מתני' אלו נדרים מותרין חולין שאוכל לך. מילתא דפשיטא הוא אלא איידי דתני כבשר חזיר תנא נמי חולין שאוכל לך:

עורות לבובין. היו נוקבין הבהמה מחייה כנגד הלב ומוציאין הלב ומקריבין אותו לע"ז ותקרובת ע"ז אסורים בהנאה:

כחלת אהרן. שהיה ראשון לכהנים ולא הוי דבר הנדור דע"י דיבורו זה מתיר איסור טבל שהי' בו:

מותר. דכתיב איש כי ידור נדר עד שיהא נודר בדבר הנדור:

הרי את עלי כאימא. אע"ג דלאו דבר הנדור הוא מ"מ חמיר הוא מכל הני דלעיל ואם ע"ה הוא צריך התרת חכם:

פותחין לו פתח ממקום אחר. כלומר מבקשים פתח וטעם לחרטתו ולא סגי לי' בכדי תהית או לבך עליך וכל זה שלא יקל ראשו ולא ירגיל לאסור אשתו עליו:

קונם שאיני ישן וכו' ה"ז בלא יחל. מדרבנן אבל מדאורייתא אין הנדר חל דאין הנדרים חלים אלא על דבר שיש בו ממש כדאמרי' לעיל סוף פ"ק:

שבועה שאיני ישן וכו' אסור. מן התורה דשבועות חלין אפי' על דבר שאין בו ממש:

גמ' לה'. כי ידור נדר לה' מלמד שאין אדם אוסר על עצמו אלא בדבר שהוא נדור לה' כגון קרבנות ודדמיין להו:

ה"ג הוון בעי מימר כגון הקרבן כשבועה. וה"פ סברוהו למימר הא. דתני שהן מותרין לך מן השמים שעובר עליהן בבל יחל היינו באומר הקרבן בקמ"ץ הה"א או שאמר כשבועה דאמרי' לעיל ספ"ק דאינו לא נדר ולא שבועה מ"מ עובר עליהן בבל יחל דדמי' לנדר ושבועה אבל הנודר בדבר אסור אינו עובר בבל יחל ולא פליגא הך ברייתא אמתני' אתא מימר לך. קמ"ל סתמא דש"ס דהך ברייתא בכל הדברים האמורים בלשון נדר ושבועה קאמרי ועובר עליהן ופליג אמתני' לוסר. לאסור נכסיו על אחרים בא למעט שאינו יכול לאסרו בלשון איסר וכ"ש נכסי אחרים עליו דלא:

הא נכסי אחרים עליו. אינו יכול לאסור בלשון איסר דאל"כ על נפשו למה לי:

ביאתך עלי כביאת אמא. הוא דצריך פתח ושאלה דאיכא תרתי שלא יהא רגיל לאסור אשתו עליו וגם בביאת אמו פוגם את אמו:

כבשר אמא. דאינו פוגם את אמו באכילת בשרה לא אמר כלום וא"צ שאלה:

אמר הככר עלי כביאת אמא מהו. מי אמרי' כיון דפוגם כבוד אמו הוא ואסור או דלמה טעמא דמתני' כיון דאיכא תרתי וכדפרישית:

נישמעינה מן הדא. תא שמע:

רב אמר אסור. כלומר שעובר על בל יחל וכדמסיק:

ושמואל אמר מותר. דכיון דמדאורייתא משועבד לה מצי מדיר לה ובאומר הרי את עלי כאימא צריך שאלה משום כבוד אמו א"כ ה"ה באומר ככר עלי כביאת אמו צריך שאלה ולרב דאמר דאסור משום בל יחל א"כ י"ל דבעינן תרתי:

ופריך מה מקיים שמואל. הא דתנן במתני' האומר לאשתו קונם וכו' ה"ז בלא יחל:

ומשני כאלו. עובר על בל יחל שהשומע סובר שאסר על עצמו הנאת תשמישה:

רב. לשיטתו דתני דבי רב דפליג אמתני' וסובר דבכל נדרים איכא בל יחל ורישא דאלו מותרין וסיפא דהאומר לאשתו קונם וכו' תרי תנאי נינהו:

שבועה שלא אישן ג' ימים. וג' לילות רצופים לילה ויום מלקין אותו וישן מיד משום דנשבע על דבר שאי אפשר להיות ויצאה שבועה מפיו לבטלה ולוקה משום שבועת שוא:

ממתינים אותו עד שיאכל. מפני שאפשר לקיימו:

ומלקין אותו. משום לא תשבעו בשמי לשקר:

מתני' קרבן לא אוכל לך וכו' מותר. דהוי כנשבע בחיי הקרבן אם אוכל משלך דבר ונראה דגרסי' במתני' הקרבן לא אוכל לך וכ"מ בגמרא:

שבועה שלא אוכל וכו' אסור. ולא אמרי' בחיי שבועה קאמר כדאמרי' בקרבן דשבועה לית בה מששא ולא שייך ביה למימר בחיי שבועה:

שבועה שאוכל לך. זימנין דלא אכילנא ממך משמע כגון שהיה חבירו מסרב בו לאכול ואמר לא אכילנא ושוב אמר שבועה שאוכל לך דלא אכילנא משמע וה"ק בשבועה יהא עלי אי אכילנא לך:

זה חומר בשבועות מבנדרי'. הקרבן וכו' אע"ג דאית בהו איסור דבל יחל מ"מ מותרין משא"כ בשבועות דאיסור דאורייתא הן:

תפילין שאני מניח. משום דאסר חפצא עליו ואין נראה כנודר לבטל את המצוה שהרי לא קיבל על עצמו אלא אסר החפץ עליו ואם יקיים את המצוה הוי מצוה הבאה בעבירה ודמיא למי שחייב לאכול מצה בלילי פסח ולא מצא אלא מצה של טבל או של הקדש שאסו' לאכלה אבל בשבועה הוא אוסר עצמו מלעשות הדבר ההוא וכיון שהוא מחוייב לעשות המצוה לאו כל כמיני' להפקיע עצמו מחיוב המצוה:

גמ' ה"ג ולמה לא תנינן שבועה שאוכל לך אסור נראה דגרסי' במתני' בשבועה לא אוכל לך א"נ ה"ג ולמה לא תנינן כשבועה לא אוכל מותר והיינו כדאמרי' בס"פ דמות' והראשון עיקר:

ה"ג וסברינן מימר. וסבר אמרנו בספ"ק קרבן שאוכל לך סברי חכמים דר"י דאסור לפיכך לא תני ליה דא"כ אין זה חומר בשבועות דאף בנדרים אסור ומתני' כרבנן נמי אתיא:

ה"ג הרי הוא כקרבן אסור וכו' הרי הוא כשבועה מותר. וה"פ הרי הוא כקרבן ה"ל כהקדש דקאסר חפצא אנפשיה ואסור אבל הרי הוא כשבועה ה"ל נדר ושרי א"נ כשבועה משמע דדמיא לשבועה ולא שבועה גמורה:

מה הטבה רשות. שאינה בביטול המצוה. וה"ה בהיפך מקשינן הטבה להרעה שלא יהא השבועה לקיים המצוה:

ה"ג יצא דבר של איסור ודבר של מצוה:

הוון בעיי מימר. סברוהו למימר דוקא אם כשבע בשוגג לקיים או לבטל המצוה הוא דאין השבועה חלה אבל אם נשבע במזיד אפי' לבטל או לקיים המצוה חיילא:

ה"ג לא היוצא מפי שמים. כלומר במצות עשה ול"ת:

ופריך ומר אף בהקדש כן. כלומר ונאמר אף בנדר כן שאם נדר לבטל או לקיים המצוה לא ליהוי נדר דהא בהאי קרא ככל היוצא מפיו יעשה כתיב נמי נדר:

שכן אדם מקדיש סוכתו. של מצוה לשמים ונדר משום הקדש הוא:

מתני' יש נדר בתוך נדר. דנדר חל על נדר:

חייב על כל אחת ואחת. ויהיה נזיר שלשים יום אם אמר הריני נזיר סתם ויביא קרבן נזיר ויחזיר להיות נזיר כמספר הפעמים שאומר שיהיה נזיר ובשבועות אינו חייב אלא אחת שאינו חייב אלא מלקות אחד אבל אם נשאל על השבועה הראשונה חלה השנייה וכן אם נשאל על השנייה חלה השלישית ואסור לאכול עד שיתירו כולם ולהכי תנן אינו חייב אלא אחת ולא תנן הרי זו שבועה אחת:

גמ' שבועה שבועה וכו'. קודם שהזכיר שאיני אוכל אמר ג' פעמים שבועה מהו שיהא חייב על כל אחת:

נישמעינה מן הדא. תא שמע דתנן בפ"ג דשבועות שבועה שלא אוכל וכו':

מפני שאמר זו. טעמא שאמר תחלה ככר זו ואח"כ הוסיף ואמר שלא אוכלנה אבל אם אמר שבועה שלא אוכלנה קודם שאמר ככר זו חייב שתים:

שמשית בנדרים. למדתי הרבה דינים בנדרים ובשבועות:

בעי וכו'. רצה חיפה אחיו למבדקו אם בקי הוא בדיני שבועות ושאל לו אם היו לפניו וכו':

וחזר ואמר. שבועה שאיני אוכל שנים אלו הרי נשבע על ככר הראשון שני שבועת וכן כולם:

מהו שיהא חייב על כל אחת ואחת. כלומר משום כל אחת ואחת שיהא חייב על ככר הראשון חמש ועל השני ד' וכן כולם:

מכיון שהזכיר. על הראשון השבועה הראשונה שאינו אוכל ה"ל כנבלה כלומר כדבר האסור ואין השבועה חלה על האיסורין כדדרשינן לעיל בפרקין מדכתיב להרע או להטיב:

חזר ובדקי'. הדר ושאלו:

ואכל את כולן. מהו שיהא חייב חמש מלקיות או דלמה אינו חייב אלא אחת:

א"ל אינו חייב אלא אחת. דסובר שאין השבועה השנייה חלה כמו שהשיב חיפה דאין השבועות חלין על האיסורין:

שמא אינו פטור. בתמיה וכיון שכן שהוסיף בכל שבועה איסורא הלכך כי אכיל אחת חייב משום שבועה האחרונה וכשאכל השניי' חייב משום שבועה הרביעית וכן כולם:

מסתברא כאחוי דחיפה בבתרייתא. דכיון שאכל האחרונה והפריש קרבן הנך אחרנייתא כחצי שיעור הן ואחצי שיעור לא מיחייב:

מתני' ופירושן להקל. אע"ג כשפירש דבריו אזלינן בתר פירושו כי סתם ולא פירש אזלינן להחמיר דסתם נודר דעתו לאסור מדלא שתק א"נ ה"ק אם פירש דבריו אזלינן לקולא ולא אמרי' דמיהדר קהדר בי':

כבשר מליח. היינו קרבן דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח:

ואם של ע"ז נדר. דגם קרבנות לע"ז היה דרכן למלחן:

כחרם של שמים. אפי' כהקדש בדק הבית:

ואם של כהנים מותר. אף על גב דחרמי כהנים מועלין בהן עד שיבואו לידי כהנים וה"ל כדבר הנדור מ"מ סתם חרמי כהנים משמע שכבר באו לידי כהן:

אם כמעשר בהמה נדר אסור. דהוי דבר הנדור שצריך להקדישו ע"י מנין ואם נטל בלא מנין לא קדש ואין מעשר בהמה אוסר הדיר כמו מעשר דגן שאוסר את הגורן וה"ל דבר האסור:

שאין אנשי הגליל מכירין את תרומת הלשכה. לפי שהיו רחוקים מירושלים ולא קרו לה תרומה סתמא אלא תרומת הלשכה:

שאין אנשי גליל מכירין חרמי כהנים. וכל מה שהיו מחרימין היו מפרישין לבדק הבית ולחרמי כהנים לא קרו להו חרם סתם:

גמ' תמן בעי מימר. סברוהו למימר לא מיקרי בשר מלות אלא אם נמלח שיהי' לעולם במליחתו אבל אם נמלח לשעה לא מיקרי בשר מלוח:

הדא אמרה. זאת אומרת אפי' מלוח לשעה מיקרי מלוח דהא קרבנות אינן נמלחין אלא לשעה כדמסיק ואפילו הכי תנן במתני' דמיקרי בשר מלוח:

כיי דתני. כי האי דתני בת"כ ומייתי לה במנחות פ"ג:

כיצד הוא עושה. במליחת הקרבנות:

והופכן. תוך המלת שיהא המלח בכל צדדיו:

ה"ג שנייא היא ששם משהא וכו'. וה"פ שאני התם בקרבנות שמשהה את האיברים תוך המלח שיקלט טעם המלח נמצא שהן מלוחים לעולם:

ויידא אמרה דא. והיכן אמר דבר זה שמלוח לשעה הוי מליחה:

דאמר רחב"א הנוטל זיתים וכו'. מתני' היא פ"ד דמעשרות:

טובל אחד אחד במלח. שאין קובע למעשר אלא מלח וצירוף שתים הלכך תנן בסיפא אם מלח ונתן לפניו חייב שמעינן מיהא אם צירף שתים אע"ג דאוכלן מיד חייב דה"ל מלוח ש"מ דמלוח לשעה הוי מלוח:

הא כתרומת תודה. ארבעה לחם שתורמין מלחמי תודה וניתנו לכהן אסור:

הכא את אמר אסור וכו'. דיוקא דרישא וסיפא קשיין אהדדי מרישא משמע כתרומת תודה מותר ומסיפא משמע דאסור:

נישמעינה מן הדא. כלומר ממתני' דהכא ליכא למשמע מינה לא איסור ולא היתר אלא ממתני' דריש פרקין איכא למשמע דאסור דתנן כחלת אהרן וכתרומתו מותר ש"מ דוקא כתרומת אהרן הוא דמותר הא כתרומת תודה אסור:

אבל אם והיו מכירין. אע"ג דמספקא לן אי כתרומת הלשכה אי כתרומת הגורן נדר סתם אסור דספיקא לחומרא:

הכא את אמר מותר וכו'. דיוקא דרישא וסיפא קשיין אהדדי ברישא משמע ספיקא לחומרא ובסיפא משמע לקולא:

תרין תניין אינון. תרין תנאים הן רישא ר' יהודה דסובר ספיקא לחומרא וסיפא ראב"צ דסובר ספיקא לקולא:

חד תנא הוא. בפ"ח דערכין תנן ריב"ב אומר סתם חרמים לכהנים וחכ"א לבדק הבית והשתא אי אתיא כמ"ד סתם חרמים לבדק הבית ודאי דקשיין דיוקא אהדדי:

ברם. אבל באמת מתני' אתיא כמ"ד סתם חרמים לכהנים הלכך אם היו מכירין סתם מותר:

ע"י שרגילין בחרם עכן. כלומר בחרם שמעל בו עכן שהיה לשמים הלכך סתם אסור:

מתני' בחרמו של ים. לשון מצודה כדכתיב אשר היא מצודים וחרמים:

בקרבנות של מלכים. דורונות שמקריבין למלכים:

הרי עצמי קרבן. אסר עצמו על חבירו כקרבן:

להיות נודר בו. דרך שחוק:

אין נשאלין עליהם. אין צריכין שאלת חכם שאינן חלים כלל:

ואם נשאלין. אם ע"ה הוא זה שנדר באלו ובא לישאל על נדרו אין פותחין לו פתח לחרטה ואין מתירין לו ואם עבר על נדרו זה עונשין ומנדין אותו:

פותחין לו פתח ממקום אחר. מראים לו שהדבר קיים ופותחין לו פתח מטעם אחר ומתירין לו נדרו אבל לא עונשין ולא מחמירין:

גמ' חד בר נש. אדם אחד נדר באלו דברים הנזכרים במתני' ובא לפני ר"מ להתיר לו ושלחו לגבי ר"י וא"ל להאי גברא שיודיע לר"י שהיה אצלו והוא שלחו לגביה שהיה מתיירא דלמה קסבר ר"י כחכמים דמתני' אתא. בא לר"י ושלחו לגבי ר' יוסי וא"ל להאי גברא שיודיע לר"י שמעיקרא שלחו ר"מ לר' יהודה והוא שלחו לר' יוסי:

אתא לגבי ר"י א"ל. אם הראשון לא רצה להתיר לך כלומר ר"מ אין אחר שיתיר לך דה"ל כחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר:

דאית ליה. דס"ל לר"ע אם נשאלו וכו' הלכך לא התירו ר"מ:

חזר. האי גברא ובא לפני ר"מ וא"ל כיון שידעת שהוא כן שאין אדם אחר יתיר לי למה לא אמרת לי בראשונה:

א"ל. ר"מ הואיל וראיתי שאתה מיקל בנדרים אמרתי להחמיר עליך גם בזה שתלך ממקום למקום לבקש התרה על נדרך וכדקאמר במתני' דמחמיר עליהן:

הדרן עלך פרק אלו נדרים