מתני' אם אינן מכירין אותו. אם אין ב"ד מכירין את העד אם נאמן וכשר הוא:

משלחין. ב"ד שבעירו:

אחר עמו. להעיד עליו לפני ב"ד הגדול שמקדשין את החדש:

משקלקלו המינין. ששכרו עדות שקר להטעות את החכמים:

היו משיאין משואות. לאחר שקדשו החדש ולא היו צריכין לשכור שלוחים לשלוח לגולה ולהודיע שהמשואות היו מודיעין אותן:

משקלקלו הכותים. בגמ' מפרש מה היה הקלקול:

גמ' הכין צורכ' וכו'. הכי הו"ל למיתני כסדר בראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל אדם משקלקלו וכו' אלא מן המכירין ואם אינן מכירין היו משלחין אחר עמו:

אפי'. כדקתני במתני' נמי ניחא דה"ק אם יאינן מכירין ומשלחין אחר עמו למה הצריכו עדות לכך והלא כל ישראל בחזקת כשרות לפי שבראשונה היו מקבלין מכל אדם ואירע קלקול בדבר:

ועד א' נאמן. בתמיה ובמתני' תני משלחין אחר עמו משמע דא' נאמן:

ומשני משלך נתנו לך. ממה שהחמירו חכמים עליך חזרו והקילו שהרי בדין היה לקבל עדות החדש מכל אדם וכבראשונה אלא מפני הקלקול הצריכו שיהו מכירים אותו הקילו נמי שיהא עד אחד נאמן להעיד שהוא כשר:

עד א' מהו שיהא נאמן כשנים. בשאר עדות דרבנן כגון קיום שטרות א"נ אפילו כאן כגון שזהו העד הב' מעיד גם על חבירו שהוא כשר:

היך עבידא. כמו ה"ד:

ה"ג היו שנים אחד מכיר כתב ידו וכתב יד חבירו וא' וכו' וכ"ה בכתובות. וה"פ שהא' מעיד על כתב ידי עצמו שנאמן כבי תרי וחבירו אינו כאן ובעינן שנים שיעידו על כתב ידו וזה העד מכיר כתב יד חבירו ומבעי' אם נצרף זה העד עם א' מן השוק להעיד על כתב חבירו:

אין הוא ואחר מצטרף וכו'. דא"כ נפקא תלתא ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא דהיינו מחצה שלו וחציו של חבירו:

לא צורכא. כי קמיבעי ליה:

די לא. אלא:

ה"ג היו שנים א' הכל מכירין אותו וא' אין אדם וכו'. וה"פ כגון ששני העדים לפנינו ומעידין על חתימת ידם אלא שא' מכירין אותו ומוחזק לן שהוא כשר והשני אינו מוחזק אלא שחבירו מעיד עליו שהוא כשר מי מוציאין ע"פ שטר זה:

ופשיט א"כ. דסמכינן אעדות זה העד שמעיד על חבירו שהוא כשר הרי מוציאין הממון ע"פ ע"א:

ויאות. ושפיר פשיט בעיין:

כגון הדא סוסיתה. היא עיר שרובה עכו"ם:

חבירו מהו שיעשה כא' מן השוק. שמעיד על א' שהוא. ישראל ואח"כ מעידין שניהם בדבר אחר מי מהני עדותן דודאי לא מהני דהרי כל העדות יוצא ע"פ עד א' א"כ ה"נ לענין קיום השטר ולענין קידוש החדש נמי לא מהני עדותו:

תמן תנינן. ביומא פ"ג:

ברקת. לשון ברק שהניצוצין יוצאין מן הרקיע ל"א מהו בורקי ברקת דהוה תני במתני' הרואה אומר בורקי ברקת וכ"ה בבבלי במתני' הרואה אומר בורק ברקאי:

תמן. בבבל מפרשי' שמאיר האור:

ופריך ועד אחד נאמן. בתמיה ואיך סמכו על הרואה הזה לחוד:

הכי גרסינן שנייא היא הכא שאת יכול לעמוד עליו. וה"פ שאני הכא דמילתא דעבידא לגלויי היא שהרי בשעה מועטת יראה גם האור למטה:

ופריך וחש לומר. וניחוש שמא בתוך שהוא נכנס ויוצא יהיה האור וא"א לעמוד עליו ולעולם הוא משקר:

ומשני חכימא היא מילתא. ניכר הדבר גם למטה באותה שעה או אח"כ בשעה מועטת אם היה האור נראה בשעה ההיא למעלה ואינו אלא גילוי מילתא:

אמר עד אחד וכו'. כלומר מכאן אנו למידין אם אומר עד אחד שנולד התינוק בשבת מלין אותו בשבת הבא על פיו אף על פי שאינו אלא עד אחד:

חשיכה וכו'. וה"ה אם אמר עד אחד שנולד חשיכה מ"ש והרי הוא בן תשעה ואילו נולד בשבת הוה בן שמנה שאסור לטלטלו בשבת כדתניא בפר"א דמילה סומכין על העד אחד ומטלטלין אותו בשבת הבא ומ"ש עם חשיכה לאו דוקא אלא ה"ה בשאר ימות השבוע אלא איידי דאיירי ברישא בשבת תני סיפא במ"ש:

על פום מילויתא. על פי הנשים המלוים את היולדות וההולכים עמה א"נ ע"פ אור הנראה בראשי ההרים כמו מלייא בנצא הנזכר בבתר':

איבריתא דזיהרא. ניצוצות של אור השמש שהוא ודאי לילה ושרי לטלטל:

שמש' הוות השמש היתה על סוסיתא הוא שם מקום והוא בראש ההר ואפי' לא הגידו אלא הנשים סומכין עליהן:

מכיריו. אותן המעידין על העד שראו את החדש מהו שיהו מחללין את השבת לבא לב"ד להעיד עליו שכשר הוא:

ה"ג א"ר נהוראי מעשה וכו' א"כ ה"פ כאן בא"י נשנית בזה הלשון שבא ר' נהוראי להעיד על העד ובבבל נשנית בלשון אחר שר' נהוראי א' מעדים:

מעשה שירדתי. בשבת לב"ד להעיד על העד:

ולא היו צריכין לי. בודאי שהיה אפשר שיהיה שם מי שיכיר העד:

אלא. עלילה מצאתי לתלות בה לילך לאושא בשבת להקביל פני חבירי:

ומה קלקול הוה תמן. שקלקלו המינין ומאיזה טעם קלקלו:

ומשני שהיו אומרים עצרת לעולם בא' בשבת שהן דורשין ממחרת השבת יניפנו ממחרת שבת בראשית וכשחל יום שלשים של אדר בשבת ולא נראה החדש בזמנו והם מתאוין שיהא יום ראשון של פסח בשבת כדי שיהיה הנפת העומר באחד בשבת:

והיו יוצאין עליו מבערב. להעיד בחזקת שנראה החדש:

ופריך מעת' על ניסן לא יקבלו. אלא מן המכירין ועל שאר החדשים יקבלו מכל אדם:

עיקר קלקלתהון. כבר התחילו באדר להקדימו שיהא יום ל' של שבט ביום ג' וידעו שלא יעשו ב"ד שנים או שלשה חסרים בהדי הדדי:

ופריך מעתה. אם הוא שהעדים מעידין שיהיה עצרת באח' בשבת לא יאמינו אלא למכירין ואם לאו יקבלו מכל אדם:

ומשני זו גזרו מפני זו. והתקינו שלא יקבלו שום עדות החדש אלא מן המכירין:

באפונדתו. אזור חלול שנותנין בו המעות:

נתונין לך במתנה. ואף על פי שלא השלמת התנאי לשוכרך דיש רשות לב"ד לקנוס ממון ולעשותו הפקר:

למספק. לטורח לילך בשליחות כזה:

מה קלקול. קלקול הכותיים:

דהוון אילין וכו'. שהיו הב"ד משיאין משואות בליל עיבורו שהוא ליל ל"א לסימן שנתקדש בזמנו והכותיים היו משיאין בליל ל"ב וסברו אלו שבגולה שנמלכו ב"ד לעבר לכך השיאו שנית להודיע להם ועשאו יה"כ בי"א בתשרי וכה"ג קלקלו כל המועדות:

מסבין. לוקחין משואות:

והתיר רוצח. בלא עדים לעדות החדש:

והתיר פ"א. עד מפי עד לעדות החדש:

והתיר שיהו יוצאין. השלוחי' בליל שלשים לאחר שבאו עדים אף על פי שלא נתקדש עדיין ולא שמעו מפי בית דין מקודש כיון שלמחר בודאי יקדשו:

לא בטלו מים טבריה. אותן שיושבין על ים טבריה שלא היו כותיים דרים שם:

אילין דחמיין. אותן שרואין עיר נפת מהו שיהיו משיאין:

א"ל רבי ביטל את המשואות. מפני הכותיים צפת למה תהא משיא משואות:

אלא בגין מודעא וכו'. בשביל הידיעה שהן יודעין שהיו קרובין למקום הועד מפני השמחה היה דרכיהן של אנשי צפת לעשות משואות ולא הודיעו לשאר בני אדם:

אין משיאין. לחדש חסר:

לילי זמנו. היינו ליל ל' שהוא זמן שמקדשי' החדש החסר:

לילי עיבורו. היינו ליל ל"א:

מפני יום טוב. של ר"ה דאסור לישא משוחות אבל בזמן עיבורו כבר עבר יום טוב ואין משיאין אלא על החדש שנראה בזמנו:

אלא על החדשי' המיושבי' בזמנן. היינו החדשים החסרים:

מפני י"ט שחל להיות בע"ש. והוא חסר שא"א להשיא משואות עד ליל ל"ב:

שאם אומר את. ואם נאמר להשיא משואות בין על החדש שנראה בזמנו בליל ל"א ועל חדש מעובר בליל ל"ב בי"ט שחל להיות ע"ש שאף על החסר צריכין להשיא בליל ל"ב וסברי שמעובר הוא:

שמא נמלכו ב"ד לעברו. לאו דוקא אלא שמא עיברו בית דין וה"ה בכל החדשים שחלו להיות בע"ש איכא הך חששא:

מתני' כלונסאו'. עצים ארוכים וגבוהים כדי שיראו למרחוק:

וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן. כל אלו מרבים שלהבת:

מהר המשחה. הר הזיתים שהוא נגד ירושלים במזרחה:

כל הגולה. בני בבל:

כמדורות אש. שכל א' וא' נוטל אבוקה ועולה לראש גגו:

גמ' דדנין. מין עץ ובלע"ז קורין לו דני"ן:

מקזנה. נמי מין עץ הוא אלא שבמקומו לא היו מצויין דדנין:

שלא יטעו ויאמרו כוכב הוא. לכך מעלה ומוריד ותו ליכא למטעי:

אר"י. לזה לא מהני מוליך ומביא דהא חזינן כוכב שעולה ויורד וחזינן כוכב שעולה ובא וא"כ עדיין איכא למיטעי בכוכב:

בהרי מכוור וגדור. היו משיאין משואות:

כד סלקינן וכו'. כשהיינו עולין לראש בית בלתין והיינו רואין דקלים שבבבל כבהמות מלשון אסרו חג בעבותים א"נ כקוצים מלשון חגים ינקופו:

מתני' לא היו זזים כל היום. העדים שיצאו חוץ לתחומן בשבת ובאו להעיד שהיוצא חוץ לתחום אין לו אלא ד' אמות:

גמ' היו עוזקין את ההלכה. היו מבררין את ההלכה שלא יהא בה שום פקפוק:

לא היו זזין משם כל היום. ממקום שבאו שם עמדו ואפי' ד"א לא נתנו להם:

שמותר לטלטלן בחצר. ואף להן התירו שילכו בכל החצר של בית יעזק:

תני אף המוהל שבא מחוץ לתחום למול את הקטן הדין כן שיהיה לו אלפיים אמה לכל רוח:

מתניתא. ברייתא זו שמשמע מינה שמותר למוהל לילך חוץ לתחום למול אתיא כר"א דאמר אף מכשירי מילה דוחין את השבת:

דתנינן תמן. שבת פר"א דמילה:

מתני' לפני החמה. החמה הולכת לעולם ממזרח לדרום ומדרום למערב וממערב לצפון שנאמר הולך אל דרום וסובב אל צפון והלבנה אינה נראית ביום ל' לעולם אלא סמוך לשקיעת החמה שמתוך שהיא דקה וקטנה אינה נראית בעוד שהחמה בגבורתה וקס"ד שהיו שואלין את העדים אם ראוה מהלכת לפני החמה או לאחריה:

כמה היה גבוה מן הארץ. לפי ראיית עיניכם:

וכמה היה רחב. שהלבנה משתנה שיעורה כפי מה שהיא רחוקה מן החמה או קרובה אליה:

גמ' אינו טועה בדבר הזה. שתהא לבנה לפני החמה ומה צורך לשאול ע"ז:

לא צורכא. אלא כך שאלו אם היתה פגימתה של לבנה פונה לצד החמה דלעולם חלק המאיר מן הלבנה נוטה לצד השמש והחלק הפגום נוטה לצד האחר:

תרתיי. על שניהם שאלו דסובר דאף בהא איכא למטעי אם היא לפני החמה ממש או לא:

לא ראתה פגימתה של לבנה. מפני דרכי שלום שלא יהא קנאה ביניהם לכך היתה תחלת הבריאה באופן זה:

וכוכבים. שהן של אש תקועים בהם ואינן נכבי' ולכך נקראים שמים אש ומים מעורבים זה בזה:

לפיכך. כתיב עושה שלום וגו':

חמש גפין. כלומר אנפין והן מראות תרשיש וברק ולפידי אש ונחשת מים:

ועיניו כלפידי אש. וזרועותיו ומרגלותיו כעין נחשת קלל וקול דבריו כקול המון וקול דבריו היינו בכנפיו כדכתיב ביחזקאל ואשמע את קול כנפיהם כקול מים רבים שמעינן שהן ממים:

לית מזל וכו'. אין המזל רואה מה שלפניו אלא כולן כאותן שהולכים על הסולם דרך אחוריהן שכל העולה אינו רואה שיש אחד לפניו כך המזלות תקועים בגלגל דרך אחוריו ואף זה לעשות שלום ביניהם:

מאה ושמונים ושתים במזרח. שמהן החמה יוצאת ומאה ושמונים ושתים במערב שבהן היא שוקעת ובכל חצי שנה חוזרת לאחוריה:

אלא אפי' פרא מכאן. בפחות משלשים יום חוזרת הלבנה שממהרת בהילוכה כדאמרינן לקמן פעמים בא בארוכה פעמים בקצרה:

נראה באשש. דרך זכוכית ראה אותה או במים תוך הנהר או מעיין ראה דמות הלבנה:

למימנא. להיות נמנה על החדש אם לעברו או לא והיה אויר היום מעונן:

אמר כך. יאמרו מה עב אוירו דהאי סבא שבפעם הראשון למינויו אין הלבנה נראית:

והקדיח לו הקב"ה. הענן ככברה והיתה הלבנה נראית מתוך הענן:

והקדיח נקב. לאורו של לבנה ישנה ביום כ"ט ארבע מיל:

ר' אבון. ראה הלבנה הישנה בשחרית ביום כ"ט וזרק עליה צרורת עפר:

ואמר לה לא. תבייש ותבהל בני אדוניך שהב"ד מצטערין אם לא יקדשו היום שכפי חשבונם ראוי שיהיה חסר:

ברמשא. בערב אנו צריכין לראותך מצד זה במערב ואת נראית כעת מכאן מיד נבלעת מלפניו:

מן תמוז. היינו מתקופת תמוז ועד תקופת טבת:

בהינון דהוון קיימין. באותן עדים שהיו אחד עומד מלמעלה ואחד מלמטה ולכך דבריהן קיימין שטעו בשיעור גבהו':

בהינון. באותן עדות שהיו עומדין בשוה והלכך אין דבריהן קיימין:

כשיעורא. שראוי להיות וכדפרישית במתני' ראש ב"ד אומר מקודש. בגמרא מפרש:

גמ' שנים מקדשין. כששנת היובל נכנסת מצוה על הב"ד לומר מקודשת השנה:

מקויים. דברי העדים שיהא החדש חסר ויהא ר"ח ביום ל':

מתניתא. נמי דייקא שמתחילין מן הגדול:

לעיבור שנה מתחילין מן הצד. כיון שהדבר תלוי בדעת הדיינים שמא יסמכו השא' על דעתו של הגדול וימנעו מלומר דעתן כמו בדיני נפשות אבל קידוש החדש שהכל תלוי בהעדאת העדים מתחילין מן הגדול כן פסק הרמב"ם בפ"ד מהק"ח:

הן ביתא דלרע. והך בית הנשיא שלמטה לא נהגו כן לענין עיבור החדש אלא מתחילין מן הגדול א"נ ריש גלותא שבבבל הוא דאמר כן:

ה"ג אמר הרי השנה מקודשת בעיבורה שהוסיפו לה חכמים ל' יום א"ר יונתן וכו':

בן הנפח. הוא ר' יוחנן:

שהחמה עודפת על הלבנה. ששנת הלבנה שנ"ד ושנת החמה שס"ה יום:

ועיברוה. לאותה שנה:

אחר המינוי. מי שנתמנה תחלה:

לבית הוועד. בקידוש החדש כדתנן במתני' שאין העדים הולכים אלא למקום הוועד:

הולכין אחר הרגיל. מי שרגיל להיות בבית הועד הוא נכנס תחלה:

מדבר במקומו. אף בבית הועד מי שהוא זקן מדבר תחלה:

חתמין. השטרות ששולחין ע"י שלוחים לבני הגולה:

רב כהנא. רב כהנא נתמנה קודם ריב"א והוה נכנס ריב"א קודם לרב כהנא לעבר השנה:

אמר רב כהנא. ריב"א דהוא מארי דשמעתתא דאמר משמיה דר"י שמי שנתמנה תחלה נכנס תחלה לעיבור והוא עצמו אינו מקיים דבריו:

עאל וכו'. נכנס רב כהנא ועמד אחורי דר"ח להתפלל:

מן דחסל. לאחר שסיים רחב"א תפלתו עמד במקומו דלא לעבור לפני רב כהנא דהוה מאריך בתפלתו ואסור לעבור לפני המתפלל:

מן דחסל ר"כ. לאחר שסיים ר"כ תפלתו:

א"ל. רחב"א הכי המנהג אצליכם שאתם מצערין לגדולים שבכם:

אבל מתכפר לו בתפלה. לפיכך האריך בתפלתו:

וצלי עלוי. והתפלל רבי חייא על רב כהנא וזכה להזקין עד שנעשו צפרניו אדומים כצפרי תינוק:

רשב"ל. הקדימו זקן א' לכנוס לעיבור:

ואעלוני' וכו'. והוציאו לאותו זקן מן הפתח ההיא ונראה שמת שם א"נ שהוציאו אותו מן הפתח השנייה:

אמר רשב"ל. כן יהא בשכרן הואיל שפגם בכבודו:

ולא שמיע. לרשב"ל הא דא"ר קריספא דאפי' רועי בקר כשירים לעיבור שנה וכיון שכן אפי' זקן ע"ה קודם לת"ח בעיבור שנה:

חד מינון. א' מהם אמר:

בכיר וכו'. אם יהא חום בקרקע שיצמח זרע הבכיר והאפיל יחד חיטין שנזרעו בראש החדש והשעורים שנזרעו עכשיו דין הוא אדר ואם לאו לית דין אדר אלא שבט:

וחורנה. ואידך אמר אם כבר תשש כח החורף כל כך שכשרוח מזרחית חזקה מאוד והיא מביאה צינה וכשאתה מנשב בפיך ויוצא לקראתה ונפיחתך קשה מן הרוח ומחממתה דין הוא אדר ואם לאו שעדיין צינה חזקה לית דין אדר אלא שבט:

תור באדר וכו'. שור באדר בעדריה ימות מחמת הקור החזק:

ובטל תונתיה וכו'. בצל התאנה יהא השור מיצל בצהרים מחמת החום ועורו יפשיט כלומר יתחכך בתאנה מחמת החום:

ואנן. רואין ששנה זו אפילו א' מאלו אין בו ועיברוהו לשנה על פיהם הרי דאפי' ארועי בקר סמכינן:

והסכים ב"ד עמהן. עם רועי בקר אבל שיהא זקן ע"ה ראוי לעיבור ודאי אינו ושפיר הקפיד רשב"ל:

והן וכו'. והוא שיהא כולן מסכימין לעבר מטעם א' והכא הסכימו משום ג' טעמים:

ומשני כיון דאלו מודין וכו'. וה"פ דוקא כשאחד חולק על טעמו של חבירו והשני חולק על טעמו של הראשון הוא דאין מעברין אבל הכא דכולן הסכימו זה עם זה בשביל שיש לו הרבה טעמים לא נתבטל ההסכמה:

ופריך ר' שמעון ב"ל מקפיד. על דבר זה שלא הכניסו אותו לעיבור מאי כולי האי:

ומשני חשש. להא דאמר רבי אלעזר וכו':

זה סוד העיבור. שיהיה בקיבוץ שמקבצין לעבר השנה:

זה המינוי. שממנין אותו בסמיכה להיות מורה הוראות:

כד סלקית להכא. כשעלה לארץ ישראל:

הא גבי חדא. מהנך קללות שקיללן השם שלא נתקיימה בי:

כד עלית. וכו'. כשעלה לעיבור שנה הא תלתיהון קללות שלא נתקיימו בי:

הן מקדשין. את יום ל"א מיד בתחלת הלילה:

מתני' צורות לבנות. שיעור הירח ולאיזה צד קרניה נוטות:

ראינוהו שחרית במזרח. את הישנה:

וערבית במערב. את החדשה:

עידי שקר הן. בגמרא מפרש טעמא:

ראינוהו בזמנו. ביום ל':

ובליל עיבורו. ליל ל"א:

וקיבלן ר"ג. שידע לפי חשבונו אפשר היה לראות' בליל שלשים והא דלא נראית בליל ל"א אפשר מפני שכסה הענן או סבה אחרת גרמה להם שלא ראו אותה:

רואה אני את דבריך. לעבר את החדש:

גמ' כל חדש. שש שעות קודם המולד א"א לראות הישנה מחמת קוטנה וכן שש שעות לאחר המולד א"א שתראה החדשה מחמת קוטנה הלכך אריב"ן עידי שקר הם:

ותני כן. ותנ"ה:

פעמים בא בארוכה. ומתעכבת הראות בין הישנה לחדשה י"ב שעות ופעמים ממהרת לרוץ ואינה שוהה י"ב שעות שאינה יכולה לראות:

מתני' הלך ומצאו מיצר. על שגזר עליו הנשיא לחלל יוה"כ:

אשר תקראו. בקריאת הב"ד תלה רחמנא:

גמ' אצל מי שלח. ר"ג אצל ריב"ן או אצל ר' יהושע:

ומשני מן מה דתני אר"י וכו':

הדא אמרה. זאת אומרת:

ביד מי שילח. ר"ג דבר זה:

מה היה לו. לר"ע ללמד:

ומה בא. ר"ע להעיד אם באו עדים להזים עדים הראשונים אפ"ה ה"ז מקודש:

אבל אם היה זוג א' לא היה מעכבו. ש"מ דאם קדשוהו שלא בעדים אינו מקודש אפי' לר"ע:

מתני' באו לו. ר"י אצל ר' דוס':

למה לא נתפרשו שמותן וכו'. שאם בא אדם לדון אחר ב"ד שבימיו לומר וכי ב"ד זה כמשה ואהרן או כאלדד ומידד אומרים לו שמא חשוב הוא כשלשה מן השאר שלא נתפרשו שמותם:

גמ' כתיב ויאמר שמואל אל העם ה' אשר עשה וגו':

ירובעל גדעון. שעשה מריבה עם הבעל:

בדן שמשון. דאתי מדן:

הקיש ג' קלי עולם וכו'. דקשי' למה נקט אלו דוקא ולא שאר שופטים שעמדו על ישראל כגון יהושע ודדמיין ליה אלא להקיש:

והקטנים באמצע. והיה להן לסדרן לאחר שמואל כפי חשיבותו אע"פ שהן קדמו בזמן:

אלפים מסובלים. הוה משמע דאלפים הן השוורים מסובלים ואינן מזיקין את בני אדם ולכך אין פרץ ואין צוחה ברחובותינו אבל השתא דכתיב אלופינו מסובלים א"א לפרשו על הבהמות דמאי רבותי' שכן דרך העולם שאין אדם ניזוק מבהמתו אבל היא מזקת שאר בני אדם שאינה מכירן וע"כ דרשי' אלופינו לשון אדנות וכשהגדולים שומעים לקטנים אז אין פרץ וגו' והי"מ הגיה ואין צורך:

מסרס הדין קרייא. מפרש להאי קרא בהיפך. בשעה שהקטנים שומעים לדברי הגדולים אז אין פרץ וגו':

משמש ידע מבואו. לאחר שתשקע החמה אז ירח עשה למועדים ואפי' נראה חדש בכ"ט אין מונין החדש עד שקיעת החמה א"נ לכך קבעה התורה זמן מועדים ללבנה ולא לחמה דה"ל כולן בזמן שוה אבל ירח שפעמים בא בקצרה ופעמים בא בארוכה וצריכין לעדות החדש וה"ק כיון דשמש ידעה מבואה ולא נשתנית משא"כ ירח דלא ידעהסדרה:

ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בט"ו לחדש ממחרת הפסח. מדקרי למחרת הפסח בשחרית יום ט"ו ואם נאמר מעת מולד הלבנה חשבינן א"כ היה אז יום ט"ז דמוליד ניסן בשנה שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ד' אחר חצות ואז הראה הקב"ה הלבנה למשה ואף דשש שעות מתכסי סיהרא ואין מקדשין אלא ביום א"כ לא קידשו החדש אלא ביום ל' שאני הכא דהקב"ה הראה למשה ואס"ד דמזמן הראייה חשבינן א"כ כבר נכנס יום ט"ז ביום הראשון של פסח אבל אי חשבינן משקיעת החמה עד שקיעת החמה ליום שלם א"כ כשהגיע ליל פסח לא עברו אלא י"ד שקיעות וה"ל יום ט"ו:

כד יטמע. כשהיא שוקעת בליל י"ט י"ד שקיעות יש בה:

והיה עי"ז ועי"ז. כלומר מן הלבנה ומן החמה נקבעים המועדים וכדאמר דהכל תלוי במולד הלבנה ובשקיעת החמה:

ויהי ערב ויהי בקר. אז הוא יום אחד אבל יום לחוד בלא ערב לא חשבינן ליום:

החדש. הזה לכם עד שיהא כל היום מן החדשה:

אשכחת אמר. כשתדקדק תמצא דאיצטריך לדר"י ולדרשב"ל:

הוינן אמרין. היינו אומרים דה"ק לא נחלק ערב ובקר לשני חדשים נחשוב לערב לחדש שעבר ויום לחדש הבא אלא או שניהם לשעבר או שניהם לחדש הבא אבל שלא לחשוב כולו מן החדש אם היה מקצתו מן החדש זה ודאי לא שמעינן מיניה לכך איצטריך דרשב"ל:

לא אמר אלא יום. דביום לחוד סגי בחדש וא"צ שיהא היום והלילה מן החדש לכך איצטריך דרבי יוחנן ואיצטריך לדרשב"ל:

הדרן עלך פרק אם אינן מכירין