מתני' שאלו פטורין מן הכרת. הטמא או שהיה בדרך רחוקה פטרן הכתוב מלעשות פסח ראשון ועיקר כרת בפסח ראשון הוא לפיכך אם לא עשו השני פטורין מן הכרת:

ואלו חייבין בהכרת. שוגג או האונס חייבין היו בפסח הראשון אלא שהשגגה או האונס עכבתן וכשהזידו ולא עשו השני חייבין כרת:

גמ' טמא לנפש. כתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש וגו' ועשה פסח לה' בחדש השני:

עד כדון כר"ע. שהוא דורש כפל לשונות שבתורה שהן ריבויים:

כר' ישמעאל. דאמר דברה תורה כלשון בני אדם מניין לרבות שוגגין ואנוסים שעושין את השני:

ומשני תני ר"י לא טמא לנפש כהרי דרך רחוקה. דגברא לא חזי:

ולא הרי דרך רחוקה כטמא לנפש. שאינו יכול לכנוס בשעת שחיטה:

והאיש. אשר הוא טהור לרבות את המזיד:

אנן תנינן. במתני' שגג או נאנס. דמשמע אבל מזיד בראשון לא יעשה השני ורבי חייה תני בברייתא שגג או הזיד מי פליג אמתני' או לא:

מתניתא אמרה כן. אף ממתני' שמעינן דאף המזיד יעשה השני:

מה אית לך חייב בהכרת. מי הוא שחייב בכרת המזיד שמעינן דאף במזיד איירי מתני' וכר"ח:

ה"ג תלמוד לומר טמא ריבה. יהיה איזה טמא שיהיה יעשה השני:

מה ת"ל טמא נפש. כיון שסופינו לרבות הכל:

ואין ציבור טמא נפש נידחין לשני. אלא עושין בראשון:

טמא זיבה וטמא צרעת. ציבור שהן זבין ומצורעין נידחין לפסח שני:

טומאת עכו"ם עשו כזבין ומצורעין ונדחין לפסח שני:

ניתן לישראל לבנות בית הבחירה. ל"ג ליה:

שכן מצינו בחזקיה שעשה פסח שני. שנא' ויועץ המלך לעשות הפסח בחדש השני:

רבת מאפרים ומנשה. לא הטהרו מפני טומאת עכו"ם שנטמאו בימי אחז ש"מ דטומאת עכו"ם כטומאת זיבה ורוב ציבור זבים ומצורעים עושים השני:

מעברין את השנה מפני הטומא'. כגון שהיה הנשיא חולה ואמדוהו למות ע"פ או שני ימים קודם ויהיו טמאים או שהיה רובן טמאים סוף אדר וכלתה אפר הפרה ואינן יכולין למצוא עכשיו פרה אדומה אין מעברין בכך ועושין בטומאה:

ה"ג מ"ד מעברין מה מקיים. הא דכתיב בחזקיה כי אכלו הפסח בלא ככתוב הא כדין עברוהו:

ומשני שעיברו ניסן. לאחר שקידשו לשם ניסן חזר ונמלך ועשאו אדר שני ואין מעברין אלא אדר:

ואתיא. כי האי דא"ר סימון מ"ד שעיבר חזקיה מפני טומאת מת אתיא כרבי סימון:

מצאו תחת המזבח. והיו הכהנים וכלי שרת שבמקדש טמאים בטומאת מת ולא היה פנאי לטהר הכל:

שהיו חקוקים בששר. מצויירים בששר ולא היו נכרים בהדיא אלא ע"י בדיקה מרובה:

הכין לדרוש וכו'. ולא כטהרת קדש:

לא יצא ידי טהרת קדש. לטהרה מכל טומאת עכו"ם שאע"פ שהיה משרש אחריה לא היה ביכלתו לשרש הכל:

וחורנא. ואידך אמר דבשאר מעשים טובים הוא שהכין לבו אבל בטהרת קדש כדהוה ליה למיעבד לא עביד ואלו היה מחפש אחריה בכל כחו היה מבערה לגמרי:

כתת נחש הנחושת. כדכתיב בדברי הימים לפי שהיו טועים אחריו:

גריר עצמות אביו. משום כפרה ולא קברו בדרגש ומטה נאה מפני קדוש השם שיתגנה ויוסרו הרשעים:

גנז טבלה של רפואות. שהיו צורות חקוקין על הטבלא מה שיעשה לצורה ההיא ויתרפא מחליו וזהו עון גדול:

קיצץ דלתות ההיכל. ושיגרם למלך אשור שוחד להציל ירושלים מידו:

ולא הודו לו. שהיה לו לבטוח בה' ואע"פ שעדיין לא הבטיחו וגנותי על העיר הזאת מ"מ מלכי אשור הבל וריק יעזורו:

וסתם מי גיחון עליון. כדכתיב למה יבואו מלכי אשור ומלכי מצרים וימצאו מים לשתות:

ולא הודו לו. שהיה לו לבטוח בה' שכבר נאמר לו וגנותי. על העיר הזאת להושיעה:

עיבר ניסן בניסן. לאחר שנכנם ניסן נמלך ועשאו אדר שני שנאמר כי לא יכלו לעשות הפסח וכו' כי רבים אשר לא הוטהרו עדיין מטומאות שהחזיקו בימי אחז אביו:

ולא הודו לו. שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים זה ניסן ואין אחר ניסן דמאחר שהגיע אותו חדש אין מזיזין אותו:

וחציין טמאים. היינו טמאי מתים:

כטמאין אצל טהורין. והוה להו חציין טמאין וחציין טהורין טהורין עושין בראשון והטמאין עושין את השני. ה"ג כטמאין אצל טהורין והטהורין עושין את הראשון וזבין נידחין לפסח שני דסובר יש תשלומין לפסח הבא בטומאה:

אין תשלומין לפסח הבא בטומאה. ואין הזבין עושין את השני אפילו טהרו ומתו מן הטהורים בין שחיטה לזריקה עד שהטמאים הרוב:

אחר מי את מהלך. אחר איזה רוב נלך אם אחר רוב שהיה בשעת שחיטה או אחר רוב דהשתא:

אין תימר וכו'. כלומר ונפקא מיניה א"ת אחר שחיטה אינן עושין בטומאה דהא אז היו רוב טהורין:

מתני' מודיעין. שם העיר:

נקוד על ה"א. שברחוקה וכל ניקוד למעט הדבר בא דמשמע סמיוה להך תיבה מהכא וי"מ לדרוש רחוקה ה' אמות שאפילו אינו רחוק מאסקופת העזרה אלא ה' אמות בלבד בסוף הקרבת קרבן נדון בדין דרך רחוקה:

גמ' איתפלגון. פליגי ר' חייה ובר קפרא:

כדי שיבוא ויאכל. כל שיכול לבוא בשעת אכילה דהיינו כל הלילה או עד חצות לא הוה ליה דרך רחוקה:

כדי שיבוא ויזרוק. דהיינו עד שקיעת החמה:

ואפילו כמ"ד עד שיבוא ויאכל. לא כדס"ד שיהא רחוק כל כך עד שיכול לבוא בלילה אלא כל שהוא בתוך התחום שהוא אלפים אמה קודם חשיכה שאז יכול לבוא בלילה דסובר יש תחומין בי"ט:

ורגליו רעות. שהוא חולה ברגליו:

יכול יהא חייב. כרת אם שגג ולא עשה השני:

ת"ל וחדל דוקא. כשחדל במזיד בראשון הוא דחייב כשגג בשני אבל אם לא חדל במזיד בראשון פטור:

והסוס בידו. שיכול לבוא במרוצה:

יכול יהא חייב. כרת אם לא הגיע לעזרה בשעת שחיטה וגם לא עשה השני:

וחדל לעשות. כל שהוא עושה דבר בשעת עשייה כדי שיהא נחדל מעשיית הפסח חייב יצא זה שבמה שעשה וקדם זמן עשייה הוא חדל בשעת עשייה:

שניהן. ר"א ור"ע דמתני' דורשין מקרא אחד:

ה"ג דורשין ריחוק ריחוק חד אמר וכו'. וה"פ נאמר בפסח בדרך רחוקה ונא' במעשר שני כי ירחק ממך המקום מ"ד לאסקופת העזרה יליף מה להלן במעשר שני חוץ למקום הכשירו שהוא ירושלים אף כאן חוץ למקום הכשירו שהוא בעזרה ומ"ד חוץ לירושלים שהוא מקום אכילתו אף כאן חוץ לירושלים שהוא מקום אכילת הפסח:

חברייא בשם ר' יוחנן. אמרין טעמא דר"א מדכתיב ובדרך לא היה משמע כל שהוא בדרך אף על פי שעכשיו הוא קרוב למקום העשייה א"נ כל דהו דרך משמע:

כשהוא מזהיר. בריש הפרשה כתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה:

ה"ג כשהוא עונש וכו'. וה"פ ולמטה גבי עונש כתיב ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה ולא כתיב ובדרך רחוקה לא היה ללמדך שאף אם הוא מאסקופת העזרה ולחוץ אין כאן עונש:

בשעה שהכתב רבה על הנקודה. כגון כאן שאין נקוד אלא הה"א שברחיקה:

ומסלק את הנקודה. האות שהנקודה עליה את מסלק כאלו אינו:

ובשעה שהנקודה רבה על הכתב. שנאמר ויאמרו אליו איה שרה אשתך ונקוד אי"ו שבאליו:

את דורש את הנקודה. שאף לשרה שאלו איו אברהם אישך:

ומסלק את הכתב. כאלו הלמ"ד שבאליו אינה כתובה כלל:

את דורש את הנקודה. לומר שבאה לעקור כל התיבה שאינה כמשמעה כגון ה"א שברחוקה אתא למימר דאין פי' רחוקה ממש כמשמעה אלא מעזרה ולחוץ והא דמסיים איש רחוק דברי רבנן הם:

מתני' חמץ ומצה עמו בבית. בגמרא יליף לה לטעמא דכולא מתניתין:

גמ' כתיב. בפסח שני לא ישאירו ממנו עד בקר דמיניה שמעינן שמצוה לאכול הפסח וזהו מצות עשה שבו שבפסח עצמו:

ועצם לא תשברו בו נמי מצות לא תעשה שבפסח עצמו:

יכול שאני מרבה לביעור חמץ וכו'. שהן מצות שחוץ מגופו של פסח:

הכי גרסינן דרבי ישמעאל אמר פרט וכלל הכל בכלל. וה"פ כאן כתיב תחילה לא ישאירו ממנו ואחר כך כתיב ככל חקת הפסח וסד"א דנעשה כלל מוסיף על הפרט ומרבינן הכל לכך כתיב על מצות וגו' ללמדך שאין לך במצות שעל גופו אלא אלו דאל"כ כל הני פרטי ל"ל:

ה"ג בין על הראשון בין על השני ענוש כרת ואית תניי תני על השני אינו ענוש כרת אלא א"כ לא עשה את הראשון מ"ד וכו':

חטאו ישא בשני. והכי מפרש לקרא וחדל לעשות הפסח ונכרת דהא קרבן ה' לא הקריב במועדו האמור בפרשה זו והיינו פסח שני וכי משמש בד' לשונות ולשון דהא אחת מהן:

חטאו ישא בראשון. דמפרש במועדו היינו פסח ראשון דכתיב ביה במועדו ואז חטאו ישא:

חטאו ישא בין על הראשון בין על השני. וה"ק וחדל לעשות הפסח ונכרת דלא עביד בראשון אי נמי קרבן ה' לא הקריב בשני חטאו ישא ומפרש כי בלשון אם כמו כי יקרא ולא אתי לפרושי טעמא למלתא קמייתא כמו ללשון דהא:

כי את קרבן וכו'. מפרש כי בלשון אי וקסבר לאו מלתא אחריתי היא אלא כרת דקמא תלי ביה ונכרת במזיד דראשון אם קרבן ה' לא יקריב גם בשני:

בא ליל פסח ללמד על מפלתו של סנחריב. שתהיה כליל פסח ולמדים ממנה שליל יום טוב של פסח טעונה הלל באכילת פסח:

מה זה. מפלתו של סנחרב צריך הלל על הנס אף ליל פסח צריכה הלל:

ואי מה זה פסח ראשון טעון חגיגה. אף פסח שני כן:

את שהוא טעון הלל. והיינו ליל של פסח ראשון שהוא יום טוב ומקודש טעון חגיגה אבל ליל פסח שני שאין טעון הלל אינו טעון חגיגה ודוחה את הטומאה. כך שנו בברייתא. ופריך אמרת כל עצמו של פסח שני לא בא אלא מפני הטומאה שהי"ל בראשון ואיך יחזור ויעשה בטומאה הלכך לא תני במתני' אלא ודוחין את השבת אבל טומאה אין השני דוחה:

מתני' לא יאכלו ממנו זבין. דגבי פסח כתיב טמא לנפש איש נדחה ואין ציבור נידחין אבל גבי זבין אפי' ציבור נידחין וכדאמרינן לעיל בר"פ:

ואם אכלו פטורים מכרת. דאוכל קדשים בטומאת הגוף כדיליף בגמ' אבל מביאת המקדש לא פטרינהו רחמנא:

ור"א פוטר. אף מכרת דביאת המקדש וטעמא יליף בגמרא:

גמ' רבי מאיר מחייב. אם אכלו ממנו זבין:

את שהוא מותר לטהורים. כלומר שנאכל לטהורים דוקא ולא לטמאים:

את שאינו מותר לטהורים. אע"פ שנעשה בטהרה:

אכל עולה או אימורין. של שאר זבחים בטומאה מאחר שאין מותרים לזרים שהרי הן נשרפין על גבי המזבח אין חייבין עליהן משום טומאה ואין בהן אלא קרבן מעילה:

נכנס. הזב למקדש בליל פסח או בערב פסח קודם שש שאינו זמן שחיטה ודאי חייב:

ה"ג אמר רבי יוסי אין יסבור ר' שמעון כרבי אליעזר. ודאי דבר זה דרבי שמעון מודה לרבי אליעזר שפטורין נמי על ביאת מקדש:

בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא. מקיש קדש למקדש:

ה"ג אין יסבור ר' אליעזר כר' שמעון. וגם זה ברור דר"א סובר כרבי שמעון דפטורין על אכילת הפסח מהיקישא דלעיל:

מתני' מקחו בעשור. אומר שה זה לפסח דכתיב בעשור לחדש הזה וגו':

ה"ג וטעון הזייה באגודת אזוב. לילה אחת ופסח דורות נוהג כל ז'. חסורי מחסרא והכי קתני ונאכל בחפזון בלילה אחד וחמוצו כל היום ופסח דורות חמוצו נוהג כל שבעה דפסח מצרים כתיב ולא יאכל חמץ וסמיך ליה היום אתם יוצאים קרי ביה לא יאכל חמץ היום שאתם יוצאים בלבד:

גמ' דוקים ותבלולים. מומין הם כדכתיב או דק או תבלול בעינו:

פוסלין בו. בפסח מצרים:

דכתיב שה תמים. בפסח מצרים דמשמע תמים מכל מום:

מה מקיים שה תמים. כלומר ל"ל קרא ואי ללמד שיהא שלם באיבריו אבל מום אין פוסל בו הא אפילו בקרבנות בני נח אינו כשר חסר באיבריו:

לא כן. וכי לא כך א"ר יסא:

מכל החי מכל בשר. אמרה תורה לנח הבא בהמה שחיין ראשי איברין שלה:

ומשני תמן גבי בני נח היו מקריבין הבהמות על גבי המזבח לכך פוסל בהן מום:

ברם הכא. אבל גבי פסח מצרים לא היו מקריבין על גבי המזבח וסד"א דאף חסר כשר לכך איצטריך שה תמים:

ר' חונה בשם ר' ירמיה מכיון שכתיב בה כפרה כקדשים כמי שיש מהן למזבח. ל"ג ואגב שיטפא דפ' עגלה ערופה שיש שם כסוגיא דהכא נכתב כאן:

ותני כן. ותניא נמי הכי כמאן דאמר דמום פוסל בו דאף הכא היה מהן למזבח:

משקוף ושתי מזוזות. הרי כאן שלש:

סף כלי וסובר כמ"ד שלש היו:

סף. היינו אסקופה וסובר כמ"ד ד' מזבחו' היו:

ואת הסיפות וגו'. והוא מין ממיני מזרקות:

בתתם ספם את ספי. והיינו סף הבית דכתיב בסיפיה דקרא ומזוזתם אצל מזוזותי:

מה מקיים סף כלי. דלא שייך לומר מן הדם אשר על האסקופה:

מביא סף כלי וכו'. מקרא דייק ליה מדכתיב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל ב' המזוזות מן הדם אשר בסף תרתי ל"ל אלא סף ראשון כלי והשני אסקופה:

אין גיזה תמימה. ואפילו השה גזוז תמים מיקרי:

להוציא את החלקים שבהן. וקס"ד להוציא צאן חלק בלי צמר:

להוציא מה שחלקה לך התורה לאיסור כגון רובע ונרבע וכיוצא בהן אבל שה גזוז כשר לקרבן:

אף ר"י הגלילי. סובר כתנא דמתני' דפסח מצרים אין חמוצו נוהג אלא יום א' שנאמר ולא יאכל חמץ. וסמיך ליה היום אתם יוצאים:

מתני' שמעתי. מרבותי:

שתמורת הפסח קריבה. שלמים אחר הפסח:

ותמורת הפסח אינה קריבה. ויש תמורת פסח שאינה קריבה היא עצמה שלמים אלא רועה עד שיסתאב במום ותמכר ויביא בדמיה שלמים דמותר הפסח קרב שלמים:

ואין לי לפרש. שכחתי על איזו שמעתי תקרב ועל איזו שמעתי תרעה:

הפסח. שאבד והפריש אחר תחתיו ונמצא ראשון קודם שחיטת השני שהי' עומד לפנינו בשעת שחיט' הרי קבעתו שעת שחיטה בשם פסח וזה שלא הקריבו דחהו בידים לא יקרב עוד הוא עצמו שלמים דאין זה מותר פסח אלא פסח עצמו:

וכן תמורתו. אם המיר בו בהמת חולין אחרי כן הרי הוא כמוהו ואין הוא עצמו קרב שלמים אלא דמיו:

לאחר שחיטת הפסח. כלומר לאחר שחיטת השני נמצא הרי לא קבעתו שעת שחיטה בשם פסח ולא נדחה בידים ויקרב הוא עצמו שלמים:

וכן תמורתו. וה"ה דה"מ למתני בפסח עצמו יש פסח קרב ויש פסח שאינו קרב:

גמ' ר' יודן מקשה מאי מספקא ליה לר' יהושע הא אף באשם הדין כן דקיי"ל כל שבחטאת מתה באשם רועה ותמורת חטאת קודם כפרה מתה כדתנן ריש פ"ג דתמורה אבל לאחר כפרה אין החטאת שאבדה עושה תמורה הלכך באשם קודם כפרה תרעה ולאחר כפרה היא עצמה קרבה עולה:

פסח שהקריבה בשחרית אינו פסח. בא לתרץ דלכך מספקא ליה לרבי יהושע בפסח דהא תמורת פסח בשחרית של ארבעה עשר נמי כלאחר כפרה הוא ואפ"ה אינה קריבה אבל תמורת אשם דין הוא דקודם כפרה תרעה דאף עולה ואשם שהקריב שחרית עולה היא הלכך לעולם חל התמורה:

המיר בו. בפסח בשלשה עשר בניסן:

תמורתו קריבה שלמים. דקודם זמן שחיטת הפסח כלאחר כפרה הוא וקרבה שלמים:

חייליה דרב ושמואל. כחו וראייתו של שמואל מהא:

אין תימר. ואס"ד המיר בו בי"ג קריבה שלמים:

ה"ג ויתיבניה לא מוטב ללמד תמורת פסח מתמורת פסח ולא ללמד תמורת פסח מפסח. וה"פ ה"ל לרבי יהושע להקשות דטפי יש לנו ללמד תמורת פסח שנמצא קודם שחיטת הפסח מתמורה שהמיר בו בי"ג ולא ללמד מפסח עצמו שנמצא לאחר שחיטת פסח אלא ודאי דאף אם המיר בו בי"ג כשיבוא חצות קובע אף התמורה ותרעה:

בי"ג. לאו דוקא קודם חצות א"נ סובר דאף בכל יום י"ד ה"ל כזמן שחיטה דהא בן בתירא פוסל בשלא לשמו בשחרית כאילו נשחט בשחרית:

תמן תנינן. תמורה ריש פ"ד ומייתי לכאן דס"ל כל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמים וכל שבחטאת רועה בפסח נמי רועה:

ושאבדה ונמצאת בעלת מום. קודם שנתכפר באחרת ימותו כולם:

וולד חטאת. פליגי בה:

ציבור שהפריש נקבה. לחטאתם וכל חטאת ציבור אינן אלא זכרים:

נשיא שהפריש שעירה. וקרבנו שעיר:

לא קדשה. לא קדושת הגוף ולא קדושת דמים לפיכך וולדה קרב:

חייליה דר' יוסי. ראייתו של רבי יוסי דמקדשה:

מהא. דתנן בתמורה פ"ב אין את וכו':

שאין הציבור מביאין נקבה. לחטאת:

יאית אמר רבי ירמיה. דלא קדשה:

ולא רבי שמעון היא. מאן דאמר אין את יכול וכו' רבי שמעון הוא דקאמר ליה:

דר' שמעון אמר. המפריש נקבה לעולה לא קדשה אלא הקדש דמים משום דאיכא שם עולה עליה בעולת העוף ותרעה ותימכר במום אבל ציבור ונשיא אינן ראויין לקרבן נקבה אינו קדוש כלל:

ותמורת חטאת. פליגי בה בפסח לענין תמורה:

כיי דמר וכו'. כלו' איכא נמי בפסח דקרב שלמים ואתיא כי האי דא"ר הילא:

גופו קרב שלמים. דאזדא ליה קדושתיה וה"ל כאלו עבר זמנו:

כל עמא מודיי. הכל מודים:

ושעיברה שנתה. מצינו נמי בפסח דהוא עצמו קרב שלמים:

כי הא דאר"ח. לעיל בשעיברה שנתה בין ראשון לשני כשר לשם שלמים ופטור אם קרבו בשבת:

בשעיבר זמן כפרתו. כגון שמתו הבעלים הוא דכשר לשם שלמים:

ושאבדה ונמצאת. לאחר כפרה:

ברי מותר. ודאי מותר לכ"ע להקריב לשלמים וכדתנן במתני' דאפי' ר"י לא פליג עלה וכן א"ר יסא בשם ר"י:

לא מסתברא. בהך בעל מום דתני במתני' דכיון דבעל מום כאבוד דמי תרתי ל"ל דכיון דתני אבוד ממילא שמעינן בעל מום:

א"ל. אף אני סובר כוותך:

מצוה להקריב את הראשון. ואף ע"פ שהופרש השני קודם חצות וכי מטי חצות תרווייהו איחזו כי הדדי דהא כל כמה דלא מטא זמן שחיטת הפסח לא איחזי קמא:

מצוה להקריב את השני. שמאחר כשהפריש לא היה הראשון שם אזדא ליה חשיבותיה והשני במקומו עומד:

ותני שמואל כן. דהא דתני מצוה להקריב השני לאו השני דוקא קאמר אלא אף השני אם הוא המובחר:

ויביא בדמיו שלמים בט"ז. אבל הוא עצמו אינו קרב שלמים:

הוא עצמו יקרב שלמים. ואין צריך לרעות:

אתיא דרבי. דבסמוך כר' אליעזר:

הכי גרסינן ושמואל תניתא בשיטתייהו דרבנן דתני המפריש חטאת ואבד והפריש אחרת תחתיה ולא הספיק להקריבה עד שנמצא הראשונה והרי שתיהן קיימות אחת מהן תיקרב והשנייה תמות דברי ר"א וחכמים אומרים אין חטאת מתה אלא שנמצא לאחר שכיפרו וכו'. וה"פ דר' לעזר כר' דאמר השניה תמות א"כ בפסח קרב שלמים דכל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמים ושמואל כרבנן דאף בחטאת השנייה תרעה וכל שבחטאת רועה בפסח נמי רועה דהכי סבירא ליה לשמואל וכמפורש בבבלי דף צו ע"א:

אלא שנמצאת מאחר שכיפרו בה הבעלים. אבל קודם כפרה השנייה תרעה:

ואין המעות הולכות לים המלח. כגון שהפריש מעות לחטאתו ונאבד והפרי' אחרת אם נמצאות שתיהן קודם כפרה והקריב אחת מהן השני יפול לנדבה אבל אם נמצא הראשון לאחר כפרה ילכו לים המלח:

מתני' או זכר בן שתי שנים. דאינו ראוי לפסח:

יפלו דמיו לנדבה. נותנים אותם המעות לתיבה שבמקדש ומקריבין מהן עולות נדבה:

לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח. דהוה לי' פסח שמתו בעליו ואין כאן מנויין:

גמ' מתניתא. דתנן המפריש נקבה לפסחו וכו' איירי לאחר כפרה לאחר שהגיע זמן הקרבת הפסח עדיין הוא שם ופסח גופי' בשאר ימות השנה שלמים הלכך יביאנו שלמים:

קודם לפסח. המפריש נקבה לפסחו קודם פסח תרעה ותמכר ויביא בדמיה פסח:

לאחר הפסח. תרעה ותביא בדמיה שלמים:

תימכר שלא במום. דהואיל ולא חזיא למלתיה מום גמור הוא ולא קדשה קדושת הגוף ותימכר מיד:

לאחר הפסח. תרעה ותביא בדמיה שלמים דכיון דאם הפריש פסח ונתכפר באחר וניתותר זה קרב שלמים הלכך הך דניתותרה לאחר הפסח שם שלמים עליו ואזיל ליה שם פסח מיניה וחייל עליה שם שלמים אלא שאינה יכולה ליקרב נקבה הואיל מכח פסח קאתי א"כ מתני' כר"ש ולאחר כפרה דאי כרבנן. אפי' קודם פסח נמי רועה ואף על גב דאף לרבנן לדמי פסח קאתי קודם פסח מכל מקום לענין שרועה דינם שוה ולא ה"ל לתנא לסתום שיפלו לנדבה:

ופריך לא כן. סברנו לומר לעיל כל שנר' וכו' אין גופו קרב שלמים. ואלו במתני' תנן לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח אלא לשם שלמים והא ודאי איירי בשמת לאחר חצות וכדדייק בבבלי א"כ היה ראוי לקרב בפסח:

ומשני פתר לה. למתני' בשהפריש מעות שאין בהן דיחוי הלכך יביאנו בנו אחריו לשם שלמים:

מתני' הפסח שנתערבה בזבחים. שלשה טלאים אחד של פסח ואחד של אשם ואחד של עולה שנתערבו כולן ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי היפה שבהן עולה דשמא היפה שבהן עולה היה ובדמי היפה שבהן אשם דשמא אשם היה ובדמי היפה שבהן פסח אם קודם הפסח נסתאבו כולן ואם לאחר הפסח נסתאבו יביאם לשלמים דשמא היפה פסח היה ואותו מותר שצריך להוסיף על השנים עד שיגיעו לדמי היפה יפסיד משלו וכיצד הוא עושה אם היפה שבהן שוה סלע מביא ג' סלעים מביתו ונוטל הסלע האחד ואומר כל מקום שהיא העולה הרי היא מחוללת על סלע זו ויביא ממנו עולה ונוטל הסלע השני ואומר כל מקום שהוא האשם הרי הוא מחולל על סלע זו ויביא בו אשם וכן לשלמים:

נתערב. הפסח בבכורות שמתן דמם ודם הפסח שוה ואין טעונין תנופת חזה ושוק ולא סמיכה ונסכים:

יאכלו. כולן בו בלילה שהבכור נאכל לכהנים ויקרב פסח לשם פסח בכל מקום שהוא ובכורות לשם בכורות בכל מקום שהן ואף על פי שהן ממעטין בזמן אכילת הבכור שהבכור נאכל לשני ימים ולילה אחת ועכשיו אין אוכלין אותו אלא עד חצות בזמן הפסח ונמצא מביאו לבית פסול ר"ש סבר שיכולין להביא קדשים לבית הפסול ורבנן פליגי עליה ואמרי ירעו כולן עד שיסתאבו ויביא מעות בדמי היפה שבהן כדאמרן בפסח שנתערב בזבחים:

גמ' אין לוקחין שביעית בכסף מע"ש. דחיישינן שמא לא יאכל אותם בזמנו ויהא צריך לבערם כשכלה לחיות מן השדה נמצא מפסיד לכסף מעשר:

במחלוקת. דתנן במע"ש פ"ג אין לוקחין תרומה בכסף מע"ש מפני שהוא ממעט באכילתו ור"ש מתיר וכי היכא דפליגי בתרומה ה"נ פליגי בשביעית והך ברייתא דתני אין לוקחין כרבנן:

אוכלי תרומה. הן הכהנים שהן זריזין ולא יבא לידי פסול הוא דמתיר ר"ש אבל שביעית אפי' ר"ש מודה דאין לוקחין מפני שמביאו לידי פסול:

יאכלו כחמור שבהן. דהיינו ליום ולילה וכדפרישית במתני' בשעתן. בזמן עשיית הפסח ואכילתו זריזין הן שלא יבא לידי נותר:

דתנינן. בפ"ק דשבת:

אין צולין. בע"ש סמוך לחשיכה אלא כדי שיצולו מבעוד יום:

משלשלין. מורידין:

עם חשיכה. סמוך לחשיכה וע"כ טעם דבני חבורה זריזין הן:

מתני' צא ובקש. את האבוד ושחוט עלינו:

אם שלו נשחט ראשון. הואיל והם אמרו לו שחוט עלינו על שלו הם נמנים ושלהם ישרף דפסח בלא בעלים הוא ואוכלין כולן משלו:

ואם שלהן נשחט ראשון הוא אוכל משלו. שהרי לא נמנה על שלהן והן אוכלין משלהן שהרי חזר בהן מן האבוד ומשכו ידיהן ממנו:

והן אינן אוכלין עמו. שמא שלהן נשחט ראשון ומשכו ידיהן ממנו:

ושלהן יצא לבית השריפה. שמא שלו נשחט ראשון ואין נמנין על השני:

ופטורין מפסח שני. דממ"נ בראשון נמנו ואכילה לא מעכבא:

אמר להן. אותו היחיד שהלך לבקש את האבוד אם איחרתי תמנוני עמכם ושחטו עלי והם לא אמרו לו שחוט עלינו:

הוא אוכל מהן. ושלו ישרף דכיון שהמנוהו על שלהן הרי נמשך מן הראשון וחזר בו משליחותו:

ושלו יצא לבית השריפה. שמא שלהן נשחט ראשון ונמשך משלו שהרי עשאן שלוחין:

ופטור מפסח שני. דממ"נ בראשון נמנה ואכילה אינה מעכבת:

אמר להן שחטו עלי אם איחרתי ואמרו לו בקש ושחוט עלינו:

אוכלין כולם מן הראשון. דהוא שלוחם והם שלוחיו:

ה"ג ואם אין ידוע איזה מהם נשחט ראשון שניהם יצאו לבית השריפה. ופטורין מלעשות פסח שני:

אינן אחראין זה לזה. אין אחריות וטענה זה על זה ואין חוששין איזה ראשון אלא הן אוכלין משלהן והוא אוכל משלו:

אלו מושכין להן א'. מן הפסחים ואלו מושכין אחד:

אחד. מבני חבורה זו בא לו אצל חבורה ואחד מזו בא לו אצל זו:

וכן הן אומרים. לאותו יחיד הבא אצלם:

אם שלנו הוא. אותו פסח שמשכנו אלינו ויפה ביררנו את שלנו משוך ידיך משלך והימנה עמנו על שלנו:

ואם שלך הוא הפסח הזה. הרי אתה עליו וידינו משוכות משלנו ויהא לבני חבורה האחרת ונימנינו על זה שלך נמצא אם החליפו הרי נמשכו כל חבורה וחבורה משלהם ונימנו על אותו שבררו וכן בני חבורה השניי' אומרים ליחיד הבא אצלן וע"כ צריך אחד מאלו לבא אצל אלו ולמנות עמהן ולא אמרי' משכו אלו משלהן בכל מקום שהוא ואלו שלהן ויחזרו וימנו אלו על האחד ואלו על האחד משום דאסור למשוך כל בני חבורה מן הפסח להניחו בלא בעלים ושמא החליפו ורוצים למשוך מפסחם ולמנות על אחר כשאמרו הרי ידינו משוכות משלנו הרי נותר פסח בלא בעלים מיד וזה אסור ועכשיו כשאחד מחבורה זו בא לו אצל האחרת ממה נפשך אין כאן פסח בלא בעלים אם יפה בררו להם הרי כל חבורתו עליו חוץ מן הא' שפירש ומשך ידו ואם החליפו הרי הלך אחד מהם עם פסחו וכשמשכו הנותרים את ידיהם הימנו הרי נשאר הוא עליו:

וכן חמש חבורות של חמשה חמשה. בני אדם שנתערבו פסחיהן כל חבורה וחבורה מושכין להן אחד מן הפסחים וחמשה אנשים שבכל חבורה וחבורה מתחלקין לחמשה פסחים שאם החליפו לא יהא כאן פסח אחד שלא יהא אחד מבני חבורה הראשונים עליו:

וכך הם אומרים. כשנעשו עתה חבורות חדשים אומרים הארבעה לאחד אם שלך הפסח הזה הרי ידי ארבעתינו מסולקות מד' פסחינו בכל מקום שהן ונמנינו עמך וכך הן חוזרין ואומרים לשני וכן הארבעה לכל אחד שבחבורה וכן כל חבורה וחבורה:

גמ' דר' נתן היא. הא דתנן במתני' שניהן יוצאין לבית השרפה ופטורין מלעשות פסח שני ואף על גב דאינן אוכלין ממנו אתיא כרבי נתן:

יפה שתיקה לחכמים. שאלו לא אמרו ולא אמר להן היה כל אחד יוצא בשלו:

ואצ"ל. שדרך חכמים להחריש דאל"כ איך יחשב האויל חכם בשתיקתו אף על גב שאין אנו יודעין מה הוא מכל מקום בכלל חכם יחשב אלא ודאי כדאמרן שבכלל החכמים השתיקה:

מתני' ב' שנתערבו פסחיהן. ראובן ושמעון שנתערבו פסחיהן ראובן מושך לו אחד ושמעון מושך לו אחד ראובן הולך וממנה עמו אחד מן השוק ואומר כל מקום שהוא פסח שלי הרי אתה נמנה עליו ושמעון ממנה עמו אחד מן השוק דעכשיו יהו שנים על כל א' כל מקום שהוא:

זה בא אצל זה. ראובן בא לו אצל פסח שמשך לו שמעון ושמעון בא לו אצל פסח שמשך לו ראובן וכך אומרי לו ראובן ליהודה הנשאר על פסח שמשך לו שמעון אם שלך הוא פסח זה שיפה בירר לו שמעון תחילה הרי ידי משוכות משלי והרי נמנה עמך על זה ואם שלי הוא פסח זה שלא כוונתי מתחלה לברור יפה ואין זה פסח שנמנית עליו עם שמעון הרי ידיך משוכות משלך והמנה עמי על זה ולכך הוצרך כל אחד להמנות עמו א' מן השוק שאם באו להתנות כשהן יחידים ולומר אם שלי הוא פסח זה ושלך שלך הרי יפה ביררנו ואם לאו הרי אני מושך ידי משלי ונמנה על שלך נמצא כשהוא מושך משלו הרי הוא מניח פסחו בלא בעלים שעדיין לא נמנה עליו אחר והא ליכא למימר שימנה כל אחד על של חבירו קודם שימשך משלו דאין נמנין על ב' פסחים כאחד ואין זה מנוייו:

גמ' א"ר יוחנן. הא דתנן במתניתין זה מושך לו אחד אתיא כר' יהודה דאמר אין שוחטין פסח על היחיד:

ה"ג הא של ארבעה לא. וה"פ במתניתין תני חמש חבורות של חמשה חמשה הא אם היו ביניהן חבורה אחת של ארבעה שאין בה כדי לתת חלק אחד לכל פסח לא שרי מתניתין אע"ג דאיכא למימני עליו אחד מן השוק לא מהני דבעינן דליפוש גבייהו א' מבני תבורה הראשונה והיינו כר' יהודה דאמר הכי לעיל בפ' האשה ופריך לא כן אר"י דמתני' ר' יהודה היא וא"כ פשיטא דארבעה לא ומאי קמ"ל:

אר"י כל גרמא. כל עצמה דא"ר יוחנן דר' יהודה היא לא אמר אלא מהך סיפ' מדקתני של חמש חמש ולא של ד' דאילו רישא אף רבי יוסי מודה שצריך שלא יהיה בלא בעלים כלל:

הדרן עלך מי שהיה טמא