מתני' אין. אלא דריסת הרגל. לעבור דרך ארצו וגבולו או להשאיל כלים שאין עושין בהן אוכל נפש שמותרין במודר הימנו מאכל ואסורין במודר הימנו הנאה:

נפה וכברה וכו'. שמתקנים בהן אוכל נפש מקום שמשכירין כיוצא בהם. בגמ' מפרש טעמא:

גמ' ופריך הא דבר וכו' אסור. אפי' במודר ממאכל ואפי' במקום שאין משכירין ואמאי הא לא נדר אלא ממאכל והני לאו מאכל הן:

כיני מתני'. כן היא פירושא דמתני' למודר הניי' מאכל מחבירו. שאמר הנאת מאכלך עלי שאסר על עצמו כל הגורם הנאה למאכל לחבירו:

תני. במשניות דבית ר' מפורש כן במתני' כדמוקי רשב"ל וכ"ה במתני' ותמחויין. קערה גדולה שהרבה קערות קטנות בתוכו:

לפסין. אילפסין והן קערות גדולות שמבשלין בהן:

לקצור. דגן ולבצור יין מיבעי' לן אם אסור שהנאת מאכל הוא או דלמא כיון שצריכין תיקון גדול שרי ולא איפשיטא:

ה"ג הניית מאכל מהו. כלומר מהו הנאת מאכל דאסור:

הוינן סברין מימר. סברוהו למימר בקדרות של ביקוע שמבקעין בו עצים לבשל בהן נמי שרי וה"ה לשאר מכשירי דמכשירי אוכל נפש:

תיפתר. תפרש דברייתא איירי בקרדום שמנכשין בה העשבים הרעים ואין עושין בה אוכל נפש וליכא למפשט מינה מידי:

אהן. הך כלי ששמו יוסטא והוא מין ממיני כברה:

מכיון. שהוא מרחיק את הנקבים שבו ראוי לנפות בו את הקמח דינו כנפה ואסור להשאילו או דלמא השתא מיהא לאו לנפה עביד ושרי:

שהוא כנותן וכו'. הא דתנן במתני' מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור היינו טעמא דכיון דדרך להשכיר כיוצא בזה והוא מוחל לו על השכירות ה"ל כנותן לו מעות לקנות בהן ככר והוא הדירו מהנאה המביאה לידי מאכל:

אילין קוזמידייא. הנך תכשיטין שנותנין על הגוף כדי שיהא נראה כאדם וע"י כך יתנו לו מנה יפה כה"ג גרמא בעלמא הוא ומותר לשאול לו במקום שאין נותנין עליהן שכר או דלמא כהנאת מאכל הוא:

מתני' שוקל לו שקלו. מחצית השקל שחייב כל אחד מישראל ליתן בכל שנה לצורך קרבנות ציבור יכול המדיר לשקול בשבילו דמצוה בעלמא קעביד:

ומחזיר לו אבידתו. בגמרא מפרש:

ובמקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש. כששניהם מודרים הנאה זה מזה אם הוא נוטל שכר נמצא נהנה ואם אינו נוטל שכר נמצא מהנה לפיכך תפול הנאה להקדש ולא אמרי' יוליך הנאה לים המלח לפי שאסר עליו הנאתו כהקדש הלכך כל הנאה הבאה לידו הימנו הרי הוא הקדש:

גמ' בעי הפורע שט"ח של חבירו. למלוה שלא מדעת הלוה מי חייב הלוה לשלם להפורע חובו או לא:

ומשני תפלוגתא דחנן ובני כה"ג. דתנן בפ' בתרא דכתובות מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופירנס את אשתו חנן אומר ישבע כמה הוציא ויטול והשתא לחנן אף הפורע חובו של חבירו פטור ולבני כה"ג חייב דהמפרנס אשת חבירו דמיא לפורע חובו של חבירו:

אר"י. הכא אף בני כה"ג מודו דפטור והתם דמחייבו היינו טעמא דלא עלה על דעתו שתמות אשתו ברעב וסבר וקיבל שאחר יפרנסנה והוא ישלם לו וה"ל כמוציא ברשות:

ברם הכא. אבל כאן לאו ברשות עביד דסבר היה הלוה שיפויס בע"ח עד שימחול לו:

ופריך הגע עצמך. אמור לנפשך לדבריך דמתני' דהכא איירי בכל חוב ואפי' כשיש משכון ביד הבע"ח נמי איירי אמאי מותר הא קמהניא ליה דמסתמא לא היה מחזיר לו המשכון עד שישלם לו:

ומשני מפייס הוינא ליה. הלוה סובר אף במשכון אפשר שאפייסנו שיחזיר לו משכונו בלא מעות:

עד כאן בבע"ח. שאינו דוחקו ונוגשו שישלם לו אפשר לומר דלמא מפייס ליה:

ואפי' בבע"ח דוחק. מי אמרי' דפטור מלשלם להפורע ואף במודר הנאה מותר או דלמא כיון דחזינן שאינו מקבל פיוסים חייב לשלם ואסור במודר הנאה:

ה"ג נשמעינה מן הדא ושוקל את שקלו ולא שקל אין ממשכנין אותו הדא אמרה ואפי' בבע"ח שהוא דוחק וכ"ה בכתובות. וה"פ ת"ש מדתנן ברישא ושוקל את שקלו ולא שקל אין ממשכנין אותו בתמיה הא תנן בפ"ק דשקלים מי שלא שקל שקלו ממשכנין אותו אלא ודאי כל שלא בא דבר ליד המודר מיד הנודר לא מיקרי הנאה אלא גרמא בעלמא ושרי זאת אומרת דאפי' שבע"ח דוחק נמי פטור מלשלם להפורע ובנדרים מותר:

תדע לך שהוא כן. מסיפא דמתני' דהכא נמי איכא למידק כן. דתנינן ומקריב עליו קיני זבין וכו' חטאות ואשמות. שהיה על המודר להביאן והני לבע"ח דוחק דמיין דכל כמה דלא מייתי להו אסור בקדשי' ולית ליה כפרה:

בשלא נכנס וכו'. אלא ודאי הטעם דשרי כיון שלא נתן לתוך ידו כלום לא מיקרי הנאה:

וכא. וה"נ פורע חובו של חבירו כיון שלא בא לתוך ידו כלום פטור:

אלא בארנון ובגולגולת. הפורע מס המוטל על קרקע של חבירו או על גולגולתו חייב לשלם לו שכך הוא דינא דמלכותא:

חיילי' דרב. ראייתו של רבי מהא:

מציקין. עוררין:

ה"ג הגוזל שדה ומכרה לאחר ונטלוהו מציקין כופין אותו להחזיר את מעותיו. קנס קנסו בגזלן. מדינא פטור הגזלן מלשלם דקרקע אינה נגזלת אלא קנם קנסו חכמים לגזלן:

בעי דהוה רבי'. מאי קאמר ולא שמע רב הא דאר"י וכו' הלא רב היה גדול מר"י:

ה"ג חד אמר בארנון ובגלגול' וחרנה אמר אינה בארנון ובגלגולת וכ"ה בכתובות. וה"פ חד אמר הך ברייתא איירי שנטלו מסיקין בארנון ובגלגולת הלכך חייב להחזיר לו מעותיו ואידך אמר אינה בארנון ובגלגולת ואפ"ה חייב להחזיר לו כרב או כר"י ל"א חד אמר נטלו מציקין הרי הוא כארנון וכגלגולת וחד אמר אינה כארנון וכגלגולת אלא מטעם קנס וכר"י:

תמן תנינן. לקמן בפרקין:

אבל לא רפואת ממון. וקשיא ליה אמאי ליהוי כמחזיר אבידתו:

כאן. הא דתנן ומחזיר לו אבידתו איירי במדירה מגופו שלא יהנה גופו ממנו אבל נכסיו יהנו ממנו:

וכאן. הא דתנן אבל לא רפואת ממונו איירי שנדר שגם ממונו לא יהנה ממנו:

כאן בשיש לו רופא אחר. שירפא בהמתו הלכך אסור הנודר לרפאותה:

וכאן בשאין לו מי שירפאנו. כלומר אין שם אדם אחר שיחזיר לו אביהם:

ופריך אם בשיש לו מי שירפאנו. אוקימתא להא דתנן אבל לא רפואת ממון קשיא רישא דתנן מרפאהו רפואת נפש ואי בשיש לו רופא אחר אפי' רפואת נפש אסור:

ומשני לא מכל אדם זוכה להתרפות. ומשום חשש סכנת נפשות התירו לו לרפאותו אף בשיש שם רופא אחר אבל לבהמתו לא התירו משום הך חששא כיון שיש שם רופא אחר:

ופריך ולא נכסי המחזיר הן שהן אסורין לבעל הפרה. כלומר לבעל האבדה כדתנן ברישא ופורע לו את חובו א"כ למה תנן בסיפא ובמקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש למה לא יטול המחזיר שכרו הלא אין נכסי בעל האבדה אסורין עליו:

כשהיו נכסיו של זה וכו'. שהדירו המחזיר ובעל האבדה זה את זה איירי מתני' לכך תפול הנאה להקדש אבל החזרת האבדה שרי דמצו' לאו ליהנות ניתנו ואין זה מהנהו אלא מסיר את הנזק:

מועלין באיסרות. כלומר מועלין בנדרים אם אמר קונם דבר זה עלי הרי הוא כהקדש ומועלין בו הלכך הנאתו תפול להקדש:

מהו לחמם בו את ידיו. מי אמרי' לא נדר אלא מאכילתו או דלמא אף מהנאתו נדר:

הככר הזה הקדש. שאסרו בקונם הרי הוא כהקדש שאסור לכל אדם:

לפיכך אכלו בין הוא בין אחר מעל. דיש מעילה בקונמות:

לפיכך יש לו פדיון. דכיון דמתסר אכ"ע כהקדש תפיס פדיונו:

ה"ג הרי זה עלי אכלו הוא מעל אחרים לא מעלו לפיכך אין לו פדיון דברי ר"מ וכ"ה בבבלי בפרקין. וה"פ כיון דאמר עלי לא אסרו אלא על עצמו ואי מתהני מיני' מעל אבל על חבירו לא נאסר לפיכך אין לו פדיון דכיון שלא נאסר לכל אדם לא אלים כהקדש למתפס פדיונו:

לא אר"מ. אלא אם אכלו מעל הא אם מחמם את ידיו לא מעל דאל"כ ליתני אם חימם את ידיו מעל וכ"ש אם אכלו:

כיני. כן היא באומר קונם ככר זה לא אוכלנו לא אטעמנו. וכיון דפירש אכילה וטעימ' ודאי מותר לחמם בו ידיו ובעיין באומר סתם ככר זה עלי:

עד כדון צריכה. ועדיין בעיין לא איפשיטא:

מתני' ותורם תרומותיו ומעשרותיו לדעתו. כגון שאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום אבל לא יאמר לו יתרום שהרי עושה שליח והנאה היא לו שעושה שליחתו הכי מוקי לה בבבלי מיהו בגמרין משמע דמוקי לה בתורם משלו על של חבירו:

ומקריב לו קיני זבין וכו'. כהן שהדיר את ישראל הנאה ממנו יכול להקריב קרבנות שמביא על זב וזבה ויולדת דכהנים שלוחי דרחמנא נינהו ולא שלוחי דבעל הקרבן:

ומלמדו מדרש. ספרא וספרי שהוא מדרש הפסוקים:

הלכות. הלכה למשה מסיני:

הגדות. דברי חכמים שסמכו על הפסוקים והא דשרי ללמדו כל הני לפי שאין אדם רשאי ליקח שכר על מה שמלמד חבירו תורה ואין כאן הנאה אלא מצוה קעביד:

אבל לא ילמדנו מקרא. שמותר ליטול שכר על לימוד המקרא כדמפרש בגמרא:

אבל מלמד הוא את בנו. אף על גב דהאב מצווה ללמד את בנו תורה וזה מוציאו ידי חובתו לא מיקרי הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו גם אפשר שהיה מוצא אחר שהי' מלמדו בחנם:

ולא יוזן את בהמתו. דניחא לי' בפטומה וקא מהני לי':

טמאה נפשה וגופה לשמים. דלמלאכה קיימא ואינו חושש על פטומה:

שאם ירצה מוכרה לעכו"ם. לאכילה ונוטל דמים יתרים בשביל פטומ':

גמ' טובת הניית מעשרותיו של מי. מי זכאי בנתינת מעשרו' אלו לכל כהן שירצה בעל הכרי או המתקן מי אמרי' אי לאו פירי דהך מי מתקנא כרי דההוא או דלמה אי לאו כרי דההוא לא הויין פירי דהדין תרומה:

כדעתיה. לשיטתו:

טובת הנאה. שיתן לו ישראל דבר מועט שיתן מעשרות אלו לבן בתו כהן:

ה"ג הפריש קרבן מצורע על חבירו המתכפר הוא שעושה תמורה. וה"פ ראובן שהיה מצורע והפריש שמעון קרבנותיו משלו אם ראובן אמר על בהמה אחרת ה"ז תמורת זו ה"ז תמורה אבל ראובן אינו מימר בו שהבעלים עושים תמורה ה"ה ה"נ בעל הכרי הוא בעלי' דתרומה וטובת הנאה שלו:

לדעתו. ואי טובת הנאה דבעל הכרי הא קמהניא לי' בטובת הנאה:

ומשני פתר לה. תפרש למשנתינו שלא יקח המודר טובת הנאה א"נ כשהפרישו ע"מ שלא יהא להמודר בהן טובת הנאה:

חוקים ומשפטים כאשר צוני ה'. כלומר שציוני ללמוד בחנם דאל"כ כאשר ציוני אהיכא קאי:

ואי אתם צריכין ללמוד מקרא ותרגום בחנם:

ה"ג וכן חמיין וכו'. וה"פ קשיא ליה ואנן רואין מלמדי משניות נוטלין שכרן:

שכר בטילן. שמבטלין ממלאכתן ומלמדין עם התינוקות הן נוטלין וזה ודאי שרי:

אר"ז מדבריהן. הא דמלמדי משניות נוטלין שכר הוא מדרבנן דיש כח ביד ב"ד לעקור דבר מן התורה בדבר שהוא לקיום התורה:

ה"ג זן את עבדו או אינו זן את עבדו. וה"פ אם מותר לזון את עבדו הכנעני דאפי' למ"ד אינו יכול לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך מ"מ דמיא לאשתו ובפטומן לא נפקא מיניה מידי דלמנקרותא את הבית עביד או דלמה כיון דע"י המזונות יכול למיעבד עבידתא טפי אסור:

הוון בעיי מימר. סברוהו למימר דלכ"ע זן הוא את עבדו:

וזו. העבד נפשו וגופו לשמים כמו הטמאה הלכך מותר לזונו:

ה"ג וזו הואיל ואינו מוכרו לעכו"ם ואינו מאכילו לכלבים זן את עבדו. ובמאי דעביד עבידתא טפי לית לן בה מידי דא"כ אשתו נמי:

אשכח תני. מצא ברייתא דמפורש בה דזן את עבדו:

מתני' עומד אבל לא יושב. קס"ד דאיירי שנכסי המבקר אסורין על החולה כדמפרש בגמרא ובמקום שנוטלין שכר על הישיבה עם החולה שאם יושב עמו ואינו נוטל שכרו הנהוג הרי מהנהו אבל עמידה זמן מועט הוא ואין רגילין לטול עליה שכר:

רפואת הנפש. רפואת גופו:

רפואת ממון. רפואת בהמתו לפי שחייב אדם לרפא את חבירו שנאמר והשבותו לו לרבות אבידת גופו ומצוה קעביד הלכך אף שנדר הנאה ממנו מרפאו בידיו כשחלה בגופו ואפי' יש שם רופא אחר כדאמרי' לעיל שלא מכל אדם זוכה להתרפאות:

באמבטי. כיור המרחץ:

אבל לא בקטנה מפני שמהנהו. שמגביה עליו את המים:

אבל לא בימות הגשמים. לפי שמחממו:

אבל לא מן התמחוי. לא יאכל עמו בכלי אחד שמא יניח ידו מלטול מנה יפה כדי שיאכל זה שמודר הנאה ממנו או שמא יקריב לפניו חתיכה שיאכל ונמצא מהנהו:

מן התמחוי החוזר. בגמרא מפרש:

גמ' שלא ישהא. אף העמידה לא התירו אלא לזמן מועט אבל לשהות בעמידה אסור דהוי כישיבה ל"א מתני' איירי אפי' במקום שאין נוטלין שכר לא על הישיבה ולא על העמידה ואפ"ה אסור דגזרינן שמא ישהא בישיבה יותר מכדי צרכו ובכה"ג בכולהו דוכתי נוטלין עליה שכר אבל בעמידה לא גזרינן שמא ישהא דכיון דדרך המבקר לישב ואתה מצריכו לעמוד אית ליה היכירא ולא ישהא:

בשאסר הרופא נכסיו. על החולה:

הוא חטא על נפשיה. שלא היה לו לידור:

דהוא מפתח ליה. שמגביה עליו את המים ומהנהו:

רוחץ עמו במרחץ קטנה. שמזיעין שם:

דהוא נסב אשונא. שהוא נוטל מהבל זיעתו וצער הוא לו ולא הנאה:

פיסגתא. שחתיכות מונחים בתוכו וכל אחד מבני החבורה נוטל חתיכה אחת לא פחות ולא יותר:

ולהותיר. ולחזור לבעה"ב ובכה"ג לא מתהני חד מחבריה:

תני מן הכוס החוזר. מותר לו לשתות עמו:

תמן אמרין. חכמים שבבבל פירשו:

קונדיטין. עשוי מיין ובשמים הרבה ואין שותין הרבה ממנו מפני חזקתו ומסתמא חוזר:

מליי מי סורס וקרחין. כוס מלא מים העשוי לרפואה לסריסים ובעלי קרחים שאין להן שערות ועושין ממנו הרבה בכוס א' ושותים ומחזירין וי"מ סורס וקרחין מיני בשמים הן והראשון נ"ל:

מתני' האבוס שלפני הפועלים. כלי גדול שממלאים אותו ואוכלים בו הפועלים ומתוך שהם עמלים ואוכלים הרבה ואובסין כבהמות לפיכך נקרא אבוס:

לא יעשה עמו. באומנות אחת לבעה"ב אחד שמא ילמוד חבירו ממנו דבר מה באומנות ההיא ואפי' עומד רחוק ממנו אוסר ר"מ דגזרי' רחוק אטו קרוב:

עושה הוא ברחוק ממנו. דלא גזרינן א"נ סברי רבנן מחיותי' לא אדרי':

גמ' ע"ד דר"מ. לר"מ המודר הנאה מחבירו אסור ללמדו אומנות אע"ג דחיותיה הוא:

אסור ללמד עליו זכות. כשיש למודר דין כי היכא דאוסר לימוד אומנו' אע"ג דחיותיה הוא:

מתני' מן הנוטות. פירות התלויין על נטיעות הנוטין חוץ לפרדס:

ובשביעית לא ירד לתוך שדהו. אע"ג דפירי שביעית רחמנא אפקרא גוף הקרקע לא אפקר רחמנא וחיישינן שמא בשעה שאינו אוכל מהפירות ישהא בשדה ויהנה מגוף הקרקע שאינו הפקר אלא לירד לתוכה ללקיט' פירות:

גמ' ופריך וירד. דארעא נמי אפקרא רחמנא ללקיטת פירות ולמה לא ירד ללקוט הפירות שבתוכה:

ומשני כדאר"ש בן אליקים. לעיל דגזרינן שמא ישהא ה"נ איכא למגזר שמא ישהא וכדפרישית במתני' ה"ג ובשביעית אינו יורד לתוך שדהו ואוכל מן הפירות. וה"פ ר"י מפרש למתני' דחדא קתני אם נדר לפני שביעית אינו יורד ואינו אוכל וכשמגיע שביעית אינו יורד לתוך שדהו כדר"ש בן אליקים אבל אוכל מן הנוטות דאין אדם מקדיש דבר שברשותו לכשיצא מרשותו:

ואם. נדר בשביעית. דלא חייל נדרו כלל לא גזרינן שמא ישהא ואפי' לירד מותר:

רשב"ל. מפרש למתני' דתרתי קתני לפני שביעית אינו יורד ואינו אוכל אע"פ שהגיעה שביעית ובשביעית היינו שנדר בשביעית נהי דלא חייל נדרי' לגבי פירי דהפקרא נינהו לגבי ארעא חייל דחיישי' שמא ישהא:

ואם נדר ממנו מאכל לפני שביעית יורד לתוך שדהו. דהא לא נדר ממנו אלא הנאת מאכל לפיכך אינו אוכל הפירות אפי' כשהגיע בשביעית אבל אם נדר מאכל בשביעית דלא חייל נדריה אפירות יורד ואוכל:

ותייא. ואתיא דרשב"ל כר"י דהוא אמר לקמן בפרקין לכך אוסר ר' יוסי באומר הרי הן מופקרין לפי שקדם נדרו להפקירו ש"מ כי מדיר אפילו לכשיוצא מרשותו נמי אדריה ה"נ לא מהני הפקירא דשביעית הבא לאחר נדרו להתירו:

ה"ג הפקירו לנדרו לא. וה"פ ואם נדר בשביעית אוכל מן הפירות דלא עלה על דעתו לאסור דבר המופקר וכן א"ר יוסי לקמן בפרקין:

בשם ר' יוחנן. לעולם ר' יוסי כוותי ס"ל ובשביעית אע"ג שקדם נדרו להפקירו מותר שהתורה הפקירו ולא כל כמיניה לאסרו א"נ אמרי' מסתמא לא עלה על דעתו לאסור:

מתני' לא ישאילנו. מודר למדיר דגזרי' שמא ישאל או ילוה ממנו ושאלה שייכא במידי דהדרא בעינא והלואה במידי דלא הדרא בעינא כגון מעות ודבר מאכל:

ולא ימכור לו. בפחות משויו גזירה שמא יקח ממנו בפחות משויו ונמצא מהנהו:

א"ל השאילני פרתך. לאו במודר ומדיר איירי:

אינה פנויה. דבמלאכתי היא ואמר הואיל וסירבת להשאילה לי קונם שלא אחרוש שדי בפרתך לעולם ואח"כ השאילה:

הוא אסור. דלא איכוין אלא שלא יחרוש הוא עצמו כמו שהיה רגיל אבל אחרים יחרישו:

ואם אין דרכו וכו'. שיש לו אריסין החורשים בשבילו אמרי' מסתמא דעתו שלא יחריש בה לא הוא ולא אחרים:

גמ' באומר קונם וכו'. בא לשנויי אם אין דרכו לחרוש למה יהיו אחרים אסורים לחרוש הא לא אמר אלא שאיני חורש בה וקאמר דה"ל כאומר קונם שדי לחרשת בה לעולם הלכך גם אחרים אסורים:

מתני' ואין לו מה יאכל. אורחא דמילתא נקט וה"ה יש לו מה יאכל:

הולך לו אצל חנונינ הרגיל אצלו. רבותא קמ"ל אע"ג דרגיל אצלו ומקיפו תדיר לא אמרי' שליחותיה קעביד וכ"ש אם אמר סתם כל הזן אינו מפסיד דשרי כדלקמן:

ובא ונוטל ממנו. אם ירצה ליתן לו ואינו עובר על נדרו אבל אינו יכול לכופו לשלם לו דהא לא אמר תן לו ואני אפרע ואם אמר כן אסור דשליח שוייה:

גמ' שאינו יכול להוציא ממנו בדין. כלומר לכך מותר לעשות כן לפי שאינו יכול להוציא ממנו בדין וכדפרישית במתני' היתה ביתו וכו'. לא זו אף זו קתני ברישא אשמועי' דלצורך מזונות שרי ובסיפא קמ"ל דאפי' לצורך בנין ביתו מותר:

גמ' מהו. שיהא מותר לומר כל הזן אינו מפסיד דמשמע שמקבל עליו התשלומין:

אפיק. הוציא ר"י כרוז בשוק של עכו"ם ואמר מי שיכבה לא יפסיד שכרו ש"מ דלא הוה כשלוחו א"כ אף במודר הנאה מותר:

אראב"י. אין משם ראיה דסכנה היתה אבל שלא במקום סכנה אסור:

ומשני ואי סכנה. היתה ר"א עצמו ה"ל לכבותו וכי לא תנינן כן:

יטפי. יכבה:

ה"ג אלא אפי' בגדולים שבישראל. וה"פ אלא ודאי שלא במקום סכנת נפשות היתה ואפ"ה שרי דלא שויא שליח בלשון זה:

הניחו לגבאי שיגבה את חובו. צידק על עצמו דין שמים ואמר שלוחי המקום יגבו את החוב כדתנן באבות והגבאין מחזירין בכל יום:

ולאפרכוס. שר הממונה על החיל:

לא היה צריך לעשות כן. להחזירם שלא יכבו דתנינן עכו"ם שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה:

חד כותי היה שכינו של ר' יונה נפלה דליקה בשכונת ר' יונה והלך הכותי ורצה לכבותה:

ה"ג א"ל בגדך מדלי. וה"פ הכותי אמר לר"י במזלך תהא אוצרי מונחת כלומר אם יגיע לו היזק מן האש יתחייב לשלם לו:

א"ל אין. שמקבל עליו כל האחריות:

ואשתיזיב כולא. וניצולו כולם:

פרס. גלימיה על הגדיש וברח האש ממנו:

מתני' והלה נוטל ואוכל. ודוקא באיו לו מה יאכל הוא דשרי רבנן אבל באינש אחרינא לא:

ור"י אוסר. בגמר' מפרש טעמא:

גמ' תני רמ"א. והיינו ת"ק דמתני' יצא דבר מרשותו. ואינו יכול לחזור בו אע"פ שלא זכה בו איניש אחרינא נמצא שהמודר לאו ממדיר קזכה:

ה"ג אלא בזכייה וכ"ה בפ"ו דפיאה. וה"פ אין הפקר יוצא מתחת יד בעלים אא"כ זכה בו אחר אבל כל זמן שלא זכה בו אחר יכולים בעלים לחזור בו הלכך כי זכה בה מודר ממדיר קמתהני:

דברי ר"י. כלומר לדברי ר"י אף בנותן מתנה לעשרה בני אדם וזה המודר אחד מהן אסור דהא ממדיר קמתהני ל"א לא אר"י אלא במתנה שנותן לי' בני אדם והמודר אחד מהן דמתנה ודאי אינה יוצא מרשות בעלים אלא בזכיה אבל בהפקר מודה:

הפקיר שדהו אית תניי תני חוזר בו. לענין מעשרות איתניי' שאם הפקיר שדהו חוזר בו קודם שזכה בו אחר וא"צ לחזור ולזכות בו הלכך אם זכו בו הבעלים חייבין במעשרות שלא יצא מרשותן א"נ אפי' איניש אחרינא זכה בו חייב במעשרות דגזרינן אטו בעלים:

הדא אמרה. זאת אומרת מברייתא דתני חוזר בו דמוקי לה רשב"ל כר"י שמעינן דקסבר ר"י דהפקר לר"י חייב במעשרות:

מה אמר. רשב"ל דבהפקר פליג ר' יוסי ולא במתנה דבמתנה אף רבנן מודו:

אתא ריב"א. ואמר בפירוש בשם רשב"ל דהפקר לר"י חייב במעשרות:

תמן אמרו. דאפי' לר"י הפקר אינו חייב במעשרות דמקרא ילפינן:

ובא הלוי וכו'. במעשר כתיב:

יצא הפקר שידך וידו שוין בו. ואע"ג שהבעלים יכולים לחזור בו מ"מ כל זמן שלא חזרו יד ישראל ויד הלוי שוין לזכות בו הלכך פטור ממעשרות ובפ"ק דמעשרות הגירסא יצא לקט שידך וכו' והיא הגי' הנכונה:

היא לקט וכו'. כשם שלקט שכחה ופיאה פטורים ממעשר דיד כולן שוין בו ה"ה הפקר:

עד כדון. עד כאן אם הפקיר לזמן מרובה הוא דאמר ר"י דחוזר הא אם הפקיר לזמן מועט מי קאר"י דחוזר או דלמה אס"ד דלא הפקירו לגמרי שלא יחזור בו למה הפקירו לזמן מועט הלא יכול לחזור בו:

נישמעינה מן הדא. תא שמע מהא דר"ז כדמסיק:

לא אמר אלא ג' אבל לאחר ג' אינו חוזר. דקס"ד דטעמא דר"י דחוזר משום מפקירין שדותיהן כדי ליפטר מן המעשרות והי' דעתן מעיקר' לחזור ולזכות בהן נמצא שלא הי' הפקרן אלא להערמה בלבד לפיכך משום גזרה דהפקרא שדה ופירותיה תקנו בכל הפקר שיכול לחזור ג' ימים הראשונים ואם זכה בו בין הוא בין אחר לאו כלום הוא אע"ג דבאחר לא שייך הערמה מ"מ אי לא הא לא קיימא הא שיאמרו כי היכא דאחרינא זכו אנן נמי זכינן בו אבל לאחר ג' ימים ליכא למיחש לרמאין שאין הבעלים מתאחרין לזכות בו יותר משלשה ימים א"נ קסבר ר"ז דלא פליגי ר"י ור"מ בהפקר דאורייתא אלא ר"י גזר מדרבנן משום מתנת בית תורון והך ברייתא אתיא ככ"ע:

אפי' לאחר ג' חוזר בו. לר"י מדאורייתא והא דמשמע מברייתא דלאחר ג' אינו יכול לחזור בו היינו מדרבנן דלא לישתכח תורת הפקר:

אבל אם אמר שדי מופקרת ליום אחד וכו'. ואחר הזמן שקבע אם לא יזכה בו אחר יהיה שלו כבתחילה:

עד שלא זכה. בשדה הוא או אחר יכול לחזור בו אע"ג דבמפקיר סתם לאחר ג' ימים אינו יכול לחזור הכא שאני דהפקר לזמן לא שכיח ואוקמוהו אדאורייתא דלעולם יכול לחזור:

הדא אמרה. זאת אומר' בין לזמן מרובה בין לזמן מועט לאחר הפקירו א"נ בין שהפקירו לזמן מרובה בין לזמן מועט לעולם יכול לחזור בו דהא אפי' לשמיטה יכול לחזור בו:

הדא אמרה. ושמעינן נמי מהך ברייתא דאין טעמו דר"י משום הרמאין אלא מדאורייתא יכול לחזור בו:

הדא אמרא שאדם מפקיר וכו'. וש"מ נמי שהמפקי' עצמו יכול לחזור ולזכות בו דהא תני בין הוא בין אחר וכו' ולא אמרינן אם חוזר וזוכה בו אגלאי מלתא למפרע דלהערמה בעלמא קמיכוין ומעיקרא לא הוי הפקר וליחייב במעשר:

הדא פשטא. ומהכא איכא למפשט הא דשאל ר"ז לר"ש דיינא דא"כ אין חילוק בין לאחר ג' ימים בין לזמן מרובה דודאי כן הוא דכיון דשמעי' דאין הטעם משום הרמאין אין לחלק בין זמן מרוב' לזמן מועט:

מפני שקד' נדרו להפקירו. שאסרו ואח"כ הפקירו:

הא הפקירו לנדרו. אפי' ר"י מודה דמותר:

בעון. לפני ר"י הא דתני טעמא דר"י מפני שקדם נדרו להפקירו אבל הפקירו כנדרו לא מאי איכא בין שקדם נדרו או שקדם הפקירו:

לא עלה וכו'. אע"ג דאם התנה כן בפירוש מהני דיכול לחזור בו מ"מ כל האוסר נכסיו סתם אין דעתו על מה שהפקיר כבר:

ה"ג א"ר יונה הכין קשון קדמוי ר' אבא ר"ח בשם רשב"י המפקיר שדה לשלשה בני אדם אינו חוזר בו א"ר יוסה אתיא כר"מ הא הפקר יחיד לא והא תנינן הלה נוטל ואוכל ור"י אוסר אמר לון לא עלה על דעתו לאסור מה שהפקיר ר' מנא בעי וכו' וכ"מ בבבלי. וה"פ ר' יונה אמר כך הקשו לפני ר' יוסה דאיהו מוקים להאי דרשב"י כר"מ וקשיא עליה מתני' דת"ק דמתני' ר"מ ותנן והלה נוטל ואוכל ובשאין שם אחר איירי כמפורש במתני שני ר' יוסה קסבר ר"מ דלא עלה על דעתו לאסור מה שהפקיר אפי' לפני אדם אחד וכיון שכן אע"ג דיכול לחזור בו מ"מ כל זמן שאינו חוזר בו אינו נאסר מחמת נדרו:

מה את אמר לשלשה. הא דקאמר' המפקי' שדה לשלש' פירושו שמפקירו לג' בני אדם או דלמה בעינן שיפקירו דוקא לפני שלשה בני אדם כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים א"נ כיון שמפקירו לפני ג' הדבר מפורסם לכל וליכא למיחש למידי:

על דאת מקשי וכו'. לר' מנא פריך למה קשיא ליה לר"מ אם הוא סובר דבעינן שיפקיר לג' או לפני ג' ולמה לא קשיא לי' לר' יוסי דאמרינן לעיל בשמעתין דלר"י במפקיר לעשרה וזה אחד מהן אינו חוזר אם הכוונה לג' או לפני ג' אלא ע"כ לומר דפשיט לי' ממתני' דאיירי במפקיר לכ"ע ואפ"ה פליג ר"י ש"מ דלפני עשרה קאמר א"כ ה"נ לפני ג' קאמר:

א"ל. היינו דמספקא לי' בדברי רשב"י די"ל דהפקירו בפני שנים חוזר בו וחייב במעשרות וכר"י נמי אתיא דבפני שנים אינו מתיירא להפקיר דיכול להכחישם אם יזכה בו אחד מהם דאין לו אלא עד אחד הלכך חייב במעשר אבל בפני ג' מתיירא להפקיר כדי שלא יהא אחד זוכה ושנים מעידים וכיון שהפקירו בפני שלשה ודאי אין כאן הערמה הלכך אם זכו בו הבעלים פטורין ממעשרות:

הדרן עלך פ' אין בין המודר