מתני' קונם יין שאיני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך. דכיון דאמר היום לא משמע אלא עד שיגמור אותו היום דהיינו עד שתחשך:

שבת זו. היה עומד באמצע השבוע ואמר שבת זו אסור בכל השבת:

והשבת לשעבר. ואסור נמי ביום שבת כי הוא בכלל השבוע שעבר:

חדש זה. היה עומד באמצע חדש ואמר חדש זה אסור עד תשלום החדש ומותר ביום ר"ח שהוא נמכ' עם החדש הבא ואפי' הי' ר"ח ביום ל' לחדש שעבר וכן שנה זו אם עמד באמצע השנה ואמר שנה זו אסור עד תשלום השנה ומותר בר"ה שהוא נמנה עם השנה העתידה לבוא:

שבוע זו. היה עומד באמצע שמיטה ואמר שבוע זו אסור עד תשלום השמיטה והשביעית בכלל שמיטה שעברה:

אסור מיום ליום. אם עומד באמצע היום ואמר יום אחד אסור עד למחרתו כעת הזאת וכן אם עומד בח' לחדש ואמר חדש עלי אסור עד ח' לחדש הבא וכן בשנה וכן בשמיטה:

גמ' ופריך הא משחשיכה מות'. כשאומר מהיום וכי לא קשיא ממתני' על ר"י דקס"ד בלשון בני אדם היום משמע היום והלילה שלאחריו:

ומשני לית אורחי' וכו'. אין דרך בני אדם כשלא אכל ביום עד הלילה לומר לחבירו בערב לא טעמתי כלום בלילה אלא הוא אומר לו לא טעמתי כלום אתמול הרי שלפעמים אין הלילה נכלל בלשון בני אדם:

ופריך אמור דבתרא והוא פליגי. תיקשי לך סיפא יום אחד אסור מעת לעת ובלשון בני אדם אין הלילה נכלל ביום:

ומשני לית. אין דרך בני אדם כשלא אכל בלילה עד הבקר לומר בבקר לא טעמתי כלום בערב אלא אומר לא טעמתי כלום יום זה:

ה"ג הא לית הוא פליגי. וכי לא קשיא מיום זה גופא קס"ד אע"ג דהלילה נכלל ביום אחד בלשון בני אדם מ"מ כשעומד באמצע יום ואמר יום זה ללשון בני אדם לא הוי אלא עד שתחשך ובמתני' משמע דוקא היום הוא דאינו אסור אלא עד שתחשך אבל כשאומר יום זה אסור מעת לעת:

יום זה משבת זו וכו'. סיומא דקושיא היא מ"ש יום זה משבת זו ומ"ש שבת זו מיום זה ומ"ש יום זה מהיום למ"ד הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם:

ברם הכא. אבל מתני' דהכא אתיא כמ"ד הלכו בנדרים אחר לשון תורה ובלשון תורה יום זה משמע מעת לעת כדכתיב בעצם היום הזה שפירושו עצם שבמעת לעת:

כן אורחיה. דבני אדם לומר המתן לי יום זה וכוונתו מעת לעת:

תמן תנינן. לקמן בפרקין קונם יין שאני טועם השנה נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה עד ראש אדר עד ראש אדר ראשון:

הדא אמרה. זאת אומרת ניסן ר"ה לנדרים מדתנן אסור בה ובעיבורה דאס"ד תשרי ר"ה לנדרים ואם אמר קונם יין שאני טועם השנה אסור עד תשרי פשיטא שאסור בעיבורה שהרי גם כל הקיץ שלאחריו אסור:

ומשני תשרי ר"ה וכו'. לעולם תשרי ר"ה לנדרים ודקשיא א"כ ובעיבורה למה ליה למיתני איצטרך דסד"א לא נדר זה אלא שנה של י"ב חדש ויהי' חדש העיבור תחת אלול ויהא מותר בר"ח אלול קמ"ל דגם באלול אסו' עד ר"ח תשרי:

ה"ג אסור מיום ליום תני מעת לעת. וכדפרישית במתני' אסור לאדם להתענות. בשבת עד שש שעות דה"ל כמתענה בשבת:

מתני'. פ"ג דתענית מוכחת כן:

עד כדון צפרא. עד חצות מיקרי בקר ולא הגיעו לכלל תענית:

שכבר עבר רובו של יום בקדושה. והוה כאלו השלימו ש"מ מיד לאחר חצות ה"ל תענית וכאלו השלים כל היום בתענית:

מילתיה דר"י אמר. מדברי ר"י שמעינן שאם קיבל עליו להתענות איזה שעות אע"ג שכבר אכל ביום ההוא קודם התענית הוה נדר וצריך לקיים נדרו:

עד דחסל פירקי'. עד שסיים הפרק או עד שיגמור הפרשה:

ושמע שמת בנו של ר' יוסי. אע"ג שאכל גבינה ושתה מים העלה צום כל אותו יום:

לוה אדם תעניתו ופורע. אם התענה מקצת היום וכבד עליו תעניתו יכול להשלים מקצת היום הנשאר ביום אחר ש"מ דמתענין לשעות:

וכי נדר הוא זה. וכי כך נדר להתענות לשעות הא לא נדר אלא להתענות יום שלם ל"א וכי נדר הוא קיבל על עצמו דחיי' לשלם הא לא קיבל אלא לצער נפשיה אי מצי מצער נפשיה ואי לא מצי לא מצער נפשיה וכ"נ עיקר:

אבד תעניתו. וצריך להתענות יום אחר דכיון דנדר להתענות יום אחד חייב לקיים נדרו:

והוא. והא דאמרן שאבד תעניתו דוקא שאמר בשעת נדרו סתם שרוצה להתענות יום אחד אבל אם נדר להתענות יום זה ושכח צריך להשלים היום בתענית ולא יאכל ביום ההוא עוד:

לא אמר. דאבד תעניתו אלא כשאכל אבל אם טעם דבר מאכל ופלט לא אבד תעניתו:

הא מטעמיתא. הך טעימה שאדם טועם ופולט אינה צריכה ברכה ואין בה משום גזל ואיירי בשלא נתקלקל ונמאס המאכל בטעימתו:

ולא משום דמאי. מותר לטעום לכתחלה דמאי:

ולא משום הפסק תענית. כדאמרן אם טעם ביום התענית לא איבד תעניתו:

משחשיכה. בלילה שלפני התענית:

ה"ג ואם אמר כתענית ציבור אוכל ושותה מבעוד יום. קודם ליל שלפני התענית אבל בלילה אסור באכילה ושתייה כדתנן בפ"ק דתענית:

לוקה מכות מרדות. מדרבנן:

ימים הכתובי' במגילת תענית. ימים שנעשו בהם נסים לישראל ואסרו בהן תענית:

הא דאת אמר. הא דפליגי בימים הכתובים במגילת תענית היינו עד שלא בטלה מגילת תענית דהיינו קודם החרבן:

אבל משבטלה מגילת תענית. שאין קובעין עוד ימים זכר להצלת ישראל מפני שרבו הצרות לכך אף אלו שקבעו הראשונים בטלו:

א"ר אבא. לעולם בטלו מ"ת והא דאר"י צאו והתענו וכו' שאני חנוכה ופורים דלא בטלו לעולם דמפורסם ניסא דידהו:

ר' יונתן. ישב בתענית כל ערב ר"ה:

ה"ג ר' אבון ציים כל ערובת שובא וכ"ה בתענית. וה"פ ציים כל ערב שבת:

תלת מאה צומין. ישב בתענית ש' ימים זה אחר זה:

ולא חש. להפסיק מתעניותיו אף אם אירע בימים אלו ימים הכתובים במגילת תענית:

ריב"א. צוה להמלמדים כשיבואו הנשים לשאול מהן אימתי מותר ואימתי אסורין בתענית שיאמר להן בכל מתענין חוץ משבתות ר"ע וכו' ואין לחוש לימים הכתובים במגילת תענית:

מתני' עד הפסח אסור עד שיגיע. דבלשון בני אדם עד ולא עד בכלל:

עד שיהא אסור עד שיצא. דמשמע כל זמן שהוא הווה:

רבי מאיר אומר אסור עד שיגיע. דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא ודבר המבורר לקרות פני פסח קאמר והיינו עד שיגיע ור"י סובר מעייל איניש נפשיה לאסור על עצמו כל מה שיוכל להסתפק:

גמ' מחלפא שיטתיה דרבי יוסי. קשיא דרבי יוסי אדרבי יוסי:

תמן הוא אמר. בקידושין פ"ג תנן מי שיש לו שתי כתי בנות משתי נשים ואמר קדשתי את בתי הגדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות או גדולות שבקטנות או קטנה וכו' כולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות דברי ר"מ ר' יוסי אומר כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות קדשתי את בתי הקטנה וכו' כולן אסורות חוץ מן הגדולה שבגדולות דברי ר"מ ר' יוסי אומר כולן מותרות חוץ מן הקטנה שבקטנות הרי דסובר ר' יוסי לא מעייל איניש נפשיה לספיקא:

וכא. והכא הוא אומר הכי דמעייל איניש נפשי' לספיקא:

עד שיצא כל רשויות הגדולות וכו'. אותה שיצאה מכל רשויות הגדולות דהיינו הגדולה שבגדולות וכן קטנות:

א"ל. תנן סוף סוטה משמת בן עזאי וכו':

בטלו השקדנים. אנשי' השוקדים על דלתי בית המדרש לילה ויום:

לא עמד שוקד. שיודע להקשות הנך תרתי מתנייתא אהדדי:

עד שעמד ר' ירמיה. ובדרך קנתור א"ל כן:

למה הוא מקנתר ליה. וכי לא הקשה כן ר"ל לפני ר"י דר' יוסי קשיא אהדדי וא"ל ר' יוחנן לאו דברי ר' יוסי מתחלפי' אלא מתני' היא מוחלפת ור"מ אמר עד שיצא ור"י אוסר עד שיגיע:

ותני בברייתא כן. מפורש בה דר"מ אומר עד שיצ ורי"א עד שיגיע:

אנן בעיי עד לפני. במתני' תנן עד לפני הפסח רי"א עד שיצא איך אפשר לפרש לפני עד שיצא:

לשון ניותי הוא. אנשי ניותי כשרוצים לומר עד לאחר פסח אומרים עד לפני וכוונתו עד שיפנה פסח והוא מלשון כי פנה היום:

ניותי. שם מקום כמו בנויות ברמה א"נ שם אומה:

הכל מודים בפסח. עצמו שהוא מותר ביין שמסתמא לא היתה כוונתו רק עד פסח שאז חייב בשתיית יין וכדתנן לקמן בפרקין א"נ ה"ק הכל מודים אם אמר בפסח שמותר לשתות בפסח עצמו והראשון עיקר:

מה פליגין. כי פליגי כשאומר עד לפני פרוס הפסח דהיינו ט"ו יום קודם פסח דר"מ סובר עד שיגיע פרוס הפסח דהיינו ר"ח ניסן ור"י סובר עד שיצא פרוס הפסח דהיינו עד הפסח:

מתני' עד הקציר. של חטים ושעורים:

עד הבציר. של ענבים:

עד המסיק. של זיתים:

אינו אסור אלא עד שיגיע. הואיל ואין לקציר ובציר זמן קבוע כדמפרש ואזיל:

בין שאמר עד שיהא וכו' אינו אסור אלא עד שיגיע. שכל דבר שאין זמנו קצוב שיהא נמשך באותו זמן ולא יותר אין דעת הנודר להכניס עצמו בו ואמרינן דודאי לא היה כוונתו רק עד שיגיע:

גמ' ה"ג עד שיגיע משתה בני כמי שזמנו קבוע. ואסור עד סוף ימי המשתה דכיון דקבע לו זמן לא מסיק אדעתיה שידחה אותו הלכך אסר נפשי' עד שיהא ממש וכל שדחה אותו לאחר מכאן אסור עד שיהא:

או מאחר. שיודע שיכול לדחותו לאחר זמן אם רוצה לזון ארוסתו לא מחית נפשי' אספיקא:

כמי שאין זמנו קבוע. הלכך אע"ג דאמר עד שיהא עד שיגיע זמן שקבע קאמר ולא עד שיהא ממש ואינו אסור אלא עד שיגיע ולא איפשיטא:

מתני' עד הקיץ עד שיעשה הקיץ. בין אמר עד הקיץ בין אמר עד שיעשה הקיץ אינו אסור אלא עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות כלומר שקוצצים הרבה ומכניסים בסלים:

עד שיקפלו המקצועות. המחצלאו' שמיבשים עליהם התאנים ולאחר שנתיבשו מקפלין המחצלאות ומניחין אותן לשנה הבאה:

הכל לפי מקום נדרו. אם רוב תבואת המקום חטין עד קציר חטין ואם שעורים עד קציר שעורים וכן אם היה בהר בשעת הנדר עד שיגיע זמן הקציר והבציר בהר ואם בבקעה עד שיגיע זמן הקציר והבציר בבקעה:

גמ' מה כלכלות. מיבעיא לי באיזה כלכלות איירי של תאנים או של ענבים דקיץ שייך נמי בענבים דתאנים לפי שקוצצין אותן ביד לכך לקיטתן קרויה קיץ וענבים נמי כשיבשו עוקצי הענבים אף הם נקצצין ביד:

נשמעינה מן הדא. תא שמע מסיפא דתנן עד שיקפלו המקצועות קס"ד דמקצועות של תאנים הן ולא של ענבים:

ופריך אית לך מימר. מנא לך למימר מקצועות של תאנים דוקא ולא של ענבים הרי גם הענבים מיבשים לעשותן צמוקים וגם להן פורשין מחצלאות:

נשמעינה מן הדא. אלא ת"ש מהא:

חד. אדם אחד היה לו משא צימוקין ונכנס לטבריא:

שאל גמליאל זוגא לר' בא בר זבדא. פירושא דמתני' אי כלכלות של תאנים קאמר או של ענבים:

א"ל ר' בא. פשיטא דכלכלה של תאני' קאמר שהרי אין כל א"י עושה משא אחד של צימוקין:

אלא הן. גמליאל זוגא א"ל אלא זה אתה שרואה שהוא טעון משא צמוקין:

א"ל ר' בא. דה"ק אין מקום א' בא"י שעושה משא צמוקין א"כ לא שייך למתני משיתחילו העם להכניס בכלכלות וזה שהביא משא צימוקין מכמה מקומות קבצם:

כתיב עד כלות קציר השעורים וקציר החטים. משמע דשניהם כלים בבת אחת ובמתני' תנן עד שיתחילו העם לקצור קציר חטים ולא קציר שעורים:

ומשני מה דהוא קרייא. הן קרא איירי בדרום א"י שם קציר חטים ושעורים שוין:

מתני'. איירי בגליל ששם אין קצירן שוין:

וירד לו לעמקים. והלך לו מגליל לעמקים:

אסור עד שיבכר בגליל. דאזלינן בתר מקום נדרו:

מתני' עד הגשמים עד שיהו הגשמים. אם נדר באיזה לשון משתי לשונות הללו שהוציא מפיו מותר כיון שהתחילו הגשמים לירד ברביעה שנייה בפ"ק דתענית מפורש איזו היא רביעה שנייה:

רבי שמעון בן גמליאל אומר עד שיגיע זמנה. אף על פי שלא ירדו כיון שאין לירידתן זמן קבוע שהרי לפעמים מתאחרין לירד:

עד שיצא ניסן כולו. דעד ניסן רגילין גשמים לירד:

גמ' ר"ז בעי. לת"ק אם אמר עד הגשם ולא אמר עד הגשמים מאי מי אמרי' כיון שאין לירידתן זמן קבוע מודה ת"ק דסגי עד שיגיע זמן רביעה ראשונה והא דפליגי בעד הגשמים היינו טעמא כיון דסגי ליה בעד הגשם ואמר עד הגשמים לטפויי קאתי או דלמה טעמייהו דרבנן בלשון בני אדם סתם גשם היינו רביעה שנייה וה"ה עד הגשם דמסתמא כוונתו על הגשם המצטרך לבני אדם ולא סגי בלא רביעה שנייה אבל רביעה שלישית אינה מן הצורך כל כך:

עד שירד גשם אחד. רביעה הראשונ:

תמן תנינן. שקלים פ"ו:

האומר הרי עלי עצים. למערכה לא יפחות מליתן מעות שראוי לקנות בו שני גזירין:

בעי. אמר הרי עלי עץ מי אמרי' כיון שאמר בלשון יחיד לא היתה כוונתו רק לגיזר אחד או דלמה כיון דשני גזירים קרבן אחד הם שבכל יום היו מביאים שני גזירין אע"ג דאמר עץ אמורי' מסתמא כוונתו על שני גזירין כפי המצטרך לקרבן:

מתני' אמרה כן. ממתני' איכא למשמע דשני גזירים כל אחד קרבן בפני עצמו הוא וכיון שאמר בלשון יחיד לא כיון אלא לאחד מהם:

דתנינן תמן. פ"ב דיומא:

ושנים. שני כהנים בידם שני גזירי עצים וקס"ד כל אחד הי' בידו גזיר אחד:

ומשני כדי לרבות בעצים. לעולם מצוה אחת הם והא. דתנן שנים בידן שני גזירין היינו שכל אחד מהכהנים היה בידו שני גזירין כדי לרבות בעצים על המערכה:

כל דבר שתלוי ברביעה. כגון הא דתנן פ"ט דשביעי' עד אימתי עניי' נכנסים לפרדיסו' עד שתרד רביעה שנייה דהיינו ירידת גשמים ממש דעיקר קביעת הזמן ההוא מפני שכבר ירדו גשמים רבים:

ושאין תלוי ברביעה. כגון הא דתנן בב"מ המשכיר בית לחבירו עד הגשמים עד שתרד רביעה שנייה היינו עד שיגיע זמן רביעה שנייה אע"פ שלא ירדו גשמים:

ה"ג יש בהן כדי רביעה ראשונה ושניי'. דקסבר רשב"ג רביעה ראשונה בי"ז בחשוון ושניי' בכ"ג בו וכשירדו מי"ז עד כ"ג הוי ז' ימים:

שרובעת לארץ. כזכר שרובע את הנקבה שמתוך הגשמים הארץ מזריע ומוליד:

ר"מ כדעתיה וכו'. ואזדו לשיטתיהו:

דתנינן תמן. פ"ק דתענית:

שואלין. ומבקשין על הגשמים ואומרים ותן טל ומטר בתפילת י"ח:

מתני' עד ראש אדר. אמר סתם שאיני טועם עד ראש אדר אינו אסור אלא עד ר"ח אדר הראשון:

גמ' הדא אמרה. זאת אומרת ניסן ר"ה לנדרים מדתנן אסו' בה ובעיבורה דאס"ד תשרי ר"ה לנדרים ואם אמר קונם יין שאני טועם השנה אסור עד תשרי פשיטא שאסור בעיבורה שהרי גם כל הקיץ שלאחריו אסור:

ומשני תשרי ר"ה לנדרים. לעולם תשרי ר"ה לנדרים ודקשיא א"כ בעיבורה ל"ל למתני איצטרך דסד"א לא נדר זה אלא שנה של י"ב חדש ויהיה חדש העיבור תחת אלול ויהא מותר בר"ח אלול קמ"ל דגם באלול אסור עד ר"ח תשרי:

ה"ג והוא שעיבר ואח"כ נדר אבל נדר ואח"כ עיבר לא בדא. וה"פ הא דתנן דאסור בה ובעיבורה דוקא כשנדר כבר נתעברה השנה ואמרי' דדעתו היה גם על חדש העיבור אבל אם נתעברה השנה אחר הנדר מותר בחדש העיבור:

לענין שכר בתים. המשכיר בית לחבירו לשנה ונתעברה:

לא שנייא. אין חילוק אפילו נתעברה השנה לאחר השכירות לעולם נתעברה לשוכר כדתנן בב"מ המשכיר בית לחבירו ונתעברה השנה נתעברה לשוכר ומדקתני ונתעברה משמע דלאחר ששכרו נתעברה:

זה אומר וכו'. במשכיר בית לחבירו עד אדר סתם והמשכיר אומר עד אדר ראשון השכרתי לך והשוכר אומר עד אדר שני יחלקו חדש העיבור:

ופריך איתא חמי. בוא וראה לנדרים אינך חושש אם נתעברה אח"כ ומותר בעיבורה:

ולממון. לענין שכר בתים אתה חושש ואמרת דלעולם לשוכר:

א"ר הילא. כלומר אלא א"ר הילא אף לענין שכר בתים הדין כן:

כותבין באדר הראשון ובאדר השני. כלומר בשניהן כותבין בשטרות אדר ולא אמרי' דאדר ראשון שבט מיקרי אלא שבאדר השני כותבין אדר תניין ובראשון כותבין סתם אדר:

כותבין תי"ו. לסימן ר"ת תניין וסגי בהכי:

מתני' שלא נתכוין וכו'. דהיינו עד ליל פסח דאזלינן בתר אומדנא אע"ג שלשון נדרו משמע דאסור דהא אמר עד שיהא:

אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול בשר. דהיינו עיה"כ כדתנן פ' או"ב:

שדרך בני אדם לאכול שום. בערבי שבתות והוא מתקנת עזרא כדאמרי' לעיל פ"ג:

ונוטל לבניך. דרך כבוד הוא שיקח מתנה לבניו ולא לעצמו:

אלא מפני כבודי. שאתכבד על ידך בפני הבריות שיראו שאני חשוב בעיניך שאתה נותן לי מתנה זהו כבודי שאתכבד יותר כשיראו שאיני רוצה לקבל מתנה:

הריני. מחזיק לך טובה כאלו התקבלתי:

גמ' אף הראשון במחלוקת. אף ברישא באומר קונם שאיני נהנה לך וכו' פליג ר' מאיר ואוסר עד שיתן:

בסתם. שלא פירשו דבריהם פליג ר' מאיר וחכמים:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן:

אם בשזה. המדיר אומר מפני כבודי נדרתי שאתכבד שתקבל ממני מתנה והמודר אומר מפני כבודי לקבל ממך מתנה:

לד"ה אסור. ואינו יכול לומר הריני כאלו התקבלתי:

אם בשזה. המודר אומר מפני כבודי נדרת:

וזה אומר מפני כבודך. שגם המדיר אומר שנדר לכבוד המקבל לד"ה מותר:

אלא. במאי עסקינן בסתם שאין אנו יודעין כוונת המדיר פליגי ר"מ וחכמים דרמ"א סתם כאלו אמר המדיר מפני כבודי נדרתי ואסור וחכמים אומרים סתם כאומר המודר מפני כבודי וגם המדיר מודה לו מפני כבודך עשיתי:

מתניתא. אתיא כרשב"ג:

דרשב"ג אמר וכו'. בפ"ז דגיטין תנן ה"ז גיטך ע"מ שתשמשי את אבא שתי שנים או שתניק את בני שתי שנים מת הבן או שאמר האב אי אפשי בשמושך שלא בהקפדה אינו גט רשבג"א כזה גט כלל ארשב"ג כל עכבה שאינה ממנה ה"ז גט דה"ל כאלו נתקיים התנאי וה"נ כיון שאין העיכוב ממנו ה"ז כאלו קיים תנאו ונדרו בטל:

שנייא היא שאני הכא דמודו רבנן דנדר בטל דכיון שאמר הריני כאלו התקבלתי ה"ל כאלו מצא פתח לנדרו:

ולא נדרים שא"צ היתר חכם. איירי מתני' א"כ מאי מהני הפתח שהרי אין החכם מתירו אח"כ אלא כרשב"ג אתייא וכאלו קיים תנאו הוא ואין כאן נדר:

לא בלבד התולה נדרו בדבר אנן קיימין. ואפי' לא נעשה א"כ אפי' כרבנן אתיא דהכא עיקר הטעם כיון שהיה הנדר על תנאי א"צ התרת חכם ל"א לא בכל תולה נדרו אמרי' דהוה כאלו קיים נדרו אלא דוקא כגון הנך דמתני' דאפי' לא נתן הוה נמי כאלו קיים נדרו:

עד כדון. ע"כ בשרצה ליתן לו יכול לומר הריני כאלו התקבלתי:

ברם. אבל האי שאינו רוצה ליתן לו מי מצי למימר הריני כאלו התקבלתי:

ומשני יכול. הוא לומר לו לא רציתי אלא לבדקך וכיון שאני רואה שאתה מצטער הריני כאלו התקבלתי:

מתני' היו מסרבין בו לשאת את בת אחותו. היו מפצירין בו שישא בת אחותו שהיא בת מזלו שרוב בנים הולכים אחר אחי האם:

אלא לשם אישות. שלא תהנה ממנו דרך אישות:

גמ' דרי"א. לעיל פ"ז הכל לפי ענין הנדר מפרשין כוונתו כלומר דאזלינן בתר אומדנא ה"נ כיון שהיו מסרבין לישאנה אמדי' דעתו שכוונת נדרו היתה על הנישואין ולא על שום דבר אחר:

מתני' אלא לשם אכילה ושתייה. ומיהו גם באכילה ושתייה מותר הואיל שלא הוציא מפיו אכילה ושתייה ובנדרים בעינן שיוציא משפתיו כדכתיב ככל היוצא מפיו יעשה ול"ד לרישא דאישות בכלל הנאה היא:

גמ' הדא אמרה. זאת אומרת מי שמשביע חבירו שלא יאכל חבירו מותר לאכול והמדיר עובר:

הדרן עלך פרק קונם יין