מתני' אלו דברים דוחין את השבת. לקמן בגמרא מפרש מנ"ל:

שחיטתו וזריקת דמו. אי אפשר אלא ביום דכתיב ביום צוותו ביום ולא בלילה:

מיחוי קרביו. בגמרא מפרש טעמא מאי:

אין דוחין. דאפשר משתחשך:

הרכבתו. על כתפיו להביאו דרך רה"ר לעזרה אע"פ שאינה אלא שבות דחי נושא את עצמו אינו דוחה דה"ל למיעבד מאתמול:

וחתיכת יבלתו. של פסח להסיר מומו:

רא"א דוחין. דסובר מכשירי מצוה דוחין את השבת:

גמ' זו הלכה. שפסח דוחה שבת:

מזקני בתירה. נשיאים היו:

אפשר שיש ממנו תוחלת. אולי יש ממנו תקוה מסופקים היו שכיון שהוא בבלי מסתמא לא שימש כל צרכו כדאמרינן בתמיד נשחט שהן מעוטי תורה אך מפני הספק קראו לו:

והלא כמה קרבנות כפסחים יש לנו שדוחין את השבת:

אית תניי. איכא דתני שאמר להן הלל והלא מאה פסחים יש לנו שדוחין את השבת:

תמידין. שמקריבין בכל שבת שניהם הרי לחמישים שבתות השנה מאה:

תמידין ומוספי שבת. כדכתיב וביום השבת שני כבשים הרי ד' בכל שבת:

ומוספי שבת של י"ט ושל ר"ח ושל מועדות. שאם חל ר"ה בשבת מקריבין מוספין דר"ח י"א ודר"ה עשרה וי"ט הראשון של חג חל ג"כ בשבת שלשים ובשמיני עצרת עשרה הרי כאן ס"א בשבת שבפסח י"א ולפחות שני ראשי חדשים בשנה בשבת הרי כאן צ"ד ואם חל עצרת בשבת יש כאן יותר ממאה:

מה תמיד קרבן ציבור ודוחה את השבת. דכתיב עולת שבת בשבתו על עולת התמיד פי' לבד מעולת התמיד ש"מ דתמיד דחי שבת:

שאין מחייבין על עשייתו כרת. כלומר אם לא עשה התמיד אין חייבין עליו כרת:

שכן יש לו קצבה. הלכך ניתן שבת לדחות אצלו:

שהוא קדשי קדשים. עולה שהוא קדשי קדשים וכולה כליל:

דו דריש בגד ועור. הנאמר בשרץ ובגד ועור הנאמר במת לגזרה שוה מה שרץ מטמא בכעדשה אף מת כן ומה מת מטמא באוהל אף שרץ כן. כך אם יהי' וכו' עד מיד הוא טהור ל"ג ליה הכא:

אדם דן גזרה שוה. מעצמו לקיים תלמידו שקיבל מרבו דאין הפסד בדבר שהרי בלאו הכי הדין כן ואין גזרה שוה זו אלא לסמוך בעלמא:

אדם דן קל וחומר מעצמו. אף על פי שלא קיבל מרבו:

לפיכך משיבין. ומקשינן על הקל וחומר ואין משיבין על הגזרה שוה דה"ל כמאן דכתוב באורייתא:

יבא עלי כך. אמר קללה אחת ואמר שתבא עליו אם משקר בעדותו שלא שמע כך מרבותיו שמעי' ואבטליון:

מקנתרן. לשון קניטה ועציבה ועשה כן ללמדם מוסר שיזהרו להבא לשמש ת"ח בתמידות:

נעלמה הלכה ממנו. שהיו דברים של יוהרא וכל המתיהר חכמתו מסתלקת ממנו ונעלם ממנו דין הבאת סכין:

שלא הביאו סכיניהם. מערב שבת לעזרה אם מותרים להניחן על הצאן שהוא מחמר כלאחר יד שאין דרך הצאן לשאת משא ושרי מדאורייתא ואינו אלא שבות ובמקום מצוה כגון כאן דמעכ' שחיטת פסח לא גזרו או דלמא העמידו דבריה' במקום כרת:

בני נביאים הן. וידעו איך לעשות:

גדי. שהי' פסחו גדי שאין לו צמר הי' קושר סכינו בין קרניו של הגדי:

נזכר הלכה. שכך שמע מרבותיו שמותר לעשות כן:

שאין לה בית אב. כלומר שלא קיבלה מרבותיו אינה תורה ואין לסמוך עליה לכן אמר שכך קיבלה מרבותיו ל"א כל תורה שאין לה ענין ודוגמא ממקום אחר אע"פ שהוא הל"מ קרוב להשתכח ולהכי אע"פ שהיה הדבר קבלה ביד הלל אפ"ה היה דורש היקש וגזירה שוה והראשון נ"ל:

תמן תנינן. בפרה פ"ב:

רכב עליה. על הפרה:

עבר בה נהר. אחז בזנבה ונסתייע בה כשעבר את הנהר:

קיפל עליה את המוסרה. החבל שקושר אותה בו קפלו ונתנו על גופה:

נתן טליתו עליה פסולה. שנאמר בפרה אשר לא עלה עליה עול ונא' בעגלה ערופה אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול מה עול האמור בעגלה עשה שאר עבודה פסולה כעול אף עול האמור בפרה עשה. שאר עבודה פסולה כעול אבל לצרכה כשרה דלא הוי דומיא דעול:

הדא ילפי וכו'. כלומר פרה ילפינן מפסח ופסח מפרה:

הדא ילפי מהאי. פרה ילפי מפסח שאם תלה בפרה סכין לשחוט בה כשרה ולא מיקרי עול דהו"ל לצרכה:

ההיא. פסח ילפינן מפרה שכל עבודה שהיא לשם קדשים כמו פרש טליתו עליה דלא מיקרי עול בפרה ה"ה דלא מיקרי עבודה בקדשים:

ופריך ויתיר להן ע"י חולה. היה לו לב"ה להתיר להן להביא הסכינים ע"י חולה דהיינו שורות בני אדם:

אלא כרבי אימי. דאמר בפרק רבי אליעזר דמילה דאסור להביא ע"י חולה:

אפילו תימר כרבי סימון. דמותר לעשות חולה אפילו לדעת והא דלא התיר להן הלל שאף דין זה שמותר לעשות חולה נעלם מהלל כשם שנעלם ממנו שמותר לתחוב בצמר ובין קרניו:

ה"ג והלא אי אפשר לשני שבועות שלא חל ארבעה עשר להיות בשבת. וה"פ והלא אי אפשר לב' שמיטות שהן י"ד שנה שלא יחול בהן ערב פסח בשבת וכיון שזמן קצר הוא אין נעלם ונשכח מכל ישראל דין זה דפסח דוחה שבת:

ומשני כדי ליתן גדולה להלל. שיודע מה שלא ידעו כלם ויהיה נשיא בישראל:

מפני מה נוהגין בית דין שלמטן כבוד. כלומר מפני מה נוהגין הגדולים כבוד בבית דין שלמטן מהן:

שלא ירבו מחלוקת בישראל. שכל א' יאמר אני גדול מב"ד פלוני נמצא בטל כבוד התורה והמחלוקת מתרבה:

יונתן בן שאול. שהיה גדול שבאחיו ולו משפט המלוכה ואמר לדוד אתה תמלוך ואנכי אהיה לך למשנה:

ואלעזר בן עזריה. שלאחר שמינוהו לנשיא במקום רבן גמליאל חזר ונסתלק והחזירו לר"ג:

וזקני בתירה. שנתנו נשיאתן להלל:

אפילו נשיא וכו'. דברי יונתן לא היו חידוש כל כך שאפילו הנשים היושבות אחורי האריגה ידעו שדוד ימלוך על ישראל:

אלעזר בן עזריה. נמי אינו חידוש כל כך:

תניין הוה. תנאי היה בדבר בתחלת הקבלה אימתי שירצה יחזירוהו לר"ג א"נ הוא היה השני שלא העבירו מכל וכל אלא ר"ג שתי שבתות ור"א ב"ע שבת שלישי א"נ תנאים היה שיחזור לנשיאות לאחר מיתת ר"ג:

לית לך. חידוש וענוותן כענוותן בני בתירה שהתירו עצמן מן הנשיאות ומינוהו להלל לנשיא:

אף ר"ח דציפורין. שנתן שררותיה לרבי מנא שהיה גדול ממנו והיה עני:

בקומקום הזה. הוא סיר נחושת שמחממין בו המים על האש:

אני יורד אותו. כלומר רודף אותו:

מה הקומקום הזה כשהוא נופל על האדם נכוה בו בחמין שבתוכו ומפציעו פצעים מכובד הקומקום והוא משחירו משחרורית הפחם שנדבק בהקומקום:

כך אני יורד לו. בכל מיני רדיפות:

חס ושלום. שהוא רוצה בהשררות לשם התפארות לכך הוא רודפו אלא לשם שמים שאמר מאן יימר שאיש אחר שיבא במקומו יקדש שם שמים כמותו:

על ג' דברים עלה הלל מבבל. כלומר שלשה שאלות היה לו לשאול משמעיה ואבטליון:

טהור הוא. בנגע הנתק כתיב נרפא הנתק טהור הוא וטהרו הכהן:

יכול יפטר וילך לו. כשיראה שהנגע טהור לא יאמר כלום אלא ילך לו:

ת"ל וטהרו הכהן. שצריך שיאמר הכהן טהור אתה:

אי וטהרו הכהן. אילו לא כתיב אלא וטהרו הכהן הייתי אומר אפי' אומר הכהן על טמא טהור יהא טהור. ת"ל טהור הוא ואז וטהרו הכהן:

צאן ובקר לחגיגה. הבאה עם הפסח:

ששה מן החדש. שלאחר שהקריב העומר בט"ז יכול לאכול כל ששה ימים מצה מן החדש ומן הישן כל שבעה:

למענהו. לכבודו:

ה"ג מתוך זבח מנוול. כלומר שהוא עדיין בעורו:

הפשיטו דוחה שבת. דסובר רבי ישמעאל שהיו מפשיט את כל הבהמה:

ה"ג מפשיט עד החזה. מתחיל מרגליו האחרונים ומפשיט את החזה כדי להוציא האימורין שהקטר חלבין דוחין את השבת ותו לא מפשיט עד אורת' דצורך הדיוט הוא:

מה עביד לה וכו'. כלומר מ"ט דריב"ב הא לאו צורך הדיוט הוא אלא צורך גבוה וכדר' ישמעאל:

מתוך שהוא הופכו. ומתחיל להפשיט מלמטה וכדפרישית:

כמה דרבי ישמעאל אמר וכו'. דתנן במנחות ריש פ"ו רבי ישמעאל אומר עומר היה בא בשבת משלש סאין ובחול מחמש וטעמ' משום שיה' העשרון מובחר טרחינן בשבת אבל שיהא מובחר מן המובחר אין מחללין השבת ואלו בא מג' סאין לא היו רשאין לנפות הרבה אחר הטחינ' אחר שכבר הוא מובחר והלכך בא מחמש ויוצא מיד עישרון סולת נקי:

כך ר"י בנו של ריב"ב אומר דמובחר דוח' דהיינו להקטי' האימורין בשבת אע"ג דיכול להקטירן בערב אבל להפשי' כולה שלא יהא נראה כנוטל אימורין מתוך זבח מנוול אינו דוחה:

ופריך אין תאמר מובחר הוא. כשהוציא אימוריו אפילו בשבת ל"ל הפשט' כלל יקרענו ויוצי' אימוריו וקשיא לר"י בנו של ר' יוחנן בן ברוקה למה מפשיטו כלל:

הגורד. לאחר שנגמ' הכלי צריך לגרדו וזהו גמרו ל"א הגורד כלונסו' או קלפים דהוה תולדה דממחק:

הקודח. נוקב עץ או אבן ואפי' אינו נקוב אלא קצת שאינו. עובר לעבר השני שבכותל:

והקוצץ. עצים או מה שאינו צריך לכלי:

אר"י בר אחא וכו'. כלומר וכן אר"י בר אחא לא אתיא אלא כר' שמעון דלא עביד מקצ' מלאכ' ככולה נמצא כשמפשיט עד החזה אינו אלא שבות וכדי שלא יהו נימין של צמר מדובקין באימורין מותר לעשותו:

וקשיא על דר"ש ב"ג. אגב שיטפא דמסכת שבת מייתי לי' הכא וה"פ וקשיא על רשב"ג דאמר אף המכה בקורנס על הסדין בשעת מלאכה חייב ואמאי הא לאו מידי קעביד אלא שאימן ידיו למלאכה א"כ מי שנטל לקצור ולא קצר נמי יהא חייב וזהו ודאי לכ"ע פטור והשובט המיישר השתי בכרכור של עץ שראשו חד והמקטקט כמו המדקדק והיינו כשמותח חוט הערב מכה בכרכר עליו ליישבן שלא יהא מתוח יותר מדאי שהמתיחה מעכבתו מהתחבר יחד עם האורג:

מפני שהוא כמיישב בידו. שהמכה זו גורמת החיבור ומיישב המלאכה לעשות מלאכתו להבא והכא נמי הכאה בקורנס על הסדין גורמת המלאכה הנכונה והוה ליה התחלת מלאכה:

והקטר חלביו. מנא ליה דדוחין שבת משום שנאמר לא ילין וגו':

ופריך ואימורי חול קרבין ביום טוב. בתמיה ול"ל קרא שלא להקריב אימורי פסח הנשחט בחול בי"ד בליל ט"ו דהוא יום טוב:

קיימתיה. דאיצטריך קרא כשחל ארבעה עשר להיות בשבת דה"א חלבי שבת קרבין בי"ט וקמ"ל קרא דלא יקריבן אלא ביום:

ופריך אין חגיגה באה עמו כשחל י"ד בשבת וקרא כתי' ולא ילין חלב חגי דמשמע חלב חגיגתו:

אמרה תורה וכו'. אלא על כרחך לומר דה"ק קרא הקריבהו מבעוד יום שלא תבא לידי בל תלין אם כן מנ"ל דדחי שבת דלמא בחול:

והכא הקריבהו מבע"י שלא תבא לידי בל תאחר. ל"ג ליה הכא ואגב שיטפא דפרק קמא דר"ה נכתב כאן וע"ש:

אמר רבי חיננא לעולם בי"ד שחל בשבת איירי ודקשיא הא אין מביאין עמו חגיגה י"ל כיון דאלו הקריב חגיגה בשבת הקרבן כשר כדתני' בתוספת' דמכילתין פרק ה' קמ"ל קרא דעובר על האימורין משום לא ילין:

תנינן. ס"פ תמיד נשחט:

חשיכה יצאו וצלו את פסחיהן. אבל בשבת לא דאין צלייתו דוחה שבת:

ואת אמר הכין. קושיית הש"ס אהא דתנן בפ' קמא דשבת משלשלין את הפסח בתנור עם חשכה אף על גב שנצלה בשבת משמע דצלייתו דוחה שבת:

ומשני לשילשולו לתנור. התירו אבל לא לצלותו ממש ויותר היה נ"ל דה"ג ואת אמר הכין לשלשלו לתנור אמר יוסי חבורות זריזין הן וה"פ ואת אמר הכין שמותר לשלשלו לתנור עם חשכה אע"ג שיש לחוש שיחתה בגחלים לצלותו ומשני רבי יוסי בני חבורה זריזין הן וכן הגירסא בפ"ק דשבת:

לא אמר אלא חוץ לירושלים. הא דתני במתניתין מחוץ לתחום היינו שמביאו מחוץ לירושלים. אבל מחוץ לעזרה מותר דאינו אלא שבות דירושלים כרמלית היא ושבות מותר במקדש:

תמן תנינן. בעירובין פ"י:

וכא את אומר אינו דוחה. וקשיא סתמא אסתמא:

מפני קלקול הפייסות. דמתני' דעירובין בקרבן תמיד איירי ואם יביאו קרבן אחר יהיו צריכין פייס אחר:

והן שהפיסו. והוא שהפיסו כבר אבל אם עדיין לא הפיסו אין חותכין היבלת במקדש ל"א קושיא היא וכי מפני שמביאין תמיד אחר צריכין לפייס אחר א"נ וכי בתמיד הפיסו אלא על הכהניס והראשון נראה:

כאן בנפרכת. שרי ובשאינה נפרכת אסור לחתוך:

כאן בלחה. אסור:

כאן בעירובין ביבשה מותר ואפ"ה בכלי אסור דשבות גדול הוא:

כאן ביד. שרי:

חוץ מן המבעיר. מדאסר רחמנא שריפת בת כהן בשבת דמקלקל הוא ש"מ מקלקל בהבערה חייב:

והעושה חבורה. מדאיצטריך קרא למישרי מילה ש"מ דשאר חובל חייב:

אפי' אינו צריך. העושה חבורה לדם והמבעיר לעפר חייב הלכך מוקי לה ביבישה שאינו עושה חבורה:

והוא שיהא צריך לדם. היוצא מהחבלה לכלבו ואף שמקלקל הוא אצל הנחבל מתקן הוא לכלבו הלכך מתיר מיד בכל ענין אפי' עושה חבורה:

כאן וכאן. בעירובין ובפסחים איירי ביבלת לחה והא דאוסר בפסחים איירי בצריך לדם ואיכא איסורא דאורייתא והכא בשאינו צריך לדם ושרי:

ופריך הבאתו חוץ לתחום. אינו אלא שבות ולמה אסור הא קיי"ל שבות במקדש התירו:

לוקין על היוצא חוץ לתחום שבת מדאורייתא. דכתיב אל יצא איש ממקומו ומהאי קרא ילפינן תחומין:

אלא סקילה וכרת. אבל לאו אין בו:

ה"ג א"ל והא כתיב שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי א"ל מה כתיב לא אל כתיב א"ל והכתיב אל תאכלו ממנו נא מי כתיב לא אל כתיב. וה"פ א"ל רבי יונתן והכתיב אל יצא וגו' הרי שיש לאו באיסורי שבת א"ל ר' חייא אין לוקין על לאו זה כיון דלא כתיב לא יצא איש וגו' אלא כתיב אל יצא ואין לוקין על לאוין שנאמרו בלשון אל א"ל ר' יונתן והכתיב אל תאכלו ממנו נא דודאי לוקין והתם מי כתיב לא בתמיה הא כתיב אל ואפ"ה לוקין עליו:

אע"פ כן. שהביא ר' יונתן ראיה מדכתיב אל תאכלו ממנו נא אפ"ה לא חזר ר"ח וסובר דאין לוקין על עירובי תחומין ור"י פשיטא דלא חזר:

ופריך חתיכת יבלתו. אפי' בכלי אינו אלא שבות דהא מלאכה שאינה צריכה לגופ' היא ואין שבות במקדש:

אמר ר' אבהו. לכך לא תני ריב"ח במתני' אלא הרכבתו והבאתו חוץ לתחום הא חתיכת יבלתו לא תני דלכ"ע שרי דאינו אלא שבות:

פריך מן בגין וכו'. טעמא משום דסובר ריב"ח שאפי' בכלי הוא שבות לכך לא תני חתיכת יבלתו הא אם לא סבר דאף בכלי הוא שבות היה סובר דחייב עליה מדאורייתא:

מה פליגין. ר"א וחכמים בפרק המצניע דתנן הנוטל צפרניו זו בזו ר"א מחייב חטאת וחכמים פוטרין דוקא בשנטלן הוא לעצמו הוא דמחייב ר"א שמאמן ידו ומתקנו:

אבל אם נטלן אחר מאוסין הן. ואינו נוטלן יפה ואפי' ר"א מודה דפטור:

והדין זבח כאחר הוא. כשנוטל יבלת מזבח כנוטל צפרניו מאחר הוא דמאוס ואין לחייב אפילו חתכו בכלי:

שנייא הוא הכא. שאני הכא גבי פסח:

ה"ג דכתיב זבחי. וה"פ דכתיב גבי פסח לא תשחט על חמץ דם זבחי משמע זבח של גבוה הוא ולא שייך למימר גבי' דמאוס:

הזייה שבות. והרכבתו והבאתו חוץ לתחום שבות:

הזייה דוחין. כלומר מפני הזייה דוחין עשיית הפסח ומפני שבותין אלו קאמרת דדוחין שבת לרבנן דפליגי אר"א פריך:

אלא שזה בזבח. שבות דהרכבתו והבאתו מחוץ לתחום נעשה השבות לתקן משא"כ שבות דהזייה אינו לתקן הזובח:

מילתיה דרבי זעירא. מדברי רבי זעירא דבסמוך שמעינן דאין חילוק בין זבח לזובח:

תני ר"י בר פזי משמיה דבר קפרא לפני רבי זעירא שזה בזבח מה שמתיר ר' אליעזר היינו בזבח ומלאכת יום טוב היינו בזובח ואין לדמותן:

א"ל ר' זעירא בר קפרא תמה ור' ליעזר לא תמה. דסובר דאין חילוק בין זבח לזובח:

מתני' שחיטה שהיא. אסורה בחולין משום אב מלאכה גמורה ואעפ"כ דוחה את השבת:

לא ידחו. בתמיה:

יום טוב יוכיח. שהתירו בו שחיטה ובישול שהיא אב מלאכה ומותרין להדיוט ואסרו בו להביא דבר מחוץ לתחום לאכלו הואיל והוי אפשר לן מאתמול ואף על גב דתחומי' דרבנן:

מה ראי' רשות למצוה. אכילת הדיוט רשות היא וצורך גבוה מצוה היא ואם העמידו חכמים איסור שבות שלהן במקום רשות יעמידוהו אף במקום מצוה בתמיה:

גמ' ה"ג מה רשות לא כן תנינן וכו'. וה"פ דקשיא ליה לש"ס דקאמר ר"א מה ראיה רשות למצוה הא שמחת יום טוב נמי מצוה היא כדתנינן המבזה את המועדות אין לו חלק לעה"ב:

לא כן תנינן. במסכת אבות פ"ג:

המחלל את הקדשים. מביא קדשי מזבח לידי פיגול ונותר או שנהנה מן הקדשים:

והמבזה את המועדות. נוהג בהן מנהג חול באכילה ושתיה:

והמיפר בריתו שלא מל או מל ומושך ערלתו לכסות המילה שלא יראה שהוא מהול:

והמגלה פנים בתורה. שמראה פנים ופירושים בתורה שלא כהלכה א"נ שמעיז פנים לעבור על דברי תורה בפרהסיא ביד רמה:

אע"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים. אם לא חזר בתשובה על עבירות אלו אין לו חלק לעה"ב:

רצה בישל. היום או רצה בישל מאתמול או שמכבדו בדבר אחר שאין בו מלאכה משא"כ בפסח דלא סגי בלאו הכי:

הכין הוה צריך וכו'. כך ביזה ר"א לר"י וא"ל מה זה יהושע וכו' הרי היה לו לר"י להשיב לו חגיגת י"ט אפילו לשיטתך יוכיח שהוא מצוה ושחיטה דוחה שבת ולכ"ע אין הרכבתו וכו' דוחין את השבת:

ומשני וה"ל מימר בה. והיה ר"א יכול להשיבו שאין חגיגת י"ט יוכיח שכן אינו בכרת:

ופריך ויתיביניה במתניתן. אם כן אף במתני' היה לו לר"א להשיב כן דשאני פסח שחייבין עליו כרת:

ומשני כיי דמר. כי הא דאמר ר' אימי עשירין היו הראשונים בתשובות לפיכך לא השיבו אלא אחת שלא להאריך:

או. אתיא כי האי דאמר ר' נסא כאדם שיש לו שני תשובות ואינו משיב אלא אחת מהן:

מתני' הזאה תוכיח שהיא מצוה. בטמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת בערב פסח שאם לא יזה לא יעשה פסחו ואפי' הכי אינו דוחה דהכי קים ליה לר"ע דלא דחיא והזאה שבות דמיחזי כמתקן גברא:

ועליה אני דן. וגם על ההזאה אני חולק ואומר שתדחה ולא תעכבהו מפסח ומק"ו זה עצמו:

א"ל ר"ע או חילוף. או אני אחליף הדין דפשיטא לי דהזאה מעכבא וילפינן בק"ו מיניה לשחיטה שתעכב:

במועדו. ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו:

הבא לי מועד לאלו. שיהא להם זמן קבוע כמו שקבע לשחיטה הלכך כיון שלא קבע להם זמן ומצי למיעבד מאתמול לא דחו והזאה נמי לאו מגופיה דפסח היא ולא כתיב במועדו:

גמ' שלש עשרה שנה. שימש ר"ע בבית מדרשו של ר"א ולא השגיח בו ר"א וזו שאמר הזאה תוכיח היתה תשובה הראשו' שהשיב ר"ע על דברי ר"א:

הלא זה העם אשר מאסת בו וגו'. פסוק הוא בשופטים:

תמן תנינן. לקמן בפ' מי שהיה טמא:

לא אר"א. דמיקרי דרך רחוקה כל שאינו בעזרה דוקא לפוטרו מכרת אבל ודאי אם שחטו עליו אף על פי שאינו בעזרה יוצא בוי ידי חובת פסח:

מתניתא אמרה כן. ממשנתינו מוכח כרבי יוחנן:

ומצוה להזות. בתמיה ומה השיב רבי עקיבא על כרחך תיפתר למשנתינו שחל יום השביעי בארבעה עשר שחל להיות בשבת וכולי וכדפרישית במתני' ואי סלקא דעתך דכל שאינו בעזרה לר' אליעזר אסור לעשות פסח א"כ מה השיב ר' אליעזר ועליה אני דן וכו' הא בהזאה זו דאיירי בה ר' עקיבא אוסר ר"א לשחוט עליו שהרי אף לאחר הזאה בשביעי שלו אסור לבוא לעזרה עד לערב ולמה יזה עליו אלא ודאי כר"י:

אמר רב הושעיה. ליכא לסייעא רבי יוחנן מהכא דאיכא לפר' למשנתינו שחל יום השביעי בשבת בי"ג נמצא שאין זורקין על טמא מת בשביעי שלו:

אשכח תני. מצא ברייתא דתני בה כהא דר"א וקשיא לר' הושעיה:

תיפתר. תפרש הך ברייתא דתני בה כר"א דאתיא כמ"ד איזהו דרך רחוקה מירושלים ולחוץ הלכך זורקין עליו בשביעי שלו אבל למ"ד מאסקופת העזרה ולחוץ אין זורקים עליו בשביעי שלו:

משיבין דבר וכו'. סיומא דפירוקא דר"י בר פזי הוא וכי משיבין דבר שהוא חוץ לירושלים כלומר דרך רחוקה לא מיקרי אלא כשהוא חוץ לירושלים וטמא מת הוא בירושלים:

ופריך ואית בר נש וכו' ויש אדם שהוא משיב לרבו או חילוף שנראה ח"ו כעזות:

ה"ג לפי שהיה ר"א מלמדו הלכה ובא שאין הזייה דוחה שבת. וה"פ שכך היה ר"ע מקובל מר"א שאין הזיה דוחה שבת אלא שנשכח מר"א בשעה שהיה דן ק"ו לכך א"ל או חילוף שאתה אמרת בהיפך:

כך מכשירי שחיטה דוחין את השבת. דסובר ר"א מכשירי מצוה דוחין את השבת:

אימורי ציבור. הקטר חלבים:

והרי הן דוחין את השבת. כדתנן במתניתין אלו דברים דוחין את השבת וכו'. הקטר חלביו:

שכבר דחה שחיט' את השבת. כמצותה הלכך הואיל וניתנה שבת לדחות כבר לא גזרו שוב על שבות הצריך:

ה"ג גבי תינוק מה אית לך. כלומר מה יש לך להשיב גבי מילה למה לא יהו מכשירין שלפני המילה דוחין את השבת. דהא לא שייך גביה פסול:

ומשני שמא יחלה התינוק. קודם שימול נמצא שחילל שבת בעשיית המכשירין ולא קיים המצוה:

התיבון. הקשו לר"ע דאמר כל המכשירין שאינו יכול לעשותו מע"ש דוחין את השבת אם נפל המזבח בשבת שלא היה יכול לבנותו מע"ש שהרי שלם היה למה לא יהא מותר לבנותו בשבת ואנן קי"ל בנין ב"ה אינו דוחה את השבת:

ה"ג מין מזבח ראוי לבנותו מאתמול וכ"ה בפר"א דמילה. וה"פ דמשני מצינו שבונין מזבח בע"ש אם היה צריך לו הלכך אינו דוחה את השבת משא"כ י"ד שחל להיות בשבת א"א להקדימו או לאחרו הלכך דוחה שבת וכן מילה ביום השמיני:

ופריך הגע עצמך שנולדה לו לפסח יבלת בשבת. למה אינו דוחה את השבת הרי לא היה ראוי לחתכו מע"ש:

ה"ג הרי אינו ראוי לחותכה בע"ש שעדיין לא היתה בעול':

ופריך הגע עצמך שחל ז' שלו. של טמא מת להיות בשבת שלא היה יכול להזות מע"ש ואפ"ה קאמר ר"ע שאינו דוחה את השבת:

ומשני מין הזייה בשאר טמאים ראוי מאתמול משא"כ בשחיטת פסח שזמנו קבוע ביום ההוא:

מתני' אימתי מביאים עמו חגיגה. עם הפסח בי"ד:

בזמן שהוא בא בחול ובטהרה. דאע"ג דפסח דחי שבת וטומאה חגיגה לא דחיא שבת וטומאה:

ובמועט. שהיה הפסח מועט לאכילת בני החבורה ואוכלין החגיגה תחילה כדי שיהא הפסח נאכל על השובע כדמפרש בגמ' במרובה. שהיתה החבורה מועטת ודי להן בפסח לבדו:

ובטומאה. שרוב ציבור טמאין:

אין מביאין עמו חגיגה. שחגיגת י"ד היא רשות:

מן הצאן ומן הבקר. משא"כ פסח שאינו בא אלא מן הכבשים ומן העזים:

גמ' היתה באה מן המעשר. ממעות מעשר שני:

דבר שהוא חובה בא מן המעשר. בתמיה הא קי"ל כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין:

ופריך ולא יאכל הפסח על השובע. ומה בכך:

שלא יבא לידי שבירת עצם. שמתוך שהוא רעב לאכול הבשר שסביב העצמות ישבור עצם מעצמות הפסח וכתיב ועצם לא תשברו בו:

חגיגה הבאה עם הפסח. בארבעה עשר:

היתה מתבערת עמו. כלומר לא היתה נאכלת אלא עד שהפסח נאכל:

ופריך איתא חמי. בוא וראה הא אין זמן אכילתן שוה:

ותימר הכין. ואת אמרת כן דביעורן שוה:

ומשני בעולה עמו על שלחנו. בשר חגיגה העולה על השולחן עם הפסח צריך לבער בזמן ביעור הפסח שאי אפשר שלא נדבק בו מן הפסח:

התבשילין וכו'. כלומר ולא עוד אלא אפי' התבשילין העולין עמו על השלחן צריך לבערן בזמן הפסח מטעם זה שנדבק בו מן הפסח:

הדא אמרה. זאת אומרת מי שאוכל גבינה ורוצה לאכול בשר צריך לבער גם החתיכת לחם שהיה על השלחן בשעה שאכל הגבינה:

מתני' הפסח ששחטו שלא לשמו. בי"ד שחל להיות בשבת כסבור כשם שמותר לשמו כך מותר שלא לשמו:

חייב חטאת. שחילל שבת בשוגג:

אם אינן ראויין. לפסח כגון עגל או איל בן שתי שנים או נקבה:

חייב עליו חטאת. אם נעלמה ממנו שבת או סבור שמותר לשחוט אחרים לשם פסח בשבת דהאי לאו טועה בדבר מצוה הוא דהכל יודעים שאין זה כשר לפסח:

ואם ראויין הן. כגון שה בן שנה של שלמים ששחטו לשם פסח דמתוך שטרוד ובהול לשחוט פסחו טעה בזה ולא נזכר שהקדישו לדבר אחר:

ר"א מחייב חטאת. אע"פ שטעה בדבר מצוה:

ור"י פוטר. דקסבר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כל דהו פטור מחיוב חטאת שבה וזה עשה מצוה שהקריב קרבן דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירים ואף הנשחטים מכשיר ר' יהושע:

מה אם פסח שמותר. לשוחטו בשבת לשמו שינה את שמו מודית ליה שהוא פטור כדתני לעיל:

ששינה בדבר האסור. ששחטו לשם קרבנות אחרים שאסורין לשחטן בשבת:

ששינן בדבר המותר. ששוחטו לשם פסח שמותר לשחטו בשבת:

אמורי ציבור. קרבנות האמורים בציבור בשבת כגון תמידין ומוספין יוכיחו שמותרין לשחטן לשמן והשוחט שאר זבחים לשמן בשבת חייב:

שיש להן קצבה. שאינו רואה אחרים הרבה עסוקין בשחיטתן וכיון שנשחט התמיד יודע הוא שאין צריך לשחוט עוד הלכך אין זה טועה אלא שוגג דלא היה לו לטעות בדבר:

תאמר בפסח שאין לו קצבה. שהכל צריכין. לכך והרי הוא רואה הרבה אחרים עוסקין בשחיטתו וטרוד להתעסק במצוה ואפילו שחט הוא פסח כבר ומצא זבח זה עומד בעזרה וקסבור שהוא פסח ושחטו לשם מי שהוא וטעה בכך טועה בדבר מצוה הוא:

רבי מאיר אומר. השוחט זבחים אחרים בכל שבתות השנה לשם אימורי צבור פטור:

גמ' מתני'. דמחייב בשוחט פסח שלא לשמו איירי ביודע שהוא פסח ושחטו לשם שלמים. דאי באינו יודע וטעה פטור דעקירה בטעות לא הוי' עקירה וה"ל כשוחט לשם פסח:

יש בעשייתו מצוה. וכשר אף על גב שהוא הזיד בעשייתו:

אין בעשייתו מצוה. כיון שבמזיד החליפו וחייב:

ופריך אילי ציבור. ב' אילים שמביאים בעצרת על הלחם עולה שהיה סבור שהן שני כבשים שמביאין על הלחם לשלמים:

שמא לא עלו לציבור לשם אילים. בתמיה הא ודאי דעולין א"כ הא דתנן במתני' כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה היינו ביודע שהוא שלמים ושחטן לשם עולה שעקרן במזיד וש"מ דיש בעשייתן מצוה:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

מתניתא. הא דקתני במתני' ושאר כל הזבחים ששחטן לשום פסח אם אינן ראויין חייב בסבור שהוא פסח ושחטו לשם פסח אבל היה יודע שהוא שלמים וכו' פליגי בה רבי מנא ורבי יוסי:

אין בעשייתו מצוה. כיון שטעה בדבר הלכה ואומר מותר אונס הוא אי נמי סובר השוחט אחרים לשם פסח בזמנו פסול:

מסתברא. דהלכתא כרבי מנא ביודע שהוא שלמים ושחטו לשם עולה דיש בעשייתו מצוה:

ודרבי יוסה באחרייתא. דהלכתא כר"י בהי' יודע שהוא שלמים אלא שהיה סבור לומר שאם שינה שלמים לשם פסח בזמנו דכשר ויש בעשייתו מצוה:

אמרין. בני הישיבה אין ק"ו דרבי אליעזר תשובה על דברי ר"י שהוא יכול לומר דזבחים ששינה לפסח דין הוא שיהא פטור שכן דרכו להחליף שעכשיו זמן שחיטת פסח תאמר בפסח ששינה לזבחים שאין דרך שיחליף בזמן ההוא דהיינו בארבעה עשר אחר חצות הלכך הוא חייב א"נ ה"ק כיון דפסח אינו פסול בשינה את שמו אלא בעוקר שם פסח ממנו ובשוחט אחרים לשם פסח דפליג ר"י אינו אלא בטועה ולשון ראשון נראה עיקר:

ולא הדא דר"י תשובה על ק"ו דר"א שהוא יכול לומר ק"ו אחר ומה אם פסח של ראובן ששינה לשם שמעון דהיינו שינוי בעלים ששינה לדבר המותר אפ"ה חייב זבחים שאסורין לשמן אינו דין שיהא חייב:

ותימר חייב. כלומר ואת אומר ומודית לי שהוא חייב:

דברי רבי מאיר אפי' עגל. של זבחי שלמים ששחט לשם אימורי ציבור חייב:

את שמע מינה תרתי. מדברי ר' אליעזר למידין דר"מ פליג בשני דברים:

הכי גרסי' את שמע מינה דבר שיש לו קצבה ודבר שאין דרכו להתחלף. וה"פ אימורי ציבור דבר שיש לו קצבה ועגל אין דרכו להתחלף בקרבנות תמידין ומוספין של שבת שאין בהן עגל ואפ"ה פוטר ר"מ מיהו יש בעשייתו מצוה שהרי כשר הוא הזבח אף על פי שלא עלה לבעלים לשם חובה:

יש בעשייתו מצוה כגון יבמתו נדה ובא עליה. חייב אפילו לרבי מאיר דהוה ליה לשיולי אם היא נדה או לא. רבי יוחנן אמר אין בעשייתו מצוה. כלל נמי פוטר רבי מאיר כגון שפוד של שחוטה של קדשים ושפוד של נבלה וביקש לאכול משחוטה ואכל משל נבלה כיון דטרוד בדבר מצוה פטור ל"א יש בעשייתו מצוה כגון יבמתו נדה ובא עליה פוטר רבי מאיר אף על גב דהוה ליה לשיולי וכ"ש בשיש לפניו שפוד של קדשים שחוטה ושפוד נבלה ואכל משל נבלה דפטור דלא הוה ליה לשיולי ור"י אמר דבשפוד של קדשים שחוטה ושפוד של נבלה אין בעשייתו מצוה מיקרי וכ"ש ביבמתו נדה ובא עליה דה"ל לשיולי:

ה"ג שכח ומל וכו'. וה"פ מי שהיה לו שני תינוקות למול אחד בשבת וא' באחד בשבת ושכח ומל את של אחר השבת בשבת. הרי אין בעשייתו מצוה שהרי מל אותו קודם זמנו ואפילו הכי פוטר ר"י כיון שהיה טרוד בעשיית מצוה ולא הו"ל לשיולי וקשיא לר' יוחנן:

למחר יש בעשייתו מצוה. הלכך פוטר ר' יוחנן כיון שיש בתינוק זה שמל מצוה למחר מיקרי שפיר טרוד בדבר מצוה משא"כ בנבלה לעולם אין באכילתו מצוה:

דר"מ היא. אהא דתנן בשבת פרק ר"א דמילה במי שיש לו שני תינוקות אחד למול בע"ש ואחר בשבת ושכח ומל של ע"ש בשבת פטור א' למול בשבת וא' למול אחר השבת ר"א מחייב ור"י פוטר כך היה ר"י שונה במשנתינו וקאמר עלה דמתני' דר"מ היא דאמר דבר שעשייתו מצוה פטור וה"נ מצוה קעביד:

ה"ג דבר שאין בעשייתו מצוה במחלוקת. וה"פ בהא פליגי ר"א ור"י כדתנן במתני' ה"ג רבי שמעון אומר דבר שאין בעשייתו מצוה חייב ודבר שיש בעשייתו מצוה במחלוק' וכ"ה בבבלי. וה"פ ר"ש סובר בא' למול אחר השבת והאחד למול בשבת לדברי הכל חייב דהא אין בעשייתו מצוה כי פליגי אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת דמצוה קעביד פוטר ר"י:

רבי יוסי בשם ר"י דברי רבי מאיר. דפוטר דוקא שיהיה שה תמים ובן שנה שראוי לפסח:

ושלמים. לאפוקי חולין:

וראוי להשתנות לשם פסח. כגון שהוא קודם זמן הקרבתו:

ה"ג דבר שאין לו קצבה ודבר שדרכו להתחלף. בעינן דוקא שנתחלף בקרבן שאין לו קצבה שדרכו להחליף לאפוקי עגל שאין דרכו להתחלף בפסח ותמידין:

ויש בעשייתו מצוה. דשלמים כשירים אפילו שחטן לשם פסח אבל אם חסר א' משלש אלה מחייב ר"מ:

ה"ג מה אית לך דבר שאין לו קצבה. כלומר מהו דבר שאין לו קצבה:

רבי ירמיה סבר לומר כל הקרבנות שדוחין את השבת נקראים דבר שאין להן קצבה שהרי אינו כתוב בתורה כמה קרבנות ידחו את השבת אלא כל פעם שיארע י"ט או ר"ח בשבת דוחין את השבת:

שאין את יכול לעמוד על מניינן. והיינו פסח:

כד הוה מטי וכו'. כשהגיע למתני' דפר"א דמילה דפליגי ר"א ור"י בהיה לפניו שתי תינוקות:

אמר יפה לימדני ר' ירמיה דדבר שאין לו קצבה היינו שלא נזכר בתורה סכום מנינם דאס"ד דדבר שאין לו קצבה היינו דבר שאי אפשר לברר מנינם קשה הרי תינוקות שידענו כמה הם שזמנם למול בשבת ואפי' הכי פטור אלא ודאי כדר' ירמיה:

דברי ר"ש. דאמר בדבר שיש בעשייתו מצוה מחלוקת:

תיפתר. הא דפליגי רבי אליעזר ור"י במתני' והיינו בשיש שם חבורה אחת שלא שחטה הפסח עדיין וה"ל טרוד בדבר מצוה:

והוא ששכח ומל של שבת בע"ש. הוא דמחייב ר"א אבל בשעדיין עומד של שבת למול כיון דטרוד בדבר מצוה דרמיא עליה פטור:

מלו בשחרית. תינוק של שבת מל בשחרית ובין הערבים מל את של אחר השבת או של ע"ש מהו מי אמרינן כיון דניתנה שבת לדחית אצלו פטור או דלמא בהאי שעתא בין הערבים לא ניתנה שבת לדחות אצלו וחייב:

סבר ר"י פטור. דניתנה שבת לדחות לגבי הדין גברא:

רבי בא אמר. שרבי ינאי מחייב כיון שכבר מל של שבת ולא הוה טרוד:

וליידה מילה וכו'. לרבי בא פריך א"כ לאיזה צורך אמר ר' ינאי שקדם ומל של שבת בע"ש הא אפי' קדם ומל בשבת חייב:

ומשני בא להודיעך איך דרכן של תינוקות להתחלף שיהיה חייב א"כ בא ללמדך איך בא לטעות בכך:

ה"ג על דעתיה דר"ז ר' ינאי כר"מ וה"פ ר' ינאי דמוקי למתני' והוא ששכח ומל של שבת בע"ש אתיא מתני' כר"מ שהוא סבר דכל טרוד בדבר מצוה פטור:

מה דאר"ח. דבעי' שתהא חבור' אחת שלא שחטה כר"ש דאמר בשכח ומל את של אחר השבת בשבת חייב לכ"ע:

ומה דא"ר ינאי. והוא ששכח ומל את של שבת בע"ש כר"מ אתיא וכדפרישי' ופריך משיבין דבר בין ר"מ לר"ש. א"כ מאי איכא בין ר"מ לר"ש הא לתרווייהו בעינן שיהא טרוד בדבר מצוה:

ומשני אשכחין פליגא בין ר"מ לר"ש בשיור. כלומר בהרבה דברים כגון בדבר שאין לו קצבה ובדבר שאין דרכו להתחלף:

אילין תינוקת ספיקות. מי שיש לו שני תינוקות למול למאי אתה מדמה אותן לדבר שיש לו קצבה או לדבר שאין לו קצבה:

הכי גרסינן אין תעבדינון כדבר שאין לו קצבה אפי' אין שם תינוק אחר למול ואין תעבדינון כדבר שיש לו קצבה והוא שיהא שם תינוק אחר למול. וה"פ כדבר שאין לו קצבה אפי' מל של שבת בע"ש פטור ואם תדמה אותו כדבר שיש לו קצבה בעינן שיהא שם תינוק אחר למול דה"ל טרוד ממש אבל בלא"ה חייב:

ופריך איתא חמי. בא וראה:

הקדים זמנו פטור. אם מל שלאחר השבת בשבת אע"ג דלא קעביד מצוה ואם איחר זמנו ומל של ערב שבת בשבת דקעביד מצוה מחייב ר"י:

מחלפא היא מתני'. איפוך משנתינו וכדתני רבי שמעון והקדים זמנו חייב לכ"ע ובאיחר זמנו פוטר רבי יהושע:

מן קושיא. מכח קושיא זו דמשנתינו היא בהיפך דהוה נמי קשיא לה לר' ינאי הלכך מוקי למתניתין בששכח ומל של ע"ש בשבת דלא ניתנה השבת לדחות אצלו וגרע מן מל של אחר שבת בשבת דאיירי בשעדיין התינוק שזמנו בשבת עומד למול דטרוד בדבר מצוה:

אפי' דבר שאינו בעשייתו מצוה. כגון ששחט בעל מום לשם פסח הואיל וטועה בו וסובר שעושה מצוה פטור:

פירש. ואינו עוסק עוד במילה:

ציצין. שיורי ערלה וציצין המעכבין בשר החופה רוב העטרה והחופין מיעוט העטרה הן ציצין שאינן מעכבין:

היידין ר"י. כלומר הי ר' יוסה:

ההוא דתנינן. ס"פ לולב הגזול:

פטור מפני שהוציאו ברשות. אף ע"ג כיון דאגבה נפיק ביה ותו לא קעביד מצוה כיון שיש קצת מצוה בנטילתו בידו כל היום כמנהג אנשי ירושלים הלכך פטור על הוצאתו שהוא גמר מצוותו א"נ כיון שמתחלה היה טרוד בדבר מצוה אע"ג שכבר קיים המצוה קודם הוצאתו:

אף בסכין של מילה כן. מיבעיא ליה אם כן הדין אף בסכין של מילה לאחר שמל מותר לטלטלו:

אף במצה כן. שהוציא יותר ממצותו או יותר מכשיעור אם הוא חייב או לא:

מתני' שחטו. בשבת:

שלא לאוכליו. דפסח פסול הוא ונעלמה ממנו שבת או סבור שכשר:

שלא לאוכליו. לחולה ולזקן:

חייב. חטאת שלא ניתנה שבת לדחות אצל שחיטה זו:

לאוכליו ושלא לאוכליו וכו' פטור. דהא פסח כשר הוא כדאמרינן בפרק תמיד נשחט השוחט לפסולים ולכשרים כשר:

שחטו ונמצא בעל מום חייב. דשוגג הוא ולא אונס דהוה ליה לבקרו:

שמשכו הבעלים את ידם. ממנו קודם שחיטה ונימנו על אחר:

או שמתו או שנטמאו. דעכשיו לא ניתנה שבת לדחות אצלם:

פטור. דאנוס הוא דלא היה יודע שכך הוא ולא היה לו לבדוק על כך:

גמ' למי נצרכה. כלומר לא צריכה הא דתנן שחטו ונמצא בעל מום דחייב אלא לר' מאיר איצטריך דאף על גב דפוטר בטרוד בדבר מצוה מכל מקום בבעל מום שאין בעשייתו מצוה אינו טרוד בלבו מתי אפנה ואקריבנו שהרי בעל מום הוא וחייב:

כמה דר"ש בן לקיש אמר. לעיל דלרבי מאיר בעינן שיהא בעשייתו מצוה ולא מהני טרדה דמצוה לחוד לפוטרן:

אין תימר שנייא הוא. דלמא לעולם לרבי מאיר לא בעינן שיהא בעשייתו מצוה וגבי בעל מום מחייב רבי מאיר כיון שאין דרכו להתחלף והוה ליה לבקרו:

הרי עגל וכו'. קשיא הרי עגל שאין דרכו להתחלף בפסח שאינו בא אלא מן הכבשים או מן העזים ואפ"ה אר"א לעיל דפוטר ר"מ אפילו בעגל אלא ודאי הא דמחייב ר"מ בבעל מום היינו טעמו לפי שאין בעשייתו מצוה:

אין יסבור וכו'. אפי' אם נאמר דסובר ר"א כר' יוחנן דפוטר ר"מ אפי' בשאין בעשייתו מצוה אפ"ה מחייב ר"מ דבעל מום אין דרכו להתחלף בשום קדשים בעולם משא"כ בעגל איכא למימר שטעה וסבר דעגל כשר לפסח:

שכן נצרכה לחלל. הא דתנן במתני' שחטו ונמצא טרפה בסתר פטור שהרי היה צריך לחלל דמנא ידע שיש בו טרפות:

הא בגלוי. שיש בו טריפות ודאי חייב דהרי זה כבעל מום:

דר"ש היא. דסובר כיון שאין בעשייתו מצוה חייב אע"ג דטריד אבל לר"מ ראוי שיהי' פטור:

גופו קרב שלמי'. הוא עצמו קרב שלמי' וא"צ לרעו' עד שיסתאב ולהביא בדמיו שלמים:

שלמים כשירים. ומותרין לאכול כשהקריבו לשם שלמים וכדר"י בר חנינה:

שלמים פסולים. ופליג אדר"י ב"ח וסובר שצריך לרעות עד שיסתאב:

והא תנינן פטור. במתני' וקס"ד פטור וכשר:

פתרין ליה. תפרש למתני' פטור מחטאת ואפ"ה הזבח פסול:

אלא. פסח שאבד ונמצא אחר שכיפרו הבעלים בפסח אחר:

כל שאמרו בחטאת מתה. ומהם חטאת שכיפרו בעליה באחר וחטאת שמתו בעליה:

בפסח הוא עצמו קרב שלמים. ובמתני' דתנן פטור צריכין לפרש פטור וכשר:

דר' יהודה היא. דסובר אין שוחטין את הפסח על היחיד ומתני' נמי איירי שנשאר אחד על הפסח והשאר משכו ידיהם לכך פטור וכשר:

דתנינן תמן. לקמן פ"ח:

הן אשכחנא. היכן מצינו דפטור משתמע פטור וכשר דקשיא ליה הל"ל כשר וממילא ידעינן דפטור:

א"ל תנינן הכא פטור. לאשמועינן כר"י דלכתחילה אין לשוחטו על היחיד ותנינן תמן כשר מדפליגי ר"י ור"י באסור ולא פליגי בפסול וכשר ש"מ דלכ"ע כשר מיהת:

ועל כולם שמתו או שנטמאו או שמשכו הבעלים את ידם היה רבי ישמעאל בנו של ריב"ב אומר תעובר צורתו שימתינו לו עד שיעובר ממנו צורת בשר דכיון דאין פסולו חמור לא שרפינן קדשים בבזיון הלכך ממתינין עד למחר שיש בו פסול בגופו שנעשה נותר ואז שרפינן ליה:

ניחא שמתו וכו'. כלומר הניחא שמתו או שנטמאו שאין פיסולו בגופו אלא שמשכו הבעלים את ידם:

מה אנו קיימין. במאי עסקינן:

אם בחיים. שמשכו הבעלי' את ידם כשהי' הפסח בחיים:

ה"ג פסול מכשיר. פסול הגוף הוא בלומר בתמיה וכי פסול מכשיר דהיינו פסול בעלים הוא הא פסול בגופו הוא שלא הית' השחיט' כראוי וכל שפסולו בגופו ישרף מיד:

אם לאחר שחיטה. ומשכו ידיהם קשיא וכי יש משיכה לאחר שחיטה הא קי"ל נמנין ומושכין את ידיהם עד שישחוט אבל לא לאחר שחיטה ומשני כיון שיש לו רשות למשוך וכו' לעולם שמשכו בחיי' ודקשיא פסול בגופו הוא שאני הכא כיון שרשאי למשוך הימנו קודם שחיטה פסול בבעלים וטעון עיבור צורה:

הדרן עלך פרק אלו דברים