מתני' כל שעה שמותר לאכול מאכיל. לדיוקא איצטריך דתידוק הא שעה שאסור לאכול אסור להאכיל:

ומוכרו לעכו"ם. אע"פ שיודע שלא יכלה קודם הפסח שאין מצווה לבערו מן העולם:

ומותר בהנאתו. בהנאת אפרו אם חרכו באור קודם זמן איסורו:

עבר זמנו. כגון בשעה ששית אע"פ שאין איסורו אלא מדרבנן אסור בהנאתו ואם קידש בו אשה אינה מקודשת:

ולא יסיק בו תנור וכירים. שאפילו בשע' ביעורו אסור ליהנות ממנו:

רי"א אין ביעור חמץ אלא שריפה. בגמרא מפרש טעמא:

גמ' ר"מ. דאמר בפ"ק אוכלין כל חמש ושורפין בתחילת שש:

ברם כר"י. אבל כר"י דאמר התם אוכלין כל ד' ותולין כל חמש ושורפין בתחילת שש לא אתיא מתני' דהא איכא שעה חמישית אף על פי שאסור לאכול מותר להאכיל:

ואר"ה בשם ר'. שאור מותר להאכיל לכלבים הרי שאור שאסור לאכול ומותר להאכיל:

מה אתינן מיתני. וכי אתי התנא דמתני' למיתני כל חמץ שאסור לאכול אסור להאכיל:

לא שעות. הרי לא תני אלא כל שעה שמותר וכו' ושעות ודאי ר"מ היא ולא ר"י משא"כ שאור לאו בשעות תליא דהא אף בפסח אסור לאכול ומותר להאכיל:

זאת אומרת. מדתני במתני' ומטיל לים אף על גב שהדגים אוכלים אותו או שיוכל לבא עכו"ם ויטלו אפ"ה מותר ש"מ שמותר להאכיל החמץ לבהמת הפקר:

והתנינן מפרר. וסבר ר' ירמיה דהיינו ככרות הוא מפררן ש"מ שאסור להאכיל לבהמת הפקר דאי מותר למה ליה לפרר יניחם כך שלימין בר"ה:

לא אמר אלא מפרר. כדי שיבטל ולא ישים לבו עליו אבל לפררם שלא יהא ראוי לשום דבר אינו צריך דאף אם יאכלנו בהמת הפקר ליכא איסורא:

ואיידא אמר דא. והיכן אמר דבר זה שאסור להאכיל לבהמת הפקר:

ה"ג לא יאכל חמץ היום אפילו לכלבים במה אנן קיימין וכו'. כן הוא גי' הטור:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן:

אם לכלבו. לאסור שלא יתן חמצו לכלבו:

היינו איסור הנייה. דשמעינן מלא תאכל חמץ:

אלא כי. איצטריך קרא דלא יאכל חמץ לאסור להאכיל אפילו לכלבים אחרים:

זאת אומרת שאסור להאכיל לבהמת הפקר. והיינו כלבים אחרים:

את תופש איסור הנייה כאיסור אכילה. כלומר אחד איסור הנאה ואחד איסור אכילה במשמע:

עד שיבוא הכתו' ויפרוש לך היתר הנאה. כמו שמפורש באיסור אבר מן החי ובאיסור נבלה ומינייהו שמעינן דכל היכא דכתיב לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנייה דהא גבייהו לא כתיב אלא לא תאכל ואפ"ה איצטריך קראי להיתר הנאה כדמסיק:

ובשר בשדה. זה אבר מן החי שמשמע שפירש ממקומו וטריפה דכתיב בתריה היינו טריפה ממש א"נ אבר זה כטריפה שהרי היא מבהמה שלא נשחטה ולא מתה מה לי טרפה אותה חיה מה לי חתכה בסכין מה לי כולה מה לי מקצתה וה"ק ובשר בשדה כיון שנעשה כבשר בשדה הרי הוא כטריפה:

תני חזקיה ופליג. ארבי אבהו וסובר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע:

וכי מה אסרו לכלב. הא לאו כתיב אלא איסור אכילה ופריך מחלב:

מעתה את תופש איסור אכילה כאיסור הנייה. בתמיה:

ומשני שנייא היא. שאני חלב דמפורש בקרא היתר הנאה:

מעתה את תופש וכו'. והתנן דם הקדשים נמכרין לגננין לזבל ומועלין בהן:

והכתיב על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. ותנן שולח אדם ירך לעכו"ם וגה"נ בתוכו הרי שנהנה במה ששולח הגיד לעכו"ם:

קיימתיה בגה"נ שבנבלות. הוא דמותר בהנאה דכשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה והלכך מותר לשלחה לעכו"ם כיון דגיד בתוכו וידע הישראל שרואהו בתוכו דמסתמא נבלה היא ולא יאכלנה:

והכתיב ולחם וקלי וכו'. ותנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמה אפי' חיטין גמורין שמעינן דמותר בהנאה:

שקבע הכתוב זמן. לאיסור חדש ואח"כ מותר אפי' באכילה הלכך קודם זמנו מותר בהנאה. לא דמיא לנבלה שאיסורה לעולם:

והא כתיב. גבי שרצים לא תאכלום כי שקץ הם ותנן ציידי חיות ועופות ודגים שנזדמנו להם מיני טמאים מותרים למכרן:

ה"ג א"ר מנא מיעט איסור הניי' שבו. בפי' התירן הכתוב בהנאה דכתיב שקץ יהיו לכם שלכם יהא:

העושה אספלנית. רטייה ע"ג מכה מחלב של שור הנסקל ומחמץ:

שאין לא תעשה שבו מחוור. לאסור אף הנאה דהא כתיב לא תאכל:

מכלאי הכרם. אם עשה ממנו אספלנית לוקה:

פן תקדש. דרשינן פן תוקד אש לאסור הנאתו ולא כתיב לא תעשה שלו בלשון אכילה ופן תוקדש לא תעשה היא דפן ואל אינו אלא לא תעשה:

מערלה צריכה. אם עשה אספלני' מערלה מיבעיא לן אם לוקה:

עשה לרחקו כתיב. בעשה לא כתיב לשון אכילה אלא שלש שנים יהיה לכם ערלים דמשמע אפי' הנאה:

ה"ג עשה לרחקו כתיב לא תעשה לאכלו כתיב לא תעשה לרחקו לא כתיב. וה"פ דכתיב יהיו לכם ערלים דמתרגמינן יהון לכון מרחקין ל"ת לאכילה כתיב דכתיב לא יאכל אבל ל"ת לרחקו לא כתיב ומספקא ליה אם אמרינן כיון דגלי קרא בעשה איסור הנאה ה"ה בל"ת או לא:

וכי אין אנו יודעין שבשרו אסור באכילה. שהרי הוא נבלה:

ה"ג פתר לה בשקדמו הבעלים ושחטו משנגמר דינו. וה"פ מפרש לקרא דלא יאכל איצטרך שאם שחטוהו הבעלים משנגמר דינו דלאו נבלה הוא ואפ"ה אסור באכילה:

הכא תימר הכין וכו'. לעיל אמר ר' אבהו דלא יאכל אח' איסור אכילה ואחד איסור הנאה והכא אמר דאיסור אכילה משמע ולא איסור הנייה:

ה"ג כ"מ שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו. בחול"ם הוא איסור אכילה:

לא תאכל לא יאכל. בציר"י משמע איסור הנייה דה"ק לא יהא בו היתר המביא לידי אכילה וסתם הנאה לידי אכילה הם באות שלוקח בדמים דבר מאכל:

לא תאכל באש תשרף. כיון דמצריך קרא שרפה א"כ לא תאכל ל"ל אלא למדך כ"מ שנאמר לא תאכל בציר"י אפילו איסור הנאה במשמע וא"ת לא תאכל איצטריך לגופיה ללא תעשה י"ל ההיא מדרבי אלעזר שמעינן דאמר לא יאכל כי קדש הוא כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו:

לאיזה דבר נאמר חלב נבלה וכו'. להיתר הנא' תיפוק ליה מדכתיב לא תאכלו דאינו משמע אלא איסור אכילה:

ומשני אפילו למלאכת גבוה. דה"א דאסור להשתמש טהרות בעור המשוח בחלב נבלה לכך כתיב יעשה לכל מלאכה אפילו למלאכת גבוה אין החלב בכלל נבלה ואינו חושש לטומאה אבל להיתר הנאה לא צריך קרא:

לאיזה דבר נאמר על הארץ תשפכנו כמים. אלא ודאי ללמדך מה מים מותרין בהנאה אף דם מותר בהנאה:

מה המים מכשירין. את הזרעים דכתיב וכי יתן מים על זרע:

בא להודיעך שגר תושב. שקיבל עליו ז' מצות של בני נח מותר להאכילו נבילות ואיצטריך נמי או מכור לנכרי דה"א לגר תתננה דוקא:

חולין שנשחטו בעזרה. דנפקא לן בהו איסור אכילה מדכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת בריחוק מקום דהיינו חוץ למחנה שכינה אתה זובח ואוכל ואי אתה זובח ואוכל בקירוב מקום משום דאין מפורש בהן לאו בהדיא באכילה איצטריך למילף להו איסור הנאה מהכא והכא משמע אותו שנאסר משום חוץ למחיצה אתה משליך לכלב דהא מהאי קרא ובשר בשדה טרפה נפקא לן איסור מחיצה כגון הושיט העובר את ידו בשעת שחיטה אבל יש לך אחר שנאסר משום מחיצה ואי אתה משליכו לכלב ואיזה זה חולין שנשחטו בעזרה דאסירי בהנאה:

מתני' מסייע לדין וכו'. ברייתא דבסמוך מסייעא לרבי לעזר ולר' יוחנן דרישא כר"ל וסיפא כר"י:

לעשות את המאכיל. חמץ לאחרים שחייב כאוכל עצמו ומיתורא דקרא קדריש:

כשהוא אומר לא תאכל עליו חמץ. שמעינן מיניה איסור הנאה דכ"מ שנאמר לא תאכל א' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע והיינו כר' לעזר:

ומה שרצים קלים. שאין בהם כרת אלא לא תעשה גרידא עשה בהם את האוכל כמאכיל דכתיב לא תאכלום כי שקץ הם דמיותר דהא כתיב בהו אזהרות הרבה אלא להזהיר הגדולים על הקטנים ולעשות המאכיל כאוכל:

חמץ החמור. שחייבין עליו כרת:

לא בא הכתוב אלא לאסרו בהנאה. דמלא תאכל לא שמעינן אלא איסור הנאה:

והדא מסייעא לר"י. הא דרבי יצחק מסייעא לר"י:

עבר והסיק. התנור בחמץ לאחר זמן איסורא מהו:

ייבא כהדא. אתיא כהא דתנן בתנור שהסיקוהו בקליפי ערלה חדש יותץ שעל ידי היסק זה של ערלה נגמר ומתקיים כולו:

ישן. שאין היסק זה מועיל לתנור אלא לאפות בו פת:

יוצן. יצטנן שלא יאפה פת בהיסק זה ה"נ בהסיקו בחמץ לאחר זמן איסורו חדש יותץ ישן יוצן:

כל דין שאתה דן. שמתחלתו אתה דנו כדי להחמיר עליו שהרי חמור הוא ואתה מביא לו חומר אחר כדקאמרת חמץ שהוא בבל יראה אינו דין שטעון שריפה וסופו נמצא שחומר שאתה מוסיף עליו גורם לו להקל:

אינו דין. שהרי הדין מלמד שיהא חמור והרי הוא מקילו:

הא אם לא. נזדמנו לו עצים ישב לו ולא יבעיר בתמיה שהרי התורה אמרה תשביתו שאור מבתיכם בכל דבר שאתה יכול להשבית:

שומע אני ביוצא חי. שהוא ראוי למול שהוא מטמא את אמו:

מנין ליוצא מת. כגון שילדה. נפל:

ה"ג בת"כ מה ביוצא חי שאינו מטמא את אמו ואת הבא עם אמו לאהל טומאת שבע' וכו'. היוצא מת שהוא מטמא את אמו ואת הבא עם אמו וכו'. וה"פ שאין אמו טמאה ממנו שתהא צריכה הזאה ג' וז' וכ"ש שאינו מטמא כל הבא אל האהל אפ"ה מטמא את אמו טמאת לידה היוצא מת שהוא מטמא את אמו טומאת שבעה כדין כל הבא אל אהל המת אינו דין שיטמא טומאת לידה ואפשר לקיים הגי' שלפנינו ואת הבאין עמו היינו אם נולד תאומים עמו:

הא אם טיהר החי את אמו. שיש לה ימי טוהר ארבעים לזכר ושמנים לנקבה:

יטהר המת את אמו. בתמיה שכשאתה נותן לו ימי טומאה צריך אתה ליתן לו ימי טוהר:

לפיכך אמרה תורה זכר. דקרא יתירא הוא דהא כתיב בתריה ואם נקבה תלד משמע דברישא איירי בזכר אלא לומר לך זכר מ"מ אפי' מת מטמא ומטהר כחי:

שאינו נוהג בלילות כבימים. שנאמר ולקחתם לכם ביום הראשון ביום ולא בלילה:

סוכה שהיא נוהגת בלילות כבימים. שנא' בסוכות תשבו שבעת ימים דרשינן ימים אפילו לילות:

הא לא מצא מארבעת מינין. הללו ישב לו בלא סוכה נמצא זה קל והדין מלמד חומר מתחלתו כדדרשת מה לולב הקל שאינו נוהג בלילות כבימים יש בו חומר זה שאינו נוהג אלא בד' מינין סוכה חמורה שנוהגת וכו':

לאמר צאו ההר. והביאו עלי עץ זית ועלי עצי שמן והני לאו ד' מינין נינהו:

ודנו דין אחר. שאינו ק"ו אלא גזרה שוה ובין לקולא ובין לחומרא בתרה אזלינן דגזרת הכתוב הוא ואין להשיב עליו תחלתו להחמיר וסופו להקל:

מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה. דדמי לנותר בכרת ובל תותירו:

ויש לו זמן. שמותר לאכלו עד הפסח וכשיגיע פסח אסור:

ונותר יש לו זמן. דעד יום ולילה או שני ימים ולילה אחת מותר לאכלו ואח"כ נאסר:

אמרו לו והרי אשם תלוי. שבא על ספק כרת כגון חלב ושומן לפניו ושגג באחד מהן ואינו יודע איזה מהן אכל ואם שחטו ואירע בו פסול או נותר פליגי בו רבי יהודה ורבנן בשילהי פ' בתרא דתמירה ר"י סובר שהוא בקבורה ולרבנן בשריפה:

בשיטתך יוכיח. שאתה אומר באשם תלוי יקבר ואע"פ שהנותר ממנו אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת ויש לו זמן כשאר קדשי':

עד שלא הגיע זמן ביעורו. דהיינו קודם שש:

משהגיע זמן ביעורו. דהיינו בשש אבל לאחר שש אפשר דמודה ר"י דהשבתתו בכל דבר א"נ עד שלא הגיע זמן ביעורו דהיינו קודם חצות דאינו אסור אלא מדרבנן השבתתו בכל דבר אבל משהגיע זמן ביעורו דהיינו לאחר חצות דאסור מדאורייתא ילפינן מנותר דבשריפה והיינו כר"י דיליף מנותר:

תשביתו שאור מבתיכם. משמע שבהשבתה זו יהא החמץ בבל יראה ובל ימצא והיינו בשריפה דאי בקבורה או פירור ומטיל לים עדיין הוא בנמצא:

פטר חמור שהמית. את האדם מיתתו במה דאלו שאר בהמה וחיה או עוף שהמיתו אדם מיתתן בסקילה ופטר חמור שאינו רוצה לפדותו מיתתו בעריפה כדכתיב ואם לא תפדה וערפתו אבל זה שהמית האדם מספקא לן מיתתו במה אם בעריפה או לאחר שעשה מעשה נחמיר עליו שתהא מיתתו בסקילה ומייתי ליה הכא משום דדמיא להך בעיא דבסמוך:

חלות תודה. שהן חמץ ונעשו נותר מהו לרבנן דסברי בחמץ עד שלא הגיע זמן ביעורו בשריפה ומשהגיע זמן ביעורו השבתתו בכל דבר מיבעי' ליה בחלות תודה שנעשו נותר שמצותן בשריפה מי אמרינן כיון שהן חמץ השבתתן בכל דבר או דלמא במילתייהו קיימי בשריפה:

ה"ג נימר אם נעשו נותר עד שלא הגיע זמן ביעורן את מבערן בשריפה משהגיע זמן ביעורן את מבערן בכל דבר. וה"פ אם נעשו בי"ג בניסן שנעשו נותר קודם זמן ביעור חמץ השבתתן בשריפה דוקא כיון דכבר חל עלייהו מצות שריפה אבל אם קרבו בי"ד שהגיע זמן ביער חמץ קודם שנעשו נותר השבתתן בכל דבר ל"א לר"י קמיבעיא ליה ופשיט ליה שפיר כפי הגירסא שלפנינו אך קשה מאי קמיבעי' ליה פשיטא דבשעת ביעורו אינו אלא בשריפה דהא בין חמץ בין נותר בשריפה לכך נ"ל גירסתי עיקר:

מתנ' מותר בהנאה. בגמרא מפרש לה:

עכו"ם שהלוה את ישראל. מעות על חמצו קודם הפסח ועבר עליו הפסח מותר בהנאה:

הרי הוא כמבוער. ואע"פ כן צריך לבטלו שמא יפקח הגל במועד ונמצא עובר עליו:

גמ' הא באכילה אסור. מדתני חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח מותר בהנאה משמע באכילה אסור:

מתניתא. איירי במקום שנוהגים איסור אכילה בפת של עכו"ם:

בתוך הפסח מהוא. ליהנות בחמצו של עכו"ם:

פתר לה בבא עמו. שהישראל הולך עם בהמתו של עכו"ם ונראה כאלו היא נוטל שכר חמץ הלכך אסור להשכירה:

לא ישכיר ישראל את ביתו לעכו"ם. בפסח או בע"פ:

אית לך מימר בדר עמו. בתמיה דאף שדר שם הישראל אינו ניכר שהוא שלו ועוד לשון משכיר לעכו"ם משמע שאין לישראל תפיסת יד התם:

נתגלגל חמץ. בחול המועד:

הרי זה דוחפו בקנה. אבל בידו אסור ליגע דכיון דלא בדיל מיניה גזרינן דלמא אתי למיכל מיניה אבל בחמץ שלו לא גזרינן דכיון דמחזיר עליו לשורפו לא ישכח:

אם היתה שבת או י"ט. שאסור לטלטל החמץ משום מוקצה ואפילו ע"י קנה שמיה טלטול:

כופה עליה כלי. דגזרינן שמא ישכח ויאכל מיני':

צריך לומר. בפה שהוא מבטל ולא מהני ביטול בלב:

צריך לומר. קודם הבדיקה בסמוך לבדיקה:

על ביעור חמץ ואינו מברך על הבדיקה שאין הבדיקה תכלית המכוון שעיקר המצוה הוא הביעור ואין מברך על הביטול כיון דעל הרוב כשבודק עדיין חמץ ידוע בביתו וכבר אמרנו דלא מהני ביטול לחמץ ידוע:

הטח ביתו חמץ. שהחמץ מדובק בקירות ביתו צריך לגרר הכותלי':

בצק שעשאו כופת. חתיכה גדולה לישב עליה:

או חלוקין על ר' שמעון בן אלעזר. הא דאמר רב דחמץ שבכותלים צריך לגרר ולא בטל פליג אדרשב"א:

או אהן כופת מאוס הוא. שאני כופת דמאוס ומודה רב דבטל:

ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה. אבל לא מתנה על מנת להחזיר:

עד שאתה לוקח לך מעכו"ם וכו'. פירושא קמפרש הא דקאמר עד שאתה לוקח במנה בוא וקח לך במאתים היינו עד שאתה לוקח מעכו"ם במנה קח לך מישראל במאתים שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח ובתוספתא הגי' עד שאת' לוקח לך במנה בוא וקח לך במאתים שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח:

עד שלא יכנס לתוכו. השוכר ולא עשה בו חזקה:

המשכיר צריך לבער. דחמץ דידי' הוא:

משיכנס בו השוכר. ועשה בו חזקה השוכר חייב לבדוק שקנה החמץ:

אימתי. צריך השוכר לבדוק אם עשה בו חזקה:

בזמן שמסר לו המפתח. ויכול לכנוס בו:

אבל בזמן שלא מסר לו המפתח. אע"פ שעשה בו חזקה א"צ לבער דכיון שאין לו מפתח איך יכנוס:

מסר לו המפתח. ולא לשם שכירות אלא הפקיד המפתח בידו אם הנפקד חייב לבער:

דתנינן תמן. פ"ז דטהרו':

הבית טהור. הטהרות שבבית החבר טהורות אע"פ שהמפתחות ביד העם הארץ:

שלא מסר לו אלא שמירת המפתח. ולא סמכא דעתיה לכנוס דמיתפס כגנב:

ר"ש מטמא. כל מה שבבית דקסבר רבי שמעון כשמסר לו המפתח כל הבית מסר לו והוא הדין ה"נ לרבי שמעון חייב לבער הנפקד:

אינו צריך לבער. כלומר להוציא העכו"ם מן הבית דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים:

הפקיד אצלו. וקיבל עליו אחריות חייב לבער:

ייחד לו בית. לא קבל עליו אחריות אלא אמר לו הרי הבית לפניך הניחו באחת הזויות אין צריך לבער:

לא ביער. הישראל כשהפקיד אצלו מהו לאחר הפסח מותר לאכלו או לא:

ר"י אמר מותר. שהרי חמצו של עכו"ם הוא:

אמר ר' יוסה. למה אני אוסר דאף על גב דחמצו של עכו"ם מכל מקום הישראל עבר עליו שלא ביערו לפיכך נאסר:

מאן תנא לא יראה לך. אם עבר על לא יראה דאסור אף לאחר הפסח בלא תעשה:

ר' יהודה. היא כדמפרש בסמוך:

מודה רבי שמעון. בחמץ שלפני זמנו ולאחר זמנו שהוא אסור:

איסורו מהו. מיבעי' ליה אם אסור מדאוריית' בעשה או מדרבנן:

איסורו דבר תורה. דכתיב אך ביום הראשון תשביתו וכו' והיינו משש שעות ולמעלה וכיון דצריך להשבית קודם שש ש"מ דאסור באכילה ולאו הבא מכלל עשה עשה ולאחר זמנו כקודם זמנו:

איסורו מדבריהן. קנסא קניס ר"ש הואיל ועבר על בל יראה ובל ימצא:

מה אנן קיימין. במאי איירי הך קרא:

אלא יום אחד. נהג איסור חמץ:

שנאמר לא יאכל חמץ וסמוך ליה היום אתם יוצאים לומר לך שלא יאכל חמץ אלא אותו היום בלבד:

אבל רואה את לגבוה. אם הקדישה לבדק הבית:

כשהקדישו קודם לביעורו. קודם שש שאז הוא שלו ותופס הקדשו:

כשהקדישו לאחר ביעורו. שאז אינו ברשותו להקדישו הלכך עובר עליו:

תיפתר. הא דתני אפילו לגבוה:

בקדשים שחייב באחריותן. כגון דאמר הרי עלי:

וכר' שמעון. דסובר בב"ק קדשים שחייב באחריותן כדידיה דמיין ותרווייהו בהקדישן קודם ביעורן:

בפלטיא. רחבה של עיר שמתקבצין שם לסחורה והיא רשות הרבים:

כשהפקירו קודם. לזמן ביעורו וכיון שהגיע זמן ביעורו לאו דידיה הוא:

כשהפקירו לאחר ביעורו. ואז אינו ברשותו להפקירו ואפ"ה עובר עליו:

א"ר בון בר חייא תיפתר בקדשים וגו'. לא גרסינן ליה:

הפקיר חמצו בי"ג בניסן מהו. שיהא מותר באכילה לאחר הפסח מי אמרינן כיון שלא עבר על בל יראה מותר או לא:

אין אתה מודה לי. במפקיר חמצו מתחלת שעה ששית ולמעלה שהוא אסור אע"ג דלא עבר על בל יראה:

א"ל תמן. במפקיר משש שעות ולמעלה איסורו גרם לו לאסרו אף לאחר הפסח שהרי מ"מ אסור הוא אע"ג דלא עבר על בל יראה:

הא במפקירו קודם זמן איסורו מה אית לך למימר. למה יהא אסור לאחר הפסח:

נהיר את. זוכר אתה מה שהיינו אומרים אתייא דר"י דאמר אסור:

כר' יוסי. דסובר ישראל שהלוה את העכו"ם על חמצו אסור בהנאה והיינו סתם מתני' דכיון דזוכה בו אחר הפסח אסור:

ודרשב"ל כר"מ. דסובר דאינו עובר דכיון דבפסח לא הוה שלו שרי אף לאחר הפסח:

אלא רבי יוחנן חייש להערמה. שמא לא יפקירנו ויאמר הפקרתיו:

מה נפק מן ביניהון. מאי איכא בין הני תרי לישני אם נאמר דפליגי ר"י ורשב"ל בפלוגתא דרבי מאיר ודר"י או דפליגי בחוששין להערמה:

נפלה. על החמץ מפולת קודם פסח ופינוהו לאחר פסח למ"ד משום הכי שרי דהא מפולת מעצמו נפל עליו:

מ"ד זכייה. צריך שיזכה בו אחר ובלא"ה אינו יוצא מרשותו:

לית כאן זכייה. במפולת לא זכה בו שום אדם ואסור:

הכל מודים. לפי שני הטעמים:

בגר שמת. קודם פסח ואין לו יורשין ונכסיו הפקר:

ובזבזו ישראל את נכסיו. חטפו ישראלים מנכסיו לאחר הפסח והיה בהן חמץ שעבר עליו הפסח:

מ"ד הערמה מותר. דלא שייך בזה הערמה כיון שמעצמו נעשה הפקר וגם זכיי' א"צ כיון שלא מדעתו הופקר:

תמן תנינן. גיטין פ' השולח:

אפותיקי. אם לא אפרע לך חובך ממקום אחר יהא זה לך לגבות ממנו:

ה"ג ר"ש בן גמליאל אומר:

אינו כותב. אין העבד צריך לכתוב שטר על דמיו ואפ"ה משחררו:

מי משחרר. הא דתני ברישא ושיחרור מי שחרור:

בין רבו ראשון. דשחרור מפקיע מידי שיעבוד בין רבו שני דכיון דהלוה עליו הרי הוא כשלו:

אלא רבו ראשון. שגופו קנוי לו אבל רבו השנו לא שהרי אין לו עליו אלא שיעבוד בעלמא:

מתני'. ברייתא פליגא עליה דרב:

ישראל שהלוה עכו"ם על חמצו. ולא אמר מעכשיו יהא קנוי לך. מותר בהנאה:

אין תימר. ואי כדרב דכיון שהלוה עליו ברשותו הוא יהא אסור שהרי ברשות ישראל הוא:

מה עביד לה. במאי מוקים רב להך ברייתא:

קל הוא בשחרור. הקילו חכמים בשחרור דאע"פ דלאו שלו הוא לגמרי אם שחררו מהני דהא מתחייב הוא במצות:

מכרו. רבו הראשון אינו מכור. ש"מ דאינו שלו ואפ"ה אם שחרר משוחרר וטעמא משום דהקילו בשחרור:

חייליה דר"י. כוחו וסייעתו דר"י בהא:

אינו כותב שטר על דמיו. אלא המשחרר כותב שטר על הדמים ואס"ד רבו השני שחררו למאן כותב הרי הוא שהפסיד לעצמו:

אילו המשעבד וכו'. טעמו דר"ג מפרש למה כותב המשחרר והוא רבו הראשון הואיל ושחררו דה"ל כמכרו וחייב לשלם משלו. ל"א קושיא היא דפריך הש"ס למה לא יכתוב העבד שהרי שיעבודו של השני עליו ולא יהא אלא שדה המשועבדת לבעל חוב ומכרה שהמלוה טורף מיד הלקוחות:

פתח לנו ר' יוחנן פתח. קטנה והיא מאירה כחלון:

לא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד. דכיון שנאסר איסור שאין לו פדיון אף טירפת בעל חוב לא עדיפא מנתינת דמים והיינו דוקא ברבו ראשון אבל לא ברבו השני:

ופריך מעתה שאין העבד משועבד לאחר שחרורו של הראשון. למה קאמר הת"ק שכותב העבד שטר על דמיו לרבו השני:

א"ר אילא. היינו טעמא שטובה היא לעבד שיתן לרבו השני דמי שוויה או כפי חובו ולא יאמר לו רבו השני עבדי אתה ויוציא לעז על בניו:

כמה דר"מ קונס בדברים. אם עביד איסורא קניס ליה דאפילו היתר שבו מפסיד:

כן רשב"ג קונם בדברים. כיון דעבר איסורא ושחרר העבד מחוייב נמי לשלם היזיקו של השני והעבד פטור:

שטר שיש בו רבית. שכתוב בו פלוני לוה מנה מפלוני בשכר כך וכך לשנה:

עד איכן. כמה יהא מכוסה ולא ניחוש בו לחפישת הכלב:

עד ג' טפחים. שהכלב מריחו ומחטטו ומוציאו:

מתני' בשוגג. ששגג בתרומה ואפילו הזיד בחמץ:

משלם קרן ותומש. ואע"ג דחמץ בפסח אסור בהנאה ולא שוה מידי משום דבאוכל תרומה בשוגג כתיב ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש שאין משלם לו מעות אלא פירות והתשלומים נעשים תרומה הלכך לאו בתר דמים אזלינן:

במזיד שהזיד בתרומה אפילו שגג בחמץ פטור מן התשלומים:

ומדמי עצים. אם תרומה טמאה היא אין משלם לו דמי עצים שהיתה ראוייה להיסק תחת תבשילו משום דמזיד בתרומה אינו אלא כשאר גזלן דעלמא ומעות משלם לפי דמים ולא לפי מידה וחמץ בפסח לאו בר דמים הוא שהרי אסור בהנאה ואף להיסק לא חזי ולאו מידי אפסדיה:

גמ' מתנית'. דמשכחת תרומת חמץ בפסח דקדשה:

כשהפרישה מצה ונתחמצה. והוא הדין כשהפריש תרומת חמץ קודם פסח:

אבל אם הפריש. חמץ לתרומה בפסח:

לא בדא. אין בזה חל עליה שם תרומה ואפי' למאן דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה שנאמר תתן לו ולא לאורו:

הפריש. בפסח מצה להיות תרומה על חמץ שיש לו מי חל עליה שם תרומה:

שאינה מתרת שיריים לאכילה אינה תרומה. דכתיב מראשית גבי תרומה ילפינן מיניה מראשית ולא כל ראשית שצריך לשייר מקצת וילפינן נמי שיהו שיריים ניכרין שתהא היא מתרת שיריה ובמפריש מצה על חמץ אין היתר בשיריה:

הפריש חמץ על מצה. מהו אפי' ל"ג:

מאחר שאילו מינה עליה אינה תרומה. כיון שאם הפריש מחמץ על חמץ אינה תרומה כדאמרינן בסמוך דבעינן שיהו שיריה ניכרים:

ואפי' הימינה למקום אחר אינה תרומה. כ"ש מחמץ על מצה דאינה תרומה:

ארבעת רבעים בפני עצמן וחימצן. עשה עיסה מד' רבעי הקב וחימצן ואין חיוב חלה נוהג אלא בעיסה שיש בו חמשת רבעים קמח:

וארבעת רבעים וכו'. חזר ועשה עיסה מד' רבעין קמח חמץ:

ועירבן. אותן ח' רבעים ועשאן עיסה אחת נמצא דהשתא חייבין בחלה:

אם התרו. לאכול כזית מעיסה זו משום אוכל טבל דהיינו עיסה שלא הורמה חלתה:

אינו לוקה. משום איסור חלה דקודם שנתחייבה בחלה היה עליה איסור חמץ שהוא איסור כרת ואין היתר לאיסורו וטבל אינו אלא מיתה בידי שמים ויש היתר לאיסורו ואין איסור קל חל על איסור חמור כדמסיק:

אבל אם עירבן. תחלה שחל עליה חיוב חלה תחלה ואח"כ נתחמצה איסור חמץ חל על איסור טבל ואם התרו בו משום טבל ומשום חמץ סופג שמונים:

עשה כרי והשתחוה לו. ונאסר משום עכו"ם ודוקא כרי אבל אם השתחוה לו במחובר אינו נאסר להדיוט:

ומירחו. שאז חייב בתרומה שקודם שנתמרח פטור מתרומה:

אינו לוקה. שמתחלה נאסר משום עכו"ם שאיסורו חמור שחייבין עליו מיתה בידי אדם ואין איסור טבל הקל שמיתתו בידי שמים חל עליו:

למי הוא משלם. מיבעיא ליה אם הוא משלם לאותו כהן שהיתה התרומת חמץ שלו או דלמא לכל כהן שירצה דהא לא גזל לאותו כהן ולא מידי שהרי היתה אסורה בהנאה א"נ מיבעיא אם הוא מפריש לעצמו ומוכרו לכהנים והדמים שלו או דלמא משלם הוא לכהנים:

תפלוגתא דר"י ודרשב"ל. בעי' זו תליא בפלוגתא דר"י ודרשב"ל:

דאיתפלגון. דפליגי בישראל שגזל תרומה מאבי אמו כהן ומת אבי אמו ואין שם יורש אלא הוא:

משלם לשבט. צריך לשלם לאחד מהכהנים אע"פ שהוא לא גזל מהכהנים שאלו לא גזלו היה נופל לו בירושה מ"מ כיון דבשעת הגזלה גזל מהכהנים צריך לעשות השבה מעלייתא וישלם לכהנים:

משלם לעצמו. צריך להפריש חולין כנגד שיעור התרומה וחומשה שאכל והן נעשין תרומה ומוכרן לכל כהן שירצה והדמים שלו וכן לענין תרומת חמץ אע"ג דלא גזל מכהן שהתרומה שלו מידי לר"י משלם לאחד מהכהנים שירצה ולרשב"ל הרי הוא לאותו כהן שהתרומה שלו א"נ הרי הוא לעצמו:

בחומש שהוא משלם לשבט. כיון דהחומש לכפרה אתא צריך ליתנו לכהנים:

א"ל אף אני סובר כן. דמודה רשב"ל בחומש:

שכן תרומה טמאה. אין לשבט בה אלא אפרה דלהסקה עומדת ותנן פ"ו דתרומות האוכל תרומה טמאה משלם קרן וחומש ואין הכהן יכול למחול ש"מ שכל שראוי להנאת הכהנים חייב עליה חומש והוא לכהנים כדין כל האוכל תרומה שוגג משלם קרן לבעלים וחומש לכל מי שירצה:

אפי' עליה פליגין. כלומר אפילו על החומש פליגי ר"י ורשב"ל א"נ אפי' על התרומה טמאה פליגי והראשון נראה:

ה"ג הנהנה מן התרומה בפחות משוה פרוטה וכו'. ודוקא כשאין בה כזית מיבעיא ליה דביש בה כזית חומש נמי חייב ואפילו אין בו ש"פ דבאכילה תלי רחמנא דכתיב ואיש כי יאכל קדש:

פרט לפחות משוה פרוטה. דאת ריבוייא ואשר נמי ריבוייא הוא ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט:

לרבות לתשלומין. את קדריש:

מאן דאמר פרט וכו'. כלומר ולא פליגי מאן דאמר פרט לפחות משוה פרוטה. היינו לקרבן שאין בו פחות משוה פרוטה קרבן מעילה:

מ"ד לרבות. היינו לתשלומין שחייב לשלם אפילו נהנה בפחות משוה פרוטה:

כמה דתימר תמן. לענין מעילה אם הזיד בפחות משוה פרוטה אף על פי שאינו חייב חומש ואשם בתשלומי' מיהא חייב:

ואמר. אף כאן לענין תרומה הדין כן. דאפילו בפחות משוה פרוטה חייב לשלם לשבט:

ופריך ולאו מתניתא היא שאם אכל פחות משוה פרוטה מזיד שהוא פטור:

מזיד פטור מן התשלומין ומדמי עצים. ש"מ דהאוכל תרומה דלא חזיא לכהן במזיד פטור ה"נ פחות משוה פרוטה פטור מתשלומין:

תמן. גבי תרומת חמץ אינו ראוי להשלים עליה עד כדי ש"פ דאיהו בעצמו אינו כלום:

ברם הכא. אבל כאן באוכל תרומה פחות מש"פ ראוי הוא להשלים עוד פחות מש"פ ולהצטרפן הלכך חייב לשלם:

שוגג בתרומה וכו'. אם אכל תרומות חמץ בפסח וידע שהיא חמץ אבל לא ידע שהיא תרומה:

ומזיד בנזיר. שידע שקיבל עליו נזירותו ואכל ענבים או שתה יין של תרומה:

אין תיפתרינה לשני דברים. אם תפרש שהן כשני לאוין ושני דברים ניחא ולכ"ע לוקה משום חמץ ומשלם לתרומה:

מחלוקת ר"י ורשב"ל. דפליגי בפ"ז דתרומות דר' יוחנן סובר כל היכא דאיכא ממון ומלקות מילקא לקי וממון לא משלם ורשב"ל סובר דלוקה ומשלם א"כ פליגי בכל הני דאמרן לר"י פטור מן התשלומין ולרשב"ל חייב:

מתני' ידי חובתו. משום חובת מצה בלילה ראשונה שהוא מחויב לאכול מצה כדכתיב בערב תאכלו מצות:

ובשבולת שועל. הבי"ר שיבולת שלה עשוי כזנב שועל:

שיפון. קארי"ן בלע"ז:

יוצאין בדמאי. תבואה הנלקחת מע"ה והיא הנקראת דמאי כלומר דא מאי אם עישרה או לא עישרה וחייבו חכמים להפריש מעשרותיה מספק ואם אכל מצה ממנה ולא הפריש מעשר ממנה יצא:

ובמעשר ראשון. של לוים:

שניטלה תרומתו. תרומת מעשר לכהן מכאן ואילך המעשר מותר לזרים ואיירי בשהקדימו הלוי בשבלין קודם שנתמרח בכרי וניטלה ממנו תרומת מעשר ולא ניטלה ממנו תרומה:

ובמעשר שני והקדש שנפדו. אף עפ"י שלא נפדו כראוי כגון שנתן הקרן ולא נתן את החומש:

והכהנים בחלה ובתרומה. דמהו דתימא מצה השוה וראויי' לכל אדם בעינן וחלה ותרומה אינן ראויין לזרים קמ"ל:

ולא במעשר שני. חוץ לירושלים:

עשאן לעצמן. לשם תודה ונזיר:

אין יוצא בהן. ואפילו לא שחט עליהן הזבח ולא קרא עליהן שם אלא שעשאן לדעת כן:

למכור בשוק. לצורכי לחמי תודה ונזירות יוצא בהן אם לא מכרן להן דכל למכור בשוק אמר אי מזדבנא מזדבנא ואי לא אכילנא לה אנא למצה של מצוה:

גמ' הייתי אומר יהו כל הדברים חייבין בחלה. אפילו אורז ודוחן ושאר מינים:

אין לי אלא חיטים ושעורים. שהן נקראים לחם הארץ דכתיב ארץ חטה ושעורה ומניין לרבות כוסמין ושבולת שועל ושיפון:

וריבה את הכל. דדמי לפרטא בכל צד שהן מחמיצין לאפוקי שאר מינים לא דמיין לפרטא שהן מסריחין א"נ הני תלתא הן מינים של הפרט ממש:

ושמעית רב אחווא בר זעירא אמר. משמיה דנפשיה הך גזרה שוה דלחם לחם דבסמוך:

ואנא וכו'. ואני הייתי אומר דבר זה בשם ר"י:

נאמר לחם בפסח. לחם עוני:

ונאמר לחם בחלה. והיה באכלכם מלחם הארץ:

דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ. שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני:

ה"ג ובדקו ומצאו. פי' בדקו החכמים ומצאו שאין בא לידי חימוץ רק אלו ה' מינין:

קרמית. קצח שקורין נייל"א והוא כעין דוחן ושיחור וי"מ שהוא מין שנמצא בשיפון ובערוך פירש שהוא מין עשב:

ופריך ויבדקנה. לקרמית אם היא באה לידי מצה וחמץ:

ומשני על עיקר בדיקתה הן חלוקין. ריב"ן סובר שבדקו ומצאו שהוא בא לידי חמץ ומצה וחכמים סוברים שבדקו ומצאו שאינו בא לידי חימוץ:

תמן תנינן. בתרומות פ"י:

תפוח. של תרומה שרסקו ונתנו כשהוא מרוסק לתוך העיסה של חולין וחמצה הואיל ומחמת התרומה נתחמצה אסורה לזרים:

ה"ג ה"ז אסורה תני רבי יוסי מתיר. דמי פירות אין מחמיצין:

מה פליגין. כי פליגי במחמץ במימיו של התפוח וסברי רבנן דכמים הן ומחמיצין:

ד"ה מותר. שאינו מחמץ כלל אלא סרחון הוא:

כדעתיה. לשיטתו:

כמה. דהוא אמר התם בשבת פרק כירה דמותר להפקיע הביצה בסודרין בשבת משום שאין תבשילו ברור וכל שאינו בישול גמור מותר:

כך הוא אמר הכא. במחמץ במי פירות של תרומה שאין חימוצן חימוץ גמור:

תני פגה וכו'. עד ואם לאו אין ניטלין ל"ג ליה הכא ואגב שיטפא דמסכת שבת כתבוהו לכאן:

בפסח. לענין חובת מצה בלילה הראשונה דכתיב בערב תאכלו מצות:

תאכלו מצות ריבה. דהאי קרא מיותר:

בביכורים. כגון כהן שהביאו לו חיטין בביכורים בירושלים:

שאינן נאכלין בכל מושב. שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך וגומר ואמר מר ותרומת ידך אלו ביכורם:

התיבון הרי מעשר שני בירושלים שאינו יכול לחללו ולאכלו בחוץ דמשקלטו המחיצות שוב אינו נפדה ואינו נאכל בכל מושב ואפ"ה אמרינן לעיל שיוצאין בו:

ומשני ראוי הוא להפדות אם נטמא. ל"א ממעשר שני בגבולין פריך שצריך להביאו לירושלים ומשני כיון שיש לו פדיון נאכל בכל מושב קרינן ביה ומירושלים לא קשיא ליה דסובר מחיצה לקלוט:

מהו. שיוצאין בו אם עבר ופדאו ואכלו. מי אמרינן הואיל ודינו דיקבר ואינו ראוי להפדות אין יוצאין בו או דלמא הואיל ומ"ש גופיה דאתי האי מחמתיה יוצאין במצה דידיה הואיל וראוי למאכל בכל מושבות על ידי פדיון כ"ש האי דקיל מיניה והא דלית ליה היתר לאו משום חומרת דידיה אלא משום דקיל הוא ולא אלים למתפס פדיוניה:

יקבר. הואיל וגמר מצותו וקנה פירות ממעות מעשר שני שוב לא יפדה. שכן נפדה בטהור בריחוק מקום. שמ"ש פודין אותו כשהוא טהור חוץ לירושלים דכתיב וכי ירחק ממך המקום וכו' אבל הלקוח בכסף מ"ש אינו נפדה חוץ לירושלים כשהוא טהור דתנן הלקוח בכסף מעשר שני מזיד יעלו ויאכלו במקום:

ופשוט הואיל ואינו וכו'. אין יוצאין בו דהא מכל מקום עכשיו אינו ראוי לאכול בכל מושבות:

הואיל ואינה ראויה להפדות וכו'. דהא אם נטמאת החלה טעונה שריפה ואין לה פדיון ובעודה טהורה כיון שנכנסה לירושלים אין פודין אותה הלכך אין יוצאין בה או דלמא אמרינן הואיל ואלו לא קרא עליה שם ואיטמי אית לה היתר במושבות ונפיק בה השתא נמי נפיק בה דלא פקע תורת מצה מינ' משום קריאת שם חלה דהא חלה בעלמא לא נפקא מכלל מצה כדתנן והכהנים בחלה:

ואין חלת לחם תודה ורקיקי נזיר נאכלין כל שבעה. דלאחר יום ולילה הוא נותר כדכתיב ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל והיכא דלא נשחט עליהן הזבח אע"ג דעכשיו יש לה היתר לשבעה מיהו כי עבדה לאו לשם מצה הראוי' לשבעה איתכוין אלא שתיפסל ליום ולילה עבדה ואנן בעינן שמור לשם מצה הנאכלת כל שבעה הלכך אפילו עבדה לשם מצה ולשם תודה לא נפיק בה:

ממה שנאכלות חלות תודה וכו' בכל ערי ישראל והיינו כשהיה המשכן בנוב וגבעון והיו הבמות מותרות בכל ערי ישראל וקרבו שם קרבנות תודה ונזירות ואכלו שם החלות:

לא צריך השונה. כלו' לפיכך לא יכול התנא למעט שאין יוצאין בחלות תודה מדכתיב בכל מושבותיכם דאף אלו נאכלו בכל מושבות לכך יליף לי' מדכתיב ז' ימים והני אינן נעשית לז':

זאת אומרת וכו'. כלו' לאו כ"ע הכי סברי אלא מברייתא זו שמעי' שחלות תודה נאכלו בכל ערי ישראל:

ופריך ניחא חלות תודה. שהן נאכלות בכל ערי ישראל בשעת היתר הבמות אלא רקיקי נזיר מיקרבי בבמה:

ה"ג לא כן אר"י לית כאן נזירות וכו'. כ"ה במגילה וקאי אהא דתניא המנחות והנזירות קרבין בבמת יחיד דברי ר"מ ואר"י סמי מכאן נזירות דאינן קריבות בבמת יחיד דחובה נינהו וקשיא הכא נמי לענין מצה שאין יוצאין בהן אין צריכין למילף מדכתיב שבעת ימים אלא מדכתיב מושבות והני אינן נאכלי' בכל מושבות:

תיפת'. תפרש בהנך רקיקי נזיר שקרבה חטאתו של נזירותו בשילה ולא הספיק להקריב עולתו ושלמיו עד שחרבה שילה והקריבן בנוב וגבעון ועליהן הקריב רקיקי נזירותיו ועולה ושלמים נידר ונידב הן וקריבין בבמ' דנזיר חייב להקריב ג' בהמות חטאת ועולה ושלמים כדתנן פ"ו דנזי' ורקיקי נזיר אינן קריבין אלא עם השלמים:

שלמי חגיגה שהן קרבן חובה הבאים בבמה כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. א"כ ה"ה שלמי נזיר דחובה נינהו אינן קריבין בבמה והדרא קושיא לדוכתא תיפוק ליה ממושבות דאי אפשר להקריב שלמיו של נזיר בבמה:

אלא כר"י. אם תרצה לקיים תירוצו של ר' בון צריכין לומ' דברייתא כר"י ולא כרבנן:

אין חטאת ופסח ליחיד בבמה קטנה. אבל שאר כל הקרבנות אפי' חובה קריבה בבמת יחיד:

ומשני לא אתיא אלא כר"ש. לעולם לא קרבי חובת יחיד בבמה והא דמקריבין עולה ושלמים של נזירות אתיא כר"ש:

דר"ש אמר מכיון שנזרק. על הנזיר א' מן הדמים מן הג' קרבנות הותר לשתות ביין ולהטמא למתי' והני לאו כקרבנות חובה נינהו ומותרין להקריבן בבמה:

צריך שלא יהא בה משקין. חוץ ממים דה"ל מצה עשירה ולחם עוני כתיב שתהא מצה ענייה:

למצוה איתאמרת. אבל בדיעבד יוצאין אפי' במצה עשירה:

והתנינן חלות תודה. אין יוצאין בהן דכתיב שבעת ימים ואם"ד דאם יש בה שאר משקין מדאורייתא אין יוצאין בהן ל"ל קרא תיפוק ליה דחלות תודה היו בהן שמן:

אית לך מימר חלות תודה שאין בהן משקין. בתמיה הרי מפורש בקרא חלות מצות בלולות בשמן:

תמן. בחלות תורה:

רביעית היא. שחצי לוג שמן מביא לתודה וחוציהו חציו לעשר חלות ועשר רקיקין וחציו לרבוכה ובנזירות לא היתה רבוכה אלא חלות ורקיקין ולא היה מביא אלא רביעית שמן הלכך רביעית שמן כשהוא מתחלק לכ' חלות העשויות משבע עשרונים פחות שלישית עשרון אין בהן עשירות:

והיידא אמרה דא. והיכן נשנית דבר זה דיוצאין במצה עשירה:

ברבוכה. חלות שנעשין במחבת בשמן וחלוטה ברותחין ורבוכה היה בה שמן הרבה שאינה צריכה שימור מחמץ שלאחר שנחלט' העיסה בחמין אינה מחמצת:

הא אם היתה צריכה שימור יוצאין בה. אף על גב שיש בה שמן הרבה:

סברין מימר. סברוהו למימר מאי מתובלת היינו שיש בהן משקין וקשיא למ"ד לעיכוב איתאמרת:

ומשני נאמר מאי מתובלת בתבלין כגון שומשמין או אגוזים אבל נילושה במים:

והיידא אמרה דא. והיכן אמר דבר זה שיוצאין במצה מתובלת בתבלין:

פת הדראה. הוא פת קיבר שניטל הדרה ממנו והוא נקרא לחם עוני שכן דרכו של עני לאכול עיסה בלוסה:

מנין אפי'. היא יפה כמצה שעשה שלמה המלך שהיה מעונג והיתה סולת נקייה ומתובלת בתבלין:

א"כ. שיוצאין בפת יפה מת"ל לחם עוני וקרינן עני:

פרט לסורסי. והוא עיסה שבלילתו רכה וחולטין אותו ואח"כ אופין אותו בתנור דחשיבות הוא וסירסין נמי פירושו שר וחשוב:

וחלת המסר'. חלה שנעשית במחב' תרגום של מחב' מסר':

ולאשישה. גלוסקא גדולה:

כלחם הפנים. שאסור לבא חמץ דכתיב כל המנחה אשר תקריבו וגו' לרבות לחם הפנים לחימוץ לאזהרה שלא יחמיץ ואפ"ה עובי דפנותיו טפח דהיינו לחם שיש לו פנים ואין פנים פחותין מטפח:

יצאין במצה נא. שאינה נאפית כל צרכה:

כדי שתיפרש. שאם תשבר ולא יהיו כעין גידין נמשכין ממנה:

מצה ישנה. פלוגתא דבית שמאי ובית הלל. כי היכא דפליגי בית שמאי ובית הלל בסוכה ישנה בפ"ק דסוכה בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין ה"נ פליגי לענין מצה ישנה:

אמר רבי יוסה דברי הכל היא. הכא במצה ישנה אפי' בית הלל מודו דפסולה:

דכיון שלא עשאה. להמצה לשם פסח דבר ברור הוא שלא דקדק בה כראוי ויש לחוש לקצת חימוץ:

בסריקין. מצות דקים:

אע"פ שאמרו שאין עושין. לכתחילה מצות מצויירין מ"מ בדיעבד יוצאין בהן:

מפני שהאשה משתהא בהן. שוהה בעשייתן לציירן ומחמיצין:

א"כ יעשו. הצורה בדפוס ויקבענה בסריק ואין כאן שהייה:

יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין. בתמיה שהרי רוב הנחתומין אין להן דפוס:

עושין סריקין. מצויירין דקין וקלושין כרקיקין דאין ממהרין להחמיץ אבל אין מציירין את העבים כגלוסקאות דמתוך עוביין מחמיצין בשהייה מועטת:

מתני' אלו ירקות וכו' בחזרת ובעולשין. כולהו מפרש בגמרא:

כבושין. בחומץ:

שלוקין. מבושלין הרבה עד שנימוחין:

מבושלין. כדרך בישול:

ומצטרפין לכזית. לצאת ידי חובת מרו' ולא אמרינן טעמיה מרירותה דחד מבטל דחבריה:

ובדמאי. אבל לא בטבל גמור דאף על גב דמעשה ירק דרבנן משום דה"ל מצוה הבאה בעבירה:

גמ' חסין. ליטוג"א:

טרוקסימון. הינדיגא שקורין קרישפול"ה:

גנגידין. מרובי"א:

יסי חלי. סיב הגדל סביב הדקל:

פניו מכסיפין. אינו ירוק מאד ככרתן:

ויש לו שרף. כשסוחטין אותו במקום חיתוכו יוצא ממנו שרף לבן כחלב כל אלו סימני מרור הן:

התיבון הרי. יש מין חזרת שהוא מתוק ואיך אמרת שהוא מר:

ומשני הרי אינו קרוי יאות המון חזרת בסתם אלא חזרת מתוק ואנן בעינן מרור שאין לו שם לווי:

כל עצמן אין הדבר תלוי אלא בחזרת. הא דבעינן מרור היינו משום דדמיא לחזרת אבל עיקר המצוה היא בחזרת:

מה חזרת תחלתה. כשהוא רך הוא מתוק:

וסופה מר. כשהוא מתקשה הוא מר וי"מ הקלח שלו מתקשה כעץ:

אר"ח מ"ד כמושין. כלו' תנא דמתני' דתני דיוצאין בכמושין איירי בקלח דמתוך שהוא עב אינו מתייבש ואינו מפסיד טעמו:

מ"ד אבל לא כמושין. שאין יוצאין בכמושין היינו בעלין כמושין שהן כעפר בעלמא:

זית כבוש במים ומלח וה"ה שלוק דמליח הרי הוא כרותח:

מברך עליו בורא פרי העץ. דאף ע"ג דשלקים במלתייהו קיימי:

ירק שלוק אומר עליו שנ"ב. דכיון דנתבשל אזדא לי' מילתא קמייתא:

אם בעינן הם. אס"ד דשלקות במלתייהו קאי וכאלו הם בעין למה אינו יוצא בהם ידי תובתו בפסח:

אמר ר' זעירה מאן ידע. שמועותיו של ר' יוחנן יותר בבירור:

ר"ח בר בא או רבי בנימין בר יפת. ודאי דר"ח הוא דידע שפיר דדייק וגמיר מר"י רבו א"כ מה ענין להזכיר מחלוקתו של ר' בנימן בר יפת בבהמ"ד הלא אינו כדאי לחלוק עליו:

ועוד. ראיה לדברי ר"ח:

מן מה וכו'. מהא שאנו רואים רבנן שנכנסו לסעודה ולוקחין תורמסין ומברכין עליהן בפה"א:

ותורמסין לא שלוקין הן. בתמיה הא אינן ראויין לאכילה אלא א"כ שלקו להו ז' פעמים שמעינן אף ע"ג דשלקי להו במלתייהו קיימי:

לברייתה. כמו סעודת הבראה:

תורמסין. מין קטניות עגול כמין עדשה ורחב כמעה קטנה ומר מאוד עד ששולקין אותו שבע פעמים ונעשה מתוק וטוב עד שנאכל למטעמי' בקינוח סעודה:

ה"ג אין תימר מתניתין שנייא היא שאמרה תורה מרורים כיון ששלקן בטלה מרירתן. וה"פ אם תאמר קשיא מתני' לר"ח שאני התם כיון ששלקן בטלה מרירתן והתורה אמרה על מצות ומרורים. יאכלוהו אבל לענין ברכה במלתייהו קיימי ואפשר לקיים הגירס' דה"ק ותדע דבטלה מרירותן שהרי תורמסין ע"י השליקה אזדא להו מרירתן ש"מ דשליקה מבטלת המרירה:

ולא פליגין. ר"ח ור' בנימין:

זית וכו'. הא דאר"ת על זית כבוש מברכין בורא פרי העץ כיון דדרכו לאכול חי הלכך אפי' כבוש כאלו הוא בעין ומברכין עליו ב"פ העץ:

ירק כיון ששלקו נשתנה. דמתחלה אינו ראוי לאכול וע"י שליק' ראוי לאכיל' לכך מברכין עליו שהכל:

מתני' אבל חולטין. ברותחין שאין מניחין אותו להחמיץ:

לא תשרה המורסן. לשוף בה בשרה מפני שמחמיץ בשרייתו:

אבל שפה הוא. מורסין יבש בבשרה ואע"פ שהמים טופחי' על בשר':

לא ילעוס. לא יכוס בשיניו:

גמ' איזהו המעיסה. דתנינן בפ"ק דחלה המעיסה ב"ש פוטרין וב"ה מחייבי' החליטה ב"ש מחייבין וב"ה פוטרין וקאמר ר"י בר"י איזהו המעיסה ואיזהו חליטה:

והכא. במתניתין דמתיר לחלוט המורסין מותר בשניהם מדלא פליגי ב"ש וב"ה ומ"ט:

ומשני בשיש בהן. במורסין שמנונית ועדיין רטובין הן ואינו מניחו להחמיץ:

מלוגמא. תחבושת ורטיי' ונקראת מלוגמא שדרך אדם ללעוס מלא לוגמיו חיטים או תאנים ונותן על מכתו:

אית תניי וכו'. תנא חדא זקוק לבער ותניא אידך אינו זקוק לבער וקשיין אהדדי:

ומשני מ"ד זקוק לבער בשנתחמצה בפסח ולבסוף נסרחה כיון דחל עליה איסורא דחמץ לא פקע איסור' בסריחת':

בשנסרחה ואח"כ נתחמצה. והרי הוא כחרכו לפני זמנו דלא חל עליה איסורא הלכך אינו חייב לבער:

מתני' חרוסת. דבר שיש בו חומץ ומים ועשוי לטבל בו בשר:

אם נתן. לתוך החרדל:

יאכל מיד. שהחרדל אינו ממהר להחמיץ כמו החרוסת:

אין מבשלין. דכתיב לא תאכלו ממנו נא ובשל מבושל:

לא במשקין. דכתיב ובשל מבושל מכל מקום:

סכין. בשעת צלייתו:

ומטבילין. בשעת אכילתו:

מי תשמישו של נחתום. שמצנן בו ידיו בשעה שהוא עורך ומקטף את המצה:

גמ' מפני שהוא משהה. אי אפשר שלא ישהה באכילתו שהחרדל חד וא"א לאכלו במהירות:

תלמוד לומר ובשל מבושל מכל מקום. דהוה מצי למכתב נא ומבושל ובשל ל"ל לרבוייא:

ופריך עד כדון כר"ע. עד כאן איכא לרבויי מובשל שאר משקין לר"ע דדריש כפל לשונות שבתורה:

כר' ישמעאל. אלא לר"י דאמר דברה תורה כלשון בני אדם מנ"ל שאר משקים דאסורין:

שאינן מפיגין טעמן. שאין מבטלין טעם בשר:

אבל מקטפין. טחין פניה לאחר עריכתה:

מפני שהן חולטין. ואינה יכולה להחמיץ וכתיב ושמרתם את המצות מצה שצריכה שימור מן החמץ יצא זו שאינה צריכה שימור:

מפני שהן. ממהרין להחמיץ:

תמן. מנחות כהנים לשין אותן וזריזין הן:

והכא. לישת המצות דנעשית ע"י נשים ונשים עצלניות הן הלכך אסור ללוש בפושרין:

לא צורכה. לא קמיבעי' ליה אלא אם הכהנים מותרים ללוש מצתן בפושרין. מי אמרינן כיון דזריזין הן מותרין או דלמא לא פלוג רבנן:

ופשיט ייבא וכו'. אתיא כהא דתני ר"ז:

נדה. קודם טבילתה:

חופפת. מחככת ידי' בשערה:

וסורקת. במסרק שלא יהיו שערותיה מקושרות משו' חציצה:

כהנת. שטובלת לאכול תרומתה כיון שטובלת בכל יום אינה צריכה חפיפה וסריקה:

נדה כהנת. שטובלת לטהרתה צריכה חפיפה וטבילה כדי שלא לחלק בין טבילת כהנת לטבילת נדה ישראלית ה"נ הכא אף כהנים אסורים ללוש בפושרין שלא לחלק בין לישת המצות:

אשבורן. לשון שברים שהקרקע משתברת ויש בקעים שהמים נאספין בתוכן:

קטפרס. מקום מדרון:

בשהיה האשבורן גבוה. ואין המים מתאספים במקום בקעים:

שהיה קפטרס גדול. דאל"כ למטה מתאסף אבל כשהוא מקום גדול בשטיפתן הם נבלעים בקרקע ואינן מחמיצין:

ה"ג א"ר פנחס בשם ר' אילא הכין הוה א"ר חייא בר בא:

נתחמצו אסורות. אבל נתבקעו מותרות עד שיתחמצו:

נתבקעו. מחמת הניפוח אסורות דממהרות להחמיץ:

מפני שהחומץ צופדן. צומת החיטים ומעכבן מלהחמיץ:

יין קוסס. קרוב להחמיץ ונתן בתוכו שעורין כדי שיחמיץ:

שאל לר' אימי. אם חייב לבער החומץ הואיל ושעורים שרויים בו או דלמא אין החומץ מחמץ השעורים:

דבש. מעורב בסולת:

גרבין דמשח. כדים של שמן בתוך אוצרות של חיטים והיה נוטף מן השמן על החיטים ושאל אם השמן מחמיץ החיטים:

א"ל איזיל וכו'. צא וגרוף מה שתחת החבית דמי פירות מחמיצין:

באילין וכו'. באותן כדים שיש בהן כותח כל ימות השנה ויש בו פירורי לחם:

ממלא אותן. הכדים ג' ימים מעת לעת ומותר להשתמש בהן בפסח כמו שאמרו לענין יין נסך מערה עליהן מים ג' ימים ושריין:

הדרן עלך פרק כל שעה