מתני' למלכים. רגילים היו למנות זמן שטרותיהם לשנות המלך משנה שעמד בה המלך וקבעו חכמי' בא' בניסן לתחלת שנתו ואפי' עמד בשבט או באדר כלתה שנתו משהגיע ניסן ויתחילו למנות לו שנה שנייה:

ולרגלים. רגל שבו ר"ה לרגלים לענין בל תאחר כדמפרש בגמרא:

למעשר בהמה. שאין מעשרין מן הנולדים בשנה זו על הנולדים בחברתה דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה ואמר מר בשתי מעשרות הכתוב מדבר א' מעשר דגן וא' מעשר בהמה ואמר קרא שנה שנה ולא משנה על של חברתה:

בא' בתשרי. כיון דאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן ר"ה שלו תשרי אף מעשר בהמה ר"ה שלו תשרי:

גמ' לכם הוא ראש. דה"מ למכתב החדש הזה ראש חדשים לכם למה לי אלא למדרש לכם הוא ראש שהוא תחלה לגאולתכם וליציאתכם ממצרים אבל לא לשני' וכו' א"נ לכם הוא ראש שזהו החדש הראשון שאתם מקדשים החדש לכך הוא ראשון לחדשים אבל לשאר דברים אינו ראש:

ופריך ואומר לכם. מיעוט' הוא אף למלכים ולרגלים כי היכא דממעטי' מיניה שנים ושמיטין וכו':

ויחל לבנות בחדש השני בשני. תרי זימני שני למה לי אלא ללמדך דאף החדש השני שבמלכות הוא לעול' בחדש השני שבשנים דלעולם מניסן מנינן:

מה שני שבחדשים אין מונין אלא מניסן. דכתיב ראשון הוא לכם לחדשי השנה:

ופריך או אינו אלא שנים בחדש. וה"ק בחדש השני ביום השני לחדש ולא קאי שני בתרא אחדשי שנה:

ומשני כל מקום שנא'. בתורה שנים בחדש פירש כגון באחד לחדש בשנה השנית בשנה השלישית בעשור לחדש:

ופריך או אינו אלא שנים בשבת. דשני בתרא אתי לאשמועינן כמה ימים בשבת הוה:

ומשני לא מצאנו חשבון. כזה בתורה דהדר ביה קרא בשני:

ופריך והא כתיב ויהי ערב ויהי בקר יום שני. א"כ מצינו דמונה בקרא ימי השבת:

ומשני אין למידין מברייתו של עולם. כלו' לאו אימי השבת קאי אלא שהיה יום שני לברייתו של עולם כ"כ תוס' א"נ שאני התם שלא היו עדיין שנים או חדשים דלמנות בהו לכך הוכרח למנות לימי השבת נ"ל:

ופריך והיידין וכו'. ואיזהו מהשני דכתיב בקרא קאי אחדשים ואיזהו מהן קאי אחדש שני שבשנות המלך:

בחדש השני. קאי על החדשי' דסמיך ליה בשני בשנת וכו' האי שני בתרא קאי על שנת המלך דסמיך ליה בשנת ד' למלכותו:

וחורנה אמר. ואידך אמר אפילו נפרש בהיפך דהראשון קאי על שנת המלך והשני על החדשים לית לן בה דעכ"פ היקישא הוא:

החדש הזה לכם מיעט. דלכם מיותר ולמעט אתי:

ראשון הוא לכם מיעט. לכם שני דכתיב בהאי קרא נמי מיעוט הוא ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ומרבי' דראשון הוא אף למלכים ולרגלים:

ופריך וירבה לשנים וכו'. כי היכא דמרבינן מלכים ורגלים נרבי הכל:

זה שני שבחדשים. סובר כמאן דאמר לעיל השני הראשון היא שני שבחדשים והשני הוא שני שבשנים:

תני שמואל ופליג. דסובר שאין מקרא מן התורה למאי מונין אלא כל שהסכימו עליו חכמי הדור לאותו מנין מונין וכדמסיק שמנו ליציאת מצרים לבנין הבית ולחרבן הבית:

ה"ג אין לי אלא באותו זמן וכו':

התחילו מונין לבנינו. הניחו מנין הראשון שמנו ליציאת מצרים והתחילו למנות לבנין הבית והי"מ דחק בזה ללא צורך:

ואומר. דאף דמונין למנין אחר מ"מ ניסן הוא ר"ה:

מתני' לשנים. מפרש בגמ' לשמיטין וליובלות. משנכנס תשרי אסור לחרוש ולזרוע מן התורה:

נאמר בשמיני בשנת שלש. אס"ד דלמלכי אומות מתשרי מנינן הל"ל בשמיני בשנת ג' דבששי היינו אלול ובשמיני היינו חשון ובתשרי שביניהם כבר נתחדשה השנה אלא ודאי דמניסן מנינן:

חיפה. שם אמורא:

ד שמיני נאמר תחלה. לעולם מתשרי מנינן אלא שנבואת זכריה נאמרה תחלה קודם נבואת חגי והשמיני לעולם קודם הששי:

אר"י כתיב. בנבואת חגי בכ"ד לתשיעי בשנת שתים לדריוש ועתה שימו וגו':

הא כיצד. אפשר לקיים שני המקראות הא דכתיב בששי הוסד ואח"כ כתיב בתשיעי מטרם שום אבן על אבן:

ה"ג בתשיעי נאמר המקרא הזה:

אין תאמר שכבר שמו. בששי בשעת היסוד אבן על אבן צ"ל דמעשה דתשיעי היה קודם הששי ומתשרי מנינן אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה ויפה אמר חיפה דאף נבואת זכריה קודמת לנבואת חגי:

אין תימר אלא שמו בששי אבן על אבן אע"ג שהוסד לא היה יסוד אמיתי:

לא אמר חיפה כלום. אין כאן הוכחה שנאמרו הנבואות שלא על הסדר ויותר היה נ"ל לגרוס אין תימר שלא שמו יאות אמר חיפה ואין תימר שכבר שמו לא אמר חיפה ולא כלום וה"פ א"ת דה"ק שימו לבבכם היום שלא התחלתם בבנין הבית שיש בכם מארה וכשתתחילו יהיה ברכה בארץ א"כ בתשיעי עדיין לא התחילו לבנות וקשיא הא כתיב לפני זה בששי הוסד הבית אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה ותשעה הוא קודם לששי דמניסן מנינן ויפה אמר חיפה וא"ת (לא) שמו וה"ק שישימו לבבם מה שהיה קודם ששמו אבן אל אבן שהיה מארה אבל היום שכבר התחילו בבנין בששי מאז נשתלחה ברכה אין כאן ראיה לדברי חיפה:

ותני עלה שנת המבול אינה עולה מן המנין השנים. לפי שהיו ימי צער וצרה ואס"ד מניסן מנינן למה אינה עולה מן המנין הרי לא התחיל המבול לירד עד חדש השני דהיינו אייר ובחדש הראשון יבשה הארץ אלא ודאי דמתשרי מנינן וכיון דבר"ה היה המבול לא קחשבינן לשנת המבול ממנין השנים:

ומשני תיפתר כר"א דאמר בתשרי נברא העולם ובראשון באחד לחדש היינו בתשרי ומפני שהוא ראשון לבריאת עולם ולמנין שנים קרי ליה ראשון:

ופריך והכתיב בנחמיה ויהי בחדש ניסן בשנת עשרים לארתחשסתא:

וכתיב ויהי בחדש כסליו שנת עשרים וילפינן שנת עשרים לגזרה שוה דהאי נמי לארתחשסתא קאמר וקשיא קאי בכסליו וקרי ליה שנת עשרים וקאי בניסן וקרי ליה שנת עשרים ש"מ דניסן לאו ר"ה ובבבלי יליף מקראי דמעש' דכסליו קדום:

אין מונין אותה שנה שלימה. והאי דניסן בעשרים בו הוה לכך לא קחשיב ליה בשנה:

בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן דלא עייל אלא יום א' וקרי ליה שני וקשיא למ"ד מניסן מנינן דאלו למ"ד מתשרי מנינן כשהגיע תשרי ראשון כבר היה שנה שנית:

אין תאמר שנה שלישית היתה. כשהוקם המשכן והא דכתיב שנית משום דלא עייל לה שלשים יום קשיא והכתיב ויהי בחדש השני וכו' דכבר עייל בשנה נ' יום וקרי ליה שנית אלא ש"מ דהוה בשנה שנית ויום א' בשנה חשוב שנה א"כ קשיא משנת עשרים:

הדא וכו'. זהו מן תשובותיו של ר' יצחק שהם קשיין ולית להון פירוקא:

בין כמאן דאמר מניסן וכו'. מאי בינייהו:

שטרות יוצאות. איכא בינייהו וכדמסיק:

לוה. שלוה באייר וכתב בשטר בשנה שנייה למלכות:

מכר. הלוה שדה וכתב בשטר מכירה בחשון בשנה שנית למלכות:

מאן דאמר מניסן מנינן מלוה קדמה. וטורף מלקוחות:

ומאן דאמר מתשרי מנינן. המכירה היתה קודם ההלואה ואינו טורף המלוה מהלקוחות:

נימנית שנה לזה ושנה לזה. הבא לכתוב שטר באדר לאחר שעמד השני אם רצה לכתוב בשטר בשנת פלוני למלך שמת כותב ואם רצה כותב בשנה הראשונה למלך שעמד:

והוא שנכנס לניסן. שמת המלך הראשון בניסן ונמנה השני ג"כ בניסן הוא דמונין שנה לזה ולזה אבל בשאר חדשים אין מונין לשני שנה בפני עצמה עד שיגיע ניסן ל"א כשיגיע ניסן אז מונין לראשון שני שנים ולשון. ראשון עיקר כדמסיק:

די לא כן. דאם לא כן אלא שלעולם מונין מקצת השנה גם לשני שנה שלימה קשיא הא דכתיב במלכים שלום בן יבש מלך בשנת ל"ט לעוזיה מלך יהודה וימלוך ירח ימים בשומרון וכתיב בשנת ל"ט לעוזיה מלך יהודה מלך מנחם בן גדי על ישראל עשר שנים וכתיב בשנת חמשים לעוזיה מלך יהודה מלך פקחי' בנו תחתיו ואס"ד דאפי' נמנה במקצת השנה מונין לו שנה שלימה הל"ל דפקחי' מלך אחד עשר שנה שהרי מן ל"ט עד חמשים הם אחד עשר שנה אלא ודאי דשנת ל"ט אין מונין לפקחיה כיון שלא מלך בניסן שהרי שלום מלך ירח ימים ואם כן ודאי כבר עבר ניסן ומת בשנת חמשים לעוזיה בניסן נמצא שאין כאן אלא עשר שנים והיינו דקאמר אין לך לעמוד על שני מלכי ישראל וכו' דמשנת עוזיהו ידעינן שנותיו של פקח וכדפרישית:

בכלל חסירים. דאינן אלא' מ':

ובפרט יתירים. דהוה להו ארבעים שנה וששה חדשים:

שלשה ושתים ומחצה היו. השנים שמלך בחברון והא דכתיב ל"ג שלימים כדי לחלוק כבוד לירושלים מונה לחצי שנה לשנה שלימה:

יהודה בר' אומר שמלך ארבעים בשנה ומחצה אלא כשמגיע למנין מלא כגון ארבעים אף על פי השיש חצי שנה יותר לא חש למנותו ודומה לזה ארבעים יכנו דאינן אלא תשעה ושלשים וגבי שבע שנים קחשיב חצי שנה שאינו מנין מלא:

ימים מלאים אני מונה לך. דוד חי שבעים שנים מלאים מיום ליום והיה בעת מלכו בחברון בן תשעה ועשרים שנה ומחצה:

בשעירה היה מתכפר כהדיוט. שמלך מביא שעיר עזים לחטאתו כדכתיב אשר נשיא יחטא דהיינו מלך והביא קרבנו שעיר עזים זכר תמים ואותן ששה חדשים היה מביא על שגגתו שעירת עזים הנקבה כהדיוט ואפשר דסובר לכך לא חשבינן אלא ארבעים שמלך דלא קחשיב לששה חדשים שברח:

אל תתגרו בם. וסובר דאדום לאו היינו עמלק:

חייך שאינן נמנין לך אותן ששה חדשים. בכלל שלא מנה אלא מ' שנה:

מאן תנא רגלים. ר"ה שלו תשרי:

ר"ש. היא ולענין בל תאחר וכדמסיק:

ג' רגלי' כסדרן אם עברו אחר הנדר עובר עליו בל תאחר ואם אינן כסדרן אינו עובר עליו:

ה"ג ובלבד חג הסוכות אחרון דסובר אף שחג המצות וחג השבועות איצטריך למיהדר משום בל תאחר אע"ג דברגלים איירי קרא מ"מ חג הסוכות ל"ל הרי הענין עסוק בו אלא ללמדך שיהא חג הסוכות אחרון לג' רגלים והיינו כסדרן:

אשכחת אמר. נמצאת אומר פעמים עובר על בל תאחר בה' רגלי' וכו' כדמפרש לקמן:

ה"ג ובלבד חג הסוכות אחרון וכ"ה בבבלי:

וה"פ אחג הסוכות קפיד קרא דלא אייתר ליה חג המצות ותג השבועות דלא עסיק ביה אלא חג הסוכות ל"ל אלא לומר שהוא הגורם:

רגל שפגע בו תחילה. לאחר נדרו ממנו מתחיל הג' רגלים אלא שאינו עובר עד שיעברו עליו כולן:

כתיב מלבד שבתות ה' וגו'. מה תלמוד לומר ממילא ידעינן דמוספין מלבד ממוספי שבת ומלבד ממתנות הן באין דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין:

שיכול. אני לומר דאין להקריב ברגל אלא קרבנות הרגל בלבד דכתיב דבר יום ביומו:

מנין קרבנות היחיד. כגון קרבן נזיר ומצורע ושאר קרבנות:

וקרבנות ציבור. כגון פר העלם דבר שהקדישן קודם הרגל או ברגל עצמו שיקרבו במועד ולמאן דאמר נדרים ונדבות אין קריבין במועד איצטריך שקריבין בחול המועד:

אלו עופות ומנחות. שנאמר בהן לה' ואם מן העוף עולה קרבנו לה' ובמנחה כתיב נפש כי תקריב קרבן מנחה לה':

לרבות את כולן. שמביאין ברגל וה"ק כל אשר תתנו לה' יקרב ברגל:

יכול רשות. ועדיין אני אומר שרשות להקריב כל אלו במועד אבל לא חובה:

תלמוד לומר. בסוף פ' מועדות שבחומש הפקודים אלה תעשו לה' במועדיכם ל"ל אי להתירן להקריבן במועד כבר שמעינן מדכתיב מלבד מנדריכם וכו' אלא לקבען חובה שחייב להביאם ברגל:

יכול באיזה וכו'. ועדיין אני אומר שחייב להקריבן ברגל אלא שאין חובה להקריבן ברגל ראשון אלא באיזה רגל שירצה:

אלא זה רגל ראשון שפגעת בו. חייב אתה להקריבן:

יכול אם עבר רגל אחד ולא הביא קרבנותיו כשם שעובר בעשה דובאת שמה כך יהא עובר על בל תאחר:

במועדיכם. לשון רבים לומר שאינו עובר על בל תאחר עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה:

עד כדון בעשה. עובר ברגל ראשון דכתיב מוצא שפתיך תשמור ועשית וסובר השמר דעשה עשה:

בלא תעשה מנין. שעובר ברגל ראשון אע"ג דאינו עובר על בל תאחר עד לאחר ג' רגלים ואיכא בין בל תאחר לשאר לאוין דאילו בל תאחר עובר עליו בכל יום כדלקמן ואשאר לאוין אינו עובר אלא בזמנו:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן דצריכין והבאתם שמה:

הרי כבר אמור. ועשית אלא לעבור עליו אף בלא תעשה:

פסחים בזמנן. בי"ד אם לא קרב אותה מהו שיעבור על בל תאחר:

אשכחת תני פסחים. מצא ברייתא דתניא בה פסחים עובר עליהן על בל תאחר וע"כ בזמנן קאמר:

דלא כן. דאם לא כן אלא דאיירי בשעבר זמנן מאי קתני בברייתא פסחים ושלמי' הא פסחים שלא בזמנן היינו שלמים שלא תאמר וכו' איצטריך לאשמועינן שלמי פסח דסד"א כיון שאם נמצא גופו קרב שלמים מיד ולא נדחה כלל ליהוי כפסח דהוא כשאר קרבנות:

עד כדון צריכה. ועדיין קמיבעיא לן פסח בזמנן אם עובר עליו מיד בבל תאחר אם לא:

בין רגל לרגל. אם עלה לירושלים בין רגל לרגל מהו שיעבור בעשה דובאת שמה:

חגיגה שלא קרבה. ברגל ראשון תיקרב ברגל שני ומשמע דוקא בשני ולא קודם לו אפי' עלה בין רגל לרגל:

ומתירין לו לעבור. בתמיה אלא ודאי דאינו עובר עד רגל הבא:

ועוד מן הדא. אברייתא דלעיל קאי דיליף עש' מובאת שמה וקאמר סתמא דש"ס דאף מהאי קרא שמעינן עשה ולא תעשה:

ופריך כלום הוא עובר בעשה ול"ת עד שיעברו ג' רגלים וכבר שמעינן ליה מבל תאחר ומובאת שמה האי קרא ל"ל:

כיון שבא שני בשבת ולא הביאה עובר. בעשה ול"ת משום דכתיב תשמור ועשית:

שלמה שנתו. בלא רגלים וכדלקמן:

את מפיל יום אחרון. דאם עבר יום האחרון של השנה ולא הביא עובר בבל תאחר ואח"כ עובר בכל יום ויום בבל תאחר:

אין כיני. א"כ אף ברגלים כן אם עבר עליו רגל השלישי כבר עבר על בל תאחר ומשם והלאה עובר בכל רגל:

בעי. פריך לדבריך דברגל שלישי מיד עובר אם שלמה שנתו בעצרת שאינו יכול להקריבו דנדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב וכיון דאינו כשר למה יעבור עליו:

ומשני כהדא. דכתיב לא ילין חלב חגי היינו חגיגת י"ד לא ילין עד בקר ומשמע הא כל הלילה של ט"ו מותר להקטיר אימורי חגיגה הנשחטים בי"ד וקשיא ליה וכי אימורי חול של י"ד קריבין בי"ט בתמיה:

ושני רבי אבהו. דקרא איירי כשחל י"ד להיות בשבת וה"ל אימורי שבת דקריבין בי"ט לפיכך מותר להקטירן בלילה:

ואקשינן אין חגיגה באה עמו. כשחל ע"פ בשבת אין מביאין עמו חגיגה כדתנן בפסחים פ' אלו דברים:

ושנינן אמרה תורה וכו'. לעולם בי"ד שחל בחול ובלילה נמי לא יקטיר וה"ק ראה שתקריב אימורי חגיגה מבע"י שאם לא כן תבא לידי בל ילין בלילה אי אפש' להקטירן מפני שהוא י"ט:

והכא. נמי אמרינן הכי אע"ג שאינו יכול להקריב בעצרת עובר בבל תאחר דאמר' תורה להקריב קודם עצרת שלא יבא לידי בל תאחר:

אמר רבי חיננא. מהתם ליכא למיפשט דלעול' בי"ד שחל להיות בשבת איירי קרא ודקשיא הא אין מביאין עמו חגיגה כיון דאם עבר והביא חגיגה בשבת כשר כדתניא בתוספתא דפסחים פ"ה איצטריך קרא לאשמועינן שלא ילין חלבו עד בקר ואם הלין עובר:

ושנה לתמורתו. דה"א דאף תמורתו חשבינן שנה מיום שנולד הבכור הואיל וממנו קאתי לכך כתיב שנה שנה דנותנין לכל אחד שנה בפני עצמו:

שנה לתם. לבכור תם ושנה לבכור בעל מום דמותר לשהותו שנה שלימה:

ושנה לקדשים. אם עבר עליהן שנה בלא רגלים שעובר על בל תאחר:

היך עבידא. כמו היכי דמי:

שוחטו בערב ראש השנה. כלומר ביום האחרון לשנתו שהוא ערב ראש השנה השנייה שנאכל ביום האחרון של שנה ראשונה ויום ראשון של שנה שנית הרי שעל כרחך לומר שבכור נאכל לשני ימים ולילה א':

נולד לו מום בט"ו. לאו דוקא ט"ו אלא בתוך שנתו משלימין לו שלשים יום מיום שנפל בו מום:

שאין שנתו של בעל מום מחוורת. שאין ברור מן התורה שיהיה לבעל מום דוקא שנה ולא יותר דא"כ אפי' נולד לו מום בסוף שנה נמי לא ישלים השלשים יום:

בזמן הזה. שאין תם ראוי לכלום:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן דליכא לפרושי עד שלא הראהו לחכם שלא נפל בו מום להראותו לחכם:

הא כבר אמור. דתני בזמן הזה ופשיטא דלא אפשר להראותו אלא ודאי בבעל מום איירי ואפ"ה מותר להשהותו אפי' ד' וה' שנים כל זמן שלא הראהו לחכם ש"מ שאין שנתו מחוורת:

ניחא רגלים בלא שנה. משכחת לה אלא שנה בלא רגלים היכי משכחת לה:

תמן אמרין. בבבל מפרשין דמשכחת ליה שנה בלא רגלים כגון שהיה מחוסר זמן ברגל ראשון שעדיין לא היה בן שמנת ימים נמצא שהוא מחוסר זמן ולכך לא נחשב לרגל:

ופריך כמה דאת אמר תמן. גבי בכור שמשעת לידתו את מונה לו שנתו כדלקמן בסוגיין אע"ג דאינו ראוי להרצאה עד יום השמיני אפ"ה נמנה בכלל שנתו הואיל ומקצתו ראוי א"כ ה"נ נאמר דכיון דעבר עליו מקצת פסח שהיה ראוי להקריב דע"כ כשנולד קודם פסח איירי א"כ ביום שביעי של פסח ראוי להקריב וה"ל רגלים בלא שנה:

תיפתר. כגון שהיתה עצרת באה בה' וכו' דעצרת פעמים חל בה' בסיון כגון שניסן ואייר שניהם מלאים הרי ט"ו מניסן ול' דאייר מלא להו חמשין בה' בסיון ונולד הבכור בשנה ההיא בששה בסיון דהיינו יום א' אחר עצרת:

והיתה עצרת של שנה הבא' בז' בסיון. כגון ששניהן ניסן ואייר חסירים מלא להו חמשין יומי בז' בסיון:

כתיב. גבי מעשר בהמה לא יבקר בין טוב לרע והיינו בין תם לבעל מום:

עבר וביקר. ובחר הטוב מהו שיעבור אלאו:

כל דבר שבא להתיר. כל לאו שבא להתיר דבר אם עבר וסבר לעשות מצוה מן המובחר אינו עובר:

מה בא. המקרא הזה לא יבקר להתיר:

ומשני בא להתיר להקדיש בעלי מומין. למעשר בהמה דרע היינו בעל מום:

תמן תנינן. בנגעים פ"ד מצורע כשגלח בשביעי מביא ביום השמיני חטאת ואשם ועולה ואם היה דל ואין ידו מספקת להביא אשם בהמה מפריש חטאת ועולת העוף והאשם עליו חובה להפרישו אח"כ:

ופריך ואין חטאת העוף מחוסרת זמן. קודם שהביא אשם שהאשם תחלה לקרבנותיו אי נמי אהקדיש פריך שמקדיש חטאת ואשם בבת א' והרי החטאת קודם האשם הוא מחוסר זמן:

כאן. גבי מצורע התירה התורה להקדיש מחוסר זמן דהא כתיב וביום השמיני יקח שני כבשים דמקדיש שניהם כאחת:

כתיב. בנזיר טמא וביום השמיני יביא וגו' עבר ולא הביא קרבנותיו בשמיני מהו שיעבור על בל תאחר:

כל דבר שבא להתיר. דבר הנאסר אינו עובר עליו:

ומשני כהאי דאר"ל. גבי מצורע:

כאן התירה וכו'. ה"נ בנזיר התירה התורה להקדיש חטאת ועולה בבת אחת אף על גב דעולה מחוסרת זמן קודם החטאת ל"א ה"ג כתיב במצורע וביום השמיני יקח וכו' ומיבעיא ליה אם עבר ולא הביא בשמיני אם עובר על בל תאחר ומשני דהאי קרא אתא להתיר וכדאר"א. דבא להתיר להקדיש מחוסר זמן דהא ודאי אשם מצורע קודם לחטאת כדתנן פ' כל התדיר ואפ"ה כתיב תחלה יקח שני כבשים וכבשה א' והיינו אשם אע"ג שאשם צ"ל תחלה אלא שהתורה התירה:

כל שבעה וכו'. קרא דוביום השמיני יקח וכו' בא ללמד דכל שבעה א"א לו שיביא קרבנותיו ומיום השמיני ואילך כופין אותו להקריב ל"א כל שבעת ימי החג אין כופין אותו להקריב קרבנותיו ולאחר החג כופין אותו והראשון נראה:

כולהם. כל חייבי קרבנות:

ומביאין קרבנותיהם ברגל. ואס"ד דמיד לאחר שבעת ימי גמרו כופין אותו שיבי' איך אפשר שימתין עד הרגל:

ניחא נזיר וכו'. אהא דתני שאף מצורע ממתין בקרבנו עד הרגל פריך הניחא נזיר שיכול להמתין שהוא מותר באכילת קדשים בימי נזרו אלא מצורע שהוא מחוסר כפורים ואסור באכילת קדשים ואנן תנן פרק לולב וערבה ההלל והשמחה שמונה ושמחה היינו לאכול בשר שלמים ואם אין המצורע מקריב קודם הרגל איך אפשר לו לאכול כל שמונה בקדשים הא א"א לו להקריב קרבנותיו ביו"ט הראשון דחובות שאין קבוע להם זמן לכ"ע אין דוחין י"ט וה"ל מחוסר כיפורים ואסור בשלמים:

ומשני פתר לה. להך ברייתא דמבי' קרבנותיו ברגל בנזיר אבל מצורע מביא מיד:

רישא. היינו דהך ברייתא וכולן מתכוונין וכו' מוקמינן בנזיר:

וסיפא במצורע. לא איתפריש לן הך סיפא:

לא כבר וכו'. כלומר קושיתך ממתני' דהלל ושמחה מעיקרא ליתא דהא כבר אקשי לה התם בסוכה אם חל י"ט ראשון בשבת ליכא שמנה דאם שחטו מעי"ט אין יוצאין בהן ושבת אין שלמי שמחה דוחין:

קיימה ר"א נחותא. למתני' דתני שמחה כל שמנה היינו בכהנים שאוכלין משעיר החטאת מוסף של י"ט דמקריבין בשבת ויוצאין ידי חובת שמחה בחטאת ואשם כדתנן פ"ק דחגיגה א"כ ל"ק אמצורע דליכא חיובא על כל ושראל לשמוח ברגל כל שמנה:

עבר ולא מל. מהו שיעבור על בל תאחר:

דבר שהוא ניתן לתשלומין. שע"י הקדישו הוא חייב להביא משא"כ מילה לאו תשלומין היא אלא חיובא:

לא תאחר לשלמו. ולא כתיב לא תאחר לשלם למעט חילופיו:

לא הביאו. ולא כתיב ולא הביא למעט חילופיו:

פירשה לוי וכו'. מהו חילופיו דאינו עובר עליו הא גם בחילופיו קרינן לא תאחר לשלמו דהא מקרב קריב לכך קאמר דה"א דכשהקריב חילופיו אינו עובר על קרבן ראשון אפי' שהה אותו ג' רגלים קמ"ל דהאי אחרינא הוא:

ה"ג ועברו. עליה ב' רגלים:

אם באומר הרי עלי. ה"ל נדר ועובר מיד ולא צריך לג' רגלים:

אלא. הכא במאי עסקינן באומר ה"ז עולה דה"ל נדבה והפריש אחרת תחתיה לאחר ב' רגלים ולא הקריבה לאחרת עד לאחר הרגל הג' לראשונ' ה"א הואיל ומכח ראשון קאתי תצטרף הראשונה עם האחרונה ויעבור עלי':

לפום כן וכו'. לפיכך איצטריך קרא לאשמועי' ולא חילופיו דנותנין לו ג' רגלים לעצמו:

אלו חטאות ואשמות. שהן נדרשין ממך שהרי חובה הן מוטלין עליך. ה' אלקיך. זה הקדש בדק הבית דהא קרא יתירא הוא דהא כבר כתיב ה' ברישא דקרא אלא ללמד שאף דברים שהן לה' ולא לכהנים ולמזבח עובר עליו ואיזהו זה הקדש בדק הבית:

מעמך זה לקט שכחה ופיאה. שהן חלקו של עני דכתיב ביה את העני עמך:

ולא בקרבנך חטא. שאין הקרבן נפסל בכך:

שלא תאמר שהזבח פסול אם עברו עליו ג' רגלי' לפיכך צריך קר' לאשמועי' ולא בקרבנך חטא להזהיר הב"ד שיעשוך בע"כ:

מכאן למשכון. שממשכנין על הקרבנות כדתנן בערכין:

ויש נדר קרויה נדבה. בתמיה דמתחיל בנדר ומסיים בנדבה:

אלא לחייב על כל נדר בפני עצמו. דה"א דאם יש לו כמה נדרים וכמה כדבות אינו עובר אלא לאו אחד קמ"ל דעובר על כל א' בפני עצמו כי היכא דעובר על נדר לעצמו ועל נדבה לעצמה:

וחזר ואמר ה"ז. מי הויא חזרה או לא:

ר"ח. פריך לא מסתברא הך בעיא כלל אלא אמר ה"ז וחזר ואמר הרי עלי ודאי דמהני דאיסור חמור הוא וחייב באחרים:

ואין איסור קל. אבל היכא דאמר תחלה הרי עלי שהוא איסור חמור ואח"כ אמר ה"ז דה"ל איסור קל פשיטא שאינו חל עליו:

הוסיפו עליהן. על אותן השניין במשנתינו שר"ה שלהן ניסן שכר בתים ותרומת שקלים שר"ה שלהן ניסן:

והוא שאמר שנה זו. הוא דלא הוה אלא עד ניסן אבל אם אמר שנה אחת דר בה שנה מיום ליום כהא דתנן בנדרים פ' קונם:

כתחלתה. כמו שהיתה תרומה הראשונה בשעה שהוקם המשכן בר"ח ניסן כן לדורות נמי מר"ח ניסן מתחילין לתרום מן החדש:

נאמר כאן חדשי. זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה:

ונאמר להלן חדשי. ראשון הוא לכם לחדשי השנה:

שבק ר' טבי וכו'. הניח ר' טבי רישא דברייתא ואמר הסיפא לחוד:

דלא כן. דלא כן היה לו לעשות שקיצר במקום שהיה לו להאריך דמסיפא לא שמעינן דמדאורייתא צריך להביא מן החדש:

ת"ל בחדשו לחדשי. דה"מ למיכתב זאת עולת החדש:

בחדש א' וכו'. וה"פ זאת עולת החדש בחדשו שיחדש ויביא מתרומה חדשה לכל חדשי השנה:

תמן תנינן. בבכורות פ' מעשר בהמה ה"ג ר' אלעזר ור"ש אומרים בא' בתשרי בן עזאי וכו':

האלוליים. אותן שנולדו באלול לא מתעשרין לא עם בני תשרי ולא עם בני אב וטעמיה מפרש בסמוך:

ע"כ. עד אלול נמשך שהאחרונות יולדות מן אותן שנתעברו קודם ניסן דבהמה דקה עיבור' ה' חדשים:

מכאן ואילך. לאחר אלול הן מאותן שנתעברו לאחר ניסן וה"ל חדשות:

לבשו כרים הצאן. מקרא הוא בספר תהלים לבשו כרים הצאן ועמקים יתעטפו בר יתרועעו אף ישירו וה"ק לבשו כרים הצאן מתלבשות הכבשים שנתעברות:

אלו הבכורות. שמתעברות מיד:

ועמקים יעטפו בר. ואיכא נמי צאן שמתעברות בזמן שעמקים יתעטפו בר והזריעה ניכרת יפה. יפה והיינו בניסן ואע"ג דגם באדר ניכר הזריעה מ"מ באפלייתה אין הזריעה נכרת יפה אלא בניסן:

אלו ואלו נכנסין לדיר להתעשר. דדריש יתרועעו לשון רעים וישירו כאילו כתיב יעשירו וקאמר דנעשו רעים ויעשירו אלו עם אלו:

הואיל ואנו אומרים כך רמ"א בא' באלול ור"א ור"ש אומרים בא' בתשרי ואין אנו יודעין הלכה כמאן הלכך יהיה האלוליים וכו':

ה"ג נולדו לו ה' באב וה' באלול או ה' באלול וה' בתשרי אין מצטרפין:

ה"ג נולדו לו ה' בתשרי וה' באב אין מצטרפין. וה"פ ה' באב שלאחר תשרי מצטרפין ואע"ג דמפסקי גרנות שתקנו חכמים:

ופריך בן עזאי מכריע על דברי תלמידיו שהרי ר"מ ור"ש לאחר בן עזאי היו:

שכן נחלקו עליה אבות עולם תנאים הראשונים. ר"י ור"ע ועליהם בן עזאי אומר הואיל ואלו וכו' ומכריע דבריהם:

זאת אומרת. שבן עזאי תלמיד חבר היה לר"ע:

אין תימר וכו'. שר"ע היה רבו של בן עזאי וכי אדם אומר על דברי רבו הואיל ואלו וכו' ומכריע דבריו:

שמע לה מן הדא. שתלמיד חבר היה לו לר"ע:

אמר לו בן עזאי וכו' מתני' בב"ב פ' מי שמת:

אלא שבאת. ולא קאמר שבא:

תמן תנינן. בכורות פ' מעשר בהמה:

כל הנולדים בא' בתשרי. אתאן לר"א ור"ש דאמרו בא' בתשרי ר"ה למעשר בהמה:

מצטרפין. לכנסן לדיר א':

לפני הגורן. מאלו ג' גרנות שאין הגורן מפסיק:

לא כחנט. לא כאילנות שאזלינן בהו לענין מעשר בתר חנטה כל שחנטו פירותיו קודם ט"ו מתעשר שנה שעברה:

ולא כשליש. ולא כתבואה וזיתים דאזלינן בהו בתר שליש והיינו כשעת גמרן דמשהביאו שליש ראויין לאכילה ע"י הדחק:

אין תימר כחנט. דאזלינן בהו בתר חנטה ה"ל למתני כל המעוברין מכ"ט באלול ואילך הן החדשות:

אין תימר כשליש. א"כ אף במעשר בהמה אזלינן בתר גמרן שהן ראויין להקרבה:

ניתני כל הנולדים עד ך"ב בו. דהיינו הנולדים ז' ימים קודם ר"ה אבל הנולדים אח"כ אינן ראוין להקרבה בשנה זו דהא כתיב מיום השמיני והלאה תתנו לי:

כשליש עשו אותו. ודקשיא לך ניתני עד ך"ב בו מתני' ר"ש היא דסובר מחוסר זמן דהיינו קודם שבעה נכנס לדיר להתעשר:

את אמר הדא מילתא. דמתני' ר"ש היא:

האלוליים מתעשרין בפני עצמן. מאי לאו הנולדים עד ך"ט באלול מיקרי אלוליים וכי אפשר לך לומר דבן עזאי סובר כר"ש ולא כרבנן דפליגי על ר"ש וסברי דמחוסר זמן אינו נכנס לדיר אלא ודאי הכל אזל בתר לידה וזה גמרו כמו תבואה ואע"ג שאינן ראויין להקרבה:

כד"א וכו'. וכמו דאמרת לרבנן דאותן שנולדו מך"ב אלול עד ר"ה הן מתעשרין לאחר ר"ה עם אותן שכולדו קודם ר"ה ה"נ לבן עזאי דסובר דאלוליים מתעשרין בפני עצמן מ"מ גרנן לא הוי עד פסח הבא כיון דלדידיה מספקא ליה דלמא מתחיל מאלול ואין להן גורן עד פסח מיהו אז מתעשרין עם האלוליים:

זאת אומרת. מדמצרפין לרבנן כל הנולדים בתוך השנה שעברו אע"ג דנולדים בסוף השכה והם מחוסר זמן שמעינן דאף בבכור מתחילין שנתו מיום הולדו וימים שהוא מחוסר זמן בהם מצרפינן לשנה:

כל הבכור אשר יולד. תקדיש לה' אלהיך:

הא כיצד. שיקדיש בכור הא ממעי אמו קדוש אלא ללמד מכי יולד תתחיל למכות קדושתו דשנתו מתחיל מיום שנולד:

ולירקות. למעשר ירק שאין תורמין ומעשרין מן הנלקט לפני ראש השנה על של אחרי ראש השנה:

לאילן. לענין מעשר שאין מעשרין פירות אילן שחנטו קודם שבט על שחנטו לאחר שבט שהאילן הולך אחר חנטה ובגמרא מפרש טעמא מ"ש שבט:

גמ' שנים מנין. דמתשרי מנינן:

ה"ג ושנה יוצא בו זה תשרי:

אית ביה תקופה ואסיף. שמתחילין לאסוף:

ויהא תמוז. ודקשיא לך שאין בו חג נימא דראש השנה וחג יהיו בתמוז:

אמר. להו כתיב בקרא בחדש השביעי יהיו ראש השנה וחג וזהו תשרי דלחדשים לכ"ע מניסן מנינן ואתון אמרין שיהא ראש השנה וחג בתמוז דלא ככתוב:

ויהא תמוז. שחדש השביעי יקרא תמוז:

א"ל מכאן ואילך. אין אתם מקשים עלי אלא משמות השבטים ולא קשיא:

עלו עמהם מבבל. ובתחלה לא היו נקראים כך:

בירח האיתנים. הוא תשרי שבו נולדו אבות שהם איתני ותקיפי דעלמא ואיתן לשון תוקף כדכתיב איתן מושבך:

ירח בול. היינו כסליו כדכתיב הוא החדש השמיני:

שבו העלה נבל. מן האילנות מחמת הקור:

בולות בולות. חתיכות חתיכות שהיא מתפררת מלשון לבול עץ אסגוד:

שבו בוללין לבהמות בבתים. שנותנין להם יבול בבית שאין עשב בשדה:

בירח זיו. היינו אייר:

והאילנות ניכרין. מה המה פירותיו:

מכאן ואילך. לאחר שעלו מבבל קורא לחדשים בשמות אחרים ניסן אייר וכו':

אף שמות מלאכים. שם העצם שלהן:

ויעף אלי אחד מן השרפים. היינו גבריאל שהיה האש בידו ויליף ליה בגזרה שוה נאמר כאן ויעף ונאמר להלן והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון מתחלה מועף ביעף:

ה"ג ובעת ההיא יעמוד מיכאל. ויליף בגז"ש דמיכאל הוה נאמר כאן עומדים ונאמר להלן יעמוד וכו':

מה שנים מתשרי כדלעיל מדכתיב חג ואסיף ותקופה:

בחדש השביעי בעשור לחדש. הרי דאין ראש השנה ליובלות אלא בעשרה בתשרי:

לא יהא חדש אחד נחלק לשתי שנים. ואע"ג דתוקעין ביה"כ ראש השנה שלו מתשרי:

הרי אין כל חדשי השנה שוין. לדברי בית הלל דהא ראש השנה לאילנות מתחילין בט"ו:

לנטיעה. למנין שני ערלה ואפי' נטעה באב כלתה שנתו הראשונה לסוף אלול ובכולהו מפרש טעמא בגמרא:

והמבריך. כופף הזמורות בארץ שקורין פראפי"ן:

המרכיב. אילן בחבירו:

ה"ג עלתה לו שנה שלימה ומותר לקיימו בשביעית. וה"פ כיון שהגיע אחד בתשרי עלתה לו שנה ואם הוא ערב שביעית מותר לקיימו ולא הוה כנוטע בשביעית:

פחות משלשים יום לא עלתה לו שנה שלימה. עד תשרי הבא:

אסור לקיימו בשביעית. משום תוספת שביעית שמוסיפין מחול אל הקדש:

אבל אמרו וכו'. אע"ג שאמרנו קודם שלשים יום שעלתה לו שנה אם חנטה פירות לאחר ר"ה של שלישית עד ט"ו בשבט אסורין לעולם כפירות ערלה שאע"פ שתשרי ר"ה לפירות ט"ו בשבט ר"ה לאילנות ובעינן שיעברו עליה ג' פעמים ט"ו בשבט קודם שיצאו פירותיה מן ערלה וכן לענין רבעי ולכך הועילו לה שלשים יום שלפני ר"ה שממהר התיר' מט"ו בשבט עד ר"ה:

מה טעמא. כלומר מנ"ל ששנות ערלה ורבעי נמשכין לאסור פירות החנוטים קודם ט"ו בשבט לאחר שכלו שנות הערלה:

מה את ש"מ. איך שמעינן מהכא שנאסרו:

ובשנה. הרביעית וי"ו מוסיף על ענין הראשון וה"ק יהיה לכם ערלים ובשנה הרביעית נמי יהיו ערלים והיינו כשנטעה ל' יום לפני ר"ה וכדפרישית:

נראים דברים. הא דאמרינן דפירות נטיעה זו אסורים עד ט"ו בשבט דוקא בשנטעו ל' יום לפני ר"ה דלא ה"ל שנה שלימה לאילן ואסור עד שיגמור השנה לאילן דהיינו עד ט"ו בשבט:

אבל אם נטעו פחות מל' יום לפני ר"ה. דבעינן ג' שנים שלימות דהיינו מתשרי לתשרי א"צ להמתין עד ט"ו בשבט בשנה הרביעית:

ואת אמר הכין. שיהא פירות נטיעה זו אסורים בשנה הרביעית זהו דבר שאין לו סמך מקרא:

א"ל וא"כ דקפדינן אשני' שלימות א"כ אף בנטעו ל' יום לפני ר"ה למה יהו מותרים בט"ו בשבט תהא אסורה עד ל' יום לפני ר"ה של שנה הרביעית שלא יהו שנים מקוטעות:

מאי כדון. באמת מאי טעמא לחלק:

מכיון שהוא עומד בתוך שנתו של אילן משלים שנתו. פי' שנתו של אילן והוא שבט כלו' די לנו בכך:

ועכו"ם משחשיכה. דהא ר"ה הוא וא"א לישראל ללקט:

ה"ג ר"ז ור' אילא וכו':

חד אמר. לכך ר"ה לאילנות ט"ו בשבט שכבר יצאו רוב גשמי שנה שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה:

וכבר רובה של תקופה מבחוץ. כלומר אע"פ שרוב התקופה מבחוץ שצריכה לבוא עוד דהא ברוב שנים אין תקופת טבת בר"ח טבת ונמצא שלא עברה רוב התקופה:

עד כאן. עד ט"ו בשבט הפירות גדילין ממים שירדו בשנה שעברה מכאן ואילך אינן גדילין אלא ממים היורדין בשנה הבאה:

ולא ידעין. מי אמר טעם זה ומי אמר טעם זה:

הוי רבי זעירה. הוא אמר עד כאן וכו' דהא ר"א אמר הטעם שכבר יצאו רוב גשמי שנה וכו':

שלקט אתרוג. פירות אילן אתרוג לקט באחד בשבט:

ונתן עליו חומרי ב"ש וחומרי ב"ה. נהג שני עישורין מעשר שני כשנה שנייה כב"ה דסברי לא נתחדשה השנה עד ט"ו בשבט ומעשר עני כשנה שלישית שהיתה שניה נכנסת לשלישית כבית שמאי דסברי באחד בשבט נכנסת שנה שלישית:

ופריך ולמה. נקט אתרוג הא אפי' שאר כל האילנות נמי איכא הך ספיקא אם לקטן בא' בשבט:

ומשני תני. לא משום ספק כב"ש ספק כב"ה נהג שני עישורין אלא משום דמספקא ליה אם הלכה כר"ג דסובר אתרוג אחר לקיטה כירק משום דדרכו ליגדל על כל מים כירק והרי נלקט בשלישית או כר"א דסובר דאתרוג אזלינן אחר חנטה כשאר אילנות והרי חנט בשנייה:

ופריך ר"ג על דב"ה אינון הוי. וכי פליגי ר"ג ור"ל על ב"ה בתמיה וכיון דמודים לב"ה א"כ כשלקט באחד בשבט הרי חנטה ולקיטה היו בשנה אחת דהיינו בשנה שנייה:

שחנט קודם לט"ו שבט של שנה שנייה. דאשתקד ועמד האתרוג באילן עד א' בשבט של שנה שלישית ובט"ו דאשתקד כבר נכנסה שנה שלישית נמצא שחנט בשנייה ונלקטה בשלישית וא' בשבט לאו דוקא ה"ה קודם לכן אלא מעשה שהיה כך היה:

מה עשה. הא אמרינן המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין:

ומשני קרא שם על מעשר שבו. על שם מעשר עני ופדאו ואכל המעות בירושלים והאכיל המעשר עצמו לעניים:

מתני' בארבעה פרקים בשנה העולם נידון וכו':

כבני מרון. מפרש בגמרא:

שנאמר היוצר יחד לבם וכו'. בגמרא מפרש ליה:

גמ' מתקתם בזמנו. בפסח על התבואה וכו' כדקתני במתני' מתני' כמ"ד וכו'. דמתני' אגמר דין קאי:

דתנינן ובחג נדונין על המים. ל"ל עוד נידונין הא כבר תנא ליה רישא בד' פרקים העולם נידון אלא לחלק מר"ה שהזכיר לפני זה דאית ביה תרווייהו דין וגזר דין אבל בחג אינו אלא גמר דין ואתי סיפא לגלויי רישא דכלהו בגמר דין איירי:

ה"ג וגזר דין של כ"א מהן:

בתקיעתא דרב. סדר מוסף שסידר רב וקרי ליה תקיעתא שבמוסף תוקעין:

משפט לאלהי יעקב. היינו תחלת דין:

איזו לחרב וכו'. היינו גז"ד ורעב היינו גמר דין דתבואה ומים:

ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים וכו'. היינו גז"ד דאדם:

ודלא כר"י מתני' וכולהו ברייתות דלעיל ורב דלא כר"י:

זו פרנסתו. דכתיב בבקר תשבעו לחם:

זו אכילתו. שאין לה קבע:

מלך וציבור נידונין בכל יום. אף ע"ג דיחיד נידון בר"ה מלך וציבור אף לאחר גז"ד אם חזרו משתנה דינם בכל יום:

וציבור. היינו דברים הכוללי' שלום ומלחמה רעב ושובע:

מ"ט. כלומר מנ"ל:

בשעה שהן עסוקין במצות. דרוב המצות עושין ביום ומצות נקראים צדק:

ה"ג בשעה שהן בטילין מעבירות. והיינו במישרים לפנים משורת הדין:

ה"ג שמואל אמר בשעה שהוא דן וכו'. וה"פ שדן ישראל ואומות יחד כדי שיהא ניכר זכותן של ישראל:

דנן ככשרים שבהן. שהלכו במישור וזה לחובתן שהכשירים אע"פ שהיה להן כל טוב עזבו דרכם הרע והלכו במישור:

מאיזה דין לוקה. מאימתי נידונית:

אין תימר. משנה הנכנסת דהיינו מפסח דלמחר הא עדיין לא בא:

אין תימר. משנה שיצאה דהיינו בפסח שעבר קשיא איך הוה מארכת כל השנה ולקי השתא כלומר כיון שיצא האדם הזה חייב בפסח שעבר היה ראוי שילקה תבואתו שהיה לו בעת ההיא ולא ימתין עד השתא:

מאיזה דין הם מתים. דסובר אדם נידון בר"ה וגז"ד נחתם ביה"כ וקשיא ליה אם גז"ד יחת' למחר הא עדיין לא בא ואם מיה"כ שעבר קשיא מה לו להמתין עד לאחר ר"ה היה ראוי שימות קודם ר"ה דהא כבר היה די לו בעבירותיו של שנה שעברה דהא כבר נתחתם דינו ביה"כ שעבר:

ולא שמיע ליה. לר"ח דמיבעי ליה הא דא"ר קרוספ' וכו' דשל צדיקים ושל רשעים נחתם בר"ה:

פנקסיות. ספרים של זכרון מעשה הבריות:

רשעים גמורים. רובם עונות:

בינונים. מחצה על מחצה:

איפופסי. חותם של חיים:

מ"ט. כמו מנ"ל:

ואין הקב"ה רואה את הנולד. בתמיה וכיון שהוא יודע מי יעשה תשובה בין ר"ה ליה"כ וה"ל לדון את הבינונים ג"כ מיד מר"ה:

ולא שמיע. לר"ח הא דא"ר סימון אע"פ שהקב"ה יודע עתידות אין דן את האדם אלא לפי שעה שהוא עומד בה ולא על העתיד:

באשר הוא שם. ואמרו מה"ש לפני הקב"ה רבש"ע מי שעתידין בניו להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר שנאמר משא בערב לקראת צמא התיו מים שהיו מוציאים לקראת הגולים מיני מלוחים ונודות נפוחים וכו' א"ל הקב"ה השעה הצדיק הוא או רשע א"ל צדיק א"ל באשר הוא שם איני דן את העולם אלא לפי שעתו:

לא יתיצבו הוללים. המתהללים ברשע אינן עומדים לנגד עיניך להענישם ומי הוא ששנאת דוקא כל פועלי און שעשו עבירות בפועל אז נענשים:

וירא און. שיעשו אח"כ אפ"ה לא יתבונן להענישו עתה:

אם זך וישר. אתה כי עתה יעיר עליך:

היית אין כתיב כאן. דמדכתיב בסיפא כי עתה יעיר עליך דמשמע דקאי על דבר שכבר עבר דמה שהוא כעת לא שייך ביה התעוררות א"כ היה לו לומר היית אלא ה"ק אם ישר אתה כעת יעיר עליך ואע"פ שיודע שישתנה אח"כ:

זרזיר מתנים. בא לתת טעם למה תולה הקב"ה יו"ד ימים ואינו דן אותו מיד לפי שאינו רוצה לנצח הבריות ודריש ליה מקרא זרזיר מתנים היא חיה שיכולה לרוץ מהרה או תיש דרך בני אדם להמרות זה עם זה איזה זרזיר יקדים חבירו או איזה תיש ינצח חבירו ומי שזרזירו או תישו מנצח נוטל את של חבירו כהאי דאמרו גבי מפריחי יונה אם תקדמך יוני ליונך שכ"א רוצה שינצח זרזירו:

ומלך. מלכו של עולם אל קום לא בעי שיקום שלו שינצח הוא את הבריות להענישם אלא אדרבה רוצה הוא שינצחו אותו שיחזרו בתשובה ויחזור הוא מרעה אשר דיבר עליהם:

לא לנצח יריב. ולא לעולם יטור וה"ל לכללן ולומר לא לעולם יריב ויטור אלא ה"ק לא לנצח אחרים יריב אלא מריבו שינצחו הבריות אותו:

ה"ג ר' לעזר פדא. וה"פ ר"א בן פדת א"נ פדא כמו מן והוא לשון רומי:

בסיליוס. מלך:

נימוס. בעל דת:

אגריפס. סופר מן אלו נשמע גדולת הקב"ה:

רצה מקיימה. הוא עצמו שאין גזירותיו אלא על אחרים:

רצו. אלו הגוזרים אינן מקיימין אותה אלא אחרים מקיימין אותה:

אני הוא שקיימתי עמידת זקן תחלה. שהיה אברהם יושב ושכינה עומדת ואברהם עודנו עומד הוא תיקון סופרים ואם מצוה זו דאית ביה ענוה גדולה קיים כ"ש שאר מצות:

מי גוי גדול. גוי חשוב ופליגי ר"ח ור"ה מהו חשיבותם:

אלא בר"ה לובשים לבנים וכו':

עושה להם ניסים. אפי' אינן זכאין כדאמרינן ראה ראיתי רואה אני שעתידים לעשות העגל בין זוכים בין חייבים עלי להושיע אותם:

וחורנה. ואידך:

והלסטים. מי שהוא יורד לידון:

יעמדו סנגורין וכו'. כדכתיב וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו אלו מיימינים ואלו משמאלים:

מ"ט. מנ"ל דדין של מעלה תולה בב"ד של מטה:

כי חוק לישראל הוא. ובר"ה משתעי קרא דלעיל מיניה כתיב תקעו בחדש שופר וגו':

אם אינו חוק לישראל. שאין ישראל עושים בו החקים שנאמרו בר"ה דהיינו תקיעת שופר ושביתת י"ט. אינו משפט לאלהי יעקב:

לשעבר. קודם שניתנה התורה אלה הם מועדי שקבעם הקב"ה ואף הוא שמרן כדאמר לעיל ומיתורא דקרא קדריש דכבר כתיב אלה הם מועדי בפ':

אורלוגין. כלי המורה שעות היום כך מסר הקב"ה לישראל קידוש החדש:

שומרה. הוא הסוכה שעושה נוטר הכרם במקום גבוה לראות כל מה שנעשה בכרם כך מסר הקב"ה לישראל שיהיו צופים כל מה שלמעלה ושלמטה כדתניא צפית במרכבה:

שהיה לו טבעת. שהוא חותמו כך ישראל נקראים אל. שהקב"ה קראו ליעקב אל שהוא חותמו של הקב"ה:

כלי נגרות. כלי שהוא עושה בו מלאכה כך מסר הקב"ה לישראל את התורה שבה ברא עולמו:

אוצרות. כך מסר לישראל אוצרות גשמים כמעשה דחוני המעגל:

נרתיק. כלי שנותן בו הרופא רפואותיו כך מסר לישראל שיהיו מחיה מתים כאליהו ואלישע:

כהדין דירין. כאותן כבשים שנכנסו לעשר ויוצאין בפסח קטן שאין שנים יכולין לצאת כאחד:

במגנימון. הוא מקום צר ואין שנים יכולין לילך זה בצד זה:

מה טעמא וכו'. איך נשמע מהאי קרא דהן עוברין לפניו א' א' ואח"כ נסקרים בסקירה אחת הא קרא איפכא משמע:

אמר רבי לוי. ה"ק כשהיוצר יחד לבם כבר הבין תחלה כל מעשיהם אחת לאחת:

אמר רבי לעזר. קרא דמייתי במתני' אינו אלא לראיה שהקב"ה סוקר הכל בסקירה אחת וה"פ אם הוא יוצר יחד לבם כ"ש שהוא מבין אל כל מעשיהם כאחד:

א"ר ברכיה. ה"פ דקרא היוצר רוצה שיהיה לבן אליו ביחידות ולא יהיה לבן חלוק בעבודה אחרת ולמה מפני שהוא מבין אל כל מעשיהם ואין אחר כמוהו:

א"ר אבין ה"ק היוצר לבן שהוא יחיד בעולם כבר הבין אל כל מעשיהם טרם שעשו רע:

דר"ע אמר ניסוך המים דבר תורה. א"כ שפיר קאמר דבחג נידונין על המים שכן צוה הקב"ה לנסך לפניו מים בחג ואי לאו דאורייתא מהיכי תיתי לן לומר דנידונין על המים:

בששי ונסכיה. וה"מ למכתב ונסכה:

שתתברך לפניו התבואה. שבפסח נידון על התבואה:

פירות אילן. שהן מתירין להביא ביכורים שאין מביאין ביכורים קודם לעצרת דכתיב ביכורי קציר חטים א"נ עוד שאכל אדה"ר חטה היתה נמצא ששתי הלחם מין אילן הם:

לפחות מהן א"א. דמה שהקב"ה גוזר על הצבור אינו משתנה:

מ"ט. כלומר מנ"ל:

דכתיב להמטיר על ארץ לא איש. והיינו כשנגזר גשמים מרובים:

כדי הארץ. לצורך הארץ:

טללים ורוחות. לבתר הגשמים דרוחא דבתר מיטרא כמטרא מעלי:

מ"ט. מנ"ל שהקב"ה מוריד להן אח"כ גשמים מועטין בטובה:

שנאמר תלמיה רוה נחת. אם ישראל עושים נ"ר לפני הקב"ה אז גדודיה ברביבים במעט גשמים תמוגגנ' ואפ"ה צמחה תברך:

שאול חטאו. שעשו עבירות שראויים להיות בקבר לפיכך מביא עליהם רעב שהוא קשה ממות:

עונות שעשו ישראל בקיץ כו'. ש"מ שבחג נידונין על המים שעבירות שעשו בקיץ שעבר הם גרמו להם שלא נפסקו עליהם גשמים הרבה בחורף:

מדוה לה בראשה. ומרשית לשון עניות וכיון שהם דואגים ולבם נכנע בראש השנה גורם להם אחרית טוב שתהא שנה טובה:

מתני' שלוחין יוצאין. שקדשו ב"ד את החדש שולחים ומודיעין לגולה יום שקדשוהו אם ביום ל' וחדש שעבר חסר אם ביום ל"א וחדש שעבר מלא:

מפני הפסח. והולכין השלוחין עד הפסח חוץ מן השבתות:

מפני התענית. לפי שהוכפלו בו צרות יותר משאר תעניות:

ועל אלול מפני ר"ה. מודיעין מתי התחיל אלול ועושין ר"ה ביום שלשים באלול בגולה דרוב שנים אין אלול מעובר ואע"פ שספק בידם שמא יעברוהו ב"ד א"א להן לדעת וע"כ הולכין אחר רוב שנים ואם לא ידעו מתי התחיל אלול לא ידעו יום ל' שלו:

מפני תקנת המועדות. לאחר שקדשו ב"ד לתשרי השלוחין יוצאין ליום המחרת והולכין עד מקום שיכולין להגיע עד החג ומודיעים אם עברו ב"ד אלול אם לאו כדי שלא יהא לבן נוקפן ביה"כ ובסוכות:

פסח קטן. פסח שני לטמא ושהיה בדרך רחוקה בראשון:

גמ' ופריך ויצאו. נמי על העצרת:

ומשני עצרת חתוכה היא. כבר נפסק זמנו שהוא חמשים יום אחר פסח:

אשכחת אמר. נמצאת אומר דעצרת לפעמים בחמשה בסיון כשניסן ואייר מלאים. וכשהן חסירין הוא בשבעה וכשהן כסדרן א' מלא וא' חסר הוא בששה נמצא דאין תועלת בידיעת סיון:

ופריך לא כבר יצאו באלול. ולמה יוצאין עוד בתשרי. ומשני אלא בשביל להודיע מתי איתקדיש ר"ח תשרי אם היה אלול מלא או חסר:

אמר ריב"ל. אני ערב לאותן שהולכין למקום ששמו נימורין שלא ימותו בלא זמנן דכשהולך לשם צריך לחוש ליה"כ לעשותו שני ימים שכך מנהגם של בני נמורין:

למספק הזה. דלצום ב' ימים זא"ז הוא סכנת נפשות וחזקה שאין ב"ד מתעצלים מלשלוח שלוחים אם לא נתקדש החדש בזמנו:

חש על עצמו לצום שני ימים יום עשירי וי"א משום ספק:

אפסק כרוכה. נפסקו בני מעיו ומת:

מתני' מחללין את השבת. עדי' שראו את החדש כדי לילך ולהודיע לב"ד:

יוצאין לסוריא. להודיע לגולה יום קביעותם הלכך חשיבי ומן התורה מחללין על כולן אבל רבנן אסרו לפי שאין תיקון המועדו' תלוי בהן אבל ב' חדשים אלו העמידו על דין תורה שכל המועדות תלויין בהן:

תקנת הקרבן. של ר"ח שיקריב בזמנו:

בעליל. למעלה מן הארץ הרבה שהכל רואים אותה שלא בעליל למטה בשפולו של רקיע סמוך לארץ ואדמומית החמה מכסה אותה ואינה ניכרת כ"כ:

אין מחללין. דודאי ראו אות' בירושלי':

גמ' מפורסם בגלוי:

בעליל לארץ. גלוי לכל:

אבל אם היה זוג א'. אע"פ שנראה בגלוי לא היה מעכבן דמצוה לקדש ע"פ עדים דמודה ר"ע דמספיקא מחללין את השבת:

לא נמצאת וכו'. שאע"פ שאין צורך בהם הם מתכוונים עכ"פ לדבר מצוה:

ראש גדר היה. שר של מקום ששמו גדר היה ושלח ר"ג והעבירוהו משררותו:

מתני' שאם יפסל. יכשל בפיו כשיבדקוהו כדלקמן פ"ב או שאר פסול הפוסל העדות:

גמ' טעם דר"ש. דמכשיר בקרובי':

כתחלתה. כמו שהיה עדות החדש הראשון שהיה במצרים והיו משה ואהרן שהיו אחים:

משום פסול. דדריש החדש הזה לכם מיוחסים כמוכם:

משום קרוב. דפסולין לעדות החדש בכל עדיו' שבתורה ודרשו לכם לחשובי הדור כמותכם תהא מסירה ולעדות אף העבדים כשירים:

מתני' משחקי' בקוביא. עצמות שמשחקין בהן בערבון ואמרו רבנן אסמכתא לא קניא והרי הן גזלני' מדרבנן:

ומלוי בריבית. לא גזלן דאורייתא הוא למיפסלי' דמנפשי' יהיב ליה וסברי אינשי דלאו גזל הוא:

מפריחי יונים. מפרש בגמרא:

וסוחרי שביעית. עושין סחורה בפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה ולפי שנחשדו כל אלו לעבור על דת מחמת ממון חשודי' להיות מעידים שקר על שוחד:

והעבדים פסולים דאורייתא הם ק"ו מאש' וקמ"ל אע"ג דאינן פסולים מחמת עבירה מודה ר"ש דפסולים לעדות החדש אף על גב דמכשיר בקרובי':

גמ' בפספסין. שברי עצים:

בקליפי אגוזים. שאין עשויין לכך אלא אקראי בעלמא:

ויבדק. ויבדל ממנו א"נ ויבדק שחוזר בו חזרה גמורה:

ממרה יונים. מרגיזין זה על זה להלחם:

שאר בהמה וחיה. דלאו מילתא דשכיחא הוא:

פגימיו. אלו דפין שמזרזים בהם:

בפירות עבירה. פירות שביעית:

שני שביעיות אינו חוזר לכשרותו עד שיעברו עליו ב' שמיטות שנראה שחוזר בהן:

לא חזרת דברים. לומר לא נוסיף לעשות עוד סגי אלא צריך שיחזרו הממון שכינסו מפירות שביעית:

והחמסני'. הם הנותנים דמים אלא שאין רצון הבעלים למכור:

והגזלנים. אפי' הגוזל מציאת חש"ו דאינו גזל אלא מדרבנן:

ובלבד ברועה בהמה דקה. שהם נשמטים ורועות בשדות אחרים משא"כ ברועי בהמה גסה:

דתנינן תמן שני דברים בשם ר"א א' יוצאה אשה וכו' עיר של זהב. תכשיט שירושלים עיר הקדש חקוק עליו:

מפריחי יונים. ועוד אמרו בשם ר"א מפריחי יונים פסולין לעדות:

כל האי דסנהדרין לפ"ז כולא מתניתין דסנהדרין שהן פסולין מדרבנן כר"א אתיא:

א"ל. ר"י מתני' דהכא ודסנהדרין ד"ה היא. הכא כך א"ר יוסי מודים חכמים לר"א שגזלן מדרבנן פסול לעדות ממון וזה שבא להעיד משמיה דר"א לא בא אלא לו' דר"א פוסל גזלן דרבנן לעדות נפשות:

ועידי החדש כעידי נפשות אינון. בתמי' ודאי כעידי ממון הן ולפיכך פסולין לעדות החדש ומתני' כד"ה:

ופריך והא תני זה הכלל וכו' מאן תניתה רבנן איך תאמר דאף כרבנן אתיא מתני' והא איכא עדות בדיני נפשות שאין האשה כשרה לה והן כשירין לה אלא ודאי ר' אליעזר היא:

רבנן כר' אליעזר מודין ליה ופליגין עלוי. בתמיה וסיומא דקושיא היא דאף לדבריך א"א לאוקמי מתני' דהכא כרבנן:

כולהן דר"א. אף מתני'. דסנהדרין כר"א דלרבנן אפילו לעדות ממון כשירין:

בעדות נפשות. פסול לכל שחשוד לחמור חשוד להקל:

ואתיי' דר' יוסי כרבנן. דהכא דסברי גזלנין דרבנן פסולין לעדות דרבנן ולא לעדות דאורייתא ודר"מ כר"א. דהחשוד לקל חשוד לחמור:

מתני' מוליכין אותו. אף בשבת:

ואם צודה להם. אורב כמו ואתה צודה את נפשי לקחתה:

שנא' אלה מועדי ה'. וכלי מקום שנא' במועד במועדו דוחה את השבת:

גמ' דיברה התורה בכל לשון. ומייתי ראייה לפרושי ממתני' דלא תיקשי דכי היכא דדברה תורה כך דברו חכמים:

והאיש משתאה לה. כמו משתומם אליה דכיון שהפעול' יוצאה לגוף אחר הל"ל אליה. כל גרב וכו'. מתני' היא בתרומ' בפ"י כל גרב שהוא מחזיק סאתי' אם יש בו משקל עשרה זוז ביהודה דג טמא צירו אסור וגרב הוא שם כלי וה"ל לתנא למתני כל גרב שיש בו סאתים דלא מהני לן ולא מידי מה שהוא מחזיק סאתים דבמה שיש בו משערינן אלא דהוא כאלו תנא כל גרב שיש בו:

אם צודה להם. היה לו לתנא לשנות ואם צודה עליהם:

להעיד עליהן. על החדשים שנראית הלבנה כדי שיתקדשו בזמנן:

כך מחללין. על השלוחין שילכו ויודיעו שיקיימו המועדות בזמנן:

קצירת העומר מה שתדחה שבת ביום. ט"ז בניסן שלא היו יכולים לקצור בליל ט"ז ולרבנן דסברי נקצר שלא כמצוותו כשר מיבעי' ליה אי הוה בכלל מכשירין ואינו דוחה שבת או דילמא ה"ל כמצוה עצמה ודחיא שבת אבל לראב"ש דסובר נקצר שלא כמצוותו פסול ודאי לא קמיבעי' ליה דמצות קצירתו בלילה:

והא תנינן. במנחות פ' ר"י:

נקצר ביום כשר ודוחה את השבת. וסובר ר' אביי דחדא קתני נקצר ביום ט"ז כשר לפיכך דוחה את יום השבת אם לא קצרו בלילה ואיפשיטא בעי' דרשב"ל:

ולא קיבלה. רשב"ל דסובר ודוחה את השבת אהקרב' קאי ולא אקצירה א"נ מפרש ודוחה את השבת אקצירת ליל ט"ז קאי:

חזר רשב"ל. מבעיא זו ואיפשיט' ליה דקצירה ביום דוחה את השבת:

מן הדא. מהא דתנן במנחות ריש פר"י כל העיירות הסמוכות לירושלי' מתכנסות כדי שיהיה נקצר בעסק גדול כיון שחשיכה אמר להם לבני עיירות העומדים שם בא השמש והן אומרים לו הן בשבת אומר להן שבת היום והן אומרים הן. והשתא הא דתנן בסיפא ודוחה את השבת אהאי קאי אי אקצירת לילה הרי כבר אמור דבשבת שואל הקוצר לעומדים שם שבת זו אעכ"ל דקמ"ל דאף ביום דוחה קצירה את השבת:

דבר שהוא דוחה וכו'. מיבעיא ליה דבר שקבוע לו זמן ונאמר בו במועדו אם מותר להכין מכשיריו בליל שבת לצורך מחר ובמכשירי' שא"א לעשותן מע"ש איירי כגון להחם חמין לצורך מנחות:

והתנינן. בפ"ק דתמיד העמידו עושי חביתין לעשות חביתין דהיינו להחם חמין ושאר צרכיו וזה היה קודם עלות השחר שהרי אח"כ היה תרומת הדשן ואח"כ הפייס ואח"כ אמר הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה ש"מ שבלילה היה מכינין המכשירין ואפי' בשבת ונפשט' הבעיא דמכשירין שצריך לעשות בשבת ביום דוחין את הלילה:

ומשני תיפתר בחול. תנן העמידו בחול ולא בשבת ולא תפשוט:

תני רבי חייה וכו'. בסוף תמיד תנן זה סדר תמיד לעבודת בית אלקינו והוסיף רבי חייה בברייתא בין בחול בין בשבת היה זה הסדר השנוי בכולא מסכתא דתמיד ואיפשיטא בעיין:

והתנינן. במנחות פר"י קצרוהו וכו' כלומ' מהא נמי איכא למפשט בעיין:

והיו מהבהבין אותו. בעודו בשבולין והכל נעשה בלילה:

רבי יוסי אומר. מהא ליכא למפשט דהתם כיון שכבר הותר להתחיל בלילה לקצור דעיקרה בלילה אומרין לו גמור לדחות נמי שבת בהבהוב:

מרק. גמור. כדתנן ביומא קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו:

הגע עצמך שבא. העומר מן התבואה הישנה שבעליי' כגון שאין שם תבואה חדשה ואפ"ה מהבהבין השבלים בלילה אע"פ שלא התחיל לדחות שבת בקצירה:

ה"ג כיון שלא התחיל במצוה אין אומרים לו מרוק וכ"ה במגילה. וה"פ מתני' בשקצר בלילה אבל אם הביא מן העליי באמת אין מהבהבין אותו בלילה בשבת ולא תפשוט:

שעל מהלך לילה ויום. יוצאין בלילה להעיד על עדות החדש ביום דבלילה אין מקדשין החדש הרי שבלילה מחללין השבת לדבר שהוא ביום:

מכיון שהיום צריך ללילה. שביום לחוד א"א להם להגיע למקום הוועד:

כמי שהוא כולו יום הרי הלילה ג"כ זמנו:

ולא למפרע הוא קדוש. אם באו עדים ביום א' ואמרו ראינוהו בזמנו בליל שבת נמי מקודש למפרע א"כ למה צריך לילך בלילה:

ומשני מכיון שהוא קדוש למפרע. אין חילוק בין יום ללילה דאף ביום לא היו צריכין לחלל שבת אלא ע"כ לומר דלהעיד כדי לקדש בזמנו נמי מחללין את השבת א"כ אין חילוק בין לילה ליום:

הדרן עלך פרק ארבעה ראשי שנים