מתני' אלו הן הנחנקין המכה אביו ואמו. דכתיב מכה אביו ואמו מות יומת וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק וכן בכולם כתיב מיתה סתם:

וזקן ממרא. כמו ממרים הייתם:

ע"פ ב"ד. שמסרב על דברי ב"ד הגדול שבלשכת הגזית. וזוממי בת כהן. אע"פ שבאים לחייבה שרפה אין נידונים אלא במיתה שהיו מחייבים את בועלה שהוא בחנק כשאר אשת איש דכתיב היא באש תשרף היא ולא בועלה וזוממיה ילפינן מדכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו:

ובועלה. בת כהן כשהיא נשואה אבל ארוסה היא ובועלה בסקילה:

שהמקלל לאחר מיתה חייב. דכתיב אביו ואמו קילל וקרא יתירא הוא לרבות אחר מיתה:

והמכה אחר מיתה פטור. דהא לא מיחייב עד שיעשה בהן חבורה ואין חבורה לאחר מיתה:

גמ' מה. אחר שמצווה להכות במקום מצוה דכתיב ארבעים יכנו:

מצווה שלא להכותו. יותר מארבעים דכתיב ולא יוסיף פן יוסיף בנו שאינו מצווה להכותו אפילו במקום מצוה אינו דין שמוזהר שלא להכותו שלא במקום מצוה:

באיזו חבורה. מיבעיא ליה חבורה דמכה אביו מי בעינן שיצא דם כחבורת נזקין דבעינן שיחסר אבר או עור וזה אי אפשר אלא בהוצאת דם או דלמא אפילו נצרר הדם תחת העור דה"ל חבורה שאינה חוזרת וחייב עליה בשבת:

אפילו לא חיסר. אלא נצרר הדם תחת העור:

[הלכה ב] הגונב נפש מישראל אינו חייב מיתה עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו וימכרנו לאחרים:

עד שיכניסנו לרשותו דכתיב ונמצא בידו ואין ידו אלא רשותו וכן הוא אומר ויקח את כל ארצו מידו:

וישתמש בו. בתשמיש שיש בו שוה פרוטה ות"ק סובר אפי' תשמיש שאין בו שוה פרוטה חייב וחכמים פוטרין. בגמרא מפרש:

ה"ג ר' יהודה מחייב. דכתיב מאחיו מבני ישראל. מאחיו למעוטי עבדים מבני ישראל אי כתיב בני ישראל הוה ממעטינן מי שחציו עבד וחציו בן חורין השתא דכתיב מבני ישראל מיעוטא אחרינא ה"ל תרי מיעוטא ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות:

וחכמים פוטרין. מאחיו לאו למעוטי עבדים דהא אחים הם במצות אלא בני ישראל למעוטי עבדים מבני ישראל למעוטי מי שחציו עבד וחציו בן חורין כך מפרש בבבלי אבל בגמרין מפרש בענין אחר:

אזהרה לגניבה הראשונה מניין. קאי אהא דתנן פרק בן סורר ומורה מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו אזהרה למלקות זה מנין וקאמר מדכתיב לא תגנוב שמעינן ליה:

אזהרה לגנבה שנייה. דתנן התם חזר וקלקל נידון בכ"ג וקאמר אזהרה מנ"ל:

לא תגנובו. מיותר דכבר כתיב לא תגנוב אלא לאזהרה לגנבה שנייה הוא דאתי:

לא תגנבו ע"מ למקט. עדיין קשה ל"ל אזהרה לגנבה ניליף מרבית ואונאה דהכי נמ מחסרו ממון לכך ניחא ליה לאוקמי דאתי למעוטי אע"ג שאינו מכוון אלא לצערו ולא לחסרו ממון:

ע"מ לשלם תשלומי כפל. שרוצה לההנותו ויודע שלא יקבל:

לא תגנוב את שלך. אם ראית בבית חבירך דבר הנגנב ממך לא תגנוב הדבר ההוא ממנו אלא תקחנו בפרהסיא אם אפשר לך שלא תהא נראה כגנב:

אינו חייב. הבן סורר ומורה עד שיגנוב מעות ויקח בעדו בשר אבל אם גנב בשר מאביו ואכלו פטור:

עד שיזלזל מעות. מדכתיב זולל קדריש שהוא לשון זול:

מה נן קיימין. במאי עסקינן:

ה"ג אם בהאי דאמר כו'. אם בהאי שאמר לחבירו הא לך חמשה דינרים ותן לי בשר בעד שלשה דינרין זהו שמזלזל במעות קשיא הלא העושה כן שוטה יחשב ואיך נחייבו מיתה ואם באומר הא לך שלשה דינרין והב לי בשר בעד חמשה דינרין כגון זה אדם יחשב שיכול לקנות דבר השוה חמשה דינרין בשלשה אבל מי ישמע לו:

אלא. הכא במאי עסקינן באומר הילך חמשה והב לי בעד חמשה דינרין בשר ולא אתי לאפוקי אלא שלא יקח הבשר ביוקרא דלא שכיחא ליה מעות לגנוב כולי האי ולא ממשיך:

היידינו גנב כו'. איזהו גנב ואיזהו גזלן:

גנב בפני עדים. ושלא בפני בעלים זהו גנב אבל אם גנב בפני בעלים זהו גזלן:

ה"ג ר"ז בעי מעתה אפילו נתכוין לגזלה ולבעלים אין זה גזלן. וה"פ ר"ז פריך א"כ אם נתכוין לגזול הדבר הגזול וגם הבעלים עמו אין זה גזלן הואיל ואין זה בפני הבעלים שהרי כשגוזלן אינן בעלים:

ופריך היידינו כו'. א"כ איזהו גזלן לר"ז:

עד שיגזול בפני עשרה בני אדם. שלקחו בפירסום בפני רבים זהו גזלן:

בניין אב שבכולן. כל הגזילות כולן לא למדו אלא מהך קרא ויגזול את החנית כו' שזה היה בפרסום:

מ"ט דר"י בן ברוקה. דכתיב גונב נפש מאחיו מבני ישראל ובנו נמי בכלל בני ישראל הוא לכך חייב:

מאחיו. מיעוטא הוא דוקא מאחיו אבל לא הגונב נפש אחד מבניו:

מאחיו. מ"ם יתירא ללמד אפילו הוא אחיו במקצת דהיינו חציו בן חורין דחציו השני מה שהוא עבד לאו אחיו הוא אפ"ה חייב:

מאחיו. על מקצת מאחיו חייב ולא על כולן ובא הכתוב למעט מי שאינו כולו אחיו שהוא פטור:

מתני' ושלש בתי דינים היו שם. בירושלים דמשתעי בה קרא וקמת ועלית:

אחד יושב על פתח הר הבית. הוא שער המזרחי שלפנים מן החיל לפני עזרת הנשים:

ואחד יושב. למעלה הימנו כשעברו עזרת נשים ובאים לפתח עזרת ישראל:

ואחד יושב בלשכת הגזית שהיא בנויה בתוך העזרה חציה בקדש וחציה בחול:

באין לזה שעל פתח הר הבית. זקן זה שהורה בעירו ונחלקו ב"ד שבעירו עליו והזקיקן הכתוב לעלות לירושלים באים הוא וב"ד שבעירו לב"ד זה שעל פתח הר הבית שהרי בו פוגעים תחלה:

תלמיד שהורה לעשות. תלמיד שלא הגיע להוראה ונחלק על ב"ד שבעירו ובאו לב"ד הגדול ושאלו וחזר לעירו והורה כבתחלה פטור שאין להם לסמוך על הוראתו והתורה לא חייבה אלא מופלא ומומחה לב"ד כדילפינן מכי יפלא ממך במופלא שבב"ד הכתוב מדבר:

נמצא חומרו קולו. חומר העבירה שעבר והורה אע"פ שלא הגיע להוראה מוסיף על ההמראה שהמרה על פי ב"ד היא נעשית לו קולו לפטרו מן המיתה שאם היה זקן והגיע להוראה והמרה ע"פ בית דין היה חייב מיתה:

גמ' במופלא שבב"ד. במומחה לב"ד למעוטי תלמיד:

ממך זה עצה. שנחלק בעיבור השנה שקרוי סוד ועצה וגבי עצה כתיב ממך דכתיב ממך יצא חושב על ה' רעה יועץ בליעל:

אגדה. היינו הלכה למשה מסיני שאף עליה נהרג:

בין דם לדם. שנחלק בדם נדה או בדם לידה או בדם זיבה:

ובין נגע לנגע. שנחלקו בנגעי אדם או בנגעי בגדים:

ה"ג דברי אלו הערכים והחרמים כו' ריבות אלו השקיית סוטה כו'. וה"פ כתיב דברי ריבות ה"מ למכתב דבר ריב וכתיב דברי ריבות לרבות חרמים וערכין והקדשות שהן באות ותלות ע"י דיבור הפה וריבות זו השקיית סוטה שהיא ע"י הריב שבינה ובין בעלה באה ועריפת העגלה שע"פ הרוב ע"י מריבה שבין הרוצח והנרצח היא באה וטהרת המצורע שע"י הריב של לשון הרע נגעים באים:

וקמת מב"ד. מדכתיב וקמת מכלל דביושבים עסקינן והיינו ב"ד שיושבין במקום הקבוע להן עד עת האוכל ושם באין הצריכין לדין ולהוראה בכל עיר ועיר ואזהר רחמנא לב"ד של אותה העיר שהמחלוקות ביניהם לילך ולישאל:

אלא בגבהו של עולם. שתהא ירושלים גבוה מכל העיירות שבא"י וארץ ישראל גבוה מכל הארצות:

מ"ט. כלומר מנלן:

לרבות ב"ד שביבנה. ששם היו סנהדרי גדולה יושבים קודם שנחרב הבית:

לשאולה. שצריכין לילך ולשאול משם ההוראה אבל אינו חייב מיתה אא"כ המרה נגד הב"ד הגדול שבירושלים:

הורה. לעצמו אפילו ע"מ לעשות ולא עשה פטור:

הורה. לאחרים ע"מ שלא לעשות פטור דכתיב והאיש אשר יעשה בזדון לא שיאמר בזדון אלא שיורה לעשות או שיעשה בעצמו:

אשר יעשה. בזדון לא הוא שיעשה אין במשמעות המקרא הזה שהוא לבדו יעשה דהא כתיב לבלתי שמוע וליכא לפרושי דקאי על אחרים העושים דהא אינן עושים בזדון אלא ודאי שעל ההוראה קאמר שיורה בזדון לעשות כהוראתו:

היה מלמד הלכה. לתלמידים בשם רבו ואח"כ בא מעשה לידו והורה כך שומעין להוראה זו אע"פ שהוא עצמו נוגע בדבר:

ה"ג אם משאירע לו מעשה לימוד עושים לאחרים. אם אין הוראה נוגעת בו שומעין לו אבל אם נוגעת לעצמו אין שומעין לו:

הנוי בעל צורה:

נאה להם. שעל ידי המידות האלה דבריהם נשמעים בעיני הבריות כי הנאה אהוב יותר וכשהוא בכח יוסיף לדבר וכן דברי העשיר נשמעים ואוהביו רבים והיודע לכלכל דבריו בחכמה וכן דברי הזקן והמכובד נשמעים מאוד וכשיש להחכם בנים צדיקים וישרים ילמדו ממנו להנהיג גם את בניהם בדרך הישר גם הם יקילו ממנו עול הציבור וכל המידות אילו נאה לציבור שבקל ישובו לה' באהבה גמורה:

עטרת. זה העושר:

תפארת. זה הנוי:

ותפארת בנים אבותם. זה בנים:

תפארת בחורים כחם. זה הכח:

והדרת זקנים שיבה. זקן זה שקנה חכמה. ונגד זקניו כבוד. זה הכבוד:

כולן נתקיימו ברבי ובבניו. מקצתן ברבי ומקצתן בבניו ור"י אומר כולן נתקיימו ברבי עצמו:

מתני' חומר מדברי סופרים. דברים שנפרשו על פי הקבלה איש מפי איש או בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן מדברים המפורשים בתורה:

האומר אין תפילין פטור. שאין זו הוראה אלא ז"ל קרי בי רב הוא:

חמשה טוטפות. יש הוראה אע"ג שאין דבר זה אלא להוסיף על ד"ס שדרשו לטוטפת לטטפת לטוטפת כתיב הרי כאן ד' פ' אפי' הכי חייב:

ולא בב"ד שיבנה. שאלו לב"ד שבלשכת הגזית ואמרו לו וחזר לעירו ושהה שם ימים רבים עד שגלתה סנהדרי גדולה ליבנה אח"כ הורה כבתחל' אין ממיתין אותו ביבנה אע"פ שסנהדרי גדולה שם ואע"פ שהבית עדיין קיים כיון שסנהדרי גדולה אינה יושבא במקומם בלשכת הגזית וכתיב אל המקום מלמד שהמקום גורם:

אין מענין כו'. דאלו נאמר ייראו כדקאמרת השתא דלא כתיב אלא ישמעו ויראו אין מענין דינו של זה:

גמ' דודים. כלומר סמובים וקרובים הם תורה שבכתב לתורה שבעל פה שד"ס מגלים עומק דברי תורה וד"ס היינו תורה שבעל פה:

וחביבים כד"ת. ששכרן כשכר העוסק בתורה:

וחכך כיין הטוב. הך קרא ראיה לדבריו וחכך היינו תורה שבעל פה שיוצאים מן החיך ויין הטוב היא התורה שבכתב ואקשינהו להדדי וסיים בהו הולך לדודי למישרים כלומר הם דודים זה לזה ועל ידי כך ישרים הם שניהם:

כי טובים דודיך מיין. ודודיך הם ד"ס שאני קורא אותו דודייך והם טובים מד"ת שנקראים יין:

לא היה עובר אלא בעשה. דק"ש מ"ע:

וע"י שעברו על דברי ב"ה. שדרשו בשכבך ובקומך כל אדם קורא כדרכו ועבר על דרשתם חייב מיתה:

על שם ופורץ גדר ישכנו נחש. כלומר פשטא דקרא לא קאי אלא על הפורץ גדר שגדרו חכמים שלא לעבור על ד"ת ומהך דר"ט שמעינן שאף העובר על דברי סופרים אע"פ שאינן גדר כהאי דב"ה שאין זה סייג למצות התורה אפ"ה חייב מיתה ופורץ גדר חמור שנושכו נחש דלית לה אסוותא וכל שאינו גדר ביעמים שהזכות מגין עליו כהאי דר"ט ואסמכוה האי דר"ט אהך קרא:

יש בהן איסור ויש בהן היתר. שכל מה דאסר רחמנא שריא לן משא"כ בד"ס אין היתר כנגד איסורן:

דתנינן תמן. לאו ר"י קאמר אלא סתמא דש"ס קאמר הך ראיה דמייתי ר"י תנינן תמן במתני' לעבור על ד"ת פטור. סובר ר"י לכך פטור שטועה בדבר וסובר כיון שיש קולין בד"ת אף בכה"ג שאומר הוא הקילה התורה לכך פטור אבל האומר להוסיף על ד"ס לא דיינינן ליה בטועה וחייב מיתה ולעבור על ד"ת היינו שאומר חמשה פרשיות יש בתפילין דאל"כ מין הוא:

אל תטיפו יטיפון כו'. קרא יתירא הוא אלא ה"ק אל תטיפו יטיפון דברי נבואה לא יטיפו לאלה דברי סופרים לא יסיגו להם כלימות כי אם לא ישמעו לדברי סופרים יסיגו כלימות ש"מ שחמורים דברי זקנים מדברי נביאים:

וכתיב שם אטיף לך ליין ולשכר. ש"מ מטיף היינו נבואה א"נ אטיף לך ליין היינו שיגיד דברי תורה הנקראת יין והיה מטיף העם הזה אבל דברי חכמים אינם רוצים לשמוע כלל:

פלמנטרין שלו. משרתיו עושי דברו:

סמנתירין. מצנפת:

ונתן אליך אות או מופת. אין שומעין לו אא"כ אתחזק נבואתו באות ומופת אבל הזקן אין צריך שום ראיה דכל מה שמורה כפי דעתו נוטה חייבין לשמוע לו:

עשאן חמש טוטפות של ארבע פרשיות. כגון שחלק פרשה אחת לשתי טוטפות או שהניח טוטפת אחת חלק:

עד שיודה בדבר שעיקרו מדברי תורה כו'. דכתיב על פי התורה אשר יורוך עד דאיכא דבר שהוא תורה ויורוך הסופרים פירושו:

כגון הנבלה והשרץ. דאיסורין וטומאתן מפורש בתורה אבל שיעורן אינו מפורש ופירשו שיעור איסורן בכזית וטומאתן נבלה בכזית ושרץ בכעדשה:

ה"ג אר"ז לעולם אינו חייב עד שיכפור ויורה בדבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מד"ס והוא שיגרע ויוסיף ובדבר שהוא מוסיף הוא מגרע ואנו אין לנו אלא תפילין וכ"ה בבבלי. וה"פ והוא שיהיה בו להוסיף על מה שפירשו חכמים ובהוספתו הוא גורע ופוסל את הראשון ולא שייך דבר זה אלא בתפילין כדמסיק:

וחלין אפוי דר"ה. צהבו פניו של ר"ה דר' יוחנן אמר כגון נבלה ושרץ ואיהו אמר דוקא תפילין:

א"ל. ר"ה לר' יוחנן אם אני צריך לך כתלמיד דצריך לרבו למה שחקת בי ואמרת משמי דבר שאני פליג בו ואם אין אני צריך לך מהראוי שתרחיק לך ממני:

תלת עשר שנין. י"ג שנים היה ר"י נכנס לפני ר"ה ולא היה צריך ליה דתלמיד חבר היה לו ולגמרא דידיה היה צריך אבל לא לסברא דידיה לכך היה חולק עליו ולמה היה נכנס לקבל פניו וכדמסיק:

כגריס הקילקי מרובע. ואם הוסיף על ריבוע גורע שמקלקל הריבוע ואם חלק הזקן על החכמים והוסיף חייב מיתה א"כ איך קאמרת ואנו אין לנו אלא תפילין:

א"ר אבא מרי מ"ד הכי. מי הוא שאומר בזה שאם הוסיף גורע דודאי לא בעינן שיהא מרובע אלא שיהא הבהרת גדול כל כך כמו גריס הקילקי אם ירבעו אותו:

והא תני. שלא יהא במזוזה יותר משתי פרשיות הרי שאם הוסיף גורע והזקן נהרג על הוספה זו:

היא תפילין היא מזוזה. שניהם שוים ונקט תפילין וה"ה מזוזה:

ה"ג והא תני בציצית ארבעה חוטין של ארבע אצבעות עשאן שלש אצבעות של ארבע חוטין פסול. וה"פ ציצית צריך שיהיו ארבעה חוטין ארוכים ארבע אצבעות ואם עשה הזקן ארבע חוטין של שלש אצבעות הרי שגרע וחייב וקס"ד אמר הוסיף וה"ה גרע:

א"ל גרע ולא הוסיף. בציצית דוקא גרע הוא דפסול אבל אם הוסיף באריכתן יותר על ארבע אצבעות כשר ואנן בעינן שבין גורע או מוסיף יהא פסול:

שליש לרבוכה כו'. כתיב והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסלת מרבכת חלות בלולת בשמן על חלות לחם חמץ וגו' ודרשו חכמים שיהיו כל השלשה חלת מצות דהיינו מצות ורקיקים ומרבכת עשרה עשרונים וחלת חמץ עשרה עשרונים ותניא בעינן שיהיו מעשרה עשרונים שליש לרביכה ושליש לחלת ושליש לרקיקים:

ה"ג לא שילשן שליש לרבוכה כו'. וה"פ אם הורה הזקן שלא ליתן שליש לרבוכה הרי גורע והזקן חייב עליו א"נ בברייתא גרסינן לא שילשן כו' פסול:

א"ל מיגרע מן הרביכה. כשהוא גורע מן הרביכה ממילא הוא מוסיף על השאר יותר מן השליש דהא בעינן שלא יהא בכולם פחות מעשרה עשרונים ואנן בעינן שיהא גורע או מוסיף אבל לא שיהא מוסיף וגורע כאחת:

מתני' מה שלא שמע. מה שלא נאמר לשום נביא בעולם ומה שנאמר לחבירו ולא לו ושמעה מפי חבירו ובא ואמר שנאמרה לו שני אלו נביאי שקר הם ומיתתן בחנק דכתיב אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי זה המתנבא מה שלא שמע מעולם אשר לא צויתיו הא לחבירו צויתי זה המתנבא מה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו ומת הנביא ההוא וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק:

ה"ג ומה שלא נאמר לו מיתתו בידי אדם אבל כו':

אבל הכובש את נבואתו. שלא אמרה כגון יונה בן אמתי:

והמוותר על דברי הנביא. אינו חושש לדקדק בהם לקיימם על צד הדיוק אלא מוסיף או גורע:

מיתתו בידי שמים. דכתיב והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אנכי אדרוש מעמו וקרי ביה לא ישמיע וקרי ביה לא ישמע הרי שלשתן בכלל פשטא דקרא משמע שהנביא עובר על דברו עצמו דאל"כ והיה האיש ל"ל דה"מ למכתב ואשר לא ישמע וגו' ולא ישמיע היינו הכובש את נבואתו ולא ישמע בקמ"ץ תחת השי"ן משמע אף שעושה דבריו נראה כאינו עושה מפר שמוותר על דבריו ואינו עושה אותן בדקדוק:

גמ' כצדקיה בן כנענה. דכתיב ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל והבטיח את אחאב שינצח ארם וקמ"ל אע"ג שהטעתו רוח נבות והיה סובר שאמת מתנבא מ"מ כיון שהיתה לו הוכחה שהוא שקר שהיו הרבה נביאים מתנבאים בסגננן אחד לכך חייב מיתה:

כחנניה בן עזור. דמה שלא נאמר לו משמע הא לאחר נאמר והיינו חנניה וכדמסיק ריב"ל:

נביא אמת היה. מעיקרא היה נביא אמת והא נבואה שחלק על ירמיה גרם לו דרכו הגרוע להיות חולק על דברי חבירו בדברים דחוקים ורחוקים:

מה שירמיה מתנבא בשוק העליון. לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אותם ירד חנניה לשוק התחתון והתנבא כה אמר ה' שברתי את עול מלך בבל בעוד שנתים ימים כו' לפי שדרש חנניה כל סוד ועיקר נבואה זו היא שבעוד שנתים ימים יכלו השבעים שנה דמשהתחיל בבל לשלוט על ישראל מתחילין השבעים שנה ומצינו בימי מנשה עלו שרי מלך אשור ויוליכוהו בבלה וזה היה בשנת ל"ב במלכו דכתיב במלכים בן שתים עשרה שנה מלך מנשה וחמשים וחמש שנה מלך בירושלים וכתיב וידבר ה' אל מנשה ועמו לא הקפיבו וגו' וילכדו את מנשה בחוחים ולא כתיב באיזה זמן היה המעשה לכך מפרש הא דכתיב בד"ה בתחלת הפרשה בן י"ב שנה מנשה במלכו היינו שאז הביאוהו בבלה וליכא למימר כשהיה בן י"ב שנה הביאוהו בבלה שפשט המקרא משמע שעשה רעות הרבה קודם שבא לבבל אלא ה"ק י"ב שנה למלכותו הוליכוהו בבלה וקאי על סוף הפרשה ויביאוהו בבלה וה"פ ויעש הרע כי' בתחלת מלכותו ומפני כך נענש. נשארו ל"ה שנה ושתים של אמון וי"א דיהויקים ויאשיהו בן שמנה שנים במלכו ומלך ל"א שנה הרי ל"ט שנים וכד מנכין עשרים שנה שאין מענשין עליהם הרי י"ט ומ"ח דהנך דלעיל הרי ס"ח נמצא בעוד שנתיים נתמלאו שבעים שנה (ועיין בי"מ):

ואתה מתנבא לטובך:

. וכל דיבור היוצא מפי ה' ע"י נביא לטובה אינו חוזר א"כ אפשר לתת אות מיד שיקויימו דבריך:

א"ל לאו. אמר חנניה אין הדבר כן אלא אתה צריך ליתן סימן לדבריך ואני איני צריך לסימן שנבואתך מסייעני לפי מלאת לבבל שבעים שנה:

א"ל. ירמיה א"כ שאתה סובר שנבואתי מסייעך הריני נותן מופת בך שתמות בשנה ההיא והיה כך שמת בשנה ההיא דכתיב וימת בחדש השביעי כו':

ופריך שנה אחרת היתה. דהא אחד בתשרי ר"ה לשנים וחדש השביעי שהוא תשרי שנה אחרת ואת אמר הכי השנה אתה מת:

שיוציאוהו אחר ר"ה. שיחשבו העם שאחר ר"ה מת וה"פ וימת חנניה בשנה ההיא ונקבר בחדש השביעי:

נביא אמת היה. והא דתניא כיונה בן יאמיתי ה"ק כיונה שכבש את נבואתו ולא כיונה שהוא כבש נבואתו לטובת ישראל כדמסיק:

ופורע משונאיהן של ישראל. דמה עכו"ם למודי הרע עשו תשובה ישראל שיודעים כחו של אלהיהם אינו דין שיעשו תשובה והם לא עשו כן ויענשו לכך כבש נבואתו וברח לח"ל ששם אין השכינה שורה:

ה"ג והמוותר על דברי הנביא כחבירו של מיכה ונביא שעבר על דברי עצמו כעידו החוזה הה"ד ונביא יושב בבית אל וגו' ואיזהו זה ארשב"י זה אמציה כו' וכ"ה בבבלי. וה"פ מיכה אמר אל רעהו בדבר ה' הכני נא ולא אבה ויכהו האריה ונביא שעבר על דברי עצמו היינו עידו החוזה שה' צוהו שאל יאכל בבית אל והנביא הזקן השיבו והטעהו עד שאכל ואיידי דמייתי ענין הזקן ההוא מפרש ליה הכא:

זה אמציה. מכיון דאשכחן אמציה שהיה כהן הבעל בבית אל משמע לר' שמואל שנביא שקר זה היה אמציה ולר"י משמע שהיה יהונתן שהאריך ימים והיה כהן לעכו"ם ועליו יצדק שם נביא זקן סתם א"נ כל אחד קיבל מרבו:

פתפותי ביצים היו שם. הרבה דברים מסותרים היו שם וכדמסיק:

פתפותי. הוא פטפוט בטיתי"ן שהוא ריבוי דברים וביצים הם שדות מלאים מים שאין בני אדם עוברים שם:

מכור עצמך לעכו"ם. רק שלא יהא לבו לעכו"ם:

לעבודה שהיא זרה לך. שחשוב אתה והמלאכה נמבזה ולא תימא גברא רבא אנא וזילא בי מילתא:

שהיא אוהב ממון. דלפרנסתו לא היה צריך כיון שהיה לוי ומפורסם היה שהוא בן בנו של אותו צדיק ולא יניחוהו בלא פרנסה אלא שלאהבת ממון הוא עושה:

מינהו. קומיסריוס על האוצרות וממון הרבה בידו:

ושבואל וכי שבואל שמו אלא ששב לאל בכל כחו למה לפי שעשהו נגיד על האוצרות והיה לו ממון הרבה ונתבטל יצרו הרע:

והאריך ימים כל כך. דכתיב הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ דהיינו גלות סנחריב ואין לפרש היא ואחריו בניו נמשכה כהונתם עד יום גלות הארץ דא"כ היא ל"ל אלא לומר שהיה עם בניו תמיד:

הוה בר נש כו'. כשבא אדם אליו ואמר לו להקריב שור או שה או גדי לע"א ויפייסנה שתפיס לו והיה אומר לו מה תועיל לך הע"א הרי אינה רואה ושומעת כו':

א"ל. המביא הקרבן ליהונתן א"כ הבה לי עצה מה לעשות לפייסה שיסיר ממנו הרע או שלא יארע לו להבא וא"ל לך והביא לי מחבת אחת מלאה סולת ועשרה ביצים וערבן יחד והביאו לפני הפסל הזה הוא פסל מיכה שהיה עשוי כצורת האדם והוא אוכל מכל מה שמביאים לפניו ואני אדבר עמו שיתרצה לך:

מכיון. שהיה הולך המקריב היה יהונתן אוכל הסולת הזה וזה שהיתה עינו צרה שהיה לו לומר שלא ישחוט לע"א אחרת אבל ישחוט השור לפני הפסל אלא שהיתה עינו צרה בה:

ה"ג זימנא חדא אתא כו'. פעם אחת בא בן בליעל להקריב קרבן וא"ל יהונתן כן שאין העכו"ם מועלה כלום א"ל הבר פחין א"כ אף פסל זה אינו כלום ומה לך פה:

בגין חיי. בשביל מזונות שאני אוכל הסולת:

ה"ג ודוד מינהו על האוצרות מתיבין כו' וכ"ה בברכות. וה"פ השיבו לרשב"ן איך קאמרת שבימי דוד שב בתשובה הכתיב ויהונתן כו' הוא ובניו כהנים לדני עד יום גלות הארץ בימי סנחריב וזה היה זמן רב אחר דוד:

סנקליטין. שירות ונתן ליהונתן שררה אחרת ולא היה בידו ממון הרבה וחזר לקלקולו והוא היה נביא הזקן שבבית אל שזה היה זמן רב אחר מיתת דוד:

ה"ג וחזר לקלקולו כתיב ונביא אחד כו':

ופריך מה הוא כיחש לו. דכיחש משמע שמכחיש דברי חבירו וכאן לא היה הכחשה ביניהם ואם היה עידו מכחישו למה שב עמו לאכול:

ומשני שיקר ביה. אח"כ הרבה לדבר ורימוהו עד שהאמין לו לכך נענש בסוף אחרי שהרגיש בדבר וכיחש לו בתחלה לא היה לו להאמינו אח"כ:

אשר הושב אין כתיב כאן. דאלו כתיב אשר הושב היינו מפרשים שהדיבור היה אל הנביא אמת אבל השתא דכתי' אשר הושיבו צ"ל שהדיבור [היה] אל הנביא השקר ללמד הואיל וגמל חסד להאכיל לאורחים שרתה עליו שכינה:

וכתיב ויגש איש האלהים ויאמר אל מלך ישראל ויאמר כה אמר ה' יען אשר אמרו ארם כו' ופריך הני תרי ויאמר ל"ל:

אם בא בן הדד כו'. ועדיין הדבר בספק ובאמירה השנייה אמר יען אשר אמרו ארם אלהי הרים אלהיהם וגו' וה"ג ובאמירה השנייה אמר יען אשר אמרו ארם כו' כתיב יען אשר שלחת כו':

כמה מצודות וחרמים. דריש חרמי מלשון מצודות וחרמים כלומר שם בלב ארם שיתקבץ למלחמה ואח"כ הפיל החומה על כ"ז אלף אש:

ה"ג והה"ד ומלך ארם צוה את שרי הרכב אשר לו לאמר לא תלחמו את הקטן ואת הגדול כי אם את מלך ישראל לבדו:

אותה הטיפה שיצאת. ממיכה כשהכהו רעהו בדבר ה' דכתיב ויכהו האיש הכה ופצוע כיפרה על כל ישראל שלא מתו במלחמה עם אחאב:

מתני' המתנבא בשם עכו"ם. שנאמר ואשר ידבר בשם אלהים אחרים:

כיון שנכנסה לרשות הבעל לנישואין. בגמרא מפרש:

מקדימין. כלומר מוכנים לאותה מיתה שהיו מחייבים את הנידון:

ובועלה. כלומר כל הבועלים נידונין כמיתת הנבעלת חוץ מבועל בת כהן:

גמ' ה"ג הכל היה בכלל אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא צויתיו לדבר וגו' בין באות בין במופת בין בעכו"ם בין בשאר כל המצות עכו"ם למה יצאה לידון שעכו"ם בין שנתכוין לעקור את כל הגוף בין שלא נתכוין לעקור את כל הגוף דברי ר' שמעון חונקין אותו ודברי חכמים סוקלין אותו ובשארי כל המצות בעוקר כל הגוף דברי חכמים סוקלין אותו ודברי ר' שמעון חונקין אותו אבל בעוקר מקצת דשאר מצות דברי הכל יבין ליה פיונטייה משום לא תענה ברעך עד שקר:

והכי פירושה בפרשת שופטים כתיב אך הנביא כו' ומת הנביא ההוא ולא נזכר בהך פרשתא שנתן הנביא אות או מופת או שדיבר לעבוד עכו"ם אבל בפרשת ראה כתיב כי יקום בקרבך נביא כו' ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים ונעבדם כו' והנביא ההוא וגו' יומת כי דבר סרה על ה' וגו' להדיחך מן הדרך וגו' וקשיא למה יצאה עכו"ם אלא לידון דחלוקה עכו"ם משאר כל המצות דאלו עכו"ם בין בעוקר כולו בין בעוקר מקצת חייב מיתה לדברי הכל דפליגי ר"ש ורבנן בברייתא דתניא נביא שהדיח בסקילה רש"א בחנק. וטעמא דר"ש דכתיב יומת וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק ורבנן ילפי הדחה הדחה ממסית כתיב הכא כי דבר סרה להדיחך וכתיב במסית כי ביקש להדיחך מן הדרך אפילו מקצת במשמע ובעוקר הגוף דשאר כל המצות נמי פליגי ר"ש ורבנן חכמים סברי שהוא בסקילה דכתיב נמי התם בפרשת ראה דתניא ללכת בה ללכת זו מצות עשה דמשמע לעשות ובעכו"ם ליכא עשה ש"מ דאשאר כל המצות נמי קאי ויומת דהך פרשה היינו סקילה דילפי הדחה הדחה ממסית וכדכתיבנא ולר"ש בחנק אבל עוקר מקצת דשאר מצות אין בו מיתה לד"ה ואפילו לרבנן דאמרי שאר מצות כתובים בפרשת ראה מ"מ עוקר מקצת דילפינן מדכתיב מן הדרך משמע להו דלא קאי אלא אעכו"ם דאל"כ עכו"ם למה לי אבל לוקה מיהת דהשתא העונה שקר בחבירו לוקה משום לא תענה העונה עדות שקר כלפי מעלה לא כ"ש:

יבין ליה פיונטיה. נותנין לו מכות :

שנתנבא בתחלה. ולא נתברר לנו עדיין נבואתו:

שומעין לו.. לעבור על מצות התורה לפי שעה א"נ חייבין לשמוע לו והעובר על דבריו חייב מיתה והוא שיהא ראוי לנבואה:

שנתנבאו כאחת. דברי אחד מסכים לדברי חבירו וכן שני נביאים שנתנבאו בעיר אחת וכל אחד מעיד על חבירו:

חד אמר צריך ליתן אות ומופת. דחיישינן תרווייהו משקרי אבל כשהאחד מוחזק לנביא מעיד על חבירו שהוא נביא אמת ואין צריך לאות ומופת:

וחרנה. ואידך אמר א"צ ליתן אות ומופת דתרי לא חשידי:

א"ל. שאני התם שישעיה עסק אז בתחיית המתים דמעיקרא אמר ישעיהו כי מת אתה ועכשיו אמר שיחיה ה"ל כתחיית המתים דאע"ג שאמר לו כי תעלה בית ה' ביום השלישי גם זה בכלל תחיית המתים הוא כדכתיב ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו:

לא סוף דבר. הא דתנן משנכנסה לרשות הבעל לנישואין ה"ל נשואה אע"פ שלא נבעלה לאן דוקא שנכנסה לחופה הוא דהוי ברשות הבעל אלא אפילו נכנסה לבית שיש בו החופה ת"ל נשואה:

בעיא הדא מילתא. מיבעיא לן דבר זה:

טריקלין הוא בית הגדול ובו קיטון והוא החדר הקטן שפתוח לחדר הגדול והחופה היא בחדר הקטן ונכנסה בחדר הגדול מי הוי ברשות הבעל כאלו נכנסה לחופה א"ד כיון דחומת הקיטון מפסקת אינה כחופה:

ליידה מילה. אמתני' דנערה שנתכתתה קאי דתנן התם מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל ופריך לאיזה דבר היא מאז ברשות הבעל:

ליורשה. אם מתה בדרך בעל יורש נדונייתה אע"ג דקיי"ל אשתו ארוסה מתה אינו יורשה הכא כיון דמסרה אחולי אחיל האב מהשתא מחמת קירוב הנישואין אבל לתרומה ולהפרת נדריה שלא בשותפות ולמציאתה דאינה אלא משום איבה ועדיין ליכא למיחש לה לא מהניא מסירה לחופה:

להפרת נדריה. אף לענין הפרת נדריה כבר יצאה מרשות האב משמסרוה שלוחי האב לשלוחי הבעל ולא קרינן בה ואם בית אביה נדרה אלא ואם בית אישה נדרה:

מודה. שאין הבעל מיפר נדרים אלו עד שתיכנס לחופה:

לזנות בית אביה. בנערה המאורסה כתיב והיא בסקילה:

פרט. אם זנתה אחר שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל שלא תהא בסקילה כנערה המאורסה שזינתה אלא בחנק כנשואה שזינתה ש"מ משמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל לא קרינן בה תו בית אביה:

כיוצא בהם כו'. אמתני' קאי דתנן כל הזוממים מקדימים לאותה מיתה וקאמר לעולם הזוממים במיתה שבאו לחייב הנידונים איש או אשה כגון אם באו לחייבה שרפה אף הם כיוצא בה וכן בסקילה וכן בחנק ואין חילוק ביניהן אלא בבת כהן:

הדרן עלך הנחנקין. וסליקא לה מסכת סנהדרין.