מתני' ר"א אומר פותחין לאדם בכבוד אביו ואמו. שיאמרו לו אלו היית יודע שיאמרו לאביך ולאמך ראו גידולים שגידלתם כמה בנכם קל ונמצאת מזלזל בכבודם כלום הייתי נודר:

וחכמים אוסרין. דחיישינן שמא משקר כי הוא בוש לומר שלא היה מניח מלידור בשביל כבודם נמצא שחכם מתיר נדר זה בלא חרטה:

יפתחו לו בכבוד המקום. אדר"א קא פריך כי היכי דפותחין בכבוד אביו ואמו ולא חיישינן שמא ישקר יפתחו לו נמי בכבוד המקום ויאמרו אלו היית יודע שאתה מזלזל בכבוד המקום כלום היית נודר:

א"כ אין נדרים. חכמים דר"א השיבו לר' צדוק מהא לא תסייען דאף ר"א מודה בהא דא"כ אין נדרים כדמפרש בגמ' בדבר שבינו לבין אביו ואמו. כגון שהדיר אביו מנכסיו דכיון דאחציף כולי האי מעיקרא ואדרי' לאביו מנכסיו אם לא יתחרט חרטה גמורה יחצוף פניו גם עתה ויאמר שלא היה מניח בשביל כבודו:

גמ' ה"ג ר"א אומר חזקה שאדם מעמיד בכבוד אביו ואמו רבנן אמרין פעמים מעמיד וכו'. וה"פ ר"א סובר חזקה שאין אדם משקר לומר שמתחרט אע"ג שאינו מתחרט ויעבור על נדרו בשביל כבוד אביו ואמו וחכמים סברי חיישינן דלמה משקר דלפעמים יש אדם שמשקר בשביל כך:

מודה ר"ל. לחכמים שאין פותחין בכבוד אביו ואמו שכבר מתו דודאי משקר:

דתנינן. פ"ד דאבות:

ומורא רבך כמורא שמים. ובכבוד המקום לדברי הכל אין פותחין:

א"כ אין נדרים. דתנן במתני' ס"ד לא יהו נדרים קאמר שאין הנדרים חלים דלעולם פוגם בכבוד המקום כשנודר דה"ל כנודר במלך עצמו כדאיתא בספרי:

ופריך והכתיב וידבר וכו' תלה הפרשה בראשי מטות. ולא כתיב וידבר משה אל בני ישראל כדכתיב בשאר מצות התורה אלא לומר לך שראשי המטות והן הת"ח יהיו מתירין הנדרים ע"י פתח וכיון שנדר זה ג"כ ע"י פתח שפותחין ע"י כבוד המקום ניתר פשיטא שצריך שאלה לחכם:

ומשני אם אומר את כן. ה"ק אם אומר את שפותחין בכבוד המקום אתה עוקר פ' נדרים שלא ילך אצל חכם שכל אחד פותח פתח זה לעצמו שהרי כל הנדרים ראוים לפתח זה:

ה"ג ר"י בעי את אומר אין פותחין בכבוד אביו ואמו דברים שבינו לבין אביו ואמו פותחין לו בכבוד אביו ואמו מעתה אין פותחין בכבוד המקום ודכוותא יפתחו לו בכבוד המקום דברים שבינו לבין המקום:

ופשיט איזהו כבוד המקום. כלומר איזהו דבר שבינו לבין המקום דמיבעיא לך כגון סוכה שאיני עושה וכו' שאלו כבוד המקום הן שנודר לעבור על מצותיו:

והיינו כבוד המקום משמע ליה. בתמיה דודאי אין זה בינו לבין המקום דלנפשיה הוא מהני להמקיים המצות הוא דמהני אבל להמקום ב"ה אין בקיום המצוה תועלת כדכתיב אם צדקת מה תתן לו וכו':

כל השומע ליצרו. כגון המקרע בגדיו בחמתו ודומיהן שאף על פי שאין לעצמו שום הנאה מ"מ עושה נחת ליצרו הוי כאלו עובד ע"ז:

זר שבקרבך וכו'. וה"פ זר שבך לא תמליכהו עליך לאל לעשות ציויו בלי הנאתך דזה הוא כאלו השתחוית לאל נכר שהיום אומר לך עשה כך ולמחר אומר עשה כך עד שיאמר לך עבוד ע"ז:

כאלו נותן קולר על צוארו. שאינו יכול להסירה בלא רשות שר בית האסורים כך הנודר אע"פ שמתחרט אח"כ אינו יכול להפר נדרי עצמו:

לקסטורייא. אשת שר בית האסורים:

והכניסה ראשה לתוכה. שסכלות גדול הוא אחרי שהיא יודעת שצער גדול הוא הקולר להאסורים בו לא היה לה להכניס ראשה לתוכה ללא תועלת כך זה הנודר כיון שהוא יודע צערן של נודרים לא ה"ל להכניס עצמו לתוכן אחרי שהוא מצער נפשו ללא תועלת שהנודר נקרא חוטא:

כמה דאת אמר. כלומר למה מדמינן ליה לקולר שאף הנודר נקרא אסור כניתן בקולר:

כבונה במה. לע"ז:

והמקיימו. הרי גמר עבירתו שהוא כמקריב על הבמה:

ואת אמר אכן. שהנודר כעובד ע"ז:

לית לך. לפרש הא דר' יונתן אלא כי האי דא"ר ינאי שאף הנודר כעובד ע"ז:

יש בוטה. היינו הנודר כדכתי' מבטא שפתיה והוא כמדקרות חרב:

אלא כמדקרות חרב. שתי דקירות אם יקיים ואם לא יקיים:

ווי. אם יאכל ועובר על נדרו ווי אם לא יאכל מצער נפשיה:

חטי על נפשיה. שמצערה כדכתיב בנזיר מאשר חטא על הפש:

ולשון חכמים מרפא. הוא סיפא דקרא דיש בוטה וכו':

לאסור איסר. כלומר זהו פירושא דקרא שנודר כדי להוסיף איסור על איסורי תורה זה אסור ומצוה להתיר נדרו אבל הנודר לקיים מצות התורה זהו נדרי כשרים:

ר"י פתח ותהי. פתח לנדרים והצריך לנודר שיתחרט ע"י פתח זה א"נ פתח הפתח בחרטה לחוד סגי וכ"נ עיקר:

ואילולא דו תהא. כשבאו לפניו לשאול על הנדרים אמר אלולא שהיה מתחרט לא הוי אתי והתיר נדרו מיד:

הכא גרסינן ותהות לאו נולד הוא. וה"פ מקשה על ר"י הא החרטה שהוא מתחרט עכשיו על נדרו כנולד הוא וקי"ל פותחין בנולד כדתנן לקמן בפרקין:

ומשני התהות מצוייה. וכיון דשכיח הוא שאדם מתחרט על נדרו לאו כנולד הוא:

ה"ג ר"ש לא מצא פתח לנדרו. דקסבר אין פותחין בחרטה:

הוה נסיב ליה מכח וכו'. היה מעמידו מכאן ומושיבו במקום אחר כמה פעמים כלומר מקום זה צער לו להתיישב דעתו ואמר לו לילך עמו למקום אחר:

עד. שהקימו במקום שהחמה זורחת והתחיל ריקן לפלות כליו של ר"ש מהכנים המתהווים מחום השמש:

אמרין ליה לר"ש. אלו היית יודע שכך יעשה לך הזקן הזה היית נודר ואמר לאו והתירו לו נדרו והאי לאו נולד הוא דשכיח הוא דקמצערי רבנן להנודר:

אמרין. להאי סבא מנ"ל הא להמציא פתח כזה שידע ע"י הטורח שיטריחנו ומהעמדתו בשמש וילדו לו כנים בבגדיו:

א"ל משרת ר"מ הייתי בברחו שניה. כלומר בבריחתו השנייה ששני פעמים ברח ר"מ ראשונה בשעת הגזרה כשנסמך ע"י ר"י בן בבא עם חמשה זקנים ושנייה ברח משום מעשה דברוריה אשתו:

מקלו של ר"מ היה בידי. כלומר משענתו של ר"מ היתה בידי שהיה תמיד נשען עליו וממנו למד דעה והשכיל:

שרי נדרא. היה מתיר נדרו ואפ"ה קיימו:

א"כ אין וכו'. לא ידעינן למה עשה כך אם משום שהוא חשש להחכם שהתירו שאינו סמוך ואינו ראוי להתיר יחידי או משום שמתחלה היה בדעתו לקיים נדרו ולא בא להתירו אלא כדי שלא יעבור עליו שאין היצה"ר מתאוה אלא בדבר האסור:

ולא ידעין. כלומר גם צד זה ספק כמו הצד הראשון:

ר' ירמיה. כשלא היה רוצה לדון כגון שהיה אחד מהם חזק או שהיה דבר סתר בענין ההוא לא רצה לגלותו אמר שעינו כאיב ליה:

כהייא. הוכהה מראיתו ופסול לדין דהוקשו ריבים לנגעים מה נגעים בעינן שיהא כל מראה עיני הכהן שלם אף ריבים כן:

ר' מנא נדר. שלא לשתות יין של אביו בא אביו ונכנס אצלו וא"ל אלו היית יודע שאני מצטער בשביל נדרך היית נודר ואמר ר' מנא לא והתירו לו:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן איך נדר ר' מנא אם אסר הנאתו על אביו אם ישתה מיינו קשיא הא דאמר ריב"א וכו' בשם ר"י שכופין הבן לזון את האב א"כ איך נדר לבטל את המצוה א"נ כיון דמשועבד אין הנדר חל וכ"כ עיקר:

אלא. הכא במאי עסקינן בשאסר הנאת אביו על עצמי אם ישתה מיינו:

א"ל. ר' שמאי אלו היית יודע שהבריות מרחיקין ממך באשר שאת נדרן כלום היית נודר ואמר לא והתירו לו:

מתני' ועוד אר"א. קולא אחרת בנדרים:

פותחין. בנדרים להתירן בנולד דבר שאינו מצוי ונולד ונתחדש אחר שנדר ואלו ידע שיתחדש דבר זה לא היה נודר:

וחכמים אוסרין. דטעמא דמתירין ע"י חרטה שע"י כך נעקר הנדר מעיקרו ובדבר שאינו מצוי אין הנדר נעקר מעיקרו דבשביל זה לא היה מניח מלנדור דמימר אמר לא יתחדש דבר זה:

ונעשה סופר. ת"ח והכל צריכים לו:

לא היית נודר. כגון שנדר לזמן ולא סבר שישיא בנו תוך הזמן הזה ויצטרך לילך למשתה בנו:

גמ' נודר היית. ליתרו דאע"ג דכתיב ויואל משה לשבת את האיש לא היתה השבועה אלא מפני שהיה מתיירא מדתן ואבירם ופתח לו כי מתו כל האנשים:

והלא דתן ואבירם היו. דכל מקום שנאמר נצים ונצבים אינן אלא דתן ואבירם והתם כתיב שני אנשים עברים נצים ועדיין לא מתו שהרי היו בעדת קרח:

אלא שירדו מנכסיהם. ועני חשוב כמת:

הדא דאת אמר. זאת אומרת כל דבר שלא נתן על לבו בשעת הנדר אע"ג דאפשר דאתי הוי כנולד אבל דבר שנתן על לבו בשעת הנדר ומספקא לי' שמא יהיה לא הוי כנולד:

ה"ג ור' יוסי אמר אפי' נשאו ונתנו בדבר כנולד הם:

חייליה דרבי יוסי. כחו וראייתו של ר"י מהא:

זו טעות וכו'. מתני' היא פ"ה דנזיר זו טעות טעה נחום המדי כשעלו נזירים מן הגולה ומצאו בית המקדש חרב אמר להו נחום אלו הייתם יודעים שבית המקדש עתיד ליחרב הייתם נודרים אמרו ליה לאו והתירן נחום המדי ומאי היה הטעות שפתח בנולד שלאחר שנזרו חרב בית המקדש אף על גב שבשעת הנדר היה ספק בדבר שמא יחרב שהרי כבר היו צרים עכו"ם על ירושלים ואפ"ה ה"ל כנולד:

הכין וכו'. הכי הל"ל להם:

לא הוה כנולד. שלפי שנשאו ונתנו בדבר מקודם לא הוה נולד:

עוד הוא כנולד. אף אם היה אומר להן כך הוה פותח בנולד שיכולין לומר אמת שהיינו יודעין שסופו ליחרב אלא שהיינו סוברים שהדברים רחוקים בזמן כדכתיב החזון אשר הוא חוזה וכו':

ואתיא דר"י. דאמר דוקא עד שלא נשאו ונתנו בדברים הוא דהוי נולד אבל משנשאו ונתנו לא הוי נולד כר"ז דאמר הואיל ונשאו ונתנו בחרבן אע"ג דלא ידעי אימתי לא ה"ל נולד:

ודר"י. דאמר אף משנשאו ונתנו הוי נולד כר' אילא:

ה"ג תמן תנינן אין מוכרין בהכ"נ וכו'. וה"פ תנינן במגילה פ"ג אין מוכרין בהכ"נ לחלוטין דדרך בזיון הוא כאלו אינו כלום אבל מוכרין על תנאי אימתי שירצה יחזירוהו:

עד. כאן בהכ"נ שבנאו מתחלה לשם בהכ"נ הוא דאין מוכרין אלא על תנאי:

בנאו לשם חצר. לצורך הדיוט ונמלך והקדישה לשם בהכ"נ מי אמרינן כיון דלכתחלה לא נבנה לשם בהכ"נ מותר למכרו לחלוטין דהדר לקמייתא א"ד לאחר שהקדישה דמיא לבהכ"נ בכל דבר:

נשמעינה מן הדא. תא שמע ממתני' ה"ג הדא אמרה בניי' לשם חצר והקדישה קדשה וכ"ה במגילה. וה"פ מדתנן ונעשה בהכ"נ ש"מ אע"ג שמתחלה היה בית יחיד לאחר שהקדישו אין שמו הראשון עליו והוא קדוש בקדושת בהכ"נ:

אימתי קדשה. אם בנאה מתחלה לשם חצר מיד כשהקדישה או משעה שהשתמש בה דהיינו שהתפלל בתוכה:

מותר להשתמש בהן הדיוט. דהזמנא לאו מילתא:

אלו עשאן לשם חולין והקדישן קדשו. אם עשה אלו תיבה ומטפחת לשם חולין והקדישן קדשו כי היכא דאמרי' הכא חצר שעשה בית הכנסת קדש ה"נ תיבה ומטפחת אם עשאן מתחלה לשם חולין והקדישן קדשו כן מפורש במגילה (דף י"ב):

מתני' שהן כנולד. נראין כנולד:

ואינן כנולד. ופותחין בהם:

א"ל מת וכו'. בגמרא מפרש:

גמ' משום נדר טעות. כלומר אף על גב דמת נולד הוא הכא איירי שהנדר היה בטעות שכבר מת הכלב קודם נדרו ורבי מאיר גוזר מת אטו לא מת:

ה"ג מפני שהוא תולה נדרו בדבר כאומר קונם וכו'. וה"פ כיון דאמר שאביה רע משמע כל זמן שאביה רע ולפיכך כשמת או עשה תשובה מותר:

אף הוא א"צ היתר חכם. למאן דאמר דטעמא דרבי מאיר מפני שהוא תולה נדרו וכו' אם כן תנאי גמור הוא ומתיר רבי מאיר אפילו בלא התרת חכם:

מתני' ועוד אמר רבי מאיר. אף בזה חכמים מודים לו:

הרי זה מותר. אחר שיתירנו חכם:

גמ' היך עבידא. היכי דמי שאם בא הכתוב להזהיר שלא ירגיל במדות רעות אף במי שאינו מבני עמיך ראוי לאסור הנקימה והנטירה א"נ ה"ק איך מסתבר שימחול אדם על עלבונו:

הוה. הי' חותך בשר וירד הסכין לתוך ידו וכי תעלה על הדעת שינקום מידו ויחתוך ידו השנייה על שחתכה הראשונה כן הדבר הזה כיון שכל ישראל גוף אחד הן דין הוא שלא ינקם מחבירו שהוא כנוקם מגופו:

זהו כלל גדול בתורה. שבשמירת מצוה זו ינצל מהרבה עבירות:

זה ספר תולדות אדם. שכל בני אדם באים מאב אחד הוא כלל גדול מואהבת לרעך כמוך דלא קאי אלא על רעך וי"מ אסיפא דקרא דכתיב בדמות אלהים עשה אותו וראוי שיזהר בכבוד אדם חבירו:

ופריך שמא יעני לאו כנולד הוא. בתמי' ואין פותחין בנולד:

עניות מצוי'. ודבר המצוי לאו כנולד הוא:

כהדא. כלומר אפי' בעשיר גדול העניות מצוי':

חד בר נש. אדם אחד היה בעל דינו עשיר ובא העני לדון עמו לפני רב:

שלח רב. אחר העשיר לבוא לדין ואמר העשיר עם עני זה אני ארד לדין וכי זה כבודי הלא אם יבואו כל הגמלים שבערביים ששם הגמלים רבים לא יוכלו לטעון מפתחות אוצרות שלי וגוזמא אמר:

שמע. רב תשובתו ואמר מה מתגאה זה במה שאינו שלו כי לא יאריך בעשרו תבא קללה ויאבד ממונו:

מן יד. מיד יצאה גזרה ממלכות שיכנס העשיר ונכסיו לאוצר המלך:

אתא. בא אצל רב וא"ל התפלל עלי שינצל נפשי מן המלך אף שהי' ממונו אבד התפלל עליו וניצל גופו:

מתני' פותחין לאדם בכתובת אשתו. אם נדר לגרש אשתו אומרים לו אלו היית יודע שיהא עליך לפרוע כתובתה כלום נדרת אם אמר לאו מתירין לו:

גמ' ופריך וגובין מן המטלטלין. בתמי' וכי גובין כתובה ממטלטלין הלא אינה נגבית אלא ממקרקעי ואיך אמר ר"ע אפי' אתה מוכר שער ראשך וכו' ופלוגתא דר"מ ורבנן היא אי כתובה נגבית ממטלטלין:

ה"ג אע"ג דתימא אין גובין מן המטלטלין. וה"פ אע"פ שאין ב"ד גובין כתובה בכפיי' ממטלטלין מ"מ אומרים לבעל שיתן לה כתובתה ממטלטלין אם אין לו מקרקע:

ה"ג מהו לומר ליורשין לגבות מן המטלטלין. לאלמנה בכתובתה אע"ג דקיי"ל מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לכתובת אשה מכל מקום אמרי' ליורשים לסלק לה כתובתה או דלמא דוקא לדידי' הוא דאמרי' הכי אבל לא ליורשיו:

דתנינן תמן. פ"ט דכתובות מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין והי' לו פקדון או מלוה ביד אחרים רבי עקיבא אומר ינתנו ליורשים שכולן צריכין שבועה שהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וכל זמן שלא נשבע אין אנו יודעין אם יש להן עליו כלום הלכך משמת האב זכו בהן היורשים וברשותן הן ואי ס"ד שאף ליורשים אמרי' לגבות ממטלטלין למה יתן ליורשים יתנו מיד להאשה:

מהו משבעיניה. מי משביעין את הבעל אם יש לו מטלטלין או לא:

תמן אמרין מן תבנא וכו'. משל הוא מן התבן אשר לו אין גובין חובו ומן גופו גובין בתמי' ה"נ אם יש לו מטלטלין אין גובין מהן אלא אומרים לו ליתן כ"ש שאין משביעין אותו אם יש לו מטלטלין:

מתני' פותחין בי"ט ובשבתות. אם נדר להתענות או שלא לאכול בשר לזמן קצוב אומרים לו אלו שמת אל לבך לשבתות וי"ט שבתוך הזמן כלום היית נודר ואמר לא מתירין לו ואין זה פותח בכבוד המקום:

אותן הימים. שמצא להם פתח להתחרט מותרים ע"י התרת חכם:

ושאר הימים. שאין עליהם חרטה נשארו באיסורן:

שנדר שהותר מכללו הותר כולו. אע"פ שלא מצא פתח על כולו דלא נדר מעיקרא אלא על דעת שיתקיים כולו נמצא התרת מקצתו פתח לכולו:

לזה ולזה. כגון שאסר הראשון בקונם ואמר על השני ה"ז כראשון ועל השלישי ה"ז כשני וכן כולם הותר הראשון הותרו כולם שכולם תלויין בו:

לזה קרבן ולזה קרבן. מתני' ר"ש היא דאמר גבי שבועת הפקדון אם היו חמשה תובעי' אותו וכפר ונשבע והודה אינו חייב אלא קרבן אחד עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד הלכך הכא צריך שיאמ' לזה קרבן ולזה קרבן אבל חכמים אומרים אם אמר שבועה שאיני חייב לך ולא לך ולא לך חייב על כל אחד ואחד וה"נ אם אמר לזה קרבן ולזה ולזה אע"פ שלא הזכיר קרבן על כל אחד צריך פתח לכל אחד ואחד:

קונם יין וכו'. וצריכא דתני דינא דנדר שהותר מקצתו לענין זמן הנדר ולענין דברי' הנשבעי' עליהם ומן האדם שנשבע עליהם ותני קונם יין וכו' לאשמועינן שהמיושן יפה למעיי' דלשון חכמים מרפא כדאמרי' בבבלי ספ"ב דפסחים:

והלא המיושן יפה למעיים. חדא ועוד קאמר חדא דלאו רע הוא ובהכי שרי נדרא ועוד מפני שהוא יפה:

גמ' ה"ג תני הותר האמצעי ממנו ולמטה מותר וכו' וכ"ה בבבלי:

בנות שבע. מן תאנים לבנים וטובים:

לא הותר אלא בבנות שבע בלבד. שהרי גילה דעתו שלא הותר מקצת הנדר שהי' נודר כמו שנדר אלא שהיה מתנה בתנאי מפורש על בנות שבע:

מתני' פותחין לאדם בכבוד עצמו ובכבוד בניו. אם נדר לגרש אשתו:

מה ראתה אמן של אלו להתגרש. אם לא שנמצא בה ערות דבר נמצא פוגם את בניו דאמרי אינשי רחילא בתר רחילא אזלא ולא חיישינן שמא ישקר שהוא אינו מתחרט אלא שבוש לומר שאינו חושש לכבוד בניו:

גמ' אלא בכבוד עצמו בלבד. ולא בכבוד בניו:

אלו ידעת. שיוציאו על בתך שם רע היית נודר:

ופריך ולא מתני' היא. דפותחין בכבוד בניו ומאי קמ"ל מאן דמשתעי הדין עובדא:

ומשני דלא תסבור כריב"ב. הא קמ"ל דלית הלכתא כריב"ב אלא כתנא דמתני' אלא שהנדר טעות. מעיקרו שבשעת הנדר היתה לבנה וא"צ התרת חכם:

מתני' מעשה באחד שנדר וכו'. חסורי מחסרא וה"ק ר' ישמעאל אומר אפי' כעורה ונעשית יפה שחורה ונעשית לבנה ומעשה נמי וכו' דת"ק לא שרי אלא בשהיתה יפה בשעת הנדר שהנדר בטעות ור"י מתיר אפי' היתה כעורה בשעת הנדר ואח"כ נעשית יפה דכיון שביד אדם ליפותה ה"ל כאלו היתה יפה בשעת הנדר:

גמ' ה"ג עשה לה שן של זהב. וה"פ שנפל שינה והושיבו לה שן אחר במקומו ועי"כ היתה כעורה ועשה לה ר"י משלו שן של זהב במקומו וייפוה:

א"ל זכה במה שעליה. כלומר שאף השן של זהב נתון לו במתנה:

בנות ישראל על שאול בכינה. המלבישכן שני עם עדנים המעלה עדי זהב על לבושכן:

והיה מעלה להן מזונות. משלו ונתאדם הגוף ונתעדן הבשר וזהו המלבישכן שני עם עדנים:

מה ת"ל המעלה וכו'. שאין סברא לומר שנתן לכל נשי ישראל עדי זהב:

ומשני שאין תכשיט נאה וכו'. וה"ק ע"י שנתייפו ממזונותיו ותכשיט נאה להן היו בעליהן נותנין להן עדי זהב להתנאות בהן:

בניות. בנאות שבישראל והן הסנהדרין א"נ לשון בנין הוא שת"ח נקרא בונים כדאמרי' בעלמא אל תקרי בניך אלא בונייך וזה נ"ל:

היה רואה כת. ת"ח היה מאכילן ומשקן ועי"כ היו דברי תורה שנונים בפיהם והוציאו דברים חדשים הנקראים עדנים:

ומה ת"ל המעלה עדי זהב. שאין סברא שהלביש הסנהדרין עדי זהב שאין זה מלבוש ת"ח:

ומשני שהיה שומע וכו'. והקילוס הזה מיקרי עדי זהב כדכתיב תורי זהב נעשה לך:

הדרן עלך פרק ר"א