מתני' ראוהו ב"ד וכל ישראל. בליל ל' דסד"א הואיל וראוהו ב"ד וכל ישראל אפרסמא ליה מילתא דביום ל' נראה לקדשו קמ"ל דאם חשכה והגיע ליל ל"א ולא אמרו ב"ד מקודש מעברים אותו וקובעים ר"ח יום ל"א:

נחקרו העדים. ה"ק א"נ נחקרו העדים בלבד ולא הספיקו לומר מקודש עד שהגיע ליל ל"א מעברים אותו דסד"א תהוי חקירת עדים כתחילת דין ומקודש מקודש כגמר דין וגמר דין הוה בלילה ונקדשיה בלילה קמ"ל דלא שאין מקדשין את החדש בלילה:

ראוהו ב"ד של כ"ג בלבד יעמדו שנים ויעידו. מתניתין איירי כגון שראוהו ב"ד בלילה ליל שלשים ואי אפשר לקדשו בלילה הלכך למחר יעמדו שנים ויעידו דאם לא על עדותן של אלו על מה יקדישו אבל אם ראוהו בית דין עם שקיעת החמה בזמן שיש שהות לומר מקודש יקדישו בראייתם דלא תהא שמיעה גדולה מראייה:

יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד. ואע"ג דמומחה דן אפי' יחידי קידוש החדש בעינן שלשה דאין לך מומחה לרבים יותר ממשה רבינו ע"ה וקא"ל רחמנא עד דאיכא אהרן בהדך דכתיב ויאמר ה' אל משה ואל אהרן וגו' החדש הזה לכם ואין בית דין שקול ומוסיפין עליהם עוד אחד:

גמ' כיני מתניתא. כן צריכין לפרש מתני' ראוהו או ב"ד או כל ישראל דאל"כ ה"ל למיתני סתמא ראוהו כל ישראל דאטו ב"ד לאו בכלל ישראל הן:

מעמעמין וכו'. כלומר מאיימין על העדים על החדש שנראה בזמנו ביום ל' שיחרישו בשביל לעברו:

אין מעמעמין. ביום ל' על העדים שלא ראוהו ואין צריכין לקדשו היום כדי להפריד שבת מיה"כ שיאמרו ראינו ויעידו שקר:

מעמעמין על שלא נראה לקדשו. אם אנו צריכין לעשותו חסר:

ואין מעמעמין וכו'. משום דכשנראית בזמנה ואינן מעידין יש הרבה שראו ונראה שעל שקר עברוהו אבל כשלא ראו ואמרו ראינו אין השקר נודע:

ה"ג ה"ז מעובר מפני שחשיכה. הוא דמעברין הא אם לא חשיכה לעולם אין מעברין כשיש עדים ונתברר הדבר לב"ד וקשיא לר"ז דאמר מעמעמין על הנראה בזמנו לעברו:

יכול אם היה צריך ב' ימים אם חסרו לו ב' ימים לצורך מוסיפין ב' ימים:

ה"ג בת"כ ת"ל יום אין לו אלא יום א'. וה"פ דכתיב ובט"ו יום לחדש דמלת יום מיותר אלא לומר יום אתה נותן לחדש למלאו ולעברו ולא שני ימים:

הדא אמרה שאין מעמעמין וכו'. דאי מאיימין לקדשו לא צריכין לעולם ב' ימים שהרי יכולין לחסרו בלא עדים:

יכול כשם שמעברין את השנה לצורך. מפני האביב ותקופ' ופירות אילן כדאיתא פ"ק דסנהדרין:

כך מקדשין את החדש לצורך. דלא ליחול יום הכפורים באחד בשבת:

תלמוד לומר החדש. הזה לכם כזה ראה וקדש אחר חדוש הלבנה תהא מקדש אבל כשאתה מעברו ראה וקדש הוא וקשיא לר' בא:

כך יקדשו את החדש לב' ימים. דסד"א דוקא בראייה תלה רחמנא:

ה"ג בתוספתא תלמוד לומר יום אין לו אלא יום אחד והא דתלה רחמנא בראייה היינו שתהא ראויה בודאי לראות:

מפני שלא נראתה. שמע מינה דבראייה תלה רחמנא שתהא ראויה לראות בודאי אבל לחסר אף על פי שלא נראתה לא וקשיא לרבי בא:

הא אם נראתה לא. ל"ג:

הוו בעי מימר. סברוהו למימר דלא פליגי רבי בא ורבי זעירא:

בשאר כל החדשים. והצורך בהן לעבר לפעמים כגון שהיו שמנה חסרים ואין פוחתין מארבע חדשים המעוברין וצריכין לעבר אותו החדש אף על פי שנראה:

על ניסן ועל תשרי. שהמועדות תלויין בהן ומקדשין לצורך:

ניסן לא נתעבר מימיו. לא היה מעולם ביום שלשים ואחד:

והא תנינן. בשקלים פ"ד:

אם בא החדש בזמנו. לוקחין אותו מתרומה חדשה ואם לאו מן הישנה וקסבר דאהחדש קאי אם בא ראש חודש ניסן בזמנו דהיינו ביום ל' שהוא הנקרא ליל זמנו באה הקטרת מתרומה חדשה ואם לאו באה הקטרת ביום ל' מן הישנה שמעינן ממתני' דלפעמים ראש חודש ניסן בא ביום ל"א:

ומשני אם בא. התנא קמ"ל אם בא ראש חדש ניסן ביום שלשים ואחד אבל ר' קאמר שמעולם לא נזדמן להיות כך:

תשרי לא נתעבר מימיו. להיות ביום שלשים ואחד:

והתנינן. בשביעית פ' בתרא:

אם היה וכו'. ברישא תנן השוחט את הפרה. בראש השנה אם היה החדש מעובר משמט שהשביעית משמטת בסופה שמעינן דראש חדש תשרי לפעמים מעובר:

ומשני אם היה. התנא קמ"ל דינא אם יהיה כך שאלול מעובר ורב קאמר לא היה שלא נזדמן שיהיה אלול מלא:

ופריך וכשקידשו וכו'. דתניא בתוספתא כשקידשו השנה דהיינו ראש חדש תשרי כשקידשו באושא:

ביום הראשון. של ראש השנה עבר לפני התיבה רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה וכלל מלכיות עם קדושת השם כדעת רבי יוחנן בן נורי לקמן פ"ד (דף י):

ביום השני. של ר"ה עבר לפני התיבה ר"ח בנו של ר' יוסי הגלילי וכלל מלכיות עם קדושת היום:

ומשני והא תני קידשוהו בראשון ובשני. כלומר וליטעמך איך קידשו שני ימים אלא כדר"ז בשם רב חסדא אותה השנה נתקלקלה וטעו בחשבון וסברו ביום כ"ט שהוא יום ל' והוצרכו לעשות שני ימים תשרי:

מהו בראשון וכו'. כלומר ואי בעית אימא מהו בראשון ובשני לאו ביום ראשון ושני של ר"ה קאי אלא בראשון היינו בשנה ראשונה ובשני היינו בשנה שנייה. ופריך והא תני ביום הראשון וביום השני משמע דבשנה אחת היה אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא:

קידשוהו קודם לזמנו או לאחר עיבורו. בסמוך מפרש לה:

אין אלה מועדי. דלעולם אין מקדשין אלא או יום ל' דה"ל חדש שעבר חסר או יום ל"א דה"ל חדש שעבר מלא:

על הגליות שעלו. בני הגולה הרחוקים ונשמע לב"ד שנעקרו ממקומן לעשות פסחיהם ועדיין לא הגיעו:

ת"ל. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה' שיהיו המועדים לכל ישראל ולכך מעברין השנה שיהיה להם זמן להגיע:

והן וכו'. והוא שהגיעו הגלות לנהר פרת והוא הנהר המפסיק בין א"י לבבל אבל אם לא הגיעו לשם ה"ל כאלו לא נעקרו ואין מעברין השנה בשבילם:

קדשוהו. ב"ד את החדש ואח"כ נמצאו זוממין בעדות זו ה"ז מקודש:

אין מדקדקין בעדות החדש. לאחר שקידשו ב"ד את החדש אין מקבלין תו הזמה על העדות כ"כ הרמב"ם פ"ב:

אמרו אם רואין אנו. את ההורג אין אנו מכירין אותו אפ"ה לא היו עורפין דכתיב ועינינו לא ראו וב"ד מ"מ ראו אותו פעם א' אע"פ שעכשיו אין מכירין אותו. וב"ד שראו את ההורג וצריכין להעיד על הרציחה ויותר נ"ל דגרסי' וב"ד שראו את ההרוג דאמרינן במס' סוטה כי ימצא אין מציאה אלא בעדים:

יעמדו שנים. מהם ויעידו בפני הנותרים:

ויעידו במקום אחר. לפני בית דין אחר דב"ד זה כיון שראו פסולין להיות דיינים:

כך חלוקין בעדות החדש. אם ראו ב"ד את החדש אם ידונו הנותרים או שצריכין להעיד בפני אחרים:

ויקום חד ויתיב חד. אמתני' פריך למה יעמדו שנים ויושיבו שנים מחבריהם לא יושיבו אלא א' ויעמוד חד ויעיד לפני ג' ואח"כ ישב העד הראשון ויעמוד העד השני ויעיד בפניהם אלא ודאי דפסול לדון כיון דראה גם הוא א"כ קשיא למה כשר השלישי שגם הוא ראה:

ומשני שנייא היא. שאני הכא שאין העד נעשה דיין מה שא"כ השלישי מעולם לא נעשה דיין בדבר:

כהדא וכו'. כהא דר"ה הוה ידע סהדותא לאדם א' והלך האי גברא לדון לפני רב הונא והכחיש ביה בשכנגדו:

בגין וכו'. בשביל שאתה יודע דרב חונא אדם גדול הוא את מכחיש ביה בתמיה ל"א בשביל שאתה יודע דר"ח אדם גדול הוא ואין כבודו לילך ולהעיד אתה מכחיש בו:

מה אלו וכו'. הלא אם ירצה רב חונא למחול על כבודו וילך ויעיד לפני ב"ד אחר ותגלה קלונך:

א"ל ר"ח. לרב שמואל ועושין כן להעיד אחרי שבאו לדון לפני א"נ שרשאי לו למחול על כבודו:

א"ל אין. שמותר לעשות כן:

ושרא ר"ח וכו'. והתיר רב חונא עצמו מלדון דין זה והלך והעיד עליו לפני ב"ד אחר:

קרא. הנתבע ערער על חתימת העדים ועל חתימת הדיינין שקיימו השטר לומר דהכל מזוייף הוא:

רצה לקיים השטר בעדות שיעידו על חתימת ידי העדים או על חתימת הדיינין מקויים אבל אם העידו עדים על חתימת עד אחד ועל חתימת דיין א' לא הוי קוים דמאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא דעד מעיד אמנה שבשטר והדיין מעיד אכתב יד העדים:

ואני אומר. ור' בא עצמו אמר אפי' העידו עדים על חתימת עד א' ודיין א' מצטרפין דעכ"פ ניכרין שני חתימות שהן אמת:

אתון. באו שני עדים מב"ד שמקדשין החדש והיה הסימן גואלינו שכך היה מנהגן למסור סימן לשלוחים שידעו שאמת אומרים ורצו לומר גואלינו שהוא היה הסימון ואמרו גאולתינו וקבל אותן ר' אבהו דניכר שהוא מחמת טעות:

אישתתקון. נעשו אילמים העדים שרצו להעיד שקידשו ב"ד את החדש:

אמר. להם שמעתם דבר זה מפי ב"ד מקוד' החדש:

וארכינון בראשיהון. ורמזו בראשם שכך שמעו וקיבל אותן ר' ברכיה:

מתני' כל השופרות. בין של איל בין של יעל:

שהוא קרן. אינו קרוי שופר וגבי יה"כ שופר כתיב והעברת שופר תרועה וגמרינן ר"ה מיובל:

בקרן היובל. ויובל דכרא הוא:

גמ' הוון בעי מימר. סברוהו למימר דלא פליגי. דרבנן אוסרין בשל פרה לכתחלה ור"י מכשיר דיעבד א"נ דסברוהו דהודו חכמים לר"י מדשתקו:

וחכמים פוסלין. משמע אפי' בדיעבד:

מה טעמא דרבנן. מנ"ל דשל פרה איקרי קרן:

מקרן כתיב. הרי דשל שור פר קרן איקרי:

נקראו קרן. דכתיב במתן תורה במשוך בקרן היובל וכתיב ויהי קול השופר:

התיבון. הקשו הרי יעל דתנן לקמן דכשר ולא מצינו שנקרא קרן או שופר:

מאי כדון. מעתה מה טעמא דרבנן:

שאין קטיגור. שופר של פרה קטיגור דעגל הוא והא דתנן מפני שהוא קרן ה"ק שלא נמצא בתורה שנקרא שופר דנכשיר אותו נגד סברת רבי לוי:

מתני' של יעל פשוט. בגמרא מפרש טעמא:

ופיו מצופה זהב. בשל מקדש קאמר:

שופר מאריך. לאחר שחצוצרות פוסקים תקיעתן נשמע קול השופר:

גמ' כדי שיפשטו לבם בתשובה. דכתיב נשא לבבינו אל כפים:

מבפנים פסול. שהתקיעה בזהב ולא בשופר:

ציפהו זהב במקום הנחת פיו. פסול שהתקיעה בזהב ומתני' איירי שהזהב מבחוץ:

לא יצא. דבעינן שישמע כל התקיעה וקשיא מתני' דתנן שופר מאריך ש"מ דשמע סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא אלא ודאי דמתני' דקתני שופר מאריך היינו לאחר שסיימו החצוצרות מתחיל השופר:

והיידא אמר. והיכן אמר זה דלא יצא עד שישמע כל התקיעה מתחלתה ועד סופה:

תקע בראשונה וכו'. לקמן פ"ד תנן תקע בראשונה וכו' אין בידו אלא אחת ואמר רבי אבא וכו':

אפי' אחת אין בידו. דהך תקיעה לא עלתה לו אפי' לתקיעה אחת:

למה. אין בידו אפי' אחת:

דראשה לסופה מצטרף. לעולם בעינן ראש וסוף בתקיעה אחת והכא ראשה כיון לפשוט' שלאחריה וסופה לפשוטה שלפניה נמצא דאין לשום תקיעה ראש וסוף והא דתנן במתני' אין בידו אלא אחת אתקיעה ראשונה קאי:

מתני' בשל זכרים. אלים:

ושתי חצוצרות באמצע. שני שופרות היו להן א' מכאן וא' מכאן וחצוצרות באמצע:

שמצות היום בחצוצרות. דסתם תענית על צרת הצבור וכתיב על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות:

גמ' כדי שיכופו את לבם בתפלה. לכך בעינן כפופים דכתיב והיה עיני ולבי שם בעינן שתהא פניו כבושין לארץ:

קומי. לפני ריב"ל תקעו בתענית בשופרות:

ויתקעון וכו'. ה"ל לתקוע לפניהם אף בחצוצרו':

ולא שמיע ליה. לר' יוסה הא דתניא בחצוצרות במקדש תוקעין אבל לא במדינה דכתיב בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' לפני המלך ה' אין שלא לפני המלך ה' לא:

יתפללו לפניו כ"ד. ריב"ל צוה שיתפללו לפניו בת"צ כ"ד ברכות כדתנן במס' תענית דלא נימא דוקא במקדש עשו כן:

כהא דר"י התפלל בט"ב כ"ד ברכות וצוה לתלמידיו אח"כ שלא ילמדו ממנו לעשות כן:

דצריכה ליה. דקמיבעיא ליה לר"י אח"כ אם תענית של ט"ב משום אבילות הוא ואין מתפללין כ"ד ברכות או כת"צ הוא ומתפללין בו כ"ד ברכות:

אבל הוא. ט"ב ואינו תענית ציבור:

מילתיה דר"י אמרה. אף מדברי ר"י שמעינן דאין מתפללין בט"ב כ"ד ברכות דאמר יחיד מתפלל בט"ב ד' תפלות ערבית שחרית מנחה ונעילה דס"ל כת"צ היא ומתפללין נעילה:

לא אמר. דט"ב כת"צ אלא לענין נעילה אבל כ"ד ברכות אין מתפללין בו:

מתני' לתקיעה. בפשוטין ואע"ג דתקיעה ביובל לא לתפלה ולא לזכרון אלא לסימן שילוח עבדים וחזרת שדות לבעליהן אפ"ה כעין ר"ה בעי כדמפרש בגמ' ולברכות. למנין הברכות דבעי למימר מלכיות זכרונות ושופרות ביה"כ של יובל כמו בר"ה:

רי"א וכו'. טעמא מפרש בגמרא:

גמ' אני ה' אלהיכם. הוא לשון אני אדון לכם וסמיך ליה בחדש השביעי זכרון תרועה:

עד. כאן שמעינן ר"ה שאומרים מלכיות זכרונות ושופרות ביה"כ של יובל מנין שאומרים מלכיות וכו':

ת"ל והעברת שופר וגו'. שאין ת"ל בחדש השביעי דהא כתיב בכמה מקומות דיה"כ בחדש השביעי הוא והכא יה"כ כתיב:

ת"ל והעברת שופר. פשוטה משמע העברת קול א':

ר"ה. מניין דבעינן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה:

ה"ג תלמוד לומר והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו':

מה כאן. ביה"כ תוקע ומריע ותוקע דהא תרועה כתיב בין הפשוטות:

עד כדון כר"ע. דדריש לשונות כפולות ואייתר לן בחדש השביעי כיון דכתיב ביה"כ:

לר"י. דסובר דברה תורה כלשון בני אדם ואע"ג דכתיב כפל בחדש הז' וביה"כ ליכא למילף מיניה מידי מנ"ל בר"ה פשוטה לפניה ולאחריה:

אין תימר שלא היה שם תקיעה כלל וה"ק היו תוקעין תרועה:

תתקעו ולא תריעו. מכלל דבמסעות תתקעו ותריעו הרי תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה וכתיב ותקעתם תרועה שנית היינו שתהא תרועה שנית ותקיעה שלישית:

יובל היא. ברישא כתיב והעברת שופר וקדשתם שנת החמשים שנה וקראתם דרור והדר כתיב יובל היא תהיה לכם וקרא יתירא הוא והכי תדרשנ' יובל היא לכם מ"מ ואפי' לא נעשה בו דברים הללו העברת שופר ושמיטת הקרקעות שקנו זה מזה דכתיב בתר הכי ושבתם איש אל אחוזתו אעפ"כ שם יובל עליו להיות אסור בזריעה ובצירה וקצירה כדכתיב לא תזרעו וגו'. או יכול אע"פ שלא שילחו העבדים יהא יובל ת"ל היא אם עשית דברים הללו היא יובל ואם לאו אינו יובל דקסבר מקרא נדרש לפניו מיעוטא דהיא אקריאת דרור קאי דסליק מיניה:

מאחר שהכתוב וכו' דר' יוסי סובר מקרא נדרש לפניו ולאחריו:

שאפשר ליובל בלא שילוח עבדים. פעמים שאין עבד עברי בישראל שיטעון שילוח:

אבל א"א. שלא יהא שופר מצוי בעולם לפיכך יש לנו לומר כשתלה הכתוב לא תלה אלא בדבר המצוי בעולם:

תקיעת שופר תלויה בב"ד. לצוות לשלוח' לתקוע:

שילוח עבדים תלויה בכל אדם. ואם ימאן יבטל היובל לפיכך לא תלה הכתוב בו:

ואתייא. הא דאמרי' ששילוח עבדים ביד כל אדם כהא דאר"ש וכו':

ויצום אל בני ישראל. כאלו כתיב על בני ישראל צום שלא ישעבדו איש באחיו מבני ישראל ובזכות זה יהיו נגאלים:

ואתיא. הא דאר"ש כהא דא"ר הילא לא נענשו ישראל שגלו מן הארץ אלא ע"פ שילוח עבדים ולמה דוקא על שילוח עבדים לפי שהיא היתה מצוה ראשונה להם במצרים ובשבילה נגאלו ממצרים:

הה"ד מקץ שבע שנים וגו'. לעיל מיניה כתיב כה אמר ה' אלקי ישראל אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמור מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי וגו' וקשיא היכן כרת ברית שעי"כ יהיו נגאלים אלא כדאמר ר"ש ויצום אל בני ישראל:

ועשירים במקום אחר. וצריך להביא ממרחק לחמה וה"נ אי לאו דכתיב ויצום אל בני ישראל לא היינו יודעין היכן נצטוו ישראל על שילוח עבדים בצאתם ממצרים ושע"י כן נגאלו ואי מקץ שבע שנים וגו' לא היינו מפרשים ויצום אל בני ישראל דקאי על שילוח עבדים:

קידוש ב"ד וכו'. כלומר הנך תלתא מעכבים היובל:

לא בסוף הן משמיטין. ואיך יעכב השמטה זו את היובל שכבר עבר:

שמע לה מן הדא. תי' לקושית הש"ס דהשמטת כספי' בסופה היא:

כבר נשמעו דבריך משעה שקיבל עליו ה"נ אם נתנו בתחלתו בלבם להשמיט כספים בסופה הרי היא יובל ואם לאו אינו יובל:

כדי ליתן את המצוי. שופרות של אילים זכרים המצויים למצוי לראש השנה שהוא בכל שנה ושנה:

ואת שאינו מצוי. של יעל שהוא מין חיה שקורין טנבו"ק א"נ של כשבה שאינו מצוי שיהא לכשבה קרן שזהו מום כדתנן בבכורות:

לשאינו מצוי. ליובל שהוא אחת לחמשים שנה:

מתני' שופר שנסדק ודבקו. בדבק פסול דה"ל כב' שופרות אף על גב שכל אורך השופר א' מ"מ כב' שופרות הוא ודבק לאו כשאינו מינו הוא דאין הדבר ניכר בין הסדקים כמו בנקב וסתמו שלא במינו:

גמ' למי נצרכה לר' נתן. כלומר מתני' כר' נתן אתיא דאילו לרבנן השתא ניקב וסתמו במינו פסלי רבנן נסדק כולו לא כ"ש:

עוד היא דרבי נתן. אף זו כר' נתן אתיא דלרבנן פשיטא דפסולין:

דר"ן היא. מצינן לאוקמי אף כר"נ דניקב וסתמו שלא במינו איירי:

כיני מתני'. כן היא מתני' אם היה הנקב מעכב את התקיעה קודם הסתימה נמצא שסתימה זו מסייעא לקול שופר פסול דשופר א' אמר רחמנא ולא שיסייע שום דבר אחר להשופר וה"ל כמו צפהו זהב דפסול:

ואם לאו. אלא שקולו לאחר הסתימה כמו שהיה קודם הסתימה כשר ל"א אברייתא קאי ר"י וקא' הא דפוסל ר"נ שלא במינו דוקא אם היה הסתימה מעכב התקיעה ואם לאו שאינו מעכב התקיעה ולא נשתנה קולו מכמות שהיה אפי' שלא במינו כשר:

והוא. דשופר שניקב פסול דוקא כשסתמו וה"ל כב' שופרות וכדפרישית:

אבל אם לא סתמו כשר. כל שיכול לתקוע בו אע"ג שאין קולו עתה כמו שהיה קולו כשהיה שלם דכל הקולות כשירין:

שופר קדוח מהו. שנקב בזכרותו בעודו מחובר בבהמה עצם בולט מן הראש ונכנס לתוך חלל הקרן ומוציאין אותו מתוכו וזה לא הוציאו אלא עשה נקב בעצם זה ועדיין מקצתו מחובר בקרן מהו:

א"ל כזה. בשופר קדוח היו תוקעין בעין טב במקום שהיה הב"ד קבוע שם לקדש החדש שם היו תוקעין בשופר כזה בר"ה:

מתני' בור. חפירה בקרקע:

דות. מקום מוקף מחיצות על הארץ:

פיטם. כלי גדול של חרס:

אם קול שופר שמע. העומד חוץ לבור ושמע קול תקיעת התוקע בבור דאילו אותן שבבור לעולם יוצאים:

אם כוין לבו. לצאת יצא אע"פ שלא כיון התוקע להוציאו דבחזן הכנסת איירי שתוקע והוא מתכוין להוציא כל השומע אבל התוקע להוציא היחיד צריך שיכונו השומע ומשמיע:

גמ' אבל עמד. ושכח אם כיון או לא א"צ לתקוע שנית דחזקה כיון:

אם קול פנימי שמע. כגון שהפנימי ארוך מן החיצון שאין כאן אלא קול פנימי:

אם קול חיצון. נמי שמע לא יצא דה"ל קול שני שופרות א"נ אפי' לא שמע אלא קול החיצון לחוד לא יצא דאיכא חציצת הפנימי:

הפכו. כהפיכת החלוק לעשות פנימי לחוץ מהו:

ה"ג גרדו בין מבפנים בין מבחוץ כשר וכ"ה ברא"ש:

זה ביטל חללו. זה שהפכו ביטל חללו הראשון וזה שגרדו הניח עדיין חלל הראשון הלכך כשר. ה"ג ותוקע מן הקצר שנאמר מן המיצר קראתי יה כך היא גירסת רא"ש ור"ן:

מתני' והיה כאשר ירים וגו'. איידי דאיירי לעיל בכוונת הלב תנא נמי להך דאית בה בשעה שמתכוונין לבן לאביהם שבשמים מתגברים:

גמ' כושפן היה. מכשף היה:

היה מעמיד. למלחמה עם ישראל בני אדם שהיה אותו היום יום לידתו לומר לא במהרה אדם ניזוק ביום מולדתו שאז המזל השולט ביום ההוא עוזר לו:

עירבב את המזלות. שלא ישלוט ביום ההוא המזל שנולד בו ויפלו:

שמש ירח עמד זבולה. וכי מי נתן אותן בזבול והוא הרקיע הרביעי והלא ברקיע שהוא השני שם דרכן לעמוד אלא שעירבב את המזלות:

וכתיב. כלומר מנ"ל דביום מלחמת עמלק עמדו שמש וירח בזבול דכתיב נתן תהום קולו רום ידיהו נשא שמש ירח וגו' ודריש הכי מרום נשא משה ידיו כדכתיב והיה כאשר ירים משה את ידיו וגומר וכאשר נתן משה קולו בתפלה למטה בארץ למעלה בשמים שמש וירח עמדו בזבול א"נ מרום ידיהו נשא משה נתן תהום קולו עמלק ניתן לאבדון כתהום ע"י שהשמש וירח עמדו זבולה:

שמואל אמר וכו'. אמתני' קאי ומפרש דהרמת יד דמשה רמז לעסק התורה ומייתי ראיה מהאי קרא וצבא אלו המלכיות שנאמר יפקוד ה' על צבא מרום במרום:

התמיד. אלו ישראל שנאמר והגית בו יומם ולילה:

בפשעה של תורה. שמבטלים מעסק התורה:

ותשלך אמת ארצה. ככלי אין חפץ בו:

גוזרת ומצלחת. שכן כתיב בסיפא דקרא ותשלך אמת ארצה עשתה והצליחה:

זנח ישראל טוב. מייתי ראיה לשמואל:

ואין טוב אלא תורה. דאי טוב עה"ז זנח למה אויב ירדפו אדרבה כך היא דרכה של תורה אלא ה"ק זנח ישראל תורה לפיכך אויב ירדפו:

גמ' בארבעה מקומות נאמר. בתורה:

עשה לך בג' פי'. הקב"ה מאיזה מין יעשה:

עשה לך שרף לא פי'. מאיזה מין:

עיקרה. של שרף וכי לא נחש היא בתמיה א"כ סמך הקב"ה שתהא של נחשת כעיקר שמה אלא שתהא בצורת שרף לכך כתיב ויעש משה נחש נחשת:

מכאן היה ר"מ דורש שמות. מדלא פי' השם וסמך הקב"ה שידרוש משה שם נחש ש"מ שדורשין שמות:

הובא לכון. כלומר צאו לכם ממנו איש רע מעללים הוא:

ה"ג אפי' נשיכת כלב פתן ועקרב וחיה רעה:

ולא דמיא. מיהא לא דמי גבי נשיכת כלב כתיב וראה דמשמע מקרוב נשיכת הנחש כתיב והביט דמשמע מיד שהסתכל בו נתרפא:

שאינו ממינו. של הנעשה לרפואה היה צריך הסתכלות גדול:

שאינו מחלחל. שאינו מזיק ונכנס לתוך הגוף כתיב וראה דסובר וראה מרחוק משמ' והביט מקרוב וכיוצא בזה פליגי באיכה רבתי בפ' הביטה וראה:

גמ' אבל אמרו. כמו באמת אמרו כל באמת אמרו הלכה ואין חולק בדבר:

אשה מברכת לבעלה. בהמ"ז:

ופריך ניחא אשה מברכת לבעלה וכו'. שאף הן בבה"מ מדרבנן לכ"ע אלא קטן יברך לאביו מ"ט:

לא כן אר"א וכו'. וכל שאמרו בקטן כדי לחנכו ואפי' חיוב מדרבנן ליכא ואיך מוציא את אביו שחייב מדאורייתא:

ומשני תיפתר. הך ברייתא איירי בשעונה אחריהן אמן:

כהאי דתנינן. במתני' והא דאמר דתנינן תמן אשגרת לישן דפ' ראוהו בית דין נקיט ששם איתא נמי להך סוגיא:

תבוא מאירה לבן כ'. כלומר לגדול בר חיובא שצריך לקטן שאינו בר חיובא אע"פ שהגיע לחינוך:

הדרן עלך פרק ראוהו בית דין