מתני' ואלו עוברין. אלו מתבערים מן העולם:

כותח הבבלי וכו'. כולהו מפרש להו בגמרא והני ד' כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי הן חמץ דגן גמור ע"י תערובות והני ג' זומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים הם חמץ נוקש' כלומר חמץ שאינו ראוי לאכילה בעינו שאינו מעורב עם דברים אחרים:

ר' אליעזר מוסיף אף תכשיטי נשים. שהן נוקשה ע"י תערובות ואלו ת"ק לא קאמר אלא נוקשה בעינו:

כל שהוא מין דגן. מחמשת המינין חיטים ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון:

הרי אלו באזהרה. אם אכלן עובר בלאו:

ואין בהן כרת. אפילו אכל כזית בכדי אכילת פרס דבשאר איסורים כגון חלב ודם חייב עליהן כרת הכא פטור מדלא כתיב ונכרתה גבי תערובות חמץ:

גמ' וכולהון ע"י מויי. הני ד' שהן חמץ גמור ע"י תערובות דוקא בדאית בהו מים אבל לית בהו מים אלא שנעשין ממימהן אין בהן אזהרה דמי פירות אין מחמיצין:

כותח הבבלי. היינו דהוא יהיב בו פירורין של עיסה הנילושת:

שכר המדי. היינו שהוא נותן בו קמח של שעורים:

בסימ' דרומיי'. חומץ מבושם של אנשי רומי ל"א של אנשי דרום:

בראשונה. כשהיה בה"מ קיים היו מביאין נסכים מיהודה ובזכות נסכים לא היה יינם מחמיץ עד שהיו נותנין לתוכו שעורים בשביל שיחמיץ:

והוון צווחין ליה. והיו קורין אותו חומץ מבישם של רומיי':

זיתום המצרי. הוא מאכל שקורין זייתים והוא תלתא שערי ותלתא קורטמי ותלתא מילחא:

דו יהיב ביה וכו'. שהוא נותן בו מים של סובין שתהא הצמר קולטת הצבע:

מלילות. שיבלים:

שלא הביאו שליש. שלא נתגדלו שליש גידולן:

כחלות חריע. מוריקא שקורין זפרו"ן בל"א:

והוא עביד כילדין. דבר חבוב הראוי לשרים:

ה"ג עבדין אטביות של בצק. פי' כמין עץ שאוחזין בו הקלף שלא יתהפך:

אית תנין וכו'. תני חדא תכשיטי נשים הוא סולת שנותנין בפנים של מעלה לעדן הבשר ואית תניי תני טיפולי נשים כשיש להן שערות ועדיין לא הגיעו לכלל שנים מדביקין סולת על בשרן להסיר השערות:

מ"ד טיפולי. חייב לבער ואע"ג דמאיס הרבה:

כ"ש תכשיטי. נשים דלא מאיס כל כך שאינו מדובק אלא מונח עליהן שחייב לבערן:

הא טיפולי לא. דכיון דנמאס כל כך הרי הוא כנפסל מאכילת כלב ואין חייבין עליו:

ת"ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה. ולא כתיב כל מחמצת ללמדך על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו כגון שכר המדי וכו' בלאו:

הכא. גבי לאו כתיב כל והכא גבי כרת כתיב כל מ"ש בלאו דמרבינן מיניה איסורא לתערובות חמץ ומ"ש כל דכתיב גבי כרת ממעטינן מיניה תערובות:

כאן ריבה באוכלין. כל דגבי כרת כתיב באוכלין:

מרבינן אוכלין. דהיינו נשים שיהו חייבין כרת:

כאן ריבה בנאכלין. כל דכתיב גבי לאו דהיינו כל מחמצת כתיב בנאכלין מרבינן תערובות שנאכל:

ואילו. שכר המדי וכו' הואיל ורובן חמץ יהא חייב דומיא דמצה שיוצאין בה אע"פ שאין בה טעם דגן הואיל ורובא דגן:

שנייא היא. שאני התם דכתיב לחם גבי מצה וכל שרובא דגן מיקרי לחם ואלו דתני במתני' לאו לחם נינהו ואין בהן תואר לחם הלכך אף על גב דרובא חמץ אין חייבין עליו:

כל עצמו. עיקר דקפדינן אלחם דוקא במצה הוא דקפיד קרא דכתיב בה לחם עוני אבל האיך אתה יליף חמץ מיניה דבחמץ אפילו אינו לחם חייב עליו:

ועוד מן הדא. ועוד מוכח דלא ילפינן חמץ ממצה מהא דתניא:

ברקיק השרוי. לאחר אפייתו במים אף ע"פ שמתמסמס לחם הוא כל זמן שהוא קיים שלא נימוח לגמרי וכן במבושל:

לא אמר וכו'. כלומר טעמא שלא נימוח הוא דיוצאין הא נמחה אין יוצאין בו י"ח מצה:

ואלו לענין חמץ תנן המחה את החמץ וגמעו חייב. דגמיעה כאכילה:

מאי כדון. מעתה מ"ט לא יהא בהן כרת הא רובן חמץ:

אין חימוצו. של אלו דמתני' חמץ גמור וברור הוא אלא דמיא לחמץ נוקשה ונוקשה בלאו ולא כרת:

מהו שילקה. על הני דמתני' אם אכלן:

ה"ג ללקות לוקה:

על חמץ ברור. חמץ דגן גמור בלא תערובות חייב כרת:

ה"ג רב אמר זה שיאור וזה כותח הבבלי וכו'. וה"פ כי היכי דבשיאור האוכלו פטור כדתנן לקמן במתני' ה"נ בתערובות חמץ:

תיפתר. תפרש לרב הא דתני ועל עירובו סופג ארבעים היינו בשנתערב מצה וחמץ דלא נתבטל טעם חמץ אבל אם נתערב בו מין אחר טעמו בטל ואינו לוקה:

מה נן קיימין. במאי עסקינן אם שרוב התערובות חמץ הרי הוא בכרת ולמה תני סופג ארבעים:

אם ברוב מצה. אפי' ידי חובת מצה יוצא וכ"ש שאין לוקין עליו:

תיפתר שיש בו חמץ. בעין ואפ"ה אין בו כרת דאיירי שאין בו כזית ודקשיא א"ה אפי' מלקות נמי לא:

כר"ש. ברייתא אתיא כר"ש דרש"א כל שהוא אפי' פחות מכזית מלקין עליו אבל כרת ליכא:

ה"ג קדרה שבישל בה חמירא וכו'. כדמסיק בסמוך:

הא ממין אחר מותר. לבשל בה אפילו בפסח:

ובלבד לאחר ג' תבשילין. לאחר שבישל בה קודם פסח דברים אחרים שאינן חמץ מותר לבשל בהן בפסח שלא במינו:

ופריך כשם שהוא בטל על שאינו מינו. על ידי שלשה תבשילין ה"נ ליבטל טעם הבלוע בתוכו ממינו:

ומשני מין מעורר על מינו. ואפי' לאחר ג' תבשילין חוזר וניער טעם מינו שבו:

מפקד לטחוניי'. לאותן הטוחנים חיטים שלא יתנו השקים זה על זה שיתחממו ויחמיצו:

אזל ליה. בעצמו גבי הריחים לראות ולהזהירם שישמרו מחימוץ:

טחן ליה צרף. היה טוחן ליה אחד מצורפי כסף ונחושת ולא הניח להטוחנים לעסוק בטחינת חיטיו לפסח שבגדיהם מלאי' מן הדק שמקמח חמץ וחש שמא יפול מהם דבר על קמחו:

הורי לטחונייא. שיתנו כלי מלא מים לתוך המידה. ויהפכנה בתוך המידה ד' פעמים:

מתלנא. פי' משלשל ומהפך ועיי' בערוך ערך תל:

בעשבין שרי. להניח החיטים על עשבין שהם לחים מותר:

מטננה אסור. להניח החיטים על עפר לחה אסור:

וחרנה מיחליף. ואידך מחליף ומתיר בטינון ואוסר בעשבין:

אפילו למאן. דמתיר בעשבין דוקא כשקלט העשבים לאחר חצות שכבר יצא הטל מהם ואין בהם לחלוחי' כל כך אבל קודם חצות שהטל עליהן ומלוחלחין הרבה אסור:

פייגא. כמו ויפג לבו:

מתני' בצק שבסדקי העריב'. ועשוי לחזק שבריה וסדקיה:

וכן לענין טומאה. מפרש בגמ' בצק החרש. שמכין עליו ביד ואינו משמיע קול ודומה לחרש שקורין עליו ואינו משיב ל"א בצק החרם שהוא קשה כחרס ואינו ניכר אם החמיץ:

אם יש כיוצא בו שהחמיץ. אם יש עיסה אחרת שנילושה בשעתה וכבר החמיצה:

גמ' בנקלף כולו כאחת. הא דתנן אם יש כזית במקום א' חייב לבער לאו דוקא במקום א' אלא אפי' בשני מקומות שיש ביניהן חוט בצק המחברן שיכול לקלוף כזית בבת אחת חייב לבער:

עד כדון לח. הוא דשיעורו כדי שיקלף שהלח נקלף בנעילתו:

יבש. שהוא נפרר בנטילתו וא"א לקלפו מהו שיחברן חוט בצק שביניה':

ופשיט מאחר שאלו היה לח היה נקלף אף ביבש חייב לבער:

כסדר הזה. כלומר כדין לח:

אין הבית מצרף. דדוקא כלי מצרף שכן מצינו לענין קדשים שעושה כל מה שבכף אחת אבל בבית לא:

והא תנינן. במתני' פחות מיכן. שאין כזית במקום אחד בטל במיעוטו שמעינן דאפי' בכלי אין מצטרף:

כאן בתלוש. הא דמצטרפין היינו בתלוש:

כאן במחובר. מתני' איירי שהבצק דבוק בעריבה הלכך אין מצטרפין:

מהו. מיבעיא ליה הא דתנן אם יש כזית במקום אחד חייב לבער אם מיעטו מכזית מי אמרינן דבטל הנשאר ואין צריך לבער או דלמא מכיון שהיה בו כזית והיה ראוי לבער צריך לבער הכל ואפילו מעט אסור לשייר:

עד היכן. מצרפין בתלוש מה שבכל הכלי ל"א הא דתני אם יש כזית במקום אחד עד היכן הוה מקום אחד:

סברין מימר. סברוה בני הישיבה לומר עד רובה של עריבה אם הכזית הוא בתוך רובה של עריבה מצטרף אבל ביתר מרובה כגון שמונח כחצי זית מקצה מזה וחצי זית מקצה מזה א"נ שמתפשט ביותר מרובה של עריבה אין מצטרפין:

מה מיעט. מבעיא ליה אם מיעט שאין בתוך רוב עריבה כזית מי אמרי' דכבר נתבטל ותו א"צ לבער או דלמא כיון שנראה לבער צריך לבער הכל:

תמן אמר ר' ירמיה וכו' עד הכא ל"ג כאן אלא מקומו לקמן בפרקין ואגב שיטפא נקיט ליה הכא:

אם הקפיד עליו חוצץ. דתני במתניתי' היינו שחוצץ לטבילה ואין טבילה עולה לעריבה אם נטמאה:

היא טבילה היא הזייה. כמו שהדין לענין טבילה כך הדין לענין הזאה אם מקפיד עליו אם הזה על הבצק אין הזייה עולה לעריבה ואם אינו מקפיד עלתה הזייה לעריבה:

אינו חיבור לטומאה. בצק שבסדקי עריבה אע"פ שיש כזית במקום א' אם נגע הטומאה בו השאר אינו טמא:

מן הדא. כלומר מסיפ' מוכח דהאי וכן לאו ארישא קאי דהא קתני בסיפא דבקפידא תליא מילתא:

צואה. שדבוקה תחת הכסא שיושבין עליו:

חיבור לטומאה. שהוא מחזיק הכלי שלא תשבר:

ואינו חיבור להזייה. שאם הזה עליו אינו עולה להכלי:

אבר מדולדל. שנתלש ומעורה במקצת:

צפורן מדולדלת. ומעורה במקצ':

וחידוק קירויה. ודלעת יבישה חלולה וממלאין בה מים ומתוך שהיא קלה צפה על פני המים ונותנין בה אבן להכבידה ומהדקין האבן עד שנעשה כגופו של דלעת:

וכרויה. מה שמהדקין בכרים:

אף כשות שליקטו. ואח"כ נתגדל בו פרח כולן חיבור לטומאה וכו' אם נגע טומאה בא' מהן אף השני טמא אבל לא להזייה:

מה בין טומאה וכו'. למה לטומאה הוי חיבור ולא להזייה:

בהזייה כתיב וכו' ועל כל הכלים. משמע דוקא מה שהוא עיקר קיום הכלי כלומר שהוא עצמו הכלי:

ברם הכא. אבל הכא גבי טומאה כתיב טמא הוא לכם לכל שבצרכיכם וכל הני דקחשיב מ"מ הם לצורך הכלי:

טרקטא. הוא רקיקים דקים ובלילתו רכה והם סופגנין כדאמרי' בחלה פ"ק מאי סופגנין טריקטא:

הורי ר"י מיעבד חד. שרי:

תרי תלת אסור. דמתוך שבלילתו רכה מתדבק העיסה בידיו ומתחמץ השני:

אלא אין שזג וכו'. אא"כ רחץ ידיו במים בין זה לזה:

קיבטיות בירתיות. מי עשבים שמפררים בו פירורי לחם מצאתי:

פילולינא. פת ניפול שנופל מאיליו לפירורין מצאתי ול"נ שהוא מין מאכל ששמו כך ועיין בערוך ערך פלנין:

בצק שצינן. הא דתנן במתני' בצק החרש היינו שנצטנן ולישנא דקרא נקט רוח קדים חרישי' ומפרש חרישית לשון קר:

לא היה שם. בצק אחר כיוצא בו שהחמיץ עד היכן ישהה ויהא אסור:

מתני' חלה בטומאה. שנטמא' העיס' ושוב אין חלה הניטלת ממנה ראוייה לאכילת כהן כיצד מפרישין אותה בי"ט של פסח הרי אין יכול לאפותה בפסח מאחר שאינה ראוייה לאכילה ולשהותה ולשורפה בערב אי אפשר שלא תחמיץ ולשרפה או להאכיל לכלבים אי אפשר שאין שורפין קדשים בי"ט:

רבי אליעזר אומר לא יקרא לה שם. חלה עד שתאפה תחלה ובגמרא מפרש כיצד הוא עושה:

לא זהו חמץ שמוזהרין עליו. דלאו דידיה הוא לאחר שקרא עליה שם וקרא כתיב לך וזה אינו שלך ולא של חביר' דאכתי לא מטא ליד כהן:

גמ' מתניתא. הא דפליגי תנאי במתני' בשנטמאת העיסה לאחר גלגולה. שכבר נתחייבה העיסה בחלה:

אבל אם נטמאת. העיסה קודם שנתגלגלה:

יעשה העיסה קב קב. ולא מתחייב בחלה שלעולם אינו מתחייב בחלה אא"כ יהא בעיסה בשעת הגלגול חמשת רבעי' קמח:

בלשה ביום טוב. ולא איירי מתני' אלא בעיסה שנילושה בי"ט אבל בעיסה שנילושה מעי"ט אסור אפי' לטלטל העיסה דמוקצה הוא כ"ש שלא ליטול החלה ממנו בי"ט:

כהדא דתני. כהדא דתניא:

ופריך עירס לא אמר. בברייתא:

אלא לש. פי' בשלשה לגמרי שאין חסר שום דבר והיה יכול להפריש חלה מעי"ט לכך אינו מפריש חלה בי"ט:

הא עירס לא. גלגול לבד שלא עשה רק תערובות מים ומלח וקמח ולא נילושה בטוב אז מפריש שפיר חלה בי"ט מ"ט הא תנן כיון שהיא נותנת המים מגבהת חלתה:

תיפת' בעיסה טמאה שאינו מפרי' חלתה אלא בסוף. כשיגמור יכל תיקון העיסה:

בדין הי' שאף בטהורה אל יפריש החלה אלא בסוף. משנעשית עיסה גמורה ומפני מה אמרו יפריש מיד משנותנת המים:

תקנה תקנו וכו' שלא תטמא העיסה. שמא יארע שום אונס טומאה בעיסה לכך מהרו להפריש חלה בטהרה:

מתניתא. בריית' דתני לשה מערב יום טוב וכו' אסור לטלטלה דוקא ביום טוב של פסח איירי שהי' לו להפרישו ולשרפו קודם פסח דהשתא צריך לחלל יום טוב בחנם באפייתו כר"א:

הא בעצרת ובחג מותר. לטלטלה דמה בכך יפריש החלה ויניחנה:

על שם כל מלאכה לא יעשה בהם. והפרשת חלה נראה כמתקן כלי:

ופריך מה בינה. מאי איכא בין הפרשת חלה לקניבת ירק דשרי ביום טוב אף על גב דמיתקן הירק בכך:

קניבת ירק. היינו לנתק העלין מן הקלחין כדי להשוותם שיהיו מוכנים לחתכן:

ומשני זו ראויה לאכילה. הירק של תרומה ראוי לאכילה ולאכילה כל המלאכות מותרו' כדכתיב אך אשר יאכל לכל נפש וגו':

זו החלה אינה ראויה לאכילה. כיון שהעיסה טמאה לכך אסור לטלטלה ל"א בטהורה איירי וה"פ זו הירק ראוי לאכילה בלא קניבה אבל העיסה בלא חלה אינה ראויה לאכילה ומיחזי כמתקן:

רבנין דקיסרין בעיין. הקשו מאי איכא בין הפרשת חלה מעיסה לבורר קטנית ביום טוב שא"א לאכלן בלא בירור וזהו כפי' השני שכתבתי:

כיצד יעשה בהפרשת' ביום טוב לר' אליעזר:

מערים וכו' דכל חדא וחדא חזיא לי' וכדפרישית במתני' וכשהוא רודה. הפת מן התנור אומר זו שהוצאתי איני רוצה לאכול אלא ליישן שאיננה יפה כל כך:

ומשייר אחת. בתנור לחלה:

לא נמצאת במה שמשייר אחת כשורף קדשים בי"ט שהרי היא נשרפת בתנור:

מאיליהן הן נשרפין. ואיהו לאו מידי קעביד:

ה"ג א"ל ר"א לא נמצאתה עובר על בל יראה במה שהוא מניחתה להחמיץ:

א"ל מוטב לעבור על מצות ל"ת שלא באת לפניו. שלא עשית מעשה בידים משא"כ שריפת החלה שע"י נתינתו לתוך התנור נעשה:

אתיין אילין פלוגתא. דר"א ור"י דמתני' כהאי דפליגי התם:

דתנינן תמן. פ' כל הזבחים הניתנין במתנה אחת שנתערבו בניתנין במתנה אחת ינתנו במתן אחת מתן ד' במתן ארבע ינתנו מתן ארבע מתן ארבע במתן אחת ר' אליעזר אומר ינתנו במתן ארבע רבי יהודה אומר ינתנו מתן אחת. וה"פ הניתנין במתנה אחת כגון דם בכור שנתערב בדם מעשר ששניהם ניתנין במתנה אחת ינתנו במתנה אחת מתן ד' במתן ד' כגון דם חטאת זו שנתערב בדם חטאת אחר ינתנו ד' מתנות ועולה לזו ולזו מתן ד' במתן אחת רא"א ינתנו מתן ד' דקסבר קום עשה מצוה עדיף אע"ג דבהאי מצוה איכא צד עבירה דקעבר אבל תוסיף אבכור אתי עשה דחטאת דכתיב ונתן על קרנות ודחי לבל תוסיף דבכור ורי"א ינתנו במתן אחת כיון דקיי"ל הניתנין על המזבח החיצון שנתנו במתנה אחת כיפר הכא דלא אפשר סמכינן עליה לכתחילה ולא עברינן אבל תוסף ואי משום בל תגרע דחטאת כדקאמר טעמא מוטב שיעקר בל תגרע מאליו שהוא יושב ואינו עוקר הלאו בידים מלעבור על בל תוסיף שהוא עוקרו בידים:

ה"ג ועוד א"ל ר"י מוטב לעבור על בל תגרע שאינו עושה מעשה בידים ולא יעבור על בל תוסיף שעושה מעשה:

ופריך על דעתיה דר' אליעזר. למה משיירה בתנור יקרא לה שם וירדנה לאחר שנאפית ונמצא שאינו שורף קדשים:

ומשני אסורה לטלטל וירדנה. בתמיה לאחר קריאת השם שאסורה לטלטל איך ירדנה:

ה"ג וירדנה ויקרא לה שם. וה"פ דפריך וירדנה תחלה ואח"כ יקרא לה שם:

ומשני שמא ישכח ויאכל. כיון שזו מצה כאחרת גזרינן שמא ישכח שזו היא חלה ויאכלנה כיון שצריך שתהי' מונחת לפניו כל היום שהרי אסור לטלטלה ל"א שמא ישכח מלקרוא לה שם ויאכל בלא חלה והראשון נראה:

ופריך וירדנה ויקרא לה שם. ודקשיא לך שמא ישכח ויאכל הא אפשר שיסלקנה לקרן זוית שיטלטל עם החלה מצה אחר' כהא דתנן גבי תרומה טמאה:

דתנינן תמן. בפרק נוטל:

ומשני ולא דמיא. בשלמא התם אי אפשר לו לטלטל הטהורה בלא הטמאה אבל הכא מטלטל החולין שאינו צריך לטלטל בשביל טלטול הטמאה זה ודאי אסור:

חברייא בעיי. בני הישיבה הקשו וירדנה ויזרקנה לאשפה ויקרא לה שם דהשתא ליכא למגזר שמא יאכלנה דכשמונחת באשפה מאיסה היא:

ומשני ויש אדם מקדיש דבר שאינו שלו. בתמיה דכיון שזרקה לאשפה הרי היא הפקר ואינו יכול להקדישה:

ופריך ויקדישנה תחילה בעמדו על האשפה ואח"כ יזרקנה מידו:

ומשני וכי יש אדם מפקיר דבר שאינו שלו. בתמיה שהרי אינו שלו לאחר שקרא עליה שם חלה אלא של כהן הוא להסיקו תחת תבשילו ואיך יכול להפקירו ולזרקו על האשפה:

ר"י. פריך ויפרידנה לפירורין קטנים וישליכנ' בתוך הבית דליכא למיחש שמא יאכל ואח"כ יקדישנה:

תמן אמר רבי ירמיה וכו'. סתמא דש"ס פריך אר"י מאי קשיא ליה הא איהו דאמר לעיל שני חציי זיתים בתוך הבית אין מצטרפין ואיך נצרף כל מה שבבית לקרוא עליו שם חלה:

והכא הוא אומר הכין. וקשיא דידי' אדידי':

ומשני א"ר יוסה עד שהוא באויר הבית ולא נפל לארץ יקרא לה שם ואז מצטרפין:

ופריך אויר הבית מצרף אין קרקע הבית מצרף לחמץ. בתמי' מאי שנא הלכך אין לה תקנה כי אם שיניחנה בתוך התנור:

אותו ואת בנו. שאסור לשחוט שניהם היום:

אע"פ שחישב. אח"כ שלא לשחוט אפילו אחד משניהם מותר:

תמן. גבי אותו ואת בנו אוסר ר"א להערים והכא גבי חלה מתיר להערים כדאמרינן לעיל:

ומשני הכא. מתיר להערים שלא יעבור על בל יראה וב"י אם יניחנ' כך אבל התם גבי או"ב מה איסורא איכא אם מניח אחד מהן בבור שהרי יכול לעשות לו פרנסה במקומו:

א"ר אידי כאן. באותו ואת בנו אינו אלא שבות שנושא בעלי חיים שהוא מוקצה:

וכאן חיוב חטאת. לאו דוקא חיוב חטאת אלא חיוב מיתה אם אינו מפריש החלה וחייש ר' יהושע אם לא יפרישנ' מיד שמא ישכח ויאכל בלא חלה א"כ אם אופה בי"ט איכא איסור מלקו'. אר"י בר' בון. ל"ק דר"י אדר"י דהתם גבי או"ב מתיר ר"י להערים כדי לחוס על ממונם של ישראל שלא ימות השני בבור:

הכא. גבי חלה מה הפסידא אית לי':

ר"י ור' יאשי'. חד אמר כר' אידי וחד אמר כר"י בר' בון:

דרש ר' ברכי'. דהלכת' כבן בתירא דמתני' מתניתא אמרה כן. מסיפא דמתניתין מוכח כן דהלכתא כוותי' דתנן תפח תלטוש בצונן משמע דצונן מהני שלא יחמיץ:

מיליהון דרבנן. דברי רבי חזקיה בשם ר' לעזר פליגי על ר' ברכיה:

כל מקום ששנה ר' וכו' הלכה כסתם. אבל כאן מחלוקות ומחלוקות הוא דהא בסיפא נמי דברי ר"ע הם ואע"ג דקיי"ל הלכה כר"ע מחביריו דוקא מחביריו אבל לא מרבותיו והכא ר"א ור"י רבותיו פליגי עליה. ל"א סתמא דש"ס פריך אר' ברכיה ל"ל למדרש כבן בתירא פשיטא דהלכתא כוותי' כדתנן במתני' תפח תלטוש בצונן ומשני דמיליהון דרבנן פליגין על זה דסברי דמסיפא ליכא להוכיח דהלכתא כבן בתירא כיון דלאו סתמא הוא והראשון נראה:

מתני' שלש נשים לשות כאחת. כל אחת מלא התנור ואין כאן תימוץ אף ע"פ שהאחת ממתנת עד שיאפו השתים:

וחכ"א. אין להקל כ"כ שיהו לשות כולן כא' אלא ג' נשים עוסקות כל אחת בבצק שלה:

אחת לשה. האחרונה לשה כשחבירתה האמצעית מקטפת והשלישית שלשה תחלה אופה:

לא כל הנשים שוות. יש עצלניות ומחמיצות אם ישהו כל כך ויש תנור שאינו חם מהר ויש עצים שאינן נבערים מהר:

זה הכלל תפח. הבצק בידה שהיא רואה שרוצה לתפוח:

תלטוש. ידיה במים צוננין ותקטפנה ותצטנן:

גמ' תני הראשונה. שוהה הבצק שלה כדי שתסיק התנור פעם אחת:

והשניי'. שוהה בצק שלה כדי היסק דידה והיסק דחברתה ואפיי' דידה:

אם עשתה. הראשונה ככר ראשון בתנור והתחילה ללוש ככר שני נמצא שצריכה להמתין כדי ג' אפיות וכדי ג' הסיקין דשנייה ודשלישית והסיק דידה לצורך הככר האחרון:

תני גמרה לישתה. אדרבנן קאי גמרה זה האחרונה לישתה והשנייה קטיפתה דהיינו עריכתה והראשונה גמרה היסיקה אח"כ מתחלת הראשונה לאפות נמצא הראשונה שוהה בצק שלה כדי היסיקה וכו':

עשאה הראשונה. ככר הראשון לתוך התנור ואח"כ בככר השני זה הככר האחרון שוהה כדי שני היסיקות וב' אפיות:

תני ר' הושעי'. לדברי חכמים כשהראשונ' מתחלת לאפות באה אחרת ולשה תחתיהן שהרי אינו שוהה יותר מן האחרונה שלשה:

בחיטין שלשת קבין. שיעור עיסה של חיטין ללוש בפסח שלשה קבין ולא יותר שאינו יכול להשמ' מידי חימוץ:

ובשעורין שלשה קבין. שהשעורין קרובין להחמיץ יותר מחיטים:

בשיש בהן שמנונית. שהן חיטין טובים:

דאינון חטים. כלומר שהם חסרים וגרועים מלשון אני ובני שלמה חטאים:

דאינון רטישין. שהן כתותין ונטושין וקרובין להחמיץ ל"א שהוסרו קליפתן בכתיתה תחלה קודם שנטחנו וקמחן מנופ' ביותר:

מתני' שיאור. שלא החמיץ כל צרכו:

סידוק. כשהוא מחמיץ נעשו בו סדקין:

קרני חגבים. סדק לכאן וסדק לכאן:

זה וזה. אפינו כקרני חגבים נמי סידוק הוי:

ואיזהו שיאור. שפטור זה שאין בו סדק אבל הכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו מתוך פחד ורתת שפניו מכסיפין:

גמ' מותר להאכילו לכלבו. שיאור דחכמים לרבי יהודה:

תני בר קפרא. טעמא דחכמים דמחייבין כרת בשיאור דר"י שאין לך סדק מלמעלה שאין תחתיו כמה סדקין וכשהוא למעלה כקרני חגבים הוו למטה כנתערבו סדקין:

מתני' מבערין את הכל. בין חולין בין תרומה חוץ מכדי אכילתו לשבת:

תרומה מלפני השבת. שאינו יכול להאכילה לא לזרים ולא לבהמת זרים ולשהותה אי אפשר אבל חולין אין צריך לבער אלא בזמן שיכול למצוא להן אוכלין הרבה:

גמ' אתיא דר"מ. דאמר במתני' מבערין את הכל מלפני השבת:

כר"א. לעיל דאמר לא תקרא לה שם עד שתיאפה:

וריבה מן דרבי אליעזר. ומחמיר יותר ממנו:

דרבי אליעזר וכו'. דאלו ר"א מחמיר במקום שיבא בודאי לידי בל יראה ובל ימנא ור' מאיר מחמיר אפי' בספק שהרי אפשר שימצאו לה אוכלין ולא יעשה איסור כלל:

אתיא דרבנן. דמתניתין דאמרי בזמנן כר"י דאמר לעיל לר"א דאין שורפין קדשים ביום טוב:

ורובה מר"י ומחמירין יותר מר"י:

אפי' בחול בערב שבת אין שורפין קדשים שאפשר שיאכלם:

על הטהורה. שאסור לשרפה בי"ג כשחל ארבעה עשר בשבת:

כלום אתם אומרים בטהורה שלא תישרף. טעמא מאי הרי כבר בקשו להם אוכלין ולא מצאו ובשבת א"א לאורח לבוא אלא ודאי שאני אומר וכו':

ה"ג שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים. וה"פ היום ע"ש ולמחר ערב יום טוב וטעמו של דבר מפני הטורח שיש להן לעסוק בסעודת שבת ויטרדו בו:

כמה דר"ג אמר מה שני בין חולין לתרומה. כלומר דר"ג סובר דיש לחלק בין זמן תרומה לחולין דחולין נאכלין כל ד' ותרומה כל חמש שאין אוכלין מצויין כל כך לתרומה:

כמה דתימר וכו'. כלומר כי היכא דקאמרת לעיל בפ"ק (דף ד) הלכה כר' גמליאל השתא דר"ג וראב"צ בחדא שיטתא קיימא נאמר נמי דהלכה כראב"צ:

מתני' ההולך. בי"ט:

אם יכול. שיש שהות ביום:

להציל מן העכו"ם. את ישראל הנרדפים:

יבטל בלבו. ולא יחזור ואפילו יש שהות דמדאורייתא סגי בביטול בעלמא אפילו לחמץ ידוע אם רוצה לשרפו אח"כ:

לשבות שביתת הרשות. שהלך לשמות בפסח בבית אוהבו וקרובו:

גמ' בוא וראה מה גדול הוא השלום. כלומר איך השלום הוא דבר גדול שהרי מדמה לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו לשחיטת פסחו ולמילת בנו שבשניהם איכא חיוב כרת בהעברתן וקסבר דאכילת סעודת אירוסין בבית חמיו אינו אלא משום איקרובי דעתיה דארוס וארוסתו וקרוביה א"נ לכך אינו חוזר שלא יקצוף עליו חמיו:

מילת בנו ושחיטת פסחו מי קודם. מי אמרינן דפסח קודם דתדיר דנוהג בכל שנה ומילה אינה אלא פעם אחת כל ימי חייו או דלמא מילה קודם דנכרתו עליה י"ג בריתות:

אפי' יכול לחזור ולבער. אהא דתנן במתני' ההולך להציל מן הנהר וכו' יבטל בלבו היינו דלא יחזור אע"פ שלדעתו לא יעבור זמן ההצלה אם ילך תחלה לבער קמ"ל דאסור לחזור ולבער אפי' יש פנאי להצלתו:

אפילו יכול לילך וכו'. והא דתנן במתני' ולשבות שביתת הרשות יחזור מיד אפילו יש פנאי לבער אחר שיקנה שביתה אפילו הכי צריך שילך תחלה לביתו ולבער:

ופריך שאין שביתת הרשות וכו'. הלא אין שביתה לדבר הרשות אלא לקבל פני רבו א"כ למה קראו התנא שביתת הרשות:

ומשני כך שנה רבי המעשה קודם לתלמוד. הלכך שנה כאן דביעור חמץ קודם להקבלת פני רבו:

אריס. שם אדם:

התלמוד קודם למעשה. ודלא כרבי:

יזכי בטבריא. שילמוד תורה בטבריא:

אתון ואמרון ליה. באו ואמרו לו לרבי אבהו שר"ח בנו עוסק בג"ח בטבריא שלח לומר ליה לר"ח בריה דרבי אבהו המבלי אין קברים בקסרין שהיית יכול לישב במקומך ולעסוק בג"ת ולמה שלחתיך לטבריא אם לא לעסוק בתורה:

בשיש שם מי שיעשה. ההיא הוא דפטור:

אבל אין מי שיעשה. ודאי המעשה קודם שלא יתבטל:

דלמא ר"ח וכו' מעשה שר"ח ור"י ור"א נתאחרו לבא אצל ר"א לבית המדרש:

א"ל. היכן הייתם אמרו ליה לגמול חסר:

אמר לון. ולא היה שם איניש אחרינא בהדיה שיעשה המעשה ולא תצטרכו לבטל מלימוד:

א"ל מגור היה. גר היה בארץ נכרייה ולא היה לו קרובים שיתעסקו בו:

מתני' שיש בידו בשר קדש. עמו בדרך ונפסל ביוצא שמחיצת קדשים קלים חומות ירושלים:

אם עבר צופים כל מקום שמשם רואים את בית המקדש:

שורפו במקומו. ולא הטריחוהו לחזור:

ואם לאו חוזר ושורפו. דכתיב בקדש באש תשרף במקום אכילתו שריפתו:

זה וזה. חמץ דאמרינן לעיל ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו ובשר קדש שעמו:

בכביצה. אבל בפחות גבי חמץ יבטל בלבו ובשר קדש שורפו במקומו:

גמ' עד מקום שהסוס רץ ואינו עושה צל. דהיינו עד חצי היום שכל שעות היום החמה נוטה לצדדין וצל האדם והבהמה נוטה לצידו כשהחמה במזרח צל האדם למערב אבל בחצי היום עומד' באמצע הרקיע בראש כל אדם וצל הסוס תחתיו ומפני מרוצת הסוס אין ניכר צילו שתחתיו וה"פ עד המקום שיכול הסוס לרוץ עד חצי היום יהיה ירושלים לעתיד בנוי ואיידי דאיירי ביציאת ירושלים בשעריה דקתני וכן מי שיצא מירושלים מייתי ליה הכא שעתיד הקב"ה להוסיף על ירושלים:

בעי. פריך אהא דתנן שורפו לפני הבירה כיון דקדש הוא ישרפנו במקומו במקום אכילתו דהיינו בפנים ולא לפני הבירה:

ומשני שכן אפי'. נטמא בירושלים שורפו לפני הבירה ולא במקדש עצמו כ"ש זה שנפסל ביוצא ל"א קשיא ליה אמאי ישהה המצוה ולמה לא ישרפנו במקומו כיון שיוכל לראות המקדש כאלו שריפתו בקדש הוא ומשני שאפילו בירושלים הטריחוהו לשרוף לפני הבירה דוקא:

ההן יוצא. האי פסול יוצא למאי מדמינן ליה לנטמא בעזרה או שנטמא חוץ לעזרה דתנן בפ' בתרא דשקלים רע"א מקום טומאתו שם שריפתו הלכך מיבעיא ליה ביוצא:

מכיון שנמצא הפסול מחמת שיצא ממקומו הרי הוא כאלו נטמא בחוץ ושריפתו בחוץ:

טהור הוא דבר תורה. מדאורייתא בשר קדש שיצא טהור לגמרי הוא אלא רבנן גזרו טומאה על כל פסולי קדש שהם מטמאין את הידים לא די דגזרו עליו טומאה למה נחמיר שיהא כמטמא בחוץ הלכך כמטמא בפנים הוא ושורפין אותו בפנים:

אית תניי דתני במתני' בחילוף דברי ר"מ לר"י ודברי ר"י לר"מ:

ר"י בר אחא בשם רבי יסי. תני כמתניתין רמ"א זה וזה בכביצה ורי"א בכזית:

סימנא כי ההיא דברכות. סימן לגירסת מתני' כי הך מתני' דברכות דרמ"א בכזית מזמנין דהוה דבר חשוב ורי"א בכביצה הוא דמזמנין ולא בכזית:

פחות מכאן. פחות מכזית לר"י ופחות מכביצה לר"מ אין מטריחין עליו שיחזור:

מה בין זה לזה. לרבנן פריך מה בין חמץ לקדש:

ומשני זה חמץ יש לו ביטול ואינו עובר עליו מדאורייתא אם לא יבערנו מיד הלכך הקילו בו עד כביצה:

עד כדון בשר קדש. הוא דפחות מכאן אין מטריחין עליו חמץ מניין דבפחות אין מטריחין עליו:

הדא אמרה. זאת אומרת דבשר קדש וחמץ דין אחד להם ל"א עד כדון בשר קדש הוא דשורף לפני הבירה מעצי המערכה חמץ מניין שמותר לשרפו לפני הבירה מעצי המערכה ומשני מדתניא וכן מי שיצא וכו' משמע דאף חמץ מותר לשרוף שם דלב ב"ד מתנה עליהם:

הדרן עלך פרק ואלו עוברין