מתני' הנודר מן הירק מות' בדילועים. דלא הוו ירק אלא פרי א"נ ירק נאכל כמות שהוא חי משא"כ דילועין:

לא מצאתי אלא דילועין. ואי מין ירק הוא אמאי לא זבין ליה:

כן הדבר. מזה אני מביא ראיה לאסור דילועין:

שמא אומר לא מצאתי אלא קטנית. קס"ד דה"ק מדשליח ממליך על הדילועין ש"מ מין ירק הוא:

אסור בפול המצרי לח. דכל שהוא לח ירק הוי:

גמ' מיסבר סבר ר"ע. היינו טעמא דר"ע דאוסר בדילועין דקסבר כל מידי דמימלך שליח עליו ואומר מצאתי דבר זה או לא מצאתי כדילועין באומר לו קח לי ירק הוא בכלל המין ההוא ואסור גם בדבר דמימלך עליו:

ופריך מעתה. אי הכי דטעמא דר"ע משום דמימלך שליח עליה א"כ אף הנודר מן הבשר יהא אסור בבשר דגים וחגבים שכן אדם וכו':

אלא. טעמא דר"ע דקסב' שדילועי' בכלל ירק ממש הוא ולא משום דמימלך שליח עליה:

אף למידת הדין כן. אף לענין ממון הדין כן האומר לחבירו ירק של גינה זה מכור לך ויש בתוכו דילועין לר"ע אף הן מכורין לו ולרבנן אינן מכורין:

ובהפקר ובהקדש כן. המפקי' או המקדיש ירקות גנתו ויש בו דילועין לר"ע אף הן בכלל ולרבנן אינן בכלל:

אתא דיחידיי' וכו'. קסבר ר' יוחנן טעמו דר"ע בדילועין משום דמימלך שליח עליה לכך קאמר דיחידיי' דהכא דהיינו ר"ע דמתני' אתיא כת"ק דברייתא ורשב"ג השנוי בברייתא בלשון יחיד אתיא בת"ק דמתני' דפליג אר"ע:

בכל מין בשר. בקר וצאן וחיה:

ה"ג ואסור בראש וכו' ובכבד ובעופות ומותר בדגים וחגבים רשבג"א הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ומותר בראש וברגלים ובקנה ובכבד ובעופות ואצ"ל בבשר דגים וחגבים וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו'. וה"פ דמותר בראש וכו' כיון דצריך שלוחא למימלך עלייהו ליתנהו בכלל בשר סתמא וכת"ק דמתני' קרבייא. בני מעים והקנה והלב והכבד בכלל בני מעיים הן:

לאו אינש. אלא הדיוט:

שמותר בדילועין שדילועין טפילין לירק כדמסיק:

אסור בגידים. גידי בשר הרכין הנאכלין:

מה פליגי. אמתני' קאי כי פליגי ת"ק ור"ע דוקא בדלעת המצרית אבל בדלעת יונית שעלין שלה ארוכין הכל מודים שבכלל ירק הוא:

כל אילין. כל הנך דלעת וכרוב שאנו אוכלין כלומר אותן שהן מצויין במקומנו וראויין לאכילה בלא תיקון בכלל דלעת יונית הן:

קירמולין. מין עשב ובסמוך נראה שהן עלי הדילועין:

מהו שיהו חייבין במעשרות. מיבעיא ליה אם הן בכלל מאכל אדם או לא:

באילין. בהנך עלים של עשב הנקרא קלוקסיי' שאסור לשאוב בהן מים בשביעית מפני שהצביי' אוכלין עשב זה ואסור להפסיד מאכל בהמה בשביעית:

אפומלייא. הן מיני לוף:

כירק למעשרות. דאזלינן בתר לקיטה:

ולנדרים צריכה. מבעיא לן הנודר מן הירק אם אסור בקולקס או לא:

מהו שיהא מותר. בירק שיבש:

נשמעינה מן הדא. תא שמע:

דבר שיש לו גורן. שלוקטין אותו בפעם אחד כדי ליבשו:

ה"ג הנודר מן הפירי אסור בקשואין וכו' וכ"ה בתוספתא פ"ד:

ה"ג הנודר מפירות השנה אסור בכל פירות השנה ומותר בגדיי' וכו' וכ"ה בתוספתא שם:

אסור בכל. אפי' בגדיי' וכו' שנולדו בשנה ההיא דכולן גידולי שנה נינהו:

כמ"ד הילכו בנדרים אחר לשון בני אדם. שדרכן לקרות תירוש לדברים המתוקים ולא ליין:

מתני' אסור בפול המצרי. יבש דדגן כל מילי דמדגן משמע כל שעושין ממנו כרי והאי נמי מדגן הוא:

אסור בכל. מיני קטניות שעושין מהן כרי:

גמ' דגנה דארעא. דגן הבא מהארץ:

דגנה מעבורה. דגן משמע מתבואה והיינו חמשת המינין:

תמן תנינן. פ"ק דחלה:

אסור בהם. בחמשת המינין:

דברי ר"מ. וחכ"א הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהם:

הא הנודר מן הפת וכו'. אמתני' דהכא קאי דלא קאמרי רבנן אלא הנודר מן הדגן אינו אסור אלא בה' מינין אבל הנודר מן הפת ומן התבואה יהא אסור בכל לרבנן:

מתני'. דפ"ק דחלה מוכחת כן דחכ"א הנודר מן הדגן אינו אסור אלא בה' מינין משמע דאתיין לאפוקי מדברי ר"מ שאומר דאף בנודר מן הפת ומן התבואה אסור בה' מינין ואינהו סברי דאינו אסור בה' מינין לחוד אלא הנודר מן הדגן אבל הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בכל:

מה אנן קיימין. הא דתנן התם רמ"א הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בה' מינין במאי עסקינן:

ה"ג אין באומר פת תורה מעתה אף האומר תבואת תורה יהא אסור בכל וכ"ה פ"ק דחלה. וה"פ תבואת התורה אף היין בכלל דכתיב ותבואת הכרם:

אלא חטין ושעורין. ולמה יהא אסור בכל חמשת המינין:

קיימתיה. מתני' איירי באומר פת סתם במקום שאוכלין פת מכל המינין מדגן וקטניות אפ"ה אינו אסור אלא בחמשת המינין שהן עיקר פת סתם בכל מקום:

מתני' בשק ביריעה ובחמילה. בגדים גסים ועבים הם ואין בני אדם רגילים להתכסות בהם:

מותר בגיזי צמר. שלא נתכוין אלא לבגד צמר:

הכל לפי הנדר. לפי שעת הנדר. אם ניכר שמחמת כובד משאו נדר מותר להתכסות:

גמ' ובסקורטיי'. חלוק של עור שלובשים העבדנים על בגדיהם:

ובפמליי'. בגד של הפרשים שלובשין אותו למעלה ממתנים עד ירכים ויש לו שנצין:

בפסיקיי' ובפונדה. הם מלבושים של עור:

ומותר באלו. שאין אלו בכלל מלבוש:

קונם כסות שאיני לובש. או שאמר קונם לבוש שאיני מתכסה מהו שיהא אסור במלבוש ובכסות או לא:

מה אית לך. כלומר מהו הלבוש הלזה שראוי להתכסות בו וביוצא ממנו וקאמר כגון הנך עורות שהעור עצמו ראוי לכסות וגם הצמר הדבוקה בו:

כגון אילין סוסרנה. הן כתנות של עור ובהן נוצה מעזים שאינן ראויין להתכסות:

כגון הדין צמר גפן. שהעץ שצמר גפן בתוכו אינו ראוי להתכסות:

כיני מתני'. כן היא מתני' ולא כמו שהיא שנויה אלא כדמסיק:

אסור ללבוש ומותר להפשילן לאחוריו. דלשון עולה עלי משמע לבישה ולא הפשלה:

מתני' הנודר הבית. שלא יכנוס לבית מותר לכנוס לעלייה דעלייה לאו בכלל בית הוא:

גמ' נראין דברי ר"מ בעירוני. מי שהוא מבני העיר ונדר מן הבית מותר בעלייה שאין אחד מבני העיר דר בבית ובעלייה ואין העלייה טפילה לבית שאף העלייה ראויה לדירה לבדה אבל בכפרים ודאי העלייה טפילה לבית שאין אדם דר בעלייה:

מתני' דרגש. מטה שעושין שרים לישא בדרך ונוקבין הארוכות ותולין בו רצועות וגם בעור שפורסין עליו תולין רצועות וכשרוצין לתקנו עונבין רצועות העור ברצועות של הארוכות אח"כ תוחבין הארוכות בכרעי' וכשרוצין לפרקן מתירין הקלמנטרין והן הרצועות והעור כופל מאליו:

גמ' ה"ג תני דרגש נזקפת ואינה נכפית וכ"ה במ"ק. ובאבל מיירי שצריך לכפות המטה שבבית וקאמר שדרגש די בזקיפה על צדה ואינו צריך לכפותה ממש והאבל שוכב על מטה אחרת כפויה:

ה"ג שומט קלמנטרין. והן הרצועות שהעור קשור בהן ודיו:

מטה שנקליטיה עולין ויורדין בו. שאינן מחוברין ויכול לשמטן מן המטה. נקליטין הן שני עצים אחד ארוך תחוב בראש המטה ובראשו חריץ וכן למרגלות המטה ונותנין קנה עליהן ופורסין יריעה עליהן להאהיל על המטה מפני צניעות והחמה:

שמטו. לנקליטין ודיו שזהו כפייתה דכל שעושין בו מעשה שאינו ראוי להשתמש בו כבראשונה דיו:

כל שמסרגין על גופה. שאינו מכניס הרצועות בתוך חורי עצי המטה אלא מרכיב הרצועות על ארוכות המטה זו היא מטה:

ופריך והא תנינן. פ"ו דכלים:

משישופם בעור הדג. כדי להסיר קסמים דקים בנסרים שלא יסרט בבשרו אז הוא גמר מלאכתו וקודם שהחליקה אע"ג שכבר סרגו לא הוי גמר מלאכה:

ומסורג על גופה. ואס"ד דמטה היינו שמסרגין על גופה נמצא שהעצים מחופים בחבלים מיד הויא גמר מלאכתו שהרי א"צ להחליקם שבלא"ה אינו יכול לסרט בהן:

תיפתר. תפרש למתני' בהנך מטות שבקסרין שיש להם נקבים ותוחבין החבלים לתוך הנקבים וצריך לשוף העץ במקום שאין שם חבלים:

מתני' לתחומה. של עיר אלפים אמה לכל רוח סביבותיה:

עיבורה של עיר. בתים היוצאים ממנה בתוך שבעים אמה ושיריי' כאשה מעוברת שכריסה בולט לחוץ:

האגף. נעילת הדלת:

גמ' ואת אמר הכי שהיה ביריחו בתמיה אלא שהיה יהושע בעיבורה של יריחו וה"ל כיריחו עצמה:

הוה יריחו. המקום הזה שעמד שם יהושע הוה בכלל יריחו שהיו שם בתים בנויים אלא לפי שיראו מן המצור שרפו הבתים שחוץ לחומה מ"מ המקום נקרא יריחו:

לית הדא פליגא. וכי לא קשיא ממתני' על ר"י דקס"ד בלשון בני אדם אין עיבורה של עיר נקראת על שם העיר:

ומשני לית אורחוה וכו'. אין דרך בני אדם שרואה בפומא הוא בית שעומד בעיבורה של טבריה:

בעי מימר. והוא אומר שראה אותן בטבריא:

מתני' אסור באילופיהן ובגידוליהן. אם החליפן לכתחלה אסור המחליף בדמיהן דרבנן גזרו על דמי איסורי הנאה דאסורים וגידולי קונמו' אסורים כגידולי הקדש:

שאיני אוכל שאיני טועם. לא אסר עליו אלא אכילה וטעימה מהם בלבד:

אבל בדבר שאין זרעו כלה. כגון השום והבצלים וכיוצא בהן אפי' גידולי גידולים הן כמו גוף האיסור כיון שאין הזרע כלה:

גמ' עד איכן. אסורים גידולי גידולים בדבר שאין זרעו כלה:

ייבא כיי. אתיא כי האי דאר"י בר אידי בשם ר"י בתרומות פ"ח גבי טבל שגידולי גידולין אסורין בדבר שאין זרעו כלה שעד שלש גרנות אסורין אבל גורן הרביעית מותרין:

וכא כן. והכא נמי בקונמות הדין כן שאינן אסורין אלא עד הגורן השלישי והרביעי מותר:

מתני' קונם מעשה ידיך עלי. אסר על עצמו כל מה שהיא עושה ומכינה לו אם נטעה אילן גידולין אסורין:

שאת עושה וכו'. בגמרא מפרש:

גמ' ה"ג כיני מתני' מה שאת עוש' איני אוכל עד הפסח מה שאת עושה איני מתכסה עד הפסח. וה"פ כן הוא סיפא דמתני' מה שאתה עושה עכשיו איני אוכל עד הפסח אבל לאחר הפסח אני אוכל ממנו אבל מה שאת עושה עד הפסח איני אוכל משמע כל מה שאתה עושה מהיום עד הפסח איני אוכל אותו לעולם אפי' לאחר הפסח:

מתני' שאת נהני' לי עד הפסת וכו'. היה עומד אחר החג ואסר הנאתו עליה עד הפסח אם תלך לבית אביה עד החג דהיינו חג הסוכות:

לאחר הפסח בלא יחל דברו. כלומר אם הלכה לאחר הפסח עוברת על בל יחל למפרע על כל מה שנהני' ממנו קודם הפסח:

גמ' ה"ג ואסורה להנות מכבר. וה"פ קוד' פסח אסורה ליהנות שמא תלך אחר הפסח נמצא שעברה על בל יחל דברו אלא כשהלכה אסורה ולוקה:

הדרן עלך פרק הנודר מן הירק