מתני' ה"ג שחט עליה בעלה ושחט עליה אביה תאכל משל בעלה. וה"פ כל זמן שלא פירשה שדעתה בשל אביה תאכל משל בעלה דמסתמא דעתה לימנות על של בעלה. הלכה רגל ראשון. שלאחר נישואיה שכן דרך הנשואות ללכת לבית אביהן:

תאכל ממקום שהיא רוצה. כגון שאינה רדופה עד הנה לילך לבית אביה תדירה לכך מספקא לן בהי ניחא לה אלא אם כן פירשה:

אפטרופסין. שהיו לו שני אפטרופין והמנוהו זה על פסחו וזה על פסחו:

לא יאכל משל שניהם. לא מפסחו של זה ולא מפסחו של זה דמי נתן רשות לחלק האחד להמנות על זה ואין לו תקנה אא"כ רצו שניהם שימנה עם האחד:

לא יאכל משל רבו. דמסתמא לא היה דעת רבו להימנות חלק החירות על פסחו:

גמ' ארבעה מחוסרי כפרה. זב וכו' וקרי להו מחוסרי כפרה משום שאסורין לכנוס למקדש ולאכול בקדשים עד שיביאו כפרתן:

מפרישין עליהן חוץ מדעתן. אם היה ראובן חיב קרבן יכול שמעון להפרישו ולהקריבו עבורו בלא דעתו:

שכן אדם מפריש על בנו הקטן. שנאמר זאת תורת הזב בין גדול בין קטן וכן בכולן כתיב תורה וכי היכא דאדם מביא על בנו הקטן שאין לו דעת הכי נמי מפריש שלא מדעתו של חבירו:

ופריך הניחא זב וזבה ומצורע מצינו אפי' בקטן אלא יולדת היכי משכחת לה בקטנה:

ויש קטנה יולדת. בתמיה:

מאי כדון. מעתה מנ"ל לר' יוחנן דבמצורע מפריש שלא מדעתו דהא משהיא קטנה אינה ראויה לילד ואם משהביאה שתי שערות כבר יצאה מרשות אביה:

הכי גרסינן מכיון שהביאה כבר יצאה וכו'. וכ"ה בסוטה:

אלא שכן אדם מפריש על אשתו החרשת. וזאת תורת היולדת מוקמינן ליה באשתו שמביא עליה אף על פי שאינה בת דעת:

וכאן סוטה קטנה. כלומר ולא נקט רבי יוחנן גם קרבן סוטה בהדי מחוסרי כפרה משום דאי אפשר למצוא שתשתה כדי לבדוק הבועל:

אין לה רצון. להיאסר על בעלה דפיתוי קטנה אונס הוא:

וחרשת. נמי אי אפשר שתשתה דבעינן שתאמר אמן ותקבל הדברים מהכהן וזה אי אפשר בחרשת:

שנייה היא. שאני קרבנות אלו שבעלה מביא עליה:

דכתיב ושמחת אתה וביתך. וכיון שהוא מעוכב על ידי כך מלשמוח עמה כקרבנו הוא אבל קרבן חבירו לעולם אין אדם מפריש חוץ מדעתו:

אדם קובע על חבירו קרבן נזיר אם הפרישו מדעתו מותר להקריבו שלא מדעתו:

אבל אינו מפרישו אלא מדעתו. דזימנין דלא ניחא ליה דלכפר במידי דלא דידי':

חטאת חלב. כל החטאות כלולים בחטאת חלב:

מתניתא אמרה כן. כלומר מתניתא נמי דייקא שאין אדם מפריש פסח שלא מדעת חבירו:

מה נן קיימין. במאי עסקינן:

אם בממחין. כשהאשה מוחה איירי מתני' ה"ג סתם האשה ממחה לומר אצל בעלי אני אוכל אלא בשאינו ממחין. וה"פ למה תני במתני' סתמא תאכל משל בעלה וכי סתם אשה רוצה דוקא בשל בעלה אלא ודאי בשאינו ממחין איירי מתני' ואפ"ה קאמ' דתאכל משל בעלה אפי' שלא מדעתה:

מתניתא בממחין. סתמא דש"ס קאמר לעולם מתניתין בממחין והא דקתני תאכל משל בעלה איירי ברגל רדופין וכדמסיק לקמן:

לית הדא. דרבי יוחנן דלעיל דאמר ד' מחוסרי כפרה מפריש עליהן שלא מדעתן שכן אדם מפריש על בניו הקטנים שלא מדעתן וכיון דאדם מפריש על אשתו פסח שלא מדעתה ח"כ מפריש גם על חבירו שלא מדעתו וקשיא לר"א דאמר אינו מפריש שלא מדעתו:

ומשני שנייא היא פסח וכו'. שאני פסח מחטאת:

פסח. ראוי שתתכפר בו לכשיגדיל אם נתגדל בין הפרשה לשחיטה וה"ל כאלו הפריש על הגדול הלכך על הגדול אחר אינו מפריש שלא מדעתו אבל חטאת זה שהפריש על הקטן אינו ראוי שיכפר בו לכשיגדיל דחטאת שמפריש על חטא זה אינו ראוי לחטא אחר:

ברגל רדופין שנו. מתני' דתני תאכל משל בעלה איירי ברגל ראשון שאביה רודפת' לילך לבית בעלה הלכך תאכל משל בעלה אפילו בממחין:

רגל שני מהו. שיהיה כרגל ראשון ותאכל משל בעלה דנאמר לעולם כשהולכת בפעם ראשונה לבית אביה הוא רודפת' שתחזור לבית בעלה או דלמא ברגל שני אין אביה רודפת' ותאכל במקום שהוא רוצה:

ופשיט לעולם יש לה רגל רדופין. ואפילו ברגל שני תאכל משל בעלה:

אלמנה. ששחטו עליה בבית חמיה ושחט עליה אביה מהו שיהא לה רגל רדופין ותאכל משל בית חמיה או דלמא כיון שאין בעלה חי אין אביה רודפת':

נישמעינ' מן הדא. תא שמע מסיפא:

הלכה רגל ראשון לעשות בבית אביה וכו'. תאכל ממקום שהיא רוצה וכיון דרישא נמי אוקימנ' לה ברגל ראשון הך סיפא ל"ל הא מרישא שמעי' דוקא בזמן שהיא בבית בעלה אבל הלכה לבית אביה תאכל ממקום שהיא רוצה אלא ודאי סיפא לדיוקא אתי דוקא הלכה לבית אביה ברגל ראשון הוא דתאכל ממקום שהיא רוצה אבל לא הלכה תאכל משל בעלה ואע"ג דתני לה רישא קמ"ל בסיפא דאם לא הלכה ברגל ראשון רגל שני הוה לה כרגל ראשון א"נ סיפא איירי באלמנה וקמ"ל דאף באלמנה אם לא הלכה תאכל משל בעלה:

תיפתר. לעולם לא תפשוט תפרש לסיפא באלמנה שיש לה בנים דמסתמא ניחא לה אצל בניה הלכך אם לא הלכה תאכל אצל בניה אבל באלמנה שאין לה בנים הבעי' במקומה עומדת:

ה"ג פסחן של נשים חובה ודוחין עליו את השבת:

ה"ג ושל עבדים רשות ואין דוחין עליו את השבת:

מצתן מה היא. אם הנשים חייבין במצה או לא:

ה"ג ר"ז אמר במחלוקת כ"ה בקידושין. וה"פ מ"ד פסח חובה סובר נמי מצה חובה מ"ד פסח רשות סובר מצה נמי רשות ופליגי בה רבי שמעון ורבנן וכדמסיק לקמן בברייתא:

דברי הכל. אפי' מ"ד פסחן רשות סובר דחייבין במצה כדמסיק דילפינן היקישא:

ה"ג ושאר כל הימים רשות ר"ש אומר באנשים חובה בנשים רשות:

ונשים הואיל והן בבל תאכל חמץ. דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה דכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו':

והנשים פטורות. ומצה מ"ע שהזמן גרמא דכתיב בערב תאכלו מצות:

חומר היא מצות עשה וכו'. מצות עשה הבאה מכח לא תעשה כגון מצה שהיא באה מהיקישא דלא תעשה היא חמירא ודינא כלא תעשה ונשים חייבות בה:

ואתיא וכו'. אמתני' קאי דתנן שחט עליה אביה או בעלה דמשמע מן הסתם אין הנשים שוחטות לבדן אלא עושין אותן טפילה לאנשים אתי' כמ"ד נשים רשות וכדמסיק:

טפילה. חיבור:

ואינה עושה פסח שני. אפי' טפילה לאחרים דלא שייכא ביה מידי ואם אוכלת ממנו הוה פסח נאכל שלא למנוייו:

לבית אבות. איש היינו זכרים ומדכתיב לבית משמע דאם רצו אפילו נשים לבדן ואשה נקראת בית כדאמר רבי יוסי קראתי לאשתי ביתי:

כ"ש לבית. השתא דיחיד עושה פסח כ"ש רבים דר' יוסי סובר שוחטין את הפסח על היחיד:

איש. לפי אוכליו ולא אשה:

פרט לקטן. שנתגדל בין שני פסחים:

ה"ג ואפילו למ"ד פסחן של נשי' חובה שנייא היא וכו'. וכ"ה בקידושין וה"פ ואפילו כמ"ד פסחן של נשים חובה אתיא מתני' והא דתנן שחט עליה אביה שחט עליה בעלה שאני הכא כיון ששחיטת פסחים הוא בפרסום ויש לחוש שיקבע הדבר לחובה שהנשים ישחטו בפני עצמן ויטעו לומר כשם שאין עושין חבורת נשים ועבדים כך אין עושין חבורת נשים וזכרים לכך תקנו שישחוט עליה אביה ובעלה ולעולם חובה הוא ואם אין לצרפן שוחטין עליהן בפני עצמן:

יאכל מן הראשון. דאין אדם מקפיד על סעודתו ותרווייהו ניחא ליה הלכך יאכל מן הראשון שהוא נשחט כדינו והשני בכדי נשחט:

מתניתא אמרה כן. אף אנן נמי תנינא:

ה"ג אי איפשי שתמנה על הפסח וכו' וה"פ אין הרב יכול לומר לעבדו איני רוצה שתמנה כלל על הפסח דאף העבדים חייבין דר' יוסי לטעמי' נשים חובה וה"ה עבדים אבל יכול לומר לו איני רוצה שתמנה על פסח זה אלא על זה לכך לא יאכל משל שניהם שכל א' יכול לדחותו אצל חבירו:

פעמים. שעבד של שני שותפין נמנה על שלשה פסחים:

היך עבידא. היכי דמי:

צריך להמנות על הפסח. בפני עצמו והוא ממעות של שניהם:

צריך להמנות על פסח אחר. שיהא מחצה מעות שלו ומחצה של רבו:

שחררו שניהן צריך להמנות על פסח אחר. הכל משל עצמו:

עבד מהו שיאכל משלשתן. כלומר מאיזה מהן שירצה:

אם אומר את וכו'. כלומר מאי קמיבעיא לך פשיטא שיכול לאכול משלשתן דאם לא כן לא ימנה על הפסח כלל דשמא ימלך רבו וישחררנו נמצא הקדש פסול מעורב בזבח אלא ודאי דאוכל משלשתן:

ופריך ולא מתניתין היא. שיוצא הרב בהקדש עבדו:

ומשני מתניתין. בששוחט העבד מדעת רבו:

מה צריכא לי'. מאי קמיבעיא ליה בששוחט שלא מדעת רבו:

אין חוששין לקידושיו. דה"ל כמקדש חצי אשה דאינה מקודשת ואם קידש ביום עצמו קידושיו קידושין:

אין חוששין לגירושיו. דה"ל כמגרש אשה שאינה שלו אם גירשה ביום של רבו:

חוששין לגירושיו. וה"ה לקידושין:

דתנינן תמן. פ' הנחנקין:

ר"י מחייב. דכתיב וגונב נפש מאחיו אפי' מקצת אחיו א"כ בקידושין נמי אפי' מקצתו בן חורין אחיו קרינא ביה וקידושיו קידושין:

מתני' שחט גדי יאכל ממנו. ואע"ג דרגיל בטלה כיון דלא פריש ליה עליה סמיך:

יאכל מן הראשון. והשני ישרף:

שכח מה אמר לו רבו. שפירש לו גדי או טלה וזה שכח:

וטלה שלי. ואף ע"ג דמה שקנה עבד קנה רבו איירי שהולך העבד אצל רועה הרגיל אצל רבו ורוצה בתקנת רבו ואומר לו אם גדי אמר לך רבך גדי שלו וטלה שלך על מנת שאין לרבך רשות בו דכה"ג קנה העבד:

שניהם יצאו לבית השריפה. דלא ידיע הי דהאי והי דהאי ואין פסח נאכל אלא למנוייו:

ופטורין מפסח שני. דשחיטה וזריקה מעלייתא היא חדא אהאי וחדא אדהאי וקמי שמיא גליא:

גמ' דר' נתן היא. הא דתני במתני' ופטור' מלעשות פסח שני אתיא כר' נתן דקס"ד ששכח רבו בין שחיטה לזריקה דכי מיזדריק לא היה ראוי לאכילה ואפ"ה פטורין מפסח שני ש"מ דזריקה בלא אכילה מהני ואין האכילה מעכבא וכדר' נתן:

ה"ג תיפתר ששכח רבו בין זריקה לאכילה. וה"פ לעולם אף כרבנן אתיא מתני' והא דפטורין מפסח שני שרבו שכח לאחר זריקה וכי מיזדריק בכשרות אזדריק:

מתיב חד מרבנן. הקשה א' מן החכמים:

ואמרין הוא הוה. ויש אומרים שחזקי' בעצמו היה המקשה:

ה"ג שכח מה אמר לו רבו ישחוט גדי וטלה שכח רבו מה אמר לי וכו'. וה"פ מדרישא איירי קודם שחיטה כדתני ישחוט גדי וטלה סיפא נמי קודם שחיטה וע"כ לומר דר' נתן היא ואפי' בשחיט' בלא אכילה מכשיר:

צריך להמנות על פסח אחר. דסובר ב"ח נידחין:

כל הספיקות דר' נתן אינון. כל מקום שתמצא דבספק פסח דאסור באכילה ואפ"ה פטור מפסח שני דע שהוא אליבא דר' נתן אבל לרבנן חייב בפסח שני:

חוץ מן הזורק דם חטאתו ודם אשמו. בע"פ אחר התמיד דאפי' אליבא דרבנן הפסח כשר:

ספק בלילה זרק. והזריקה פסולה דכתיב ביום זבחכם:

וספק כפרה כיפר. ומותר לאכול בקדשים ואפי' אכילה איתנהו ביה:

מתני' על מי שיעלה. משמע שאינו ממנה עליו אלא הראשון:

ומזכה אחיו עמו. בגמ' מפ' היכי מתמני ומשני כדי לזרזן קאמר:

עד שיזרוק הדם. לעולם יכולין למשוך אפי' אחר שחיטה עד שיזרוק הדם ומודה ר"ש דאין נמנין אלא עד שישחט:

גמ' לית כאן הריני שוחט. שלא כיוון אשחיטה כלל דא"כ לבתר דשחיט מי קמיתמני ואיך מזכה אחיו עמו אלא דאיירי קודם שחיטה בשעת הפרשה:

ולמה תנינתה. ולמה תני במתני' הריני שוחט בשביל לזרז בניו אמר הריני שוחט:

והמעות יוצאין לחולין מאיליהן. אף על פי שהנמנה כבר הקדיש מעותיו והממנה כבר הקדיש פסחו ואיך יצאו המעות לחולין אלו היה נותנן בבהמת חולין היתה נתפסת בקדושת המעות והן יצאו לחולין אבל עכשיו מה נתפס תחתיהם שיצאו הם לחולין אלא מתנאי ב"ד הוא שיצאו לחולין:

מה יוצא לחולין וחוזר וקדש. מיבעיא ליה אם התנאי ב"ד שיהא הפסח יוצא לחולין ומה שנותן המעות לפסח נכנס מהפסח בקדושה:

או לכך הקדישו משעה ראשונה. אם יקבל המעות שיצאו לחולין בקדושה שהקדיש בראשונה וה"ל כאלו כבר קיבל המעות קודם הקדישו:

מה נפק מביניהון. כלומר מאי בינייהו הא לעולם המעות יוצאין לחולין:

ומשני הפריש מאה מנה לפסחו והימנה על חמשים. איכא בינייהו:

שאר המעות חולין הן. שהרי כל המעות שהפריש לפסחו יוצא לחולין:

שאר המעות הקדש הן. שהרי הפסח בקדושתיה קאי:

שמואל בר אבא. הקשה הגע עצמך אם הימנה אדם בחנם לא יהיה הפסח קדש שהרי לא הקדישו אלא א"כ יקבל מעותיו:

מה אית לך. א"א לך לומר שיוצא לחולין וכו' אלא ודאי משעה ראשונה הקדישו לכך:

מיליהון דרבנן. דברי חכמים והן דברי רשב"ל דבסמוך נמי סבר כשמואל:

תמן תנינן. בתמורה פ' כל האסורין:

נתן לה כספי' באתננה מותר ליקח מהן קרבן:

אסור. לפי שהן עצמן קריבין ע"ג המזבח וכתיב לא יביא אתנן זונה וגו' בית ה':

נתן לה מוקדשין מותרין. רשב"ל אמר בממנה אותה על פסחו וכו'. וה"פ רשב"ל סובר הא דתנן דמוקדשין מותרין היינו בממנה אותה על פסחו:

הדא אמרה. זאת אומרת שאינו יוצא לחולין וכו' דאס"ד דיוצא לחולין וכו' יהא אסור משום אתנן דהא ממונו הוא אלא ודאי משעה ראשונה הקדישה שיהא המעות חולין אבל הפסח עצמו בקדושתיה קאי:

פתר לה. מפרש להא דרשב"ל דלכך מותרין לפי שלא נכנס לתוך ידה כלום ולא הוה אתנן ולעולם הפסח יוצא לחולין עד שעה שמקדישה:

דתנינן תמן. בנדרים פ' אין בין:

מקריב עליו. המודר הנאה מחבירו מקריב עליו קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות אע"ג דמהנהו שהרי המודר נפטר מקרבן זה מ"מ כיון שלא בא לידו כלום מותר ה"ה ה"נ באתנן לא מיקרי אתנן ומותר:

איתפלגון. פליגי ר"י ורשב"ל:

מקדישין. קדשים בתחלה בי"ט וכדמסיק בסמוך:

הולך לו. בע"פ שחל בשבת הולך אצל מוכרי טלאים ולוקח מהם טלה לפסח:

אצל מוכרי פסחים. שהקדישו כבר מעי"ט:

כמ"ד מקדישין. תחלה בי"ט וה"ה בשבת הלכך לוקח טלה והוא מקדישו בשבת:

יהא אסור משום מקדיש. למ"ד שהולך אצל מוכרי פסחים מאי תיקן הא הקדישן של מוכרי פסחים יוצא לחולין קודם קבלת המעות ואח"כ חוזר ומקדיש א"כ ה"ל כמקדיש בתחלה בי"ט:

ופריך והא תנינן במתני' בביצה אין מקדישין בי"ט. וקשיא למ"ד מקדישין:

במקדיש למחר. הא דאין מקדישין היינו שלא יקדיש היום להקריב למחר אבל להקריב בי"ט מותר:

וחורנה. ואידך:

במקדיש לבדק הבית. הוא דאסור בשבת ובי"ט אבל להקדיש למזבח שרי:

ה"ג ואפי' כמ"ד אין מקדישין במקדיש בעזרה. וה"פ ואפילו כמ"ד אין מקדישין בי"ט מותר ליקח ממוכרי טלאים והא דמקדיש בשבת אין איסור דמקדישו בעזרה ואין שבות במקדש והא דאין מקדישין בשבת וי"ט אינו אלא שבות:

מניין שהן נימנין. כלומר שאין הפסח נאכל אלא למנוייו:

ת"ל במכסת נפשות. לשון מניין כמו במכסת ערכך:

מניין שהן ממנין. עד השחיטה דוקא ולא אחר כך:

נאמר כאן שה. איש לפי אכלו תכוסו על השה:

ונא' במצרים. איש שה לבית אבות:

מה שה שנאמר במצרים חי. דבשעת לקיח' ודאי חי הוא ולא שחוט אף שה האמור במנויין נמי חי ולא שחוט:

מ"ט דר"ש. דאמר במתני' עד שיזרוק הדם:

אלו מתו. מקצת בני החבורה בין שחיטה לזריקה מי לא מתכפרים אינך בזריקה ולא הוה כפסח שמתו בעליו א"כ אף בשמשכו ידיהם נמי שרי דמה בין מתו למשכו ידיהם:

מתני' הממנה אחרים עמו על פסחו. א' מבני החבורה שהמנה אחרים עמו על חלקו בלא דעת החבורה:

רשאין לומר לו טול חלקך. וצא ואכול אתה וחבורתך את חלקך דאית ליה להאי תנא פסח נאכל לשתי חבורות:

גמ' ידיו יפות. לישנא מעליא שממהר לאכול הרבה. סינבול. תערובת סעוד' של כל השנה:

אם היו מכירין אותו. שאוכל הרבה אינן יכולין לדחותו שהרי קבלו אותו:

כל מה שיבואו וכו'. כלומר רשאי לקבל כל מה שירצה:

מתניתא אמרה כן. בתמיה וכי מתניתא אמרה כוותך:

ואם ימעט. משמע אם רצו מתמעטין ונמשכין ובלבד שיהא א' מבני חבורה קיים דאם ימעט משמע שיש שיור:

א' מבני חבורה הראשונה שהיו עליו בשעת לקיחתו:

וא' מבני חבורה האחרונה. והן המנויין עליו אחר הלקיחה דקסבר רבי יהודה אין שוחטין פסח על היחיד הלכך מצריך שנים:

בין מן הראשונה בין מן השנייה. דקסבר ר' יוסי שוחטין את הפסח על היחיד:

כמות שהוא. בלא בעלים ואם רצו כולן למשוך ימנו עליו אחרים תחילה אבל לבני חבורה הראשונה לא קפיד קרא:

אין תימר וכו' ואס"ד דהכל מינוייו הם א"כ מאי קא"ר יהודה ובלבד שיהא שם א' מן הראשוני' וכו' הא הכל מינוייו הם ואין חילוק בין ראשונים לאחרונים:

מה נפיק מביניהון. מה איכא בין רב הונא לרבי זעירא:

הפריש פסחו ומשך ידו. ואח"כ חזר ונמנה הוא עם אחר לרב הונא כשר שכיון שהיתה כוונתו מתחלה על כל מי שיבוא הרי זה השני כא' מבני חבורה הראשונה ויכול למנות אף הוא עליו:

לר"ז פסול. דכיון שמשך ידו נשאר הפסח בלא בעלים ואותן שנמנו עליו אח"כ אינן מבעלי' הראשוני' והפסח פסול:

ה"ג על דעתיה דר"ז הקדש יחיד הוא וכו' על דעתיה דרב הונא הקדש שותפין הוא וכו'. וה"פ ותו איכא בינייהו לר"ז כשהקדישו תחלה לא הוה אלא הקדש כל זמן שלא נמנה עליו האחרים והקדש יחיד עושה תמורה כדתנן בפ"ב דתמורה ולרב הונא הוה הקדש שותפין דכשנמנה אח"כ ה"ל כאלו נמנה עליו מתחלה והוה כהקדש שותפין שאין עושה תמורה ואין התמורה קדושה:

ואם לאו פסול. שעל של א' איכא למימר דהוא מאותן שלא למנוייו:

מקום שיש כזית לכל א'. כל מי שמגיע לו כזית כשר ויוצא בו:

ואם לאו. כלומר שאינו מגיע עליו כזית אינו יוצא וכ"ה בבבלי:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

מתני' זב שראה שתי ראיות. שטומאתו טומאת שבעה ואינו טעון קרבן:

שוחטין עליו בשביעי. ואע"פ שלא העריב שמשו והוא שטבל בשעת שחיטה דהא חזי למיכל לאורתא:

ראה שלש. דלא חזי למיכל עד דמייתי כפרה:

שוחטין עליו בשמיני. אם חל שמיני שלו בערב פסח אפילו לא הביא כפרתו ומביאו לאחר שחיטת הפסח דמחוסר כיפורים בע"פ דחי עשה דהשלמה כדאמרן בתמיד נשחט:

שומרת יום כנגד יום. הרואה יום אחד תוך י"א יום שבין נדה לנדה דבעיא לספור יום המחרת שוחטין עליה ביום הספירה דכיון שספרה מקצת היום מותר' לטבול אע"פ שמחוסר' הערב שמש שוחטין עלי':

והזבה. שראתה ג' ימים רצופים בתוך י"א יום וצריכה לספור שבעה נקיים ולהביא קרבן שוחטין עליה בשמיני ותביא כפרתה קודם שתחשך ותאכל:

גמ' נדה שוחטין עליה בשמיני. בל לא בשביעי דנדה אינה טובלת אלא בליל שמיני ואינה ראוי לאכול בערב שהוא משמיני דבעיא הערב שמש אבל בשמיני שריא לאכול בערב:

בועל נדה שוחטין עליו בשביעי. דיכול לטבול ביום:

טהור ביום השביעי שלו. ואינו כנדה עצמה לענין זה דסד"א כיון דכתיב ותהי נדתה עליו לא יהא טהור עד יום השמיני קמ"ל דלא אלא טובל ביום הז' ואוכל בקדשים לערב:

מתני' האונן. כל זמן שלא נקבר המת קרוי אונן ולאחר שנקבר כל יום המיתה קרוי אונן ולילה שלאחריו הוא אונן מדבריה' ולא העמידו דבריהם במקום כרת גבי פסח לפיכך שוחטין עליו. דלאורתא חזי:

והמפקח בגל. שנפל על אדם ואין ידוע אם ימצאנו חי או מת:

שוחטין עליו. דבחזקת טהרה עומד עד שידוע שנטמא:

שוחטין עליהם. בחבורת אחרים:

שלא יביאוהו את הפסח לידי פסול. שמא יטמא אונן למתו מתוך טרדו ומפקח בגל שמא ימצאנו מת ונמצא שהאהיל על הטומאה וחבוש שבא לא יצא וכשחבוש בידי עכו"ם איירי מתני' וחולה וזקן שמא יכבד החולי ולא יוכלו לאכול כזית:

לפיכך הואיל ובשעת שחיטה ראויין היו ונזרק הדם עליהם אם אירע בהם פסול כמו שאמרנו פטורים מלעשות פסח שני:

חוץ מן המפקח את הגל. ונמצא המת תחתיו שחייב לעשות פסח שני:

שהיה טמא מתחלתו. קודם שחיטה שהרי האהיל על הטומאה משעה שהתחיל לפקח ובגמרא מוקי לה בגל עגול שמתחילה האהיל את כולו:

גמ' בשחבשוהו ישראל. כגון לכופו להוציא אשה פסולה או לשלם ממון וכיוצא בו הוא דשוחט עם אחרים:

אבל אם חבשוהו עכו"ם. אפי' עם אחרים אינו שוחט:

בנתון חוץ לירושלים. הא דתנן שהבטיחוהו להוציאו וכו' משמע אבל לא הבטיחוהו אין שוחטין עליו כלל דוקא בשחבוש בבית האסורין שהוא חוץ לירושלים:

אבל בנתון בתוך ירושלים. בבית האסורין לעולם שוחטין עליו דאפשר דמעיילי הפסח להתם ואכיל ליה:

בקדמייתא הוינון אמרין. בראשונ' היינו אומרין ישראל ערל. שנטמא במת מקבל הזאה ליטהר מטומאתו וכשימול אינו צריך להזאה אחרת ולא אמרינן הזאה דערלות לא שמה הזאה:

ולא הוינן אמרין כלום. ואין הדבר כן אלא ערל אינו מקבל הזאה:

נאמר כאן. גבי ערל ישראל אז יקרב לעשותו:

ונאמר להלן. גבי עבד ערל אז יאכל בו:

מה אז שנאמר להלן. גבי אכילה ודאי איירי לאחר שמל:

אף אז שנאמר כאן. גבי עשייה נמי לאחר שמל אז שוחטין עליו ולא קודם לכן:

פעמים. שהמפקח את הגל דינו כשאר השנויים במשנתינו שפטור מלעשות פסח שני ומפרש בסמוך כיצד:

ה"ג פעמים שאין נעשה כיוצא בהן פעמים שהן נעשין כיוצא בו בגל ארוך. ונמצאת טומאה תחתיו פטור שאני אומר נזרק עליו הדם ועדיין לא נטמא וכיון שספק הוא פטור דמספיקא אסור להביא קרבן שמא יביא חולין לעזרה:

ה"ג פעמים שאין נעשה כיוצא בהן בגל עגול. וה"פ דמתחילתו האהיל עליו המפקח וחיי' בפסח שני:

אירע בהן. באונן ושאר פסולין השנויין במשנתינו פסול בין שחיטה לזריקה הן כמפקח הגל וחייבין בפסח שני ואתיא כרבנן דר' נתן דסברי בעינן שיהא גברא דחזי לאכילה אפי' בשעת זריקה:

מתני' על היחיד. טעמא מפרש בגמ' אפי' חבורה של מאה. ר' יוסי קאמר לה כלומר לא תליא מילתא דפסח אלא באכילת יחיד ויכול לאכול כזית שוחטין עליו מאה ואין כל א' מהן יכול לאכול כזית אין שוחטין עליהן:

ואין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים. טעמא מפ' בגמרא:

גמ' לא תוכל לזבוח הפסח באחד שעריך. ודריש באחד באפי נפשיה על היחיד לא תוכל לזבוח:

ופריך מה מקיים וכו'. כלומר ר' יוסי הא קרא דר' יהודה במאי מוקים ליה:

יכול יהא יחיד. שהוא יותר על המחצה טמאים מכריע את הציבור כולו לעשות הפסח בטומאה:

ת"ל לא תוכל לזבוח את הפסח באחד. בשביל יחיד לא תזבחנו שיהא אותו יחיד גורם ומועיל בשחיטתו שום צד נטיי':

שאם עבר. ושחט הפסח על היחיד וזרק הדם ובא לשאול פוטרין אותו מפסח שני דקרא אינו אלא אסמכתא בעלמא:

עבר ושחט וכו'. איבעיא הוא אם עבר ושחט ובא לשאול אחר שחיטה אם מתירין לו לזרוק או דלמא כיון דשלא כדין שחט אין מתירין לו לזרוק ויעשה פסח אחר:

בתיפלה. בעבירות נשים ועבדים משום הרגל עבירה קטנים ועבדים משום פריצותא דמשכב זכר:

שלא יביאו את הקדשים לידי בזיון. שאין יודעין להזהר כל כך:

מתוך שהן מקולקלין. שהן רגילין לקלקל:

מתני' אונן טובל ואוכל את פסחו לערב. דאין אנינות מן התורה אלא ביום שנאמר ואכלתי חטאת היום יום אסור ולילה מותר וטבילה בעי מתוך שנאסר עד עכשיו בקדשים אבל לא יאכל אונן לערב בשאר קדשים דאנינות לילה אסורה מדרבנן וגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת:

השומע על מתו. יום שמועה הוי אונן מדרבנן:

ומי שליקטו לו עצמות אביו. אמרינן במועד קטן מתאבל עליהן כל היום ולערב אין מתאבל עליהן:

טובל ואוכל בקדשים. לערב דאפי' יום גופיה הוא מדרבנן הלכך בלילה ליכא אנינות:

כפורש מן הקבר. וצריך הזאה שלישי ושביעי:

גמ' אבל אם נעשה אונן לאחר. זריקה כבר הורצה ולא יטבול לאכול פסח לערב דעד כאן לא התירו חכמים לאונן שיאכל פסחו לערב אלא לפי שלא העמידו דבריהם במקום כרת וכיון שכבר הורצה אין כאן כרת אלא מצות עשה דואכלו את הפסח בלילה הזה והרי הוא ככל הקדשים:

איזו היא אנינות. דאסור בקדשים:

ה"ג אשכחת קלת וחמרת על דר'. וה"פ כי דייקינן מצינו קולא וחומרא לדעת ר' וקולא וחומרא לדעת רבנן:

מת ונקבר בשעתו. כלומר שנקבר מיד לרבי מותר מיד לאחר הקבורה אפילו בו ביום ולרבנן אסור כל היום הרי קולא לר' וחומרא לרבנן:

מת ונקבר לאחר ג' ימים. לרבנן אינו אסור אלא אותו היום שמת ושאר כל הימים מותרין ולרבי אסור עד שיקבר:

שאינו אסור אלא אותו היום. דר' לקולא פליג ואמר דלאחר קבורה אפי' בו ביום מותר אבל מודה מיהת דלאחר אותו היום אפי' לא נקבר מותר:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

שהרי אונן טובל ואוכל את פסחו לערב. ואס"ד דאוריית' וכי יש יכולת ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה:

והרי אנינות יום עשו אותה תורה. לר' פריך הא מתניתין שמעינן נמי דאנינות יום אפי' לאחר קבורה מן התורה מדקתני ואוכל את פסחו לערב משמע אילו הוה אכילת פסח ביום לא הוה שום צד היתר לאונן ל"א דסובר דהאי לערב אף אטבילה קאי שתהא לערב ומשני תיפתר תפרש למשנתינו דלכך תני לערב דאיירי בשנקבר עם דמדומי חמה ואין פנאי לטבול ולאכול ביום וליכא למשמע מיניה כלום:

אין אנינה אלא למת. לא שייך לשון אנינות אלא לגבי מת:

ואנו ואבלו פתחיה. שלא יהיו זכרים שם לשמור העיר שמתו כולם:

ופריך והכתיב ואנו הדייגים וכו'. משמע דשייך אנינות אפי' על הפסד ממון:

כיני מתניתא. כך היא הברייתא אין אנינות טמאה לאכול בקדשים אלא כשהוא אונן על המת וכדפרישית במתני' יום שמועה. ששמע שמת לו מת ביום קבורה. ובששמע בתוך ל' איירי מתני' לקרע וכו'. שהוא חייב בקריעה ולנהוג דיני אבילות כגון כפיית המטה ואינך:

ה"ג ולאכילת פסחים הרי הן כליקוטי עצמות וזה וזה טובלין ואוכלין בקדשים לערב. וכ"ה בבבלי בזבחים:

ופריך וליקוטי עצמות טובל ואוכל בקדשים. מיד תנן במתני' ולמה תני בברייתא שטובל ואוכל בקדשים לערב:

ומשני תיפתר. תפרש לברייתא שנקבר משחשיכה שנקברו העצמות משחשיכה ואפ"ה טובל ואוכל שלא החמירו בליקוט עצמות שאפילו ביומו מותר:

ה"ג וזה וזה טובלין ואוכלין בקדשים. וקס"ד זה וזה היינו יום ליקוט ויום קבורה:

ופריך וקבורה אוכלת בקדשים. בתמיה הא תנן במתני' טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים:

תרתיהון בשמיעה. זה וזה תרווייהו בשמיעה איירי ששמע שמת לו מת אתמול ושמע שליקטו לו עצמות מאתמול אוכל בקדשים מיד אבל בששמע שמת לו מת היום או שליקטו לו עצמות היום אוכל בקדשים לערב אבל בשנקבר מתו היום אינו אוכל בקדשים לערב:

ממקום למקום. ממקום שהיה מונח תחילה למקום אחר:

אין בו משום ליקוטי עצמות. שהוא נקבר בארון שהיה שם מתחילה:

בארון של אבן. שהוא כקרקע:

אבל בארון של עץ. ה"ל כליקוטי עצמות שלוקח אותן ממקומן וקוברן במקום אחר:

ואפי' בארון של עץ וכו'. שהרי כקבור הוא אלא איזהו ליקוטי עצמות אם העביר באפיקריסין דודאי אין דרך להניחם כך:

אפיקריסין. מלבוש שלובשים סמוך לבשר:

כשמוען. כמשמעו שמלקט עצם אל עצם ואפילו המעבירין באפיקרוסין אין בו משום ליקוט עצמות:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

אין שמועה לליקוט עצמות. אם שמע שנלקטו עצמות אבותיו אינו מתאבל עליהם אם לא היה שם בשעת הליקוט:

והוא ששמע. ביום מחר שלאחר ליקוט עצמות אבל אם שמע ביום שנלקטו מתאבל עליהם אע"פ שלא היה שם:

ויש שיעור לליקוט עצמות. כמה ילקוט כדי שיתאבל עליהן או דלמא אין שיעור ואפילו כל שהוא חייב להתאבל:

ניקומכי. שם חכם:

לקרוע ולהתאבל כר' אחא. דסובר דכל דיני אבילות נוהגין בליקוט עצמות:

ושלא להיטמו' כר' יוסי. דר' הלל כהן היה והורה לו ר' מנא שלא יטמא לעצמות אביו שאין זה בכלל קבורה שמטמא להן:

מה שהן אומרים בבית הכנסת. ברוך מנחם אבלים:

מה שהן אומרים בשורה. כשהיו חוזרין מן הקבר היו עושין שורה סביב האבל לנחמו ומושיבין אותו והן עומדין סביב:

קילוסין. שמספרים בשבחו של הקב"ה שממית ומחיה וי"א דמספרים ומשבחים בשבחו של מת לפי מה שהוא:

אתם ושביכם. במדין כתיב:

עד שנכנסתם לברית. דקודם מתן תורה לא היו מטמאים:

מה אתם כשבאתם ממלחמה הייתם טעונין הזאה שלישי ושביעי כדכתיב ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים:

ואינו מחוור. ואין היקש זה ברור אליבא דב"ה אלא אסמכתא בעלמא:

מודיי ב"ה. ומודים ב"ה שאם עבר וזרק הדם על גר שנתגייר בערב פסח שהורצה אי ס"ד דמדאורייתא טמא למה הורצה:

נזיר שנטמא בספק רשות היחיד אלו היה ודאי רה"י וספק טומאה היה טמא דספק טומאה ברה"י טמא אלא שהיה ספק רה"י:

ואינו בפסח. אלא בשאר ימות השנה:

הנזיר מגלח. דכיון שצריך למנות ג' וז' הוה נמי טמא לענין זה שמגלח:

ה"ג חייבין עליה על ביאת המקדש. והא ודאי דאינו מביא קרבן אלא על הודאי ולא על הספק:

היידינו ספק. כלומר איזהו ספק שהנזיר מגלח עליו:

ראשה דפירקא. ספק הנזכר בראש פרק ח' דנזיר שאמר אחד ראיתי אחד מכם שניטמא ואיני יודע איזה מכם:

ההן דהכא. הך דהכא שניטמא בספק רשות היחיד:

ה"ג יחיד שנטמא בספק רשות היחיד בפסח. ידחה לפסח שני דה"ל כטומאה ודאי:

משלחין לדרך רחוקה. דה"ל כספק טומאה וכיון שהוא בדרך רחוקה אינו עובר כלל על שאינו עושה הפסח וגם אי לאו דה"ל בדרך רחוקה לא הוה מקריב גם בשני:

נטמא בטומאת בית הפרס. שהוא ג"כ ספק משלחין אותו לדרך רחוקה:

יעשו בספיקן. כלו' שהטהורים יעשו. לעצמן והטמאים יעשו לעצמן:

לא אמר ר' הושעיא אלא לחומרא. שאף הטמאים יעשו בראשון וכדפרישית:

ערל. ישראל שנטמא מזין עליו ליטהר מטומאתו וכשימול אינו צריך לחזור ולהזות ואוכל בקדשים ולא אמרינן הזאת ערלות לא שמה הזאה:

שכן מצינו באבותינו. בפסח גלגל בימי יהושע שקבלו הזאה מטומאת מת כשהן ערלים שרוב הציבור טמאים היו שנטמאו באבותיהן שכל יוצאי מצרים מתו במדבר ואלו בניהן:

אתיא כמ"ד באחד עשר מלו. ובעשרה לא מלו משום חולשא דאורחא דכתי' והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש וכיון דמלו בי"א לחדש ועשו פסח עכ"ל דהזייה הראשונה של שלישי היתה ביו"ד לחדש קודם שנימולו:

ברם כמ"ד בעשירי מלו. א"כ הזה עליהם בו ביום לאחר שנימולו והזה עליהם בע"פ שהוא השביעי והיו להן ד' ימים כמשפט בין הזאה להזאה:

מ"מ לא מנו להזייה ערלים. מ"מ התחילו למנות יום ראשון ושני כשהיו ערלים וכיון שכן אף הזייה עצמה כשירה בערל:

בכהן ערל שהיזה. על טמאים והכשירו הזיותיו וכ"ש שהוא עצמו מקבל הזייה:

איסרטיוטות. חיילות היו שומרים שערי ירושלים כל היום והיו טמאים בטומאת הנכנסין והיוצאין וטבלו בע"פ ואכלו פסחיהן לערב דשוחטין וזורקין על טבול יום:

הדרן עלך פרק האשה