מתני' ארבעה נדרים. כולהו מפרש להו ואזיל:

קונם שאיני פוחת לך מן הסלע. קונם דמיו עלי או קונם ככר זה עלי אם אני מוכרו בפחות מסלע שהוא ד' דינרין:

והלה אומר קונם. המקח עלי אם מוסיף לקנות ביתר משקל שהוא שני דינרין:

שניהם רוצין בשלשה דינרין. ולא היה בלבם לשם נדר אלא המוכר נדר לזרז הלוקח שיוסיף דמים והלוקח נדר כדי שיפחות המוכר מדמי המקח הלכך לא הוי נדר אע"ג דדברים שבלב אינן דברים היכא דמוכחא מלתא כי הכא שכן דרך כל מוכרין ולוקחין לעשות אזלינן בתר דברים שבלב:

ראב"י אומר אף הרוצה וכו'. חסורי מחסרא והכי קתני הרוצה שיאכל חבירו אצלו ומסרב בו ומדירו נדרי זרוזין הן והרוצה שלא יתקיימו נדריו יעמוד ויאמר כל נדרי' שאני עתיד לדור עד זמן פלוני יהיו בטלים:

ובליבד שיהא זכור. מן התנאי בשעת הנדר ודעתו על התנאי שיהיה קיים אז הנדר בטל אבל אם לא נזכר מן התנאי בשעת הנדר ולא בתוך כדי דיבור משעה שנדר הנדר קיים ואצ"ל אם נזכר מן התנאי בשעת הנדר ודעתו שיהא התנאי בטל והנדר קיים שהנדר קיים ופריך וכל הנדרים וכו'. קס"ד הא דתנן ד' נדרים התירו חכמים ה"ק אלו ד' חכמים מתירין אותן אבל נדרים אחרים אין החכמים יכולים להתירן כדמסיק מקרא א"כ למה פרט התנא את אלו:

מתני' הבאי. דבר שאינו כלום והוא בעצמו יודע שאינו כך:

אמר. קונם עלי ככר זה אם לא ראיתי וכו':

תלה הפרשה. פרשת נדרים לאמרה לראשי המטות ללמדך שבהן הנדר תלה שהיכולת בידם להתיר:

ר"י בשם שמואל. יליף מקרא אחרינא דהחכם יכול להתיר הנדר:

פעמים שאינו מקיים. מדקאמר ואקיימ' משמע ברצונו תליא אם רוצה אינו מקיימו כיצד כגון שהתירו החכם:

נשבעתי באפי. משמע שיכול לשאול עליו לפי שמחמת אפו היתה השבועה ש"מ כל שמוצא פתח לנדרו לומר לא לדעת כן נדרתי שיקרני דבר זה שאני רואה הבא לי ע"י נדרי מתירין לו:

וכל הנדרים וכו'. כיון שהפסיק בענין הכתובים חוזר לומר הקושיא הראשונה:

ר"א בשם ר"ח. הגדול משני אלו ד' נדרים התירו חכמים בלי התרת החכם אבל שאר נדרים צריכין היתר חכם:

ה"ג תריהון אמרין אלו אין צריכין היתר חכם. וכדר"א וכ"מ בבבלי ולפי הגירסא שלפנינו ה"פ דמתני' קמ"ל אפי' אלו ד' נדרים צריכין היתר חכם והראשון עיקר:

והרי לא מצינו. במתני' דבעי פתח ולא סגי בחרטה אלא מכאן ממתני' דע"י פתח הוי כעין נדר בטעות דדמיא לארבע נדרים דמתני' וכיון שכן אלו אע"פ שהן נדר בטעות ליבעו היתר חכם:

חגר עלי מותנא. חגור חרב על המתני' כלומר התאזר כגבור חיל להעמיד דבריך דהא תנן במתני' התירו חכמים משמע שהן מותרין בלא שאלה א"נ דברי הנודר הזה הן כנותן חגר על המת דלא מהני כלום:

מתני'. דלקמן פ"ח קשיא לאיסי דסובר ארבעה נדרים נמי צריכין היתר חכם:

אף זה וכו'. דתנן התם קונם שאתה נהנה לי אם אין אתה בא ונותן לבני כור חטים ואמרו חכמים שאף זה יכול להפר נדרו שלא ע"פ חכם ויאמר הריני כאלו התקבלתי והיינו מטעם דהוה כנדרי זרוזין וכ"מ לקמן פ"ח בגמ' ש"מ דנדרי זרוזין א"צ היתר חכם:

פתר לה. תפרש למתני' כל הנדרים צריכין פתח ממקום אחר אבל אלו א"צ פתח ממקום אחר שפתחן בצידן מ"מ היתר חכם צריך ושלא ע"פ חכם דמתני' דלקמן נמי ה"ק אין החכם צריך לבקש פתח לנדרו:

הדא דאת אמר. לא אמרן דנדרי זרוזין מותרים אלא בשאין מעמידים דבריהם שאמרו בשעת הנדר לא נדרו בדוקא אלא לזרז אבל אם בשעת הנדר נדרו בדוקא אלא שעכשיו הן רוצין לחזור צריך היתר חכם שהרי בשעת הנדר היה פיו ולבו שוין:

היה זה מעמיד וכו'. היה מוכר חפץ לשנים ואמר קונם שאיני פוחת לכם מן הסלע והיה דעתו וכו' לידר לאחד מהם בדוקא ולהשני כדי לזרז מאחר שבטל הנדר לגבי זה שנדר לו לזרז בטל נמי לגבי זה שנדר לו בדוקא:

תלמידי דר"ח אמרו בשם ר' יודן. שאלו היה מוכר חפץ לשנים לוקחים שזה אומר ליתן שלשה וזה אומר ליתן שקל ואמר הלוקח קונם שאיני פוחת לכם מסלע ולזה שאמר בשלשה אינו מעמיד אלא כדי לזרז ולזה שאמר בשנים מעמיד בדוקא נדר:

ה"ג מאחר שבטל דינר אצל זה יבטל עוד וכו' וכ"ה ברשב"א. וה"פ מאחר שבטל נדרו אצל זה שאומר שלשה לפחות דינר ממה שאמר בטל נמי נדרו אצל זה שאמר בשקל ויכול לפחות לו עוד דינר ונותנו לו בשני דינרים שהשקל הוא שני דינרים:

דו פתר לה במעמידין. שהוא מפרש למשנתינו במעמידין בשעת הנדר נדר בדוקא ולא לזרז והא דתנן שניהן רוצים היינו שעכשיו רוצים לחזור מנדרן ואפ"ה מותר וע"כ לומר דמתני' ר"ט דתניא רי"א משום ר"ט אין נזירות אלא להפלאה כלומר אין נזירות חל אלא בדבר ברור בלא שום ספק וה"ה נדרים דהוקשו לנזירות לא חיילי בדבר המסופק כגון שתלה נדרו בתנאי הלכך מוכר ולוקח שתלו נדרים בתנאי אע"ג שעברו על התנאי אין הנדר חל אבל לרבנן דסברי אפי' תלאו בתנאי ועבר על התנאי חייל נדרו ה"נ במעמידין אסורין:

תיפתר. תפרש למתני' דאתיא כדברי הכל אפי' כרבנן ואיירי בשאין מעמידין ומעיקרא היה דעתן לזרז והנדר לא חייל כלל:

אין תימר במעמידין. דאס"ד דבמעמידין איירי מתני' קשיא ליתני ר"ט וראב"י אמרו דבר א' שאין נזירות אלא להפלאה דהא תנן בסיפא ראב"י אומר אף הרוצה וכו' וכל היכא דאמר אף משמע דמודה בקדמייתא:

אית תניי תני. איכא דתני במתני' בדברי ראב"י הרוצה ולא תני אף ואיכא דתני אף הרוצה:

ה"ג מ"ד הרוצה מסייעא לר' אימי מ"ד אף הרוצה מסייעא לר' בא. וה"פ מ"ד הרוצה איכא לאוקמי רישא כר"ט ול"ק ליתני ר"ט וראב"י אמרו דבר א' דהא לא מודה לו ראב"י לת"ק דלא קתני אף:

כיני מתני'. כן היא מתני' ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר. מן התנאי שהתנה שיהיו כל נדריו בטלים דכיון דאמר סתם כל הנדרים שאני עתיד לידור בטלים אמרי' דכוונתו שאם ירצה לידור בפני חבירו ולא יהא נודר לחבירו שמבטלו לכך התנה דרך כלל אבל ודאי אין דעתו שאם לא יזכור התנאי בשעת הנדר שיהי' הנדר בטל:

אבל אם התנה בשעת התנאי שכל הנדרים שידור יהיו בטלים אפי' לא יזכור התנאי בשעת הנדר לעולם הנדר בטל אע"פ שאינו זוכר התנאי בשעת הנדר:

בנדרים. הוא דמהני התנאי לבטלו:

ה"ג אבל לא בשבועות דתנאי וכו'. וה"פ בשבועות לא מהני התנאי דתנאי בנדרים ואין תנאי בשבועות:

ופריך כהדא דתני הדיינין. כשמשביעין את האדם אומרין לו הוי יודע שעל תנאי שבלבנו אנו משביעין אותך ולא על תנאי שבלבך ואס"ד דאין תנאי בשבועות למה צריכין להתנות על כך:

ומשני א"ר יודן. לעולם אין תנאי בשבועות ואפי' התנה בלבו אינו מבטל השבועה והא דמתנין שע"ד הב"ד משביעין אותו מפני ההדיוטות עמי הארצות שסוברים דמהני תנאי אף בשבועה וישבעו לשקר לכך מתנין עמהן:

והא כתיב. בשבועה שהשביע משה את ישראל בערבות מואב:

כי את אשר ישנו פה. משמע דמהני תנאי אף בשבועה:

ופריך מה את ש"מ. איך שמעי' מהכא דיש תנאי בשבועות:

א"ל. דדרשי' לקרא הכי את אשר ישנו פה אנו משביעין כדרך אותן אשר איננו פה והן אותן דורות הבאים דודאי אין להם עתה תנאי בלבם כך אתם לא על תנאי שבלבכם אני משביע אתכם ודייק ליה מקרא יתירא דברישא כתיב ולא אתכם לבדכם אני כורת וגו' ש"מ דגם עם הדורות הבאים כורת ברית ולמה לי את אשר איננו פה אלא ללמד שיהיו אשר ישנו פה בלי תנאי כאותן אשר איננו פה:

נדרו שגגות כיצד אמר. קונם עלי ככר זה אם אכלתי אם שתיתי ונזכר שאכל ושתה ובשעת הנדר סבר שלא אכל ולא שתה אינו נדר:

קונם שאיני אוכל ואיני שותה ושכח ואכל ושתה. דבשעה שחל הנדר שהוא בשעה שאוכל ושותה שכח את הנדר מותר דילפינן משבועה דכתיב האדם בשבועה דבעינן שיהא אדם בשעת שבועה כלומר שיהא לבו עליו שיזכור את השבועה וה"ה בנדר:

קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי. היינו נדרי שגגות דכיון שנודע לו שלא גנבה נמצא שלא היה נדר:

אלו ואילו מותרים. קס"ד משום נדר שהותר מקצתו הותר כולו דאינו רוצה שיחול הנדר אלא כעין שנדר וכיון שמקצתו היה שוגג נתבטל כולו:

גמ' ופריך אפשר שלא עבר. בדרך זה כעולי מצרים בתמיה הא אפשר שעברו כל כך בני אדם ולמה תנן שהוא נדרי הבאי:

אלא. הכא במאי עסקינן באומר שראה בראייה אחת בדרך הזה עם רב כעולי מצרים וזהו מן הנמנע:

והא וכו'. כלומר דאלת"ה קשיא והא המלך לוליינס כשירד לבבל ירדו עמו ק"כ רבוא בני אדם שהוא כפל כיוצאי מצרים אלא ודאי כדשנינן שאומר שראה ס' רבוא בראייה אחת:

והא חויא וכו'. אמתני' פריך דתנן אם לא ראיתי נחש כקורות בית הבד וקס"ד גדול כקורות בית הבד הוי נדר הבאי וקשיא האי נחש דהוי בימי שבור מלכא שבלע גמלים:

ה"ג בלע קרוינין וכ"ה בשבועות. וה"פ בלע גמלים ועגלות דכשרצו להרגה מלאו עורו' של גמלים תבן ונתנו בתוכו גחלים בוערות ובלע אותן ומתה שמעינן מינה דהיתה גדולה מקורת בית הבד:

אנא. ראיתי עור נחש שעשו ממנו חיפויין לשמנה ספסלים:

ה"ג אנא חמית משך דחיוי עבד אותו על תמני מססטול' וכ"ה בשבועות:

ה"ג סליק בקרונין דמלכותא. שהיה גדול כל כך שכסה העגלה של מלכות שהיא גדולה מאוד:

ומשני שמואל. מתני' ה"ק באומר שראה נחש מרובע כקורת בית הבד וזהו דברי הבאי שאין גב נחש מרובע:

ה"ג אין תימר במרובע למה לי גדול אפי' קטן. וה"פ אס"ד דבמרובע איירי מתני' למה לי למתני נחש גדול כקורת בית הבד הל"ל סתמא אם לא ראיתי נחש מרובע דהא אפי' קטן מרובע ליתא בעולם:

לית אורחיה וכו'. אין דרך דהך תנא לשנות בנדרי הבאי אלא גוזמא מדבר גדול אע"ג דהוה גוזמא נמי בדבר קטן:

דתנינן. בשבועות פ"ג איזו היא שבועת שוא אם לא ראיתי גמל פורח באויר וה"מ למתני עכבר פורח באויר דהוי נמי שבועת שוא אלא שדרכו לשנות גוזמא בדבר גדול:

אין מרובע מששת ימי בראשית. קס"ד אין דבר נברא מרובע מבריאת העולם:

והתנינן. פ"ו דנגעים:

גופה של בהרת. עיקרה של בהרת כמה תהא גדול':

כגריס האיטלקי מרובע. קס"ד כגריס הגדל באיטליא שהוא מרובע ש"מ דיש בריה מרובע בעולם:

ה"ג כל גרמא אמרה שאינה מרובע וכ"ה בשבועות. וה"פ מתני' עצמה אמרה שאין הגריס הזה גדל מרובע דאל"כ למה תנינן מרובע הא באיטלקי כולן מרובעים אלא ודאי לשיעורו קאמר שתהא הבהרת גדולה כגרי' האיטלקי והכהן הרואה אותה ירבענה להבהרת שתהא מרובעת:

ופריך והא כנעה. דבר אחד ששמו כנעה שגידולו מרובע:

ומשני מלי קיטרין. אינו מרובע ממש שיש בו קשרים:

ופריך והא ארכובא דיעלה. חיה ששמה יעל כדכתיב יעלי סלע שיש לה עצם ארכובה שהוא מרובע:

ומשני עגיל הוא. העצם מלמטה בסופו:

אית דבעי מימר. איכא דאמרי לא אר"ג. אלא שאין בעולם מרובע בבריות בעלי חיים אבל עצם מעצמיו איכא:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

שוא ושקר. בדברות הראשונות נאמר לא תענה ברעך עד שקר ובאחרונות כתיב לא תענה ברעך עד שוא וקאמר שאין בזה סתיר' שבדבור אחד כאמרו מפי הגבור' ואתי לאשמועי' שלוקין על שוא כמו על השקר דסד"א גבי שוא כתיב לא ינקה אפי' בב"ד שלמטה לא ינקה קמ"ל:

זכור ושמור. בדברות הראשונות כתיב זכור את יום השבת לקדשו ובאחרונו' כתיב שמור ונאמרו בדיבור אחד ללמד כל שישנו במצות שמירה ישנו במצות זכירה ונשים איתנהו בשמירה דמצות ל"ת היא חייבות נמי בקידוש היום:

מחלליה מות יומת. משמע אפי' במקדש וכתיב ושני כבשים תמימים שנים ליום אפי' בשבת קאמר דאין זו סתירה שבדבור א' כאמרו א"נ סד"א דכהנים ליתנהו בחיוב שמירת שבת הואיל והותרה עבודה לגבייהו קמ"ל דלא:

ערות אשת אחיך לא תגלה. סד"א אם גירשה לאחר היבום אסור להחזירה קמ"ל יבמה יבא עליה מ"מ דלאחר שיבמה פקעה איסורא מינה א"כ סד"א כיון דכתיב יבמה יבא עליה לאחר שיבמה אחד מן האחין פקע איסורא מינה ומותרת לאחר שגירשה אפי' לאחד מן האחין מן האם של מת קמ"ל ערות אשת אחיך לא תגלה מ"מ:

ולא תסוב נחלה וכו'. דכתיב זה הדבר דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור הזה וסד"א דלא קאי זה הדבר אלא על לא תסוב דכתיב גבי' אבל וכל בת יורשת וכו' נוהג אפי' לדורות קמ"ל דשניהם בדבור אחד נאמרו שאינן נוהגין לדורות ואיכא בין לא תסוב לקרא דוכל בת יורשת דלא תסוב משמע אפי' אם ירשה לאחר הנישואין וכל בת יורשת היינו שירשה קודם הנישואין:

גדילים תעשה לך וכו'. לומר דבמקום גדילים מותר ללבוש שעטנז:

אחת דבר אלקים. בדבור אחד שמענו שני דברים:

וכפטיש יפוצץ סלע. הפטיש מתפוצץ מהסלע לכמה חלקים כך דבר אחד מתחלק לכמה חלקים:

בשנשבע ומחליף. לשנות את האמת כגון אכלתי ולא אכל לא אכלתי ואכל:

ידוע לשנים. אם הדבר ידוע לשנים שאינו כן זהו שבועת שקר אבל אם ידוע לשלשה ה"ל שבועת שוא:

אפי' ידוע לשנים. כאן ועוד אחד בסוף העולם שיודע בו ששקר אמר אפי' אינו שם בשעת השבועה אלא שידע בו קודם השבועה שאינו כמו שנשבע עכשיו ה"ל שבועת שוא:

מה נפיק מן ביניהון. מאי בינייהו:

ה"ג שינה בו בפני שנים והשליכו לים והתרו בו משום שבועת שוא וכ"ה בשבועות:

וה"פ אם נשבע בפני שנים על אבן שהוא כסף והשליך האבן לים שאי אפשר שיראנו אדם עוד והתרו בו משום שבועת שוא:

ע"ד דר"י אינו לוקה. שהרי לא היו שם ג' בשעה שנשבע וא"א שיוודע עוד לשלישי שנשבע לשקר:

ע"ד דר"ל לוקה. שא"א שלא יהיה אחד בסוף עולם שלא נודע לו מכבר שזה אבן:

התרו בו משום שבועת שקר. הדבר בהיפך לר"י לוקה שהרי לא נודע לאחר שנשבע אלא לשנים ולר"ל אינו לוקה:

אפי' ביעה ומרגליתא. אמתני' דפ"ג דשבועות קאי דתנן התם איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם אמר על האבן שהוא שיש וקאמר ר' בא אפי' אמר על ביצה שהוא מרגליות נמי הוי שבועת שוא:

ופריך והן אפי'. מאי אפי' דקאמר ר' בא הא היינו שבועת שוא דתנן במתני' אלא. ה"ק ר' בא כגון ביעה וכו':

כאן במעמידין. שאומר בשעת השבועה שלא כיון להבאי אלא שראה ממש אסור ולוקין עליו:

וכאן בשאין מעמידין. שאומר שלא אמר אלא על דרך ההפלגה:

ה"ג אפי' תימא כאן וכאן במעמידין כאן במיחל שבועה על נכסיו שבועה נכסי עלי נכסיו מותרין הא ללקות לוקה וכ"ה גי' הרשב"א. וה"פ נכסיו מותרין דשבועת הבאי היא ומילקי מיהת לקי דהא נשבע לשוא:

עוד היא. אף זו איירי במיחל שבועתו על נכסיו ומותר דתני היינו שנכסיו מותרין:

ה"ג נכסיו מותרין הא ללקות לוקה:

ההן דמשתבע. האי מאן דמשתבע על שנים שהן שנים לוקה משום שבועת שוא:

ההין דחמא. מי שרואה גשמים יורדים ומשתבע שכלי אריגה מתחזקין עכשיו לוקה משום שבועת שוא שהדבר ידוע לכל שמפני החום הן מתפרדים וע"י הגשמים מתחזקים:

ה"ג כלי קורי בריכסון וכ"ה בשבועות. וה"פ כלי קורי כמו כלי קורייס בשבת פ' כל הכלים דף מ"ח וריכסון כמו וירכסו את החשן דמיתרגמינן ויחדון ית חושנא וראיתי בגליון בשבועות שפירש בענין אחר ואין דבריו נכונים:

בולייות. איפרכיות של דוכסים:

לשוא. על שבועת שוא הכיתי את בניכם:

תמן תנינן. פ"ג דשבועות:

שבוע' שלא אוכל ככר זו. שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת:

דבר שאילו וכו'. ותני עלה דבר זה בנדרי' אסור שחייב על כל אחת ואחת כדתנן לעיל פ"ב יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה:

ה"ג לא על הדא איתאמרית אלא על הדא. וה"פ לא על דבר זה נשנית ברייתא זו דהא בשבועה איסורא מיהא איכא ועוד כשנשאל על הראשונה חיילא שניי' ואיך תני ובשבועות מותר אלא על משנה אחרת נשנית דתנן התם בפ"ג דשבועות אחד דברים של עצמו וא' דברים של אחרים וא' דבר שיש בו ממש ואחד דבר שאין בו ממש כיצד אמר שבועה שאתן לאיש פלוני מנה ושלא אתן:

ה"ג ואמר ר' בא וכו' וכ"ה בשבועות:

מאחר שאין בידו לבא. לישבע להבא שבועה שיתן פלוני לפלוני מנה שהרי אינו ברשותו:

אין בידו לשעבר. אף דלשעבר שנתן איש פלוני לפלוני מנה לא הוי שבועת שוא דליחייב עליה ועל זה תני בברייתא חומר בנדרים משבועות דבנדרים כה"ג הוי נדר:

אשכח תני על תרתיהון. ארישא וסיפא דמתניתן דהכא הבאי ושגגות בשבועות אסורי' ובנדרים מותרין. ובשבועות יש גירסא אחרת ושם פירשתיה:

ה"ג מה בא ר"ע להוסיף על דברי בית הלל. וה"פ מאי קמשמע לן ר"ע הא כבר ב"ה אמרו דנדר שהותר מקצתו הותר כולו:

כיי. כי האי דתנינן לקמן פ"ט דמכילתין פותחין בשבתות ובי"ט בראשונה היו אומרים אותן הימים מותרין ישאר כל הימים אסורין עד שבא ר"ע ולימד נדר שהותר מקצתו הותר כולו:

א"ל. ודאי הוסיף ר"ע דאפי' בנדר שצריך חקירה והתרת חכם נמי אמרי' כיון שבטל מקצתו בטל כולו ואלו מדב"ה לא שמעינן אלא בנדר שבטל מעיקרא כדתנן בר"פ דד' נדרים אלו א"צ שאלה לחכם:

משום נדר טעות. התירו ב"ה שאלו היה יודע שאביו ואחיו שם לא היה נודר ולאו משום נדר שהותר מקצתו:

מתני' נדרי אונסין. דמעיקרא לא עלה על דעתו שיארע לו אונס ואדעתא דהכי לא נדר ובכה"ג שהדברים מוכיחים דברים שבלב הוו דברים:

שחלה בנו. וצריך לשמרו:

או שעכבו נהר. כגון שגדל מהפשרת שלגים דלא שכיח ולא ה"ל לאסוקי אדעתיה:

גמ' מפני שחלה. טעמא דחלה בנו הוא דהוי נדרי אונסין הא לא חלה צריך לקיים נדרו ואמאי לימא כלום לא עשית אלא לכבודי זהו כבודי:

דר"מ היה. מתני' אתי כר"מ דתנן לקמן פ"ח האומר לחבירו קונם שאני נהנה לך אם אין אתה בא ונוטל לבנך כור של חטין וכו' רמ"א אסור עד שיתן וחכ"א אף זה יכול להפר נדרו שלא ע"פ חכם ויאמר לו הריני כאלו התקבלתי:

ולמה. לא מוקמי מתני' לד"ה וכי האי דאמר ר"ז לקמן אפלוגתייהו דר"מ וחכמים דדוקא בסתם חלוקין:

ה"ג כיי דמר ר' זעירא:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן:

אם בשהמדיר אומר מפני כבודי. נדרתי שאתכבד שתקבל ממני מתנה והמודר אומר מפני כבודי שכוונתך לכבדני לקבל ממך מתנה לד"ה אינו יכול לומר הריני כאלו התקבלתי:

אם בזה. המודר אומר מפני כבודי וגם המדיר אומר מפני כבודך נדרתי לד"ה מותר אלא ודאי בסתם שאין אנו יודעין כוונת המדיר פליגי ר"מ וחכמים דר"מ סובר סתם כאלו אמר המדיר מפני כבודי וחכמים סברי סתם כאומר מפני כבודך:

כורוסתי בייה. על צרתי אני זועק ואמתני' קאי שזה זועק על שחלה בנו ל"א כורוסתי לשון כורסייה וה"פ על ישיבתו בביתו הוא זועק שאינה אלא מחמת אונס ולא שברצונו הטוב לא בא אל חבירו לאכול:

מתני' להרגין. לסטים שהורגין בני אדם ונוטלין מהם ממונם:

ולחרמים. גזלנין שאינן הורגים ולא זו אף זו קתני:

ולמוכסין. במוכס העומד מאליו אבל במוכס שהעמידו מלך ולוקח דבר קצוב בדינא דמלכותא אסור לברוח הימינו וכ"ש שאסור לידור ולישבע לו בשקר:

שהן של תרומה. אע"פ שהורגין וגוזלין אין אוכלין דבר האסור א"נ תרומה מתוך שאינה נאכלת אלא לכהנים טהורים נמכרת בזול ולא חשיבא להו:

לא יפתח לו בנדר. אם לא שאל ממנו האנס שידור לא יתחיל הוא בנדר:

במה שהוא מדירו. אם שאל ממנו האנס שידור לו לא ידור אלא במה ששאל לבד אבל לא יוסיף לידור בדבר אחר שלא שאל:

גמ' להרגין. דוקא שגם עכשיו הורגים אבל אם אינן הורגים עכשיו אע"ג שמקדמת דנא הי' דרכן בכך אסור:

בשעת החרם. כגון שעת מלחמה אבל לאחר שעברה המלחמה וכיוצא בו אסור:

אם הי' דבר של סכנה. ואע"ג שעכשיו אינן הורגין וגוזלין אלא שיש לחוש שישמרו הדבר בלבם ולאחר זמן יהרגו או ישללו אותו מותר לידור א"נ אמוכס קאי שהוא תובע מה שירצה ויש סכנה בדבר שיתבע הרבה מותר:

אם הי'. המכס דבר של ישוב ומנהג מדינה מה שהוא חק קצוב למלכות אסורי' להעבירו כדפרישנא במתני' תולין. למוכס שפירות אלו הן של עכו"ם או של מלכות:

אבל לא בישראל. שהוא תקיף ואלים כעת:

שדרך בעלי זרוע. תקיפו ואלמי ישראל דרכ' ליפול ולירד מגדולת':

דלא יפול ויגלגל עלוהי קדמייתא. שמא יפול מגדולתו ויגלגלו מה שהעביר מאז המכס בשביל התקיף הזה שירד מגדולתו:

עבר ופתח. לב"ש דאמרי לא יפתח לו בנדר אם עבר ופתח מי סברי ב"ש דהוה נדר או דלמה לכתחלה אבל בדיעבד מותר:

נשמעינה מן הדא. תא שמע מסיפא:

ה"ג הדא אמרה עבר ופתח על דב"ש אסור. וה"פ השתא דסיפא שאינו אלא מוסיף קאמרי ב"ש דאסור במה שהוסיף כ"ש ברישא שהתחיל בנדר דאסור:

הוון בעי מימר. סברוהו למימר הא דקאמרי ב"ה דיפתח לו בנדר דוקא בנדר אבל בשבועה לא:

לא תשבעי בשמי לשקר. והל"ל בשקר אלא ה"ק לא תשבעו כדי לשקר ליטול מחבירו שלא כדין אבל להציל את שלו מותר והיינו כדתנן במתני' נשבעין להרגין וכו' וכיון דמדאורייתא שריא אין חילוק בין תחלה לדיעבד:

מתני' הרי נטיעות אלו קרבן וכו'. בגמרא מפרש:

יש להן פדיון. כשאר הקדשות ויפדו ויקנו בדמיהן קרבן דכיון דלא אמר הרי הן עלי כקרבן לאו למסרינהו עלי' כקרבן איכוין אלא שיהיו לקנות בדמיהן קרבן:

אין להן פדיון. אלא המעות נתפס בקדושה והנטיעות חוזרות להיות קדושות דכיון דאמר עד שיקצצו ה"ק לכשאפדה יחזרו ויקדשו עד שיקצצו:

גמ' ראה קציעות המלך. שוטרי המלך שקוצצין נטיעות התאנים הטובות להביאן לבית המלך וירא שמא יקצצו גם נטיעותיו ואמר הרי אלו קרבן אם אינן נקצצות:

ראה דליקה. נופלת בעיר ומתירא שגם טליתו תשרף:

אם אינה נשרפת. או נקרעת ויש להן פדיון דהוא כנדרי שגגות דסבר א"א שינצלו ולא גמר בלבו להקדישן:

למפרען קדשו. מיבעי' ליה אם מיד בשעת נדרו הן קדושין אם אינן נקצצות אח"כ או דלמה אין קדושה חלה עליהן עד שנודע בודאי שלא יקצצו אותן אבל כל זמן שהן בספק אין בהן קדושה:

מה נפיק מביניהון. מאי בינייהו הא מיהת קדושות הן:

ומשני נהנה מהן עד שלא נודע שלא יקצצו א"ת למפרע קדושין מעל וא"ת מכאן ולהבא קדושין לא מעל ולא אפשיט':

חזקיה אמר. האומר נטיעות אלו קרבן עד שיקצצו אם פדאן חוזרין לקדושתן עד שיקצצו דה"ל כאומר בפירוש הרי נטיעות אלו קרבן מעתה וקרבן לכשיפדו כל זמן שלא יקצצו נמצא פדיונם קדוש כל שעה לפי שיוצאות הן לחולין אלא שלאלתר חוזרות וקדושות:

פדאן פדויין. והא דאמר עד שיקצצו לא בא לומר שאפי' יפדם יחזרו לקדושתן עד שיקצצו אלא שיהיו קדושות עד אותו זמן ומאותו זמן ואילך תפקע קדושתן:

פתר לה. תפרש למשנתינו אין להן פדיון היינו שא"צ פדיון כשנקצצו דאז פקעה קדושתן בכדי:

מה דאמר חזקיה. פדאן חוזרות וקדושות דוקא בשפדאן הוא המקדיש עצמו דלעולם לא יצאו מרשות הקדש או מרשותו אבל אם פדאן אחר אפי' הכניסום אא"כ לרשות המקדיש אינן חוזרות וקדושות שכבר נסתלק רשות בעלים הראשונים מהם וכיון דהאי שעתא לא חייל עליהן הקדישו שוב אינן חוזרות וקדושות:

ופריך מחלפא שיטתי' דר"י. קשיא דר"י אדר"י:

תמן. כלומר הכא בנדרי' ואשיגרת לישנא דסוגיא דקידושין נקט לשון תמן וה"ק כאן הוא אומר שאם פדאן אחר פקעה מהן קדושתן:

וכא. והכא בקידושין אומר ר' יוסי האומר לאשה הילך פרוטה זו שתקדשי לי לכשתגרשי ספיקא הוא ולא פקעה אפי' נישאת לאחר:

ומשני לא צורכה. לא קמבעיא ליה לר' יוסי אלא בנותן שתי פרוטות לאשה ואמר לה באחת התקדשי לי היום ובאחת התקדשי לי לאחר שאגרשך ודמי לפדאן אחר דמשנתגרש' יוצאת מרשות הבעל לרשותה מיהו לא דמיא ממש לפדאן אחר דהאשה מכנסת עצמה ג"כ לרשותו במקצת א"נ י"ל כיון דהוא המגרש והוא המקדש ה"ל ממש כפדאן הוא:

מתני' מותר ביושבי יבשה. שאין דרכן לרדת בים באניות:

בכלל יושבי יבשה. אפי' הם עכשיו בים שסופם לעלות ליבשה:

לא כאלו וכו'. בגמרא מפרש:

במי שדרכו לפרש. היינו היורד בים באניות גדולות ומתרחק מן היבשה ריחוק גדול אבל מעכו ליפו הולכים על חוף הים וקרוב ליבשה:

גמ' שלא תאמר וכו'. הא דתנן בסיפא לא כאלו וכו' ארישא וסיפא דמתני' קאי וה"ק הא דאמרי' הנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה אבל ביורדי הים אסור לא תאמר אף אלו ההולכים מעכו ליפו בכלל יורדי הים הן אלא דוקא מי שדרכו לפרש הוא דאסור והא דתנן בסיפא מיושבי היבשה אסור ביורדי הים:

ולא סוף דבר. לאו דוקא באלו ההולכין מעכו ליפו אסור אלא אף במי שדרכו לפרש נמי אסור:

ופריך ולא מיושבי היבשה נדר. למה יהא אסור אף במי שדרכו לפרש:

ומשני הדא אמרה. לכך תנא במתני' שיורדי הים בכלל יושבי היבשה הם שסופם לרדת ולישב ביבשה הלכך גם מי שדרכו לפרש אסור שסופו לישב ליבשה:

נדר מיורדי הים. מבעיא ליה הנודר מיורדי הים שיהא אסור בהן לאחר שלשים יום ובתוך אלו שלשים יום נעשה אחד מיורדי הים מיושבי היבשה מהו בתר שעת אמירת הנדר אזלינן והשתא מיורדי הים הוא ואסור או דלמה בתר חלות הנדר אזלינן דה"ל מיושבי יבשה ושרי:

ומשני תפלוגתא. פליגי בה ר"י ור"ע דאשה שאמרה הריני נזירה לאחר שאנשא וניסת קאמר ר"י יפר הבעל דבתר חלות הנדר אזלינן ואז היתה ברשות הבעל ור"ע אומר לא יפר דאחר שעת האמירה אזלינן ואין הבעל מיפר בקודמין ובאילין טלייתא. באותן שיורדים לים לטיול ואינן מפליגין:

צריכה. מיבעיא לן אם הם בכלל יורדי הים או לא ולא איפשיטא וספיקא לחומרא:

מתני' למי שהחמה רואה אותו. מדלא קאמר מן הרואים:

אסור בקרחים ובעלי שיבות. מדלא קאמר בבעלי השער. שאין נקראין שחורי הראש אלא אנשים. לפי שהאנשים פעמים מכסים ראשם ופעמים מגלים ומשחרות ראשם ניכר שהם אנשים אבל הנשים לעולם הולכות בכיסוי הראש והקטנים בין זכרים בין נקבות הולכים בראש מגולה ואינן ניכרים בין זכר לנקבה הלכך לא נקראו שחורי הראש אלא הזכרים הגדולים:

מן הילודים. משמע שנולדו כבר:

מן הנולדים. משמע שעתידין להוולד:

מן הנולדים ר"מ מתיר וכו'. חסורי מחסרא והכי קתני מן הנולדום אסור בילודים רמ"א אף הנודר מן הנולדי' מותר בילודים כי היכי דהנודר מן הילודים מותר בנולדים:

אלא מי שדרכו להוליד. כגון אדם ובהמה לאפוקי עופות ודגים שאין מולידי' אלא מטילי' ביצים:

גמ' ה"ג מ"ט דרבנן ועתה שני בניך וכו'. מ"ט דר"מ הנה בן וכו' וה"פ רבנן סברי כיון דמצינו בקרא דנולדים משמע נמי דאיתילדו כדכתיב ועתה שני בניך הנולדים לך שכבר נולדו ור"מ סובר נולדים שעתידין להוולד דוקא משמע כדכתיב הנה בן נולד וכו':

מתני' משובתי שבת. שאין כוונתו אלא להמצווי' ואף הכותיי' שהן גרי' בכלל מצווין הן ואסורי':

מאוכלי שום. מתקנות שתקן עזרא הוא לאכול שום בליל שבת שהוא זמן עונת ת"ח והשום מרבה זרע וגם הכותיים מקיימים תקנה זו:

ומותר בכותים. שאינן עולין לרגל אע"ג דמדאורייתא הוא מפני שנאת ירושלים בחרו להם הר גריזים:

מותר בישראל. שיצאו מכלל האומות:

ואסור בעכו"ם. אפי' אותן שהן מזרע אברהם כדמפרש בגמ' אסור בישראל. וגרים נמי בכלל זרע אברהם הן דכתיב כי אב המון גוים נתתיך:

ומותר באומות. אפי' אותם שהם מזרע אברהם ובגמ' מפרש:

שאינו נהנה לישראל. משל ישראל:

שאין ישראל נהנים לי. משלי:

לוקח בפחות ומוכר ביותר אם שומעין לו. כלומר ימכור הדבר ביותר משויו אם ירצה חבירו לשמוע לו ולקנות החפץ ביותר משויו:

יהנה לאומות. ולא אמרי' דהוי כנודר בדבר שאי אפשר לקוימו:

גמ' ופריך ואין ישמעאל בכלל זרעו של אברהם. בתמיה ולמה יהא מותר בכל האומות:

ומשני כתיב כי ביצחק יקרא לך זרע. דוקא יצחק ואין השאר זרעו:

ופריך עשו וכו'. ולמה יהא מותר בזרעו של עשו:

ביצחק. ולא כל יצחק למעט עשו שאין בכלל זרעו של אברהם:

בי"ת תרי. ב' של ביצחק אתי לרמוזי על הבן שהוא עתי' לירש שני עולמות הוא הנקר' זרעו והיינו זרעו של יעקב שנחלתו שני עולמות בימי דוד ושלמה וכן לעתיד:

ממי דרך כוכב. דכתיב וספור את הכוכבים ואמר כה יהיה זרעך ממי עתיד לעמוד מיעקב לבד דישמעאל ועמלק לא מיקרו זרעו:

ולישב עם הצדיקים בג"ע. כדי שיראה גדולתן של הצדיקים ואח"כ יגררו משם נמצא עונשו חמור (דלא כי"מ):

מתני' לערלי'. דעתו על מי שאינו מאמין בברית מילה:

למולי'. המאמיני' בברית מילה:

מותר בערלי ישראל. כגון מי שמתו אחיו מחמת מילה:

ואסור במולי עכו"ם. כגון ערבי מהול וגבעוני מהול:

שלש עשרה בריתות. נאמרה בפ' מילה שנאמרה לאברהם:

שהיא דוחה את השב'. דכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו ואפי' בשבת:

שהיא דוחה את הנגעים. דדרשי' ימול ואפי' במקום בהרת ואין כאן משום קוצץ את בהרתו שהוא בלאו דהשמ' בנגע צרע':

גמ' ה"ג ביום השמיני ימול אפי' בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממילה או אינו אלא אף מילה ומה אני מקיים ביום הח' ימול חוץ משבת ת"ל וביום וכו' וכ"ה בת"כ ובשבת פר"א דמילה. וה"פ ביום הח' אפילו בשבת מה טעמא קל וחומר מצרעת שדוחה העבודה ועבודה דוחה שבת מילה דוחה אותה שבת שנדחית מפני העבודה אינו דין שתהא מילה דוחה אותה והדר קאמר ממאי משום דחמירא צרעת דלמא משום דגברא לא חזי ומה אני מקיים שמיני ימול חוץ משבת תלמוד לומר ביום אפי' בשבת:

ראו. משמע דעל שבת לחוד קאמר עד אנה מאנתם וגו' ולא על שאר עבירות שעשו מיום צאתם ממצרים כדכתיב וימרו על ים בים סוף:

מצוות. דכתיב גבי שבת מלא בשני ווי"ן דכתיב ואת שבת קדשך הודעתם להם ומצוות וחקים וגו':

והמילה דוחה אותה. שאף היא שקולה ככל המצות:

שהם באות זו. כנגד זו:

זו שהיא יורדת וכו'. אף כאן שבת שנדחית מפני מילה נראה שהיא גדולה משבת במעלתה:

ע"ז קשה מכולן. שאף היא שקולה כנגד כל המצות שכל הכופר בה כמודה בכל התורה:

וכי תשגו וכו'. בספרי ילפינן בגזירה שוה דאיירי בע"ז:

איש גלוליו. היינו ע"ז וקאמר מוטב שיעבדו ע"ז משיחללו שם ה' ש"מ דחלול השם קשה מכולן:

סכנה היא. אם ילך בדרך תוך ג' ימים הראשונים אחר המילה דכל ג' ימים כאיב ליה להנימול:

ואם לשהות. למול תחלה ולשהות במדין ג' ימים:

אלא ע"י שנתעצל בלינה תחלה. שנא' ויהי בדרך במלון משמע מיד שבא מן הדרך נתעסק במלון והיה לו למול תחלה ואותו מלון היה סמוך למצרים ובאורחא פורתא ליכא סכנתא:

משה או התינוק. הוי אומר זה התינוק שנעשה חתן ע"י הברית:

דמים מתבקש מידך. צפורה אמרה למשה אתה חתן שלי דמים של תינוק מתבקש מידך:

חתן בדמים של מילה אתה עומד לי. שלולא שמלתי אותך היית נהרג:

הילך גזי חובך. חתוך החוב שיש לך שמשה כרת המילה דאשה פסולה למול וה"ק ותקח צפורה צור ונתנו למשה להכרית ערלת בנה ותגע הערלה לרגליו של משה שיהא נוח לו לכרות (והי"מ הגיה וא"צ):

עבד שליחותך. כבר עשית שליחותך הלכך לך מעלי:

נגעה בגוף התינוק. מרוב המהירות נגעה בצור גם ברגליו של תינוק וחתכו גם שלא במקום המילה:

ה"ג מה אני מקיים השמר בנגע וגו' חוץ ממילה או אינו אלא אף במילה ומה אני מקיים ימול וכו' וכ"ה בבבלי פר"א דמילה:

ת"ל בשר. ריבוייא הוא ולדרשא:

אפי' אינה כתובה בצדה. סמוכה אצלה כעשה דגדילים תעשה לך הסמוכה ללאו דלא תלבש שעטנז א"נ אפי' נאמרה העשה קודם מ"ת ור' יוסה לא פליג אלא אמ"ע שנאמרה קודם מ"ת אבל בכל התורה מודה ר' יוסה:

ניחא. דמילה דוחה צרעת דמילה עשה וצרעת לא תעשה:

אא"כ היתה כתובה בצדה. קשיא מנ"ל דמילה דוחה צרעת:

ומשני מכיון דכתיב בשר ערלתו מיותר ה"ל כאלו כתובה בצדה:

הדרן עלך פרק ארבעה נדרי'