מתני' שני נזירים שאמר להם אחד כו'. בגמ' מפרש:

וסופרים ל' יום. וכגון ששניהם נדרו נזירות ביחד ונדרו סתם נזירות א"נ שנדרו יחד ופירשו הנזירות לזמן קצוב שלאחר שהביאו קרבן טומאה וקרבן טהרה חוזרים ומונים הזמן הקצוב לנזירותם ומפרישין קרבן טהרה:

וקרבן הטומאה ספק. חטאת העוף הבא על הטומאה ספק ואינה נאכלת:

אלא מביא חטאת. הטומאה לספק טומאת נזירות ואשם אינו מביא כרבנן דאמרי לעיל הביא חטאתו ולא הביא אשמו מונה:

נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאין. אם נזיר טהור הוא עולה הראשונה היתה חובה ועתה הוא מקריב חטאת ושלמים:

אבל הודו חכמים לבן זומא. ולא חשו חכמים לזה שמקריב קרבנותיו לחצאים:

גמ' ולא סוף דבר. לאו דוקא בשאמר להן אחד כו' שמעיד על הטומאה ולא על התחלת הנזירות אלא אפי' מעיד על התחלת הנזירות נמי חייבין לנהוג נזירות מספק:

בשאינן מכחישין אותו. אלא שותקין אז העד נאמן דכתיב או הודע אליו מ"מ אבל אם מכחישין אותו אינו נאמן דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא נגד אחד וכ"ש נגד שתים:

לא בדא. אינו כן:

ה"ג היו שנים ומכחישין. וה"פ אם שנים הן שאמרו להן ראינו אחד מכם שנטמא כו' והן מכחישין מיבעיא ליה השנים נאמנין או לא:

ייבא כהדא. אתיא כהא דתנן פ"ה דטהרות:

כיני מתני'. כן היא מתני' ר' יהודה וחכמים מטהרים:

אר"י. כן היא מתני' ר"מ מטמא ור"י מטהר ולא אמרו חכמים ור"י דבר אחד:

מיליהון דרבנן. דברי חכמים דמייתי כלומר דברי ר' גוריון מסייעין לר' יוחנן:

לא א"ר יהודה. ושבק לחכמים ש"מ דלא אמרו דבר אחד:

אלא בטומאה ישנה. אתמול נטמאת והיום נכנסת דאי בעי אמר טבלתי ונכנסתי אבל בטומאה חדשה דאמרו לו עדים השתא נטמאת ונכנסת דליכא מגו חייב:

ותני כן. ותניא נמי הכי דחכמים פליגי אר"י:

ה"ג ומודין חכמים לר' יהודה בחלבין הוא הדבר על אכילת חלב הוא הדבר על ביאת המקדש אבל לא בטומאה וכ"ה בכריתות פ"ג. וה"פ מודים חכמים דפליגי אר"מ במתני' דכריתות לר"י בחלבין כגון אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ובביאת מקדש אמרו לו נכנסת למקדש טמא והוא אומר לא נכנסתי דבשניהן איכא מיגו דמיתרץ דיבוריה כגון לא עשיתי שוגג אלא מזיד:

ופריך ויודון ליה בטומאה. שהרי האוכל קדשים בטומאת הגוף נמי איכא מגו זה:

ומשני מפני טומאת נזיר. שאינו יכול לומר מזיד הייתי שאף במזיד חייב קרבן ואנן אמרין ליה אם כדבריך היכן קרבן טומאה שהבאת:

ופריך ויודון ליה בתרומה. שאין חיוב קרבן באכילתה ולא מצי למימר היכן קרבנך:

עד כאן. הקשה ר' חנינא:

ר' מנא. דייק לה מסיפא דמתני' דכריתות דחכמים ור"י לא אמרו דבר אחד מדא"ל אם ירצה כו' א"כ בשפחה חרופה ודאי מודים חכמים לר"מ דחייב דהא בשפחה חייב על השוגג כמזיד כדתנן פ"ב דכריתות א"נ ממתני' דייק ר' מנא דטעמא דרבנן משום מגו והדר פריך מ"ט דפליגי רבנן בשפחה חרופה:

ומשני שיכול כו'. אף בשפחה פליגי. דתנן התם בשפחה אינו חייב עד שיגמור ביאתו נמצא שיש לו מגו דאי בעי אמר לו היערתי ולא גמרתי ביאתי:

כיי. כי האי דארשב"ל שיכול לומר שבאונס ע"י כשפים בעל כ"ש שיכול לומר שלא גמר ביאתו א"נ ה"פ ותו איכא לשנויי כי האי דאמר רשב"ל אף בביאה אע"ג דאין קישוי אלא לדעת יכול לומר אונס הייתי מפני כשפים:

ופריך בנזירות. מאי איכא למימר דהא בנזירות חייב על שוגג כמזיד ואונס כרצון:

ה"ג פתאום לרבות את המזיד והאונס וכ"ה בבבלי כריתות פ"ב:

ומשני תנאי כו'. יכול לומר תנאי היה בלבי בשעת הנדר לכשאטמא תיבטל נזירות הראשונה כאלו לא היה מעולם ואז יחול עליו נזירות אחת מחדש מ"מ לא נתחייב קרבן נזירות טומאה עד עכשיו:

ה"ג עד עכשיו בשבועות מה אית לך כו'. פריך בשבועות שמעידים עליו שנשבע שלא לעשות דבר זה מאי מגו איכא דהא בין בשוגג בין במזיד חייב כדתנן פ"ב דכריתות ואלו מביאין קרבן על שוגג כמזיד שבועת הפקדון ותנאי ליכא למימר דהא קיי"ל תנאי מהני בדברים ואין תנאי מהני בשבועות:

ואתיא. כי האי דאמר ר' בא בשם רב יהודה בשבועה בשוגג בקרבנה במזיד בקרבנה כלומר בין בשוגג בין במזיד חייב בקרבן:

סבור הייתי שאין זו שבועה פטור. שזה אנוס הוא:

הא כל כו'. סיומא דקושיא היא בשלמא בכל הדברים מצינו לומר תנאי הוא אבל הכא בשבועות ליכא תנאי ולפי פי' זה ה"ג הא כל אילין מילייא מצי תנייה וכא לא מצי תנייה א"נ אפשר לקיים הגי' שלפנינו ושינוייא הוא בכל מקום אין תנאי בשבועות אבל הכא בעלד א' אומר שעבר על שבועתו יכול לטעון שהיה לו תנאי:

ה"ג ממה דר' יוסי אומר פלוני אכל חלב והתריתי בו אינו לוקה אמר לו אחד חלב הוא והתרו בו שנים לוקה ועיקר עדותו לא בעד אחד הוא ממה דר' יודא אומר פלוני נזיר ונטמא התריתי בו אינו לוקה אמר לו אחד נזיר אתה והיה נוהג כו' וכ"ה בסוטה. וה"פ מיבעיא ליה התם מי שנאמן בעיקר העדות כשנים אם נאמן נמי בדברים היוצאים מעדות זה כשנים ופשיט מדר' יוסי דאע"ג דנאמן בעיקר העדות דהיינו לומר שהוא חלב אפ"ה אינו נאמן להלקותו כשנים ה"ה בכל מקום וכן מוכח מדר' יהודה:

ה"ג פלונית כהנת זינתה כו' אינו לוקה אמר אחד כו' וכ"ה בסוטה:

הדא בעומד בסוף ל'. מתני' איירי שבסוף זמן הקצוב לנזירותם אומר העד שראה אחד מהם שנטמא הלכך מגלחין מיד אבל אם הוא עדיין תוך זמן נזירותן אסורין לגלח שזה שלא נטמא אסור בתגלחת תוך ימי נזרו אלא ממתינין עד שיכלה זמן נזירותן ואח"כ מגלחין:

בשהיה כו'. מתני' דוקא בשהיה נזירותם שוה בזמן כדפירשתי במתני' אבל אם לא היו נזירותן שוה צריכין להמתין מלגלח עד שיכלה נזירות של זה שקיבל נזירות לזמן ארוך:

נטמא. אחד מן הנזירים תוך אותן הימים שהן בספק נזירות טהרה או נזירות טומאה מה דינו:

אמר לו במי שחבירו מבקש לו אחר מן השוק. כך דינו כדמסיק:

ה"ג שתה יין תוך ל' הראשונים לוקה תוך ל' האחרונים אינו לוקה הבא מן השוק כו'. וה"פ זה המבקש תוך ל' הראשונים נזיר ודאי הוא שהרי אפי' הוא טהור נזיר הוא שהרי עדיין לא הביא קרבן נזירותו אבל תוך ל' האחרונים אינו לוקה דספק הוא שמא טהור היה אבל הבא מן השוק אינו לוקה אפי' שתה בראשונים ובאחרונים דכל אחד ספק הוא שאם היה המבקש טהור הבא מן השוק אינו נזיר בראשונים ואם טמא היה אינו נזיר באחרונים:

עד כדון. עד כאן לא אמרינן שהבא מן השוק אינו לוקה אלא בשהתרו בו על הראשונים בפני עצמן ועל האחרונים בפני עצמן דכל אחד ספק הוא אבל אם התרו בו על שניהן כאחד שאמרו לו אם תשתה בראשונים ואחרונים תתחייב מלקות פליגי בה ר"י ור"ל אי הוי התראה או לא:

דאיתפלגון. דפליגי בעושה מלאכה שלא לצורך אוכל נפש בשני י"ט של גליות דכל אחד ספק י"ט או חול מיהו אחד משניהן י"ט ודאי והתרו בו על שניהן כאחת רי"א הוי התראה ולוקה על ידה ור"ל אומר מ"מ כל אחד מלאכה בפני עצמה וספיקא היא וה"ל התראת ספק ואין לוקה עליה:

אם לעכשיו. אינו יודע אם קיבל נזירות על עצמו מיד או שהתנה שלא יחול כי אם לאחר ל' יום:

אמרו לו כו'. והתרו בו שתי התראות אחת על עכשיו ואחת על לאחר זמן:

ה"ג שתה יין בתוך ל' ימים הראשונים אינו לוקה בתוך שלשים האחרונים לוקה. דהראשונים ספק ואין האחרונים ספק:

ופריך וחש לומר כו'. אמאי אין האחרונים ספק וניחוש שמא קבל הנזירות מיד נמצא הראשונים תוך ימי נזירות והאחרונים לאחר הנזירות ואין עליהן מלקות:

ומשני כל ימי נזרו. כתיב ללמד שחייב על היין והטומאה ותגלחת לאחר מלאת ימי נזרו קודם הבאת קרבנו כעל קודם מלאת נמצא שחייב על האחרונים ממה נפשך:

ויביא קרבנותיו חציין. אמתני' קאי דתנן א"ר יהושע נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאין ופריך ומה בכך אם הביא קרבנותיו לחצאין:

ומשני שלא תנעול תשובה מבית הועד. יודע היה ר"י שאין תשובתו כלום אלא ללמד לתלמידים שבבית הועד שלא ימנעו מלהשיב:

ה"ג נזיר שנטמא בספק רה"י ואינו בפסח ר' הושעיא רבה אמר הנזיר מגלח ר' יוחנן אמר אין הנזיר מגלח דתנינן תמן כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין עליה על ביאת המקדש וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת המקדש יחיד שנטמא בספק רשות היחיד בפסח כו' וכן הוא בפסחים. וה"פ נזיר שנטמא בשאר ימות השנה ואינו בפסח בספק ובספק רשות היחיד דאלו היה ודאי רשות היחיד אף על פי שהטומאה בספק היה מגלח דספק טומאה ברשות היחיד טמא ודאי אבל השתא שהוא ספק רשות היחיד פליגי ר"ה אמר צריך לגלח כיון שאינו יכול לנהוג נזירות טהרה עד לאחר גילוח נזירות טומאה והשתא שהוא ספק צריך למנות ג' וז' הלכך מגלח דלענין זה נמי מיקרי טמא ור"י אמר אינו מגלח כיון שאין טומאתו אלא מספק אין לדחות איסור גילוח דנזיר טהור ולא מיקרי טמא ודאי כדחזינן שלא בכל הטומאות הנזיר מגלח כדתנן כל טומאה כו' א"נ כיון דאין חייבין קרבן על ביאת המקדש דהא אין מביאין קרבן על הספק אף הנזיר אינו מגלח:

יחיד שנטמא בספק רשות היחיד. אם חייב לעשות פסחו שהוא דוחה ספק טומאה זו או לא פליגי בה ר"ה ור"י:

ידחה לפסח שני. דהוי ליה טומאה ודאי:

משלחין אותו לדרך רחוקה. דה"ל ספק טומאה וכיון שהוא בדרך רחוקה אף אם הוא טהור אינו עובר אעשה דפסח ואי לאו דה"ל בדרך רחוקה אינו עושה את השני:

ואתיא. כי האי דאר"י:

נטמא בטומאת התהום. דלטומאת ספק דמיא הלכך משלחין אותו לדרך רחוקה:

ה"ג ציבור שנטמא בספק רה"י בפסח וכ"ה בפסחים:

יעשו כספיקן. כלומר אותן שהן בספק יעשו פסחן כפי ספיקן אבל לא יעשו פסחן בטומאה ודאית כגון בכלים טמאים ודאי וכן הטמאין וודאין לא יעשו הפסח:

יעשו בטומאה. קס"ד אפי' הספיקים בטומאה יעשו וכן הטמאין וודאי יעשו עמהן ככל פסח הבא בטומאה:

אלא לחומרין. לר"י הטמאים אינן עושין לא את הראשון ולא את השני ולר"ה הטמאים עושין פסח הראשון לבד אבל הספיקים לא יעשו עמהן וכ"ש שלא יעשו בטומאה:

ערל. ישראל שנטמא מזין עליו ליטהר מטומאתו וכשימול אינו צריך הזיה שנית אלא אוכל בקדשים מיד ולא אמרינן הזאת ערלות לא שמה הזאה:

שכן מצינו באבותינו. בפסח גלגל בימי יהושע שקבלו הזאה כשהן ערלים שרוב טמאי מתים היו שכל יוצאי מצרים מתו במדבר ואלו בניהן:

אתיא כמ"ד באחד עשר מלו. ובעשרה לא מלו משום חולשא דאורתא דכתיב והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש וכיון דמלו בי"א לחדש ועשו פסח ע"כ לומר הזייה הראשונה בשלישי היתה בעשירי לחדש קודם שנימולו:

ברם כמ"ד בעשירי מלו. א"כ הזו עליהם בו ביום אחר שנימולו והוזה עליהם בע"פ שהוא השביעי והיה להן הפסק ד' ימים כמשפט בין הזאה להזאה:

ה"ג לא קבלו הזיית ערלים:

מ"מ לא מנו הזיית ערלים. בתמיה וכי לא מנו ראשון ושני כשהיו ערלים וכיון שכן אף הזייה כשרה בערל:

מעשה בכהן ערל שהיזה. על טמאים והכשירו הזיותיו וכ"ש שהוא עצמו מקבל הזייה:

איסטרטיות. חיילות ושומרי שערים היו בירושלים שמלו עצמן בע"פ וטבלו ואכלו את פסחיהן לערב כב"ש דאמרי התם גר טובל ואוכל את פסחו לערב:

מתני' נזיר שהיה טמא בספק כו'. כולא מתני' מפורשת בגמ' שנים שבאו. אצל הכהן לראות נגעיהם:

גמ' ה"ג ולא הספיק לטהר את השני עד שנחלפו לו. מי הוא הטמא ומי הוא הטהור וליכא למימר הא יש לו עוד זמן לראות אצל מי פשה הנגע ומי הוא שעמד הנגע בעיניי דמיד שהחליטו הכהן כבר נטמא וצריך להביא קרבנו ואיירי לאחר שהחליטו נתמעט הנגע ואי אפשר לידע מי טהור ומי טמא:

הדא הוא דתני ר"ח. פירושא דמתני' שמעינן מברייתא דר"ח:

ספק נזיר טמא כו'. ספק אם הוא טמא או טהור אבל הוא ודאי נזיר ונראה דאמתני' קאי דסד"א שהספק הוא בנזירות קמ"ל ר"ח שאינו כן אלא שהספק הוא בהטומאה ובהחלטה וכדמסיק:

ספק מצורע טמא כו'. ומסתפק ספק נזיר טמא זה גם בטומאת צרעת הלכך דינו שלא יאכל בקדשים עד אחר ששים יום אבל קודם לכן לא דספק מצורע הוא ועד שיביא כפרתו אסור לאכול בקדשים אבל משום ספק נזיר טמא לא מיתסר לאכול בקדשים דלא מיקרי מחוסר כפרה שאסור לאכול בקדשים אלא מי שטומאה יוצאת עליו מגופו ואסור ביין ומליטמא למתים עד אחר ק"כ יום עד שיביא קרבנות נזירותו בודאי ובסמוך מפרש:

ה"ג כיצד א"ל נזיר טמא אתה ואין נזיר טמא מגלח אלא עד שבעה צא ומנה שבעה והזה ושנה וגלח והביא קרבן מנה שבעה וביקש לגלח וא"ל נזיר טהור אתה ואין נזיר טהור מגלח עד שלשים צא ומנה עשרים ושלשה להשלים שלשים גלח והביא קרבן מנה ל' ורצה לגלח א"ל נזיר טהור אתה ואין נזיר טהור מגלח אלא על מיני דמים כיצד הוא עושה מביא עולת בהמה וחטאת העוף ומתנה עלייהו ואומר אם טהור אני ה"ז עולה חובה וחטאת ספק ואם טמא אני עולה נדבה וחטאת חובה כיצד עושין לו להחמיר מביא פיילי של חרס חדשה ונותן לתוכה רביעית מים חיים ומביא שתי צפורי דרור כו' וכ"ה בתוספתא. וה"פ כיצד מי שנזיר ל' יום וביום הראשון אירע לו ספק טומאת מת וספק צרעת צריך תחלה ליטהר מטומאת מת ואמרי' לו נזיר טמא אתה ואי אתה יכול לגלח נזירות טומאה עד לאחר שבעה ימים הלכך מנה שבעה והזה בשלישי ושונה בשביעי וגלח והביא קרבן לאחר שמנה שבעה והזה בג' ובז' ונטהר מטומאת מת ורוצה לגלח כדין נזיר טמא או כדין מצורע שנתרפא אומרים לו אינך יכול לגלח עד ל' יום מיום שנזרת ושמא נזיר טהור אתה ואסור לגלח עד מלאת ימי נזרו ועד שיזרוק עליו אחד ממיני הדמים וגילוח ספק מצורע אינו דוחה איסור גילוח נזיר הלכך מנה עוד עשרים ושלשה ימים כדי להשלים ל' יום מיום שנזרת ואח"כ תגלח ותביא קרבן השלים אותן ל' יום אומרים לו שמא נזיר טהור אתה אסור לך לגלח עד שתביא קרבנות נזיר טהור הלכך מביא עולת בהמה משום ספק נזיר טהור ואע"ג דקרבנות נזיר טהור הן חטאת עולה ושלמים מ"מ חטאת בהמה אינה באה על הספק ושלמי נזיר נמי לא דטעונין תנופה וזה אין יכול להניף שספק מצורע טמא הוא ועוד שהן טעונים לחם וזרוע בשלה ואין שלמים כאלו באים נדבה אבל עולה מביא על תנאי ואע"פ שאינו מביא שאר קרבנותיו הא אמרי' אם גלח על אחת משלשתן יצא ומביא חטאת העוף כדין נזיר טמא ואין מתחילין נזירות טהרה עד שיביא חטאת נזיר טמא שחטאתו מעכבתו אבל אשמו אינו מעכב ומתנה עלייהו ואומר אם טמא הייתי החטאת מחובתי והעולה נדבה ואם טהור הייתי העולה מחובתי והחטאת נדבה ומשום חומרא דספק מצורע טמא כיצד הוא עושה מביא כוס של חרס חדשה ונותן לתוכו רביעית מים חיים ומביא שתי ציפורי דרור טהורות ושוחט את האחת על המים חיים וחופר וקוברה בפניו לפי שאסורה בהנאה ומגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו כדין תגלחת מצורע שתגלחת נזיר אינו אלא בראשו ותגלחת מצורע אף בזקנו וגבות עיניו ומצורע מוחלט צריך שני תגלחת אחת לאחר גמר חלוטו כשנתרפא מצרעתו ואחת לאחר ימי ספירו לאחר שספר שבעה מן התגלחת הראשונה כדכתיב והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וזה שהוא ספק נזיר טמא אינו יכול לגלח דשמא אינו מצורע מוחלט וטמא היה נמצא תגלחת הראשונה תגלחת הטומאה היה ואסור לגלח עד ל' יום אחר תגלחת הראשונה כדין נזיר שנטמא הלכך צריך להמתין ל' יום של ספק נזירות טהרה ומביא עולת בהמה של ספק נזירות טהור כדי לגלח על אחת מקרבנות ומביא חטאת העוף משום ספק נזירות טמא ומתנה עליה ואח"כ מגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו כדין תגלחת מצורע:

למחרת. יום תגלחתו השנייה שהוא יום ס"א:

ה"ג ולוגו עמו ומעמידו בשער נקנור ומתנה עליו ואומר אם מצורע אני ה"ז אשמו ולוגו עמו ואם לאו אשם זה יהא שלמי נדבה ואשם זה נשחט בצפון וטעון מתן בהונות וסמיכה ונסכים ותנופה וחזה ושוק ונאכל לזכרי כהונה וליום ולילה ולא הודו לו חכמים לר"ש כו' וכ"ה בתוספתא ובבבלי. וה"פ מתנה על האשם שהוא בא על הספק וטעון צפון ומתן בהונות ונאכל ליום ולילה כחומר אשם וסמיכה ותנופה וחזה ושוק כחומר שלמים דבאשם ליכא סמיכה:

שהוא מביא קדשים לבית הפסול. דלמא לאו מצורע הוא והוי שלמים וממעט זמן אכילתו ששורף את הנותר ליום ולילה והיה לו לאכלו בשני ימים:

ה"ג להביא חטאת בהמה אינו יכול שאין חטאת בהמה באה על הספק כו'. וה"פ אדלעיל קאי דאמרינן שמביא חטאת על ספק נזיר טמא קאמר כיצד יעשה חטאת בהמה אינו יכול להביא שאין חטאת בהמה באה על הספק ואם עשיר הוא אינו יכול להביא חטאת העוף מספק שהרי עשיר שהביא קרבן עני לא יצא וחטאת העוף קרבן עני הוא הלכך יכתוב נכסיו לאחר והרי הוא עני ומביא קרבן עני:

ה"ג נמצא עני מביא חטאת העוף ומתנה עליה ואומר אם מצורע אני ה"ז חטאת ואם לאו כו'. וה"פ כיון שהוא עני לכך הוא מביא חטאת העוף ויכול להתנות עליה:

ה"ג ואוכל בקדשים מיד אבל לשתות יין כו' שאין ימי נזרו עולין לו בתוך ימי צרעתו וכ"ה בתוספתא. וה"פ וליכא למימר דהנך ב' תגלחת הראשונות יעלו לו לשתי תגלחות דמצורע ולשתי תגלחות של נזיר טמא וטהור שהרי אם מוחלט היה כל מה שמנה לימי נזירותו אין עולין לו שימי חלוטו וימי ספרו אין עולין וכדתנן לעיל הלכך צריך למנות עוד ל' יום לתגלחת טומאה ול' יום לתגלחת טהרה כדמסיק:

ה"ג מתוך צרעתו כיצד עושין לו כדברי בן זומא סופר ל' יום ומביא עולת בהמה ומגלח עליה ומביא חטאת העוף ומתנה עליה ואומר אם טמא אני החטאת מחובתי והעולה נדבה ואם טהור אני העולה מחובתי והחטאת ספק ומונה ל' יום ומביא קרבנותיו שלמין ומביא עולה ומתנה עליה ואומר אם טמא הייתי העולה הראשונ' נדבה וזו חובה ואם טהור הייתי העולה הראשונה חובה וזו נדבה והחטאת ספק ומגלח ושותה יין ומטמא למתים מיד. וה"פ כיצד יעשה לבן זומא דאמר ברישא דמתני' שאין צריך לבקש אחד מן השוק שידור כנגדו בנזיר ופליג אדר"י סופר ל' יום ומגלח דשמא מצורע היה ושני תגלחת הראשונות היו לטהרת מצורע ותגלחת זו לנזירות ווטהור היה הלכך מביא עולת בהמה דאין נזיר טהור מגלח עד שיזרוק עליו אחד מן הדמים ולאחר הגילוח מביא חטאת עוף מספק דשמא מצורע וטמא היה וב' תגלחות הראשונות לצרעתו וזו לטומאתו ואינו יכול להתחיל מנין נזירות טהרה עד שיביא חטאת ומתנה עליה כתנאי שהתנה בתגלחת הראשונה וסופר ל' יום ומביא קרבנותיו בשלימות דהיינו עולה וחטאת ושלמים של נזיר טהור שעדיין לא הקריבן ומתנה על העולה ואומר אם מצורע וטמא הייתי העולות של ג' תגלחות הראשונות נדבות וזו חובה ואם מצורע וטהור הייתי שתים הראשונות נדבה ושלישית חובה וזו נדבה ואם טמא הייתי ולא מצורע הראשונה נדבה והשנייה חובה והשלישית וזו נדבה ואם טהור הייתי ולא מצורע הראשונה חובה ושנייה ושלישית וזו נדבות ומגלח עליהן ומותר לשתות ביין ולהטמא למתים:

ה"ג בד"א בזמן שנזר שלשים אבל נזר י"ב חדש אוכל בקדשים לאחר שתי שנים כו' וכ"ה בתוספתא. וה"פ לא תימא בנזירות מועטת החמירו בספיקו אבל בנזירות מרובה לא החמירו אלא לתגלחת הראשונה צריך י"ב חדש אבל לשלשה תגלחות אחרונות אינו צריך לספור אלא ל' יום קמ"ל דגם בנזירות מרובה צריך להמתין בין תגלחת לתגלחת כזמן שנזר משום כל הנך ספיקות ומביא קרבנותיו בכל תגלחת כמו בנזירות מרובה:

זו דברי בן זומא. שאומר דיש תקנה לספק זה אבל חכמים אומרים לעולם המצורע בחלוטו עד שיקריב אשמו דקסבר אשם מצורע מעכב א"כ אין לו תקנה דאשם אינו בא בנדבה:

ה"ג ר"י בעי עד שיניח האשם יהא זה בחלוטו. בתמיה כיון דאי אפשר בענין אחר משום הך חששא שמא מביאין קדשים לבית הפסול אין לדחות האשם:

למה לא. יהא נדחה הא מצינו כמה אשמות שנדחין מפני ספק זה:

דתנינן תמן. זבחים פ"ח:

ויאכלו כחמור שבהן. לזכרי כהונה ובעזרה ליום ולילה כדין אשם ובעל השלמים יצא ידי שלמים שהרי כל אחד יקרב לשם מי שהוא:

לבית הפסול. שממעט בזמן אכילת שלמים ומביא לידי נותר אלא ירעו וימכרו:

ויעשו לו תקנה ליינו. קסבר אע"ג דאשמו מעכבו מלאכול בקדשים מכל מקום לאו מוחלט גמור הוא כיון שכבר גילח לחלוטו ולספרו הלכך ימנה ימי נזירותו ויגלח ויביא קרבנו ויהא מותר ביין ולהטמא למתים:

א"ל. כתיב וגלח הנזיר פתח אהל מועד וגילוחו ודאי לאו אפתח אהל מועד ממש הוא דהוי ליה דרך בזיון כדאמרינן בספרי ובבבלי לעיל פרק ו' אלא לומר לך הראוי לבוא אל אהל מועד מגלח לנזרו וזה אינו ראוי לבוא אל אהל מועד שהרי מחוסר כיפורים הוא:

שערו. של נזיר מצורע מהו מותרין בהנאה כשער מצורע או דלמא אסורין בהנאה כשער נזיר שטעונין שרפה תחת הדוד:

רבי זעירא בעי. פלוגתא דר"י ור"ל אהאי דמצורע שנזר תוך ימי צרעתו או אנזיר שנצטרע ונפקא מיניה כדמסיק:

ה"ג אין תימר במצורע שנזר פליגין הא בנזיר שנצטרע ד"ה אסור אין תימר בנזיר שנצטרע פליגין הא מצורע שנזר ד"ה מותר או נימר בנזיר שנצטרע ובמצורע שנזר פליגין ר' ירמיה פשיטא ליה במצורע שנזר פליגין הא בנזיר שנצטרע ד"ה אסור. וה"פ אם נאמר במצורע שנזר פליגי יש לומר בנזיר שנצטרע ד"ה אסור דכיון שכבר נאסר שערו בימים שמנה לנזירותו ואם נאמר במצורע שנצטרע פליגי י"ל במצורע שנזר ד"ה מותר שכבר היו שערותיו ראויין לגלח קודם מנין ימי נזירותו:

תגלחת מצוה. היינו תגלחת מצורע:

מהו שתדחה לתגלחת רשות. תגלחת נזיר קרי ליה רשות שמנפשיה גרם לעצמו תגלחת זה:

נישמעינה מן הדא. תא שמע:

ה"ג וחש לומר שמא תגלחת רשות הוית. וה"פ אמאי יגלח תחלה כדרך שהמצורעין מגלחין יגלח תחלה תגלחת נזיר שהוא קודם לתגלחת מצורע אלא ודאי שנזיר מצורע ודאי מגלח תחלה לצרעתו ואח"כ לנזירותו:

מתני' אמרה כן. מתני' נמי דייקא דתנן לעיל פ"ו רש"א כיון שנזרק כו' הותר הנזיר לשתות יין כו' ש"מ שאין תגלחתו מעכבו א"כ מסברא תגלחת צרעתו קודם:

ה"ג ואינו אסור משום בל תשחית. אמתני' קאי איך יגלח מספק דלמא מצורע הוא וקעביד השחתת הזקן וכתיב לא תשחית פאת זקנך:

תיפתר בסריס. שאין לו זקן וליכא לאו דהשחתה:

והתנינן זקן. וכי אפשר לך למוקי מתני' בסריס הא תניא ומגלח זקנו:

לית לך. אין לקיים מתני' אלא דאיירי בשמגלח מלמעלה למטה וכדאמר ר"י בשם ר"י דוקא נטלן מלמטה למעלה אסור משום השחתה אבל מלמעלה למטה שרי:

לא שנא. בין נטלן מלמטן למעלה בין מלמעלן למטה ה"ל השחתה ומתני' היינו טעמא דסברה הקפת כל הראש לא שמה הקפה והשחתת כל הזקן לאו שמה השחתה:

ה"ג טמא בספק ומוחלט בודאי אוכל בקדשים לאחר שמנה ימים ושותה יין ומטמא למתים לאחר ששים ושמנה ימים טמא ודאי ומוחלט בספק אוכל בקדשים לאחר שבעה ושלשים יום שותה יין ומטמא למתים לאחר ע"ד יום טמא ודאי ומוחלט ודאי אוכל בקדשים לאחר ח' ימים ושותה יין ומטמא למתי' לאחר מ"ד יום וכ"ה בתוספתא. וה"פ נזיר שהוא טמא בספק ומוחלט ודאי אחר שנתרפא מצרעתו מגלח מיד תגלחת הראשונה של מצורע שתגלחת מצורע ודאי דוחה תגלחת הנזירות ומונה ז' ימים ומגלח תגלחת השנייה לימי ספירו ומביא קרבנות מצורע למחרתו שהוא יום השמיני ואז מותר לאכול בקדשים ומונה שלשים מלבד יום השמיני שפסק בו ומגלח תגלחת הטומאה אבל תוך ל' אינו יכול לגלח שמא נזיר טהור הוא ומונה עוד ל' ומגלח תגלחת טהרה ואז מותר לשתות יין ולהטמא למתים. טמא ודאי ומוחלט בספק מגלח אחר שבעה ממ"נ אי מצורע היה הרי מגלח לצרעתו דדוחה נזירותו ואי לאו מצורע הוא מגלח לטומאתו שהיא ודאי ומונה שלשים יום ומגלח אי מצורע היה ה"ז תגלחת שניה לצרעתו אי לאו מצורע היה הראשונה לטומאתו וזו תגלחת טהרה ומונה ז' ימים ומגלח ממ"נ אי מצורע היה כבר גילח שתי תגלחת לצרעתו וזו לטומאתו ואי לאו מצורע היה תגלחת הראשונה לטומאה ושנייה לטהרתו והשתא אינו נזיר כלל ומותר בגילוח ומונה עוד ל' יום דשמא מוחלט היה וב' תגלחת הראשונות לצרעתו ושלישית לטומאתו וזו לטהרתו. טמא ודאי ומוחלט ודאי מגלח מיד תגלחת צרעתו ומונה ז' יום ומגלח שניה לימי ספירו ולמחרתו שהוא יום הח' מביא קרבנות מצורע ומותר לאכול בקדשים ומונה עוד ז' ומזה בשלישי ובשביעי ומגלח ביום השביעי תגלחת הטומאה שהוא יום י"ד ומונה ל' יום ומגלח לטהרתו ביום ל"א שהוא יום מ"ה ואז מותר לשתות ביין ולהטמא למתים:

זאת אומרת. מדתניא טמא ודאי ומוחלט ודאי שותה יין לאחר מ"ד יום ש"מ תער סותר לנזיר טמא שבעה ימים דאל"כ יזה בשבעה ימים הראשונים ויגלח בשביעי לצרעתו ובשמיני לטומאתו אלא ש"מ תער סותר לנזיר טמא וצריך להמתין אחר התגלחת שבעה:

הדרן עלך שני נזירים