מתני' עד חצות. עד חצי היום תליא במנהגא אבל מחצות ולמעלה איסורא איכא:

שלא לעשות. כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמצו ושחיטת פסחו ותיקון מצה של מצוה:

ואל ישנה אדם מפני המחלוקת. הלכך אף ההולך למקום שאין עושין אל יעשה שהרואה אותו שאינו עושה אין בו מחלוקת שיאמר מלאכה הוא דלית ליה:

גמ' אין לי אלא הוא זובח פסחו בעצמו מנין שאפילו שליחו יכול לזבחו ת"ל ובשלת ואכלת. משמע דוקא אבישול ואכילה הוא דקפיד קרא שיהא בעצמו אבל זביחה אפי' ע"י שלוחו נמי כשר:

מת"ל שם תזבח וגו'. דמשמע שהוא בעצמו ישחט פסחו:

אינו בדין וכו'. כלומר בא הכתוב לאסרו במלאכה בשעה שנשחט פסחו שאינו בדין שיהא קרבנו קרב והוא עוסק במלאכתו:

אבל. באמת אסרו הכתוב מלעשות מלאכה:

כהדא דתני. במגילת תענית:

להן כל אינש. לפיכך כל אדם שיש עליו להביא עצים וביכורים:

האומר הרי עלי וכו'. תנא והדר מפרש הא דיש עליו להביא עצים היינו עצים למזבח וגזירים והם עצים ארוכים למערכה אסור ביום הבאתו בהספד ותעני' ומלעשות מלאכה לפי שבאותו היום היה מקריב קרבן והוא הנקרא קרבן עצים:

אילין תמידין. הני תמידין שמקריבין בכל יום קרבנותיהן של כל ישראל הם א"כ היה ראוי שיהיו כולן עומדין על קרבנותיהן והיכי ליעביד:

אם יהיו כל ישראל בכל יום בירושלים בשעת הקרבת התמיד אי אפשר:

לית כתיב. הא לא כתיב:

אלא שלש פעמים בשנה וגו'. ולא בכל יום:

אם יהיו כל ישראל יושבין ובטילין. בכל יום ממלאכה כדין מי שמקריב קרבן שאסור במלאכה בכל יום ההוא נמי אי אפשר לומר:

והכתיב ואספת דגנך. ואם כל ישראל ישבו בטלים מי יאסוף להם הדגן. אלא כלו' לפיכך התקינו הנביאים מעמדות שיעמדו על קרבן תמיד בשביל כל ישראל ובכל מעמד כהנים ולוים וישראלים וחלקוהו לכ"ד חלקים:

כ"ד משמרות מן הכהנים וכנגדן כ"ד מעמדות מן הכהנים ולוים וישראלים:

תני כ"ד אלף היה. מעמד מאנשי ירושלים:

וחצי עמוד. הי' מאנשי יריחו ואף מיריחו היו יכולין להוציא מעמד שלם של כ"ד אלף אלא בשביל לחלק כבוד לירושלים לא הוציאו מיריחו אלא חצי מעמד:

הכהנים. שבכל מעמד היו לעבוד עבודה במקדש והם נקראים אנשי משמר שהיו עובדין בכל השבת ההוא והלוים שבכל מעמד היו לשורר על הדוכן:

וישראלים מוכיחין על עצמן. שעומדי' שם על קרבנות הציבור בשביל כל ישראל:

כהנים ולוים וישראלים ושיר מעכבין את הקרבן. אם אין מעמד מכולן אין הקרבן לרצון דבעינן שיהיו הבעלי' עומדין על קרבנן:

אלו הכהנים. שנאמר ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרו':

לעבוד את עבודת וגו' אלו הכהנים. פי' בני ישראל הנאמר כאן על הכהנים נאמר שיעבדו הלוים עבודת הכהנים:

ולכפר על בני ישראל. היא עבודת הלוים והיינו השיר דאין להן עבודה אחרת:

אלו ישראל. שעובדין הלוים במקומם א"נ אלו ישראל העומדים על הקרבן:

מנין שהשיר מעכב. פי' מנין שמעכב כפרה ומעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר:

ולכפר על בני ישראל זה השיר. ומה כפרה מעכבת אף השיר מעכב:

ופריך הרי פסח. שקרבנן של כל ישראל הוא. ולא אסר במלאכה אלא במקום שנהגו ואיך קאמרת שביום הקרבת הקרבן אסור מדאורייתא במלאכה:

א"ר אבהו. שאני פסח שאינו קרב אלא לאחר שש שעות ואז מדאורייתא אסור כדפרישית במתני' והא דתני מנהגא אקודם חצות קאי:

ר' אבהו בעי אם אמר הרי עלי עולה להקריבה משש שעות ולמעלן מהו. שיהא אסור במלאכה קודם חצות:

א"ר יוסה דאסור במלאכה קודם חצות בשלמא פסח שהקריבו קודם חצות פסול הלכך מותר במלאכה אבל עולה אם היה מקריבה קודם חצות עולה כשירה היא הלכך אפי' קודם חצות אסור במלאכה:

כל הדברים. כלומר הרבה דברים תלויין במנהג:

נשייא וכו'. נשים שנהגו שלא לעשות מלאכה במוצאי שבת לאו מנהגא היא ומנהג בטעות הוא:

עד יפני סידרא. שלא לעשות מלאכה במוצאי שבת עד שיגמרו הקדושה בבית הכנסת מנהג טוב הוא:

בתרייא וכו'. והנוהגי' שלא לעשות מלאכה בשני ובחמישי בשבת לאו מנהגא הוא:

עד יתפני תעניתא. עד לאחר תענית הציבור מנהג יפה הוא:

יומא דערובתא. הנוהגים שלא לעשות מלאכה בערבי שבתות וערבי ימים טובים לאו מנהגא הוא אבל שלא לעשות מלאכה בע"ש ובעי"ט מן המנחה ולמעלה מנהג הוא ואסור להתיר להן:

יומא דירחא. שלא לעשות מלאכה בר"ת מנהג הוא ואין לבטלו:

דלא למשתיי'. שלא לסדר ולערוך החוטין שהולכין לאורכו של בגד מלשון או בשתי או בערב:

מן דאב עליל. מר"ח אב ואילך מנהג:

שבו. בחדש אב פסקה אבן שתייה והיא האבן שממנו הושתת העולם והיה מונח בבית קדשי הקדשים:

מה טעם. כלומר מנא לן:

דכתיב כי השתות יהרסון. ש"מ שבחרבן בה"מ השתות נהרסו:

אעין דשיטין. עצי ארז היו בכפר ששמו מגדל צבעייא שמשם קצץ יעקב ארזים לצורך המשכן בירידתו למצרים ונהגו בהם קדושה משום קדושת הארון והמשכן שמתחלה נטעם אברהם לצורך המשכן כדאי' בב"ר:

מהו מיעבד בהון מלאכה. מי אמרינן כיון דנהגו בהם איסור אסור או דלמא אין לך דבר שנעשו מצוותו ומועלין בו שהרי כבר לקח לצורך המשכן די והותר:

נוחי נפש. שהנפש שלהן נח אבל נשמתן הולכי' ושוטטין כדאמרינן ת"ח אין להן מנוחה לא בעה"ז ולא בעה"ב:

כל דבר שנוהג בו איסור מחמת טעות שאינו יודע שהיא מותר והוא טועה וסובר שהוא אסור מן הדין:

נשאל. לחכמים והן מתירין לו דמנהג בטעות לאו שמיה מנהג:

וכל דבר שהוא בעצמו יודע שהוא מותר. אלא שנוהג בו איסור מחמת גדר או סייג אם בא לישאל עליו אין מתירין לו:

יושבין על ספסלו של עכו"ם בשבת. והן הספסלין שמוכרין עליהן ומן הדין מותר לישב עליהן אלא שנהגו בהן איסור משום חשדא:

לא היו נוהגין כן. שהחמירו על עצמן לאסרו מפני החשד וגם מיחזי כיושב שם למשא ומתן:

ה"ג שרחצו במרחץ בכבול:

בכבול. שם מקום:

להיות רוחצין שני אחין כאחת. משום פריצותא דמתוך שמצויין יחד ועכשיו שרואין זה את זה ערומי' נותנין עין איש באחיו למשכב זכור א"נ דגזרו משום בעל אחותו שאסור לרחוץ עמו משום הרהורא:

בקורדקיות. כמין סנדלים רחבים ולא חיישי' בהו דלמא משתלפי ואתי לאתויינהו ד' אמות ברה"ר:

בבירו. שם מקום:

לא נהגו כאן לצאת בקורדקיות שהן נהגו בהן איסור:

ה"ג ולא רצו לומר להן מותר לעשות כן:

אלא שלחו. הקורדקיות ע"י עבדיהן לביתן:

ולא סוף דבר פסח. ולאו דוקא איסור מלאכה בע"פ שיש בו במקצתו איסור דאורייתא הוא דאמרי' נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וכו':

אלא אפי' מנהג. שאין בו משום חשש איסור דאורייתא אם נהגו בו אסור לנהוג בו היתר לעולם:

קיבלו עליהן. פורשין חרמי' לצוד בהן דגים שבטבריא וכן הטוחנין פולין לגרוסין שבציפורי והכותשין חיטין לדייסא שבעכו שלא לעשות כן בחול המועד מפני כבוד י"ט:

ופריך הניחא גרוסי. ודשושי שהן יכולין להחמיר על עצמן שאפשר לאכול חיטין ופולין בלא כתישה וגריסי א"נ אפשר שיעשו הרבה קודם י"ט שיהיה די לצורך י"ט ואינן מתקלקלין אם יעמדו ימים רבים:

אלא חרמי טבריה. הלא ממעטין בשמחת הרגל שאין לבני טבריא דגים לאכול שאם עומדין מקודם י"ט מתים ומסריחי':

ומשני צד הוא בחכה או במכמורת. בחול המועד ואינו ממעט בשמחת י"ט ולא החמירו אלא שלא לפרוש חרמים כמו שעושין בחול וגם שיש בו פרסום:

ופריך אפי' כן אינן ממעטין בשמחת הרגל. בתמיה שהרי אינן צדין הרבה דגים בחכה ובמכמורת וגם אינן צדים דגים גדולים:

ר' אימי מיקל לון. הי' מקלל להן לחרמי טבריה שהן ממעטין בשמחת הרגל ע"י שאינן פורשין חרמים בחוה"מ:

גלו ממקום למקום. שהלכו ממקומי הראשון ונתיישבו במקום אחר שנוהגין בו היתר. מהו שיהו חייבין לנהוג באיסורן הראשון או מותרין לחזור ממנו:

ייבא כהדא. אתיא כהא דא"ר בא:

בני מיישא. שם מקום והיו מתחלה דרים במקום אחר ונהגו שם איסור שלא לפרש בים הגדול דלפעמים צריכין לחלל שבת:

אנו מה אנו. מי מחוייבין גם אנחנו לנהוג איסור או לא:

ופריך ואין אדם נשאל על נדרו. בתמיה לא יהא אלא שנדרו כן שלא לפרש בים הגדול ועתה רוצים לחזור וכי אינן רשאים לעשות כן:

ומשני תמן. בנדר מי שנדר הוא נשאל עליו אבל הכא הם לא נדרו אלא אבותיהם:

ופריך כל שכן יהיו מותרים. לישאל על נדרן שהרי הם לא נדרו והא ודאי דחמיר הנדר שנדר האדם בעצמו ממה שאסרו אחרים עליו:

ומשני לא מן הדא. לא מפני שנהגו אבותיהם בו איסור אסר להם ר' אלא מטעם זה אסר להם:

ר' תלמידו של ר"י היה. ור"י סובר דמן הדין אסור לפרש בים הגדול:

ואינו אסור משום בל תתגודדו. אמתני' פריך דתנן מקום שנהגו לעשות מלאכה וכו' הא כשאלו מחמירין ואלו נוהגין היתר נראה כשתי תורות וקרי לא תתגודדו לא תעשה אגודות אגודות:

א"ל בשעה שאלו עושין כב"ש ואלו כב"ה. הוא דקרינן בי' לא תתגודדו אבל במנהגא שמחמירין על עצמן לא קרינן בי' לא תתגודדו:

ופריך בית שמאי ובית הלל אין הלכה כבית הלל. בתמיה וכיון דהלכה כב"ה ל"ל לא תתגודדו:

א"ל. ר"י לאו דוקא ב"ש וב"ה אלא בשעה שאלו עושין כר"מ וכו' קרינא ביה לא תתגודדו:

ופריך ר"מ ור"י אין הלכה כר"י. בתמיה ואף לזה לא צריך קרא:

א"נ תרי תנאי הן על רבי מאיר ותרי תנאים על ר"י ומחליפין דר' מאיר לדר"י ודר"י לדר"מ ומורין מקצתן כרבי מאיר ומקצתן כר"י קרינן בהו לא תתגודדו:

א"ל הרי. תקיעות של ר"ה ויה"כ של יובל דנהגו ביהודה כר"ע ותוקעין למלכיות ובגליל נהגו כריב"ן שאין תוקעין למלכיות אמאי לא קרינן ביה לא תתגודדו:

ה"ג א"ל שנייה היא. שאני התם כיון דהכל מודים דאם עשה בדיעבד כא' משניהם בכל מקום יצא לא מחזי כשתי תורות:

ופריך הרי פורים שאלו קורין בי"ד ואלו בט"ו. ואסורין של זה בזה ואמאי איקרי כאן לא תתגודדו:

א"ל מי שסידר את המשנה. וקבע במתני' שקורין את המגילה בהרבה זמנים מצא לו סמך מקרא לחלק דכתיב משפחה ומשפחה וגו' דמשמע משפחות לחוד ומדינה לחוד ועיר לחוד וכל שיש לו סמך מן המקרא לא שייך ביה אגודות כי היכי דלא שייך אגודות במצות הכהנים:

ופריך הניחא ממקום שעושין למקום שאין עושין. דלא ישנה ממנהג שהלך לשם דלא קעביד איסורא וליכא נמי מחלוקת אלא ממקום שאין עושין למקום שעושין היכא ליעבד אי אינו עושה איכא מחלוקת ואי קעביד מלאכה איסורא הוא דקעביד שהרי ממקום שאין עושין הוא:

ומשני ויבטל. ודקשיא איכא מחלוקת לא תקשי לך דכמה בטלנים איכא בשוקא שאין להם מלאכה ואף הוא כאחד מהם ל"א אלא ממקום שאין עושין למקום שעושין דתנן במתני' שאל ישנה מפני המחלוקת ויעשה עמהן אמאי ויבטל ואפ"ה ליכא מחלוקת שכמה בטלנים איכא בשוקא ומשני ר' סימון בשם ר"י במתמיה הא דאל ישנה מפני המחלוקת היינו שאל ישנה ויתמה עצמו על העושין מפני המחלוקת א"נ מתמיה באדם שהוא תימא שילך בטל שאין דרכו בכך אדם כזה יעשה מלאכה מפני המחלוקת שיבינו דלאו מפני ביטול הוא דעביד אלא מחמת מנהגא:

מתני' ממקום שכלו. לחיה מן השדה וחייבין בני המקום לבערן מן הבית והוליכן זה למקום שלא כלו ובני אותו מקום עדיין אוכלין מן הכנוסין בבית:

חייב לבער. משום חומרי המקום שיצא משם:

צא והבא לך אף אתה. מפרש בגמ' ה"ג כלו מטיבריה וכו'. אדר"י קאי הא דאמר רבי יהודה צא והבא לך אף אתה אמוליך ממקום שלא כלו למקום שכלו פליג שיכול לומר צא והבא לך אף אתה מציפורי ששם לא כלו ואין בזה מחלוקת ושינוי מנהג כיון שפירות ממקום שמותר הם:

גמ' דתנינן תמן. פרק ט' דשביעית:

אוכלין. פירות שביעית על המופקר על ידי שמצוי מאותו המין במקום המופקר אבל אם כלו ממקום המופקר אע"פ שיש מאותו המין בגפנים שבמקומות המשומרים אין אוכלין עליו מפני החשד:

אף על השמור. דליכא חשדא שאומר לו הרי השדה לפניך צא והבא לך אף אתה:

מתני' שלא למכור. שהחמירו על עצמן דלמא אתי למכור גסה:

ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה. מפני שמיוחדת למלאכה ועושה בהמתו מלאכה בשבת ואדם מצווה על שביתת בהמתו:

עגלים וסייחים. קטנים ואף על גב דלאו בני מלאכה נינהו מיחלפו במכירת גדולים ושבורים מיחלפי במכירת שלמים:

בשבורה. דלא משהו לה ושחטו לה הלכך לא חזי לה ישראל גבי גוים ולא אתי למשרייה מכירה אחריתא:

מתיר בסוס. שאין מלאכתו אלא לרכיבה ואינה אלא שבות משום דחי נושא את עצמו ולא איכפת לן אי אתי להשאילו ולהשכירו:

גמ' ה"ג מהו מותר לגדל. והכי פירושא מהו שיהא מותר ליתן להם בהמה לגדל:

כגון מהיר. שם מקום שמרעה שלהן לא היתה רחוקה מן העיר יותר מט"ז מיל על ששה עשר מיל ושם מותר ליתן לגדל שיוכל לראותו תמיד כדאמרינן בבכורות ששה עשר מיל שולט עין הרועה:

הוון בעיי מימר. סברוהו בני הישיבה לומר:

מ"ד מותר למכור. כלומר במקום שנהגו היתר במכירה מותר נמי לייחד הבהמות אצלן:

ואפי' כמ"ד מותר למכור. ואפי' במקום שנהגו היתר במכירה אסור לייחד אצלן דחשודין על הרביעה וקעבר אלפני עור לא תתן מכשול:

ופריך מה בין למכור וכו'. מ"ש מכירה דשרי מיחוד דאסור:

ומשני תמן. במכירה מכיון שמוכרה לו הרי היא כבהמתו של עכו"ם וחס על בהמתו שלא תעקר שנעשית עקרה ברביעה:

ברם הכא. אבל כאן ביחוד כיון דשל ישראל הוא חשוד שירביענ':

למה. אין מוכרין לו בהמה דקה:

ומשני שהוא מוציאה ממצות ראשית הגז:

ופריך הגע עצמך שהיתה עז. שאינה חייבת בראשית הגז ומתני' סתמא קתני דמשמע בכל בהמה דקה איירי:

ומשני שהוא מוציאה ממצות בכורה:

ופריך הגע עצמך שהיה עז זכר דלא שייך ביה מצות בכורה מ"ט אסור:

ומשני שהוא מוציאו מידי מתנות. כהונה והם הזרוע ולחיים וקיבה:

ופריך מעתה. לפי דבריך לא ימכרו חיטין לעכו"ם שהוא מפקיען ממצות חלה ואשאר מתנות כהונה ל"ק ליה דאיכא למימר שכבר הפרישן אלא חלה שאינו מפריש אלא בשעת לישה קשיא ליה:

יין ושמן וכו'. לדבריך אף יין ושמן לא ימכרו לעכו"ם שהוא מוציאן מידי ברכה שישראל הנהנה ממנו היה מברך עליהן ולא משני מידי דעיקר הטעם כדפרישית במתני' מה בין גסה וכו'. למה גסה אסורה בכל מקום ודקה במנהגא תליא ומשני בהמה גסה יש בה חיוב חטאת דקעבד בה מלאכ' בשבת:

ופריך ואינו חולב ואינו גוזז. בתמיה נמצא שאף בדקה קעביד מלאכה בשבת:

ומשני תמן. בדקה הוא האדם העושה מתתייב ואינו מצווה הישראל על שביתתו אבל הכא בגסה הבהמה היא מתחייבת ואדם מצווה על שביתת בהמתו:

ופריך וכיון שהוא מוכרה לו לאו בהמתו של עכו"ם היא. בתמיה וכיון דבהמתו היא אין הישראל מצווה על שביתתה ואפי' בהמה גסה תהא מותר למכור לו:

ברם הכא. בהמתו של ישראל היא:

והוא חשוד עליה. ל"ג ליה הכא ואגב שיטפא דלעיל נכתב כאן:

פעמים. שהישראל מוכרה לעכו"ם לנסותה אם טובה היא והעכו"ם מחזירה לו לאחר ג' ימים נמצא שלמפרע היתה של ישראל והעכו"ם עבד בה עבודה בשבת. ה"ג ונמצא עובד עבודה:

ופריך מעתה לניסיון. היא דיאסר אבל מכירה לחלוטין נתיר:

ומשני זו. שלא לנסיון אסרה מפני זו מכירה דלנסיון:

עבר ומכר. בהמה דקה במקום שנהגו איסור מי קונסין אותו או לא ופשיט כשם שקונסין להלכה אם מכר בהמה גסה דמדינא אסור כך קנסו לבהמה דקה במקום שנהגו:

ה"ג מנין שקונסין אותו להלכה. וקנסיה בכיפלה שיתן קנס כפל הדמים שלקח בעד הגמל כדי שיחזור ויקח הגמל מן הארמאי:

לסרסור קנסו. לא שהוא מכר גמל שלו אלא סרסור היה בין עכו"ם לעכו"ם אחר או בין עכו"ם לישראל ואפ"ה קנסו אותו:

והוון צווחין לי'. והיו קורין איתו ברא דמסרסר לארמאי פי' בן שהוא מסרסר הארמיי':

מה רשב"ל כר"י אתיא. הא דרשב"ל דקניס בכיפלה כר' יהודה:

מעלה. שמין:

ונותן חצי דמים לכהן. אבל קדושת הגוף לא קדיש למזבח הואיל וחציין לעכו"ם:

נתנה לו בקבלה. נמי לא קדיש בבכורה קדושת הגוף הואיל וחציין לעכו"ם פטור מן הבכורה:

מעלה. עם העכו"ם. אפי' עשר פעמים יותר מדמי שויו וצריך להוציאו מיד העכו"ם:

ונותן כל הדמים לכהן. קנס הוא שקונסין אותו לפי שמכר' לעכו"ם והפקיעם מבכורה:

הואיל ואצבע העכו"ם באמצע. כלומר הואיל ויד העכו"ם באמצע שיש לו חלק בו פטורה מן הבכורה:

ורובה מן דר' יהודה. ומחמיר יותר מר' יהודה דאלו ר' יהודה דאמר דקונסין אותו היינו דוקא במצות בכורה דעקר מצוה דאורייתא ורשב"ל קאמר דקונסין אפי' בהמוכר בהמה גסה דאינו אלא איסור' דרבנן:

שאינה יכולה להתרפאות. ולעשות מלאכה בשבת ומסתמא לשחיטה זבנה ולא משהי לה ולא חזי לה ישראל בי עכו"ם דתיפוק חורבה מינה לזבוני שלימה ולא מביאין עליה זכר ומשהי לה ומאן דחזי לה בי עכו"ם יליף מינה לזבוני שלימה ורבי יודה סובר דשבורה אינה מרבעת ואינה נרבעת:

שאסור להמציא להן זרע. כלומר אסור לעשות פעולה שיתעברו בהמה גסה שלהן:

תמן תנינן. ריש מסכת בכורות:

הלוקח עובר חמורו. ובכור הוא ועדיין במעי אמו:

אף על פי שאינו רשאי. כדתנן במתני' בכל מקום אין מוכרין להן בהמה גסה:

והמשתתף לו. שנותני' מעות בין שניהם וקונין הבהמה:

והמקבל ממנו. שהחמורה של עכו"ם וישראל מקבלה שיהו חולקין בולדות אבל גוף החמורה לעכו"ם:

פטור מן הבכורה. אם אותו עובר שקנה מן העכו"ם אי שמכר לו בכור הוא אינו קדוש הואיל ויש חלק לעכו"ם בו או באמו:

ה"ג לית הדא אמרה שאסור להמציא להן עוברין. וה"פ ממתני' שמעי' דאפי' עוברין אסור למכור להן מדתני גבי והמוכר לו אע"פ שאינו רשאי:

ה"ג לא אמר בן בתירא אלא בסוס זכר:

י"א שהוא רץ אחר נקיבה. ובזה הורג בעליו במלחמה שע"י כן נמסרים ביד שונאיהן:

שהוא עומד ומשתין. ובתוך כך בא השונא והורגו מה שאין כן שאר בהמות משתינן דרך הילוכן:

מה נפיק מן ביניהון. מאי איכא בין הני תרי טעמי:

הסריס. סוס שהוא סריס ואינו רץ אחר הנקיבה:

דברי חכמים. טעמייהו דחכמים דאסרו אף בסוס:

לכשיזקין הסוס. מטחינו ברחיים בשבת ואב מלאכה הוא:

הוציא. לרה"ר בשבת:

חיין פטור. שהחי נושא את עצמו:

ורבנן אית להון. ה"ג ורבנן אית להון חייב חטאת ואינון מתיבין לי' הכין. וה"פ ורבנן למה להו להשיב לבן בתירה דלכך אסור בסוס דכשיזקין יעשה מלאכה הא אינהו סברי אף במוציא עוף יש חיוב חטאת וסוס מוכן לעופות:

ומשני כשטתו השיבוהו. אפי' לשיטתך דחי נושא את עצמו מכל מקום אסור משום דלכשיזקין יעשה בו אב מלאכה:

ה"ג כשיטתך. שאת אומר משום שבות:

אומר אני. שסוס אסור למכור משום שני דברים:

משום כלי זיין. שמלמדהו להרוג בידו את הנופלים במלחמה ואסור למכור כלי זיין לעכו"ם:

ומשום הלכות בהמה גסה. דקעביד בה עבודה בשבת כשיזקין מטחינו ברחיים:

חי' גסה. אסור למכור לעכו"ם כבהמה גסה דגם בה שייך איסור כלי זיין:

מאן תניתה. ברייתא כמאן כר' אבל לא כרבנן דסברי דאין איסור כלי זיין בבהמה גסה א"כ בחי' גסה דלא שייך איסור עבודה שריא כבהמה דקה:

מתני' שלא לאכול. שנראה כאוכל פסח בחוץ:

מקום שנהגו להדליק. בגמרא מפרש טעמא:

גמ' אפי' בשר עגל. מי אסור לאכול צלי בלילי פסחים מי אמרי' בשר בבשר מיחלף או דלמא כיון דלא אתי פסח מעגל שרי:

א"ל אפילו בשר עגל. אסור:

אפי' בשר עוף. מי אסור או לא:

סברין מימר אפי' ביצה. צלוי' או קולקס אסור דקס"ד דטעם דאוסר בשר עוף משום דצלי בצלי מיחלף:

קולקס. מין לוף וצולין אותו וי"ג קולייס והוא מין דג וכ"נ עיקר:

ובלבד מן השחיטה. דוקא דברים הטעונים שחיטה וצלויים מיחלפי אבל שאר דברים אפי' צלויים לא מיחלפי בפסח ושריין:

יה"כ שחל להיות בשבת. מדליקין בכל מקום דנר שבת מצוה:

שהרי יה"כ שחל להיות בשבת וכו' מדליקין. מפני כבוד שבת וה"ה המדליקין ביה"כ מפני כבוד יה"כ משובחים:

שהרי האיש הזה צנוע. בכל ימות השנה ואינו משמש לאור הנר הלכך כשיש לו נר לא ישמש א"כ הוא משובח שהוא צנוע לעולם:

מפני הרגל עבירה. שניהם טעמייהו שלא יבא לידי הרגל עבירה:

שהוא רואה ומתבייש. דאין משמשין לאור הנר:

שלא יראה. את אשתו ויתאוה לה שאין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות:

לכן צריכה. לא נצרכה הא דתני אפי' ב"כ אלא לומר דאפי' במקום שנהגו שלא להדליק מדליקין בב"כ ומרחצאות וכדפרישית במתני' מהו להדיח ירקות כבושין בחומץ או במלח או שלוקין ביה"כ שחל להיות בשבת דביה"כ שחל להיות בחול ודאי שרי:

מה טעם אמרו. שביה"כ שחל בחול מותר להדיח מן המנחה ולמעלה:

מפני הסכנה. שיהיה מאכלו מוכן לאכול לערב מיד:

שנייא היא וכו'. כלומר א"כ מ"ש בחול ומ"ש בשבת לעולם איכא סכנה ומותר:

מתניתא פליגא על ר"א. מתניתין דפ' שתי הלחם קשיא לר"א:

חלות של לחם הפנים. שהיו ראויין לאכלן ביום השבת בשעה שנוטלין אותן מעל השלחן וביה"כ לא היו יכולין לאכלן מפני התענית לכך הן מתחלקות בערב במוצאי שבת ולא המתינו עד למחר שנפסלות בלינה לאחר שנסתלקו שמעינן מיהת שביום לא היו מתחלקות דאסור להכין משבת לחול וקשיא לר"א דמתיר להדיח כבשים ושלקות:

ומשני שנייא היא. שאני חלוקות חלות שדבר קל הוא ואינו מאריך בה ואיכא למיחש שמא יאכל אבל הדחת כבשים שצריך זמן רב ובתוך כך יזכור שהוא יה"כ ולא יבא לאכול:

ה"ג מתניתא פליגא עלוי דר"א:

יה"כ שחל להיות בשבת שבתון שבות. דבשבת בראשית כתיב שבתון שבת קדש ושבתון משמע שבות:

ובחול שבתון שבות. ביה"כ שחל בחול נמי כתיב שבת שבתון:

וקשיא אם בחול שובת ביה"כ.:

בשבת לא כ"ש. יום הכפורים שחל בשבת פשיטא ששובת:

לא נצרכה אלא לאשמועי' דאפי' בדברים שמותר ביה"כ שחל בחול שובת מהם ביה"כ שחל בשבת ושבתון שבות דכתי' ו גבי יה"כ לאו ממלאכה המעכבות להתענות מדסמך לועניתם:

ואיזו זו הדחת כבשים ושלקות. וקשיא לר"א דמתיר אפי' ביה"כ שחל בשבת:

נראין דברים. הא דמותר לקנב כבשים ושלקות מן המנחה ולמעלן דוקא דברים שדרכן לאכלן צונן שיש טורח גדול בקניבתן ואיכא למיחש לסכנה:

אבל בדבר שדרכן ברותחין. אסור עד דידו מתחממת יכול לקנב ואין בו שהייה:

גלשא. מחומם הרבה וכ"ה בבבלי פ' כל שעה:

אם אומר את כן. לחלק בין דבר שדרכו לאכול צונן ובין דבר שדרכו לאכול רותח:

אף הוא מתבייש. להראות שהוא רוצה לאוכלו צונן דמיחזי כרעבתנות' ונמצא בא לידי סכנה הלכך אין לחלק והכל מותר:

מהו מימר לחליטה. מהו שיאמר לעכו"ם העושה חליטות והוא מין אופה שיעשה לו חליטה ביה"כ כדי שיהא מוכן לו בערב:

תופין. חלות שנאפין הרבה פעמים כדי שתהיה נאה לו והוא מלשון המקרא תופיה ואמרו בת"כ תאפה נאה ר' אומר תיאפה הרבה:

זה אוכל נפש. עשיית חליטה והתופין הוא אוכל נפש אבל עשיית פתיל' אינו אוכל נפש ואסור:

מתני' ובכ"מ. בין נהגו בין לא נהגו:

ת"ח בטלים. ממלאכה אותו היום כדי שלא יסיחו דעתם מאבילות:

רשב"ג אומר יעשו וכו'. מפרש בגמרא:

גמ' כמתמיה. הא דאר"ג יעשה אדם וכו' מתמיה על דברי הת"ק דלדבריו כל אדם יעשה עצמו ת"ח ויאמרו מלאכה הוא דלית ליה נמצא דהכל בטלים ממלאכה בט"ב וכל עצמן לא גזרו חכמים שלא לעשות מלאכה בט"ב אלא במקום שנהגו ונמצא תקנת חכמים בטל הלכך אף הת"ח צריכין לעשות במקום שנהגו:

מתני' וחכ"א ביהוד' וכו'. חכמים סוברי' דעשיית מלאכה בע"פ לאו במנהגא תליא מילתא אלא בגליל היו אוסרים איסור גמור ולא מכח מנהג וביהודה מתירין:

הלילה. ליל י"ד לאנשי גליל שאוסרים לעשות מלאכה בע"פ כל היום:

ב"ש אוסרים. כשאר י"ט שהלילה הולך אחר היום:

וב"ה מתירים. מידי דהוי אתענית שהיום אסור באכילה והלילה מותר:

גמ' הא יום. י"ד ובגליל לכ"ע אסור מנ"ל:

יום פסח הוא לה'. דכתיב זבח פסח הוא לה' וקרא יתירא הוא אלא לומר לך יום שאתה זובח הוא יהיה לה' והיינו כולא יומא:

שני תלמידים שנו אותה. בא לתרץ הא דתני בתחילת פרקין מקום שנהגו והכא קתני לשון איסור לכך קאמר דשני תנאים הם וחכמים דמתני' לאו היינו תנא דריש פרקין:

אשכחית אמר תלתא תנאי. פליגי באיסור עשיית מלאכה בע"פ:

וחד אמר מנהג. אורויי לא מורינן ואי עביד לא מהדרינן עובדא:

מתני' שלש אומניות עושין מלאכה. בכל מקום וטעמא מפרש בגמרא:

רצענין. אושכפין:

גמ' גומרה בי"ד. אפילו במקום שלא נהגו לעשות מלאכה ובלבד שתהא המלאכה ההיא בדבר שהוא לצורך המועד:

החייטין. משום הכי שרו בי"ד בכל מקום שכן מצינו בהן קולא משאר אומניות בחול המועד שכן ההדיוט תופר כדרכו כדתנן במועד קטן הדיוט שאינו אומן בכך הלכך בי"ד דקיל מחש"מ אפי' אומן נמי שרי:

שכן נזירין וכו'. וכיון דאשכחן ביה היתר קצת בחש"מ הלכך בי"ד דקיל טפי מותר לכ"ע:

שכן דרך עולי רגלים וכו'. דמסתמא היו עולי רגלים צריכין לתקן מנעליהם שבלו בהליכתם לירושלים:

עשירים היו. אותן שעלו לרגל דמי שאין לו קרקע פטור מן הראיי' ועלו בבהמה ולא היו הולכים ברגליהם ולא בלו מנעליהם בדרך:

מתני' מושיבין שובכין כשנותנין ביצים תחת תרנגולת להתחמם לגדל אפרוחים קרי מושיבין שובכין:

ותרנגולת. המחממת ביצים שברחה מעליהם בחש"מ מחזירין אותה. ל"א ה"ג בסדר המשנה מושיבין שובכין ותרנגולות כלומר שובכין ליונים ותרנגולת היו מושיבין להתחמם לגדל אפרוחים והכי מסתבר דשובך לא שייך אלא ביונים:

גורפין. ומשליכין לחוץ ובמועד שחמור יותר אין משליכין לחוץ אלא מסלקין לצדדים:

גמ' הא במועד. פי' בחש"מ אסור להושיב שובכין אלא אם ברחה מותר להחזירה וכדפרישית במתני' אין מרביעין את הבהמה במועד. דקעבד מלאכה בחש"מ דאסור:

לבקרות. מקום שיש שם בהמות הרבה והיא נרבעת מאיליה:

שלא תיצן. שלא תצטנן ותמות:

והן שיחזירוה וכו'. והוא שיחזירו אותה תוך ג' ימים למורד' שעדיין לא עברו ג' ימים שברחה מהם אבל לאחר ג' ימים אין מחזירין אותה שכבר נצטננו הביצים ונפסדו:

והוא שישבה הראשונה על הביצים ג' ימים. שכבר נתקלקלו ואם אין מושיבין אחרת הרי הן אבודין דאין ראויין לאכילה:

ה"ג א"ר מנא מתניתא אמרה כן י"ד ט"ו וט"ז ומקצת היום ככולו. וה"פ ממתני' מוכח דאיירי שכבר ישבה עליהן ג' ימים שהרי בי"ד מושיבין אותן ובחש"מ ברחה והיינו ג' ימים דמקצת היום ככולו. ל"א קשיא ליה לר' מנא וכי אמרה מתניתא כן שהרי אע"פ שהושיבוהו בי"ד מותר להחזירה או להושיב אחרת תחתיה בחש"מ אע"פ שאינן ג' ימים מעת לעת:

מתני' עשו אנשי יריחו. היו נוהגין לעשות ישראלי' הדרים ביריחו:

כל היום. של י"ד:

וכורכין את שמע. מפרש בגמ' מתירין גמזיות. גידולין ענפים שגדלו בחרובין ושיקמין שהקדישו אבותיהן הן היו מתירין ליהנות מן הגידולי':

ואוכלין. בשבת ובי"ט פירות שנמצאו תחת האילן ולא נודע אם נשרו מאמש והם מותרים או נשרו היום ואסורים:

ונותנין פיאה לירק. והוא פטור מן הפיאה כדמפרש בגמרא:

ומיחו בידן. משום דקא מפקעי ליה ממעשר והעניים אוכלין אותה פיאה בטיבלה כסבורין שהיא פיאה גמורה ופיאה פטורה מן המעשר משום דהפקר היא:

גמ' ופריך מאן תנא קוצרין ר"מ. דס"ל על קוצרין לא מיחו בידן ואדרבה ברצון חכמים היו עושין:

מאן תנא גודשין ר"י. דעל גדישה לא מיחו בידם וקשיא מתני' כל עמא מודים. בין רבי מאיר בין ר"י מודים דקוצרין ביריחו שהיא בית העמקים שממקום שאי אתה מביא אתה קוצר:

וכל עמא מודים שאין גודשין. דלאו פסידא איכא אם ימתינו:

מפליגין. כי פליגי ר"י ורבי מאיר לאו בקצירה וגדישה פליגי אלא בהרכבת דקלים:

רי"א לא היו עושין ברצון חכמים. אלא שלא מיחו בידם:

אלא שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה. בין שמע ישראל לה' דמשמע דאמר לה' שישמע ישראל ויענם וכן צריך להפסיק בין אלקינו לה' כי היכי דנשמע שמע ישראל כי ה' שהוא אלקינו הוא ה' אחד:

אלא שלא היו אומרים בשכמל"ו. וכורכין היינו שהיו מדבקין כל הקריי' כמות שהיא:

מה רבנן סברין מימר. כלומר למה מיחו בידם חכמים:

אפי' תימר. איבעית אימא דאף רבנן סברי שלא הקדישו אלא קורות ואפ"ה אסרו דנהי דאין מעילה בגידולין איסורא מיהא איכא:

מהו שישייר לו מן הגידולין. מי יכול לשייר לעצמו הגידולין או דלמא כיון דינקי מן ההקדש אסורין:

נשמעינה מן הדא. תא שמע ממתני' דפיאה פ"ז:

משנודע העוללות. דתנן התם המקדיש את כרמו עד שלא נודעו העוללות אין העוללות לעניים משנודעו העוללות העוללות לעניים אף על גב דגדילין בקרקע של הקדש אפ"ה שריין:

ומשני שנייא היא. שאני התם דלכך אינן קדושים שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והעוללות של עניים ואף הקרקע משועבד' לעוללות:

ופריך מעתה. דטעמא שאין אדם מקדיש שאינו שלו אם כן אפי' לא נודעו העוללות יהיו לעניים שהרי כרם זה משועבד לעוללות של עניים:

ומשני שנייא היא. שאני התם כשהקדישו קודם שנודעו העוללות הרי זה כנוטע כרם להקדש שפטור מן העוללות:

אפי' דבר שהוא לה'. כלומר דבר שהוא להקדש שביעית חלה עליו הלכך חייב בשביעית אף על פי שאינו חייב בשאר דברים:

בעי קומי דר' מנא. הא דאמרת כרם של הקדש חייב בשביעית מה עושין בפירותיו בשביעית לאכלן בלא פדיון א"א דאין הקדש יוצא בלא פדיון:

לפדותו ולאוכלו. נמי אי אפשר דהא הדמים ניתן לבדק הבית והגזבר לוקח בו כלים לצורך בדק הבית:

א"ל הגזבר הי' מחלפן ביד אחר. והשני היה נותן דמים אחרים תחת דמי הפדיון והדמים אלו מותרין לכ"ע:

ה"ג למה לי נן פתרין לה כההיא דאר"י. וה"פ למה אין אנו מפרשים הא דחייב בשביעית כהאי דר"י דא"צ לפדותן:

דברי ר' יוסה מפני שקדם וכו'. אהא דתנן בנדרים פ"ד מי שחבירו מודר הנאה ממנו מניח על הסלע ואומר הרי הן מופקרין לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל ר' יוסי אוסר וא"ר יוחנן טעמא דר' יוסי מפני שקדם נדרו להפקירו ואיך יכול להפקירו אבל אם קדם הפקירו לנדרו שרי שאין אדם אוסר מה שהפקיר כמפורש שם בנדרים:

והכא. נמי מפני שקדם הפקר נדרו דהיינו מצות הפקר בשביעית היה קודם שהקדישו ומעולם לא הקדיש פירות שביעית והלכך יכול לאכלן בלא פדיון:

אר"י מעשה היה וכו'. סוגיא זו לא שייך הכא ואגב שיטפא דסוגיא דלעיל הנזכרת בפיאה מייתי לה להך דבתרה נמי לכאן וה"פ אר"י מעשה והורו חכמים כרבי יוסי דמתניתין דהתם דאמר אף משנודעו העוללות העניים יתנו שכר גידוליו להקדש:

ה"ז כלוקח קורדם מפירות שביעית. ואע"ג דפירות שביעית עצמן נאכלין בקדושת שביעית מ"מ כיון דשביעית תופסת דמיה אף הדמים צריך שיאכלן בקדושת שביעית:

לית הדא פליגא על רבי יוסי. הא דתנן במתניתין דפיאה איזהו שכחה בעריס כל שאינו יכול לפשוט ידו וליטלו וברוגליות משיעבור הימנה וקאמר דהא פליג על ר"י דאמר משיעבור הימנו מיד הוה שכחה:

ומשני שנייא היא. שאני עריס שכן דרכו לבחן ולחפש הלכך כל שיכול לפשוט ידו וליטלה אף על פי שכבר עבר ממנה לא הוה שכחה:

אפי' על ר"א. ל"ק ממתני' דתני וברוגליות משיעבור ממנה ור"א אמר משמי' דר"ח כל זית שאתה יכול וכו':

שנייא היא. שאני רוגליות שכל אחת כשורה בפני עצמה חשיבה הלכך משיעבור ממנה הוה שכחה:

ונצרך לדמיו. ורוצה למכרו מהו שידחה הלוקח להשוכר ומייתי ליה הכא משום דדמיא להא דלעיל דאמרי' אימתי בזמן שלא הקדיש וכו':

א"ל לא עלה על דעת. המשכיר שימות ברעב ואדעתא דהכא לא השכיר לו הלכך מותר למכרו:

מסתיוסית באוני הוא. עומד הוא השוכר בשטרו ודר בו כל זמן השכירות:

ונקנית המקח. ללוקח לאחר שיכלה השכירות כ"מ בב"מ פ"ח:

הוות נימורת. היתה אשה אחת בציפורי מעיר נמרה:

והוון. בני' דרים אצלה בשכירות והיתה רוצה לצאת מציפורי ולמכור ביתה והיו השוכרים מעכבים:

אפיק רבי מנא. הוציא רבי מנא השוכרים כהא דאמר רבי אימי לעיל:

אמר. רבי מנא. לא שאני סובר כר' אימי אלא בשביל אנשי ציפורי שלא יחליטו הבית לבנים של זו ל"א שלא יחליטו אנשי ציפורי הבית לעצמן:

מה נן קיימין. במאי עסקינן:

אלא. הכא במאי עסקינן בסתם שלא נודע אימת נשרו:

אלא מן הלפת ומן הקפלוטות. מעלין שלהן דאמהות כ"ע מודו דהא מתקיימין:

ה"ג אף לכרוב:

בבן מביא יין. כך שמו:

ונתן להם בכפליהן. כפל ממה שנתן להם בנו נתן להם חולין מתוקנין ומעושרין:

לא שהית' עינו צרה. שנתן להם עתה בכפלי' כדי שידעו להבא שלא יתן להם פיאה א"נ שהיה רואה בידן ירק נאה וטוב ונתן להם בכפלים ירק רע:

אלא שהיה חושש לדברי חכמים. שאמרו אין נותנין פיאה לירק וכדפרישי' במתני' חד זמן. פעם אחת היו צריכין רבנן נדבה לדבר מצוה ושלחו לר"ע ואחד מן החכמים עמו:

אתון. רבנן ורצו למיעל לביתיה של בן מביא יין ושמעו קול תינוק שא"ל מה ניקח לך לאכול היום:

טרוכסימון. מין ירק הנקרא עולשין:

לא מן יומא דין. לא ממה שנלקט היום אלא ממה שנלקט אתמול דהוא כמיש ויכול לקנותו בזול:

שבקין ליה. הניחו אותו והלכו להן ולא נכנסו לביתיה שיתנדב גם הוא כי אמרו מסתמא אין לו מעות כעת מדמצמצם כל כך בהוצאת פרנסתו:

מן דזכון כל עמא. לאחר שהתנדבו כולן אתו לגביה:

אמר להו למה לא באתם אצלי מתחלה כמנהגכם:

אמר כבר. באנו ושמענו קול התינוק א"ל מה ניקח היום וכו'. לכך לא באנו כדלעיל:

אמר. מהדברים שבינ' ובין התינוק אתם יודעין אבל אי אתם יודעים מה שביני ובין בוראי אע"פ שאני מקמץ בהוצאתי אינני מקמץ בהוצאת הצדקה:

אעפ"כ שבאת' אצלי לבסוף. זילו ואמרו לאשתי והיא תתן לכם מידה אחת מליאה דנרין:

אזלו ואמרו לה. שכך צוה בעלה שתתן להם מדה מליאה דנרין:

אמרה. להם מה אמר לכם מדה גדושה או מחוקה:

אמרה. להם אני נותן לכם מדה גדושה ממה נפשך מותרים אתם ליקח אם אמר הוא מדה גדושה הרי כדבריו אני עושה ואם לאו אני מחשב זה שהגדוש יותר מעל המחוק מן כתובתי:

כיון ששמע בעלה כך. שעיניה יפות ליתן צדקה ורצתה לפחות מכתובתה בשביל הצדקה כפל לה כתובתה:

הדרן עלך פרק מקום שנהגו