מתני' שפוד של רמון. בגמרא מפרש טעמא:

ונותן את כרעיו וכו'. כדכתיב צלי אש ראשו על כרעיו וגו' כולו כאחד משמע:

כמין בישול הוא זה. שמתבשלין בני מעיו בתוכו כמו בתוך הקדירה:

חולין חוצה לו תוחבו בשפוד למעלה מפיו של טלה:

גמ' בוצצין. מבצבצין ומוציאין מים והוה כמבושל:

ופריך במה אנן קיימין. במאי עסקינן:

אם בלחים. בעצים לחים אפי' רמון נמי מוציא מים ואם ביבישין אפילו שאר עצים נמי אין מוציאין מים:

אלא כיני. כן היא טעמא דמתני' דודאי איירי ביבישים אלא בשאר עצים אף ע"ג שנראין יבישים מבחוץ לפעמים הן רטובין מבפנים אבל רמון כשהוא יבש מבחוץ בידוע שהוא יבש ג"כ מבפנים ולא אתי לידי קלקול:

והרי הוא רותח ומרתיח. הבשר ואינו צלי אש:

כשם של עץ. כשתולין אותו בתנור ומכוס' בטלה אין מה שבתוך הטלה נשרף שהטלה מגין עליו כך שפוד של מתכת אין מה שבתוך הטלה רותח שירתיח:

אמרו לו. אף על פי שאין פנימי של עץ נשרף מכל מקום פנימי של מתכת מרתיח שזה של עץ חם מקצתו לא חם כולו וה"ל צלי אש וזה של מתכת חם מקצתו חם כולו ואפילו מה שמכוסה ממנו הלכך ה"ל צלי שפוד:

אית תניי תני. איכא דתני תחבו מבית נקובתו וכו' בהיפך ממה ששנינו במשנתינו:

על דעתי'. דהאי תנא דברייתא:

חוזר והופכו. אינו מניחו כך כדתני במתני' אלא לסוף חוזר והופכו שיהא נצלה מכל הצדדים:

מה. כלומר מ"ט דר"י הגלילי דמתיר ליתן כרעיו ובני מעיו לתוכו הא אין מקום לדמן לזוב:

ומשני כירך עבה עביד להר"י הגלילי. לא יהא אלא חתיכת בשר שהוא עב שהאש שואב כל הדם שבתוכו אפי' מה שבצד השני שאינו כנגד האש ה"נ שואב האש מה שמונח בתוכו:

או קורייה דריש. א"נ טעמא דרבי יוסי הגלילי דקרא מצא ודריש דכתיב ראשו על כרעיו וקרבו שיהו הם בתוכו:

מה נפיק מביניהון. מאי איכא בין הנך תרי טעמי:

ה"ג צלייו בגדי של חולין. וה"פ אם צלאו בגדי של חולין ולא נתן כרעיו ובני מעיו לתוכו איכא בינייהו א"נ אפשר לקיים הגירסא שלפנינו וה"פ צלאו גדי של חולין כפסח כגון שנתן כרעיו ובני מעיו לתוכו:

ה"ג אין תימר כירך עבה וכו' כשר ואין תימר קריי' דרש ראשו על כרעיו וכו' פסול:

חתך. מן הפסח בשר ונצלה עמו איכא נמי בינייהו:

אין תימר קריי' דריש וכו'. א"כ דוקא כרעיו וקרבו הוא דשרי דגזירת הכתוב הוא אבל הבשר אוסר ונאסר:

ה"ג צלייו בלהב הקדירה. שהאש מתחת הקדירה ומחמת הלהב העולה מהקדירה נצלה הבשר איכא בינייהו:

א"ת כירך עבה וכו' פסול. כיון שמה שנצלין כרעיו ומעיו ה"ל כצלי אש ממש שאין בשר הגדי הפסק שהרי האש שואב כל דם הכרעים ע"י בשר הגדי כאלו הן עצמן על האש מה שאין כן בלהב הקדרה שהקדרה מפסקת בין האש ובין הבשר:

ואין תימר קריי' דרש וכו' כשר. אפי' נצלה ע"י להב הקדרה דהא חזינן דמכשיר הכתוב הנצלה ע"י דבר המפסיק בינו לבין האש:

ופריך לא כן תני צלי אש כתיב בתורה למעוטי צלי קדרה ואיך קאמר דאי מקרא דרש כשר ע"י להב הקדרה:

ומשני שני לה. שאני הכא שאינו נוגע בגוף הקדרה אלא שהוא למעלה מקדרה ונצלה ע"י הלהב:

הדא אמרה. מהא דבסמוך דקאמר ר"י הגלילי כרבנן מוכח דקרא דריש:

הכל מודין. היכא דכתיב עליו שפירושו סמוך כמו ועליו מטה מנשה:

מה מפליגין. כי פליגי בעל:

על המערכת. כתיב בלחם הפנים ונתתה על המערכת לבונה זכה:

סמוך למערכה. ולא עליה:

על גגה של מערכה. דעל ממש משמע:

אתיא דאבא שאול. דאמר על בסמוך כר"ע דאמר תולין חוצה לו דהיינו בסמוך:

ודרבנן. דאמר על ממש משמע כר"י הגלילי דאמר ראשו על כרעיו נמי על ממש משמע הלכך נותנין לתוכו:

אפי' עשאן. ללחם הפנים שהן י"ב חלות ועשאן שני סדרין כל אחת משבע שהן י"ד חלות:

רואין את העליונות כאלו אינן והתחתונות כשרות. ואפ"ה כי יהיב לבונה זכה עליהן כשר ומה שהחלות העליונות מפסיקין בין המערכת ובין הלבונה אינו פוסל דלא בעינן על בסמוך:

בשיטת רבי מאיר בשלחן. דסובר ר"מ שלחן ארכו י"ב טפחים ורחבו ששה לחם הפנים ארכן עשרה ורחבן חמשה נותן אורכו כנגד רחבו של שלחן כופל טפחיים מכאן וטפחיים מכאן נשתיירו טפחיים ריוח באמצע שם היו נותנין הבזיכין דעל בסמוך משמע:

תוך בר. הפסח היה קורא תוך ובר שהיו נותנין כרעיו ובני מעיו מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ כדי שיזוב דמן חוצה גם כשיצלו מקצתן יצלו כולן אף מה שבפנים:

מקולס. כובע נחושת מתרגמינן קולסא דנחשא שהיה הכל מכוסה ככובע:

כולו צלי. ואין חסר ממנו כלום:

מכניסין. בזמן הזה על השלחן בלילי יום טוב ראשון של חג וה"ה בשאר ימים טובים גדי מקולס חוץ מיום טוב ראשון של פסח שנראה כאוכל קדשים בחוץ:

מכניסין עגל מקולס. שאינו ראוי לפסח אלא כבשים ועזים:

אילולא שאת תודוס. כלומר אדם חשוב:

לא היינו מנדין אותך. בתמיה:

מהו תודוס. מהו חשיבותיה:

דהוה משלה פרנסתהון דרבנין. שהיה מסייע לחכמים בפרנסתן שהיה נותן סחורה לת"ח להשתכר בה:

זאת אומרת. מדאסרו גדי מקולס בלא אמירה כ"ש שאסור לומר בפי' ליקח בשר לפסח:

אבל ליקח בשר לצלות. שרי דהא אפי' עגל מקולס שרי כדלעיל:

גרף את התנור. מן הגחלים ואין שם אלא חום התנור:

וצלייו בו. הפסח מהו אם מיקרי צלי אש או לא:

מה צריכה ליה. כי קמיבעיא ליה לר"י הגלילי שהרי כרעיו נמי אינן ניצלין אלא מחום הגדי שחם מחום האש:

ברם כרבי עקיבה. אבל לרבי עקיבה פשיטא ליה דפסול דלא הוה צלי אש:

ואפילו כרבי עקיבה. מיבעיא ליה:

משל. כלומר על דרך משל א"נ משל לשון ירד כמו משילין פירות דרך ארובה:

גחלים. המונחים באויר התנור וצלה בו נצלה תוך חצי שעה כשהגחלים מונחים לאויר העולם בלי הקפות מחיצות צריך שעה לצלייתו א"כ התנור מסייע לצלייתו הלכך מיבעיא ליה אף אם נצלה כולו מחמת התנור שרי דמה לי מקצתו מה לי כולו:

אר"י בר' בון. לעולם לר"ע פשיטא ליה דאין נצלה מתחת התנור כלל דחום הגחלים מנצח חום התנור והא דנצלה בתנור לחצי שעה היינו משום שהתנור מצרף חום הגחלים שלא יתפזר משא"כ כשמונחים לאויר העולם:

מתני' לא על השפוד. כדאמרינן לעיל דחם מקצתו חם כולו ונצלה מחמת השפוד ורחמנא אמר צלי אש ולא מחמת דבר אחר:

נגע. הפסח בחרסו של תנור:

יקלוף. מן הפסח מקום הנוגע בתנור שנצלה שם מחום חרס התנור ולא צלי אש הוא:

נטף. בתנור מרוטב על החרס:

וחזר אליו. שחזר שומן שנתחמם מן החרס ונבלע בפסח:

יטול את מקומו. דלא סגי ליה בקליפה אלא בנטילה כעובי אצבע דשומן נבלע בתוכ' הרבה ואותו שומן צלי מן החרס הוא:

נטף מרוטבו על הסולת. מפרש בגמרא בסולת רותחת דמטוי רוטבו מחום הסולת והוה צלי מחמת דבר אחר הלכך יקמוץ את מקומו וישרוף אותו קומץ כשאר קדשים הפסולין:

גמ' יכול מוררת. מלשון רר בשרו שעדיין יש בה ליחה ואית דגרסי מורדת מלשון עין שמרדה שלא נתרפא יפה ולא נקרם העור:

יכול עד שתעשה צלקת. שיעלה עליה קרום חזק שנתרפא המכה לגמרי ולא נשאר אלא רושם המכה שנקרא צלקת:

הא כיצד. לקיים שני הכתובים:

חיתה. המכה קצת:

ולא חיתה. כל צרכה:

ה"ג וכשהוא אומר למטן צרבת המכוה היא עד שתקרום בקליפת השום אין לי שנכוה באור נכוה ברמץ בסיד רותח ובגיפסיס רותח ובחמי האור מנין ת"ל מכוה. וה"פ צרבת המכוה אינו אלא עד שיקרום העור עליו כקליפת השום:

ופריך וכא הוא אומר הכין. והכא בפסח ממעטין הכל כל שאינו אש ממש:

ומשני א"ר לעזר תמן. בפסח כתי' צלי אש וכתיב נמי כי אם צלי אש תרי זימני שנה עליו הכתוב לעכב דדוקא אש ממש:

ברם הכא. אבל כאן גבי מכוה כתיב והיתה מחית המכוה ולא כתיב שנית אש ללמדך דמכוה מכל מקום מכוה היא:

תמן חוקה תורה. בפסח כתיב זאת חקת הפסח וכתיב תורה אחת והני עיכובא נינהו על כל הכתוב בפרשה:

הכא. גבי מצוה מה אית לך איזה קרא כתיב לעכב:

ופריך לית לרבן גמליאל צלי אש. בתמי' שיתיר ע"ג אסכלא:

ומשני אית ליה הא דכתיב צלי אש דוקא בפסח מצרים הוא דכתיב אבל בפסח דורות לא בעינן צלי אש:

ה"ג רבן גמליאל עבד תולדות אש כאש ורבנן לא עבדין תולדת אש כאש. וה"פ לעולם אף רבן גמליאל אית לי' צלי אש לדורות אלא דסובר דתולדות כגון חום האסכלא כאש וה"ל צלי אש ורבנן לא עבדין תולדות אש כאש הלכך אוסרין לצלות על האסכלא:

רבן גמליאל חולק על החכמי'. כלומר חסורי מחסרא ורבן גמליאל מתיר אמר ר' צדוק מעשה וכו' לומר דרבן גמליאל עביד כשמעתתי':

היבהבו וצלייו. שלא נצלה כל צרכו מותר לכך איצטריך למכתב נא:

שלקו. דהיינו בישול יותר מדאי ואח"כ צלאו מותר לכך איצטריך ובשל בישלן מעט ולא כל צרכו ואח"כ צלאו מותר לכך איצטריך מבושל הרי דצריכין כולהו קראי:

אכל כזית נא מבעוד יום. ביום י"ד איכא דתני חייב ואיכא דתני פטור:

בשעה שהוא בקום אכול צלי. דהיינו בלילה כדכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה ולא ביום:

פסול גוף הוא. ואינו טעון עיבור צורה אלא ישרף מיד:

פסול מכשיר הוא. שאין פסולו מחמת עצמו אלא ממה שבלע וטעון עיבור צורה:

הדא דתימא. דבעי קמיצה דוקא כשהסולת רותחת:

ה"ג אבל בצוננת שרי. ואפילו קליפה לא בעי כדמפרש טעמא לא אמרה התורה וכו' והיינו דלא בעי אפי' קליפה דכיון דהתתאה קר ואין הפסח מתחמם מהסול' אלא הוא מחמם הסולת וזה לא אסרה התורה אלא שהפסח לא יצלה מחמת אחרים:

מתני' סכו בשמן תרומה. שמותר לסוך הפסח במי פירות:

אם חי ידיחנו. דלא בלע:

צלי. בעי קליפה משום דבלע:

מעשר שני בירושלים. ואפילו לאכלו בטהרה דכי ירבה ממך הדרך ונתת בכסף הוא דכתיב:

גמ' לא אמר. במתנית' דסגי בהדחה או בקליפה לישראל אלא בסיכה דמשהו בעלמא עבדי ליה:

אבל טיבלו. כולו בשמן אסור דבלע הרבה:

אזל שולקה. נאבד בישולה כלומר דאסורה:

כיני מתניתא. כן היא משנתינו אין פודין מעשר שני בירושלים דמכירה אפילו חוץ לירושלים כדתנן ריש מעשר שני:

מתני' חמשה דברים. אין לך בציבור קרבן נאכל אלא אלו וקרבן ציבור דוחה את הטומאה ואשמועי' מתני' אע"ג דקרב בטומאה ואפוקי ציבור ידי חובתן אין נאכלין בטומאה:

זבחי שלמי ציבור. כבשי עצרת שאין שלמים אחרים לציבור:

ושעירי ר"ח. אע"ג דלא כתיב בהו במועדו כיון דכתיב אלה תעשו לה' במועדיכם ור"ח נמי איקרי מועד דחיין שבת:

הפסח שבא בטומאה. כגון רוב ציבור טמאין:

שלא בא מתחלתו אלא לאכילה. כשנצטווה עיקר פסח לאכילה נצטווה דכתיב לפי אכלו וכי שרי' רחמנא למיתי בטומאה מאיש נידחה ואין ציבור נידחין אדעתא למיכלא שריא:

גמ' ופריך וכל קרבנות ציבור אינן באין בטומאה. בתמי' הא כולן באין בטומאה ולמה תנן במתניתין חמשה באין בטומאה:

ומשני לא אתא. התנא לאשמועינן אלא אלו אע"פ שהן באין בטומאה אינן נאכלין בטומאה וכדפרישית במתני' ופריך בין כמ"ד לחם עיקר וכו'. דבפרק התכלת פליגי ר"ע ור"ש בן ננס ר"ע סובר דהלחם עיקר ור"ש סובר דכבשים עיקר ומ"מ לתרווייהו לא הוה עיקר אלא אחד מהן ולמה תנא חמשה:

ומשני תנייה חש לון. התנא חש לשני הסברות לר"ע ולבן ננס הלכך תני חמשה:

אית תניי תני. איכא דתני דכל קרבנות ציבור דדוחין שבת וטומאה מפסח למידין:

אית תניי תני. ואיכא דתני שבכל הקרבנות כתיב דדחי טומאה:

מה מועדו שנאמר בפסח דוחה טומאה. שנאמר איש איש כי יהיה טמא איש נדחה ואין ציבור נידחין וילפינן כולהו מיניה בגזרה שוה:

שנאמר בהם במועדו. משמע שלא יעבור זמנן ואפילו הן טמאין ואפילו הוא שבת:

אלה תעשו וגו'. בפרשת פנחס כתיב במוספין:

לעומר ולקרב עמו. ועשיתם ביום הניפכם וגומר:

ולשתי הלחם. ולכבשים הקריבים עמהן האמורים בת"כ ואינן אמורי' בפ' פנחס:

וכשהוא אומר. בשלהי האי פרשתא דשור או כשב וגו' וידבר משה וגו':

ופריך וכשם שהן באין בטומאה. נאמר נמי דנאכלין בטומאה:

ומשני גזירת הכתוב הוא. דאסור באכילה שנאמר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל:

ופריך יאמר אף בפסח כן. אף שבא בטומאה לא יהא נאכל בטומאה:

ומשני שנייא היא. שאני פסח שלא בא אלא לאכילה כשנצטוה מצות קרבן פסח לאכילה נצטוה דכתיב איש לפי אכלו:

מתני' נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם. דעיקר פסח לאכילת אדם קאתי:

ובמוקדשין אינו כן. שאפילו נטמא בשר וחלב קיים זורק הדם דהא תרתי איכא מתיר ושיריים שהדם מתיר ואימורין למזבח:

גמ' ודלא כר' נתן. מתני' דתנן נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק הדם דלא כרבי נתן:

יוצאין. בזריקת דם הפסח אפילו בלא אכילה:

אותו. לשון יחיד משמע דפסח א' שוחטין כל ישראל אע"ג דלא אפשר שיגיע כזית לכ"א אלא ודאי דיוצאין בזריקה:

פשיטא דא מילתא. פשיטא לן דבר זה דבמוקדשין אם נטמא הבשר והאימורין קיים שהוא זורק הדם כדתנן במתניתין וכ"ש אם נטמא האימורים והבשר קיים שזורק הדם:

נטמא הבשר ואבדו האימורים. מהו מי אמרינן כיון דלא נטמאו שניהם זורק הדם או דלמא כיון דמ"מ אין כאן לא בשר ולא אימורין שראויין לאכילת האדם או המזבח אינו זורק הדם:

וההן קיימת וכו'. נראה דקאי אברייתא ששנויה בה נטמאו שירים אבדו שירים והמנח' קיימת יקטיר ועלה קאי הך מנחה הקיימת הרי היא כמי שנטמא הבשר ואבדו האימורין שהשיריים למנחה כבשר ואימורין לדם שכמו שהדם מתיר הבשר לאדם והאימורין למזבח כך הקומץ מתיר השיריים ואפ"ה קא' יקטיר הקיימת ה"ה ה"נ יזרוק הדם:

תיפתר. מהא ליכא למשמע תפרש להך ברייתא כר"א דאמר אע"פ שאין שיריים יש קומץ כדתנן בפ"ג דמנחות נטמאו או אבדו שירים כמדת ר"א כשרה וכמדת ר"י פסולה וכי קמיבעיא לן לרבי יהושע דהלכתא כוותיה:

בא בטומאת עובדין. קרבנות ציבור שבאו בטומאת הכהנים לבד מהו שיאכל בטומאה:

היך עבידה. היכי דמי שיהא הבשר טהור אף על גב שהכהנים טמאים:

ה"ג שחטו אותו בעלי מומין וזרקו אותו טמאין. וה"פ שלא נגעו הטמאין בבשר מהו:

הרי לא נגע בו טמא. שהבעלי מומין טהורים שחטו:

הרי יש כאן טהורים. והן הבעלים שטהורים הם יאכלוהו בטהרה:

ה"ג נאכל בטומאה והכא כמי שבא בטומאה. דהואיל ואישתרי טומאת אימורים אישתרי נמי טומאת בשר:

ויידא אמר. והיכן אמר רבי זעירה דבר זה:

בא בטומאת הדם. קרבנות ציבור שנטמא הדם מהו שיהא הבשר נאכל:

היך עבידא. כלומר מאי קמיבעיא ליה:

מאחר שאין מתירין לו לזרוק. בשאר קרבנות אם נטמא הדם אין מתירין לו לזרוק ה"נ כמי שבא בטומא' דמי ואינו נאכל או דלמא כיון דאף בשאר קרבנות אם זרק הורצה הכא כמי שבא בטהרה דמי ונאכל:

נישמעינה מן הדא. כלומר תא שמע:

עון הקריבים. דהיינו טומאת דם ואמורין וקומץ ונסכים וקטורת:

ולא המקריבים. על טומאת הכהנים אין הציץ מרצה:

הפריש. מצינו שיש חילוק בין קרבין ליחיד לקריבין לציבור וכן בין מקריבין ליחיד ובין מקריבין לציבור והא דאמרינן שאינו נושא עון המקריבים היינו ביחיד אבל לא בציבור:

אם יש לו. קרבן אחר אומרים לו הבא אחרת תחתי':

המקריבים ליחיד. אם הכהנים טמאים אסורים לעשות קרבן יחיד:

מתניתא. דתנן הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה:

בבא בטומאה משעה ראשונה. שהיו טמאים קודם שחיטה:

אינו נאכל בטומאה. דקרינן ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל:

ה"ג יוצאין בזריקה בלא אכילה. הלכך כיון שהיתה השחיטה בטהרה ויכול לזרוק בטהרה לא יאכל הבשר בטומאה:

ה"ג ונטמא הדם והציבור:

מפני מראית העין. הא דאמרינן ואל יאכל הבשר בטומאה לאו דרבי נתן אלא מפני מראית העין:

ה"ג שלא יאמרו ראינו פסח בא בטהרה ונאכל בטומאה. וה"פ גזרינן שמא יהיו סוברים דגם בשעת הזריקה היו טהורים ואח"כ נטמאו ואז אפילו לרבנן אסורים באכילה:

ופריך מעתה לא יזרוק הדם בטומאה. אם אתה חושש בכך ניחוש נמי בזריקת הדם שיטעו ויסברו אף אם הכהנים וכלי שרת טהורין מותרין לעשות בטומאה:

הא סופך מימר. על כרחך לומר דהך ברייתא דרבי נתן היא:

מודה רבי נתן בחולה ובזקן. דגברא דחזי לאכילה בשעת שחיטה בעינן:

שנטמא עובד שלה. כלומר שניטמא השוחט הפסח וטימ' הבשר בשעת שחיטה שאינו ראוי לאכילה שנידחין לפסח שני:

שנמצא יבלת בעורה. של הקרבן שמעולם לא היה הבשר ראוי לאכילה שהן נדחין לפסח שני דמודה ר"נ דבעינן שיהא הבשר ובני החבורה ראויין לאכילה בשעת שחיטה:

יבלת. מום הפוסל את הקרבן כדכתיב או יבלת וגומר:

בעורה של אחת מהם. ואין ידוע מאיזה פסח עור זה ואותו פסח פסול הוא:

סברי מימר דר"נ היא. כמו גופא הא דמסקינן לעיל דהך ברייתא לכולי עלמא דרבי נתן היא:

תיפתר ד"ה היא. ונטמא הציבור היינו בטומאת התהום דכיון דאלו נודע אחר זריקה אפילו הדם והבעלים נטמאו בטומאת התהום הציץ מרצה ה"נ אם נטמאו קודם הזריקה יזרוק הדם בטהרה ואל יאכל הבשר בטומאה:

וכר' נתן זורק את הדם. ל"ג. אך בכור שור וכו' את דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר ובשרם יהי' לך דמשמע דאינו זורק את הדם אא"כ יש חלב ובשר כשהוא אומר וזרק הכהן את הדם וכו' והקטיר החלב ולא כתיב בשר משמע חלב ואע"פ שאין שם בשר זורק את הדם:

עד שיהא שם וכו'. כלומר משיש שם או בשר או אימורין כ"מ בבבלי:

תמן תנינן. במנחות פ"ג:

נטמאו שיריה. של מנחה לאחר שנקמצה ועדיין לא נקטר הקומץ:

כמדת ר"א. שהוא אומר בקרבנות דם אע"פ שאין בשר אף במנחה מקטירין הקומץ אע"פ שאין שירי':

כמדת ר"י. דאמר אם אין בשר אין דם אם אין דם אין בשר:

שלא בכלי שרת. שלא קדש קומץ בכלי שרת דבתחלת מנחה לא פליגי דלכ"ע בעינן כלי כדתנן בפ' שתי הלחם:

הקטיר קומצו פעמים. כל פעם הקטיר מחצית קומצו:

ע"ד דר"א וכו'. הש"ס מפרש למתני' מהו כמידת ר"א:

תיפתר. משנתינו דתנן העומר ושתי הלחם באין בטומאה אף על גב שאין כאן שיריים שאין הציץ מרצה על האכילות שהן השיריים אלא אעולין מרצה דהיינו על הקומץ ועל האימורין הנקטרין ולא על הבשר אפילו הכי באין בטומאה שמע מינה דם אע"פ שאין בשר קומץ אף ע"פ שאין שיריים וכרבי אליעזר וקשיא רישא ר' אליעזר וסיפא ר' יהושע דתנן נטמא הבשר והחלב קיים זורק את הדם:

מודה ר' יהושע שאם עבר וזרק הורצה. ורישא נמי רבי יהושע:

מתני' יעשו בטומאה. ואפילו טמאין יחידין דהא פסח דטהורין גופיה בטומאה אתי משום כהנים:

גמ' מאן תנא. דרוב ציבור ואפי' אינן רוב השבטים הוה רובו:

ובלבד רוב. שיהא רוב הציבור אז מביאין פר העלם דבר:

חצי כל שבט ושבט. הוא דבעינן שיהיה רוב הציבור אבל שבט שלם ששגג בהוראת ב"ד כל שבט ושבט מביא פר ששבט א' גורר את כולם:

כל השבטים. יחד קרויים קהל וכתיב ונעלם מעיני הקהל:

ה"ג רי"א כל שבט ושבט איקרי קהל אתייא דר"י כר"ש כמה דר"ש אמר כל שבט ושבט קרוי קהל כן רי"א כל שבט ושבט קרוי קהל:

מה נפיק מן ביניהון גרירה. רש"א אין שבט אחד גורר כל השבטים רי"א שבט אחד גורר כל השבטים אע"ג וכו' כ"ה במס' הוריות והיא גי' הנכונה. וה"פ דפליגי התם רי"א שבעה שבטים שחטאו מביאין ז' פרים ושאר כל השבטים כל שבט ושבט פר רש"א שמנה פרים שבעה לשבעה שבטים ופר אחד לב"ד והיינו דקאמר דאיכא בינייהו וגרירה:

מודה. שאין רוב השבטים גוררים את כלם אלא בשעשה ע"פ הוראת ב"ד הגדול שבלשכת הגזית אבל אם עשו ע"פ ב"ד של אותו השבט אינן גוררין שאר השבטים. טעמא. דהאי תנא דמצריך דוקא הוראת ב"ד הגדול משום שנא' מן המקום וגומר והיינו סנהדרין שיושבין בלשכת הגזית:

ונסלח לכל עדת בני ישראל. לעולם בעינן כפרה לכל ישראל אפילו לא חטא אלא שבט אחד:

כי לכל העם בשגגה. סיפא דקרא דונסלח וגו' ללמדך דאין כולן צריכין כפרה אא"כ כולן עשו בשגגה:

פרט לנשים ולקטנים שאין מצטרפין לרוב. א"נ ה"ג לרבות נשים וקטנים שהן מפרפרין עמהן:

גוי וקהל גוים יהיה ממך. וכל השבטים כבר נולדו בהאי שעתא דא"ל הקב"ה ליעקב ולא קאי האי קהל גוים אלא על בנימין שלא נולד עדיין וקרי ליה קהל ש"מ דשבט אחד איקרי קהל:

כך הם חלוקין בפסח הבא בטומאה:

הטהורין עושין לעצמן בטהרה והטמאין לעצמן בטומאה. דמחצה על מחצה הוי כרוב ורוב טהורין לא עבדי בטומאה וטמאין לשני לא מידחו משום דהויין נמי רובא ורוב לא נדחה לשני:

ופריך מני אמרו לו. מי הוא שאמר כן דאין קרבן ציבור חלות מקצתו בטומאה ומקצתו בטהרה ר' יהודה וקשיא דר"י אדר"י:

דתנינן תמן. במנחות פ"ב נטמאת אחת מן החלות. של שתי הלחם או אחד מן הסדרים של לחם הפנים:

שאין קרבן ציבור חלוק. כך קיבל ר' יהודה מרבותיו ואם נפסל מחציתו כולו פסול:

ה"ג מנו אמרו לו חכמים שהן בשיטת רבי יהודה כ"ה בהוריות. וה"פ חכמים שסוברים כר"י שאין קרבן ציבור חלוק הם אמרו לו לר"י והשיבו על דבריו גבי פסח:

ופריך על דעתיה דר"מ האי מחצה על מחצה למאי מדמי ליה לרוב או למיעוט ויותר היה נ"ל דגרסינן על דעתיה דר"י:

אין תימר כרוב. א"כ אף הטהורים יעשו בטומאה דהא הטמאים הן הרוב:

אין תימר כמיעוט. אם כן למה לא יעשו הטמאים כדין יחידי' הטמאים וליכא למימר דמספקא ליה אם מחצה על מחצה כרוב או לא א"כ הטמאים אף בשני לא יעשו:

ה"ג לא אמר רוב טהורים עושין הראשון וכו'. לא נאמר בתור' דדוקא כשהטהורי' רוב יעשו את הראשון בטהרה וגם לא נאמר דדוקא רוב טמאים יעשו את הראשון בטומאה:

אלא רוב טמאין לא ידחו לפסח שני דמדכתיב איש נדחה ואין ציבור נדחין ילפינן דרוב אין נידחין וכיון שאינן רוב עושין השני ולעולם מחצה על מחצה אינו כרוב ולפי גרסתי דלר"י פריך ה"ק כיון דלא קאמר אלא רוב טמאין לא ידחו לפסח שני א"כ ליכא למשמע מיניה שלא יעשו הללו בטהרה והללו בטומא' דכיון דהן רוב טמאין אין נידחים לפסח שני ומחצה על מחצה הרי הוא כרוב:

ה"ג על דעתיה דאמרו לו ההן מחצה על מחצה מה את עביד ליה. דכיון דסוברין דמחצה על מחצה הרי הוא כרוב ואין קרבן ציבור חלוק איך יעשו אם הם מחצה על מחצה:

מטמאין אחד מן הטהורין בשרץ. כי היכא דניהוו הטמאים הרוב ועובדין כולן בטומאה:

אתיא. הא דשמואל כמאן דאמר אחד מכריע את הציבור דלמ"ד אין היחיד מכריע צריכין לשלוח שנים שיהיו הטמאים שנים יתירים על הטהורים:

דרב כרבי אליעזר. אף על גב דשוחטין וזורקין על טמא שרץ שאני הכא דאיירי בשאין שם מים לטבול ואף הוא עושה בטומאה אבל בשיש שם מים לטבול מודה לשמואל דמשלחין אחד בדרך רחוקה דלא מהני טומאת שרץ שהרי יכול לטבול וליטהר לאכילה:

ה"ג א"ר לעזר הבא בטומאת כלי שרת הבא בטומאת ידים הבא בטומאת סכינים הוא בא בטומאה. וה"פ אפילו טמאי מתים יאכלו ממנו דסד"א הני לבשר מטמאין אבל לגברי לא מטמאין ויעשו הטהורין ויאכלו הבשר טמא שהוא בלאו ולא יאכלו בטומאת הגוף שהוא בכרת קמ"ל דכולן אוכלין דרחמנ' שריא:

שליש טמאין. היינו טמאי מתים:

זבין וטמאים רבים על הטהורים. וכיון דאין רוב טהורין לא מידחו טמאים לפסח שני ועושין בטומאה:

וזבין אין עושין וכו'. דסובר אין תשלומין לפסח הבא בטומאה דטומאה דחויה היא בציבור ובקושי הותר להקריב ולא כטהורים משוינן להו למידחי טמאין לשני:

הזב עשו אותו כמומר בהורייה. כשהורו ב"ד ועשו מחצה הציבור על פיהן ואחד עשה במזיד שלא על פי בית דין אינו נמנה בכלל ישראל לא לעושין ולא לאינן עושין:

אוף הכא. אף כאן בפסח אין מצטרפין הזבין לא לטמאין ולא לטהורין:

יעשו כספיקן. כלומר ואל יעשו בטומאה:

לא מסתברא. אלא כהא דתני ר' הושעיה:

שלא לענוש ליחיד כרת. שאם יעבדו בטומאה דהיינו שהטמאים היחידי' יעשו עמהם בטומאה יהיו היחידים אלו חייבין כרת כאוכל קדשים בטומאת הגוף:

להוריי'. בפר העלם דבר דבעינן שיעשו רוב הקהל הולכין אחר רוב ישראל היושבים בארץ ישראל:

לטומאה. בפסח הולכין אחר רוב הנכנסין לעזרה אם הם טמאין או טהורים ואין השאר מצטרפין דה"ל כדרך רחוקה:

ובעי מה בכל כת וכת משערין. שבג' כיתות נכנסין מי בעינן שיהא הרוב בכל ג' כיתות או שאין משערין אלא בכת הראשונה ואם שם הטמאין הרוב יעשו כולן בטומאה:

עד שהן מבחוץ. כשכל ישראל עומדין חוץ לעזרה ורואין אם רוב טהורין או טמאין:

ה"ג להוראה הילכו מלבא חמת עד נחל מצרים. וישראלים היושבים בגבול ההוא מצטרפין לרוב:

וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים. ש"מ הני איקרי קהל:

מתני' הציץ מרצה. ופטור מפסח שני:

נטמאו בעליו. טומאת הגוף במת אין הציץ מרצה וחייב בפסח שני דהא בשעת זריקה לאו בר מיעבד פסח הוא דרחמנא דחייה:

הנזיר. דכתיב ביה וכי ימות מת עליו והימים הראשונים יפלו אם נטמא במת קודם הבאת קרבנותיו סותר:

הציץ מרצה על טומאת הדם. ותגלחתו כשרה ומותר לשתות יין וליטמא למתים:

ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף. ואם נטמא בעת הבאת קרבנותיו סותר את הכל:

נטמא גופו בטומאת התהום. כל טומאת מת שלא ידע בה אדם קודם לכן נקראת טומאת התהום:

הציץ מרצה. דהלכה למשה מסיני שהותר טומאת התהום להם כיון שלא הכיר אדם בטומאה זו מעולם ואם נודע לו בטומאה זו אחר שהקריב פסחו אינו צריך לעשות פסח שני וכן נזיר שנודע לו בטומאת התהום לאחר שהביא קרבנותיו אינו צריך להביא קרבן טומא':

גמ' מתניתא. דתני הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה דוקא שנטמא הדם לאחר שקיבלו בכלי אבל אם נטמא עד שהוא יורד מצואר בהמה דאף הקבלה בטומא' היתה נעשה כמקבל מים ואין הציץ מרצה:

מה לכם בגלוי. שהדרך לכם בגלוי והאי לכם קאי גם אטמא לנפש דכתיב ברישא דקרא שתהא גם הטומאה גלוי לכם:

עד כדון עושי פסח. כלומר אשכחן עושי פסח:

מה עליו שהוא בגלוי. שברובה לו הטומאה:

ק"ו שמרצה הציץ. שהורעתה כחו בטומאה ידוע שנדחה לפסח שני ואין טומאה הותרה אלא בצבור:

ופריך קל שאת מיקל ביחיד את מחמיר בציבור. כדמפרש ואזיל דבין בפסח בין בנזיר איכא חומרא וקולא נמצא דלאו יפוי כח הוא וליכא למילף ציבור בק"ו:

קל שאתה מיקל ביחיד. שאף שנתוודע לו לפני זריקה הרי הוא כאלו נתוודע לו לאחר זריקה ופטור מפסח שני דלעולם הציץ מרצה אפילו נתוודע לו קודם זריקה:

ה"ג את מחמיר עליו בציבור שאם נתוודע לו לפני זריקה יעשה כמי שנתוודע לאחר זריקה בשביל שלא יאכל הבשר. וה"פ אם נטמא הציבור לפני זריקה אוכלין הבשר בטומאה כדאמרינן לעיל בפרקין אליבא דרבנן ועכשיו שאנו אומרים שהציץ מרצה על טומאת התהום שלהם וה"ל כאילו נתוודע לאחר זריקה ואסורים לאכול הבשר דאם נטמאו הציבור לאחר זריקה לכ"ע אל יאכלו הבשר בטומאה:

שלא יביא קרבן טומאה. שאם נטמא לאחר זריקה כבר נסתלק ממנו תורת נזיר:

ה"ג מחמיר בנזיר טמא שאם נתוודע לו לפני הזריקה יעשה כמי שנתוודע לו לאחר זריקה. וה"פ דאם נתוודע לו לפני זריקה סגי ליה בקרבן אחד ואם נתודע לו לאחר זריקה צריך להביא קרבן על כל טומאה וטומאה בפני עצמה:

כהדא דתני. בברייתא שצריך להביא קרבן על כל טומאה:

עובד של פסח. כהן המקריב הפסח שנטמא בטומאת התהום מי מרצה הציץ עליו או לא:

שהורעת כוחן בזקן ובחולה. שאין שוחטין הפסח על זקן וחולה:

עובד שיפה כחו בזקן או בחולה. דכהן שהוא זקן וחולה כשר לעבודה:

ופריך לא אם אמרת בבעלים שיפה כחן בשאר כל הטומאות שבשנה. ואפי' אינה טומאת מת. שהטמאים משלחין קרבנותיהם:

תאמר בעובד וכו'. כהן שהוא טמא אסור בעבודה ולא הותרה לו אלא טומאת מת:

מאי כדון. הלכתא מאי:

לכם. בפסח כתיב או בדרך רחוקה לכם לשון רבים בין לו בין לעובד:

סברין מימר. סברוהו בני הישיבה לומר:

עליו. כי ימות מת עליו דילפינן מיניה שהותרה טומאת התהום בנזיר משמע נמי עליו לבדו ולא על העובד:

מן מה דתני. לבתר דשמעו הא דתניא היא נזיר היא עושי פסח כלומר דחד דינא לשניהם:

הדא אמרה. זאת אומרת מה דנוהג בפסח נוהג בנזיר:

המת שנקבר בקש ובתבן ובעפר ובצרורות. שהטומא' מכוסה מכל אדם דשמא גל של אבנים או עפר או צרורות נפל עליו ולא הכיר בו אדם מעולם:

אבל מים ואפילה ונקיקי הסלעים. זו הטומאה מכוסה ונעלמה שהמציץ יכול לראותה ולא גמירי הלכתא בטומאה שהיא בתהום המכוסה מן הכל. כל שאת יכול לפנותו. כלומר שעומד לפנותו:

ופריך וקש ותבן סתמא אינו עומד לפנותו לימא דברייתא זו דלא כרבי יוסי:

דרבי יוסי אמר תבן וביטלו בטל. לענין אהילות תנן דטומאה שיש לה אהל חלל טפח אינה בוקעת למעלה מן הגג האהל אבל טומאה רצוצה שאין לה חלל טפח כנגד' עד לרקיע טמאה שבוקע' ועולה וכן הל' למשה מסיני והלכך בית שיש בו מת או כזית מן המת ומילאוהו תבן או קש וביטלו הוי' רצוצה ובוקעת אבל אם לא ביטלו הויא כמאן דפנייה ויש לה חלל ואלו הכא תניא דתבן או קש סתמא אין עתיד לפנותו:

דברי הכל היא. לעולם אפילו כרבי יוסי אתיא נמי הברייתא:

מה דאר"י כשבללו בעפר. ומסתמא אדעת' שיעשה זבל ודעתו לפנותו אבל תבן בלא עפר המונח בשדה סתמא בטל:

יש תבן שהוא כעפר. סתמא דש"ס קאמר שאין צריכין למוקמי' דר"י בשבללו בעפר אלא דאיירי בתבן שעתיד לפנותו ואפ"ה אם ביטלו מבוטל וברייתא בסתם תבן שאין עתיד לפנותו ל"א הש"ס מקשה אדר"ח דקאמר דר"י איירי בשבללו עם עפר הא רבי יוסי קאמר יש תבן וכו' ושמע מינה דאף בסתם תבן סובר ר' יוסי דאינו בטל הרי הוא. כסתם עפר שאין אנו יודעים אם דעתו לפנותו או לא סתמיה בטיל:

הרי הוא כסתם תבן שאין אנו יודעין אם יפנהו אם לאו דסתמיה בטל:

חיפהו מחצלות. על גבי התבן ביטל התבן שמסתמא אין דעתו לפנותו:

איתא חמי. הש"ס מקשה אר' ינאי בוא וראה אם מילא כל הבית במחצלת לא ביטל וכשכיסה המחצלת על התבן נאמר דביטל המחצלת והתבן:

מילאוהו חריות. אם מלא הבית או החריץ בחריות של דקל:

צריכה. מבעיא לן אם הוה כסתום או לא:

ואפילו רוק אפילו אם מילאוהו ברוק הפה הוה סתימה לשעתו:

ופריך וחש לומר. וניחוש דלמא אחד בסוף העולם יודע בזה המת:

ה"ג בחזקת החי בחיי וכ"ה בנזיר. וה"פ ואין לומר דאמרינן דאותו שיודע בטומאת מת זה גם הוא מת דמוקמינן החי בחזקתו שעדיין חי:

תיפתר שמצאו קמצוץ. פירש שמרגלותיו מונחים אצל ראשו שאלו אדם קברו היה מונח כדרכו א"נ שמצאו שנים וראשו של זה גבי רגליו של זה:

אין לך שהותר קבר התהום אלא לטומאת המת בלבד:

ה"ג הא נבלה לא ק"ו מה אם המת שמטמא באוהל עושה קבר התהום נבלה שאינו מטמא באהל אינו דין שתעשה קבר התהום. וה"פ אינו דין שהוסרה בה טומאת התהום כגון שהכניס ידו בעפר ונגע וא"כ לאיזה דבר אמרו שאינו עושה קבר תהום אלא המת בלבד:

ומשני להוציא משכב ומושב. לאפוקי טומאת זיבה שלא הותרה בטומאת התהום לפי שעושה משכב ומושב:

תמן תנינן. בפרק שני דזבחים:

מחוסר בגדים. כהן גדול ששימש בפחות משמנה וכהן הדיוט בפחות מארבע בגדים:

מחוסר כיפורים. זב ומצורע שטבלו והעריב שמשן ולא הביאו כפרתן:

ושלא רחוץ ידים ורגלים. מן הכיור:

ערל. כהן שמתו אחיו מחמת מילה:

יושב. או עומד ע"ג כלים שיש חציצה בין רגלים לרצפה:

דרומאי. זקני דרום:

בטמא טומאת זיבה או צרעת. איירי טמא דמתני' דמחלל עבודה ועל כרחך בקרבן יחיד קאמר דאלו קרבן ציבור קרב בטומאה:

מאחר שהותרה טומאה. לכהנים לעשות פסח בטומאה:

מה אם הבעלים שיפה כחן בשאר כל הטומאות בשנה שמשלחין קרבנותיהם כשהן טמאים:

הורעתה כחן בטמא מת בפסח. שאין שוחטין על טמא מת אלא נדחה לפסח שני כדכתי' איש איש וגומר:

עובד. דהיינו כהן שהורעה כתו בשאר טומאות בכל השנה שהרי אם נטמא בשרץ אסור לו להקריב קרבן כ"ש שאינו מרצה בטומאת מת:

ועוד ששנה רבי. במשנתינו:

ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף וסובר ר"ש בן לקיש דבכהן איירי מתני' כדמסיק ובטומאת מת:

אין תימר. ואם תאמר דבטומאת זיבה וצרעת איירי מתני' לית יכיל. אי אפשר לומר כן דהא תני סיפא נטמא טומאת התהום הציץ מרצה וכבר אסיקנא לעיל דלא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד לאפוקי טומאת זיבה:

מה עבדין לה דרומאי. והא קשיא לדידהו מתני' פתרין לה. מפרשין למשנתינו כשנטמאו הבעלים טומאת הגוף הוא דאין הציץ מרצה:

ופריך והא תנינן נזיר. ואי בשנטמאו הבעלים הא לא שייך לומר ביה אין הציץ מרצה דאם נטמא אין זה קרבנו וצריך להביא קרבן טומאה:

פתרין לה בעובדין. בנזיר אפילו כהן העובד שנטמא במת אינו מרצה כיון דגם הבעלים שנטמאו במת אין זה קרבנם ה"ה בעובד נמי פסול אבל בשאר קרבנות שהבעלים משלחין קרבנותיהן בטומאה אף בעובד כשר וכן בפסח הואיל והותר לעשות פסח ליחיד כשבא בטומאה הותר לכהן העובד שאם היה טמא מת שהפסח כשר:

ע"ד דרשב"ל. דפריך ממתני' משום דסבר שאין חילוק בין כהן העובד לבעלים וכי היכא דבעלים שנטמאו אין עושין פסח ה"ה כהן העובד וכיון דפסול בפסח כ"ש בשאר קרבנות:

הרי זה קל וחומר. דר' שמעון בן לקיש ק"ו שיש עליו תשובה שהן יכולין להשיב לו שהכהן עדיף מבעלים:

שמילת זכריו ועבדיו מעכבין אותו. מלעשות פסחו:

בעיא קומי ר' מנא. הקשה לפני ר' מנא אזקני דרום:

ה"ג אלו יחיד בפסח אינו למד מן הציבור בפסח:

וה"פ השתא יחיד טמא מת בפסח נדחה לשני ואינו נלמד מציבור בפסח ואיך נלמד כהן העובד בקרבן יחיד בשאר ימות השנה מן הציבור בפסח:

ההן טמא. האי טמא דמתני' במאי מוקמת ליה בטמא טומאת זיבה וצרעת:

והתנינן. במתני' מחוסרי כפרה פסול ולמה לי טמא השתא משטבל הוא מחלל כשהוא טמא לא כל שכן:

ההן טבול יום. כלומר ותו האי טבול יום דמתני' במאי מוקמת ליה אי בטבול יום מן המת השתא טמא מת אינו מחלל טבול יום דידיה לא כל שכן ובטבול יום דזבין ליכא לאוקמי שהוא כל שכן ממחוסרי כפרה דמחלל:

מגע זבין. לעולם בטבול יום דזב ודקשיא דהוא כ"ש ממחוסרי כפרה שאני טבול יום דאיירי שנגע בזב ואף הוא טמא טומאת ערב ומחלל:

פתרין כולה. מפרשין לכולה מתני' בזב וטבול יום איירי בזב שראה ראיה אחת שאינו טמא אלא יום אחד כבעל קרי:

הכי גרסינן טמא שראה שתים זב. שראה שתי ראויות שטמא טומאת שבעה ואינו מביא קרבן:

שראה שלש. ראויות שמביא קרבן:

ופריך על דעתין דרומאי מגע זב כזב מנא להו:

ומשני נשמעינה מן הדא. תא שמע מהא דרבי אושעיא:

מהו עון הקריבין דם. הוא מה שקרב על גבי המזבח:

זב. וכי דם טומאת זיבה שייך בו אלא מגע זב שנגע בו זב אם כן הוא הדין עון המקריבין שהם הכהנים אפי' מגע זב אינו מרצה הציץ:

הדא אמרה. זאת אומרת:

הי' הציבור מגעי זבין וכו'. אינן עושין בטומאה דהא אמרנו שמגעי זב כזב:

מתני' לפני הבירה. כל המקדש כולו קרוי בירה ובגמ' מפרש טעמא:

ניטמא מיעוטו. וכן נותר של פסח טהור:

הציקנין. העצרנין כלומר שהן צרי עין שורפין אותו מיעוט שנטמא והנותר מפסח טהור לפני הבירה:

גמ' כדי לפרסמו. כלומר לכך שורפין אותו לפני הבירה לביישו ברבים להודיע לכל שקילקל בו:

לא צורכה וכו'. הא ודאי פשיטא דאין מניחין אותו לשרוף לפני הבירה מעצי עצמו שלא לבייש את מי שאין לו מפני החשד שיקח המותר לביתו ויאמרו מעצי מקדש לקח לא צריכה אלא אפי' אמר הריני שורפו בביתי מעצי עצמי שאין שומעין לו דא"כ ליכא ביוש:

להודיע לבא אחריו שהוא ציוקן. לכך אין שורפין לפני הבירה אלא מעצי המערכה להודיע לכל שזהו השורף המיעו' לפני הביר' הוא קמצן שאלו היו שורפין גם מעצי עצמן לפני הבירה לא היו יודעין שהוא ציוקן אלא יאמרו שמעצי עצמו שרפו:

תדע לך. שהוא כן שבכל מקום לא קרי ליה צר עין והכא את קורא ליה צר עין כדתני במתני' הציקנין אלא דוקא לציקנין התירו דלב ב"ד מתנה עליהם דחששו שמא מתוך ציקנותן יהיו נמנעים לשרוף אבל לשאר כל אדם לא חששו:

קל הקילו באכסנאי. בא לתרץ הא דתנן בפרק ואלו עוברין מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש שחוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה דמשמע אף המיעוט שנפסל מעצי המערכה שרפינן לכך קאמר דהקילו באכסנאי שאין לו עצים ששורפו מעצי המערכה:

ולבנות הבירה אשר הכינותי אשר זימנתי לה מקום גורן ארונה לבנותה בו ודוד קאמר ליה להאי קרא בדברי הימים:

מתני' הפסח. שיצא חוץ לחומה:

ישרף מיד. בי"ד ואין צריך לשהותו עד הבקר של ט"ז שתעובר צורתו דהיינו שיבא לידי נותר ומיהו בי"ט לא מצי שריף ליה דאין שורפין קדשים בי"ט:

נטמאו הבעלים או שמתו תעובר צורתו. טעמא מפרש בגמ' אף זה ישרף מיד. ריב"ב לא פליג את"ק אלא כשנטמאו הבעלים או מתו קודם זריקת הדם דלא איחזי בשר לאכילה וה"ל כפסולו בגופו:

גמ' פסול פגול. ה"ל פסול בגופו הלכך ישרף מיד:

פסול מכשיר הוא. שאין הפסול בקרבן אלא דבר אחר גורם לו לפסול ה"ל פסול מכשיר וטעון עבור צורה:

מתניתא אמרה כן אף אנן נמי תנינא:

ה"ג דתני מפני אנינות שרפוהו לכך נאמר כאלה דברי ר' נחמיה ר' יהודה ור"ש אומרים וכי מפני אנינות וכו'. וה"פ מפני אנינות שרפוהו לחטאת אהרן שהיו אוננין ואסורין לאכול בקדשים דכתיב לא אכלתי באוני ממנו ואתו קדשים בק"ו ממעשר לכך נאמר ותקראנה אותי כאלה שאני אונן ואיך הייתי אוכל בקדשים:

והא לא נשרפה אלא מפני טומאה. שנגעה באונס בשעיר ר"ח שקרבה ביום שהוקם המשכן בר"ח ניסן שהיה שמיני למילואים:

היה לשלשתן. לשלשה שעירים שקרבו בו ביום שעיר ר"ח ושעיר נחשון ושעיר מילואים לשרוף:

והלא פנחס היה עמהן. שהי' כהן ולא הי' אונן:

והלא מותר לאוכלו מבערב. דסברי אנינות לילה דרבנן א"נ סברי דאנינות אותו לילה ודאי הותרה להם:

ה"ג על דעתיה דרבי נחמיה ישרוף לשלשתן. וימנה דנקט אגב שיטפא דסוגיא דלקמן כתבוהו כאן:

ומשני סבר ר"נ. דבאמא שלשתן נשרפו:

ופריך היה לו לפנחס לאכול. כלומר שפיר קא"ל ר"י:

ה"ג ועדיין לא נתמנה כהן. וה"פ לא נתכהן פנחס עד שהרג לזמרי. והיה לו לאהרן וכו'. והא דהקשו היה לו לאהרן לאכול בערב ל"ק לרבי נחמיה דסובר ר"נ אנינות לילה דאורייתא ולמחר לא היה יכול לאכול דה"ל נותר דחטאת אינו נאכל אלא ליום ולילה שמעינן דס"ל כל שיין לו אוכלין כפסולו בגופו הוא וישרף מיד שהרי מיד שרף אהרן השעירים כדכתיב ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שורף:

תנינן תמן. בזבחים פ"ח:

יצא אחד מהן וכו'. ברישא תנן חטאת שקיבל דמה בשני כוסות ויצא אחד מהן לחוץ לעזרה:

הפנימי כשר. נותן ממנו מתנותיו והקרבן עולה לו:

נכנס אחד מהם לפנים. להיכל:

מכשיר בחיצון. לתת ממנו מתנותיו והקרבן כשר:

ומה אם במקום שהמחשבה פוסלת בחוץ. כלומ' ומה בחוץ שהוא מקום שהמחשבה פוסלת בו אם חישב בשחיטה ע"מ לזרוק דמה בחוץ פסול:

לא עשה. אצלו המוציא מקצת הדם בחוץ:

המשואר. בפנים:

כיוצא. כדאמרת הפנימי כשר:

מקום שאין המחשבה פוסלת בפנים. כלומר היכל שהוא מקום שאין המחשבה פוסלת בפנים שאם שחט ע"מ ליתן את הניתנין בחוץ בפנים כשר כדאמרי' פרק כל הפסולין אינו דין וכו'. עד שיכפר. בהיכל:

ה"ג אם הכניס שוגג כשר:

ואינו מרצה על היוצא. דונשא אהרן את עון הקדשים בטמא מוקמינן ואע"כ דפסולין שעלו לא ירדו ארצויי מיהו לא מרצי:

תדע לך. כלו' דע לך שדם היוצא אינו אלא פסול מכשיר לר"י הגלילי הלכך מכשיר בחיצון דאלו הוה כפסולו בגוף הקרבן ה"ל לפסול גם זה שבעזרה:

שהרי הוא במחיצתו. זה שבעזרה לא יצא מעולם ממחיצתו אפ"ה נפסל ביציאת חבירו ש"מ דס"ל דפסול יוצא כפסולו בגופו הוא:

רבנן דרשין. כלומר טעמייהו דרבנן דדרשו לקרא הכי הן לא הובא אפילו מקצת הדם לפנים הלכך אכל תאכלו אותה ומיני' שמעינן דאם נכנס מקצת דמו בפנים שנשרף:

ר"י הגלילי דרש. הן לא הובא כל הדם לפנים הלכך אכל תאכלו אותה:

מדמה. אפי' מקצת דמה משמע:

הן לא הובא את דמה וגו'. משמע כל דמה והא דכתיב אשר יובא מדמה דמשמע מקצת דמה מוקי לה ר"י הגלילי להא דתני:

אין כל הענין הזה. של פרשה זו וכל חטאת אשר יובא מדמה בקדש באש תשרף איירי בחטאת חיצונית אלא בחטאת פנימית דהיינו פר העלם דבר ופר כהן משיח שהן פרים שבשרן נשרף חוץ לג' מחנות ואם אירע בהן פסול נשרפו בעזרה כדכתיב בסיפא דקרא בקדש באש תשרף שתהא שריפתה בקדש וליתן לא תעשה על אכילתו כדכתי' לא תאכל דבמקומן לא נאמר לאו על אכילתן וכתבו כאן:

א"ל לדברך מניין לחטאת חיצונית שהובא כל דמה לפנים שהיא פסולה:

ומשני לא מן הדין קרייא. לאו מהאי קרא אלא מדכתיב הן לא הובא וגומר הא אם הובא דמה כדין עשו ששרפוהו:

תשובה לר"ע. הא דתניא בברייתא אחריתי חטאת אין לי אלא חטאת קדשי קדשים מנין ת"ל כל חטאת קדשים קלים מניין ת"ל וכל חטאת דברי ר"ע ר"י הגלילי אומר חטאת זה חטאת יחיד חטאת ציבור מניין תלמוד לומר וכל חטאת שמעי' שמוכל חטאת יליף רבי יוסי הגלילי והכא אמרינן דמהן לא הובא את דמה יליף רבי יוסי הגלילי שאר חטאת הלכך קאמר דהא דקאמר מוכל חטאת ילפינן חטאת אינה אלא תשובה לדברי ר"ע אבל ליה לא ס"ל אלא דמהן לא הובא וגו' יליף ר"י הגלילי שאר חטאת וכיון דשמעינן מהאי קרא דאם אירע פסול בדם נשרף מיד ש"מ דכל שאין לו אוכלין ישרף מיד אע"ג דאין הפסול בגופו ממש:

מתני' העצמות. שאינו יכול לשברן מפני שנאסרה שבירת עצם ונותר בהם מוח וטעונין שריפה:

והגידין. האסורין באכילה מדרבנן ומן התורה הוה נותר:

והנותר. בשר פסח שנתעצלו באכילתן וניתותר:

בששה עשר. שהוא חולו של מועד ואף ע"פ שנפסל בבקר ראשון אין רשאי לשרפו בי"ט כדמפר' בגמ' עצם שאין עליו בשר. כגון שגרר כל הבשר ממנו:

גמ' ויקוץ. ולמה למשרפינהו:

ומשני מפני מוח שבקוליות שנעשה נותר שא"א להוציאו ומתחילתו לשריפה עומדים שא"א לשברם:

ה"ג ויחלוץ את המוח מן העצם וכו'. וה"פ וישבור העצם לאחר שניתותר ונפסל ויוציא המוח ויהנה מן העצם ולמה תנן דאף העצמות נשרפין:

סברין מימר. אין שוברין אפי' עצם הפסול וקסבר בו בכשר ואפי' בפסול:

הבא בכושר משעה הראשונה ונטמא. וה"ה נותר שהיה כשר מתחלתו אסור בשבירת עצם לעולם ובו דכתיב בשבירת עצם לא אתי למעוטי אלא שהיה פסול מעיקרא:

ה"ג מ"ט אמרו העצמות ישרפו בט"ז וה"פ דקשיא ליה יניח על העצם גחלים בי"ד ויוציא המוח שבו וקאמר שאף השורף כשובר הלכך אסור לעשות כן בי"ד:

נימנין על מוח שבראש. אפילו לא נמנה אלא על מוח שבראש יצא:

דרך האוזן. בקיסם:

נמנין על מוח שבקוליות. דע"י שריפה יכול להוציאו וקסבר דשורף אינו כשובר:

ופריך על דעתיה דרבי יוחנן דאמר ואם נמנה נמנה. א"כ סובר דשורף אינו כשובר לכתחלה אמאי לא:

ומשני מפני אבדן קדשים. דאיכא למיחש שמפסיד המוח על ידי שריפה ומאבד הקדשים בידים ומוטב שיפסול מאליו:

הכי גרסינן על דעתיה דשמואל ישרוף ויהנה. לאחר שנעשה נותר קאמר שישרף ויהנה מן העצם:

ומשני סבר שמואל כרבי יעקב. ואסור לעולם בשבירה וכיון ששימשו נותר אסורין לעולם:

מה חמית מימר. מה ראית לומר שישרפו בט"ז:

לא תותירו וכו'. כלומר משום שנאמר לא תותירו וכו' שאין תלמוד לומר עד בוקר בתרא דהא כבר כתיב עד בוקר ברישא אלא ללמד שלא לשרפו עד אחר בקר שני דהיינו בקר ט"ז:

וכתיב והנותר וכו'. כלומר מצינו כיוצא בזה שנשרף ביום שלישי בשלמים הנאכלין לשני ימים ולילה אחד:

מהו להצית את האור במדורת חמץ. מערב יום טוב שתהא דולקת ביום טוב:

מאן דיליף. שריפת חמץ מנותר פלוגתא דר"י ורבנן היא בפרק כל שעה:

אסור. דכשם שאין שורפין קדשים ביום טוב כך אין שורפין חמץ:

מתני' כל הנאכל בשור הגדול. שכבר הוקשה כל מה שעתיד להקשות בו:

יאכל בגדי הרך. ראוי לאכילה בפסח בן שמונה ימים אבל מה שאין נאכל בשור הגדול אין נימנין עליו בפסח אע"פ שעכשיו הוא רך הואיל וסופו להקשות:

וראשי כנפים והסחוסין. וה"ק ומהו הנאכל בשור הגדול הסחוס שבראש כף הכתף ושאר סחוסים כגון תנוכי אזן וסחוסי חזה והצלעות הקטנות שבסוף השדרה הואיל ובשור הגדול נאכלים ע"י שליקה יאכלו בגדי הרך בצלי:

אבל המותיר בטהור. אפי' בטהור:

והשובר בטמא אינו לוקה. המותיר משום לא תותירו והשובר משום לא תשברו דכתיב בו בכשר ולא בפסול:

גמ' גידים הרכים. גידים שבצואר הגדי והטלה שהן רכים וכשמזקינין סופן להיות קשים ל"א גידי שדרה:

נימנין עליהן. בפסח ונחשבין כבשר:

דאיתפלגון. דפליגי:

דתנינן תמן. בפ' העור והרוטב:

אלו שעורותיהן. מטמאין כבשרן:

ועור חזיר של ישוב. מפני שהוא רך ואוכלין אותו:

חטרת. גבנון שיש לו לגמל:

גמל הרכה. כל זמן שלא טענה משאוי:

עגל הרך. כל זמן שיונק:

עור בית הפרסות. כשחותכין הרגלים והוא רך:

בית הבושת. בית הרחם של נקבה:

ועור שתחת האליה. עור הזנב מתחת מקום שאין שער שהוא רך:

חומט. תחלת ברייתו בכעדשה ממש בשולי התיק שלה:

הלטאה כחולדה. עורה חלוק מבשרה:

וכולן שעבדן. כל אלו שאמרו שהן מטמאין כבשר אם עיבדן נעשו עור ובטלו מתורת בשר וטהורין:

או שהילך בהן. ששטחן לדרוס עליהן שהוא קצת עיבודן:

יש להן עורות. ואין מטמאין כבשרן:

אמר רבי יוחנן לא שנו. שעורותיהן כבשרן אלא לאיסור שאסור לאכול העור:

ולטומאה. דמטמאין כבשר דכתי' אלה הטמאים לכם לרבות שעורותיהן כבשרן:

אבל ללקות. לענין מלקות אם אכל לעורן אין לוקין עליהן דהא סופן להקשות. משנה שלימה שנה רבי. כלומר רבי שנה סתם ולא חילק משמע דלכל מילי בשר הוא וקשיא מוחלפת השיטה דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש:

שנייא היא. תמן שאני התם שהוא עור ועור ודאי סופו להקשות משא"כ בגידים שאין סופן להקשות כל כך הוה ליה כבשר א"נ דסובר בגידין שאין סופן להקשות פליגי:

ופריך כל שכן דמחלפא שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש דהשתא התם שסופו להקשות קאמרת דבשר הוא כל שכן כאן בגידין ולמה קאמר שאין נימנין עליהן:

טעמא דרבי שמעון בן לקיש. גבי פסח דלא חשיב לגידין כבשר דכתיב מיעוטא ואכלו את הבשר ולא גידים אבל בעור של עגל הרך אזיל בתר השתא:

חד מיחלף. הא דאמר רבי יוחנן התם בעגל לדרבי שמעון בן לקיש ורבי יהודה סובר שהוא כבשר:

וחד. משני כהאי תנא דשאני הכא דכתיב ואכלו את הבשר ולא גידים:

מאן דמיחלף. לא קשיא ליה הנך קושית דלעיל:

וכמה ישבור. בעצם בפסח ויהא חייב:

כדי שתהא היד מחגרת. כשמעביר ידו על העצם היד מתעכבת מלעבור מפני השבר:

ה"ג מאן דאמר צפורן כ"ש יד מ"ד יד אבל צפורן לא:

שיש עליו בשר. שיעור אכילה:

וממקום בשר. שתהא השבירה במקום הבשר ולא במקום אחר שבעצם:

בעי מעתה. שאם אין עליו בשר כשיעור אכילה אין בו משום שבירת עצם א"כ לעולם לא יהא חייב עד שיקח אבן וישברנו דמה שהוא משברו בשעת אכילה מסתמא אין עליו בשר כשיעור:

וירסס. לשון שבירה כדכתיב ואת הבית הגדול רסיסיה:

עצם כתיב בקרא ועצם לא תשברו בו ולא כתיב ועצמות לחייב על כל עצם ועצם:

הדא דתימר. לא אמרן שאינו חייב על עצם אחד אלא אחת דוקא בהתראה אחת:

אבל בשתי התראות אפי' בעצם אחד אם שברו וחזר ושברו חייב על כל אחת ואחת:

ה"ג ועצם לא תשברו אחד עצם שיש עליו בשר ואחד עצם שאין עליו בשר ר' ירמיה בעי וכו'. וה"פ ר"י פריך וכי אין זה פליג על ר' שמעון בן לקיש דאמר עצם שאין עליו בשר מותר לשוברו:

ומשני לא אמר. רשב"ל אלא שאינו חייב מלקות אבל איסורא מיהו איכא:

כשבא. הפסח בטומאה משעה ראשונה הוא דאין בו משום שבירת עצם אבל אם בא בטהרה ונטמא אחר כך הרי זה כאילו הוא עכשיו טהור ולוקה עליו:

ה"ג מתיב ר"י לרשב"ל והא תנינן אבר שיצא מקצתו חותך עד שמגיע לעצם וקולף עד שמגיע לפרק וחותך ויקוץ. וה"פ לרשב"ל כיון שקולף למה ליה שחותך במקום הפרק הא באמצע העצם נמי שרי כיון שאין עליו בשר העצם:

ומשני מפני מוח שבתוך העצם. ופריך ויחלוץ בשר מן העצם עד מקום שיצא ויקוץ דהא בפסול אין בו משום שבירת עצם א"נ ה"פ ויחלוץ במקום הפרק לחוד ול"ל קליפה:

ומשני שלא לפקע תחת הבשר. חיישינן כשיחתוך בכח על מקום הקלוף ישבר גם במקום הכשר:

מתני' אבר. מן הפסח:

שיצא מקצתו. חוץ למחיצתו וצריך לחתוך את היוצא דכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו ודרשינן ביה כל בשר שיצא בשדה כלומר חוץ למחיצתו כגון קדשי קדשים שיצאו חוץ לחומת העזרה וקדשים קלים חוץ לירושלים אותו בשר היוצא הוא טרפה ולא תאכלו:

חותך הבשר. היוצא סביב עד שמגיע לעצם:

וקולף. את הבשר שלא יצא לחוץ עד שמגיע לפרק שמתחברים שם שני עצמות ואוכל את הבשר שקלף שהרי לא יצא וחותך את הפרק ומשליך כל העצם עם הבשר שיצא:

ובמוקדשים. בשאר קדשים חוץ מהפסח קוצץ בקופיץ אותו מקצת האבר שיצא ובפסח אינו יכול לעשות כן מפני שהוא מוזהר על שבירת העצם:

מן האגף ולפנים כלפנים. אגף קרי כל מקום הגפת הדלתות שהיא חופף ונוקף שם כשסוגרים דהיינו תוך העיר ממש כלפנים ואוכלין שם קדשים קלים:

מן האגף ולחוץ. דהיינו ממקום הנקישה ולחוץ כלחוץ:

החלונות. שבחומות ירושלים:

ועובי. ראש החומה בגגה כלפנים:

גמ' לטמא את הידים. מדרבנן:

עד כדי עונשין. שנענש עליו אם אכלו ושיעורו בכזית:

מהו שיפסלו בתרומה. אם נגעו פיגול ונותר בתרומה מהו שיפסלו אותה:

ומשני ק"ו אם מטמאין פגול ונותר את הידים שיהיו טמאין לטמא את התרומה דסתם ידים פוסלות התרומה כ"ש שהן עצמן מטמאין את התרומה:

ההן יוצא. האי פסול יוצא שאירע בבשר קדשים למאי אתה מדמי ליה מי הוה כפסול פיגול ונותר ומטמא את הידים או לא:

א"ת וכו'. כלומר ונ"מ אין תימר דיוצא מטמא את הידים כפיגול ונותר צריכין לומר דפיגול ונותר אינן פוסלין תרומה וה"ה לקדשים:

ה"ג פיגול ונותר פוסלין את התרומה וההן יוצא וכו'. וה"פ ואם נאמר דפיגול ונותר פוסלין את התרומה וה"ה לקדשים א"כ צריכין לומר דיוצא לא דמי לפיגול ונותר:

דלא כן. דאל"כ אלא דיוצא נמי טמא ומטמא א"כ קשיא ליטמא הך דיוצא לאותו מקצת שנשאר בפנים ויהיה הכל טמא:

אמר רבי אבין לעולם פיגול ונותר פוסלין בתרומה ויוצא נמי מטמא ודקשיא ליטמא הפנימי את החיצון שאני הכא דטומאת בית הסתרים הוא שמגעו אינו ניכר וטומאת בית הסתרים אינו מטמא דבעינן נגיעה כעין ידים שהן בגלוי אלא דלר"מ קשיא לך דאמר טומאת בית הסתרים כה"ג מטמא לפי שהטומאה מחמת עצמו ומתני' כרבנן:

ופריך לא כן אר"י כל הדברים. שנטמאו ונקרעו כיון שנפרש רובן לא הוי חיבור:

כיון שחתך וכו'. כלומר ה"נ כיון שחותך הרוב השאר נמי כחתוך והוא כנוגע בו ולא מיקרי בית הסתרים:

במחתך כל שהוא. שמחתך מעט מעט וזורקו. לעולם אין הנחתך רוב מן הנשאר:

תחת האגוף. תחת שערי ירושלים לא קידשו בקדושת העיר דליהוי כמחנה ישראל:

כדי שיהו מצורעין שמשתלחין חוץ לשלש מחנות:

ופריך מצורע אין וכו' בשלמא מצורע אין לו מקום להגן הלכך לא קידשו שערי ירושלים אלא זב הרי יש לו מקום להגן שהרי מותר בירושלים שאינו משתלח אלא חוץ למחנה לוי' והיא הר הבית ולמה לא קידשו שערי הר הבית:

מן מה. שאנו רואין שחכמים נותנין סנדליהן תחת האגוף של הר הבית שאסור לכנוס להר הבית בסנדלו:

הדא אמרה. זאת אומרת שאגוף של הר הבית לא נתקדשה ואפשר לכך לא קידשו להעמיד שם המנעלים וסנדלים:

גגות ירושלים מה הן. מה דינן אם הם נתקדשו בקדושת ירושלים או לא:

דמתלין מתלא. שממשלים משל:

פיסחא כזיתא. חבורות גדולות היו נימנין עד שלא היה מגיע לכל אחד כי אם כזית מן הפסח:

והלילה. לקול המולה של הלל שהיו אומרים על הפסח בשעת אכילתו:

מתבר אגרייא. היו משברים הגגין ש"מ שהגגין נתקדשו בקדושת ירושלים שהרי היו אוכלין עליו קדשים קלים:

ופריך והא תנינן מן האגוף ולפני' כלפנים. משמע כל מה שהוא לפנים מן האגוף כלפנים ואפילו הגגין:

ומשני פתר לה בגג מבוצר וכו'. תפרש למתני' בגג מבוצר שהבית עמוק והגג שלו שוה לקרקע החצר איירי מתני' לפיכך הוא כלפנים:

ומשני עוד היא בגג מבוצר. אף זה איירי בגג מבוצר:

שורא ובר שורא. חומה קטנה לפנים מן החומה הגדולה והיא נמוכה ושוה לקרקע:

ופריך אם עובי החומה. נתקדשו כ"ש החלונות שהן שקועין בחומה שהן נתקדשו ול"ל למתני החלונות ועובי החומה:

בחלון שע"ג האגוף נצרכה. דאגוף לא נתקדש קמ"ל דחלון שע"ג נתקדשה:

מתניתא. דתמיד אמרה כן דמחילות שתחת ההיכל חול:

מדורה היתה שם. במחילה הסמוכה לבית הטבילה ואחר שטבל מתחמם שם:

וזה היה כבודו. שהיה שם פתח ויודעין אם יש שם אדם או לא ומדהיה שם בית הכסא ש"מ דמחילות לא נתקדשו:

אר"י. מהא ליכא למשמע וכי צואה טומאה יש בה דנידון מיני' דלא נתקדשה שלא יהיה שם צואה נקיות הוא:

ויידא אמרה דא. והיכן אמרה מתניתא דמחילות לא נתקדשו:

יוצא והולך. רישא דמתני' דתמיד בעל קרי יוצא והולך וכו':

אם קדש הוא ילך בקצר'. ואי ס"ד דמחילות קדש הן איך מסבב הבעל קרי במסיבה ההולכת תחת כל הבירה ילך לו בדרך קצרה כדין מי שאירע בו טומאה במקדש שצריך לילך בקצרה כדתנן בשבועות בא לו בארוכה חייב בקצרה פטור אלא ש"מ לא נתקדשו המחילות:

מתני' שתי חבורות שהיו אוכלות. פסח אחד בבית א':

אילו הופכין פניהם אילך. אינן צריכין להסב אלו כנגד אלו שיהו נראין כחבורה אחת אלא רשאין להפוך פניהם אילך ואילך ואפי' נראין כשני חבורות על פסח א' לא איכפת לן כדיליף בגמרא שהפסח נאכל אף בשני בתים לשני חבורות:

והמיחם. שמחממין בו החמין שמוזגים בו את היין רשאי ליתן באמצע כדי שיהא נוחה לשתיהן למזוג לכאן ולכאן ואף ע"פ שמפסיק בין החבורות לא איכפת לן:

וכשהשמש המשמש לשתיהן עומד מחבורה אחת שהתחיל לאכול הפסח עמה ומוזג לחבורה האחרת:

קופץ את פיו. סוגר ובולם את פיו ומחזיר את פניו לצד חבורתו שלא יחשדוהו שהוא אוכל עם החבורה האחרת דאין אדם אחד אוכל בשני בתים ושתי חבורות ההופכות פניהן לשני בתים דמי:

והכלה. שהיא בושה רשאי להפוך פניה לצד אחר ולאכול דפסח נאכל בשתי חבורות:

גמ' חוצה. קרא יתירא הוא דממילא שמעינן מדכתיב לא תוציא אלא האי חוצה היינו חוץ לחבורת אכילתו אפי' באותו הבית אסור:

אמר רבי מנא. פריך לכתוב קרא לא תוציא חוצה ומקל וחומר ידעינן מן הבית אסור:

ונן. כמו ואנן:

רבי אימי בעי. מאי קשיא ליה לרבי מנא איצטרך מן הבית דלעבור בשני לאוין:

ה"ג הוציא מחבורה לחבורה בשני בתים חייב שתים וכו':

נמנו על הפסח. בני החבורה והוציא אחד מהן כזית לחוץ חייב:

שנים שלשה. שהוציאו מחבורתן פטורין לפי שהן ראוין לחבור' בפני עצמן:

אלא שהן עוברין בעשה. דכתיב בבית א' יאכל שלא יהא אדם אוכל בשני מקומות:

על הבתים אשר יאכלו אותו בהם. משמע שני בני אדם אוכלין פסח אחד בשני בתים דכתיב ואכלו שנים אותו חד פסח בתים שנים:

יכול. יהא אדם א' אוכל ממנו בשני מקומות כגון בשני חדרים או בשני חבורות ההופכות פניהם:

ת"ל בבית א' יאכל. וסבר יש אם למסורת יאכל כתיב משמע אדם א' אוכלו בבית א' ולא בשני בתים אבל גבי אוכלים הרבה כתיב בתים הרבה:

אוכלין אותו בשני מקומות שנא' על הבתים אשר יאכלו אותו בהם. ויאכלו דכתיב בקרא אכל חד וחד מאוכלין קאי:

מה מקיים ר"ש. לקרא דבבית אחד יאכל דמשמע שאסור לאכול בשני מקומות:

שלא תהא חבורה. אחת חלוקה לחצאין כלומר שלא יהא עיקר תחילת אכילת הפסח אלא בחבורה אחת:

יחיד שהוציא וכו' עד נפטר מלא תעשה ל"ג הכא:

בעי. פריך למה לי כר"ש פטורין מן העשה הא אפי' כרבנן נמי פטורין מן העשה דכיון דבני חבורה נגררין אחריהן אין כאן עשה ול"ת:

שמש שאכל כזית והוא בצד התנור. וה"פ השמש הי' צולהו ושכח והכניס כזית לתוך פיו והוא היה נמנה עליו אם פקח הוא ממלא כריסו דאם יעמוד משם שוב לא יאכל:

תמן. בבבל אמרו דהאי סיפא דברייתא כר"ש אתיא דהפסח נאכל בשני מקומו':

ולא שמיעין. ולא שמעו הא דא"ר הילא:

בתחל'. קודם שהתחילו בני חבורה לאכול שחולקין הפסח אפי' לכמה חבורות:

ופקעה עליהן. ונשברה התתרה וצריכין לילך מבית זה אשר היו שם:

עוקרין הן את חלקן. כ"א נוטל חלקו ואוכל במקומו:

מעתה. שאף לרבנן עיקר איסורא משום אכילה א"כ לא יהא חייב המוציא עד שיאכל:

אתא ר' שמואל. ואמר משמי' דר"י דכן הדין שאינו חייב עד שיאכל:

הדא אמרה. זאת אומרת אפילו לא אכל דאס"ד אכל דוקא:

ה"ג למה לא פסל עצמו מבני חבורה. הרי אכל במקום אחר אלא ש"מ אפילו לא אכל חייב:

אר"י. לעולם דוקא כשאכל ודקשיא למה לא פסל עצמו מבני חבורה שאני הכא כיון שהוציא הבשר מן הבית כבר נפסל הבשר ביציאתו וכשאכל דבר פסול אכל ולא הוה כאוכל פסח בשני חבורות:

ויידא אמר דא. והיכן אמר דבר זה כיון שהוציאו פסלו:

ויש שובר וכו'. כלומר דתניא יש שובר אחר שובר אין מוציא אחר מוציא אם שבר עצם אחד שני פעמים חייב כדאמרינן לעיל בפרקין אבל המוציא כזית אחד שני פעמים אינו חייב אלא אחת:

או. ל"ג:

הדא אמרה. זאת אומרת כיון שהוציאו פסלו לפיכך אין מוציא אחר מוציא דכשהוציא בפעם שנית ה"ל כמוציא דבר פסול:

ופריך או הדא אמרה אינו חייב עד שיאכל. לפיכך אין מוציא אחר מוציא דאם לא אכלן בראשונה אינו חייב על הוצאתו וליכא לסייע לרבי יוסה מהכא:

פשיטא דא מילתא. פשיטא לן דבר זה:

התחילו אלו. הטהורין לאכול ונטמאו קצת מבני החבורה קודם שהתחילו לאכול זכו הטהורין בחלקן של טמאין ואוכלין כולו:

ולא עוד אלא אפי' התחילו. מקצתן לאכול ונטמאו וישנו עוד טהורין מבני החבורה שלא התחילו לאכול זכו טהורין בחלקן:

אבל התחילו. כולן לאכול ונטמאו מקצתן לא זכו טהורין בחלקן של טמאין:

יחיד מפשיט ידו בכל הבית. יכול לילך בכל הבית בשעת אכילה אבל כל בני החבורה אינן רשאין לעקור ממקומן ולילך לאכול במקום אחר אפילו באותו הבית:

ופריך והא תנינן שתי חבורות. שהיו אוכלין בבית אחד הרי שכל אחת יושבת בבית אחד בשני מקומות:

ומשני לא אמר אלא שתים. שתי חבורות הן אוכלין בשני מקומות בבית א' אבל חבורה אחת אינן רשאין לעקור ממקומן אפילו בבית אחד:

ופריך והא תנינן המיחם באמצע. וכשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו ומחזיר את פניו עד שמגיע אצל חבורתו ואוכל ואמאי אינו אוכל בכ"מ דהא אמרי' יחיד מפשיט ידו בכל הבית:

ומשני מקום שהשמש מוכיח עליו. כיון שהשמש צריך לחזור את פניו ה"ל כאלו הוא אצל בני חבורתו ואסור לו לאכול עד שיבא אצל' דדינו כאלו בני חבורה כולה נעקרים ממקומן ופריך והא תנינן והכלה הופכת פניה ואוכלת. ולא אמרינן כיון שהופכת פניה ואוכלת הרי היא כבני חבורה האחרת ותהא אסורה לאכול עד שתבא אצל בני חבורה האחרת:

מפני הבושה. היא הופכת פניה ואין דעתה לעקור נפשה ובני החבור' אשר היא יושבת עמהם ולכך מותרת לאכול אפילו בהפיכת פנים:

הדרן עלך פרק כיצד צולין