מתני' כל ישראל. מן הסתם יש להם חלק לעולם הבא א"נ אפי' עוברי עברה אף שנענשים על חטאם מ"מ יש להם עה"ב בעולם התחייה חוץ מהנך השנויים בסיפא ומפני שאין כלן שוין בו אלא הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו לכך תני יש להם חלק ולפי שאיירי בסוף פ' הנשרפין בהנך שמיתתן בידי שמים נקט הנך שעונשין לעולם הבא אחר התחיה והדר חוזר לסידורו וחני הנהרגין בסייף אח"כ הנחנקין:

האומר אין תחית המתים מן התורה. לפיכך לא יחיה וכ"ש שלא יהיה לו חלק בשכר הבא אחר התחייה:

ואפיקורס. מפרש בגמרא:

אף הקורא בספרים החיצונים. המטים את האדם מאחרי ה':

והלוחש. על המכה כו'. בגמרא מפרש:

גמ' ואיני סופנה. כלומר איני מחשיבה:

זה שהוא מושך לו ערלה. מהול שמושך ערלתו ומכסה את העטרה ודרשינן ליה מדכתיב את בריתי הפר לרבות את המשוך:

ופריך ולא כבר תניתה. בתמיה הא כבר תני ליה במתני' האומר אין תורה מן השמים ואיך קאמרת הוסיפו עליהו על השנויים במתני' ואין זו הוספה:

בפרהסיא. לפני עשרה מישראל והיינו מגלה פנים שמעיז פניו לעבור על התורה:

עכו"ם וגילוי עריות כו'. קאי אהא דתניא בסמוך רובו זכיות כו' אבל הפורק עול ומיפר ברית והמגלה פנים בתורה אע"פ שיש בידו מעשים טובים נפרעין ממנו בעה"ז והקרן קיימת לו לעה"ב וקאמר הש"ס בעכו"ם וג"ע פליגי בה ר' יונה ור' יוסי חד אמר שהן כעברות קלות וברוב הדבר תלוי כדתני בברייתא וחד אמר שהן כחמורות כפורק עול כו' ונפרעין ממנו בעה"ז והקרן קיימת לעה"ב:

ופריך מה אנן קיימין. במאי פליגי ר"י ור"י:

אם באתו שעשה תשובה על עכו"ם וג"ע מאי נ"מ אם הם כקלות או כחמורות הא קיי"ל אין לך דבר עברה העומד בפני התשובה כולהון מתכפרין ע"י תשובה:

אלא. הכא במאי עסקינן בשלא עשו תשובה ומת במיתת כרת בזה פליגי ונ"מ לקוברו בין רשעים גמורים:

ה"ג משלם לעתיד לבוא אבל הפורק עול והמיפר ברית והמגלה פנים בתורה אע"פ שיש בידו מעשים טובים נפרעין ממנו בעה"ז והקרן קיימת לעה"ב רובו זכיות כו' וכ"ה פ"ק דפיאה:

רובו זכיות יורש ג"ע. ובעה"ז נפרעין ממנו עבירות שבידו:

רובו עבירות יורש גיהנם. ובעה"ז משלמין לו זכיותיו ממצות שעשה:

היה מעויין. שהקנה מאזנים היא בשוה ואינו נוטה לשום צד:

נושא עונות. דמשמע שהקב"ה הוא סולח לעוונות בני אדם [סולח] אין כתיב כאן אלא נושא עון דודאי לא קאי אסליחות עון דאטו עון אחד הוא סולח ע"י תשובה או ברוב זכיות ולא לעונות הרבה בתמיה אלא בשקול איירי מי שהוא מחצה על מחצה וקמ"ל שכך היא מידתו בשקול נושא עון אחד מעונות ומסלקו וממילא כף מאזנים מכרעת לצד זכות:

מעשהו דמשמע גומל לאדם שכר מעשיו לא פחות ולא יותר אין כתיב כאן אלא תשלם לאיש כמעשהו ללמד שאין התשלומין כמעשיו ממש וחלילה שיפחות מאיש שכרו אלא פעמים שמוסיף בתשלומים יותר ממעשה איש הא כיצד אם היה שקול ואין לו מצות להכריע הקב"ה מוותר משלו ומכריעו:

היא דעתיה דר"ל. כלומר ר' לעזר לשיטתו:

ורב חסד כו'. כלומר הא דכתיב ולך ה' חסד היינו שמטה כלפי חסד וזה שמסיים במה מראה חסדו שמשלם לאיש כמעשהו יותר ממעשיו וכדפרישית:

צדקה תצור כו'. כל הנך מקראות דמייתי משמע שהקב"ה משמר הצדיקים שלא יבואו לידי חטא ומסלף דרכי הרשעים שיעשו רע וקשיא לר' ירמיה שהדבר נראה בהיפך שהרשעים צריכים שמירה ביותר אבל לא הצדיקים ולמה יסלף מעשה הרשעים:

ומשני וסיגין סייגה ותרעין תרועה. משל הדיוט הוא מקום שיש סייג וגדר גודרין יותר ומקום פרוץ פורצין בו יותר וכן הדבר כאן הצדיק נשמר מהקב"ה שלא יחטא יותר מהרשע:

ופריך וכיני. וכן הוא המידה להחזיק הרשע ברשעתו בתמיה:

ומשני אלא. כן היא כדא"ר ר' ירמיה כו'. שומר עצמו. בן אדם המשמר את עצמו שלשה פעמים מן עברה שבאה לידו שוב אינו חוטא בעברה זו אלא הקב"ה משמרו ומידה זו קרובה לשכל אדם כיון שהוחזק בדבר מהראוי לסייע שלא יארע חזקתו וכמו שאמרו בא לטהר מסייעין לו אבל בשביל שהוא צדיק בדבר אחד איני משמרו משאר עבירות:

מה טעמא. מנלן:

הן כל אלה יפעל אל. להיות עם גבר לשמרו שלא יחטא פעמיים שלש אחר שעמד האדם בנסיון ושומר עצמו מהחטא שנים או שלשה פעמים:

ובלחוד. ובלבד שלא ישוב האדם לעשות העברה במזיד שמאז אינו משמרו עוד אפילו אינו חפץ לחטוא:

לא לעולם ינתק. דהוי משמע אין דבר שינתקנו אין כתיב כאן אלא לא במהרה ינתק ללמדך אם מטריח ומכביד החבל למשכו יותר מדאי אע"פ שהוא משולש ינתק:

ה"ג מ"ט מי אל כמוך נושא עון נשא כתיב. וה"פ מדכתיב נשא חסר הוא לשון שכחה כמו ונשיא אתכם דירמיה :

נשאת עון עמך. שכחת עון אחד כשהיו הזכיות והעבירות שקולים וע"י כך כסית כל חטאתם שהזכיות מכריעות:

חלוקי כפרה. שחלוקי כפרתן זה בכך וזה בכך:

א"ל ג' הן. הנחלקין שיש עברה שהיא צריכה לזה ואינה צריכה לזה אבל תשובה אינה מן החלוקין שצריכה לכולן:

שובו בנים שובבים. ומיד ארפא למדת שיש עברה שמכפרת בתשובה לבדה:

כי ביום הזה יכפר. למדת שיש עברה שצריכה יה"כ:

ופקדתי בשבט פשעם. למדת שיש עברה שצריכה ייסורין ומסתברא הקל לה לה והחמור להחמורה:

מכפרין מחצה. שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וקשיא כפרה וטהרה ל"ל אלא כפרה משמע מקנח השמץ מלמעלה ועדיין הוא נבלע בדבר וטהרה משמע שהדבר צלול ובהיר ואין בו עוד שום רושם כדכתיב כעצם השמים לטהר וה"פ דקרא כי ביום הזה יכפר עליכם היינו המחצה לעובר על כריתות ומיתות ב"ד ולטהר אתכם משאר עבירות מכל חטאתיכם שלא ישאר שום רושם:

שנתחלל. על ידו שם שמים כגון שחטא ברבים ואחרים למדים ממנו:

הא למדנו שהמיתה ממרקת. גומרת הכפרה מדקאמר עד תמותון ותו לא:

זו. הא דתניא ארבע חלוקי כפרה הן דברי ר"ל ור"י ור"ע:

שעיר המשתלח מכפר. על הכל:

ה"ג אם אין שעיר היום מכפר כיצד כי'. וה"פ יום הכיפורים מכפר על הכל:

כיצד הוא מכפר. כלומר מאימתי הוא מכפר:

כל שהוא. מיד בעלות השחר ומכפר והולך כל חטא שמתחדש ביום זה:

בסוף. היום הוא מכפר:

מת מיד. בתחלת היום:

איתותבת. קושיא זו הקשו לפני ר' ירמיה על שר"ז:

ואמר ר' ירמיה תפרש לברייתא שהיה בדעת הציבור להביא שעיר היום אחר זה לא עלה בידם להביא השעיר ובכגון זה אין יה"כ מכפר עד שתחשך שכשיש שעיר אין יה"כ מכפר:

ר' יוסי בר' בון. פריך ואין הקב"ה רואה את הנולד בתמיה וכיון שגלוי לפניו שלא יביא שעיר אחר כך אם איתא שיה"כ מכפר מיד אם אין שעיר אף ביום זה ודאי כיפר מיד אלא דלא כר"ז:

אין לי אלא שבזמן שביזה. בכל התורה:

ת"ל ואת מצותו. לשון יחיד משמע אפי' מבזה דבר יחידי נכרת:

במקרא אחד. אפילו בקרא דואחות לוטן תמנע שנראה שישינו אלא סיפור מעשה ואין בתורה דבר בטל דמהאי קרא שמעינן שבחיה דאברהם כמפורש בבבלי:

ויקרא לו לבן כו'. שיאמר שאין בו קדושה או אינו ממקרא לפי שנכתב בלשון תרגום:

בק"ו אחד. הכתוב בתורה כי שבעתים כו' שיאמר שק"ו זה אינו מן התורה שהוא דבר בטל שא"כ אין הקב"ה גובו חובו ומבטל דבריו ובאמת אינו דבר בטל דהכי א"ל וכי איש הרגתי לפצעי כו' וכיון שאין אני הגורם אין לי לבטל מצות ה' כי אפשר שירחם על זרעי:

כחדא. כהא דר' אילא וחביריו היו יושבין לפני פונדק בערב ומן הסתם יש שם טנוף:

אמרין. לר' אילא מהו לומר שם דברי תורה שהרי אינן רואין דבר וקרא כתיב לא יראה בך ערות דבר אמר להו כיון שאלו היה יום היינו רואין אם מונח לפנינו או לא אבל עכשיו אסור מספק ומדהחמירו בספיקן ש"מ דהוה בכלל דבר ה' בזה:

אחז כו' אין להם חלק לעה"ב. והא דתנן בסיפא ג' מלכים אין להם חלק לעה"ב ולא מנה אחז בהדייהו משום כבודו של חזקיהו דברא מזבי אבא:

בפטייה של מלכים. מקום שמדבר מן המלכים ש"מ שהיה בן עה"ב כדמסיק פטייה מלשון פטפוט הוא. מפני שהיה בו בשת פנים. זכה להיות נמנה בין המלכים מ"מ בשביל כך לא זכה להיות בן עה"ב:

לקטרגו. להוכיחו על מעשיו:

ושאר. מישראל שישובו להיות בניך ותלמידך:

אל מסילת אל המסילה שהולכין משם לשדה כובס ואתה תערבנו שם שלא ילך לשדה כובס:

אל תהי קורא כובס. דא"כ הל"ל כבוס על שם הפעולה אלא כובש קרינן ששם היה מסתיר פניו שלא יראה ישעיה:

מפני שנתייסד בבנו הבכור שנהרג בחייו ולא הועילו היסורין אלא שימנה עם המלכים אבל לא לעה"ב דייסורין בלא תשובה אינן מכפרים אלא מחצה:

ופריך ומנשה לא היה אביו צדיק. בתמיה א"כ ה"ל למימני מנשה בהדייהו דהא ישעיה גם בימיו ניבא:

ומשני היה אביו צדיק. אמון בנו היה רשע אבל אחז אביו יותם ובנו וחזקיה היו צדיקים:

וחזקיהו כו'. כלומר ולא תיקשי אע"ג דלא דמי מנשה לאחז מ"מ ה"ל למיחשב לכבוד אביו משום דיש בזה העדר כבוד ליחזקיהו שיחשב בין שני רשעים אביו ובנו ומייתי ראיה מהא דאמר יחזקיהו הנה לשלים כו':

הנה לשלום. אף שאני אהוב להמקום ונותן לי את בריתו שלום מר לי מלפני ומאחרי:

יד ליד. כשיד אחת רע אע"פ שיד השני טוב כלומר אפי' אחד צדיק האב או הבן והשני רע לא ינקה בזכותו:

ודע שהיא מוטל בין שני צדיקים. אביו ובנו צדיקים נמלט ויש לו חלק לעה"ב כמו אחז כדתנן במתני' זה שהוא עושה צדקה. דכתיב בצדקה פתוח תפתח את ידך לו:

הא סקא. והא מעות והא המדה תן לי יבול לאכול ואין הדבר כן שפעמים רבות שאי אפשר להשיג תבואה אא"כ נתן המעות מקודם כך בצדק אע"ג שהדבר ברור שפעלו ישולם כדכתיב בחנוני נא בזאת מ"מ אין לבקש פירותיו מיד כי פעמים השכר שמור לבניו:

הוא שמשה אמר לישראל וזכרתי את בריתי יעקב כו'. דאין לפרש דקאי אברית שכרת עמו לו ולזרעו ולא משום זכותא דיעקב א"כ בברית דיעקב לחוד סגי ול"ל דיצחק ודאברהם ועוד למה נחשבו אחורנית אלא ה"ק אם אין זכותא דיעקב לחוד כדאי הא איכא זכותא דיצחק כו' ש"מ זכותם נשאר לבניהם אחריהם:

ויחן ה' אותם וירחמם. ויפן אליהם למען בריתו את אברהם יצחק ויעקב ולא אבה השחיתם ולא השליכם מעל פניו עד עתה עד אותה השעה זכר להם ברית אבות אבל מכאן ואילך השליכם ולא פנה אל ברית אבות:

ואיש לא יצילנה מידי. ולא קאמר ואין מי שיצילנה אלא ה"ק אפי' אותן שנקראן איש לא יצילנה מידי:

היום יודע. שאתה זוכר ברית האבות מדקאמר היום יודע ותו לא מכלל דתמה וע"י רחמים הוזכרה להם בימי חזאל:

ולשלום אין קץ. על כסא דוד ועל ממלכתו להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה מעתה ועד עולם קנאת ה' צבאות תעשה זאת משמע דוקא קנאת ה' תעשה זאת אבל לא זכות אבות:

ולא ישכה כו'. משמע שאף שיגרום העון שלא יעמוד לנו זכות האבות מ"מ לא יהא נפסק זכותם בזה ולא ישכח לעולם:

חד אמר. כהאי דאמר על ספרי התורה הנך ספרים לשון בזיון זהו אפיקורס:

וחרנא. ואידך אמר כהאי דאמר על התלמידי חכמים הנך רבנן והוא לשון ביזוי והל"ל רבותינו שבמקום פלוני ואפיקורס הוא לשון אפקירותא וחוצפה:

לכיפה של אבנים. זה שמבזה את התורה אפילי בדיבור אחד אין לו חלק לעה"ב דדמיא לכיפה של אבנים כשנטלן אחת מהן נופלין כולן ה"נ אחרי שכבר עבר לבזות דבר אחד סוף לבזות כולן ולא דמי עובר עברה למבזה ואידך אמר דדמי לבית מלא תבן אע"פ שניטל ממנו כל התבן הכתלים מתקלקלים מפסולת שנשאר אחריו ה"נ אף שמודה בתורה ואינו מבזה אלא דבר אחד מתקלקל יסודי התורה ובסוף כל הבית נופל:

קרח עשיר גדול היה. לכך מלאו לבו לעמוד נגד משה:

תיסברן. אוצר גנזי פרעה שהיה בין מגדול ובין הים נגלה לו כשחנו שם ישראל והכי גמיר להו:

אפיקרסי היה. שכפר ביסודי התורה א"נ שביזה ת"ח:

מאי שתהא חייבת בציצית. כלומר שיצא תכלת בציציתו:

גדילים תעשה לך. מכל מקום בית מלא ספרים. לאו דוקא מלא אלא שיש בו ספרים הרבה והוא ג"כ בית דירה לבני אדם:

אם נברא לארץ פה. לרעה:

ואם לא יברא לה מעכשיו. והיינו דכתיב ואם בריאה יברא:

שלשה כפרו בנבואתן. כלומר אמרו שנבואתן שקר אם לא יתקיים אשר שאלו מאת ה':

פונדייה חגורה כלומר להחזיק דבריהם כמו החגור שמחזיק כל הגוף:

ואם לאו. אני אומר שאתה הסיבות לבם אחורנית שלא ישמעו תוכחתי להודיע שאין בנבואתו ממש:

אף שמותיהן. שחתמו עצמן על שטרות שביד אתרים פרחו מן הקלפים לקיים ויאבדו מתוך הקהל:

טמסותיהם. קלפים שעושים מן קליפה של עץ :

אפי' מחט. כלומר אפי' דבר קטן משלהם ביד אחרים נבלע וע"ז נאמר ויאבדו מתוך הקהל:

ומי נתפלל. על בני קרח דכתיב מזמור לבני קרח גם בד"ה נזכרו בניו א"נ על עדתו קאי אך קשה מנ"ל שהתפלל אדם עליהם:

יחי ראובן. שהיו עצמותיו מגולגלין בארון התפלל עליו שיחיה וכמו כן התפלל על בני קרח שהיו מגולגלין ומיתורא דואל ימות קדריש ליה:

כך היתה. כמו שהיו עצמות ראובן מגולגלים כך היתה בני קרח או כל עדתו מגולגלין ושוקעים ויורדים עד שהתפללה חנה עליהם:

אף הקורא. המבלה זמנו בקריאת ספרים חיצונים שאין בהם אלא דברי רוח כגון ספר בן סירא ובן לענא אין לו חלק לעה"ב:

אבל ספרי המרים. ספרים שנכתב בהן חכמת חיצונות:

הקורא כהן כקורא באיגרת. שאדם קורא לצורך עניניו שאינו מעיין בהם אף אלו מותר לקרותן דרך עראי אבל לא יוציא זמנו בהן:

ויותר מהמת בני הזהר. עשות ספרים הרבה אין קץ להג הרבה ויגיעת בשר וה"ק בשאר ספרים שאינן ספרי תנ"ך ומחכמי תורה להגיון ולדבר בהם באקראי ניתנו אבל לא ליגע בהם:

כדרור נאות. כמרגליות הנאות:

ד"א ככדור בנות. שמשחקין בו וזורקין אותו מיד זו ליד זו וסופו לנוח ביד אחד מהם כך ניתנה התורה מזה לזה:

שלשה שמות. יש לה כלי שמנהגין בו הפרה:

שהוא מורה דעה בפרה. איך תלך:

בשביל ליתן חיים. מזונות לבעליה:

עאכ"ו. לעשות לי כלי כזה ואין דבר בעולם המסוגל לכך כמו התורה כמאמרם אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש:

וכמסמרות נטועים. סיפא דקרא דדברי חכמים כדרבונות:

ולמה לא אמר וכמסמרות קבועים. או כאילנות נטועים:

בחרו להם. מעתיקי קהלת לומר כן כדי ליתן לדברי התורה הכח של הברזל אך ברזל הנעוץ בדבר אפשר לשלכו משם מה שאין כן שרשי אילן א"א לשלפם אלא ע"י טורח גדולה לכך שיבחו התורה בכח הברזל ובשרשי הנטיעה שקשה להנטל:

ה"ג כך כל מי שפשטו חכמים ידיהם בו אע"פ שחזרו כו'. יה"פ כך כל מי שנדוהו חכמים אע"פ שהתירו לו נידויו נשאר רושם בו וסוף לקבל עונש עליו בעה"ז:

מה משמרות. כהונה כ"ד כמפורש בד"ה:

אף המסמרים. שבסנדל המסומר כ"ד:

כמה מסמרים יהיה. בסנדל המסומר ויהא מותר לצאת בו בשבת דאמרינן התם ל"ש אלא לחזק אבל לנוי שרי ומיבעיא ליה כמה מסמרים יהיו בו ומיקרי למי:

כנגד חמשה חומשי תורה. שהן יסודות ועיקרי מעמידי תורה כמו המסמר חזק הבנין:

וכימיך. כימי השבוע הוא החוזק כלומר מקום שהרגל עומד עליו ששם הוא דבאך ועיקר אסמכתא ארישא דקרא דכתיב ברזל ונחשת מנעליך וכימיך דבאך:

תשעה. דקחשיב ברזל ונחשת לשתים וכימיך הם שבעה הרי תשעה וי"מ כנגד תשעה ירחי לידה ואין לזה אסמכתא כלל והראשון נ"ל:

נותן י"ג בזה וי"א בזה. שנים הם שוין אינן נראין שנעשו לנוי א"נ משום זוגות:

כלבת. מסמר ששני ראשיו חדין וכפופין ונועץ שני ראשין בעץ:

ה"ג מהו ליתן ע"י מנעול א"ל שרי. וה"פ א"ל מנעול מותר שלא גזרו אלא בסנדל:

מהו ליתן. כל המסמרות על סנדל אחד ובשני אינו נותן כלום מי הוי כסנדל המסומר ואסור או לא דבכה"ג לא גזרו רבנן:

א"ל שרי. דבשני סנדלים גזרו ולא בסנדל אחד:

אין מגרדים מנעלים וסנדלים הישנים. בשבת בגב סכין שיהו נראין נאים מפני שקלפו והוי ממחק:

אבל סכין ומריחין אותם. במים דאין כאן חשש מלאכה:

ותלמידוי דר"ח הגדול הראשונים שהיו לו בילדותו אמרו ששמעי מגרדים ותלמידיו האחרונים שהיו לו בזקנותו אמרו משמו אין מגרדין:

ה"ג שאלון לרב א"ל אין מגרדין וה"פ שאלו לרב איך שמע מר"ח ואמר אין מגרדין:

הא אוילה כו'. כלומר הא רב שהוא אחד מתלמידי ר"ח הראשונים דאמר אין מגרדין:

נהנין. נוהגין היינו כשהיינו יושבין לפני רב למשוח ולרחוץ מנעלים בשבת אבל לא מגרדין:

אא"כ הילך בהן מבעוד יום. ויודעין שהן כמדת רגלו דאל"כ חיישיני שמא לא יהיה למדת רגל ואתי למישלפא ואתויי ברה"ר. ולא אמרו אלא במנעול של אשה שהיא מקפדת אם אינו מכוון למידת רגלה אבל יצאה בו היכירה בו שמכוון היא לה אז אינה מקפדת:

כמה. ילך בהן מבעוד יום ויהא מותר לילך בו בשבת:

מן בית דכה דבד קפדא כו'. מן בה"מ הגדול דב"ק עד בה"מ הגדול דר"ה:

מן כנישתא רב בלאי. מן בה"כ של בבליים עד מקום דירתו דר' חמא וכל אחד נתן סימן הידוע במקומו:

והוא בתוך המנעול. החדש מפני שהמנעיל נהנה ממנו ונמצא מעבדו:

ונותנת בתוך המנעול. והיא שלא יהא בשמן הנישוף מן הגוף כדי לעבד את העיר אלא לצחצחו:

ומתעגל. ומתגלגל:

קטיבליא חדשה. עיר שלוק שעושין ממנה משטחות לשלתן ולמטה:

להתעגל עליה. שנראה שעושה לעבד העור שהשיש אינו בולע דבר ונבלע כולו בעור:

עריבים לשומעיהם כמסמרות נטועים. במקום הראוי שהוא דבור על אפניו ויפה לעין רואיו הם מרים לשומעיהן כמסמרות המונחים שהאוחז בהן עוקצין אותו:

שנאמרים באסיפה. בחבורה כדדרשינן חרב על הבדים חרב על היושבים בד בד ועוסקים בתורה:

דברי הימים. דרשות הנאמרים בי כדאמרינן בבבלי פסחים בין אצל לאצל טעוני ארבע מאה:

הרי אני הולך. מארץ לח"ל ומביאו משם שבארץ אף אם יתכנסו כל החכמים אין בכחם לדרשו ואייתי ליה הכא שהאסיפה מועלת הרבה להבין האמת לאשורו:

אלא כשומעו מפי גדול כו'. כמאמרם קבל האמת ממי שאמרו ודריש לקרא הכי דברי חכמים אדם שאומר דבר חכמה אפי' הוא קטן יהיה בעיניך כדרבונות כאלו אמרם גדול שיודע ללמד לאחרים וכאלו שומעה מפי נביא שדבריהם הם כמסמרות נטועות וכשומעה מפי חכם שהם בעלי אסופות כדאמרינן בסמוך וכשמעו מפי משה הנקרא רועה וכשומעה מפי הגבורה וזהו שאמר נתנו מרועה אחד:

ובלבד ברוקק. שכן דרך מלחשים לרקק קודם הלחש ואסיר להזכיר פסוק על הלחישה:

אפילו. לוחש פסוק נגע צרעת וגו' שאין בו שם שמים נמי אין לו חלק לעה"ב:

כגון. הנך כותיים כשנשבעים פורטים אותיות השם:

נקרא בא"לף דלי"ת. וזה שקורא אותו ביו"ד ה"א ה"ל הוגה השם באותיותיו:

מתני' ג' מלכים ור' הדיוטות. אע"פ שגדולים וחכמים היו אין להם חלק לעה"ב שלא היתה אמונתם שלימה ואע"ג דבלעם מעכו"ם היה ואנן כל ישראל יש להם חלק לעה"ב תנן משום דקיי"ל חסידי א"ה יש להם חלק לעה"ב קמ"ל בלעם אע"ג שידע דעת עליון לא היה מחסידים:

ירבעם. דכתיב ויהי בדבר זה לחטאת בית ירבעם להכחיד ולהשמיד מעל פני האדמה להכחיד בעולם הזה ולהשמיד לעולם הבא:

אחאב דכתיב והכרתי לאחאב משתין בקיר ועצור ועזוב בישראל עצור בעה"ז ועזוב לעה"ב:

ומנשה. דכתיב ויעש הרע בעיני ה' כאשר עשה אחאב מה אחאב אין לו חלק לעה"ב אף מנשה אין לו חלק לעה"ב:

בלעם. נתן סימן בעצמו אמר תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו אם תמות נפשי מות ישרים תהא אחריתי כמוהו ואם לאו הנני הולך לעמי:

ודואג. דאמר עליו דוד גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מתהל ושרשך מארץ חיים סלה:

אחיתופל. דכתיב אנשי דמים ומרמה ודרשינן דקאי על אחיתופל ודואג וכתיב כי פי רשע ופי מרמה עלי פתחו יהי אחריתו להכרות בדור אחר ימח שמם בעה"ז ויכרת מארץ זכרם בעוה"ב:

גמ' וכולהם. ג' מלכים דתנן במתני' כל אחד חידש עבירה חדשה ולכך מני הני מכלל מלכי ישראל אע"פ שרובם חטאו:

וכי מה עשה ירבעם. מאי הוסיף וקאמר שעשה שני עגלי והב:

והלא כמה עגלים עשו ישראל כשהיו במדבר א"כ אין כאן הוספה:

ומשני תני רשב"י כו' ואחד דימוסים לכולן. אחד כוללת ומשותפת לכולן והוא הוסיף ועשה שנים להכלל:

ה"ג ומ"ט ויאמרו זה אלהיך הרי לי"ב שבטים ויאמרו אלה אלהיך דיומוסיא אחת לכולן. וה"פ בנחמיה כתיב אף כי עשו להם עגל מסכה ויאמרו זה אלהיך משמע די"ב עגלות עשו דז"ה בגימטריא י"ב ואחד שעשה אהרן היה דימוס לכולן וירבעם עשה שני דימוסאות (ודלא כי"מ):

ויהי הנקל. היותר קל שבחטאת אחאב היה לכתו בחטאת ירבעם בן נבט:

ופריך והלא קילותיו כו'. וכיון שאחאב קלקל יותר ה"ל למנותו תחלה במנין אלו שאין להם חלק לעה"ב אע"ג שירבעם קודם לאחאב בזמן מ"מ לענין עונשם שאין להם חלק לעה"ב ראוי למנות אחאב תחלה שהוא המקולקל שבכולן:

ומשני שהוא. ירבעם התחיל בקלקלה לומר שעבודת ה' תגרום חזרת המלכות לבית דוד הלכך נמנה תחלה:

מה. היה אחאב עושה היה מקשט עצמו בכל יום ועומד לפני חיאל שר צבאו ואומר לו כמה אני שוה היום והוא אומר לו כך וכך והוא מפריש ערכי לעכו"ם:

הה"ד יען התמכרך. לשון מכירה:

עבד. עשה דרש בפסוק זה רק וגו' ששה חדשים לגנאי לאחאב ליחס לו כמה רשעיות שאפשר ללמוד מפסוק זה:

אתא. בא אחאב אליו בחלום הלילה וא"ל מה חטאתי לך ומה פשעתי לפניך הלא יש לך לדרוש ראש הפסוק לזכותי שאיזבל השיאני ולא סוף הפסוק לחובתי:

חיאל מן יהושפט. ממלכות יהושפט כלומר עירו היה ממלכי יהודה שמלכו אז על בנימן ובית האלי היינו בית אל שהיה מבנימן ויריחו נמי היה בבנימן א"כ למה אמר בימי אחאב בנה חיאל יריחו טפי ה"ל לתלות הקלקל הזה ביהושפט שהיה לו למחות בדבר:

אלא שמגלגלים כו'. ע"י שהיה שר צבא אחאב מלא לבו לעשות כן ולא שמע למלך יהושפט:

וכשגוב צעירו. ממשמע שנאמר באבירם בכורו איני יודע ששגוב צעירו מה ת"ל שגוב צעירו אלא ה"ק באבירם בכורו לא ה"ל ללמוד שעלה בדעתו לומר קללת יהושע אינה אלא לדורו ודייק ליה מקללת משה שלא נתקיימה באחאב אלא ודאי שהקללה היתה לדורו לחוד אבל שגוב שראה שנתקיימה מקצת ה"ל ללמוד שלדורות נאמר קללת יהושע לכך נעשה צעיר שהיה מתמוטט והולך א"נ לא חיאל עצמו בנאו אלא בניו ברשותו בנאו וקמ"ל שהם עצמם גרמו עוונם ולרבות ממונם עשאו. כדבר ה' כו'. והיכן דיבר ה' חרם בקרבך ישראל לא תוכל לקום מפני אויביך ומשמע נמי שלא תהיה תקומה לעובר על החרם והיינו שיהיה מתמוטט והולך:

מה ענין זה אצל זה. מעיקרא כתיב בימיו בנה חיאל בית האלי יריחו כו' ובתר הכי כתיב ויאמר אליהו וגו' ולא קרב זה אל זה אלא כך היה המעשה אמר הקב"ה לאליהו חיאל זה שמתו בניו גברא רבא הוא וראוי שתלך אצלו לנחם אבל והודיעו ששוגג היה בדבר כדכתיבנא. א"ל. לית אנא הולך אצלו א"ל הקב"ה ולמה א"ל אליהו אם אני הולך ואחאב שם והם אומרים דברים נגד רצונך ומכעיסין איתך אי אפשר לי לסבול הדברים ההם א"ל הקב"ה זיל ואם הם אומרים דברים להכעיסני כל מה דתגזור אני מקיים. אזל. הלך אליהו מצאום למנחמים שעוסקים בהאי קרא וישבע יהושע וגו' כלומר מקללת יהושע מתו בניו:

אמר. אליהו ברוך הוא אלהי הצדיקים שמקיים דבריהם והיה שם אחאב:

א"ל אחאב וכי מי גדול. מחבירו משה או יהושע:

מילוי דמשה. דברי משה לא נתקיימו ודברי יהושע יתקיימו בתמיה אלא ודאי גם משה מעצמו קילל ואין הקב"ה מקיים דברי נביאיו:

אם כדבריך שאין ה' מקים דבר עבדיו הריני גוזר שלא יהיה מטר ואם כדבריך לא יעשו דברי רושם:

שלש שעות נתענה. דהכי הל"ל ויצום ויהלך אט וישכב בשק אלא סמיך שכיבה לצום לומר דצום הוי כשיעור שכיבה וליכא למימר שיעור שכיבה ממש דטובא הוה אלא כשיעור שכיבת בני מלכים ביום והיינו שלש שעות:

יחף. שההולך יחף אינו יכול לרוץ מהרה והולך מתין דאל"כ קשיא לאט משמע איפכא שהיה מכוסה כמו וילט פניו באדרתו ואפשר שני שרשים הם:

ראה מנה טובה כו'. משום דקשיא מאי לאמר לאחרים אלא ללמד כחה של תשובה לדורות:

וכי מה עשה אחז. רעה חדשה שלא נעשה מלפניו:

ע"י שבנה כסא בעזרה. לישב עליו. ה"ג ואת מוסך השבת אשר כו'. גג אהל עשוי לצל לשבת תחתיו בעזרה ביום השבת:

שאחז בבתי כנסיות כו'. שסגרן:

לפידגוגו. למגדלו:

והיה מבקש להרגו. מרוב טרחתו:

אם אין תיישים אין צאן. כי אין מי שיפרה וירבה והצאן הנמצאות יכלו מעט מעט:

אין עולם. מתנהג כראוי:

אם אין קטנים. תינוקות של בית רבן:

אין חכמים. גדולים שאין צריכין ללמוד מאחרים:

אין נביאים. שאין הנבואה שורה אלא על חכם:

אין הקב"ה משרה שכינתו על ישראל. שע"י עסק התורה וב"כ וב"מ משרה שבינתו בארץ כדאמרינן הקב"ה מקדים שכינתו בבי כנישתא וכן העוסק בתורה שכינה כנגדו כדאמרינן אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה:

אין לך שעה קשה כו'. כי בסור ההשגחה מעותדים לכל רעה וכל החפץ שולט בהם אבל אם נענשים בהשגחה העונש מעורב ברחמים כדכתיב מחצתי ואני ארפא מכה בחדא ידא ומרפא באחרינא:

מאותה שעה. ואפי' באותה שעה שהיא קשה מכולם אני מקוה לו שלא תתבטל התורה מאתנו שכך הבטיחנו בסיני כי לא תשכח מפי זרעו א"כ אין אתה מועיל כלומר בהסגרות הבתי כנסיות וב"מ כי אנכי ותלמידי לא ישבתו מלימוד התורה:

וכי מה עשה מנשה. אלעיל קאי דקאמר וכולן חידשו עברות ובעי מה חידוש עשה מנשה:

כתיב בימי כו'. מייתי ליה הכא להגדיל עון מנשה כי מלבד שהיה נביא ה' אף זקנו היה ואפ"ה הרגו:

דלא בעית. שאין אתה רוצה לקיים לך בנים שלא נשא אשה:

א"ל. ישעיהו אמור לי טעם טעותך שלא נשאת אשה:

א"ל. חזקיהו ראיתי ברה"ק שאני מעמיד בן רשע אמרתי מיטב שלא לישא אשה:

סב. כלומר היה לך ליקח את בתי לאשה אולי בזכותי ובזכותך יצא ממך אדם טוב ואפ"ה לא יצא ממנו רק אדם רע:

וכילי. אדם עשר רעה אחת שהוא קמצן גורמת לו שכליו רעים כך פעמים אע"פ שהאבות צדיקים גדולים רעה אחת הנמצאת בהם גורמת שבניהם רשעים:

לא לך אנא שמע. שכבר נגזר הגזרה ואין תקנה בדבר אלא אני קופץ לאחוז במה שאמר לי זקני שלמה המלך כי ברוב חלומות ודברים הרבה את האלהים ירא ושלשה דברים אלו עיקרן מפני היראה דלא שייך תפלה אלא לפני מי שיראין ממנו וכן התשובה גם הצדקה היא מפני יראת העונש כדדרשינן כי בגלל הדבר הזה גלגל הוא שחוזר בעולם:

ויכנעו עמי. והכנעה לא קחשיב שהיא כוללת שאי אפשר לעשות שלשתן בלא היא שאין אדם מתפלל לאחר אא"כ הכניע לבו לפניו וכן הצדקה כדכתיב השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל ותשובה פשיטא שאינה בלא הכנעה:

אני בצדק אחזה פניך. שע"י פרוטה שנותן לעני זוכה ורואה פני שכינה:

מיד ויסב. התחיל בתפלה המוקדם בפסוק א"נ סבר בחד מינייהו סגי ותפלה בידו לעשות מיד ותשובה לא היה צריך כו' דצדיק היה וכדאמר זכור אשר התהלכתי לפניך וגו':

לאיזה קיר נשא עיניו. דליכא למימר לקיר ממש הל"ל ויסב עצמו אל הקיר מאי פניו אלא ודאי שנתן דעתו ורצונו לענין הנרמז בקיר ובעי מאי קיר דקאמר:

כולהן היו ניצולין בזכותה. מדלא קאמר אתיה וכל אשר לה כדכתיב בשבועה אלא ואת כל משפחותיה משמע כל המשפחות הדבקות לה ניצילו בשכר שהצילה המרגלים ולא מחיוב שבועה:

כל הגרים אלו. דמאה וחמשים אלף נתגיירו בימי דוד כדמשמע קראי:

בני אדם גדולים היו. אע"ג דהאי קרא ברשעים איירי דכתיב בסופיה וטמאו את שם קדשי הכי פירושא דקרא בתחלה היו גדולים ותפלה שעשו בביתם היתה מקובלת כאלו נעשית בבה"מ ואיו בינה רק הקיר אח"כ הרעו לעשות מ"מ מעיקרא נתקבלה תפלתם כ"ש שתקובל תפלתי בזכות אבותי:

שעשו לך כל השבח הזה. שבנו לך את בית המקדש:

קירות לבי המה לי. כמה קירות יש בלב שמשם כל הגידים מקבלים דם ומשפיעים בכל אבר מאברי האדם ודם הוא קיום הנפש ואמר פשפשתי בכל רמ"ח איברי מקום שקירות לבי באים ולא מצאתי אחד מהם שעשה במזיד שלא כרצונך ואפי' היו רובם עושי רצונך היה די להטותיני לתחייה עכשיו שכולם צדיקים לא כ"ש שתתן לי חיים א"נ מה הירא את ה' בלבבו ניצול מכל רע כדכתיב מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה אני שקיימתי מצותיך בכל רמ"ח איברי לא כ"ש שתרחם עלי:

א"ל. ישעיהו להקב"ה מעיקרא אמרת לי הכי לאמר לו כי מת אתה ולא תחיה ועתה אתה אומר אלי לאמר הנני מוסיף וגו':

א"ל. ישעיהו להקב"ה עוד יחזקיהו אדם גדול הוא ולא יאמין לדברי אלה שסותרים את הראשונים באומרו איך יתכן שבשעה מועטת נהפכה הגזרה ומדוע מיהרת לבוא והיה רוצה לעכב הדבר זמן מה:

א"ל. הקב"ה עניו גדול הוא ודרך הענוים לתרץ דברי חביריהם ולא עוד שמההכרח הוא למהר בדבר עד שלא יצא הקול מנבואה הראשונה ויהיה ח"ו פגם לנבואתך:

העיר כתיב לרמוז שעדיין לא יצא הקול בעיר:

כד דקם מנשה. כשעמד מנשה למלך:

הוה. היה רץ אחרי ישעיהו להרגו והוא ברח מלפניו ולא מצא מקום לברוח וברח לארז ובלעו הארז שלא יראנו:

חסר ציציתה. טליתו שלא היו נבלעים בארז ובאו ואמרו לפני מנשה שכאן הוא ואמר להו לכו ונסרו הארז ונסרו להארז ונראה דם נוטף ממנו:

ולא אבה לסלוח. למה לי דהא כתיב רישא על פי ה' היתה ביהודה להסיר מעל פניו כחטאת מנשה אלא דאף לעה"ב קאמר דאין לו סליחה:

ופריך והא כתיב בגלל מנשה כו'. משמע שעונשו היה בשביל מה שעשה הוא בעצמו ולא בשביל רציחת ישעיהו הנעשית בשליחותו:

ומשני נאמר התם עד שלא עשה תשובה אבל התשובה היתה מכפרת על שאר עבירות חוץ מהריגת ישעיהו:

ופריך והא כתיב על כל הכעסים כו'. משמע דעל כולם לא היה לו סליחה:

ומשני נאמר. אף מקרא זה נאמר קודם שעשה תשובה:

ופריך והא כתיב כי הוא אמין הרבה אשמה. משמע שאשמות מנשה אביו היו קיים ועוד איך נאמר שהרג ישעיה הא לא מצינו באמון שהרג אחד מנביאי ה':

ומשני לא הוסיף אמון לחטוא אלא שחידש עברם שלא עשה מנשה והיינו שבא על אמו כמפרש בבבלי בפרקין:

והכתיב כו'. כלומר ותדע דהא כתיב וגם דם נקי כו' פה לפה ש"מ שהרג ישעיהו וכדמסיק:

בבירו מיניקא. בבירה העשויה כמו מינקת כפופה וי"ת בשלשלאין מולא. דוד:

לא הניח כו'. דכתיב וכהיצר לו חלה את פני ה' אלהיו גו' אבותיו מכלל עד השתא לפני אלהים אחרים נכנע:

והיו מה"ש מסתמין את החלונות. כלומר מיד שבא קולו היו סותמין אותו ולמדו עליו חובה כדמסיק:

אני נועל דלת בפני כל בעלי תשובה. דכתיב וכהצר לו חלה את פני ה' אלהיו ויכנע מאוד מלפני אלהי אבותיו ויתפלל אליו ויעתר לו הרי שלפי הנראה עשה תשובה ואם אינו מקבלו נועל דלת בפני בעלי תשובה שיאמרו אם תשובת מנשה לא נתקבלה כ"ש תשובתם ומה"ש אמרו אחרי שהפליג ברשעו אין לחננו:

חתר לו חתירה. כלומר מצא לו זכות קטן שעשה ובו ריחם עליו:

בערבייא. קורין לחתירה עתירה א"כ הא דכתיב ויעתר לו הוה כאלו כתיב ויחתר:

במה השיבו. דכתיב וישמע וישיבהו משמע תיכף בשעת שמיעה השיבוהו ובעי במה השיבו:

ברוח השיבו. מיד בשעת שמיעה נשב הרוח והשיבו לירושלים. אית דין כו'. ידע מנשה כי ה' אלהי עולם הוא אלא שכפר בשכר ועונש:

וכי מה. עברה חדשה שעשה בלעם דאמרינן. לעיל וכולן חידשו עבירות (דלא כי"מ):

ע"י שנתן עצה כו'. זו היא חדשה לו שנתן עצה להחטיאם וגדול המחטיא את חבירו יותר מן ההורגו. א"ל אלוה של אומה זו כו' דכתיב הן הנה היו לבני ישראל וגו' בדבר בלעם:

א"ל. בלק וכי ישמעו לי המואבים למסור בנותיהן לזנות א"ל בלעם העמד בנותיך תחלה והם רואין גם הם יעשו כן:

הה"ד ראש אומות. צור היה ראש לחמשה נסיכי מדין והפקיר בתו לזנות.:

קנקלקין. אהלי קלעים כמי שעושים בשווקים:

מבית הישימות עד הר השלג. נגד מחנה ישראל שהיו חונים מבית הישימות עד אבל השיטים:

כיסנין. פת העשוי כמין כיסנין מלאים דבש ושקדים ואגוזים ואוכלים אותן בבתי משתאות היכנס. וברור לך:

ועדיין לא נאסר. לישראל סתם יינן כממש יין נסך של עכו"ם שהוא אסור מן התורה אבל סתם יינן דניאל גזר עליו:

הפוער עצמו לפעור. שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי זו היא עבודתו:

ה"ג זו היא עבודתו והיתה אומרת לו הינזר כו'. וה"פ היתה אומרת לו סור נא מתורת משה:

ויגזרו לבשת. חזרו מתורת משה לבשת מפני תאות הבשת א"נ חזרו מתורת משה לעבודת פעור שהיא לבשת ולכלימה לעובדיה:

עד שנעשו שקוצים. שכפרו באביהם שבשמים:

מה המסמר. למסור מעל בה' דריש לשון מסמיר וכאילו כתיב לסמור מעל:

בלא עץ. כשניתק ממקום שהיה תקוע בו ניתק קצת מן העץ עמו כך פעור כו':

. בסיבתה. יהודי ששמו סיבתה והוא מעיר ששמה אולם (ודלא כרש"י דף ס"ד):

מקלסין. משבחין:

גופתה אריה. שם עיר:

מגלגל בחבית ממקום למקום:

שרו של פעור. ראש הכומרים שבבית פעור:

בא אליו. השר בלילה השני ואמר למנחם מדוע אתה מבזה אותי ולא היה בידו שפוד ונתיירא ממני והבטיחו שלא לבזותו עוד:

הביאו לי פר אחד כו'. לזבחו לפעור ואח"כ ישתחוה לה:

אמרו לו. הכומרים:

סניגורים. עבדיו שהיו עמו לשמירתו:

ויהיו הורגים בחטאים דהוקע אותם אחוטאים קאי:

כל חד מינכון יקטול תרי. דהרגו איש אנשיו משמע כל איש יהרוג אנשיו ומיעוט אנשיו תרי:

מהו לעיני משה. לפני משה מיבעיא ליה:

כאיניש. כאדם האומר הרי הדבר בתוך עיניך:

ואין טלפיה סדוקות. וכי אינה אסורה כבהמה טמאה שאינה מפרסת פרסה כלומר אין שום חילוק בין מדינית זו לציפירה אשתך שגם היא מדינית ולמה תהיה זו טהורה וזו טמאה והבל פצה פיו צפורה נישאת למשה קודם מ"ת ולאחר מתן תורה נתגיירה ככל נשי ישראל משא"כ כזבי לא נתגיירה עדייו אין כאן אדם שיהרגנו. שאין לך מבזה ת"ת גדול מזה וה"ל אפיקורס שהוא מבזה דבר ה' והוא מן המורידין ולא מעלין ואף שיהרג ע"י שבטי מ"מ ראוי לקנאות קנאת חכמי התורה אפי' במקום שיש סכנת נפשות:

היכן הם האריות. שבטים שנמשלו לאריות שמוסרים נפשם על קידוש השם כגון הודה שקפץ תחלה לים ידן במעשה דשמשון בנימן מרדכי ואסתר:

מתוך סנהדרין שלו. דכתיב מתוך העדה ואין העדה אלא סנהדרין כדכתיב וסמכו זקני העדה שהיו יושבים ודנין כדכתיב קח כל ראשי העם ואמרינן חלוק להם בתי דינין לדונם דיני נפשות על עון פעור:

התחיל מסתמך כו'. שהיה ירא מפני שבט שמעון שהקיפוהו:

ששבטו של לוי אצל שבטו של שמעון בכל מקום. בשכם כתיב ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי כו' במכירת יוסף ויאמר איש אל רעהו בברכת יעקב שמעון ולוי אחים ה"נ נהיה בעצה אחת:

שמא התירו פרושים. תלמידי חכמים הפרושים במאכלם ובבגדם משאר העם התירו את הדבר לזנות את בנות מואב:

דרכן לפרוש זה מזה. כשאיש ואשה מזדווגין ומרגישין שאדם נכרי בא לתדרן דרכן לפרוש קצת ולראות מי הוא:

מפני הנוקרנין. בני אדם המנקרים על כל עושי טוב לחפש עלילות שאפשר למצוא לתלות בהם בוקי סריקי גם כאן יאמרו מפני שלא רצו למלאות תאוותו הרגן לכך נעשה נס זה שידעו הכל שלא בא אלא לקנא קנאת השם:

ולא היו יכולים לציות על בני שבטו ואנשי מואב שהיו סמוכים כדאמרינן לעיל שבנו להם קנקילין נגד כל מחנה ישראל להצילן:

לא נשמטו מן הזיין. שלא היה נקב הזיין הולך ומתרחב שא"כ היו נשמטין אח"כ:

ה"ג הנס הששי כיון שיצא עמדו בני שבטו לפגוע בו ירד המלאך ונגף בהם כשראה פנחס את הנגף שהוא כו':

וכי מה בא לעשות. במדין שהוא מפתיר ארם נהרים היה וכתיב וישב בלעם למקומו:

בא ליטול. מזקני מדין שכרו. לא דברייך עבדת. לא מה שצוה עליך בוראך עשית שאמר לא תאור את העם כי ברוך הוא וכוונתך היה לקלל את ישראל אלא ה' עיכב על ידך:

דמר לך דאמר לך לא תלך עמהם והא דאמר אח"כ אם לקרוא לו:

באו האנשים קום לך אתם ה"ק אם קריאתם לך שתבא לשם ובידך לברכם קום לך אתם וכיון שבאמת היתה הקריאה לקלל לא היה לו לילך:

מאי על חלליהם. הרגו עמהם או בתוכם מאי על:

שהיה שקול כנגד כל חלליהם. שהוא לבדו רצה לעקר את הכל:

אין בהם ממש. ואין חשש עון במיתתם אף בלעם אע"פ שהיה נביא אין חשש עברה במיתתו:

שהיה צף. פורח באויר:

מראה לו את הציץ. שכתוב עליו קדש לה' וכל הקליפות בורחים מלפניו ואין להם כח לעשות דבר:

שכרו משלם. ועל חלליהם הייני מיתות הרבה שחנקוהו ודקרוהו בחרב ושרפוהו באש כאחד:

באו ישראל. כלומר הכהנים:

סידורו דוחה את השבת. דכתיב ביום השבת יערכנו:

לא לישתו ועריכתו דוחין את השבת. דמצי למיעבד מאתמול דאין התנור מקדש ולא מיפסלי בלינה:

להמית. את הכהנים הנמצאים בנוב עיר הכהנים שכעס עליהם על ששאלו הלכה לדוד בפניו:

מי היו. הנצבים דקשה ודאי הנצבים שרים היו ולא רצים אלא ה"פ דקרא ויאמר המלך לרצים שיאמרו להנצבים עליו שיפגעו בהכהנים לכך בעי מי היו הנצבים:

אלא הדין זונרא כו'. אלא איזור זה וכלי שרים אלו כמנהג המלכים היום מי שהמלך חפץ ביקרו נותן לו דמות כוכב עשוי מכסה ארוג ואזור על בגדו לסימן שגדול הוא בעיניו אמרו לו הנה הם טרופים לפניו ואין לנו חפץ בהם כלומר אפילו תורידנו מגדולתינו לא נשמעו לדברים אלו ודייק ליה מדכתיב ולא אבו עבדי המלך:

נתפסת כדג. שנאחז במצודה אחרי שלדבריך הם חייבים מיתה עליך להרגם כדכתיב יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו:

ויפגע בכהנים. שמנים וחמשה נושאי אפוד בד:

ופריך לא כן תני ר"ח כו'. ואיך הוו הכא פ"ה כהנים גדולים דכתיב נושאי אפוד בד וזה היה לבוש כה"ג:

ראויין להיות כה"ג והא דכתיב נושאי אפוד בד ראויין להיות נושאי אפוד בד:

כיצד נתרחק. שלא מצינו שמו עוד במקרא ש"מ שנתרחק ובעי כיצד נתרחק אחרי שהיה גדול הדור וראש סנהדרין:

אש יצאה מבית קדש הקדשים וליהטה סביבותיו. לכך פירשו בני אדם ממנו ודריש ליה מדכתיב יחתך ויסחך מאהל היינו מאהל מועד:

תלמידים. השוקדים ללמוד תורת רבם נזדמנו לו שלא תשכח תורתו מכל וכל והם למדים והוא שוכח:

לקיים מה שנאמר חיל. זו התורה הנקראת אשת חיל בלע שהיה דואג חכם גדול. ולמד הרבה ויוקיאנו ואמר הכל לפני התלמידים והם קבלו כל תורתו אבל תורה שבתוך בטנו יגרש אל משם יורישנו כמו אורישם מפני בני ישראל:

גדול בתורה היה. ולהגיד חכמתו מייתי הנך תרי עובדי:

את כל בחור. המובחרים שבהם והם הזקנים:

ויוסף. תלתין. שהתוספות כעיקר עוד מרבים עוד שלשים ופשטיה דקרא מפורש שלשים הרי תשעים אלף:

והוה. והיה הארון מגביה הכהנים מנהיגי העגלה למעלה והורידם לארץ וכן עשה כמה פעמים כי שלא בדין עשה דוד כדמסיק:

א"ל. דוד לאחיתופל אין אתה יודע למה הארון עושה כן:

א"ל. שלח ושאל לאותן חכמים שמנית לזקנים:

אמר דוד מי שיודע איך לעשות להקימו להארון שילך כסדר ואינו אומר יהא סיפיה שיחנק:

אמר. אחיתופל הביא קרבן ושחוט לפניו והוא עומד:

אמר הקב"ה לאחיתופל פסוק שהתינוקות קוראין אותו בבתי מדרשות לא אמרת ליה וזה להקריב קרבנות אמרת ליה לכך נענש שמת בחנק:

תימיליוסים. יסודות:

חפר ט"ו. פעמים מאה. אמה כלומר אלף ות"ק אמה:

ולא אשכח תהומה. שהיה צריך לחפור עד התהום כדי שיהו השיתין שבמזבח יורדין עד התהום:

ובסופא. מצא חרם אחד ורצה להקימו שחשב עדיין לא הגיע לתהום כי בתולת הארץ אין בה חרם:

א"ל. החרם לדוד כלומר כך חשב דוד בדעתו כאלו החרס אומר לו שלא יקימנו חזר ואמר לעצמו ומה חשש איכא בהקמתו השיב לנפשיה אפשר שזה הוא כיסוי התהום ואין לזוזו ממקומו אמר מה אני חושש מאימתי יהיה מונח כאו מימי בראשית א"א שהרי אז לא היה חרס בעולם שנעשה בידי אדם חזר ואמר בלבו אומר משעה שנתן הקב"ה התורה לישראל ואמר בסיני אנכי כו' ונרעשה הארץ ונשקעה וציתנה כאן להיות כבוש על התהום ואע"ג שמצא מקום לחוש בדבר לא חשש והגביהו כיון שהגביהו עלה התהום לשטוף העולם כולו במים והיה אחיתופל עומד שם אמר עתה דוד נחנק במים ואני אמלוך תחתיו אמר דוד מי שיודע להקים התהום שלא יעלה ואין מקומו סוף שיחנק אמר אחיתופל שם ולא נודע איזה שם הזכיר וקם התהום על מקומו ולא עלה כלל והיה עומד במקומו ט"ו מאות אמה תתת הארץ:

התחיל כו'. כיון שצריך שיהא התהום עולה מיהת מעט מעט סמוך לארץ ללחלחה התחיל ואמר ט"ו שיר המעלות כל שיר להועיל שיעלה מאה אמה כשיעור ט"ו מאות אמה שהתהום שקוע בארץ:

אע"ג כן. שאמר אחיתופל דבר להעמיד התהום נענש שבחנק:

דמתלה אמרה. שאומר המשל צריך אדם לחוש לקללת רבו אפילו על חנם:

מגלה שמסר שמואל לדוד. שבנין בה"מ כתוב בה איך יהיה כדכתיב ביה הכל בכתב עלי השכיל אמרה אחיתופל לדוד מעצמו ברוח הקדש וזכר זה להגיד חכמתו כדאמר לעיל שהיה גדול בתורה:

ומה. היה אחיתופל עושה להראות חכמתו לעיני העם:

כד. כשהיה אדם הולך אליו לשאול עצה ממנו בדבר הצריך לו אמר לו לך עשה כך וכך ואם אינך מאמין צא ושאול באורים ותומים והיה הולך ושואל ומצא שהוא כן:

כאשר ישאל. איש ידבר האלהים והאי איש קר' ולא כתיב וקשיא למה לא כתיב איש מפני שלא יכלו הכתובים לקרותו איש שהיה כמו מלאך בחכמתו:

כיצד נתרתק. שאבד חלקו לעה"ב:

ויחבוש את חמורו. ויצו אל ביתו ויחנק וכל המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעה"ב. דהקב"ה נושא להם פנים אפי' עוברים עבירה בפרהסיא כמעשה דבת שבע:

עם מי שהשעה משחקת לו. דחטיף ליה מזליה:

העצרת. חג השבועות:

זרעו חטים. ויהיו יפות שמצליחין באותה שנה:

ולא ידעין. והדבר ספק אם ברורה בטל ע"י שרוח צפונית מנשבת אע"פ שהיום מעונן או דלמא ברורה בשרב אבל אם היום מעונן אינה יפה:

עין צרה. במה בשעה שהיה אלישע יושב ושונה היה גחזי יושב על פתח בה"מ כתלו אין מקום לכנוס ותלמידים הבאים ללמוד רואין אותו ואומרים אם גחזי אינו מוצא מקום לכנוס ואיך נכנוס אנחנו והלכו להם והיתה משנתו נשנית ובן אדם לא מתהני כלום וזה מפני שהיתה עינו צרה באחרים שלא יהנו מאלישע:

כיון שנתרחק. אחר מעשה דנעמן מה כתיב שם ויאמרו כו':

לא. נשא המקום צבא התלמידים אשר נמצאו אז שם:

קדוש הוא ואין תלמידו קדוש. ייתורא דהוא קדריש:

שלא הביט בה מימיו. לכך קראו קדוש:

שלא. ראתה בטלית שישן בה טיפת קרי מעולם:

אמרה. אני הייתי מכבס בגדי אדוני ולא ראיתי בבגדיו מעולם דבר רע כלומר טיפת קרי:

שנתן ידו בהוד שבפיה. והיינו בין דדיה:

והוא לא. עשה כן אלא עבר על דברי אלישע דכתיב וגחזי עבר ודריש שעבר על דבריו:

כי. פגע. בו אדם ואמר לו לאן אתה הולך והוא אומר לו אני הולך להחיות מתים וזה שפגע בו אומר לגחזי אין מי שמחיה מתים אלא הקב"ה ואיך אתה אומר להחיות מתים ע"י תחבולה או רפואה:

אזל ליה. והיה גחזי הולך לו ולא עשה כלום כשחזר לגביה אלישע הרגיש בדבר ואמר לו יודע אני שאין אתה כדאי. שיעשה נס על ידך ואפי' היה הנער ישן לא היה ניעור על ידך ומדקאמר שהולך להחיות מתים משמע שבפעולתו יחיה המת וצ"ל דסובר שאין תחית המתים מן השם אלא אלישע רוצה לעשות זה ע"י תחבולה ש"מ שכפר בתחיית המתים:

בסוסו כתיב. והקרי בסוסיו לשון רבים אלא שהיה רוצה ליתן לאלישע כל מה שהביא כסף וזהב ואצטלית ולבושיו ואבנים טובות ומרגליות שהביא בסוסים רבים ולילך לו בסוסו לבדו ולא קיבל אלישע ממנו דבר:

מומה כתיב. חסר אל"ף לומר שלקח מנעמן מומו שצרעת נעמן נדבק בו. אזל. הלך והגיע אליו ולקח מה שלקח והטמין בעלייתו:

מיאנת מתן שכרן של צדיקים. דעיקר מתן שכרן שמקדשין שמו בין העמים וזה שריפא נעמן בלא קבלת שכר זה היה קידוש השם וגחזי חיללו ודריש ליה מדכתיב מאן גחזי ולא כתיב מאין גחזי:

וארבעה אנשים. מצורעים היו פתח כו' הל"ל אלא שכולן נתהוו מצורעים כאחת לכך שאל מי היו:

גחזי ושלשת בניו. שקללו אלישע צרעת נעמן תדבק בך ובזרעך:

מה אזל כו'. למה הלך לדמשק שהוא (ס"ל) [א"ל] ומה רצה לעשות שם ואמר שהלך לקרב גחזי להמקום שמאז שקילל לגחזי ריחקו בשתי ידיו ויצא מן הדת ונדבק בארם והלך אלישע לארם לקרבו ומצאוהו מוחלט ברעתו א"נ מוחלט בטומאתו וריפאו וסבר שמתוך כך ישוב ולא הועיל לכך כתיב היו מצורעים:

מכאן שדוחים בשמאל ומקרבין בימין. שמתחלה לא ה"ל לרחקו כל כך ולא היה צריך לילך אחריו למקום רחוק ולא נאבד גחזי:

אחד. שמת בו כדרך העולם שחולים ומתים מתוך החולי:

ואחד שדחה את גחזי. מדכתיב ואלישע חלה את חליו ש"מ שני פעמים היה חולה:

ואמרה המעמך ישלמנה. וכי עליכם לשלם תשלומי עונשי האדם ולמאוס בעושי רע ולפרט את מי שאין לו חלק לעה"ב כי אתה תבחר ולא אני וכי הבחירה בכם תלויה ולא בי הלא אינו תלוי אלא בי:

בקשו לצרף את שלמה. עם אותן שאין להן חלק לעה"ב דכתיב וילך שלמה אחרי עשתרות ויעש את הרע בעיני ה' ל"ל אלא רע בעיני ה' לעה"ב:

ונשטתח לפניהם. שלא למנותו עמהם:

הדר עילה. שם חכם:

הוה. היה רגיל להתפלל על הגשמים ונענה מיד כיון שנמנה עם החכמים למנות שלמה עם אלו שאין להם חלק לעה"ב היה מתפלל ולא נענה:

דורשי רשומות. פסוקים כדכתיב ואת הרשום בכתב אמת היו אומרים אף אחאב ומנשה וירבעם יש להם חלק לעה"ב:

שנפל ברמות גלעד. בקש שתהא מיתתו כפרתו:

אפרים מעוז. המלך שלו שהוא ירבעם שבא מאפרים יהיה לראשי לעה"ב:

זה אחיתופל. שהיה חכם שנקרא מחוקק ואתי מיהודה שקראו דוד מיודעי שהיה קרובו שבא מיהודה א"נ שהיה מגילה שהיתה אחת מערי יהודה:

זה גחזי. שלקה ע"י רחיצה וה"פ דקרא דוד דאתי ממואב הוא סיר רחצי גחזי שסר ונצטרע על עסקי רחיצה:

אשליך נעלי. אנעיל אותם בג"ע:

מיקל לון. מקלל את הגדולים דואג ואחיתופל:

עלי לפלש. לבקש להם זכות וע"י זה יאהבם דוד ויתרצה להם:

התרועעי. לשון ריעות:

מתני' לא ידון רוחי באדם. לא דין ולא רוח שאין עומדין בדין ואין להם רוח לחיות עם הצדיקים שיש להם חלק:

אבל עומדין בדין. קאי אדור הפלגה ואנשי סדום דבתרווייהו ליכא מיעוטא כדאיכא בדור המבול:

אביו ואלו. דור המבול ואנשי סדום אין עומדין בדין ולא פליג ר"נ אלא באנשי סדום:

זה דור המבול. דנקראו רשעים דכתיב כי רבה רעת האדם חטאים אלו אנשי סדום דכתיב רעים וחטאים לה' מאוד:

גמ' ואינו רואין. אינן עומדין כלל אפילו לידון:

וימחו מן הארץ. לא יהיה להם שום זכר כלל:

ה"ג ממשמע שנאמר לא ידון רוחי באדם לעולם למה נאמר אלא שאינן עומדין בדין. וה"פ לאחר מיתה אינן נידונין אבל בזמן תחיית המתים נידונין:

רי"א. לעולם קאי אלאחר מיתה אבל מגופא דקרא שמעינן שאינן עומדים בדין לאחר התחיה וה"ק בשעה שאני נותן רוח בשאר בני אדם דהיינו בזמן התחיה שעיקר החיות הוא ברוח דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים לא אתן רוחי בהם:

בשעה שאני נותן מתן שכרן של צדיקים והיינו דקאמר לעולם שצדיק נקרא עולם כדכתיב וצדיק יסוד עולם אבל לאחר מיתה נידונין:

שאיני מחזירה לנדנה. לנרתקה שנידונין בגיהנם אף לאחר התחיה ויהיו לחרפות ולדראון עולם דון דריש ליה מלשון נדנה כמו ינדון:

עיקר זריבתן. של הגשמים שבאו עליהם היו עונשן לחלוטן ותו לא נידונו ואתיא כתנא דמתני' דאמר לא דין ולא רוח:

מ"ט. כמו מנלן:

כעת יזורכו. בשעה שנתלחלחו בגשמים נצמתו ונאבדו מן העולם לצמיתות כדמתרגמינן לחלוטין:

בחומו. בחום שבמים נעקרו ממקומם:

בריתוחן. וכדמסיק ר' יוחנן:

בתהחלה הוא מכניס. חכה לתוך פיהם שלא יטיחו דברים כלפי מעלה:

ויעלני מבור שאון. הוא הגיהנם ושאון הוא מלשון שאנן שפירושו השקט. ומאי השקט יש בגיהנם אלא שאין שם שום רעש שמכניסין חכה לתוך פיהם ואין שם פוצה פה ומצפצף:

מקום שהן אומרים בו הוי הוי אלא לפ"ז ה"ל למכתב מטיט הוין וכתיב היון אלא שאומרים בו ג"כ ווי ווי והנו"ן שבסוף התיבה מורה על ריבוי שהרבה פעמים אומרים כן:

ויקבלו דינם ויהא להן חלק לעה"ב. אמתני' פריך דתנן דור המבול לא דין ולא רוח מה נשתנו אלו שנאבדו לגמרי:

ומשני על שם לץ לא שמע גערה. שהוכיחן כמה פעמים והתרה בהם שנים רבות ע"י נח לכך לא נידונו שאין בהם תועלת:

מאוד לעתיד לבא. שכל כך גדלה חטאתם שאינן ראויין שידונו ויוקבלו שכרם לעתיד לבוא ופליג אתנא דמתני' דאמר שעומדין:

וחטאים בג"ע. קסבר האי תנא על שש מצות בני נח נצטוו על הגזל ועל הדינין ועל ג"ע ועל ש"ד ועל ע"א וברכת השם נמצא במה שרעים אלו לאלו היינו גזל ודינין וחטאים אינן אלא ג"ע לה' זו ע"א וברכת השם מאד היינו שפיכת דמים בבבלי מסיים דכתיב וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאוד:

מתני' כורתי בריתי עלי זבח. שכרתו ברית עם המקום עלי זבחים ושלמים דכתיב ויזבחו זבחים שלמים וכתיב ויזרוק על העם ויאמר הנה דם הברית:

גמ' אשר נשבעתי באפי כו'. לעיל מיניה כתיב ארבעים שנה אקוט בדור דהיינו דור המדבר שהניעם מ' שנה במדבר ומנוחתי משמע לעה"ב שהוא עולם המנוחה ור"א סובר אע"פ שנשבע מיתשל. עלה כדקאמר נשבעתי ואקיימה פעמים שאינו מקיים ולא בא ר"י אלא לפרש דברי ר"א:

עליהם הוא אומר אספו לי חסידי כו'. כדפירשתי במתני' פעמים שאינו מקיים. כגון שנשאל על השבועה והתירו לו דאל"כ מאי רבותיה שקיימה אלא ה"ק שלא נשבע אלא לדבר מצוה ואז קיימה שאין נשאלין על שבועה שהיא לדבר מצוה והיינו דמסיים לשמור משפטי צדקך היתה שבועתי ולכך קיימה:

באפי נשבעתי וחוזר אני בי. מדקאמר באפי משמע יכול אני לחזור משבועתי לישאל עליה לפי שמחמת אפי ולא מדעת מיושבת נשבעתי ולא פליג חנניה אלא במשמעות המקרא וקאמר מגופה דהך קרא איכא למשמע שנשאלין על השבועה:

שעשו עמי חסד. שהלכו אחרי במדבר כדכתיב זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר:

שנכרתו על ידי. שנמולו במצרים על פי ה' או כריתות ברית שנכרת עמהם בסיני:

שעילו אותי. ואמרו זה אלי ואנוהו:

ונזבחו על שמי. כגון חור שנזבח בקדושת השם ומסתמא נהרגו אז עוד כמה חסידים:

ה"ג תני ריב"ק ועליהם הוא אומר ופדויי ה' ישובון. אותן שפדה ממצרים ישובון לעה"ב:

אלו ואלו. דור המדבר ועשרת השבטים:

אלו עשרת השבטים. שגלו לאשור:

זה דור המדבר. וה"ק והנידחים שהיו תחלה במצרים:

גמ' אינן רואין לעתיד. שאינן עומדין כלל לכך כתיב ויאבדו שלא יהיה להם שום מציאות אף אבדה האמורה כאן עתידה להתבקש ובאין לעה"ב והכי פירוש דקרא עדת קרח תעו כשה אובד ואתה ברחמיך הרבים בקש עבדך ותביאם לעולם הבא מצותיך לא שכחתי שקיימו כל מצוותיך כדכתיב כי כל העדה כולם קדושים:

מי נתפלל עליהן. לר"י בן בבא דאמר שהן כאבידה המתבקשת בעי מי ביקש עליהן:

יחי ראובן. שהיו עצמות יהודה מגולגלין בארון התפלל עליהן שיחיה גם על עדת קרח התפלל ומיתורא דואל ימות קדריש ליה:

כך היתה. כמו שהיו עצמות יהודה מגולגלין כך היתה עדת קרא מגולגלין ושוקעים ויורדים עד שהתפללה חנה עליהם:

מתני' עשרת השבטים. שהגלה סנחריב שנאמר וינחם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי:

אין עתידים לחזור. ממקום שגלו ולא בבניהם ובני בניהם קאמר אלא אותן שגלו עצמן אין להם חלק שרשעים היו אבל בניהם זוכים ומזכים:

שנאמר וישליכם. משמע שיהו כולם גולין במקום אחד אל ארץ אחרת והיינו עשרת השבטים שהגלם סנחריב והושיבם במקום אחד במדינת אפריק"א אבל שני השבטים לא גלו במקום אחד אלא נתפזרו בכל הארצות ועליהם הוא אומר אשרקה להם ואקבצם:

מה היום מאפיל. בבקר ומאיר בצהרים א"נ בערב אפל והולך ולמחרתו מאיר אף עשרת השבטים עתידין לחזור ויש להם חלק לעה"ב:

גמ' אם היו מעשיהן כיום הזה. ואינן עושין תשובה אינם חוזרין ולא יהיה להם חלק לעה"ב ואם לאו שיחזרו בתשובה אף הם חוזרין מגלות ויש להם חלק לעה"ב:

ה"ג אית מילין אמרין איתגייר אנטונינוס דאמר ר' חזקיה כו':

אם באין הן גירי צדק לעתיד לבא. כלומר כמו שהדבר ברור שגרים באים לעתיד לבא כך ברור הוא לן שאנטונינוס בא בראש כולם שגר צדק גמור היה:

ה"ג אית מילין אמרין לא איתגייר אנטונינוס שראו אותו יוצא במנעול פחות ביה"כ מה את ש"מ שכן אפילו יראי שמים יוצאין בכך:

אנטולינס אתא גבי דבי כו'. וה"פ מדיצא ביה"כ במנעול שנפחת למטה ולא חש לאיסורא דיה"כ ש"מ שלא נתגייר וקאמר הש"ס מה את ש"מ מזה אין הוכחה כלל אדרבה מזה שמעינן דאתגייר דהא אפי' יראי שמים יוצאין במנעלים שמכסין רגליהם ופחותים מלמטה:

ה"ג א"ל מייכלתני מן לויתן. כלומר אם הספיק חסידותו שיאכל מן לויתן לעתיד דאף שידע חסידי א"ה יש להם חלק לעה"ב היה מסופק אם זוכין לסעודת לויתן:

א"ל מאן אימר פיסחא. מן שה דפסח אלו היה פסח בימיו אמרת שאין אתה מאכילני ומן לויתן אתה אומר שתתן לי לאכול בתמיה:

א"ל. רבי מה אעשה לך בפסח גזירת הכתוב הוא וכל ערל לא יאכל בו אפי' ישראל כשר הוא שמתו אחיו מחמת מילה אע"פ שודאי זוכה לסעודת לויתן אסור בפסח:

ה"ג לא יאכל בו כיון דשמע כן כו'. כיון דשמע אנטונינס שאין שום זכות בעולם מועיל להתירו לאכול בפסח עד שימול הלך ומל עצמו ובא אצל רבי וא"ל ראה מילתי אם נימול כהוגן שלא נשתיירו ציצין או דבר אחר המעכבו א"ל ר' השתא במילתי לא הסתכלתי מימי ואיך אסתכל בדידך מוטב שיעשה ע"י אחרים או בקל יכול להבחין בעצמו אם נימול כהוגן אחרי שיודיע לו כל הדינים הצריכים לזה:

הדא אמרה. זאת אומרת:

שלא הביט במילתו כמו שאמר והיה הדבר ידוע להם לכך קראוהו רבינו הקדוש:

ולמה נקרא שמו נחום איש קדש הקדשים. דקדושתו יתירא משל ר' דאפי' בצורת מטבע לא הביט לפי שהיו מציירים בו צורת אדם או ב"ח ואיידי דר' מייתי נמי דנחום:

צלי עלי. שיהא לי כל מחסורי:

א"ל. יצילך ה' מן הצינה שכל חולי באים מן הצינה:

א"ל. אנטוניניס אין זו תפלה למחסורי הא אפשר למיתב עלי עוד כסות יותר מן הצריך לי כדי שלא אצטנן ה"ג יתיר חד כסו והא צינתה אזלה:

א"ל. ר' יצילך ה' מן החום היוצא בעולם א"ל אנטינינוס הא ודאי תפלה בעי ויהי רצון שישמע תפלתך דכתוב ואין נסתר מחמתו ש"מ אין דבר שיציל אדם מחומו. עתה יאכלו חדש. בעון שעשו בחדש שהיו נשיהם מבכות את התמוז (וכפי' הרד"ק ביחזקאל בשם הרמב"ם) והם אמרו לקטר למלכת השמים:

את חלקיהם. משמע שני חלקים יקבלו עונשם בעה"ז ובעה"ב:

עד שנעשו ערלים. דכתיב כי בנים זרים ילדו כלומר מעת לידתם נודע כי בנים זדים הם וממה יוודע הדבר מעת לידה אם לא ע"י מילה שנשאר בם החסרון שנולד עמהם וה"ק בנים זרים הם כמו שהיו משעה שנולדו:

וחרנה. ואידך:

עד שנעשו ממזרים. שנקראו בנים זרים והיינו מום זר:

למילה ולמצות. דבנים משמע דקאי גם אנקבות על כרחך לומר דקאי גם אמצות:

ממזרים מאבותיהם. ע"י ביאות אבותיהם נעשו ממזרים דאי גם אבותיהם היו ממזרים אין איסור בלידתם שיענשו עליהם דהא ממזר נושא ממזרת:

של טועים. שלכל כח היה טעות בפני עצמו:

מ"ט. מנלן. אלא אל גוים המורדים. היינו י"ב שבטים דשבט איקרי גוי כדכתיב גוי וקהל גוים יהיה ממך ומדלא פירש מי מהשבטים ש"מ כילהו ומדכתיב המה ואבותיהם ש"מ בכל שבט היו שני כיתות א"נ אשר מרדו בי מיותר לומר שנים היו בכל שבט:

לג' גליות גלו. עשרת השבטים ע"י תגלת פלאסר שלמנאסר מלכי אשור:

וכסה אותם. כלומר שהפסיק ביניהם והם הנתונים אחורי הרי חשך:

ה"ג כך גלו שבט יהודה ובנימן לשלש גליות:

אלו שגלו לפנים מנהר סמבטיון. שאינם יכולים לעבור הנהר כל ימות החול שהוא מושך אבנים וחול ובשבת אסורים לעבור ולכן לא יוכלו לבוא בו:

ולאשר בחשך הגלו אלו שירד עליהם הענן. שיושבים אחרי הרי חשך:

אלו שגלו לדפנא של אנטוכיא. שאף שיודעים הדרך איך לבוא לא"י אין היכולת בידם מפני הגלות:

מתני' אנשי עיר הנידחת. אם לא נעשה בהם דינם אין להם חלק לעוה"ב אבל כשנתקיים בהם הדין יש להן חלק לעוה"ב ככל שאר חייבי מיתות ב"ד כדתנן לעיל פ"ו:

בני בליעל. בנים שאינם עולים לתחיית המתים ונדחין כמדיחין:

עד שיהיו מדיחיה מאותה העיר. דכתיב וידיחו את יושבי עירם ולא יושבי עיר אחרת:

ומאותו השבט. דכתיב מקרבך מאותו השבט עצמו:

ועד שיודח רובה של עיר. דכתיב יושבי עירם דמשמע ישובה של עיר דהיינו רובה:

ועד שידיחוה אנשים. דכתיב יצאו אנשים:

הרי אלו כיחידים. שעבדו עכו"ם וידונו בסקילה וממונם פלט:

וצריכין שני עדים והתראה. שנאמר לאמר נלכה ונעבדה משמע שצריכין לומר לפנינו שכך אמרו נלכה ונעבדה ואין אמירה אלא בעדים אלמא שצריכין עדים וה"ה התראה לכל אחד ואחד ולפי שהיו צריכין לעדים רבים לכל אחד ואחד הרבו להם בתי דינין כדי שיקובל עדותן ביום אחד ויוגמר דינן ביום אחד ואי אתה מענה דינן וכל מי שנמצא שעבד עכו"ם בעדים והתראה מפרישים אותן עד שיראו אם הם רובה של עיר ומביאין אותן לב"ד הגדול כדתנן פ"ק אין עושין עיר הנידחת אלא ע"פ ב"ד של ע"א וגומרים דינן שם והורגים אותם בסייף וממונם אבד ואם לא נמצאו רובה של עיר דנין אותן בסקילה וממונן פלט:

גמ' עיר. כתיב בתורה לאפוקי כפר קטן או כרך גדול אינן נעשין עיר הנידחת:

ה"ג והוא שתהא ממאה ועד עשרה. וה"פ בציר מעשרה לא מיקרי עיר וטפי ממאה נפקא מתורת עיר וה"ל ציבור ובציבור לא כתיב סייף הלכך כל אחד נידון בפני עצמו ובסקילה:

ממאה ועד רובו של שבט. דפחות ממאה ה"ל כפר קטן ורובו של שבט כרך גדול:

ה"ג שנים שהדיחו את שנים ואותם שנים הדיחו את שנים מהו כו'. וה"פ ודאי בעינן שני מדיחים דכתיב יצאו אנשים כו' ואין אנשים פחותים משנים והמדיחים בסקילה אלא הא מיבעיא ליה אם שנים מהנידחין יצאו והדיחו שנים אחרים מעירם מהו לתת עליהם תורת מדיחים והם בסקילה ואינן נחשבין בכלל הרוב או חשבינן להו בכלל הנידחים ומצטרפים לרוב לעשותה עיר הנידחת:

ה"ג היו שם גרים תושבים מהו שישלימו לרוב. וה"פ גר תושב זהו שקיבל עליו שבע מצות ואחת מהם שלא לעבוד עכו"ם ונידחו עמהם מיבעיא ליה אם משלימים לרוב או לא:

היו שם ביברים של היה ועופות ודגים. מיבעיא אם הם בכלל שלל העיר ונשרפים עמהם או דלמא כיון שהן בביברים שלהם ומחוסרים צידה כל זמן שלא ניצודו אינן בכלל שלל העיר:

עוף שהוא טס למעלה מעשרה. אע"פ שהוא במגדל כיון שיכול לעוף למעלה מעשרה ה"ל מחוסר צידה ואינו בכלל שלל העיר או דלמא כיון שניצוד מיהת ה"ל בכלל שלל העיר:

רש"א חמורה שרפה מסקילה כו'. כלומר משנתינו אתיא בין כר"ש בין כרבנן דלתרווייהו סקילה חמורה מסייף והחמירה התורה ביחידים ממרובים שע"י שהם מרובים כל אחד ניסת מחבירו ולא פליגי אלא אי סקילה חמורה משרפה והרג מחנק:

מתני' החמרת והגמלת. שיירא של חמרים ושל גמלים שנשתהו בעיר שלשים יום הוו להו בכלל יושבי עירם:

הרי אלו מצילין אותה. אם רוב אנשי העיר הודחו ומיעוט לא הודחו וחמרים וגמלים שלא הודחו משלימין את המיעוט לעשותן מחצה על מחצה הרי אלו מצילין שאין ממונן אבד אלא נידונין כיחידים וה"ה דגורמין נמי לעשות עיר נידחת אם הודחו עמהם לעשותם רוב אלא התנא אזכותא קא מהדר ועוד דהא פסיקא ליה טפי דסתם חמרת וגמלת אין דעתם מעורבת עם בני העיר שיהיו נידחין עמהן:

נכסי צדיקים שבתוכה. והם שאר יושבי העיר שלא הודחו עם רובה:

אובדין. דכתיב ואת כל אשר בה לרבות נכסי צדיקים שבתוכה:

פליטים. שנאמר החרם אותה פרט לנכסי צדיקים שבחוצה לה:

הרי אלו אובדין. שנאמר ואת כל שללה לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה:

גמ' ולא בכורות ומעשרות שבתוכה. שהן בעלי מומין ומעשרות דקאמר ר"ש היינו מעשר בהמה ה"ק בהמתה מי שנאכל לבעלים בתורת בהמתו יצאו אלו שיש להם שם לויי שאינן נאכלים בתורת בהמתה שאין אומרים בהמת עיר הנידחת אלא בהמת בכור ומעשר של עיר הנידחת:

שללה. את כל שללה בתרא קדריש דשללה קמא איצטרך למעט שלל שמים אבל שללה בתרא אייתר ליה ומוקי ליה להכי:

לא כסף הקדש. וכסף מ"ש שבתוכה כיון שצריך להעלותן הן בעצמן לירושלים לא מיקריין שללה:

שיער. נשים צדקניות שבעיר הנידחת מהו מי הוי בכלל ואת כל שללה תשרף או לא:

לא כסף תקדש כו'. ה"נ כיון שהיא עצמה צריכה לילך לחוץ אף שערותיה לא מיקריין שלל:

קדשי עיר הנידחת. תמימין הראויין למזבח:

אין מועלין בהן. דלמיתה אזלי וכיון שאין בהן להקדש כלום לא שייך בהו מעילה:

מועלין בהן. דרועין עד שיסתאבו ונופלין דמיהן לנדבה הלכך אית בהו מעילה:

ה"ג מתיב ר"ל לר"י על דעתך דאת אמר אין מועלין בהן. והיינו משום דמתים א"כ קשיא אמאי תנן תמורה פ"ד חמש חטאות מיתות וולד חטאת כו' ניתני שש דהא איכא נמי חטאת דעיר הנידחת:

שכן אפילו עולה. הנמצאת בעיר הנידחת מתה והתנא לא קחשיב אלא הני דחטאת מיתות ולא עולות:

מועלין בהן. אע"ג דמתו לא יהא אלא קדשי מומר שאין נקרבין ואפ"ה מועלין בהן:

ופריך ויקרבו. היא גופא קשיא למה לא יקרבו קדשי מומר א"נ על קדשי עיר הנידחת פריך למה לא יקרבו:

ומשני על שם זבח רשעים תועבה. וכיון דתועבה היא אין להקריבן:

אוף. אף בההוא דמסיק פליגי ר"י ור"ל ואיידי דדמיין להדדי דשניהם אסורין בהנאה מייתי לה הכא:

זכה. דהפקר הוא משנגמר דינו:

הפקר טעות הוא. ולא שמיה הפקר והרי הוא לבעליו:

זכה לעצמו. העבד זכה בעצמו משעה שנגמרי דינו כדין המפקיר את עבדו שיוצא לחירות:

עושין לה רחוב. דרחובה דהשתא נמי משמע:

היתה רחובה חוצה לה. אש מקום קבוץ בני העיר היה חוצה לה כונסים אותה לתוך העיר שצריך לעשות לה רחוב בתוכה:

רחוב. פלטיא גדולה:

ההקדשות שבה יפדו. כלומר אינן נשרפים אלא צריכים פדייה כשאר כל הקדש בדק הבית שאין בהן אלא קדושת דמים:

ותרומות ירקבו. ודוקא תרומה שביד כהן דממון כהן הוא וחל עליה איסורא דעיר הנידחת ואין שורפין התרומות כשאר שללה דלא מזלזלינן כולי האי לפיכך ירקבו אבל תרומה ביד ישראל שלל גבוה הן שהן נכסי שמים וקדושתן קדושת הגוף ותנתן לכהן שבעיר אחרת:

ומעשר שני. אע"ג דממון ישראל הוא שהרי הוא נאכל לישראל הואיל וקדש איקרי לא ישרף אלא יגנז:

יגנזו. ולא סגי להניחם שירקבו כמו בתרומה דמ"ש וכתבי הקדש מסורין לכל אדם חיישינן בהו שמאי בואו לידי תקלה משא"כ תרומה שאינה אלא לכהנים ליכא למיחש בהו לתקלה שהכהנים זריזים הם ולא יהנו ממנה:

לא תעשה גנות ופרדסים. דעוד לגמרי משמע:

לכמות שהיתה. כמו שהיתה בישוב בתים אבל נעשית היא גנות ופרדסים:

אמרה התורה שישרפו. את כל אשר בה אפילו נכסי צדיקים שבתוכה וטעמא שבשבילם היו דרים בתוכה כמפורש בבבלי:

ומטהו. דאיכא כוונה ומעשה משא"כ בעיר הנידחת שאין שם אלא כוונה ולא מעשה שאע"פ שדרו בתוכה לא הודחו עמהם:

לדרך רעה. אע"פ שאינה לעבוד עכו"ם אלא לעבור על אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשנה על אחת כמה וכמה שחייב מיתה:

מפני ממונו. שהארץ היתה ארץ מקנה וטוב למקנהו:

מוכיח הדבר בלוט. ראיה לדבר מלוט:

דייך שאתה ממלט את נפשך. מפני שהיה משתומם על איבוד נכסיו כדכתיב ויתמהמה:

חיאל מן דיהושפט. ממלכות יהושפט עירו בית אלי שהיה בית אל שבבנימן והיתה תחת ממשלת מלכות יהודה שמלכו אז גם על בנימן ויריחו בבנימן היתה כמפורש ביהושע (י"ח) וקשיא למה אמר בימי אחאב בנה חיאל יריחו טפי ה"ל לתלות הקלקול הזה ביהושפט שהיה לו למחות בדבר:

אלא מלמד שמגלגלין כו'. ע"י שהיה שר צבא אחאב מלאו לבו לעשות כן ולא שמע למלך יהושפט:

ה"ג ובשגוב צעירו הציב דלתיה באבירם בכורו לא היה לו מאין ללמוד ובשגוב הרשע כו'. וה"פ ממשמע שנאמר באבירם בכורו איני יודע ששגוב צעירו מה ת"ל שגוב צעירו אלא ה"ק באבירם בכורו. לא ה"ל ללמוד שעלה בדעתו לומר קללת יהושע אינה אלא לדורו ודייק ליה מקללת משה שלא נתקיימה באחאב אלא ודאי שהקללה היתה לדורו לחוד אבל שגוב ה"ל ללמוד אחרי שראה שנתקיים מקצתה לכך נעשה צעיר שהיה מתמוטט והולך א"נ לא חיאל עצמו בנאו אלא בניו ברשותו בנאוה וקמ"ל שהם עצמם גרמו עוונם ולרבות ממונן עשאו:

כדבר ה' כו'. והיכן דיבר חרם בקרבך ישראל לא תוכל לקום מפני אויביך ומשמע נמי שלא תהיה תקומה לעובר על החרם והיינו שיהיה מתמוטט והולך. אלא עיר אחרת בנו. וקראוה יריחו. דגזירת יהושע היתה שלא לקרות שום עיר יריחו דאס"ד יריחו שהחרים יהושע בנו איך דרו בה ישראל הא דינה כדין עיר הנידחת שאסורה להבנות לעולם:

מאחר שנבנית כו' סתמא דתוספתא קאמרת לעולם יריחו עצמה בנו ולא תקשי איך דרו בה אח"כ דלא כתיב אלא לא תבנה עוד אבל משנבנית מותר לישב בה:

מה ת"ל ובנה כו' הא ממשמע שנאמר העיר הזאת איני יודע שהיא יריחו:

אלא שלא יבנה כו'. כלומר אלא ללמד שלא גזר עלמי שיבנה עיר אחרת ויקרא שמה יריחו כו' אלא דוקא מי שבונה העיר הזאת וקורא אותה יריחו. וכה"א לא תוסיפון כו'. כי היכי דבעינן כאן שיהא ממש עיר הזאת ויקרא שמה יריחו ה"נ בעינן התם שיהא ממש בדרך הזה שקבעו שם דירה אבל לסחורה כו' שרי:

ולכבוש את ארץ מצרים אם עשו מלחמה עם ישראל או לעבור דרך שם לכיבוש שאר ארצות:

הדרן עלך פרק כל ישראל