כל כינויי נדרים וכו' מתני' חסורא מחסרא והכי קתני כל כינויי נדרי' כנדרים כל ידות נדרים כנדרים ואלו הן ידות האומר לחבירו מודר אני ממך וכו' אלו הן כינויי נדרים קונם קונח וכו' ידות נדרים כמו בית יד של כלי שאוחזין בו ומטלטל כולו עמו כך ידות נדרים שבהם הנדרים נאחזי' אע"פ שאינו גומר דבריו כיון שמתוכו ניכר שדעתו לידור מחשבינן ליה כאלו גמר דבריו כינויי נדרים הוא כמו המכנה שם לחבירו שאינו עיקרו של שם:

וחרמים כחרמי'. שהאומר נכסי' אלו עלי חרק חרך חרף ה"ז כאלו אמר נכסי' אלו עלי חרם והם אסורי' עליו:

שבועות כשבועות. כלומר כינויי שבועות כשבועה וחיילא:

נזירות כנזירות. האומר הריני פזיח ה"ז נזיר דכינוי נזירות הוא כדתנן בסיפ' דמתני' מודר אני ממך. אם אמר אחד מלשונות הללו מודר אני ממך שאיני אוכל לך ושאיני טועם לך או מופר' אני ממך שאיני אוכל וכו' או מרוחק אני ממך שאיני אוכל הוא ידות נדרים ואסור לאכול ולטעום עמו משלו אבל אם אמר מודר אני ממך לבד משמע שלא ידבר עמו ומופרש אני ממך לבד משמע שלא ישא ויתן עמו ומרוחק אני ממך לבד משמע שלא ישב בארבע אמותיו ואינו אסור לאכול עמו אא"כ פירש ואמר עם כל אחד מלשונות הללו שאיני אוכל לך ושאיני טועם לך ומיקרי ידות נדרים אע"ג דלא גמר דיבורי' ואמר כקרבן א"נ דלא אמר אסור בהדיא:

שאיני אוכל לך. כמו איני אוכל משלך:

הי' חוכך וכו'. כלומר מחכך שפתיו זו בזו ולא רצה לאסור בפירוש אבל הי' נראה מדעתו שהוא אוסר:

כנדרי רשעים. הך בבא נמי פירושא דידות הוא ובגמרא מפרש לה:

כנדרי כשרים לא אמר כלום. שהכשרים יראי' מלנדור ולומר הרי עלי קרבן שלא לעבור על בל תאחר וגם אינן נודרי' בנזי' פן יכשלו בנדרם גם נזהרים שלא להוציא שבוע' מפיה' הלכך לא אמר כלום:

וכנדבות'. אם אמר כנדבת כשרים הריני נזיר וה"ז קרבן אם אוכל ככר זה ואכלה ה"ז נזיר וחייב בקרבן שהכשרים פעמים נודרי' בנזי' לאפרושי מאיסור' ומתנדבי' קרבן שמביאין קרבנן לפתח העזרה ומקדישין אותן שם שלא יבואו בהם לידי מכשול ונדבה היא כשאומר הרי זו ונדר האומר הרי עלי לפיכך הכשרים מתנדבים אבל אינן נודרים כי היכי דלא ליתו לידי תקלה:

גמ' איש כי ידור. נדר לה' או השבע שבועה:

מה ת"ל נדר. דבכי ידור סגי:

אלא מכאן שכינויי נדרים וכו'. דנדר משמע בכל לשון שנדר ה"ז נדר גמור א"נ מיתורא דקרא קדריש וכ"נ:

אך כל חרם. אשר יחרים איש לה':

מה ת"ל יחרים. דה"מ למכתב אך כל חרם לה':

נדר נזיר. דכתיב לנדור נדר נזיר להזיר:

עד כדון כר"ע. כלומר הניחא לר"ע דקסבר כל לשון כפול בקרא לרבויי אתיא שפיר שמעי' מיתורא דנדרים ונזירות ושבועות כינויין אלא לר"י דאמר לשון כפול לאו לרבויי קאתי אלא דברה תורה כלשון בני אדם כמו הלך הלכת וכו' כינויין מנ"ל:

ככל היוצא מפיו יעשה. אע"פ שלא אמר לשון נדר ממש אלא כינויין ומיתורא דכל קדרי' וה"ה לידות אע"פ שלא הוציא כל הנדר הרי הוא כאלו הוציא לכולו:

נדר נדר. נאמר כאן כי ידור נדר ונאמר להלן בחרמים כפי אשר תשיג יד הנודר:

ה"ג נדר נדר מה נדר שנאמר כאן כינויי נדרים כנדרים וכינויי שבועות וכו'. וה"פ נאמר כאן כי ידר נדר ונאמר להלן בנזיר לנדור נדר נזיר להזיר:

ומשני מכאן לנדר שבטל מקצתו בטל כולו. דדריש ליה הכי אם חל כל היוצא מפיו יעשה אבל אינו חל לחצאין:

ופריך ולית ליה לר"י כן. דנדר שבטל מקצתו בטל כולו:

ומשני כולו מן תמן. תרתי שמעינן מינה כינויי נדרים ושבועות ונדר שבטל מקצתו בטל כולו דהמ"ל כל וכתיב ככל:

ופריך מה מקיים ר"י נדר נזיר להזיר. דאע"ג דנדר אצטריך ליה לגזרה שוה מ"מ נזיר להזיר מיותר:

ומשני מכאן שאדם קובע עליו נזירות בתוך נזירותו. כגון דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום לא אמרי' דליסגי ליה בנזירות שלשים יום אלא צריך למנות שתי נזירות שהן ששים יום וה"ק נזיר להזיר אע"פ שהוא נזיר אפשר לו להזיר עוד:

ופריך ולית לר"ע כן. שאדם קובע נזירות תוך נזירות דהא צריך נזיר להזיר לידות:

ומשני אית ליה כולה מן תמן. תרתי שמעינן מינה דלכתוב רחמנא ליזור מאי להזיר ש"מ תרתי ידות ואדם קובע וכו':

ופריך והלא הערכין והחרמין וכו' בפרשה היו. דהאי קרא אשר תשיג יד הנודר דילפינן מיניה חרמין לר"י כתי' בערכין וצ"ל כיון דחרמין נמי כתיבו בהך פרשתא ילפינן כולהון מיני' א"כ קשיא ערכין ותמורות וכו' דכתיבי נמי התם ניליף מיניה דכינויין כמותן ולמה לא תנינן כינויי ערכין וכו':

ומשני ואלו תנינן. לערכין מה הוי מצי למתני כינויין דידהו ערפין וכו' הלא אין אלו לשון בני אדם א"נ משני ואלו תנינן מה הוינן מיתני והדר פריך דה"מ למתני' ערפין וכו' והראשון נראה:

ניחא כמ"ד סתם חרמים וכו'. בערכין פ' המקדיש פליגי תנאי אי סתם חרמים לבדק הבית או לכהנים וקאמר הניחא למ"ד סתם חרמים לבדק הבית ומתני' נמי בחרמי בדק הבית איירי ל"ק דליתני כינויי תרומה די"ל דלא תני אלא דברים שהן קדושים לשמים אלא למ"ד סתם חרמים לכהנים קשה כי היכי דתנן חרמים לכהנים ליתני נמי כינויי תרומה:

ומשני אילו תנינן. לתרומה מה הוה מצי למתני כינויין דידיה תרופה וכו' אלו אינן לשון בני אדם א"נ משני ואלו תנינן מה הוה מיתני והדר פריך דה"מ למתני תרופה וכו' והראשון נראה:

איתפלגון. פליגי ר"י ור"א:

לוקין על האיסרות. דסובר עיקר הנדר הוא שיאמר דבר זה אסור עלי בין שהתפיסו בדבר אחר בין שלא התפיסו אלא דהיכא שהתפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור:

ר"א אומר אין לוקין. דקסבר עיקר הנדר בהתפסה הוא שתלאו בדבר הנדר ואע"ג שאם לא התפיסו אלא שאמר ככר זה עלי אסור חייל נדרו היינו מדין יד אבל אין לוקה עליו דעיקר נדר מתפיס הוא דכתיב כי ידור נדר לה' עד שידור בדבר הנדור ואפשר דסובר דידו' דרבנן הן וקרא אסמכת' בעלמא:

ה"ג כך השיב ר"א את ר"י ע"ד דאת אמר לוקין על האיסרות:

והא תנינן. לקמן פ"ד:

המודר הנאה מחבירו ונכנס לבקרו. עומד אבל לא יושב:

לא יכנוס. כלומר בשלמא לדידי איכא לאוקמי דמודר הנאה ע"י איסור או בכינוי וכיון דאין לוקין עליהן הקילו חכמים בו אלא לדידך דסבירא לך דאף במודר ע"י איסור לוקין א"כ לא יכנוס כלל:

שניא היא תמן. שאני התם מפני דרכי שלום התירו אפי' איסור דאורייתא אפי' בדבר שלוקין עליו שאפי' שקר דכתיב בי' דובר שקרים לא יכון לנגד עיני התירו לומ' מפני דרכי שלום:

אם מפני דרכי שלום. התירו אפי' נשבע שלא לכנוס לבית חבירו יהא מותר לכנוס לבקרו:

ה"ג ותנינן בנדרים מותר ובשבועות אסור:

איזהו איסר. נדר האמור בתורה:

ככר זה עלי כיום שמת בו אבא. שאסור על עצמו לאכול באותו יום ואורחא דמלתא נקט שדרך להתענות ביום שמת בו אביו או אדם גדול:

כיום שנהרג בו פלוני. שהיה אדם גדול בתורה:

והוא שיהא נודר באותו יום. שנדר כבר ביום שמת בו אביו שלא יאכל באותו יום ועכשיו מתפי' בו הככר אבל אם לא נדר אע"ג שדרכו שלא לאכול באותו יום לא הוי כמתפיס בדבר הנדור:

למה לי איסור. יאמר ככר זה כיום פלוני אע"פ שלא הזכיר יום שמת בו אביו:

איסור זו שבועה. כלומר האומר איסר ככר זו שלא אוכלנו הרי הוא כאלו נשבע על הככר:

מבטא זו שבועה. האומר מבטא ככר זו שלא אוכלנו כאומר שבועה שלא אוכלנו ואם אכלו הרי זו בעולה ויורד:

אם אומר את איסר זו. לשון שבועה ממש חייב על כל איסר ואיסר ועל כל שבועה ושבועה עונש הבא על השבועה דהיינו מלקות וקרבן:

ה"ג אם את אומר אין איסר זה מין שבועה. אלא לשון נדר אם אמר ככר זה עלי איסר וחזר ואמר שבועה שלא אוכלנו ואכלו חייב על האיסר משום לאו דבל יחל ועל השבועה עונשי שבועה:

ופריך אם אומר את איסר זו שבועה. מאי קאמרת והא אמרת איסר זו שבועה והא דתני אם אומר את וכו' משמע דמספקא לי' אם איסר לשון שבועה:

תרין. תנאים נינהו ומי ששנה רישא לא שנה סיפא:

חד. תנא הוא וה"ק איסר זו שבועה מבטא זו שבועה והא דאמרת איסר זו שבועה לא כל הלשונות שוות בו שהרי איסר הטילו הכתוב בין נדר לשבועה דכתיב ואם בית אישה נדרה או אסרה איסר על נפשה בשבועה הלכך אם אמרו בלשון נדר איסר ככר זו עלי שהוא לשון הנודרים דאוסר חפצא עליה אף זה נדר ואם אמרו בל' שבועה איסר שלא אוכל ככר זה דאסר נפשיה מן חפצא ה"ז שבועה וחייב קרבן:

ה"ג אסר הרי הוא עלי את תופסו בלשון נדר איסר שאיני טועמו את תופסו במקום שבועה:

לא אתיא. ליכא לאוקמי הך ברייתא אלא בשהיו לפניו חמשה ככרין ואמר על הראשונה איסר שאיני אוכל ככר זו ואמר על השנייה זה כזה וכן כולם ואכלן חייב על כל אחת ואחת אבל בככר אחד ואמר איסר שאיני אוכל ככר זו וחזר ואמר כן שנית על ככר זה איסר שאיני אוכלו ודאי שאינו חייב אלא אחת דכיון שהזכיר שבועה עליו אסור עליו כאיסור נבלה כלומר כאיסור תורה ואין שבועה חלה עליו:

ה"ג מכאן ואילך כמיחל שבועות על האיסורים. כאלו נשבע על איסורי תורה שלא לאכלן ואין השבועה חלה עליהן כלל דה"ל כנשבע לקיים את המצות:

אפי' בככר אחד. איכא לאוקמי הך ברייתא ובשבועות דלשעבר כגון שאמר שבועה שלא אכלתי ככר פלוני וחזר ואמר שבועה שלא אכלתי חייב על כל אחת ואחת שמשנשבע בראשונה יצתה לשקר מפיו והלכה לה והשנייה שבועה אחרת היא לעצמה:

לא אוכל לא אוכל. דהיינו להבא ואכל אינו חייב אלא אחת שאין שבועה חלה על השבועה:

ה"ג והוא שהזכיר שבועה ואח"כ הזכיר נדר אבל אם הזכיר נדר ואח"כ הזכיר שבועה פטור על השבועה שהנדרים חלין וכו'. וה"פ הא דתני חייב ע"ז בפני עצמו וכו' דחייב על הנדר ועל השבועה דוקא בשאמר תחלה שבועה שלא אוכלנה וחזר ואמר ככר זה עלי קרבן דאע"ג דכבר נאסר מחמת שבועתו הנדר חל עליו שהנדרים חלין על דבר מצוה אבל אם אמר תחלה ככר זה עלי קרבן וחזר ואמר שבועה שלא אוכלנה אין השבועה חלה עליו שכבר נאסר מחמת נדר וה"ל כנשבע לקיים את המצוה:

ר"י פתר. מנ"ל דהנדרין חלין על דבר אסור דכתיב לאסור אסר ללמד שהאיסר חל על האסור ל"א ר"י פתר לאסור איסר ללמד בין שאמר הרי עלי ואסר דמתסר חפצא עליו דהוא לשון נדר ממש בין שאמר הרי עליו אסר דמתסר נפשיה אחפצא דה"ק שיהא הוא אסור על החפץ דה"ל לשון שבועה כיון דאמר הרי עליו אסר דהוא לשון נדר דקסבר סתם אסר נדר הוא אסור משום נדר וכן בשבועה נמי בין שאמר שבועה הרי עלי או שאמר הרי עליו שבועה כיון שהזכיר לשון שבועה אסור משום שבועה דסובר יש נדר בלשון שבועה ויש שבועה בלשון נדר דלא יהא אלא ידות:

הכי גרסינן הרי עלי אסר אסור. בנדרים אסור אם אמר הנדר בלשון שבועה אבל שבועות שאמרן בלשון נדר מותר שהנדרים חלין על השבועות הלכך ה"ל שבועות ידות להן אבל אין השבועות חלין על הנדרים הלכך אין הנדרים ידות להן:

ה"ג שבועה הרי עליו אסור הרי עלי שבועה מותר:

שניהם אסורין. דה"ל כאומר מודר אני ממך נכסי אסורין עליך ונכסיך אסורין עלי א"נ בדלנא ממך מכל וכל שלי שלי ושלך שלך:

אמר הככר הזה נדור ממני. ה"ל כאומר ואני ממך אסור בה:

הריני נדור מככר זה. ה"ל כאומר והיא ממני:

ה"ג היא הימך היא ממך היא הרי אני לך וכו'. וה"פ ל"ש אמר מודר אני הימך או שאמר מודר אני ממך ול"ש אמר הרי אני לך או שאמר הרי אני עליך או שאמר הרי את לי או שאמר הרי את עלי לעולם שניהם אסורין זה בזה:

כלוי אני ממך פרוש אני ממך. ידות לנדרים הם דלשון הבדלה ופרישה הם ואסור אע"פ שלא אמר איני אוכל לך ואיני טועם לך:

ולמה לא תנינן נטול. אני ממך שאף הוא ל' הבדלה:

ותניתה בסופה. כבר תני בסוף מכילתין דל' נדר הוא דתנן אם אמרה האשה נטולה אני מן היהודים שפירושו שאוסרת על עצמה הנאת תשמיש מן היהודים ה"ל נדר ויפר חלקו ותהא נטולה מן היהודים:

תופסין אותו משום יד לקרבן. ואפי' לא אמר קונם הוה נדר:

אם אמר לא אוכל לך. ולא אמר שבועה מי תופסין אותו משום יד לשבועה וה"ל כאומר לא אוכל לך שבועה או לא:

ה"ג אר"י אורחיה דבר נשא למימר שבועה לא אוכל לך דלמה לא אוכל לך שבועה א"ר מתניי' אורחא דבר נשא למימר קנתא דכולבא וכו' וכ"ה בנזיר פרק קמא. וה"פ דרך בכי אדם לומר שבועה לא אוכל לך וכי דרכן לומר לא אוכל לך שבועה בתמיה הלכך אמרי' דודאי לא כיוון לשבועה דליכא למימר דלמה רצה לומר שבועה לא אוכל לך דאין דרך בן אדם להשמיט תחלת דיבורו וא"ר מתניי' ראי' לר' יוסי דדרך בני אדם לומר בית יד דצבת אבל אין דרכן לומר צבת דבית יד הלכך לא אמרינן דלא אוכל לך יד לשבועה:

לאסור את כל נכסיו. דכיון שעשה עצמו כמנודה אסור כל נכסיו:

כמה דאת אמר. שעזרא הי' מנדה כל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת הזקנים יחרם כל רכושו ש"מ דמנודה נכסיו אסורין:

מה עבדין ליה רבנין. כלומר מ"ע דרבנן דפליגי עלי' דר"ע הא קרא משמע כר"ע:

ומשני חומר הוא בנידוי ב"ד. הגדול דאלים טפי אבל סתם מנודה אין נכסיו אסורין והכא קאמר מנודה אני לך משמע שהוא מנדה את עצמו אין לאסור נכסיו עליו:

לצדדין היא מתני'. היה נזיר עובר לפניו ואמר כנדרי רשעים ה"ז נזיר היתה בהמת קדשים לפניו ואמר כנדרי רשעים עלי הרי נדר בקרבן הי' ככר מונח לפניו ואמר כנדרי רשעים הימנו לא אוכל נדר בשבועה שהרי הרשעים דרכן לידור בכל אלו ומפני שאינן רשאין לעשות כן נקראי' רשעי' לאותו דבר:

מאן דבעי. לפרש הא דר"ז למה נאמר שנדר בשלשתן בפעם אחת צריכין לפרש שכן היא:

ה"ג הי' לפניו אשכול ובא אחד ואמר הריני נזיר ממנו ה"ז נזיר בא אחר ואמר הרי עלי קרבן וכו' בא אחר ואמר מה שאמרו שלשתן עלי נמצא זה נדר בנזיר בקרבן ובשבועה וכ"ה ברשב"א. וה"פ כי היכא באומר מה שאמרו עלי נדר בנזיר וכו' ה"נ באומר כנדרי רשעים עלי כאומר מה שאמרו שלשתן עלי וה"ל כנודר בנזיר בקרבן ובשבועה:

תני וכנדבותם. אם אמר כנדבת רשעים עלי לא אמר כלום:

ופריך הדא אמרה. שמעינן מיהת שהרשעים מתנדבים ובמתני' משמע שאינן מתנדבין א"נ הכי פריך כיון דשמעי' דרשעים מתנדבין למה לא אמר כלום:

ומשני מכיון שהתנדב דמשמע שעושה כן משום דלבו שלם עם ה' אלהיו אין זה רשע שהרשעים אינן מתנדבים אלא מפני יראת איזה דבר ואין זה נקרא נדבה:

מתני'. דתנן דכשרים מתנדבין ולא נודרין אתיא כר' יהודה:

טוב מזה ומזה. מנודר ומשלם ומנודר ואינו משלם דלעיל מהאי קרא כתיב את אשר תדור שלם בתר הכי כתיב טוב אשר לא תדור כלומר שהוא יותר טוב מנודר ומשלם דכתיב לעיל מיניה וקיהיב טעמא למלתיה שמא תשכח ולא תשלם לפיכך טוב אשר לא תדור אבל נודב מותר דליכא למיחש למידי כדמסיק:

טוב מזה ומזה נודר ומשלם. ודריש לקראי הכי אשר תדור שלם זו היא מדה משובחת אבל לא תהא סבור שבשעת נדרך אתה מוסיף זכות ואם שכחת לא הפסדת אינו כן שאין שכרך בשעת הנדר אלא בשעת התשלומין:

כיצד הוא עושה. בנדבה דלא ליתי לידי תקלה:

מביא כשבתו לעזרה. כשהוא חולין ולאו דוקא לעזרה דאין מביאין חולין לעזרה אלא לפתח העזרה:

ר"י פתח. פתחא לאחד שנדר ממתני' דא"ל אלו הייתי יודע שהנודר נקרא רשע אפי' מקיימו כלום הייתי נודר ואמר לא והתירו:

מוקש. הוא לאדם אם אוכל הקדש דבין בשוגג בין במזיד מעל:

ואחר נדרים. דריש ואחר לשון אחריו כלומר מיד אחר שנדר מתחילין לבקר פנקסו דעשה שלא כהוגן שנדר דאפי' נדב בפנים איכא איסורא דגזרי' שמא ידור בחוץ ויבא לידי מעילה והשתא רישא וסיפא דקרא בחד ענינא איירי (והי"מ פ' בענין אחר ט"ס וא"נ):

איחור נדרים. דריש ואחר ל' איחור:

ושהה להביאה. ע"י נתבקר פנקסו ונענש ששקעה ספינתו בים:

ופריך הדא אמרה שהכשרים נודרים. מיהת ואלו ברישא דמתני' משמע שהרשעי' נודרים ולא הכשרים:

ומשני מכיון שנדר אין זה כשרים הלכך לא אמר כלום שאין הכשרים נודרים:

מתני'. דתנן שהכשרים נודרים בנזיר אתיא כר"י:

ומתאוין להביא קרבן חטאת. שלא יהי' שום קרבן נעדר מהם דמצות עשה היא לעשות מעשה חטאת א"נ פעמים בקשו לחטוא והקב"ה הצילן ואוה נפשם להביא קרבן חטאת כדי שיכופר גם עון זה:

לא הי' המקום מספיק בידם חט. לפי שאין הקב"ה מביא תקלה וחטא לידן שיביאו קרבן חטאת:

ואתיא דשמעון הצדיק כר"ש. דסובר נזיר נקרא חוטא ולפום סוגיין אפי' אשם נזיר טהור לא אכל ובבבלי לא קאמר הכי:

ונם לי. ואמר לי. ונם כמו ונאם:

ופחז יצרי עלי. מיהר היצר עליו והוא מלשון פחז כמים:

וביקש לאבדני מן העולם. לילך אחרי מרא' עיני:

נזיר להזיר לה'. שנזירתו לשם ה':

למה לי כשמעון הצדיק אפי' כר"ש. אף אם נאמר דשמעון הצדיק כר"ש דנזיר חוטא מ"מ קשיא מדלא אכל שמעון קרבן חטאת מימיו לפי שבא על חטא:

חטאת חלב. לאו דוקא אלא דרך הש"ס לכלול כל החטאות בכלל חטאת חלב:

ומשני סובר שמעון הצדיק וכו' סופו לתהות. להתחרט על נדרו:

נעשו קרבנותיו כשוחט חולין בעזרה. אבל חולין בעזרה ממש לא הוו שכל זמן שלא התירן חכם גזירותן קיימת וקרבנותיהם חובה עליהן אלא כעין חולין שמתוך שאין כוונתיהם רצוים אף קרבנותיהן אינן רצוים אבל זה שבא מדרום אנו רואים שלא נעשה מתוך הקפדה אלא מתוך מתון וישוב הדעת:

ופיו ולבו שוין. אף עתה בשעת הבאת קרבנותיו:

מתני' האומר קונם. שאמר קונם ככר זה עלי:

כינויי' לקרבן. להתפיס בקרבן דאכינויי' דרישא קאי לפרושי ומשום דסתם נודר מתפיס בקרבן שהוא דבר הוה ומצוי נקט הרי אלו כינויין לקרבן:

חרק. כאומר ככר זה עלי חרם:

נזיק. האומר הריני נזיק אם אוכל ככר זה כאומר הריני נזיר:

נדר במוהי. בגמרא מפרש:

גמ' עד כדון עצמי. עד כאן לא שמעי' ממתני' אלא שאדם יכול לאסור על עצמו בלשון קונם ועדיין קמיבעי' לן מהו שיקדיש אדם דבר לשמים בלשון קונם כגון שאמר קונם זה לשמים מי הוי הקדש:

נשמעינה מן הדא. תא שמע:

קונם קורדם יש לי. יהא קרדומי הקדש אם יש לי קורדם וקונם נכסי עלי אם יש לי קרדום:

ה"ג שאין לזה קרדום נכסיו מותרין. מדקאמר נכסיו אסורין היינו שהן הקדש ש"מ מרישא אדם מקדיש נכסיו בל' קונם:

א"ר תחליפ'. דמן קסרין:

שנייא היא. שאני התם שבו בלשון שהתפיס הקורד' שתהא אסור' דהיינו בלשון קונם דמהני בנדר כאלו אמר קרבן הלכך מהני נמי בנכסיו דה"ל כאלו אמר קרבן והרי הן הקדש אבל באומר קונם נכסי לשמים אינן קדושים:

אלו אמר וכו' וחזר ואמר וכו'. כלומר שלא אמרן בבת אחת אלא בזה אחר זה ואפ"ה נכסיו אסורין:

יאות. שפיר הוה שמעינן מינה דיכול להקדיש לשמים בלשון קונם אבל השתא ליכא למשמע מידי דשאני הכא שאמר לנדר ולהקדש בבת אחת ומגו דמהני האי לישנא דקונם לנדר כאלו אמר קרבן מהני נמי להקדש:

אריב"ח. מסיפא איכא למידק דאם אמר לשון קונם הוה הקדש לשמים:

אלו אמר. אבל לא אמרן בבת אחת נכסיו מותרין כלומר לפלוג וליתני בדידה:

וקם לה. ולא אמר יותר:

יאות. שפיר שמעינן מינה דבעינן שיאמר נדר והקדש בבת אחת אבל השתא לא אמר בברייתא אלא אם אין לזה קורדום נכסיו מותרין ש"מ דביש לו קורדום בכל ענין הוו נכסיו הקדש אפי' לא אמרן בבת אחת:

דבר שהוא משמש וכו'. לשון שהוא דאיכא לפרושי דלשם חולין קאמר וי"ל דלשם קרבן קאמר מהו שיאסר עצמו בו:

ופריך והא תנינן קונם. דמשמע לשון קונם ומשמע לשון קנס ואפ"ה אסור:

ומשני קונסה שמה. וקונסה לא משמע לשון קנס א"נ אף קנס משמע לשון נדר דה"ק שיהא חייב קנס שיאסר דבר זה עליו בהנאה אם יעבור דבר נדרו:

ופריך והא תנינן שבותה. היא שבועה אע"ג דשבותה משמע נמי לשון שביתת שבת:

ומשני שפותה שמה. ושפותה בפ"א לא משמע לשון שביתה א"נ שפותה לשון הנחה כלומר לשמים ששם מקום מנוחה והראשון עיקר:

ופריך והא תני בר קפרא חרס. הוא לשון חרם וכי חרס לאו לשון חספא נמי הוא בתמיה ואפ"ה אמר ב"ק שהוא חרם:

לשון גבוה הוא. חרס וכוונתו על האומר לחרס וכיון דלשון גבוה ממש הוא אמרינן דלגבוה קאמר:

כגון. הנך הדרים במדינה ששמה ניותא שקורין לכספא חספא א"כ חרס שהוא חספא הוא לשון כסף וכאלו מתפיס בכסף שקלים שהוא הקדש:

נראין הדברים. אמתני' קאי הא דתנן נזיק כינוי לנזירות דוקא במקום שאנשיהם עלגים ומפסידין את הלשון ומכנין נזיר בנזיק אבל במקום שאין קורין נזיר נזיק ואמר אחד נזיק אני אומר נזיר ערל שפתים אין זה נזיר וה"ג אבל במקום שאין קוראין לנזיר נזיק ואפשר לקיים הגירסא וה"ק במקומות אחרים שאנשיהם עלגים הוא דהוה נזיק כינוי אבל במקום שקורין לנזיר נזיק מפני שהן ערלי שפתים ואין יכולין להוציא אות רי"ש ולכך אומרים נזיק אני אומר נזיר ערל שפתים לא יהא נזיר בתמיה ואיכא בין כינוי לנזירות ממש דאין מביאין קרבן על הכינויים כמ"ש בריש פרקין:

ה"ג פסיליס. והוא מי שאינו יכול לדבר על נכון:

מיתני שבותה שקוקה. כלומר אנן תנינן במתני' שבותה שקוקה הן כינויין לשבועה ור"ח תני שבוקה שקועה שקודה גם הם כינויין לשבועה:

נדר דנדר במוהי. פירושא דמתני' הוא לא דקאמר במוהי בלחוד אלא דאמר בנדרי דנדר במוהי כלומר בשבועה דנדר משה ליתרו דכתיב ויואל משה:

ולמה. לית אנן אמרין במומא דנדר שאול נמי כינוי לשבועה דהא כתיב ויואל שאול את העם:

מתני' לא חולין וכו'. כולא מתני' מפרש בגמ' הא מה וכו'. פירושא דמתני' הוא וה"ג לחולין שאוכל לך וכ"ה בבבלי וקאמר דפירושא הא מה דאנא אוכל משלך לא חולין יהא אלא קרבן:

גמ' לא דכי. לא מותר לי אלא למזבח ואע"ג דנבלה וטרפה נמי אסורין ואין מתפיסין אלא בדבר הנדור כיון דדעתו להתפיס בנדר אמרינן מסתמא לדבר הנדור קמכוין:

טהור למזבח. דהיינו קדשים דשייך בהו טומאה וטהרה ואע"ג דתרומה נמי שייך בה טומאה וטהרה סתם נדרים להחמיר:

כשר ודכי מטהור וטמא. אם אמר כל לשונות אלו יחד אמרי' שכוונתו לומר לא כשר ולא דכי מלטהור או לטמא כלומר כקדשים יהא שאסור לטמאן ואי אפשר להוסיף בהן טהרה:

פגול. דתנן במתני' דהיינו שחשב בקדשים בשעת עבודה לאכלם חוץ לזמנם או חוץ למקומן לא שנא שכיוון לפגול של עולה או שחישב לפגול של שלמים לעולם אסור דבשניהם פגול הוא ואסורין בהנאה:

ה"ג נותר של עולה לא היה לו שעת הכושר נותר של שלמים היה לו שעת הכושר. וה"פ אבל בנותר צ"ל דכוונתו לנותר של עולה דאסור לכהנים לעולם אבל נותר של שלמים כבר הותר לכהנים ולבעלים וכי קא מתפיס בדבר אסור מתפיס ולא בדבר הנדור:

אמר. בפירוש הרי עלי כנותר של שלמים מהו מי אמרינן בעיקר זבחי שלמים מתפיס כמו שהיה לפני זריקת דמים ואסור או דלמא כמו שהוא בשעה שניתותר דאז אינו אלא דבר האסור ולא דבר הנדור:

כאימר תמידא. טלה של קרבן התמיד דמשמע כשה הידוע קאמר:

תמן. בבבל אמרין דכיוון לולד חטאת דחטאת באה נקבה וולדה הלכה למשה מסיני דמתה כדתנן בתמורה ועליה קאמר כאימרא שדינו משונה משאר וולדות קדשים:

כאילו של אברהם אבינו. שהוא משונה מכל האילים שנברא בששת ימי בראשיית כדתנן באבות:

כאימרא דלא ינק. מימיו והיינו אילו של אברהם דבריה מימי בראשית היה:

ע"ד דרבנן דתמן. דאמרי כי אמר כאימרא לולד חטאת קמכוין אע"ג דאינו קרב ע"ג המזבח כיון דע"י נדר בא חל איסור' עליו א"כ ניתני נמי בעזרה שהיא באה משירי הלשכה:

ה"ג ע"ד דרשב"ל ניתני כדישון מזבח. וה"פ כי היכא דתני אילו של אברהם דמשמים בא כך ניתני דישון מזבח החיצון דמועלין בו בין לפני הרמה בין לאחר הרמה ואף הוא משמים בא שהרי אש של מעלה היתה רבוצה עליו ול"ג דישון מזבח הפנימי והמנורה דהא תנינן במעילה פ"ג דלא נהנין ולא מועלין בהן:

ה"ג ע"ד דר"י הא תני כקרבנות המזבח. וה"פ הא כבר תני במתני' אפי' אמר כמזבח ה"ל כאומר כקרבנות המזבת כ"ש כשאומר כאימרא וכיוון אל התמידין דאסור:

כדיריי'. דתנן במתני' דאסור היינו טעמא דאמרי' כוונתו לדיר של עצים או לדיר של קרבנות שבמקדש:

כשלהביות של אש. שע"ג המזבח:

כגון כף ומחתה ומזרק. של מזבח ואם אמר ככף שאוכל לך אע"פ שלא הזכיר קרבן ה"ז כאומר קרבן וכן כולם:

שלא נתכוין זה אלא לעצים ולאבנים שבה. ואין חומת ירושלים קדושים להתפיס בהן:

כתורה ה"ז מותר. דבקדושת תורה קאמר ואין זה מתפיס בדבר הנדור:

ככתוב בה ה"ז אסור. שכוונתו מקרבנות הכתובין בה דה"ל מתפיס בדבר הנדור:

דר"ש היא. הך ברייתא אתיא כרבי שמעון דאמר רבי יוחנן לדברי רבי שמעון דפליג אחכמים דתנן בפרק שבועת הפקדון אנסת ופיתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פיתיתי משביעך אני ואמר אמן חייב ור"ש פוטר שאינו משלם קנס ע"פ עצמו ואר"י משל דר"ש דומה לאדם שאומר לחבירו תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך והלה אומר שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין כיון דאין לך חטין דהתחיל בו פטור גם על השאר הלכך ה"נ באנסת ופיתית כיון דקאי שבועה אקנס וקנס אין לו פטור על הכל וכאן גבי נדר נמי כיון שהתחיל בתורה דלא חייל הנדר עליו דבקדושה תורה קאמר לא חייל נדרו אף במה שכתוב בו דאמר:

אר"י. לעולם ד"ה היא אלא דסובר הך תנא דבתורה היינו קדושת התורה דהיינו הגוילין ובמה שכתוב בה היינו בקדושת הכתובים הנכתבים בה דתרווייהו לאו דבר הנדור הן ולא מיתפיס בהו:

מתני האומר קרבן עולה וכו'. כל הני קרבנות חובה הם ותודה נמי דמיא לחובה דארבע צריכין להודות סד"א דאין זה נודר בדבר הנדור קמ"ל דהוי דבר הנדור דאפי' חטאת דבר הנדור הוא כגון חטאת נזיר:

ור"י מתיר. טעמו מפרש בגמרא:

הקרבן וכו' שאוכל לך אסור. אע"ג דכל הני שמעינן לה כבר ברישא אלא הקרבן איצטריך ליה דסד"א בחיי הקרבן קאמר:

ה"ג לקרבן לא אוכל לך וכ"ה בבבלי וכ"מ בשמעתין:

ור"מ אוסר. בגמרא מפרש:

גמ' כל עמא מודיי. הכל מודים ר"י וחכמים באומר הקרבן בקמ"ץ הה"א דמותר דבחיי הקרבן משמע:

ה"ג כקרבן אסור. הכל מודים באומר כקרבן שאוכל לך שאסור:

מה פליגין. כי פליגי באומר קרבן עולה וכו' כאומר השבועה ואסור. דהאומר כשבועה ודאי מותר:

וכא. והכא:

ה"ג כאומר הקרבן ומותר:

ורבנן. סוברים כיון דספק נדרים להחמיר מטילין אותו לחומרא בשבועה אמרי' כאלו אמר השבועה ובקרבן אמרי' כאלו אמר כקרבן:

חליל וכו'. ולא אמרי' דחליל כינוי של חולין הוא וליפוי כאומר חולין לא אוכל לך או לא חולין שאוכל לך:

לחולין שאוכל לך אסור. ואיירי באומר בקמ"ץ או בפת"ח הלמ"ד דמשתמע כאומר לא חולין יהא שאוכל לך אלא קרבן יהא:

ה"ג דברי חכמים ממשמע לאו וכו':

ה"ג לקרבן מה וכו'. וה"פ לקרבן יהא מה דלית אנא אכיל משלך הא דאנא אכיל משלך חולין הוא ולית הוא קרבן ור"מ לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן ומפרש לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך:

נדר נדר. נאמר כאן בנדרים כי ידור נדר ונאמר להלן בערכין ע"פ אשר תשיג יד הנודר:

ה"ג מה נדר שנא' להלן דבר שיש בו ממש אף נדר האמור כאן דבר שיש בו ממש. וה"פ ערכין דבר שיש בו ממש הוא אף נדרים אינן חלין אלא על דבר שיש בו ממש:

את אומר וכו'. כלומר במתני' תנינן דהאומר ידי עושות עמך חל הנדר מעתה קמיבעיא לן אם חרש הנודר עם המודר בקרקע עד כמה נאסר ממלאכתו עד כדי שכרו או עד כדי מה שהשביחה הקרקע ע"י מלאכתו:

ה"ג גרר עמו בתנור. וה"פ אם גרר הנודר עמו טיח התנור נמי קמיבעיא לן עד היכן נאסר התנור למודר כדי שכר מלאכת הנודר או עד כדי הנאת המודר ולא איפשיטא:

הדרן עלך פרק כל כינויי