מתני' תמיד. של בין הערבים:

נשחט כל ימות השנה:

וקרב בתשע ומחצה. גמר הקרבתו שהיו שוהין שעה אחת בעשייתו:

ערב פסחים. מקדמינן ליה משום דבעי למיעבד פסח אחריו:

חל ערב פסח להיות בערב שבת. בעינן לאקדומי טפי משום דבעי לשחוט פסח אחריו ולצלותו מבעוד יום:

גמ' כתיב וזה אשר תעשה על המזבח. כבשים בני שנה שנים ליום תמיד:

הייתי אומר יקריבו שניהן. כל זמן שירצו או שניהן בשחרית או שניהן בערב דלא קפיד קרא אלא שיקריב שנים ליום:

עם הנץ החמה. דכתיב בבקר:

עם דמדומי חמה. היינו לעתות ערב דכתיב בערב:

נאמר כאן. בתמיד בין הערבים:

ונאמר להלן. בפסח בין הערבים:

ופריך מה חמית מימר. מה ראית לומר דבין הערבים משמע משש שעות ולמעלן:

ומשני אע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר וכו' כי ינטו צללי ערב. ואימתי הצל נוטה למערב משש שעות ולמעלה והוא קורא אותו ערב:

ופריך ויהא כשר לשחוט התמיד משש שעות ולמעלן. ואנן תנן במתני' תמיד נשחט בח' ומחצה:

ריב"ל אמר. מהכא שמעינן דנשחט בח' ומחצה:

בין הערבים כיצד. הא ודאי בהתחלת הערב ממש לא איירי קרא דא"כ לכתוב בערב בין הערבים ל"ל אלא לדרשא חלוק הערב לשני חלקים שתי שעות ומחצה לכאן קודם עשייתו וב' שעות ומחצה לאחריו:

לעיסוקו. היינו לעשייתו:

שבק ריב"ל רישא. דברייתא ואמר הסיפא לחוד:

דלכן. ולא כן הוא אלא כהא דתני חנניא בן יהודה:

שומע אני בין הערבים. דכתיב בפסח היינו בין שני ערבים בין ערב של י"ד ושל ט"ו:

יכול היום והלילה. של י"ד בכלל וכשירי' לשחיטת הפסח שהן בין תחלת הערב של י"ד עד תחלת ערב ט"ו:

ת"ל יום. דכתיב והיה לכם למשמרת עד י"ד יום משמע דוקא יום אבל לא לילה:

יכול בשתי שעות ביום אם שחט הפסח בב' שעות ביום י"ד יהא כשר:

ת"ל בערב. אשר תזבח בערב:

ה"ג נמצאת אומר שהפסח קרב בט' שעות ומחצה ונמצאת אומר שהתמיד קרב בט' ומחצה. וה"פ השתא דילפינן דבין הערבים דפסח הוא לאחר ט' שעות ומחצה ה"ה בין הערבים דתמיד נמי לאחר ט' שעות ומחצה:

הדא דתימר. לא אמרן שקרב בט' ומחצה אלא למצוה אבל לעיכוב אם שחטו מו' שעות ולמעלן כשר כדתנן לקמן בפרקין דאם שחט הפסח לאחר חצות כשר:

ופריך ויימר אף בשחרית כן. דבדיעבד כשר ל"א הא כתיב נמי יום ונאמר דבשחרית לאחר שתי שעות ומחצה כשר:

ומשני הכא. בערב כתיב בין הערבים לחלק אבל בשחרית מי כתיב בין הבקרים:

תפילות מאבות למדו. ולא אסמכוה רבנן אקרבנות לכך מתפללין מנחה משש שעות ולמעלן אפי' לכתחלה משא"כ תמיד לכתחילה בעינן דוקא בט' שעות ומחצה:

אב בית דין ל"ג. מאן תנא בין בחול בין בשבת. הקרבת תמיד בזמן א':

כסידרו. של תמיד בע"פ שחל בחול כך סידרו בע"פ שחל בשבת:

כסדרו בע"ש. שקרב התמיד בשש ומחצה כיון דבעי למיעבד פסח אחריו ה"נ בשבת דלא קרבו נדרים ונדבות אחריו מקדמינן ליה בשש ומחצה:

מאחר שעה לפלפולו. כלומר לצורך השאלות והדינים המתחדשים בכל ע"פ בהקרבת הפסח:

מקדים שעה אחת לעיסוקו. של פסח כיון דזמן קצר והמלאכה מרובה:

כדי שלא יכנסו למצות אכילת הפסח והמצה מבולבלין כשכור:

ופריך ויקרב פסח תחילה. מיד אחר שש והתמיד אחריו:

ומשני אם אומר את כן נמצאת אתה עוקר בין הערבים. דכתיב גבי פסח דמשמע בט' שעות ומחצה זמנו:

ופריך אם מקיים אתה בין הערבים. דפסח אתה עוקר בין הערבים דתמיד א"כ מאי בינייהו דהא עכ"פ צריכין לעקור בין הערבים אחד מאי חזית דעקרית להאי דלמא נעקור להאי דפסח:

ומשני תמיד אם מבטלו. בשלמא תמיד אע"ג דמבטלין בין הערבים דכתיב גבי' בע"פ מ"מ מקיימין אותו בשאר ימות השנה אבל בין הערבים דפסח אם אין מקיימין אותו בע"פ נמצא אתה מבטל אותו לגמרי:

ופריך ויקריב פסח תחלה. בין הערבים ותמיד אחריו סמוך לערב:

ומשני יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים. דבפסח כתיב שם תזבח את הפסח בערב וכתיב ושחטו אותו וכו'. בין הערבים ובתמיד לא נאמר בערב אלא ואת הכבש השני תעשה בין הערבים:

ר' ירמיה. פריך מה ראית לומר בערב משמע מאוחר יותר מבין הערבים דלמא ערב קודם בין הערבים איירי והיינו משינטו צללי ערב והוא משש שעות ולמעלן והוא הערב הראשון דעלי' קאי בין הערבים:

אלא כן הוא. עיקר התירוץ:

יאוחר פסח שנאמר בו כבוא השמש. דמשמע סמוך לערב:

מתניתא. ברייתא מסייע לר"י והיינו בריית' דתני בה כבוא השמש אתה זובח:

שם תזבח את הפסח בערב. כבוא השמש מועד צאתך מארץ מצרים ומפרש לקרא דג' זמנים כתבו בו:

כבוא השמש אתה אוכל. היינו בלילה ממש:

מועד צאתך. שהוא סמוך ללילה אתה צולה:

ופריך ויקרבו תמיד ופסח כאחת. נמצא שני הכתובים בין הערבים קיימים:

ומשני אר"י. כתיב כבש שני תעשה בין הערבים משמע כבש אחד ולא פסח שני דישנו הרבה כבשים:

ה"ג תני ר"נ אומר בכל יום ויום תמיד נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה:

מהו בכל ע"פ ופסח. כלומר הא דתני ר"נ בכל יום ויום בכל ע"פ קאמר דס"ל אפילו חל ע"פ בחול נשחט התמיד בשש ומחצה. טעמיה דהאי תנא כדי ליתן ריוח חצי שעה לכל כת דפסח נשחט בג' כיתות נמצא כשהתמיד קרב בז' ומחצה נשתייר עוד עד הערב ד' שעות ומחצה הרי שעה ומחצה שעה אחת לעשייתו וחצי שעה ריוח בינתיים וכן בין התמיד לעשיית הפסח והאחרונה כלה עם דמדומי חמה:

קטורת לפסח. יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים:

פסח להטבת נרות. אף ע"ג דגם בנרות לא כתיב אלא בין הערבים היינו טעמא דמאחרין כדי שיקרבו נסכי תמיד עם הנרות אחר הפסח:

ת"ל עליה עולה. מפרש בסמוך:

אלא וערך עליה העולה. דמשמע העולה החשובה האמורה תחלה לכל העולות והיינו עולת התמיד דבפ' קרבנות דצו את אהרן קרבן תמיד כתיב ברישא:

מחוסרי כפרה. כגון מצורע או זב ששכח ולא הביא כפרתו קודם לתמיד ואם לא יביא כפרתו אסור באכילת פסח כדין מחוסר כיפורים שאסור בקדשים בכרת כטמא:

הדא דתימא. לא אמרן שאין מחוסר כיפורים מביא כפרתו אחר תמיד של בין הערבים אלא בע"פ דוקא במצורע עשיר שמביא חטאת בהמה ובעיא הקטרה ואין הקטרה לאחר התמיד:

אבל במצורע עני. שאינו מביא אלא חטאת העוף ואין מקטירין ממנו על המזבח אפי' בשאר ימות השנה מקריב אפילו לאחר התמיד דעשה דהשלמה גבי הקטרה כתיב ועיקר טהרתו של מחוסר כפרה בחטאת תלויה דכתיב והקריבו לפני ה' וכפר עליה ובחטאת קאי ביולדת:

אר"ש בר אבדימי. לעולם במצורע עני איירי שהרי מביא אשם בהמה ועיקר טהרתו תלוי בו שהרי ניתן מדמו ע"ג בהונות:

מתני' שלא לשמו. ששחטו לשם שלמים:

או קיבל או הוליך או זרק שלא לשמו. שבד' עבודות אלו הפסח נפסל במחשבתן אם לפסול או לפגל:

או לשמו ושלא לשמו. בגמרא מפרש אי במחשבת עבודה אחת קאמר אי במחשבת שתי עבודות כגון קיבל לשמו וזרק שלא לשמו:

פסול. מפרש בגמ' דכתיב ואמרתם זבח פסח הוא. והאי הוא מיותר:

גמ' שאינן מעכבין את הכפרה. שנא' כי הדם הוא בנפש יכפר:

וכפר על המטהר. ולא על חבירו:

מעתה. אי הכי אף בהקטרה תפסול מחשבת בעלים דהא לא כתיב גביה אלא ועסה:

ת"ל וכפר. ואין כפרה אלא בזריקה דכתיב כי הדם הוא בנפש יכפר:

שאין מחשבת ערלים וטמאים פוסלין בה. שאם שחט החטאת לשם ערלים או טמאים אינה פסולה דקיי"ל ערל וטמא שרץ משלחין קרבנותי':

פסח שמחשבת ערלים וטמאים פוסלין בו. שנאמר איש לפי אוכליו:

ופריך לא אם אמרת בחטאת. ששינוי בעלים פוסלין בה שהיא ק"ק:

לא מחשבה למדת. הרי אינך רוצה ללמוד פסח מחטאת אלא לענין מחשבה וגבי מחשבה מצינו שפסח חמור מחטאת כדאמרינן לעיל שבפסח מחשבת ערלים וטמאים פוסלת:

ומחטאתו של מצורע אנו למידין. בתמיה דהאי קרא ועשה הכהן את החטאת וכפר וכו' לא לחידושה יצאה. בתמיה הא מהאי קרא למידין שאף נסכים ושל חטאת מצורע בעינן לשמה משא"כ בשאר נסכים ואין למידין מן החידוש:

שתהא פסולה שלא לשמה. דהיינו שינוי קדש:

לא מן. האי קרא דכתיב ושחט אותה לחטאת והאי קרא בחטאת חלב כתיב ואפ"ה ילפינן חטאת מצורע מיניה בהיקישא דזאת תורת החטאת תורה אחת לכל החטאות א"כ בהאי היקישא ילפינן נמי כל החטאות מחטאת מצורע דשינוי בעלים פוסל בהן:

שחטו לשמו. שלא חישב על השחיטה אלא על הזריקה חישב בשעת שחיטה דהיינו מעבודה לעבודה:

יש שלא לשמו מעבודה לעבודה. מחשבה מועילה מעבודה לעבודה במחשבת שלא לשמו:

ה"ג רשב"ל אומר אין שלא לשמו וכו'. ויהא כשר. דלא יליף מפיגול כדמסיק רבי יוסי ה"ג אלו שחט על מנת לזרוק דמו למחר שמא אינו פיגול וה"פ דודאי פיגול הוא כדתנן פ"ב דזבחים השוחט את הזבח ע"מ לזרוק דמו למחר פיגול:

שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו. בשינוי קדש או שינוי בעלים נמי פסול:

מן תרתין מילין. בשני דברים לא דמי מחשבת פיגול לשינוי השם ואין למילף מפיגול:

שמא אינו כשר. בתמיה דודאי כשר דשינוי בעלים אינו אלא בזריקה דמוכפר עליה נפקא ועיקר כפרה בדם:

ה"ג שחטו לשמו לקבל דמו למחר פסול. דמחשבת פיגול פוסל מעבודה לעבודה אפי' משחיטה לקבלה דכתיב אם האכל יאכל מבשר זבח השלמים פיגול הוא לא ירצה בדברים המביאין לידי אכילה הכתוב מדבר:

אלו שחטו לשמו וכו'. כלומר ותו איכא בין מחשבת פיגול לשינוי שמו דאילו פיגול פוסל אפי' בהקטרה דכתי' ואם האכל יאכל בב' אכילות הכתוב מדבר אחת אכילת אדם ואחת אכילת מזבח:

להקטר אמוריו שלא לשמו כשר. דדוקא עבודה שהיא מעכבת כפרה פוסל דכתיב זבח פסח מה זביחה מיוחדת שהיא מעכבת כפרה יצאה הקטרת אימורין שאין מעכבין כפרה דעיקר כפרה בדם:

אר"י אני ראיתי את רבי ירמיה שתפס לרבי בא ושאל ממנו שיאמר לו מ"ט דר"י דאמר מחשבין מעבודה לעבודה בשינוי שמו:

נעשה וכו'. א"ל רבי בא דטעמא דר"י שנעשה כאלו חישב בשחיטה לשמו ושלא לשמו דפסול לכ"ע:

ה"ג א"ל ואין כיני שחטו לאוכליו וכו'. וה"פ א"כ לדבריך אף השוחט לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו יהא כשר דנימא שנעשה משעה ראשונה כאלו שחט לאוכליו ושלא לאוכליו דכשר:

ה"ג לית יכול וכו' לזרוק דמו שלא לאוכליו פסול. וה"פ וכ"ת ה"נ שחט לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו דכשר לית יכיל אי אפשר לומר כן דאמר רבי אילא משמיה דרבי יוחנן דפסול:

ומשני אתא ר' יעקב בר אחא ואמר משמיה דר"י דכשר וליתא לקושית רבי ירמיה:

רבי יוסה. הביא ראיה דטעמיה דרבי יוחנן דאמרינן נעשה וכו' מהני תרי מימרות דאמר רבי יוחנן דפוסל בשינוי שמו מעבודה לעבודה ומכשיר בשוחט לאוכליו לזרוק שלא לאוכליו וכדמסיק:

כל שאילו יבוא לאותה העבודה וכו'. כל עבודה שאלו חישב בעצמה פוסלת המחשבה ה"נ אם חישב לה מעבודה אחרת פוסלת הלכך שחט על מנת לזרוק שלא לשמו פוסל שהרי אם זרק שלא לשמו פסול אבל אם שחט על מנת לקבל שלא לשמו כשר שהרי אם קיבל שלא לשמו כשר שאין עיקר פסול שינוי השם אלא בזריקה דכתיב וכפר עליו:

ה"ג אלו זרק לשמו לגמור הזריקה שלא לשמו שמא אינו פסול שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו פסול:

ובשעת קבלה מחשב הוא. בתמיה וכי פוסלת המחשבה שבשעת קבלה לגמור הקבלה שלא לשמו הלכך אף בשחיטה אינה פוסלת:

ופריך אלו שחטו לשמו. על מנת להקטיר אימוריו למחר:

שמא אינו פיגול. בתמיה ודאי פיגול הוא דכתיב גבי פיגול ואם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר אחת אכילת אדם ואחת אכילת מזבח:

ובשעת הקטרה אינו מחשב. שאם חישב בשעת הקטרה חוץ לזמנו כשר שנאמר המקריב אותו לא יחשב זריקה בכלל היתה ולמה יצאה להקיש אליה מה זריקה שהיא עבודה מיוחדת ומעכבת כפרה אף כל עבודה שהיא מעכבת כפרה יצאה הקטרת אימורין שאינה מעכבת כפרה:

א"ל לא. תשיבני ממחשבת פיגול אמחשבת פסול דהיינו מחשבת שלא לשמו דהא אמר רבי יוסי דמשני טעמים לא דמיין מחשבת פיגול למחשבת פסול:

מה נפיק מן ביניהון. ל"ג ליה:

חילופין בשאר ימות השנה. פסח בשאר ימות השנה פלוגתייהו דר"י ורשב"ל הוא בהיפך דפסח בשאר ימות השנה קרב שלמים ובעי עקירה ואם שחטו לשם פסח וזרק דמו לשם שלמים ר"י לקולא ורשב"ל לחומרא:

ע"ד דר"י כשר. דנעשה כשחט לשמו ושלא לשמו וה"ל כעוקר שם פסח מיניה וכשר:

ע"ד דרשב"ל פסול. דנעשה כשוחט לשם פסח וסובר דפסח בשאר ימות השנה פסול:

על דא א"ל אבא בר אבא. על הא דמייתי בסמוך הקשה לי אבוה דשמואל דאיהו אבא בר אבא דאינון אמרין:

שבני בבל אומרים. ואם מן הצאן קרבנו וכו'. לאו קרא יתירא קא דריש אלא משמעותא דקרא משמע ליה הכי ואם דבר הבא מן הצאן דהיינו פסח שאינו בא אלא מן הצאן היה קרבנו הרי הוא לזבח שלמים ועל כרחך שלא בזמנו קאמר דאי בזמנו הא ילפינן לעיל דפסול א"נ מדכתיב לעיל אם מן הבקר קרבנו מכלל דהכא בצאן מיירי ואם כן מן הצאן מיותר לדרשא:

ה"ג התיבון הרי עולה מן הצאן. וה"פ מנ"ל דקרב דוקא שלמים דלמא קרב נמי עולה א"נ דלמא האי לזבח שלמים למותר עולה דקרב שלמים קאתי וזה נראה יותר. ומשני דבר שאינו בא אלא מן הצאן. מן הצאן קדריש:

התיבון הרי אשם. דלמא האי מן הצאן במותר אשם כתי' דאשם נמי איל תמים מן הצאן הוא ואינו בא מן הבקר:

דבר הבא מכל הצאן. בכבשים ובעזים כגון פסח לאפוקי אשם דאינו בא מן העזים אלא מן האילים בלבד:

ה"ג בכל אתר את אמר מן למעט והכא את אמר מן לרבות. וה"פ בכל מקום את אומר מן למעט כגון מן הבהמה להוציא את הרובע והנרבע מן הבקר להוציא הנעבד והכא את אומר לרבות פסח שהוא דבר הבא מכל הצאן. הכי גרסינן אמר ר' מנא הכא נמי מן למעט מיעט שאינו בא בן שני שנים מיעט שאינו בא נקבה וגבי אשם נמי מן למעט הוא שאינו בא אלא מן האילים בלבד כ"ה בשקלים. וה"פ ה"נ כי מוקמינן ליה בפסח מן להוציא הוא דלא אתי בן ב' שנים ולא אתי נקבה ומיהו הצאן מכל מין צאן משמע בין כבשים בין עזים ומיעוטא דמן לנקבות אתא ואי לאו ה"א דהצאן הוה מוקמינן ליה לאשם והוה ממעטים ממן שאינו בא אלא מן האילים בלבד:

ה"ג מעתה מותר הפסח בא עולה. ואין משנין דבר שהוא לאכילה כגון פסח בדבר שאינו לאכילה כגון עולה שהיא כולה כליל:

ואין משנין קדשים קלים. דהיינו פסח לעולה שהיא קדשי קדשים:

ה"ג אר"י על דא אמר ר' חנינא:

אלא א"כ. עקרו בשחיטה ששחטו לשם שלמים אבל אם שחטו לשם עולה פסול:

ואני אומר. דכל שלא לשמו בפסח כשר ואפילו שחטו לשם עולה:

לזבח שלמים. קרא יתירא הוא דהוה מצי למיכתב לשלמים:

כל שהוא זבח. כלומר לכל זבח שיזבחנו לשלמים יהיה:

משתנה למחשבת פסול. או לא. אם שחטו לשם עולה מיבעיא ליה אם אותה המחשבה הפוסלת בעולה פוסלת גם בו או לא:

היך עבידא. היכי דמי:

מ"מ פסול הוא. דאף אם שחט שלמים לזרוק דמו למחר פסול:

ה"ג שחטו ע"מ להקטיר מבשרו למחר אין תימר וכו'. וה"פ אם משתנה הוא למחשבת פסול אם חישב על העולה להקטיר בשרו למחר פיגול ואם אינו משתנה ה"ל כחישב על בשר שלמים להקטיר מבשרו למחר דפסול הוא ולא פיגול:

לשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה מיבעיא ליה. פסח ששחטו בשאר ימות השנה לשמו ושלא לשמו כשר הוא או פסול:

מכיון שאין לו שם. דלפסח לאו זימניה הוא ולשלמים לא אקדשיה:

נעשה כשוחטו. בשתיקה דתרווייהו לא מהני ואם שחטו בסתם כשר:

א"ל ואם כן ואפילו שחטו בשאר ימות השנה לשמו לזרוק דמו שלא לשמו יהא כשר דליהוי משעה ראשונה כשוחט לשמו ושלא לשמו דכשר:

מאן אמר בשתיקה כשר וכו'. מעיקרא דדינא קשיא מנ"ל למימר דשחט בשתיקה כשר או נאמר בעינן עקירה משום פסח לכך בשתיקה פסול:

מתני' לאוכליו ושלא לאוכליו כשר. דמקצת אוכלין לא פסלי:

ממרס בדמו שלא יקרוש כדי שיהא ראוי לזריקה:

ואם נזרק קודם לתמיד כשר. ואע"ג דאמרינן לעיל יאוחר דבר שנא' בו כבוא השמש ובין הערבים למצוה אבל לא מיפסיל בהכי:

גמ' איש לפי אכלו. הראוי לאכול פרט לחולה ולזקן ולערל ואפילו הן מנויין:

סורסי. ארמי ועל שם שנקרא ארם סוריא קורא לשונם סורסי כמו ל' יוני או פרסי:

כוס. שחוט למימרא דבשעת שחיטה צריך להתכוין לאוכליו:

שאינן יכולין לאכול כזית. קס"ד שאם אחד מבני חבורה חולה או זקן שאינו יכול לאכול כזית פוסל:

ופריך הדא אמרה. שמע מינה שהקטן שנמנה על הפסח ואינו יכול לאכול כזית פוסל כי היכא דחולה פוסל:

הדא אמרה היה נתון וכו'. ושמע מינה אם שחטו על מי שהוא בדרך רחוקה פסול כיון שאינו יכול לאכול כזית:

הדא אמרה. ושמע מינה סיועא לדרומיים:

אימורין שאבדו. אם חישב עליהן מחשבת פסול הזבח פסול והני שאין יכולין לאכול כזית כמי שאינן הן ואפי' הכי אם חישב עליהן פוסלין:

שחטו שתאכל ממנו חצי חבורה פסול. דהא הכא נשתיירו הבריאים שיכולין לאכול כזית אפ"ה החולין פוסלין הזבח:

תיפתר שהיו כולן חולין. הוא דפסול אבל אם יש בבני חבורה בריאים שיכולין לאכול כזית מפסח כשר:

א"ל ניתני לשם בני חבורה פסולין. ולמה תני לשם חולה או זקן וכו' דמשמע אפילו חולה א' ביניהם פוסל על כולן:

אמר ליה. הא קמ"ל אפילו היו בבני חבורה כשירים ופסולים אלא שהוא שחטו לשם הפסולין פסול:

מתניתא. הא דתנן במתני' שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו דכשר לא ששחטו לשם שניהם אלא בשחטו לאוכליו לחוד לזרוק דמו לאוכליו ושלא לאוכליו וקמ"ל דאין מחשבת אוכלין בזריקה:

ה"ג אבל אם שחטו משעה הראשונה לאוכליו ושלא לאוכליו פסול:

אלפן אגדה. למדני אגדה והם מדרשי' וטעמי הכתובים:

ומעוטי תורה. שאינן עוסקים בתורה כראוי ויש לחוש שיוציאו טעמי המקראות לענייני' זרים או ילעיגו עליהן ח"ו:

נהרדעאי. מבבל:

מה בין לשמו ושלא לשמו וכו'. מ"ש השוחט לשמו ושלא לשמו דפסול והשוחט לאוכליו ושלא לאוכליו דכשר:

פסולו מגופו. מחשבת פסולו בגופו של קרבן אבל מחשבת אוכליו פסול דבר אחר הוא:

אין את יכול לבור. מה חלק לשמו ומה חלק שלא לשמו אבל אוכליו אפשר לברר חלק אוכלים לצד זה וחלק חולה וזקן בצד אחר:

נוהג בכל הקדשים. דלכתחילה צריך לשחטן לשמן:

את שמע תרתי. שמעינן דליתא לתרי חלוקים שחילק ר' יונתן:

הרי פסולו מחמת אחרים ואת יכול לברר פסולו. דהא פסולו מחמת אוכליו הוא:

ואת אמר הכין. בתמיה איך אמרת שזהו מה שחלוק לשמו ושלא לשמו מן אוכליו ושלא לאוכליו. אלא כן הוא החילוק הנכון מה שאמרת לשמו ושלא לשמו נוהג בכל הקדשים וכו':

אית לך חורי. יש לך עוד חילוק אחר:

אינו נוהג אלא בשחיטה. דכתיב איש לפי אכלו תכוסו:

לאוכליו כזיתין. חישב שיאכלו הראויין לאכילה כל אחד כזית וכן חישב על שלא לאוכליו ודאי כשר:

הכי גרסינן ושלא לאוכליו כחצי זיתין כ"ש דכשר:

לאוכליו כחצי זיתין ושלא לאוכליו כחצי זיתין מהו:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן דקמיבעיא להו דמילתא פשיטא דכשר ממה נפשך אם מהני המחשבה לכשר ומהני נמי לפסול הרי הוא לאוכליו ושלא לאוכליו ואם לא מהני המחשבה לכשר לפסול נמי לא מהני והוה ליה כשוחט סתם דכשר ל"א מיבעיא ליה אם לא הוה מחשבת חצי זית מחשבה מי אמרינן דה"ל כחוש' שלא לאוכלין או לא:

מתניתא אמרה כן. ממתניתן מוכח שהמחשבה לכושר ולא לפסול:

דתנינן תמן. בזבחים פרק שני:

לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית. שניה' חוץ לזמנו או חוץ למקומו כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין דהכא ליכא שיעור' והכא ליכא שיעורא ש"מ דשני פסולים אין מצטרפין ל"א אכילה והקטרה הוא דאין מצטרפין הא לאכול ולאכול דומיא דלאכול ולהקטיר והיכי דמי בשני בני אדם מצטרפין הכא נמי שתי חצאי זיתים של אוכלין מצטרפין:

שחטו. לפסח על חצי חבורתו המנוים עליו:

שתתכפר. כלומר שיהיו יוצאין בו משום פסח:

נעשה כמתפיש וכו'. נעשה כתולה כפרת חצי חבורה שכיוון עליה בחצי חבורה שלא כיוון עליה וכיון שחצי שלא כיוון עליה לא נתכפרו בקרבן אף אלו שכיוון עליהן אין יוצאין בו:

במחזרה תניינא. כשחזר רבי יוסי על תלמודו בפעם שנית:

חזר בו רבי יוסי. ואמר שהוא פסול וכדר' יונה:

לא כן. לימדתני שהוא כשר:

א"ל. רבי יוסי הא קבוע בך גירסתך כמסמר. של ברזל הקבוע בכותל אמת שכך אמרתי מיהו השתא הדרני בי:

ה"ג שחטו קודם לחצות פסול. לאחר חצות מיד כשר. דזמן בין הערבים מתחיל מיד לאחר חצות אלא שאיחרו חכמים זמנו חצי שעה שאי אפשר לכוין כל כך:

לא יואחר התמיד. לא יקריב תמיד ביום ההוא:

תלמוד לומר תעשה. ואת הכבש השני תעשה דקרא יתירא הוא אלא לרבות דלעולם תעשה התמיד אפילו נשחט הפסח מקודם:

מתניתא אמרה. מברייתא זו שמעינן דפסח בשר אם נשחט קודם התמיד:

אין תימר פסול. דא"ת שהפסח פסול א"כ ל"ל קרא שמקריבין התמיד אחריו פשיטא דהפסח כמי שלא הקריבו מעולם הוא שהרי פסול הוא אלא ודאי דהפסח כשר:

ופריך תמן אמר. בברייתא שמביא לעיל בפרקין:

דם התמיד ואיבריו קודמין לפסח והכא אתה אומר שאם נזרק הדם כשר ל"א לעיל אמרינן דאיברי התמיד קודמין לפסח והכא תנן ובלבד שיהא אחד ממרס בדמו עד שיזרוק דם התמיד ואלו הקרבת איבריו לא קתני ופי' זה נראה עיקר:

כאן בחי. כל זמן שהפסח עומד חי מקריבין תחלה איברי התמיד:

כאן בשחוט. שכבר נשחט הפסח אין ממתינין בזריקת דמו רק עד אחר זריקת דם התמיד וזהו כפירוש השני:

מתני' עובר בלא תעשה. דלא תשחט על חמץ וגומר:

אף התמיד. של בין הערבים דערב פסח ששחטו על החמץ וטעמא יליף בגמרא:

רבי שמעון אומר הפסח בי"ד. ששחטו על החמץ:

לשמו חייב. משום לא תשחט על חמץ דפסח כשר הוא ושחיטה ראויה היא:

ושלא לשמו פטור. דפסול הוא וס"ל לר"ש שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה:

ושאר כל הזבחים ששחטן בי"ד לאחר חצות על החמץ בין לשמן בין שלא לשמן ואע"פ שכשירין הן כדתנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירין פטור:

ובמועד. בתוך הפסח אם לשמו שחטו לפסח על החמץ פטור מלא תשחט דפסח שלא בזמנו פסול לשמו והוי לה שחיטה שאינה ראויה:

שלא לשמו. אלא לשם שלמים:

חייב. דלהכי קאי והויא ליה שחיטה ראויה וחייב משום לא תשחט בהדי לאו דלא יראה ולא ימצא ואיכא מלקות נמי דשחיטה:

ושאר כל הזבחים. ששחטן במועד על החמץ:

בין לשמו וכו' חייב. דהא כשירין הוא וקרא אשאר זבחים נמי אזהר:

חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה. דפסולה היא משום דכתי' ושחט אותה לחטאת ולא הנשחטת שלא לשמה:

גמ' הזורק. דם הפסח על החמץ מניין שהוא עובר בלא תעשה:

לא תשחט על חמץ דם. היינו זריקה:

ממה שהוא מתחייב על הזריקה. תיפוק ליה כיון שיש לו בשעת זריקה כ"ש שהיה לו בשעת שחיטה הקודמת לזריקה וכבר נפסל הזבח ותו ליכא לחייבו עליו אלא ודאי שאף שנשחט על החמץ כשר:

תיפתר וכו'. כלו' לעולם הפסח עצמו פסול אם נשחט על החמץ ודקשיא אזריקה לא ליחייב דאיירי שנתמנה לו חמץ בין שחיטה לזריקה ולא נפסל הזבח בשחיטה:

או שהיה. א' שוחט שלא היה לו חמץ ולזורק יש לו חמץ:

תני חזקיה לעולם הזבח פסול ואיירי באדם אחד השוחט והזורק ואפ"ה חייב שתים דכיון דהתורה קראתו זבחי אף לאחר שנשחט על החמץ מחייבין עליו ל"א חזקיה תני דמקרא מוכח אפילו נשחט על החמץ כשר דקרא אותו זבחי אף לאחר שנשחט על החמץ דאל"כ הל"ל לא תשחט דם זבחי על החמץ ואי איפסיל ליה לאו זבחי ה' הוא וכ"נ עיקר:

אילולי דתניתה חזקיה. שהזבח כשר והיינו מוצאין שחייב על דבר פסול והיינו מחייבין המחמץ את המנחה הפסולה:

המחמץ. והמנחה הפסולה פליגי תרי תנאי איכא דתני חייב ואיכא דתני פטור:

אר"ח ולא פליגי מ"ד חייב בשנפסלה המנחה מחמת שנתחמצה הלכך גם המחמץ אחריו חייב:

מ"ד פטור בשלא נפסלה המנחה מחמת חימוצה אלא מחמת דבר אחר כגון יוצא וטמא הלכך פטור המחמץ:

רשב"ל אמר הוא דחייב השוחט את הפסח על החמץ דוקא כשהשוחט אחד מבני החבורה אבל אם שחט אחר שאינו מבני חבורה אע"פ שיש לו או לאחד מבני חבורה חמץ פטורין:

ה"ג מ"ד חייב שנאמר לא תשחט ולא ילין וכ"ה בבבלי. וה"פ כל שיש בו משום לא ילין עוברין עליו משום לא תשחט ואימורין ישנו בבל ילין:

מ"ד פטור זבחי. לא תשחט על חמץ דם זבחי:

שאינן מעכבין כפרה. דעיקר כפרה בדם שנא' כי הדם הוא בנפש יכפר:

מלק עוף. של מחוסר כיפורים על חמץ בארבעה עשר לאחר התמיד דמותר להביא כפרתו בי"ד לאחר התמיד כדלעיל בר"פ:

מ"ד חייב ניחא. דכתיב דם מכל מקום וזבחי אפילו עוף מין זבח הוא:

מאן דאמר פטור מ"ט. הוא עוף מין זבח הוא וזבחי איצטריך לדרשות אחרות:

ואין למידין עונש מפטור. דסובר דאיצטריך דם למעט עבודות שאינן דם ואין ללמוד ממנו חיוב:

שחייבין עליה בחוץ. אם שחט קדשים בחוץ חייב אבל המקבל והמהלך פטור שנא' אשר יעלה עולה או זבח מה העלאה שהיא גמר עבודה אף כל שהוא גמר עבודה חייבין עליו יצאו אלו שאינן גמר עבודה:

ה"ג ת"ל דם. והיינו זריקה:

ר"י בר זבדי הקשה לפני ר' יוסי מה ראית לדרוש שני המקראות הללו לפטור דון אותם לחיוב ונאמר זבח לרבות הקטרת אימורין ודם לרבות מקבל ומהלך:

ה"ג יכול המקטיר אימורין על חמץ יהא חייב ת"ל זבח וכו' אף אני ארבה הקטר אימורין וכו' יכול המקבל והמהלך על חמץ יהא פטור ת"ל דם מה זריקה וכו':

א"ל דבר השוה בשניהן מלמדין שאני יכול לקיים בו שני הדברים שיהא מעכב כפרה וחייבין עליו בחוץ מלמדין שיהא חייב דבזבח ודם איכא תרווייהו:

תמן תנינן. בריש ביצה:

בככותבת. תמרה:

לא שנו. כי פליגי בית שמאי ובית הלל לביעורו דבית שמאי סוברים מדאיצטריך קרא למיכתבינהו לתרווייהו לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור שמע מינה דיש חילוק בשיעורן:

אבל לאכילה. אפי' לב"ש חייב אפילו על חמץ בכזית:

וה"ג בין לביעורו בין לאכילה בככותבת:

מנן שמע רבי הדא מילתא. ממי שמע ר' דבר זה דבתרווייהו פליגי:

ה"ג א"ל ואנן אמרין רבי אבהו בשם ר"י לביעורו בככותבת לאכילה בכזית. כן מוכח בירושלמי בפרק קמא דביצה וכן מסיק בבבלי שם וכן משמע מבעיא דבסמוך:

שחטו על חמץ וכו'. לב"ש מיבעיא ליה אם שחט הפסח על החמץ מי סגי בכזית כאכילה או בעינן ככותבת כביעורו:

תמן א"ר ירמיה. ותו קמיבעיא ליה לעיל בפרק כל שעה אר"י שאם שני חצאי זיתים בתוך הבית אין מצטרפין לחייבו ולבערן אם שחט עליהן הפסח מהו מי אמרינן אלו היו בתוך הבית אין מצטרפין השתא נמי פטור או דלמא אלו היה בתוך הכלי היו מצטרפין השתא נמי חייב:

שחטו על שיאור. ותו קמיבעיא ליה אם שחט הפסח על שיאור מהו שיהא חייב:

מאחר דאמר רבי הונא בשם רב. לעיל בפרק ואלו עוברין דמותר להאכיל שיאור לכלבו פטור נמי אם שחט הפסח עליו או דלמא כיון דסבר רב דלוקה על אכילתו חייב אם שחט הפסח עליו:

אפילו נתון. החמץ עמו בירושלים חייב עליו:

דין כדעתיה וכו'. כלומר ואזדו לטעמייהו:

שני י"ט של גליות. העושה מלאכה בהן והתרו בו:

מקבלין התראה על הספק. ואם עשה בשניהם לוקה וה"נ אע"ג דלא חזינן ליה לחמץ בשעת התראה ואיכא למימר דנאכל או נאבד אפ"ה התראה מעלייתא ולוקין עליו אי אשתכח דה"ל בשעת שחיטה:

הכל מודים שאם היה החמץ נתון נגד השוחט שיכול לראותו דרך חלון ואפילו הוא בירושלים חיי' אפי' לרשב"ל דהא לאו התראת ספק הוא:

מ"ד ספק. דטעמו דרשב"ל משום דהוא התראת ספק הכא ודאי הוא וחייב:

מ"ד בעזרה. דטעמו דרשב"ל דדריש על בסמוך והכא כתיב לא תשחט על חמץ דמשמע שיהא עזרה הא בירושלי' אע"פ שהוא רואהו פטור:

דם זבחי. לשון רבים מרבינן נמי התמיד דאף הקרי משמע זבחי המיוחד לי והיינו התמיד:

ומשני אחר שריבה הכתוב. מיעט ג"כ דלא כתב בחד קרא דם זבחי דהוה משמע בכולן לחייב בי"ד:

מרבה אני. לחייב שאר כל הזבחים בחולו של מועד שכן מצינו שהחמיר הכתוב בחמץ בחול המועד שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא משא"כ בי"ד אינו עובר על בל יראה:

ואתיא הא דר"ש כי האי דאר"מ לעיל בפ"ק:

משש שעות ולמעלה. עד הערב מדרבנן:

א"ר מנא וכו'. בא לתרץ למה במועד פסח לשמו פטור הא כתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין לבקר זבח חג הפסח לכך קאמר הא דכתיב זבח חג הפסח היינו בי"ד דוקא שאז מיקרי זבח חג הפסח משא"כ במועד שבא שלמים:

חבורה היתה מקשה. כולם הסכימו בקושיא זו:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן הא דתנן במתני' במועד לשמו פטור שלא לשמו חייב:

אם בשעבד. הפסח והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון קודם הקרבה והרי שניהן קיימין:

ה"ג בין לשמו בין שלא לשמו פסול וניתק לרעייה. דהכי תנן לקמן בפ' מי שהיה טמא אר"ע אני אפרש הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה:

ואם בשאבד ונמצא לאחר שחיטת הפסח:

ה"ג בין לשמו בין שלא לשמו כשר. שלמים הוא דהכי תנן בסיפא דמתניתין דלעיל אחר שחיטת הפסח קרב שלמים:

וקיימנה וכו'. ושנינן דמתני' איירי בשנטמאו הבעלים בי"ד או שהזידו. ולא הקריבו אותו בי"ד דסתמו לפסח שני קאי הלכך לשמו פטור דפסול הוא ושלא לשמו חייב דשלמים הוא:

והיידונו לשמו פטור. ואיזהו לשמו דפטור וכשר אפילו צריכין בעלים לפסח שני ויותר נראה דהכי גרסינן והידינו שלא לשמו פטור:

בשעברה שנתו בין פסח ראשון לב'. ואינו ראוי לפסח שני והוה שלמים מיהו עקירה בעיא דלחייב עליה משום ששחטו על חמץ:

בשעובר זמן כפרתו. קס"ד שהפרישו לפסחו בפסח שעבר:

פסח שעיבר זמנו. כגון שעברה שנתו או שמתו הבעלים ושחטו לשמו בארבעה עשר דה"ל שוחט שלמים לשם פסח:

או ששחט. א' מכל הזבחים לשם פסח בי"ד:

כשוחט פסח לשם שלמים. דודאי פסול כדאמרינן לעיל ה"ה שלמים ששחטן לשמו פסול:

כשוחט שלמים לשם פסח בשאר ימות השנה דודאי כשר כ"ש בזמנו שהוא כשר לשמו אינו דין שיכשיר אחרים לשמו:

ופריך מכיון שעיבר זמנו ל"ש דהיא השוחט פסח לשם שלמים או השוחט שלמים לשם פסח דהא לאחר הפסח שעבר היה שלמים והיינו השוחט אחריה לשם פסח:

ומשני ע"ד דר"ח איירי בשעיברה שנתו בין ראשון לשני. ועדיין זמנו שיש לבעלים להקריב פסח בשני אלא שהפסח הזה יעבור שנתו ופסול דשה תמים בן שנה כתיב גבי פסח:

בשעיבר זמן כפרתו. כגון שמתו הבעלים ואינו ראוי עוד לפסח:

מתני' הפסח נשחט בשלש כיתות. אפי' שהציבור מועטין ויכולין לשחוט כולן בבת אחת מצוה ליחלק לג' כיתות זו אחר זו:

בזיכי. כפות גדולות לקבל בהן הדם:

שכולה כסף וכו'. טעמא מפ' בגמרא:

ולא היו לבזיכין שולים. רחבין מלמטה אלא חדין תחתיהם כדי שלא יוכלו לישב על הקרקע:

שמא יניחום. הכהנים על גבי קרקע עד שיקבלו דם אחר מחמת שהן מרובין וישכחום ויקרוש הדם ולא יהא ראוי לזרוק:

גמ' ניתן כח בקולו של משה. כלומר אף במצרים היו שוחטין בג' כיתות ואף שלא היו ישראל במקום אחד ניתן כח בקולו של משה שהיה נשמע בכל ארץ מצרים:

ממקום פלוני ועד מקום פלוני כת אחת. שתשחט בראשונה וכן כת שנייה וכן כת שלישית:

ולא תתמה. שהיה קולו של משה הולך כל כך למרחוק שנשמע במהלך. ארבעים יום:

ומה אם אבק שאין דרכו להלך. ע"י זריקה למרחוק:

את מר. כלומר כתיב בקרא ויזרוק משה השמימה והיה לאבק בכל ארץ מצרים:

מכאן ואילך אתם עבדי ה'. דסיפא דקרא ולכו עבדו את ה' כדברכם:

תוקעין לשחיטתו. כדתנן במתני' תקעו והריעו ותקעו:

דלמה. מעשה והיו יושבים ר' זעירא וכו':

מפני הרמאין. טעמא דמתני' שורה שכולה כסף וכו' מפני שהכהנים רבים עוסקין בעבודה ויש לחוש שיטול הכהן את של זהב ויתן של כסף במקומו אבל עתה אין לחוש שלא היה יכול לזוז משורה שהוא עומד בה:

בכל פומך. בכל לבך אתה אומר דבר זה שחששו שיגנובו הכהנים:

א"ל ר' זעירא. לר' יעקב אמור ליה לר' אבינא בפלגות פומך ואל תגער בו שדברי ר' אבינא נכונים שאף ר' יוחנן אמר כוותיה ל"א אמור ליה אם הוא אומר כן בפלגות פומך לפי שדבר שאינו הוא לחשוד הכהנים בכך והראשון נראה:

מתני' שחט ישראל. אם ירצה שהשחיטה כשרה בזרים בכל הקרבנות:

וקיבל כהן. הדם בבזך מצואר הטלה שמקבלה ואילך מצות כהונה:

נותנו לחבירו. שהרי בשורה היו עומדים:

וחבירו לחבירו. הא קמ"ל דברוב עם הדרת מלך:

מקבל את המלא. מיד הנותן לו ומחזיר את הריקן שחזר אליו מיד כהן הזורק:

זריקה אחת. בבזך עצמו זורק ולא מתנה באצבע שאין לך טעון אצבע אלא חטאת לבדה דכתיב באצבעו:

כנגד היסוד. ברוחות שבמזבח שיהא יסוד תחתיהן וזורק לזקיפתו של מזבח והוא נופל ליסוד ולפי שאין היסוד מקיף את המזבח אלא בצפון ובמערב ואוכל בדרום אמה אחת ובמזרח אמה אחת לכך הוצרך לומר כנגד היסוד:

גמ' ואת דמם תזרוק על המזבח. לא כתיב דמו לימד על בכור ומעשר ופסח שהן טעונין מתן דמים על המזבח:

ודם זבחיך. לשון רבים משמע דקאי על בכור ומעשר ופסח:

אם שפיכה. ישפך משמע ששופך הכל בבת אחת וכתיב תזרוק על המזבח דמשמע בזריקה:

ישפך לא יטיף. מישפך דרשינן דלא יטיף מכלי טיף טיף וכן לא יזה וכן לא יזרוק באצבעו אלא ישפוך הכל בבת אחת:

ופירש בקבלה. בנביאים ובדברי הימים שהוא שופך עם הכלי ולא באצבע שכן הוא אומר והכהנים זורקים הדם מיד הלוים ש"מ שנטלו הכלי וזרקו הדם והיינו בשפיכה:

הכל מודים בשפיכה די הכן. שהיא כשרה:

ובהזייה די הכן. שהיא פסולה:

ומה מפליגין. כי פליגי ר' מנא ור' חנניה בזריקה:

זריקה כעין שפיכה. וכשירה:

קרייא מסייע לר"ת. קרא מסייע לר"ח דכתיב כי מי נדה לא זורק עליו ומי נדה בהזייה דווקא וקריא ליה זריקה ש"מ זריקה כעין הזייה ופסולה:

הא דיי לא קיים גבה הזייה ואת צוות לה זריקה. פי' הא היה די אלו קיים גבי' הזיה ואת קורא ליה זריקה וקאמרת דטמא הוא ש"מ דזריקה כעין הזייה:

מתני' קראו את ההלל. כל השלש כתות:

אם גמרו שנו. כשהיו מתחילין לשחוט היו מתחילין לקרות ואם רבו הפסחים ומשך זמן שחיטתן עד שגמרו ועדיין רבים לשחוט חוזרים וקורים שנייא:

ואם שנו ועדיין לא גמרה שחיטת פסחים אותו הכת חוזרין וקורין שלישית וכן בת שנייה ושלישית:

אע"פ שלא אירע מעולם. ששילשו שהכהנים היו רבים וזריזין:

לא הגיעו לאהבתי. אפי' פעם ראשון:

גמ' תמן תנינן. בפ"ג דתענית אם גזרו תענית על הגשמים וירדו גשמים קודם חצות אוכלים ושותים ובין הערבים קורין הלל הגדול ומקשה איזהו הלל הגדול:

הודו לאלקי האלקים. מפני שכתב בו נותן לחם לכל בשר:

ובלבד. שיתחילו מזמור העומדים בבית ה' בחצרות וגו' שהוא מזמור שלפני יהודו וגו':

ופריך למה. יאמר אלו שני פרשיות דוקא:

מפני שירידת גשמים כלולה בהן. שנזכר בהן ירידת גשמים כדמסיק בסמוך:

ניחא דכתיב. במזמור העומדים וגו' מעלה נשיאים מקצה הארץ:

וכר"ח מה. כלומר אלא לר"ח דאמר שלא אמרו אלא מזמור הודו מה שייך מזמור זה לירידת גשמים:

ומשני. בגין דכתיב בו נותן לחם לכל בשר. שהוא תכלית ירידת הגשמים:

הדא דידן. הלל הגדול הנזכר במשנתינו הוא ההלל שאנו קורין ביום טוב. ובר"ח ופליגי אר"י ור"ח:

בר קפרא כדעתיה. אזיל לשיטתו:

זו היא הלל הגדולה. ואהבתי הלל דידן הוא:

בר אבייה. כך שמו:

בובר. לפני התיבה להתפלל בתענית לאחר ירידת הגשמים:

אמר. להציבור ענו אחרי מה שאני אומר:

הדא אמרה. זאת אומרת שאין זה ההלל שאנו אומרים בכל ר"ת וי"ט דא"כ מה היה צריך לומר לציבור שיענו אחריו הלא כולם רגילים בו אלא ודאי הודו לאלקי האלקים היה אומר ולא היו רגילים בו:

א"ר מנא. לעולם הא דידן ודקאמר להם ענו אחרי מפני שהיה נס גדול לפיכך אמר להם ענו אחרי כדי שיאמרו קול אחד א"נ עם רב היו שם והיו בהם עמי הארץ ולא ידעו אפי' בהלל דידן:

תני. כת שלישית היתה נקראת כת עצילים מפני שנתעצלה להיות אחרונה:

שמצותו לכן. דהא לא סגי בלאו הכי דמצוה בג' כיתות ואפ"ה בעי לזרוזי ולהיות מן. הראשונה ק"ו שלא להתעצל במצוה שלא לעשותה:

מתני' אלא שהכהנים מדיחין את העזרה. שאמת המים מהלכת בעזרה וכשהן רוצין להדיח העזרה פוקקין את נקב יציאתה והמים פושטין והולכין על גדותיה ומדיחין את כל העזרה שרצפה של שיש היתה כולה ואח"כ פותחין הנקב והמים יוצאין ובע"פ מתוך שהדמים מרובין היו מדיחין אותה והכהנים היו מדיחין אותה בשבת שלא ברצון חכמים:

מדם התערובת. המוטל על הרצפה:

גמ' לא כל שבות התירו במקדש. בא לתרץ הא דתנן שלא ברצון חכמים היו עושין אע"ג דאינו אלא שבות משום דלא כל שבות התירו במקדש אלא דוקא שבות הצריכה התירו וזהו שבות שאינה צריכה:

כיצד היו עושין. הלא הבגדים מטושטשין בדם ואם עבד בהם עבודתו פסולה:

ומשני מסטויות היו עושין להן. אצטבאות של בניין היו עושין להן והיו הולכין עליהן וכיון שהן בבנין דינם כרצפה עצמה:

תמן תנינן. בכריתות רפ"ה:

ר"י מחייב. כרת בדם התמצית דדם מעליא הוא:

דם התמצית. שמתמצה מתוך הגוף לאחר מיתה:

ור"י מחייב בדם התמצית ל"ג:

לא ריבה אותה ר"י. לדם התמצית דדם מעליא הוא אלא לחייב עליו כרת אבל לא לכפרה דהיינו זריקה שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר דם שהנפש יוצאה בו מכפר ושאין הנפש יוצאה בו אינו מכפר:

מתניתא כן. מברייתא מוכח דמודה ר"י שאין דם התמצית ראוי לכפרה:

ודם התמצית פסול מע"ג המזבח. ומדלא השיב ר"י לחכמים ש"מ דאף הוא מודה דדם התמצית פסול מע"ג המזבח. ופריך ועוד מן הדא השיבו חכמים לר"י:

ורובו. של דם התערובות לא נתקבל בכלי ונתבטל זה שנתקבל ברוב. ואית לר"י דם מבטל דם. בתמיה הא תנן בפרק כל הזבחים נתערב דם קדשים בדם בהמת חולין רואין את הפסול כאלו הוא מים ואם יש בכשר כדי להיות בהן מראית דם כשר ואם לאו פסול רי"א אין דם מבטל דם ולמה לא השיב לחכמים אלא דלא חש להשיב:

כמה דלית לי'. הא דהשיבו שנתבטל דם הכשר ואפ"ה שתיק כן לית ליה נמי דדם התמצית פסול מע"ג המזבח ואפ"ה לא השיב להם:

מתניתא אמרה כן. דמודה ר"י בדם התמצית שפסול מע"ג המזבח:

אין לי. שחייבין כרת על הדם:

אלא במוקדשין. דבי' כתיב כרת בפ' אחרי מות:

ודם התמצית בין בחולין בין במוקדשין. שחייבין עליו כרת:

ה"ג ת"ל וכל דם. וברייתא מני ר"י דמחייב כרת בדם התמצית ואפ"ה תני רישא אין לי אלא דם הנפש במוקדשין דבר שהוא ראוי לכפרה שמע מינה דסבירא ליה דדם התמצית אינו ראוי לכפרה:

וכל דם שהוא אצל נפש וכו'. סתמא דש"ס מפרש טעמא דר"י דפוסל דם התמצית משום דבכל מקום שהוא מזכיר בכתוב כפרה מזכיר דם הנפש ש"מ דאתי למעוטי דם התמצית אע"פ שחייבין עליו כרת פסול מע"ג המזבח:

מתני' אונקליו'. מסמרות שראשיהן כפופין למעלה:

ובעמודין. שהיו קבועין בבית המטבחיים בעזרה ונקראים ננסי':

חלקי'. מפוצלות קליפתן:

שחל להיות בשבת ואינו יכול לטלטל המקלות:

ידו על כתף חבירו. ותולה אותו בגידי ארכבותיו בזרוע:

גמ' קנים ומקלות. סימני הלכות הם תקנים דתנן במנחות לא סידור קנים שהיו נותנין במערכת לחם הפנים בין חלה לחלה להפרידן ליכנס הרוח ביניהם שלא יתעפשו ולא נטילתן מן המערכה הישנה דוחין את השבת נשנית קודם שהתירו לטלטל כלים שמלאכתן להיתר ולצורך גופן:

ומקלות. היינו הא דתנן במתני' בשבת מניח ידו וכו' ולא מטלטלי המקלות אף ע"ג דלצורך גופן הן:

מתני' אימוריו. חלבים הקרבים ע"ג המזבח:

במגיס. בקערה:

וישבה לה בהר הבית. בשבת קאמר שלא היו יכולין להוליך פסחיהן לבתיהן:

בחיל. בין הסורג לחומת עזרת נשים בתחילת עליית הבית:

חשיכה יצאו וצלו פסחיהן. שאין צליית הפסח דוחה את השבת:

גמ' ה"ג כתיב ויז ממנו. גבי מילואים כתיב ודרשינן ממנו מכולו ולא מקצתו ובלבד מזבח שלם הלכך לא קרעו עד לאחר שהזה ממנו דם ע"ג המזבח:

כתיב. בשלמים בפ' ראשונה והקטירו אותו ובשניי' והקטירו ובשלישית והקטירם:

והקטירו אותו. ללמד דוקא כשהקרבן כשר מקטירין האימורין אבל לא כשהוא פסול:

הקטירו. משמע לבדו שלא יערב חלבים של קרבן זה בשל חבירו:

ופריך הכא את אומר. מוהקטירו ממעטין שלא להקריבן מעורבבין והדר דרשת מוהקטירם שמותר להקטירן כאחת:

ומשני כאן. שאסור להקריבן מעורבב במגיס:

וכאן. שמותר להקטירן כאחת היינו על גבי המזבח:

לא כן תני וכו'. אהא דתנן בסוטה פ"ז והמלך עומד בעזרה ומקבל הס"ת וקורא יושב קשיא לי' והא אין ישיבה בעזרה שנאמר לעמוד לשרת העומדים שם לפני ה' צריכין לעמוד:

אלא למלכי בית דוד. שמצינו בהן ישיבה שנאמר ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ויאמר מי אנכי וגו':

אפילו למלכי בית דוד לא היתה ישיבה בעזרה. והכא תנן וקורא יושב:

תיפתר. הא דתני וקורא יושב לאו יושב ממש אלא שסמך עצמו לכותל:

ופריך לרבי שמעון בן לקיש והא כתיב ויבא וכו' וישב לפני ה':

ומשני ויישב עצמו לתפלה. שהיה מיישב ומכוין דעתו לתפלה:

והשלישית במקומה. ול"ג עמדה במתני' וקס"ד דומיא דרישא במקומה ישבה והיינו בעזרה וקשיא ליה הא אין ישיבה בעזרה:

מה אתינן מיתני. וכי תנינן במתני' במקומה ישבה והא סתמא תנן במקומה ונוכל לפרש במקומה עמדה:

הדרן עלך פרק תמיד נשחט