא אר"י להביא את הנפל שאין בו כזית ש"מ דבריית אדם הוא בפחות מכזית:

ונבלה. יטמא אפי' הוא פחות מכזית כתחלת ברייתו שאינו אלא כאפון והוא מין קטניות כדתנן האפונין הגמלונים:

אני ראיתי עגל. גדול כאפון בשפיר של בהמה:

מאי כדון. מעתה איך יקויימו דברי רשב"י:

ומשני מדרשות אמינא. אסמכתא בעלמא קאמר דרוש וקבל שכר אבל באמת שיעורין הלכה למשה מסיני הן:

בשר המת שנתוק. והוא כמו ליחה היוצאת מעיפוש הבשר:

והמוהל. היוצא מבשר המת שנקרש:

ופריך הא עודה. המוהל מחוי ולא נקרש אינו מטמא:

ה"ג לא כן אר"ח בשם רבי חלב המת שהתיכו ה"ז טמא. שהיה מעיקרא כזית שלם:

חתכו. לחתיכות קטנות שאין בהן כזית ואחר כך התיכו ה"ז טהור וה"נ לחלב שהתיכו דמי וטמא ואפי' עודו מחוי:

ר' יודן ור' יוסי. פליגי בתירוצא דהך קושיא:

להוציא מי בשר שבו. לכך טהור המחוי לפי שיש בו מי בשר שטהור גמור הוא:

וחרנה. ואידך:

שאם יקרש כו'. ודאי המחוי טמא והא דקאמר והמוהל הקרוש היינו שאם יהיה המחוי כשיעור שאם יקרש יהיה כזית אבל אם כשהוא מחוי יש בו כזית וכשהוא קרוש אין בו כזית טהור:

תנינן. נדה ריש פ"ז:

ופריך מאי טעמא דר"י ולא מן הנבלה למד. הא ודאי דמן הנבלה למד דכתיב וכי ימות מן הבהמה כעין מותם שהן לחים לכך מטמאין לחים ולא יבשים מיהו כשיכולים להשרות ולחזור לכמות שהיו לחים קרינן אותן ופריך ר' אמי כיון דמנבלה למד נאמר נמי מה נבלה מוסרחת טהורה אף מת מוסרח יהא טהור:

מעתה אין נצל כר' יוסי. לפ"ז צ"ל דנצל של המת טהור לר"י:

אשכח תני. ומצאנו ברייתא השנויה בשם ר' יוסי דיש במת נצל שמטמא:

חברייא. הקשו לפני ר' יוסי כיון דמנבלה למד נימא נמי מה נבלה אין לה רקב דודאי לא הוי כעין מותם אף מת אין לו רקב ואנן לא תנן הכי:

אמר להו לא למד. ר"י מת מנבלה לענין עצמות אלא לבשר דבשר המת מקשינן לבשר נבלה:

אין רקב לבשר. הא דתנן רקב מן המת מטמא לא על רקב מבשר המת קאי אלא על עצמות המת קאי דעצמות יש להן רקב כדמייתי בר קפרא מקרא:

או בקבר. שהוא מיותר לרבות אף קבר של אדם הראשון אע"ג שהוא לפני מתן תורה אפ"ה מטמא:

מסרס קרייא. סרס המקרא ודרשהו בקבר אותיות ברקב ללמד שהרקב מטמא:

תני בר קפרא כו'. כלומר וכן תני בר קפרא דקרינן או ברקב במקום או בקבר:

מלא תרווד אחד. מעפר שתחת המקום המיוחד למקום המזבח:

אמר. הקב"ה אבראנו מן אדמת המזבח שהוא מורה על הכנעת היצר והלואי שיהיה לו ע"י כך תקומה:

ופריך קרוב לאלף שנה. היו חיי אדם הראשון כדכתיב ויהיו ימי אדם תשע מאות ושלשים שנה ואיך קאמר קרא והיו ימיו מאה ועשרים שנה:

אלא לק"ך שנה. אחר מותו הוא נעשה תרווד רקב:

וקשיא עוג מלך הבשן. שהיה אדם גדול וחזק מתבלע לאחר ק"ך לעפר ותינוק בן יומו צריך נמי לשיעור גדול כזה ותו עוג לאחר ק"ך נעשה תרווד רקב ותו לא ותינוק נמי נעשה מלא תרווד:

מקשרי אצבעותיו ולמעלה. דהיינו מתחלת פיסוק האצבעות עד ראשי האצבעות:

מלא היד הגדולה. מלא פיסת היד:

ר"ז ר"ח בשם ר'. היה מראה לתלמידיו הא דר"מ הכי והא דרבנין הכי כלומר ממקום שפוסק שיעורו דר"מ דהיינו בתחילת פיסוק האצבעות משם מתחיל שיעורא דרבנן דשם מתחיל פיסת היד:

איזהו מת שיש לו. תורת רקב שהנזיר מגלח עליו:

בארון של שיש. שאין העפר נשחק ממנו ואין להסתפק בעפר אחר אלא ברקב גוף המת:

אבל נקבר בכסותו. אפי' בארון שיש טהור דכסותו נעשה לו תערובות או בארון של עץ שרקבון ועפרורים של עץ נעשים לו תערובות לפיכך אין זה רקב:

זהו עפר קברות. דתנן פ"ב דאהלות אם יש שם מלא תרווד ועוד טמא אבל בפחות טהור:

אפי' גילגילין קטן. דבר קטן שמתבלבל ריקבת המת ברקיבתו אין זה רקב:

שקברן זה בצד זה. בארון של שיש:

נעשה גלגלין זה לזה. שכל א' מתבלבל בעפר חבירו:

מה נפשך כו'. דליכא למימר ששניהם טמאין דממ"נ אחד מהן גלגלין לשני ואין אנו יודעין איזה מהן גלגלין לשני לפיכך שניהן אין להן רקב:

הגע עצמך. בוא וראה אלו הביא תרווד רקב משני מתים חצי מזה וחצי מזה ועירבן זה בזה טמאין משום רקב א"כ ה"נ יטמאו:

והוה עיינן. אבא בעל עינים היה שהיו עיניו גדולים והיה נראה לר' יוחנן כאלו הוא משחק על דבריו או שמח על תשובתו וכעס עליו ומת וי"מ ר' ייסא היה נותן עיניו באבא ונראה שהוא משחק וקצף עליו ומת והראשון נראה עיקר:

אר"י הא. נאבד איש ועדיין לא שמענו דבר איך יתרץ ר' יוחנן דבריו:

מאי כדון. מעתה מי יתקיימו דברי ר"י או לא:

תמן. התם בחצי תרווד מזה כו' איירי בשאין בזה בפני עצמו וזה בפני עצמו מלא תרוד לכך כשהרקיבו ועמדועל תרווד מלא רקב מצטרפין כיון שמעולם לא היה כל אחד ראוי לתרוד בפני עצמו:

ברם. אבל ר' יוחנן איירי במת גדול שהיה כל א' לעצמו ראוי לתרוד ונתבלבלו ואפילו בקבר אין מצרפין:

נחתכה רגלו מארכובה ולמעלה. שנקבר חסר מדבר שאינו יכול לחיות אין לו רקב:

נקברה עמו. אותו חתיכת רגל מארכובה ולמטה ה"ל כשני מתים וכל אחד נעשה גלגילין לחבירו:

מארכובה ולמעלן. כיון דהחיות תלוי בו ה"ל כגוף המת ואינו נעשה גלגילין:

ה"ג קשר מן הארכובה ולמטן. אחר שנחתך מן הארכובה ולמטה חזר ונתקשר או שחזר וקשרו ודבקו בו מהו שיעשה גילגלין או לא:

ואמר. להו א"כ אפי' לא נחתכה כלל נימא דרואין אותה כאלו היא חתוכה שכן דרך להפרד קודם שנעשה רקב ויהיה כגילגלין אלא ודאי מכיון שהיא מחוברת לו ה"ל כאלו הוא גוף אחת א"כ ה"ה בנקשרה:

חסר. מן המת אבר מהו שיהיה לו רקב:

נשמעינה מן הדא. תא שמע:

ואין לו תפושת קבר. דתנן לקמן המוצא מת מושכב בדרך נוטלו ואת תפושתו ואלו הכא כיון דחסר אין צריך ליטול תפושתו עמו:

ואין לו שכונת קברות. דתנן לקמן מצאו שלם ה"ז שכונת קברות וקנה מקומו וכי חסר אבר אחד מהן אינו שכונת קברות ולא קנו מקומן:

ייבא כיי. אתיא כהאי דתנן אהלות פ"ק כמה חסרון בגלגולת כדי שינטל מן החי וימות:

וכא כן. וה"נ אם נחסר דבר שעושה אותו טרפה הוה חסרון ואין לו רקב:

ופריך הגע עצמך. אמור לנפשך אם ניקב הושט ואינו חסר ואפ"ה הוא טרפה:

לית לך אלא כהדא. אין לך לפשוט בעיא דחסר אלא כהא:

נחתכה רגלו מן הארכובה ולמטה. לצד הארץ:

יש לו רקב. דבעינן תרתי חסר מדבר שעושה אותה טרפה וזה אע"פ שחסר אינו עושה טרפה ונקובת הושט אף שעושה טרפה לא חסר מידי אבל מן הארכובה ולמעלן לצד הגוף דאית ביה תרתי אין לו רקב:

מאן דאמר דמן. של נפלים מטמאין ברביעית דדינן כמת גדול אף רקב יש להן ומ"ד דמן טהור דלא מקשינן למת גדול לכל מילי אף רקב אין להן:

תלוליות. תילי קרקע:

שהנשים קוברות שם נפליהן. שאין בני אדם מטין מן הדרך לעבור עליהן לכך עפרן טמא כשאר עפר קברות ואס"ד שאין לנפלים רקב אף עפרן טהור:

לא מסתברא. טעם דעפר תלוליות טמא אלא משום מוכי שחין שאיבריהן נופלים שקוברין שם איבריהן וכיון שכן אית לך מימר עפרן טמא משום רקב בתמיה הא אין רקב לאבר מן החי אלא טומאת עפרן משום מגע שמא יגע בעצם כשעורה שעדיין לא נרקב א"כ בנפלים נמי איכא למגזר הכי:

ופריך והא תני. תוספתא פ"ב דאהלות:

נטל. מן התלוליות עפר וחזר ונתן לשם עפר אחר טהור דאין לטמאה עוד משום רקב שע"י עפר חדש שנתנו לשם נעשה הרקב שהיה שם גלגילין וטהור ואס"ד דטמאה משום מגע עצם כשעורה לעולם תהא טמאה:

ומשני תיפתר. תפרש הך ברייתא אתיא כרשב"ג ור' יודן הוא דאמר כת"ק:

עקרו. להתל ממקומו טמא דטומאתו משום מגע עצם כשעורה ועדיין בטומאתו עומד אע"פ שעקרו:

רשב"ג מטהר. דטומאה דתלוליות משום רקב וכיון שעקרו וניתן לשם עפר חדש תו אין לו רקב:

וירדו בשיטת ר"ש. מתני' דתנן על השדרה ועל הגלגול' אתיא כר"ש דאל"כ קשיא כיון דתנן רובע עצמות ל"ל למתני שדרה וגלגולת הא אין שדרה וגלגולת שאין בהן רובע:

אפי' מכותתין כו'. אע"פ שאינן מונחין יחד הקבר מצרפן לטמא אדם באהל לכך נקט השדרה והגלגולת דמטמאין באהל אפי' מפוזרין מה שאין כן רובע עצמות צריך שיהיו יחד אבל מפוזרין אינן מטמאין באהל:

ה"ג מטמא אדם באהל. ובתוספתא ליתא:

ה"ג מתניתא דרשב"א דתני כו'. ומקצתן אומרים חצי קב עצמות וחצי לוג דם בית דין שאחריהן אמרו רביעית דם ורובע הקב לתרומה ולקדשים חצי קב עצמות וחצי לוג דם לנזיר ולעושי פסח וכ"ה בבבלי ותוספתא פ"ה. וה"פ מתני' דהכא ודאהלות אתיין כב"ד שלאחריהן דתנן באהלו' רובע הקב ורביעית דם והכא תנן חצי קב עצמות וחצי לוג דם:

מדרש אמרוה כו'. לא סמכו על ב"ד שלאחריהם אלא שאמרו כן משמיה דחגי זכריה ומלאכי שכך הלכה למשה מסיני:

מתני' אבל הסככות. אילן שיש לו ענפים מובדלים זה מזה ויש כזית מן המת תחת אחד מהן ועבר הנזיר ואין ידוע אם עבר תחת הענף המאהיל על המת:

והפרעות. אבנים או עצים בולטים מן הכותל וטומאה תחת אחד מהן:

ובית הפרס. שדה שנחרש בה קבר עושה בית הפרס מאה אמה שכך שיערו שהמחרישה מולכת את העצם:

וארץ העמים. אם נזר בארץ ובתוך ימי נזירותו יצא חוץ לארץ טמא שגזרו טומאה על ארץ העמים אבל אינו מגלח עליה:

והגולל. כיסוי הארון:

והדופק. הארון עצמו שהכיסוי דופק עליו:

ורביעית דם. אפי' על מגעו ועל משאו אין הנזיר מגלח עליו:

ואהל. שנגע באהל או שהאהיל על רובע קב מעצמות המת אינו מגלח עד שיאהיל על חצי קב אבל על מגעו ומשאו של רובע עצמות מגלח אפי' היו נמוקים ולא נשאר בהם עצם כשעורה שלם:

כלים הנוגעים במת. שמטמאים כמת עצמו והנוגע בהם טמא טומאת שבעה:

וימי ספירו. לאחר שנטהר מצרעתו דכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים:

וימי גמרו. ימי חלוטו של מצורע:

על אלו. על כל הנך דתנן במתני' אין הנזיר מגלח:

ומזה בשלישי וכו'. לא קאי אימי ספירו וימי גמרו דלא שייך בהו הזאה ג' וז':

ה"ג אינו סותר את הקודמין ומתחיל למנות מיד. כגון אם נטמא בטומאת המת אין ימי הטומאה עולין לנזירותו אלא מזה בג' וז' ויטהר ומשלים נזירותו על מנין הימים שמנה קודם הטומאה וכן הדין במצורע בימי ספירו וימי גמרו ואינו מביא קרבן טומאה:

באמת אמרו ימי הזב והזבה. כל ימי טומאתם וימי ספירתם שבעה נקיים:

וימי הסגרו של מצורע. שנא' בו והסגיר את הנגע שבעת ימים:

עולין למנין ימי הנזירות. ואצ"ל שאין סותרין את הקודמין:

אין הנזיר מגלח. דלמעלה מהרובד אין כאן טומאה שהרובד חוצץ ולמטה מהרובד לא נטמא כיון שלא האהיל על הטומאה עצמה:

גמ' זה אבר מן המת כו' שאין עליהן בשר כראוי. קרי ליה בינתים דדיוקא דרישא וסיפא סתרן אהדדי דיוקא דרישא משמע אם אין עליהן בשר כראוי טהורין לגמרי ודיוקא דסיפא משמע אלו דתנן בסיפא אין הנזיר מולח עליהן אבל אבר מן המת אע"פ שאין עליו בשר כראוי טמא וקאר"י להקל אפי' על מגעו ומשאו אינו מגלח ולכך לא מהדר ליה בסיפא דמדיוקא דרישא שמעינן כל שאין עליו בשר כראוי אינו מגלח עליו כלל ורשב"ל סובר דרישא אתי למעוטי דאינו מטמא באהל ולא מהדר ליה בסיפא לאשמועינן דבמגע ובמשא מטמא:

ר' יוסי. פריך לריש לקיש מכדי עצם כשעורה שמטמא מנא לך מהך קרא דכתיב או בעצם אדם מעיקרא ילפת מיניה עצם כשעורה דוקא והדר ילפת אבר מן המת אע"פ שאין בה כשעורה:

בחלל. משמע כל שהוא חלל ואין לו שיעור ומבחלל מרבינן אבר מן המת א"כ יש לנו לרבות אבר אע"פ שאין בו כשעורה:

ר' יוסי. פריך ממ"נ אם הרובד נחשב לאהל וחוצץ בפני הטומאה א"כ ה"ל נמי אהל לטומאה ואפי' לא האהיל בידו על הטומאה עצמה טמא ואם אינו נחשב לאהל להביא את הטומאה תחת כל הרובד כ"ש דאינו אהל לחוץ וכשמאהיל על הטומאה עצמו אין הרובד מפסיק וטומאה בוקעת ועולה עד לרקיע:

אר"י סככות ופרעות. אע"פ שטומאתן דאורייתא אצל תרומה אפ"ה אין הנזיר מגלח עליהן:

ר' ירמיה. פריך מאי תורה אילימא ששורפין את התרומה שנטמאת ע"י סככות ופרעות אפי' ספק טומאות שורפין עליהן את התרומה ול"ל למימר שהן תורה:

ה"ג אלא ללקות. אם אכלן לוקה עליהן משום טומאה:

ה"ג תני ר' יוסי צודנייתא. מתני' לפני ר"י והיא קשיא לר"י דמינה מוכח שחין לוקה על טומאת סככות ופרעות:

רובדי אילן. הענפים היוצאים מן היוצאים מן האילן שורות שורות סמוכים ודבוקים זה בזה בארבע על ארבע וטומאה והנזיר תחתיהן הנזיר מגלח עליה:

ידו אחת בצד זו. למעלה מהרובד כנגד הטומאה וידו אחת למטה מהרובד שלא כנגד הטומאה:

המת בבית. למעלה:

והנזיר תחת המטה. אין המטה חוצצת דכלים מביאין את הטומאה ואין חוצצין:

ה"ג כ"ש המת תחת המטה והנזיר בבית מגלח. וה"פ כ"ש שהמטה נגררת להבית ואינה חולקת רשות לעצמה:

ה"ג תחת השקוף. תחת המשקוף חוץ לבית שאינו אלא להגן ולא לשם אהל:

מלתריות. קורות המשוקעין בכותל למעלה מהפתח ובולטין לנוי:

שמע חזקיה ואמר טהרו. טומאת מתים:

ה"ג המת בבית כו' שאין הנזיר מגלח כ"ש המת והנזיר בטרקלין שאינו מגלח. וה"פ בית בנוי ע"ג טרקלין הוי טרקלין אהל בפני עצמו וחוצץ בפני הטומאה וכשהמת והנזיר בטרקלין ואין הנזיר נוגע בטומאה אינו מגלח שאין אהל טרקלין אהל להמשיך הטומאה בכל הטרקלין:

ר' מנא. פריך ממ"נ אם אהל טרקלין חשיב אהל לחוץ בינו ובין הטומאה שבבית הוי נמי אהל להמשיך הטומאה על כל מה שתחתיו ואם אינו אהל להמשיך תהא הטומאה בוקעת ועולה עד לרקיע אפי' מה שהוא למעלה מהאהל כל מה שהוא כנגד הטומאה טמא:

טומאה מחצי הכותל ולחוץ הנזיר מגלח. קאי אהא דתנן אהלות פ"ו כותל המשמש את הבית ידון מחצה למחצה כיצד כותל שהוא לאויר והטומאה בתוכה מחציו ולפנים הבית טמא והעומד מלמעלה טהור מחציו ולחוץ הבית טהור והעומד מלמעלה טמא ר' יהודה אומר כל הכותל לבית ואפי' מחציו ולחוץ הבית טמא והעומד על הכותל טהור וקאר"י דהלכתא כר"י ואפי' מחציו ולחוץ הבית טמא ואפי' נזיר מגלח על טומאה זו א"נ בשהנזיר עומד מלמעלה איירי וקאר"י דהלכתא כת"ק והנזיר מגלח עליו:

טומאה טמונה בקרקעו של בית. והרי היא רצוצה דה"ל כאילו היא טמונה בתוך הבית וכל מה שבבית טמא משום אהל אם הנזיר באהל הבית מגלח עליו:

רוב בניינו כו' אין הנזיר מגלח עליו. ולכך לא תני ליה במתני' ה"ג באמת אר"א כל באמת אמרו כו':

יפלו כו'. כתיב והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו האי כי טמא מיותר אלא מכאן שהימים טמאים שבנזרו אע"פ שאינו טמא מת נופלין והיינו ימי ספרו וימי גמרו כדתנן במתני' ופריך ויסתור. ויפלו נמי היינו הראשונים ובמתני' תנן ואינו סותר את הקודמין:

ומשני אין לך סותר אלא ימי המת בלבד. דכתיב ברישא וכי ימות מת עליו וגו' ללמד דוקא טומאת המת הוא דסותר ולא טומאה אחרת:

ה"ג ולמה לא יעלו. וה"פ כיון דמת דוקא א"כ שאר טומאות יעלו ואנן תנן ומתחיל ומונה מיד אבל ימי טומאה אין עולין לו:

מה אם ימים כו'. והדין נותן שימי ספירו עולה דמה ימי הסגרו של מצורע שמטמא משכב ומושב עולין לו כדתנן במתני' ימי ספירו שאין עושין משכב ומושב ואינו מטמא במשא אינו דין שעולין ומה ראית לומר שימי ספירו אין עולין לו:

גדל פרע שער ראשו. כתיב כל ימי נדר נזרו קדש יהיה גדל פרע שער ראשו דוקא אותן ימי טומאה שאין גורמין לו העברת שער כגון הטהור מתוך ההסגר שאין צריך תגלחת עולין לו אבל ימי ספירו שגורמין לו תגלחת שער כדכתיב והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו אין עולין לו:

ופריך עד כדון כו'. עד כאן לא שמעינן מהך קרא אלא למעט ימי ספרו ימי גמרו מנין שאין עולין:

ה"ג אף ימי גמרו אין עולין לו:

חד בי רב. אחד מתלמידים אמר דרשא זו דר"י בשם ר' ינאי לפני רשב"ל ולא קבלה ואמר פעמים שלומד ממקרא זה ימי הסגר כדמסיק ופעמים יליף מיניה ימי החלט והם ימי גמרו:

לית יכיל. ואי אפשר לומר דקרא איירי בימי גמרו אלא בימי הסגרו וכדאר"י דמסמיכת תסגר שמעינן דאימי הסגר קאי וילפינן מיניה דימי הסגר הן שבעה:

מתני' חייבין עליה על ביאת המקדש. אם נטמא באותה טומאה ונכנס למקדש או אכל קדשים קודם שטיהר מטומאתן חייבין עליה כרת אם היה מזיד או קרבן עולה ויורד אם היה שוגג:

לא תהא זו קלה מן השרץ. שחייבין עליה על ביאת המקדש כדכתיב או בנבלת שרץ טמא:

אין דנין כאן ק"ו. שאין דנין ק"ו על דבר שהוא הלכה למשה מסיני ועצם כשעורה אינו כתוב בתורה אלא הלכה היא ואין דנין ק"ו מהלכה ודברי ר"א ור"י אחד הן שאמר אלא כך אמרה הלכה:

גמ' תמן תנינן. פ"ק דאהלות:

הכי גרסינן כיצד שנים אדם הנוגע במת טמא טומאת שבעה. דכתיב הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים לפי שהוא נעשה אב הטומאה שהמת הוא אבי אבות הטומאה:

ואדם הנוגע בו טמא טומאת ערב. סיומא דמתניתין כיצד שלשה כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמאים טומאת שבעה והשלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב כיצד ארבעה כלים נוגעין במת ואדם בכלים וכלים באדם טמאים טומאת שבעה הרביעי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב:

וכולהון. כל השנויין במשנתינו שהן טמאים אפי' הרביעי יש בהן טומאה דאורייתא ללקות עליהן בתרומה אם אכלה בטומאה זו:

אלא על שני שנגע בראשון. היינו אדם שנגע בכלים שנטמאו במת:

מה טעם. מאי טעמא דר"י דפטר השלישי:

ואיש אשר יטמא ולא יתחטא. ונכנס למקדש ונכרתה דוקא הטעון הזיה שלישי ושביעי ונכנס למקדש טמא הוא דחייב כרת אבל מי שאינו טעון הזיה שלישי ושביעי אינו חייב על ביאת המקדש:

התיבון. הקשו הרי אדם הנוגע בכלים וכלים באדם שטעון חיטוי ג' וז' כדתנן במתני' הרי שלשה:

ה"ג והוא שלישי. בטומאת איש באיש. בקרא כתיב ואיש אשר יטמא ללמד דוקא איש באיש הוא דחייבין על ביאת המקדש אבל אדם בכלים לא וי"ו דואיש קדריש דוקא שהטומאה עצמה היא מאיש ובסמוך מפרש דאיש הראשון היינו המת:

מילתיה דר' אבין. לדברי ר' אבין אינו חייב אלא הראשון בלבד שהרי אדם באדם אין שם טומאת שבעה אלא להראשון בלבד כדתנן במתניתין וה"ק ר' יוחנן אלא על האדם שהוא השני שנגע במת שהוא הראשון א"נ ר' אבין פליג אר' יוחנן וסובר שאין טמא אלא הראשון וגי' הר"ש מאחר שאלו אדם אינו חייב אלא על הראשון בלבד וכאן אינו חייב אלא על הראשון בלבד:

והוא שטבל. הא דאדם באדם פטור היינו כשטבל האדם השני ואף על פי שהוא טבול יום אבל אי לא טבל אע"פ שאין טעון הזיה ג' וז' מ"מ כיון שהוא טמא מדאורייתא חייב על ביאת מקדש ולא יתחטא לא קאי אלא אטבול יום דאדם הנוגע במת:

הוא עצמו שנגע במת חייב. דוקא כשנגע האדם בעצמו במת הוא דחייב על ביאת המקדש אבל נגע בכלים שנגעו במת אע"פ שטעון חיטוי ג' וז' כדתנן במתני' אינו חייב על ביאת המקדש:

אמרה. להך שמעתתא ואמר טעמא דכתיב ואיש אשר יטמא דוקא בשטמא מאיש משא"כ בשנטמא מכלים הנה הוא שלישי וכדא"ר אבין כו' דבעינן שיטמא מאיש ולא אדם מכלים גי' הר"ש טומאת איש באיש אדם חייב על טומאת מקדש התיבון הרי כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם בטומאת איש באיש ולא בטומאת אדם בכלים:

ה"ג תני תניי תמן כליג על ר' אילא וכ"ה בר"ש. מצא ברייתא דקשיא לר' אילא:

ה"ג וחציו מן הגללים אין חייבין עליו כו' וכ"ה בר"ש. וכלי גללים אינן מקבלין טומאה:

מפני כו'. טעמא שחציו מן הגללים הוא דאין חייבין אבל אם היה כולו מן האדמה חייבין עליו:

מנו חייב. מי הוא החייב ודאי אדם שנגע בכלי טמא זה ונכנס למקדש קאמר דחייב דהא בכלי לא שייך חיוב והרי שני שנגע בראשון הוא כלומר אדם בכלים ואפ"ה חייב:

תיפתר. תפרש להך ברייתא בשזרקו לכלי טמא זה למקדש וחייב עליו הזורק וכלי ראשון הוא:

ופריך אי בשזרקו. א"כ חייב משמע על הזריקה וכי בזה שנינו עלה דהך על רחיצת גופו אדם הנכנס במקדש בטומאה עד שלא טבל חייב כרת ועל הבגדים שנכנס בהן בטומאה חייב ארבעים הרי שבטומאת אדם הנכנס בה איירי ולא בכלים:

משום מכניס כלים למקדש. בתמיה איך אפשר לאוקמי הך ברייתא דחייב משום מכניס כלים למקדש א"נ הך ברייתא דעל רחיצת גופו לאו אברייתא דכלי שחציו כו' שנויה אלא הכי פריך מהך ברייתא מוכח דוקא אדם חייב על ביאת המקדש אבל הזורק כלים פטור ומשני משום מכניס כלים במקדש הא דמשמע בברייתא כלים חייבין עליו לא קאי אקרבן אלא חיוב מלקות כדין מכניס כלים במקדש:

אף כו'. אף אנן נמי תנינן סייעתא לתנא קמייתא כלומר כר"א ורבי אילא שאין חייבין על ביאת המקדש אלא על הראשון ולא על השני:

ראשון שהנזיר מגלח כו'. מהו הטומאה שהנזיר מגלח עליה הראשון ושאין הנזיר מגלח עליה השני ש"מ שכן הדין בחיוב ביאת המקדש:

לטומאות הפורשות מן המת נצרכא. ודאי טומאות הבאות מן המת עצמו אפי' על שני נמי חייבין ולא איירי מתני' אלא בטומאות הפורשות מן המת כגון רביעית דם ועצמות אין חייבין עליהן כיון שאין הנזיר מגלח עליהן כדמסיק:

הוינון כו'. סברוהו למימר כי פליגי לענין הבאת קרבן אבל לענין מלקות אף השלישי והרביעי דתנן במתני' דאהלות חייב על ביאת המקדש:

תני רבי יוסי צודנייא. ברייתא לפני ר"י וקשיא לר"י:

ה"ג לוקין עליה על ביאת המקדש:

אר"י בר' בון. הך ברייתא ל"ק לר' ירמיה דאתיא כדאמרו ר' ינאי ור"י אברייתא דבסמוך דקאי אטומאות הפורשות מן המת הך ברייתא נמי בטומאות הפורשות מן המת איירי:

הדרן עלך פרק כהן גדול