מתני' הנודר מן המבושל. שאמר קונם מבושל עלי:

מותר בצלי ובשלוק. כל שנתבשל יותר מבישולו כראוי נקרא שלוק:

מעשה קדרה. כגון הריפות וגרש וכרמל:

רך. שנאכל עם הפת:

עבה. שנאכל בלא פת:

בביצ' טרמיטין. ביצה מבושלת במים חמין ומשמרים אותה שלא תקפה:

ובדלעת הרמוצה. בגמ' מפרש:

גמ' מתני' אמרה. ממתני' דנזיר פ"ו שמעינן ששלוק קרוי מבושל:

היה מבשל את השלמים. האיל של נזיר או שולקן ובקרא כתיב ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל ש"מ דשלוק קרוי מבושל:

וקרייא. ומקרא מוכח שהצלי קרוי מבושל דכתיב ויבשלו את הפסח וכתיב בפסח אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש:

אין תימר שלא כהלכה. עשאו שבשלו הפסח:

כמשפט. דכתיב ויבשלו את הפסח כמשפט ש"מ דצלאו אותו ככתוב בתורה דאי בישול ממש לאו כמשפטו הוא:

מתני' אמרה וכו'. מעתה קשיא מתני' דהכא דתנן הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק ש"מ דצלי ושלוק לא מיקריין מבושל ומקרא ומתני' שמעינן דצלי ושלוק נקראים בישול:

ומשני אר"י הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם. דאין קורין מבושל אלא למבושל ממש ולא לצלי ולשלוק:

מה נפיק מן ביניהון. מאי בינייהו. אסור בי"ט האחרון. דבלשון בני אדם אף י"ט האחרון בכלל חג:

מותר. דבלשון תורה לא מיקרי חג אלא שבעה ימים:

אף ר"י מודה דאסור. סתמא דש"ס קאמר הא ודאי ליכא בינייהו דמודה דאף בי"ט האחרון אסור ולא אמר דאזלינן בנדרים בתר לשון תורה אלא לחומרא כגון הכא בנודר מן המבושל דאסור לר' יאשי' אף בצלי אבל היכא דלשון בני אדם לחומרא מודה דאזלינן בתרי':

אכל חליטא לביבות המבושלת במים ואמר לא טעמתי מזון יום זה שאינן חשובין מזון ובערוך גרס חלטין והן פירות גנוסר:

ופריך והא תנינן. פ"ג דעירובין:

מותר במים ומלח. ש"מ דשאר כל הדברים קרויים מזון:

ומשני פתר לה. תפרש למתני' דעירובין דאתיא כר' יאשי' דאמר הלכו אף אחר לשון תורה לחומרא ובלשון תורה כל הדברים קרויי' מזון חוץ ממים ומלח:

בר. היינו עיבור ולחם כמשמעו ומה ת"ל מזון אלא שאר מיני מאכל צידה לדרך ש"מ כל הדברי' קרויים מזון:

משום תבשילי שבת. שאסור להטמין סמוך לשבת מהו שיהא מותר להניח דבר מאכל סמוך לעשן כדי שיעשן בשבת א"נ בשיל ולא בשיל כל צרכו חיישינן שמא יחתה אבל בשיל כל צרכו מותר וקמיבעיא ליה אם מעושן דינו כבשיל כל צרכו ומותר לשהות או לא:

מהו שיהא בו. משום איסור בישול בשר בחלב:

מהו שיטבול למעשרות. דתנן בפ"ד דמעשרות האור קובע למעשר ומיבעי' ליה אם העשן נמי קובע למעשר ואסור לאכול ממנו עראי או לא:

הנודר מן המעושן וכו'. אע"ג דכבר שאל אם הנודר מן המבושל מותר במעושן מיבעיא ליה באת"ל דאין מעושן בכלל מבושל מ"מ מבושל בכלל מעושן או לא:

ה"ג משום דבית רב אחי:

חביצא. היינו שנותנין פירורי לחם לתוך מים חמין והם נדבקים זה בזה:

אין בו משום בישולי עכו"ם. שגזרו חכמים בבישולי עכו"ם משום חתנות ועל הנאכל כמות שהוא חי לא גזרו על בשולו דכיון שנאכל כמו שהוא חי אינו בשיל דלא אהני מידי:

ויוצאין בו משום ע"ת. אם בשלן העכו"ם דהא שרו באכילה:

ומה אם תבשיל. הנודר מן תבשיל אסור בצלי ובשלוק כדמשמע במתני' ופריך ויש ק"ו בנדרי'. בתמיה כיון דאזלינן בתר לשון בני אדם פעמים שאינו נכלל בלשון זה ונכלל בלשון אחר:

ה"ג אלא כיני תבשיל שאסור בצלי ובשלוק מותר בעבה מבושל מותר בצלי ובשלוק מותר בעבה וכ"ה ברשב"א. וה"פ לאו מק"ו יליף אלא במה מצינו דמבושל אינו אלא בישול ממש:

תני. הנודר מן התבשיל:

אסור בהטריות רכות. הן דילועין רכין וקטנים:

שכן דרך הרופא. לצוות לחולה שיאכל פתו בהן:

מגולגלת. לאו דוקא אלא אפי' מצומקת אלא שאינה מצומק' כל כך שהפת נאכלת עמה בכלל תבשיל היא:

רופיטין. מבושלת הרבה במים חמין כדפי' במתני' כדין דלעת מרה. כהך דלע' מרה. שממתקין אותה באפר ורמץ חם:

מתני' אלא ממעשה הרתחתא. מדברים שצריכים להרתיח הרבה כדי לבשלם ובגמ' מפרש מאי נינהו:

אסור בכל המתבשלים בקדרה. דכולהו בכלל היורד לקדרה הם:

גמ' חילקא. חטין שמחלק אחד לשנים טרגיס א' לשלש טוסני אחד לארבע:

זריד. הוא מין עשב כמו חבילי זרדין כ"פ בערוך:

ערסן. הוא קמח העשוי משעורי' ישנים:

אסור ביורד לאלפס. שכבר ירד לקדרה קודם שירד לאלפס שמעשה אלפס היו מרתיחין אותו בקדרה רתיח' קלה:

מותר ביורד לקדרה. קמ"ל דלא תימא כל שהרתיחו רתיתה קלה יורד לאלפס מיקרי מפני שהוא מוכן לכך קמ"ל כל זמן שלא ירד אסור:

ה"ג שכל היורד ללפס יורד לקדרה ויש שיורד לקדרה ואינו יורד ללפס:

מאי אית לך. מאי ניהו היורד לקדרה ואינו יורד ללפס:

החל מן נוני'. ציר ומיחל מן דגים:

אינו אסור אלא בפת. דסתם יורד לתנור פת מיקרי:

מתני' אינו אסור אלא מן הכבוש של ירק. דסתם כבושין של ירק הוא:

כבוש שאיני טועם. משמע כל מיני כבוש וכן שלוק צלי מליח בלא ה"א משמע כל מיני שלוק צלי מליח:

דג דגים. דדג משמע גדול משום דנמכר בפני עצמו ודגים משמע קטנים לפי שאין נמכרים אלא ביחד:

תפילין. מבלי מלח:

בטרית טרופה. דג גדול טרוף דק דק ואינו בכלל דג ודגים דשלמים משמע ולא טרופים:

ציר. מים היוצאים מן דגים מלוחים:

ומורייס. שומן היוצא מן דגים מלוחים:

צחנה. תערובות מיני דגים נקראים צחנה:

ומותר בציר ומורייס. הואיל ואין עיקר ממשות הדג מובלע בהם:

מותר בציר ומורייס. דסד"א כיון דהזכיר טרופה מכל דבר שמעורב בו מין דג משמע ואין טרופה גדולה מזו שאינם כי אם לחלוחי' הדג ושמנו קמ"ל דמותר שאין כוונתו אלא על ממשות הדג:

גמ' הוון בעי מימר. סברוהו למימר לא מיקרי בשר מלוח אלא אם נמלח שיהי' לעולם במליחתו אבל אם נמלח לשעה לא מיקרי בשר מלוח:

מן מה דתנינן. לעיל פ"ב:

הדא אמרה. זאת אומרת אפי' מלוח לשעה מיקרי מלוח דהא קרבנות אינן נמלחין אלא לשעה כדמסיק ואפ"ה תנן במתני' דאם אמר הרי עלי כבשר מליח אם של שמים נדר אסור:

כהדא דתני. בת"כ ומייתי לה במנחות פ"ג:

כיצד הוא עושה. במליחת הקרבנות:

והופכן. תוך המלח שיהא המלח בכל צדדין:

ה"ג שנייא היא ששם משהא וכו'. וה"פ שאני התם בקרבנות שמשהה את האיברים תוך המלח שיקלטו טעם המלח נמצא שהן מלוחים לעולם:

מן מה דאמר רחב"ז וכו'. שמעי' דמלוח לשעה מלוח הוא:

הנוטל זיתים וכו'. מתני' היא פ"ד דמעשרו':

טובל אחת אחת במלח. שאין קובע למעשר אלא מלח וצירף שתים הלכך תנן בסיפא אם מלח ונתן לפניו חייב ש"מ אם צירף שתים אע"ג שאוכלן מיד חייב דה"ל מלוח זאת אומרת מלוח לשעה מלוח הוא:

אסור בגדולים. דדג גדול משמע שנמכר בפני עצמו:

אסור בין בגדולים בין בקטנים. שדגים כלל המין יהיו גדולים או קטנים:

אינו אסור אלא בכלכי'. הוא מין דג קטן מאוד דדגה משמע קטן שבקטנים:

ייבא כיי. אתיא כי האי דאר"ז:

כל. דג שמשקלו פחות מליטר' טעם כלכיד יש בו:

והכא כן. והכא נמי כל שהוא פחות מליטר' דג קטן מיקרי:

לית הדא. וכי לא קשיא משנתינו על ר"י:

לית אורחיה וכו'. הא אין דרך בני אדם כשאומר לחבירו קח לי דג שיקח לו כלכיד שהוא דג קטן ה"נ אין דרך בני אדם כשאומר לו קח לי דג שיקח תתיכות קטנות של דג ולמה יאסור בטרית שאינה טרופה:

מן דבתרה. מסיפא דמתני' ה"ג הא בצחנה אסור:

לית אורחיה. הא אין דרך בני אדם לומר לחבירו קח לי טרית והוא יקח לו צחנה:

ומשני תמן. התם בבבל קורין לטריתא צחנתא והאי תנא בבלאה הוא הלכך אסור בצחנה:

מתני' קום. הוא נסיובי דחלבא והן מים היוצאים מן הגבינה:

בין מלוחה בין תפילה. דלא תימא מפני שרוב גבינות מלוחות הן סתמא מלוחה משמע קמ"ל:

גמ' חלבא מקטרא. המים היוצאים לאחר שנקשר החלב ונקפא והיינו נסיובי כדפרישית במתני' שם אביו קרוי עליה. שקורין אותו קומא דחלבא וזה אביו שהקום יוצאמן החלב:

ה"ג אסור ביין מבושל. דחמרא מבשלא נקרא נמצא ששם אביו עליו:

כגון טבל. שנתערב בחולין שיש לו היתר שיכול להפריש עליו ממקום אחר ומעשר שני והקדש יש להן היתר בפדיון:

והחדש. שהאיר המזרח מתירו:

ה"ג וכלאי הכרם נתנו להן חכמים שיעור במינן תרומה וחלה במאה ערלה וכלאי הכרם במאתים שלא במינן בנותן טעם:

אילין נדרים. מיבעיא לי נדרים מי הוו דשיל"מ דמצי למתשל עלייהו או לא:

ה"ג דתני תמן. ברייתא בכתובות פ' המדיר:

שהזקן עוקר את הנדר מעיקרו. וכיון שכן לא הוי דשיל"מ שהרי הוא כאלו לא נאסר מעולם:

אמרי אינו עוקרו אלא מכאן ולהבא. שאע"פ שעוקרו מעיקרו מ"מ הרי הי' אסור עד עתה מחמת נדרו לא הוה כדשיל"מ א"נ כיון שאין ההיתר בא מעצמו גם אין בידו לתקנו אלא ע"י התרת חכם שאין אדם מיפר נדרי עצמו איכא למימר דלא הוה דשיל"מ:

ה"ג ודא מתני' עביד לן כדשיל"מ. וה"פ הך מתניתא דמייתי בסמוך איכא למשמע דנדרים הן כדשיל"מ:

דתנינן תמן. פ"ט דתרומות:

ה"ג גידולי תרומה תרומה וגידולי גידולין חולין. וה"פ גידולי תרומה תרומה שגזרו משום תרומה טמאה ביד כהן דלא לשהיה לה גביה עד זמן הזריעה כדי לזרעה ואתי בה לידי תקלה אבל גידולי גידולין כגון שזרע גידולין של תרומה גידוליהן מותרין:

הטבל גידוליו חולין. משום דרובו חולין:

וספיחי שביעית. לפי שאינן מצויין ואינו נוהג בכל שנה ה"ל כמילתא דלא שכיח ולא גזרו בהו רבנן:

ותרומות ח"ל. נמי לא שכיחא:

והמדומע. שרובו חולין:

וביכורים. אינן מצויין שאין נוהגין אלא בז' מינין גם כיון דלמקדש אתיין מיזהר זהירא בה:

ה"ג גידוליהן חולין וגידולי הקדש ומע"ש חולין ופודה אותן בזמן זרען. וה"פ אם זרע מהן סאה אחת והוסיפו כמה סאה הכל חולין:

ופודה אותי. כל מה שגדלו אח"כ פודה בדמי אותה הסאה:

ותני עלה. בברייתא:

אבל בדבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורין. והיינו טעמא כיון דמצי לישאל עליה הוה ליה כדבר שיש לו מתירין כ"ש נדרים דמצוה לאתשולי עלייהו:

ומשני חומר הוא. שהחמירו חכמים בגידולים ולא מטעם דבר שיש לו מתירין:

ה"ג שאין גידולי היתר מעלין גידולי איסור. וה"פ כיון דגידולין נמשכין ויוצאין מן העיקר שאינו כלה הוה ליה כעיקר ואסור:

ודא מתניתא. והך מתני' דהכא מוכחת דנדרים ה"ל כדבר שאין לו מתירין:

ה"ג ודא מתניתא עביד לון כדבר שאין לו מתירין:

ה"ג תיפתר מין בשאינו מינו כדבר שאין לו מתירין. וה"פ כי אמרי' דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל דוקא מין במינו אבל בשאינו מינו בטל בנ"ט והרשב"א מקיים הגירסא ופי' דה"ק ולעולם הנדרים כדבר שיש לו מתירין:

מתני' קיפה היינו דק דק של בשר הנקפא בשולי קדרה ולא קרי אינשא בשר אלא תתיכות בשר שהן בעין:

ר"י אוסר. הואיל ויש בו טעם בשר:

בזמן שיאמר בשר זה עלי. בגמר' מפרש טעמא:

בנותן טעם. בששים:

גמ' מכיון שאמר זה. הא דתנן במתני' קונם בשר זה עלי אסור בטעמו דכיון דאמר זה שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ואסור בו ובהנייתו:

מתני' אמר קונם זיתים וענבים אלו שאיני טועם וכו'. כלומר בין שאמר אלו בין שאמר אני טועם אסור בהן וביוצא מהן:

גמ' ודרך היוצא ממנו לאכול. כגון תמרים ודבש תמרים:

מה אית לך. מהו הדבר שדרך לאכלו וליוצא ממנו וקאמר כגון זיתים וענבים:

כגון הנך תותים. שאין דרך לסחטן להוציא מהן משקה:

זרעוני גינה. שסוחטין אותן ומוציאין מהן שמן:

מתני' סתווניות. ענבים רעים הנשארים בגפנים בימות הסתיו ואינן ראויין ליין ועושין מהן חומץ:

מותר בחומץ סתווניות. דלא מיקריין על שם אביו אלא להבדיל בינו לחומץ יין טוב וכן דבש תמרים:

כל ששם תולדתו קרויה עליו. שהפרי עצמו קרויה על שם היוצא ממנה כמו תמרים שקרויין דבש כדכתיב ארץ זית שמן ודבש וזהו תמרים הלכך הנודר בתמרים אף ביוצא ממנו אסור ובסתווניות מודה ריב"ב לת"ק דאסור בהן ומותר בחומץ היוצא מהן:

וחכמים מתירין. בנודר מסתווניות דמותר בהן כיון דאינן ראוין לאכילה ופליג את"ק וריב"ב דאסרי בהן ומתירין ביוצא מהן:

גמ' מאי טעמא דר"י. דאוסר לעיל בקום ומשני ששם אביו. דהיינו החלב קרוי עליו שקורין אותו קומא דחלבא:

שם בנו קרוי עליו. על התמרי' קרוי שם בנו והוא הדבש וכדפרישית במתני' ריב"ב מודה לר' יוסי. דהשתא בששם בנו קרוי עליו אוסר הדבש היוצא ממנו משום דמצינו תמרים קרויין דבש כ"ש קום דחלב מיקרי ושם אביו עליו דאסור:

מתני' ה"ג מן השמן מותר בשמן שומשמין. שסתם שמן של זית הוא ובמקום שמסתפקין משמן שומשמין אף של שומשמין אסור וה"ה בכל השנויים במשנתינו:

קפלוטו'. מין ממיני הפרישין הגדלות בא"י:

מפני שהוא שם לוויי. הבא לומר ירקות (שדה) צריך לחבר שם לירק ולומר ירקות שדה וכן כולם:

גמ' לא בדא. אינו כן אלא אף בקפלוטו' אסור:

לכן צריכא. לא צריכא למשמע דא אלא קמ"ל מתני' אפילו במקום דאיכא שקורין לקפלוטות כרישין כיון דרובן סתמן קפלוטו' קורין אותן ולא כרישין אם נדר מן הכרישין מותר בקפלוטו':

אסור בירקות שדה. דאי אפשר לומר שנתכוון לירקות גינה דהא אין זורעין ולא נוטעין בשביעית הלכך ודאי לירק השדה שעולה מאליו נתכוון:

תני ר' קריספא בשם רחב"ג. הך ברייתא אתיא אפי' כרחב"ג ואמר הטעם אע"ג דרחב"ג סובר שמותר להביא ירק מח"ל לארץ מ"מ הך ברייתא שנויה קודם שהתיר ר' להביא ירק מח"ל לארץ:

הדא דאמר. בשביעית מותר בירקות גינה לא אמר אלא עד שלא התיר ר' להביא ירקות מח"ל לארץ שמתחלה חששו לגוש עפר הנדבק בירק וחכמים גזרו טומאה על עפר הבא מארץ העמים:

אבל משהתיר ר' וכו'. ל"ש שביעית ל"ש שאר שני שבוע לעולם אסור בירקות גינה דאדעתא דהכי נדר כיון שמסתפקין משניהם:

עולשין. תרי גווני עולשין הן עולשי גינה ועולשי שדה ובשאר שנים דשכיחי עולשי גינה עולשי שדה לא חשיבי אוכל ואין מטמא טומאת אוכלין וקמ"ל ריב"ח בשביעית דאין עולשי גינה מצוין עולשי שדה חשיבי ומטמאין טומאת אוכלין:

היא שביעית וכו'. ל"ש שביעית ל"ש שאר שני שבוע לעולם אין עולשין מטמאים טומאת אוכלין דלא חשיבא דאיכא עולשי גינה הבאים מח"ל:

לא בשביעית. לפי שמאריכין עליהן עבודת קרקע:

ולא במוצאי שביעית. בשמינית לפי שכלה הישן ומאריכין עליהן איסור חדש:

היא שביעית וכו'. ל"ש שביעית ל"ש שאר שני שבוע לעולם מעברין שהרי יכולין להביא תבואה וירק מח"ל ממה שחרשו וזרעו שם בשביעית:

לחם ביכורים. לחם אביב משמע שעכשיו היה מבכר:

אין לך. ארץ קלה לבכר פירותיה בכל א"י יותר מבעל שלישה:

אלא אותו המין. שעורים שהן מתבשלים בקדמייתא:

אימתי הביאו לאחר העומר. שלא תאמר לפני העומר היה ובזמן ביכור לכך קאמר שלאחר העומר הביאו ואפ"ה לא הביא אלא שעורים ושאר מינים עדיין לא נגמרו:

שנאמ' תן לעם ויאכלו. מלמד שקרב העומר והותר החדש:

הואיל וכו'. כלו' מעתה שהיתה השנה ראויה להתעבר מפני האביב שכשהגיע ניסן עדיין רוב אביב מבחוץ דהא לאחר ט"ז בניסן לא ביכרו אלא שעורין ולא קרינן ביה חדש האביב:

שהיו שני רעבון. בקראי משכח' לה:

קופצין לגרנות. לפי שכלה התבואה וצריכין לאכול החדש:

אין מעברין את השנה מפני הטומא'. כגון שהיה הנשיא חולה ואמדוהו למיתה ע"פ או ב' ימים קודם ויהיו ישראל טמאים או שהיו רוב הצבור טמאים סוף אדר וכלתה אפר הפרה ואינן יכולין למצוא עכשיו פרה אדומה אין מעברין בכך ועושין בטומאה:

שעיבר את השנה מפני הטומא'. לקמן מפרש מה טומאה היתה שם:

אע"פ שעברו ניסן וכו'. אע"ג דמעברים השנה מפני הטומאה ביקש חזקיה רחמים על עצמו דאין מעברין אלא אדר וחזקיה לאחר שקידש החדש לשם ניסן חזר ונמלך ועשאו אדר שני:

רשב"י אומר וכו'. לא עיבר חזקיה את השנה כלל אלא השיא את ישראל לעשות פסח שני ושלא כדין דחה לפסח ראשון לפיכך ביקש רחמים על עצמו ה"ג מאן דאמר אין מעברין מינה כי אכלו וכו' ומ"ד מעברין מה מקיים קרא כי אכלו את הפסח בלא ככתוב והא כדין עברוהו:

ומשני שעיברו ניסן. לאחר שקידש ניסן נמלך ועשאו אדר שני ואין מעברין אלא אדר:

ואתיא כיי. מאן דאמר מפני הטומאה עיברוהו ושלא כדין בעשה אתיא כי האי דא"ר סימון שהטומאה היתה טומאת מת:

מצאו תחת המזבח. והיו הכהנים וכלי שרת טמאים ולא היה פנאי לטהר הכל:

כל לבבו כו' אל אבותיו. ולא כטהרת הקדש:

אפי' כמה עשה. אע"פ שהרבה עשה לטהרתו לא יצא ידי טהרת הקדש לטהר ולשרש אחר כל טומאת ע"ז שהיה שם:

וחורנה. ואידך אמר בשאר מעשים טובים הכין לבבו אבל בטהרת הקדש לא עשה כראוי שהיה לו לחפש אחריה לבערה מן העולם:

ה"ג חקוקים בששר. מצוייר' בששר ולא היו ניכרים בהדיא אלא ע"י בדיקה מרובה:

גירר עצמות אביו. משום כפרה לא קברו בדרגש ומטה נאה מפני קידוש השם שיתגנה ויוסרו הרשעים:

כתת נחש נחשת. כדכתיב בד"ה ועשה כן לפי שהיו טועין אחריו:

גנז ספר הרפואות. שהיו צורות חקוקות על הטבלא וכתוב בו מה שיעשה לצורה ההיא ויתרפא מחליו וזהו עון גדול:

סתם מי גיחון העליון. כדכתיב למה יבואו מלכי אשור ומלכי מצרים וימצאו מים לשתות:

ולא הודו לו. שהיה לו לבטוח בה' שכבר נאמר לו וגנותי על העיר הזאת להושיעה:

קיצץ דלתות ההיכל. ושגרה למלך אשור שוחד להציל ירושלים מידו:

ולא הודו לו שהיה לו לבטוח בה' ואע"פ שעדיין לא נאמר וגנותי וכו' מ"מ אשור הבל וריק יעזורו:

עיבר ניסן בניסן. שנא' ויועץ המלך לעשות הפסח בחדש השני ולאחר שקידש ניסן עיבר את השנה:

ולא הודו לו. שנא' החדש הזה לכס ר"ח זה ניסן ואין אחר ניסן לאחר שקבעוהו ניסן אין מזיזין אותו:

אין מעברין. אין ב"ד יושבין קודם ר"ה לעיין בעיבור לו' תתעבר שנה הבאה בשני אדרי' מפני שאפשר בתוך הזמן ישתנה הדבר ויהיה מהצורך שלא לעברו ויש זילותא לב"ד שישבו לעבר א"נ מפני שיש שכחה בדבר קודם שיגיע ויזלזלו בחמץ והראשון נ"ל:

אבל מפני הדחק. שמא לא יהא שם ב"ד מופלא סמוך לאדר או שמא יבא אנס ויעכ' על ידן מעברין אותה ומודיעין לגולה אחר ר"ה מיד שעיברוה:

ואעפ"כ. אינו מעובר בשני חדשים אחרי' אלא כשיגיע אדר יעשו שני אדרים:

ניסן לא נתעבר מימיו. לא היה מעולם ביום ל"א:

ה"ג והתנינן אם בא החדש בזמנו אם בא לא בא רב אמר תשרי לא נתעבר מימיו והתנינן אם היה החדש מעובר. וכ"ה בר"ה פ"ג ובסנהדרין פ"ק. וה"פ מקש' לרבי מהא דתנן פ"ד דשקליס אם בא החדש בזמנו היו מביאין הקרבנות מתרומה חדשה דעל ר"ח קאי אם בא ר"ח ניסן בזמנו דהיינו ביום ל' שהוא נקרא ליל זמנו מביאין מתרומה חדשה ואם לאו באה מתרומה ישנה ש"מ דלפעמים ר"ח ניסן יום ל"א:

ומשני אם בא. התנא קמ"ל אם בא ר"ח ניסן ביום ל"א מה דינו ורב קאמר מעולם לא נזדמן להיות כך ולרב פריך מהא דתנן בשביעית פ' בתרא השוחט את הפרה וחלקו אם היה החדש מעובר משמט ששביעית משמטת בסופה ש"מ דתשרי פעמים מעוב' ומשני אם הי' וכו' התנא קמ"ל אם אירע שאלול מעובר מה דינו ורב קאמר שלא כזדמן מעולם שיהיה אלול מלא:

כשקידשו וכו'. כשקידשו השנה דהיינו ר"ח תשרי:

כשקידשו. באושא:

ביום הראשון. של ר"ה עבר לפני התיבה ר"י בנו של ריב"ב וכלל מלכיות עם קדושת השם כדברי ריב"ן בר"ה פ"ד:

ביום השני. של ר"ה עבר לפני התיבה ר"ח בן ר"י הגלילי וכלל מלכיות עם קדושת היום כר"ע:

והא תני קידשוה בראשון ובשני. סיומא דקושיא היא מדתני יום ראשון ויום שני ש"מ דעיברוהו לאלול וקשיא לרב:

אותה שנה נתקלקלו. קטעו בחשבון וסברו ביום כ"ט שהוא יום ל' והוצרכו לעשות ב' ימים תשרי אבל אלול לא עיברוהו:

ה"ג מהו בראשון מהו בשני וכ"ה בר"ה. וה"פ ואיבעית אימא לאו בראשון ושני דר"ה קאמר אלא בראשון היינו בשנה הראשונה ובשני היינו בשנה שניי':

ופריך הא תני יום הראשון יום השני. משמע דבשנה אחת היה אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא:

קדשוהו קודם זמנו וכו'. בסמוך מפרש ליה:

ת"ל אותם. דכתיב מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי האי אותם מיותר אלא ה"ק מועדי ה' אשר תקראו בזמנם ואותם פירושו ביומם כשהן חלים אלה הם מועדי אבל אם קרא' מקרא קדש שלא בזמנם אין אלה מועדי:

ה"ג לפני זמנו יום כ"ט לאחר עיבורו יום ל"ב. דלעולם אין מקדשין החדש אלא ביום ל' דה"ל חדש שעבר חסר או יום ל"א דה"ל מלא:

על הגליות שיצאו. בני הגולה הרחוקים שיצאו ממקומם לעשות פסחיהם ועדיין לא הגיעו למקומן שיוכלו לבא בי"ד בניסן לירושלים:

ת"ל וידבר וכו'. האי קרא מיותר שכבר נאמר בריש הפרשה דבר אל בני ישראל אלא ללמד שיעשו המועדים בזמן שיכולין כל ישראל לעשותן:

והן. והוא ששמעו הב"ד שכבר הגיעו הגליות לנהר פרת ויש דבר המעכבן בדרך מלבוא לירושלים אבל אם לא הגיעו כבר לנהר פרת שהוא גבול א"י ה"ל אלו לא נעקרו כלל ואין מעברין השנה בשבילם:

אין מעברין את השנה. אלא ע"פ ב"ד הקבוע בארץ יהודה:

בשיכולה לעבר בא"י. לא אמרן דאם עיברוהו בח"ל אינה מעוברת אלא בשיכולין לעבר בא"י שיש שם ב"ד מופלא וסמוך:

ירמי' עיבר בח"ל ברוך. בן נרי' תלמידו של ירמיה הנביא עיבר שנים בח"ל ונראה שקבלה היתה בידן:

שלח ליה ר'. שלשה כתבים ע"י ר"י ור' נתן:

בחדא כתב. באחד כתב לו קדושת חנניה כלומר שהוא אדם גדול וקדוש והיתה כוונת ר' שיכבד שלוחיו אלו כדלקמן ולא ישמעו שאר העם לדבריו כשיסרב נגדו:

ובחדא כתב גדיי' שהנחת. כלומר חכמים קטנים שהנחת בארץ ישראל כשיצאת משם עכשיו הם גדולים וכל זה כדי לכבד את רבי יצחק ורבי נתן:

ובחדא כתב. ובאגרת שלישית כתב אם אין את מקבל עליך המועדות שקבענו בארץ ישראל:

צא לך למדבר האטד. למקום שגדילים שם האטד ותמשול עליהם והיינו כמשל דיותם בן ירובעל:

ותהא שוחט ונחוניון זורק. כלומר עשה כמו שעשה נחוניא בן שמעון כה"ג שבנה מזבח במצרים כך עשייתך שאתה קובע שנים בחוץ לארץ בזמן שיש בית דין בארץ ישראל:

קדמייתא. נתנו לו כתב הראשון ועשה להם כבוד ויקר והודיע להעם שהן חכמים גדולים:

תנייתא. נתנו לו כתב שני ועשה להם יקר יותר כי ראה שאף בארץ ישראל הם חשובים וגדולים:

תליתייא. כשנתנו לו האגרת השלישי רצה לבזותם:

אמרין ליה. אין אתה יכול לעשות כן שכבר כיבדת אותנו לעיני כל העם ולא יאמינו לך לשנות:

אמרין. הציבור לר"י אלה מועדי ה'. כתיב ולא מועדי חנני':

אמר. להו אצלינו בא"י כתיב מועדי ה' אבל אתם אחרי שאתם סומכים על מועדי חנניא אין זה מועדי ה':

קם רבי נתן. וסיים הדרשה כי מבבל תצא תורה וכו':

אמר לון גבן. אצלינו כתיב כי מציון תצא תורה וגו' ש"מ שכל שיש בית דין בארץ ישראל אין סומכין על קביעת השנים שבח"ל:

אזל. הלך חנניא והתרעם על ר' ותלמידיו לפני ריב"ב בנציבין:

א"ל ריב"ב אחריהם. צריך שתלך אחרי הקביעות שקבאו בא"י ואין לזוז מהם:

א"ל. חנניא וכי לית אנא ידע מה הנחתי שם ת"ח כשיצאתי מא"י הלא כולם היו קטנים ממני:

מאן. מי מודיע לי שעכשיו הם יודעים לחשוב תקופות ומזלות כמוני:

מכיון וכו'. ריב"ב השיב מכיון שהוא אומר שמא אינן חכמים כמותו ישמעון לו בתמיה אדרבא מכיון שהם אומרים שהן חכמים כמותו להן שומעין שמספק מחמירין ואין סומכין על הקביעות שבח"ל:

קם. ריב"ב ורכב על הסוס להודיע לגולה זמן קביעת המועדות ע"פ חשבון ב"ד שבא"י:

הן. היכא שהגיע ריב"ב אותן המקומות קבעו המועדות ע"פ קביעתן שבא"י והמקומות שלא הגיע לשם נוהגין בקלקול ע"פ קביעת חנניא. כתיב בירמיה ואלה דברי הספר אשר שלח ירמיה הנביא מירושלים אל יתר זקני הגולה ואל הכהנים וגו' וקשיא ליה למה קאמר אל יתר ודריש הכי מה שהקב"ה מחבבן אינו אלא יתרות שחביבה לפניו כת ת"ת הקטנה שבא"י מסנהדרי גדולה שבח"ל:

ופריך כתיב החרש והמסגר אלף. שהיו חכמים גדולים כשפותחין בדברי תורה הכל נעשין כחרשין וסוגרי' את פיהם:

ואת אמר הכין. ואיך קאמרת שחכמי הגולה אינן שחשובין כלום נגד זקני א"י:

ומשני ר' ברכי' ורבנין פליגי וסוגיא דהכא כרבנן:

החרש אלף והמסגר אלף. דקסבר החרש והמסגר היינו ת"ח כדמסיק וכיון דחרש היינו בשעה שפותחין הכל נעשין כחרשין ואין להם פה להשיב והמסגר למה לי אלא ודאי שני אלפים היו והמסגר היינו בשעה שסגרו וסיימו דבריהן ואינן חשובין כל כך כמו אלף החרש:

אלו החברים. הם הת"ח:

אלו הבולווטין. הן השרים דהיינו החרש הן הממונין על בעלי אומנות שכל בעלי אומנות אחת הי' להן שר ושופט לעצמן והמסגר הן הממונין על שערי העיר וארמנות המלך וכן ת"י אומנייא ותרעייא:

כד הוה. כשהיה מקבל עדות החדש בעין טב שם מקום בא"י ששם היו ב"ד יושבים לעבר השנים והחדשים אמר להעדים המעידין על החדש הזהרו בעצמכם שלא תעידו שקר שמלבד שאתם מעידים שקר אלא שאתם גורמין לאחרי' שיעידו שקר שהשלוחים היוצראים מעידין בכל המקומות שבאים לשם לפני הב"ד שבמקום ההוא שקידשו הב"ד החדש ביום שלשים מחדש העבר:

כמה שכר בתים. יוצא ע"י עדותכם שאם החדש מלא ובעדותם חסרוהו נמצא השוכר מפסיד היום ההוא שחסרו:

אין כך היא. אם כך הוא שהזהירן כמה רעות גורמין בעדותן אם שקר מעידים היה לו להזהירן בדיני נפשות שיוצאין מעדותן:

בא עליה. ביום האחרון שכלו הג' שנים והיא מאורסה כגון שקיבל בה אביה קידושין:

אינו בסקילה. שהיום ההוא מכלל השלשה שנים והבא עליה אינו בסקילה וה"ה דהמ"ל בבן ט' שנים שבא על הגדולה ובן י"ג שנים ויום אחד שעבר עבירה שחייבין עליה מיתה אלא שרוצה להביא דברי ר' אבין:

נמלכו לעברו. לחדש או לשכה:

בתוליה חוזרין. אם בא עליה אדם ביום ההוא:

מתני' איספרגוס. מין כרוב אבל אין כרוב נקרא בשם איספרגוס ל"א אספרגוס מים ששלקו בהם כרוב:

מן הגריסים אסור במקפה. שאע"פ שהן נתונים בתוך המקפה עדיין שם גריסין עליהן:

ור"י מתיר. בגמרא מפרש טעמו:

מקפה. תבשיל עבה מקטניות או מציקי קדרה:

הנודר מן המקפה אסור בשום. רגילים היו ליתן שום בכל מקפה כדי ליתן טעם במקפה:

גמ' קרוי עליו. שקורין אותו מקפה של גריסין אבל גריסין גרידא לא מיקרו והוא מן גריסין נדר:

מותר בקנדיטין. הוא יין שנותנין בו בשמים הרבה וכיון שהיין נקרא על שם הבשמים מותר בו:

והוא שיהא הגריסין הרוב. אבל אם אין הגריסין הרוב מקפה סתמא מיקרי ושרי:

ה"ג מן המקפה אסור בשום ואפי' אין רובן שום. וה"פ במקפה אסור בשום אע"פ שאין רוב המקפה שום לפי שדרך ליתן במקפה שום ואפשר לקיים הגירסא שלפנינו וה"פ והוא שיהא רגילין ליתן ברוב המקפות הנעשית במקום ההוא שום וכיון שהשום לטעמא עביד לא בטיל ואסור:

והכא וכו'. טעמא קיהיב למילתא למה הנודר מן המקפה אסור בשום לפי שהשום לטעמא עביד אזלינן בתר הטעם:

וכא. בגריסין אזלינן בתר הרוב אם רוב גריסין אסור במקפה ל"א קשיא ליה מ"ש לעיל באספרגות אזלינן בתר טעם והכא אזלינן בתר רובא והראשון עיקר:

אשישין. מפרש בגמרא:

חטה. פת אפוי נמי חטה מיקרי ואף שיש בו חטים הרבה מ"מ כיון שנעשו גוף אחד חטה נמי מיקרי כדמפרש בגמרא:

ואפיק. והוציא לפניו עדשים קלויין וטחונים ונילושין בדבש ומטוגנין:

א"ל. אלו הן אשישין שאמרו חכמים:

חטים. משמע לכוס חטים שכשאדם כוסס חטים הן חלוקים לפיכך נקראי' חטים בלשון רבים:

אסור. במקפה של גריסין:

חטה ואת אמר אכן. אמתני' פריך דתנן האומר חטה אסור בפת אמאי הא לא אמר אלא חטה והפת עשוי' מחטים הרבה:

ומשני אר"י כן. דרך בני אדם כשרואה פת חטי' נקיה אומר ברוך שברא חטה זו ואינו אומר חטי' אלו ובנדרים הולכין אחר לשון בני אדם:

הדרן עלך הנודר מן המבושל