מתני' כהן גדול דן ודנין אותו. איידי דצריך למיתני דנין אותו דסד"א משום חשיבותו אין דנין אותו בעצמו דאיכא זילותא דבי דינא אלא ע"י מורשה תני נמי דן אע"ג דפשיטא הוא דאטו משום חשיבותיה מיגרע גרע:

מעיד. בפני המלך דאתי ויתיב ליה בסנהדרין ומקבלין לסהדותיה וקאזיל ליה ומעיינינן בעדותו אבל אם אין המלך שם אין כבודו של כה"ג שילך לשם להעיד:

חולץ. ולא אמרינן משום יקרא דכה"ג שלא תרוק בפניו לא לחלוץ קמ"ל:

מפני שהוא אסור באלמנה. דכתיב אלמנה לא יקח ולא אמרינן ליתי עשה דייבום ותדחי לא תעשה דאלמנה לא יקח דגזרינן ביאה שנייה אטו ביאה ראשונה:

אינו יוצא לאחד המטה. דלמא אתי ליגע מתוך טרדתו ורחמנא אמר על כל נפשות מת לאיבא והיינו דאזהר קרא ומן המקדש לא יצא כלומר יתרחק מן הכיעור שלא יבא לידי טומאה והאי קרא בכה"ג אונן כתיב דלעיל מיניה כתיב לאביו ולאמו לא יטמא:

הן נכסין והוא נגלה. כיון שנתכסו נושאי המטה מן המבוי כלומר שיצאו ממנו הוא נגלה ונכנס בתוכו אבל כל זמן שהן נגלין ונראין במבוי הוא נכסה ממנו ואינו נכנס לתוכו:

ויוצא עמהם עד פתח העיר. שבעיר מצויין מבואות ויכול להתכסות מהן אבל חוץ לעיר ליכא היכירא:

שנא' ומן המקדש וגו' היינו מן המקדש ממש לא יצא:

גמ' ופריך ניחא דן כה"ג דן שזהו כבודו אלא דנין אותו משמע שהוא בעצמו צריך לעמוד לפני הדיין מ"ט הא זילותא הוא לכה"ג למה לא ידון על ידי מורשה:

אנטלר. מורשה:

ומשני הגע עצמך. שנפסקה לו שבועה ומורשה מי יכול לישבע במקומו וכיון דא"א לעשות הכל במקומו אף שאר הדין יעשה בעצמו:

דיני ממונות. של כה"ג בכמה מי בעיא כ"ב שאין כבודו של כה"ג לעמוד לדין לפני ג' או דלמא בג' סגי ככל אדם:

נישמעינה מהדא. תא שמע מהא דתניא אין מלך יושב בסנהדרין:

מפני החשד. שיאמרו שהסנהדרין מטין הדין מאימת המלך:

ולא בעיבור מפני החשד. מלך שיאמרו משום אפסנייה הא דעביד שמחלק ממון לחיילותיו כך וכך לשנה ונוח לו שיהו כל השנים מעוברת וכה"ג אינו רוצה שתתעבר השנה מפני הצינה שצריך לטבול ולקדש ביה"כ חמש טבילות ועשרה קידושין ואם תתעבר השנה הרי תשרי במרחשון וצינת חשון תהיה בתשרי:

ה"ג וחדא מר ולא מלך וכה"ג יושבין בעיבור שאין כבוד המלך והכה"ג לישב בשבעה:

הא חמי. בוא וראה אם בשבעה אין כבודו לישב כ"ש בג' ואם הוא אין דן בשבעה כ"ש שאין דנין אותו בשבעה אלא בכ"ג:

הדא אמרה. זאת אומרת:

ד"מ שלו כעשרים ושלשה. דכיון דאפקוהו משבעה לא מצינו ב"ד בפחות מכ"ג:

מה אני בקדושתי. מאני ה' דמיותר קדריש דהא כתיב בסוף הפרשה אני ה' מקדשו ול"ל דכתב כאן כי נזר וגו' אני ה' אלא ללמד שלא ישתנה קדושתו:

מלקין אותו. בב"ד של ג' דאם תאמר מפני כבודו של כה"ג אין להלקותו בפחות מכ"ג נמצא עלייתו שאתה מעלה אותו ירידתו שמתבייש בפני כ"ג:

מהו. להחזירו לנשיאותו אחר שלקה דומיא דכה"ג:

משה. לשון שבועה כלו' בשבועה שאין מחזירין אותו דחיישינן שמא כשיחזור לנשיאותו ינקום מהדיינים ויהרגם:

וכעס. על שאמר שמלקין הנשיא בג':

שלח גנתון. שומרי גנות לתפשו לריש לקיש:

טרפון. ערבבם כלומר הכה אותם וברח למגדול אחד:

ואית כו'. ויש אומרים שברח לכפר חיטייא:

למחר. עלה ר"י לבית הועד ועלה גם ר"י נשיאה לשם:

א"ל. ר"י הנשיא לר"י למה אין אתה אומר לנו דברי תורה:

שדי. התחיל ר"י לטפח בידו אחת וסבר הנשיא שרוצה להראות לתלמידים איזה טיפוח דתנן סוף מ"ק:

א"ל. הנשיא וביד אחד מטפחין בתמיה הא כתיב ויספוק את כפיו משמע דמטפחין בשתים:

ה"נ א"ל אלא לא ולא בן לקיש לא (דף י' ע"א) וה"פ אמר ליה ר"י אלא באמת שאין מטפחין ביד אחד ורמזתי לך כשם שאין מטפחין בחדא ידא כך אם אין ריש לקיש כאן אין אני לחוד יכול לומר דברי תורה בלא הוא:

א"ל. הנשיא עשיית ר"ל כאלו הוא מפתח כשם שא"א לכנוס להחדר בלא המפתח כך אין אתה יכול לפתוח בלא ר"ל היכן הוא המפתח:

א"ל. ר"י במגדול הזה:

א"ל. הנשיא למחר אני ואתה נצא לקראתו:

שלח. ר"י לר"ל הכין לך דברי תורה שהנשיא יצא לקראתך:

נפק לקדמון. הלך ר"ל לקראתם ואמר דוגמא שלכם לבוראכם בשעה שבא לגאול את ישראל לא שלח שליח או מלנזך אלא בעצמו יצא לגאלם ולהוציאן ממסגר:

דכתיב ועבדתי בארץ מצרים וגו'. אני ה' ללמד שהוא בעצמו הלך:

ה"ג ולא עוד אלא הוא וכל דורגון דיליה אשר הלך אלהים אין כתיב כאן אלא אשר הלכו אלהים וכ"ה בהוריות. ופי' דורגון פמליא שלו:

א"ל. הנשיא לר"ל ומה ראית לומר דבר זה שביזתני:

א"ל. ר"ל מה אתם סוברים שמיראתכם אהיה מונע מלומר תורת ה':

דאמר ר"ש בר"י. כתיב אל בני כי לא טובה השמועה וגו' מעבירים עם ה' דריש ביה מעבירין אותן ויש לי לפרסם דין התורה:

ה"ג תמן תנינן כה"ג פורם מלמטן וההדיוט מלמעלן ר' לעזר כו' וכ"ה בהוריות פ"ג. וה"פ כה"ג כשקורע על מתו קורע למעלה מקנה השפה שהוא בית הצואר ממש:

למטן ממש. בשפה חלוקו ולמעלה היינו למעלה בבגדו אבל א"צ להבדיל קנה שפה:

ר"י הלך לבקר לר"ח שחלה ובעודו בדרך שמע שמת אמר לשלוחו לך והביא לי בגדי הטובים שאני לובש בשבת ולבשם וקרעם:

ר"י פליג על ר' יהודה. דבסמוך בשני דברים חדא דלר' יהודה אינו קורע בשאר מתים כלל חוץ מאביו ואמו ואיהו קרע על ר"ח ואידך מדקרע בגדי שבת מסתמא לא קרען למעלה מקנה שפה שלא היה מקלקלן כל כך א"נ אידך דקאמר בסמוך למעלה בבגדו אבל א"צ להבדיל קנה שפה ורי"א כל קרע כו':

ופריך ואי כר"י. סובר כהנא לא יפרוס הכה"ג כלל שר"י אומר ובגדיו לא יפרוס שאין כה"ג בפריעה ופרימה כמפורש בהוריות א"נ כיון דסובר ר"י קרע למטה מן השפה אינו כלום למה פורס כלל:

לא אתיא. הא דכהנא אלא באביו ואמו וכר"מ דברייתא דבסמוך:

מאי כדון. כיון דאיירי באביו ואמו גם לר"מ קשיא למה כה"ג פורס מלמטה:

ה"ג חומר הוא בכה"ג שאינו מבדיל קנה שפה כ"ה במ"ק. וה"פ משני דכתיב בכה"ג ובגדיו לא יפרוס וכיון דאין מבדיל קנה שפה אע"ג דקורע מלמטה לא יפרוס קרינן ביה שאינו פורס כדרך שבני אדם פורמין:

אונן. לקמן בסוגיין פליגי בה רבי ורבנן איזהו אונן:

כה"ג מקריב אונן ולא אוכל מן הקדשים. שכן מצינו באהרן כשמת נדב ואביהוא אמר ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' על האכילה היה מקפיד לא על הקרבה ודוקא אהרן שהוא כה"ג אבל בניו שהיו כהנים הדיוטים היו אסורים אותו היום בין לאכול בין להקריב:

כל אותו היום. מצוה הוא שיביאוהו למקדש לעבוד כל היום כדי לפקח צערו וה"ק ר"י כל אותו היום יהא עסוק בהקרבה:

ובא לו. והולך לביתו:

בין ר"מ לר"ש הדא. איכא בינייהו דבר אחד דלר"מ כשהוא במקדש עובד לכתחלה ולר"ש אינו עובד לכתחלה אלא כשעומד בעבודה גומרה:

ה"ג בין ר"י לר"ש תרתי. דלר"י מביאין אותו מתוך ביתו ולר"ש לא די שאסור לו לכנוס למקדש אלא אפילו כשהוא שם אסור לו להקריב בתחלה:

הכנסה. לר"מ אסור לו לכנוס למקדש ולר"י מצוה שיכנוס לשם:

מפסיק ביניהון. אומר איכא בינייהו אחרת:

ה"ג רמ"א היה בפנים לא היה יצא היה בחוץ היה נכנס רי"א היה בפנים היה יוצא היה בחוץ לא היה נכנס. וה"פ הא דאר"מ מקריב אונן היינו שמצוה הוא שיקריב כדי לפקח צערו הלכך אם היה בחוץ נכנס ורי"א כל אותו היום שהוא באנינות לא יעבוד דגזר שמא יאכל ואסור באכילת קדשים מן התורה:

ה"ג מתני' סיעתא לר' יעקב ברייתא דמייתי בסמוך מסייעא לר' יעקב:

עמהן. עם נושאי המטה אינו יוצא דלמא אתי למנגע:

הן נכסין כו'. כדפרישית במתני' יצא לא היה חוזר. והיינו כר' יעקב:

אין אנינות. לא שייך לשון אנינות אלא גבי מת בלבד:

ואנו ואבלו פתחיה. שלא יהיו שם זכרים לשמור פתח העיר שמתו כולם:

ואנו הדייגים. משמע דשייך אנינות אף היכא דאיכא הפסד:

כיני מתניתא. כן היא מתני' אי זו היא אנינות. שאסור לאכול בקדשים כטמא אלא למת בלבד אבל אם הוא אונן ומצטער על דבר אחר לא גזרינן שמא יטמא:

משעת מיתה עד שעת קבורה לקמן אפרש:

כל איתו היום אם מת לו אחד משבעה מתים שחייב להתאבל עליהם כל יום המיתה בין נקבר המת בין לא נקבר ה"ז אונן דאורייתא ומיום המיתה ואילך כל זמן שלא נקבר הוא אונן דרבנן ויום הקבורה אונן דרבנן כל אותו היום אפי' לאחר הקבורה ומשנקבר המת ביום ראשון של מיתה כל הלילה שלאחריו אונן דרבנן:

אשכחת מר. נמצאת אומר קולא וחומרא לרבי וקולא וחומרא לרבנן:

מה מפקת ביניהון. מאי בינייהו דמשכחן קולא וחומרא לכל אחר:

מת ונקבר. מיד לרבנן אסור כל היום ולר' אינו אסור אלא אותה שעה שנקבר הרי קולא לר' וחומרא לרבנן. מת ונקבר לאחר ג' ימים. חומרא לר' וקולא לרבנן:

תרווייהון אמרין שאין לר' אלא קולא דמודה ר' אם לא נקבר בו ביום:

שאין כאן אנינות עוד:

כהדא דתני. כהא דתניא:

שהרי אמרו אונן טובל ואוכל את פסחו לערב. ואס"ד דאורייתא וכי יש יכולת ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה:

ופריך והרי אמרו אנינת היום תורה. מדקאמר טובל ואוכל את פסחו לערב משמע אלו הוה אכילת פסח ביום אין היתר לאונן לאכול פסחו ש"מ דאנינות יום אפי' לאחר קבורה מן התורה ל"א סובר אף הטבילה צריכה להיות בערב ש"מ דביום אסור משום אנינות ל"א הרי אמרו בברייתא אחת תניא אנינות היום תורה:

תיפתר. תפרש הא דאמרינן אנינות היום תורה בשנקבר לעת ערב שלא נשאר מן היום כלום:

וכשהוא מנחם את אחרים. דבמת שאינו שלו כ"ע מודו דיכול הוא לילך דלא טריד ולא אתי למנגע הלכך כשחוזרין מן הקברות ועומדין בשורה לנחם האבלים וכל העם עוברים זה אחר זה ומנחמין האבל שעומד במעמדו כל אחד אומר לו תתנחם מן השמים:

והממונה ממצעו. שהוא הולך לימין כה"ג וכל העם משמאלו נמצא כה"ג באמצע:

הממונה. הוא הסגן שממונה לעבוד תחת כה"ג אם יארע פסיל בכה"ג ביה"כ:

אנו כפרתך. בנו תתכפר אתה ואבחנו תחתיך לכל הראוי לבוא עליך:

וכשמברין אותו. שאבל אסור לאכול סעודה ראשונה משלו וקרוביו ואוהביו מאכילין אותו:

מסובין על הארץ. הן מצירין ומתאבלין בצערו והוא מיסב בכבוד על הספסל שהוא כסא קטן:

הדא אמרה. ממתני' שמעי' דספסל אין בה משום כפיית המטה דאל"כ מ"ש ספסל ממיטה:

כה"ג חייב בכפיית המטה. דאל"כ ה"ל לישב ע"ג המטה:

אא"כ הקדימו. להוציאו שעה אחת קודם זמן ק"ש כדי שיגמרו ק"ש קודם שיגיע זמן ק"ש:

או איחרו שעה אחת. אחר ק"ש שכבר התפללו כל הקהל:

ופריך והא תנינן. פ"ג דברכות:

קברו את המת וחזרו. אם יכולים להתחיל ולגמור קודם שיגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו הרי הוציאו קודם ק"ש בזמן שאפשר שלא יוכלו לקרות:

ומשני תיפתר. תפרש למשנתינו שהוציאו בשעה שסברו שיהיה עוד זמן קודם הנץ לגמור ולבסוף נמצא שלא גמרו עד סוף זמן ק"ש דכיון שהתחילו במצוה לא היו מפסידין:

ההספד. האבלים והקרובים א"נ המספיד:

והעוסקים בהספד. העם הבאים להספיד או לשמוע ההספד:

מפסיקין לק"ש. שא"צ כוונה אלא בפסוק ראשון של תפלה שצריכה כוונה ואיכא הפסק גדול אין מפסיקין:

והתנינן אם יכולין להתחיל ולגמור כו'. הרי דאין מפסיקין לק"ש כדי לעשות שורה וזה הוא מכלל ההספד לקבורה ואיך תני בברייתא שמפסיקין לק"ש:

מתני'. השורה שעושין ביום הראשון לקבורה וברייתא בשמספידין ביום השני:

אם יודע. בעצמו שיכול למהר תפלתו לגמרה קודם שיגיע ש"ץ בחזרת התפלה להאל הקדוש כדי לענות אחריו אמן יתפלל:

ה"ג כדי לענות אחריו אמן וכ"ה בברכות:

תרין אמורין. תרי אמוראי אמרו בו מילתא. חד אמד של האל הקדוש. בשבת וחד אמר אף באמך של שומע תפלה בחול:

ה"ג תני רי"א היו כולן שורה אחת העומדים שם משום כבוד כו' וכ"ה בברכות. וה"פ אמתני' דפ' מי שמתו קאי דתנן התם העומדים בשורה החיצונים חייבים והפנימים פטורין ואר"י היו כולן עומדים בשורה אחת ואין שם חיצונים העומדים שם משום כבוד דהיינו שאר כל העם חייבין בק"ש משום אבל שהם קרובי המת ואביליו פטורין:

ירדו להספד. התחילו בהספד:

הרואים פנים. פניהם להספד אפי' לא באו אלא לכבוד חייבין:

והדא דתנינן. והא דתנן במשנתינו כשמנחם אחרים כל העם עוברין כו' דמשמע שהעם עוברין והאבילים עומדין היינו כמשנה הראשונה שכך היה המנהג בראשונה כדמסיק:

והא דתנינן. בברכות:

הפנימית פטורים כו'. דמשמע שהעם עומדין שורות שורות והאבלים עוברין היינו כמשנה האחרונה:

ה"ג והחיצונים חייבים כמשנה האחרונה:

תחרות. קנאה ומריבה שכל אחת אמרה אני אעמוד בראש:

משפחות עוברות. בערבוביא:

והחזירו הדבר ליושנן. שיהו המשפחות עומדות בערבוביא ותו ליכא קנאה:

מתני' מלך לא דן כו'. שאין כבודו של מלך לישב בדין:

אין שומעין לו. דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול וגנאי הוא לו שיחלוץ וירקה בפניו וכל שאינה בת חליצה אינה בת יבום א"נ יבום גנאי הוא לו לקום על שם אחיו:

מלך נושא כו'. בגמרא מפרש:

גמ' ופריך ולא דן. בתמיה והכתיב כו':

ותמר הכן. ואת אומר כן שמלך אינו דן:

ומשני אמור מעתה. שדוד לא דן שום דין אלא כשהיה עשיר ועני דנין זה עם זה כדי לעשות צדקה עם העני וזה כבודו שהיה עושה משפט וצדקה:

ר' אומר היה דן כו'. רבי פליג וסובר מלך דן ודנין אותו ופליג אמתני' דאתיא כת"ק:

ה"ג צדקה עם הזכאי שהחזיר לו ממונו וצדקה עם החייב כו':

על שם מלפניך משפטי יצא. אחר דוד אתה מלך ואני מלך נאה למלך לדון את המלך:

נידונין בכל יום. שגזר דינם נקרע אף לאחר החתימה אם עשו תשובה לפיכך מעיין בדינא בכל יום:

נמצאת פוגם בכבוד המלך. שגנאי הוא לו כדפרישית במתני' ור"י סובר מצוה שאני:

על שם ותהיינה צרורות וגו'. בפילגשי דוד שבא עליהן אבשלום כתיב ואס"ד שנושאין גרושתו של מלך ה"ל לדוד לגרשן שלא תהיינה עגונות:

מלמד שהיה דוד מקלעתן. מדכתיב צרורות קדריש שהקלע הוא נעשה מצרור השערות:

חייך שאני מתאיבך דבר המותר לך. שלא נאסרו על דוד בביאת אבשלום דאנוסות היו ולא בא עליהם לכוף את יצרו:

אסורות ממש היו. שאף שלא נאסרו משום שנטמאו מ"מ לא גרע מתשמיש הדיוט:

ומה כלי הדיוט כו'. כלומר אלמנת הדיוט אסורה למלך כ"ש אשת המלך שנבעלה להדיוט שאסורה להמלך:

ה"ג זו מירב ומיכל ורצפה. וה"פ בית אדניך הן שתי בנותיו ונשי אדוניך זו רצפה ל"א אפשר לקיים הגירסא שלפנינו לרבנן משני בית אדניך זו רצפה שהיתה פלגש שאול ונשי אדניך לאו אשאול קאי אלא על נבל ואוריה שהך היו ישרי יהודה בימי והיו אדוני דוד ולכך מייתי הא דאמר נבל לית בר טבין כו':

ופריך הוא ירחמאל קדמוי. דכתיב ובני חצרון ירחמאל רם כלובי ורם הוליד את עמינדב וקשיא ליה הלא ירחמאל הוא הבכור למה קחשיב תולדת רם תחלה:

אלא. הואיל ופגם ירחמאל את עצמו שנשא אשה נכרית לפיכך פגמו הכתוב לסדר תולדותיו בסוף:

להתעטר בה. כלומר להתגדל על ידה והיא הכניסה אנינות לתוך ביתו שנתבזה על ידה:

ובועז נשא את רות. המואביה נמצא שגם בבנירם נמצא קצת. פגם:

הא נבל. אבל נבל בא מן כלובי אמר נבל אין בישראל בן טובים ממני שהוא משבט יהודה אשר לו משפט המלכות ובמשפחתו אין בה שום פגם לכן לא חשש לדברי דוד:

ה"ג לית בישראל בר טבין סגין ממני:

אתי. ממשפחת כלובי וקמפרש ואזיל כולא פרשתא:

לקיימא. תרגום ואתם חיים כולכם היום ואתון קיימין וכו' וה"ק כה תהיה שמחתך קיימת לעד:

ה"נ ואתה שלום וגו'. ויבואו נערי דוד וידברו אל נבל כדברים האלה בשם דוד וינוחו מה וינוחו א"ר יוסטא כו':

נעשו מחנה. דכתיב לעיל מיניה וישלח דוד עשרה נערים קמ"ל דעשרה נקראו מתנה ונפקא מיניה לענין ארבע דברים דפטרו במחנה:

ויאמר דוד לאנשיו. חגרו איש חרבו ויחגור גם דוד את חרבו וחגור זה היה לדונו כמורד במלכות ומדחגר דוד לבסוף ש"מ שד"נ מתחילין מן הצד:

ה"ג אפרחינון במילין כ"ה בפירש"י וסיים בה לשון עיט כלומר דחאן בדברי קנתרות:

ותפגוש אותם. הל"ל ותפגש בהם כמו ויפגעו בו מלאכי וגו' אלא בהם עצמם עשתה הפגישה רושם לכך דרש שנתגלה שוקה ועל ידי כך הרהרו בה ויצא מהם קרי'. מה. מעשה הכלב דרכו להשתין בכותל ש"מ משתין בקיר על הכלב קאי והכי אמר דוד אפילו על כלבי נבל לא אחוס ולא ישארו בחיים:

ותרא אביגיל את דוד. ותאמר בי אני אדני העון ותדבר נא אמתך באזניך ושמע דברי אמתך וקשיא ליה הל"ל בי העון מאי אני ומאי אדני הרי אמרה אח"כ ואני אמתך לא ראיתי נערי אדני אשר שלחת ועוד מאי ותדבר באזניך ושמע כפילות זה למה אלא הכי אמרה וכי אני או במה שהוא שלי שהוא כמו אני בעצמי חייבין מיתה אני ובניו ובהמתי מה עשו שאתה אומר אם אשאר מכל אשר לו אמר לה מפני שקילל מלכות בית דוד אמרה לו ומלך אתה בתמיה אדני אתה אבל לא מלך אז תבעה לתשמיש אחר שיהרוג נבל מיד אמרה בי העון אם אעשה כך שאפשר שטמאה נדה והראה לו כתמה א"ל וכי רואין כתמים [בלילה] אמרה ותדבר נא אמתך באזניך השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך כתמים איך רואין בלילה וד"נ דנין בלילה בתמיה אמר לה כבר נגמר דינו ביום אמרה לו ושמע דברי אמתך שאינו חייב מיתה שעדיין מטבע של מלכנו שאול קיים ומאחר שלא נתפרסמה מלכותך אינו חייב מיתה על קללתו ואם תרצה להנקם ממנו נקימה אחרת ולא מיתה על. שביזיתיך אל נא ישים אדני אל לבו דברי איש הבליעל הזה אין זה כבודך:

פקפוקי דברים היו שם. עדיין יש לפקפק על מלכותך שעדיין שאול קיים ואינו חייב מיתה:

הוה עבד פרשתא. הוא היה דורש בשבת זה בפרשת היום והיה ר' זעירא מצוה להתלמידים שיכנסו לבית המדרש לשמוע דרשת ר' לוי שאי אפשר לו שידרוש ולא יהיה בדרשתו דבר חידוש:

עאל ומר לון לא. נכנס ר' לוי ודרש ולא תהיה זאת לך לפוקה ויצאו משום כי ראו שדורש דברי האגדה ואמרו מה לנו אצל הגדה ושמע ר"ז דבריהם ואמר אף בדברי הגדה יש חידוש הלכך חזרו לאחוריכם:

לפוקה. ר' לוי דרש לפוקה שהיו שם פקפוקי דברים שלא נזכרו בכתוב והיינו שתבעה לתשמיש ואמרה ליה כשתצא פקפוקך ויודע הדבר יאמרו עליך שאתה מגלה עריות:

ה"ג יהו אומרים עליך שאתה מגלה עריות ולמכשול לב אתה כו'. וה"פ כתיב ולא תהיה לך זאת לפוקה ולמכשול לב לאדני ולשפוך דם חנם מהו למכשול לב אתה עומד להכשל באשת איש מוטב שלא יהיה עליך אלא אתת משיהיה עליך שתי עבירות בעריות:

ה"ג עתידה רובה מן הדא לא תהא דא כדא וה"פ מכשול שלעתיד גדול ממכשול זה שתיכשל באשת איש ויאמרו זו כזו מסתמא נכשלת בי קודם הריגת נבל:

ולשפוך דם. עתידים לומר עליך ששפכת דם חנם:

והדא דתימר. ומה שאתה אומר שחייב מיתה על שקללך וכל המקלל כו':

עדיין מחוסר כסא את. עדיין אין לך כסא מלכות ואין חייבין על קללתך:

מלמד שפקדה עצמה. שאמרה שיזכרנה כלומר כשימות בעלה ישאנה כרצונו:

פגמה הכתוב. שלא היה לה לדבר בזה בעודה אשת איש ואף שאמרה כך להציל דוד מחטא ולהיות לו כעין פת בסלו מכל מקום הקב"ה מדקדק עם הצדיקים אפילו על דבר מועט:

בכל קרייא. בכל המקרא כתיב אביגיל בשני יודי"ן לבד מהך פסוקא דבתרא דהאי קרא וזכרת כתיב אביגל חסר יו"ד בתרא:

ברוך ה' וגו'. אשר כילתני מבוא כדמים דם נדה. שלנדה היתה שהראת לו כתמיה ושפיכת דם נבל:

מתני' אינו יוצא מפתח פלטרין שלו. שגנאי הוא למלך להראות עגמות נפש לפני העם:

אלא לפייס את העם. צורך שעה היה בדבר מפני שלום מלכות שלא ימרדו בו בחשבם שצוה להרגו אבל עכשיו יכירו שלא בעצתו נהרג אבל בלא טענה זו אפילו רצה אין שומעין לו:

גמ' הדא אמרה. זאת אומרת דרגש בה משום כפיית המטה דאל"כ למה תנא ברישא בכה"ג והוא מישב על הספסל והכא גבי מלך תני דרגש אלא ש"מ כה"ג חייב בכפיית המטה לכך אינו יכול להסב על הדרגש אבל מלך שאינו חייב בכפיית המטה יושב על הדרגש אבל על מטה ממש לא משום אבל:

הנשים מהלכות תחלה. בלווית המת הולכות לפני המטה שהן גרמו מיתה לעולם ועליהן מוטל לצער יותר מן האנשים:

מפני כבוד בנות ישראל. שגנאי הוא להם שיהו האנשים מביטין בהם:

הולך אחר המטה. ואי ס"ד נשים אחר המטה אורחיה דדוד להלך עם הנשים:

לא היה הדבר אלא לפייס. את העם והיה הולך מבין האנשים לבין הנשים לפייסן ובחר דפייס הנשים חזר לבין האנשים לפייסן כי לא מאתו היתה מיתת אבנר:

הרקים שברקים. דדריש אחד המיוחד שברקים:

ארכיסטם. ארכי הוא שר סטים לסטים והוא שר שבלסטים:

אמרה לו כו'. מדקנתרה בבית אביה ש"מ שאמרה כך ושפיר השיב לה:

גדר לפנים מגדר היה. מדכתיב גדרות לשון רבים קדרים:

הוה חמי ליה. והיה דוד רואה את שאול משלשל הצניף שעליו מעט ומגיה לבושו מעט נגד מה ששלשל מבגד העליון כדי שלא יהא פרועו נראה בהגלות לבושו:

הדא כו'. והיינו דא"ל דוד לשאול:

ותחס עליך. שאתה חסת על עצמך ואע"ג דאמר טעמא אחרינא כי משיח ה' הוא אי לאו צניעותא דחזי ביה לא היה משגיח בהא דרודף הוה:

ועם האמהות. ולא קאמר לפני האמהות אלא עם האמהות שהוא להם כבן אצל אמו:

לעגלה אשתו. והיינו מיכל ש"מ שהיה לה בנים:

שנעה כעגלה ומתה. והלכך נקראת עגלה שמתה בלדתה ועד יום מותה לא היה לה אבל ביום מותה הוה לה:

מפני מה ביזה עצמו על המצות. שהמלך צריך לנהוג כבוד בעצמו שתהא אימתו עליו כדתני במתני' שהיו מביטים כו', שהם נהגו מנהג בזיון בארון והיו מביטים בו לפיכך ביזה עצמו לפני הארון כדי שילמדו ממנו שצריך לנהוג כבוד גדול בארון ולא ימותו ואגב גררא מפרש כמה מתו בעון זה:

ויך באנשי בית שמש. כי ראו ארון ה' ויך בעם שבעים איש חמשים אלף איש. שהיו שקולים. כנגד חמשים אלף דאל"כ ה"ל למכתב חמשים אלף ושבעים איש:

וחמשים אלף מעם הארץ. לכך כתיב שבעים תחלה שהן היו מן המובחרין:

בשעה שמשחני שמואל. אף שהיה הדבר בסתר מ"מ היה לי להתגאות בלבי:

בשעה שהרגתי את גלית. אף שהיה דבר מפורסם:

ולא הלכתי כגדולות. דרך גדולה וכבוד אלא שבזיתי את עצמי הרבה בשעה שהעלתי את הארון:

ובנפלאות ממני כשנעשו לי נפלאות שהחזירו למלכות לא הלכתי בגדולות אלא מחלתי לשמעי בן גרא ולשארי המורדים עונם והי"מ גירסא משובשת נזדמנה לו ע"ש:

לכהן ינקא. כתינוק היוצא ממעי אמו שאין רוחו גסה לינק משדי אמו כן היתה נפשי עלי שאיני מתבייש ללמוד תורה אפי' מקטני ישראל:

מתני' למלחמת הרשות. מלחמת שאר אומות חוץ ממלחמת עמלק ומלחמת שבעה עממין:

ופורץ גדר של אחרים. ללכת לכרמו ולשדהו שאינו מעקם דרכו בשביל כרמו ושדהו של אחרים:

ואין ממחין בידו. אין מעכבין עליו:

חלק בראש. חלק היפה בורר ראשון ונוטל המחצה מכל הבזה:

גמ' ועל פיו יבואו. הוא וכל ישראל אתו וכל העדה היינו סנהדרין:

בחקל סומקתא. שדה אדום:

שמשם נפסקו דמים. באותו מקום פסקה המלחמה ולא נשפכו דמים עוד:

עדשים היו. שהך אדומים כדכתיב הלעיטני נא מן האדם האדם הזה ולא היו כשאר עדשים אלא גדולים כשעורין לכך נקרא אפשר דמים שאינן כשאר עדשים:

ענבה. גרגיר:

אלו הן הפלשתים. ואפס דמים הייני שהפסיקו להיות כעדשים שכן נמוכים והתחילו לילך בקומה זקופה כשעורים:

כתוב אחד אומר. בד"ה כתיב מליאה שעורים ובשמואל כתיב מליאה עדשים:

שנה אחת היתה. שני המעשים אלא שתי שדות היו אחת שעורים ואחת עדשים:

ה"ג פשיטא ליה לאבוד וליתן דמיה דלמא לאבד ושלא ליתן דמים איזה מהן יאבד ואיזה מהן יניח של עדשים או של שעורין של עדשים מאכל אדם ושל שעורין מאכל בהמה אלא של עדשים אינה חייבת בחלה כו' וה"פ כתיב בהיות דוד בשדות אלו ויתאו דוד כו' ואמרינ לקמן שנסתפק ליה בדבר הלכה. וקאמר הא פשיטא ליה מותר להאבידן וליתן לבעלים דמיהן אלא הא קמיבעיא ליה אם מותר להאבידן אפילו שלא ליתן דמים כיון שאינן משום פיקוח נפש ותו קמיבעיא ליה איזה מהן יאבד ואיזה מהן יניח כיון שיש מעלה בכל אחד מה שאין בחבירו וכדמסיק:

ושתי שנים היו. בשנה האחת היתה מלאה שעורים ובשנה שנייה עדשים ובשתי השנים איבעיא ליה אם מותר לאבדן בלא דמים משום פיקוח נפש:

ופריך היה לו ללמוד פשיטיתו בשנה השנית ממה שפשטו לו בשנה הראשונה:

ומשני אין למדין משנה לחברתה. שבשנה השנית היתה סכנה יתרה מן הראשון:

כתוב אחד אומר. בד"ה כתיב ויצילוה ובשמואל כתיב ויצילה:

אלא מלמד שהחזירה לבעליה. בשלימות והיתה בעיני בעליה כאלו היו הרבה שדות שהיתה חביבה לו כאלו היתה מלאה כרכום שדמיה יקרים:

הלכה נצרכה לו. דאין סברא בשביל תאוותו למים יפים יאמר לסכן נפשות שיבקיעו במחנה פלשתים אלא ודאי שהבקיעו לשאוב תורה שנקראת מים מן הסנהדרין היושבים בבית לחם:

שאין הלכה מתבררת בפחות משלשה. שכל אחד יברר ספיקותיו ומתוך כך יבררו להם הדין על בוריו:

לא אבה דוד שתקבע הלכה. זו שהמלך פורץ גדר על שמו כלומר שהוא עשה כן אלא הציל החלקה שלא יפסידוהו אפ"ה קבעה לדורות שהמלך פורץ גדר:

וניסוך מים היה. צריך בחג ולא היה יכול להביאם בטהרה ויתאב להביאם מבור בית לחם שהבאר ההיא טהורה:

והיתר כמה היה. בזמן ההוא היו מקריבין בבמה והיה צריך לניסוך המים בחג:

אחד הורג. את הפלשתים שיניחים ללכת ואחד מפנה ההרוגים מן הדרך שלא יטמא נושא המים ואחד נושא המים בצלוחית בטהרה:

כתוב אחד. בד"ה כתיב וינסך ובשמואל כתיב ויסך:

מ"ד ויסך. כלומר קרא דכתיב ויסך משמע כר"ח בר בא שקבע מסכתא וקרא דכתיב וינסך משמע כבר קפרא שהיה ניסוך המים:

ה"ג הלכות שביה נצרכה. מיבעיא ליה אם המלך נוטל מחצית בראש או לא:

בנין בית המקדש נתאוה. דין אחת בבנייבו נסתפק לו ושאלו מסנהדרין:

מתני' אלא שמנה עשרה. בגמרא מפרש מנ"ל:

מרבה הוא לו. יותר מי"ח שלשה מחלוקות בדבר ת"ק סובר נושא י"ח ואפילו פרוצות ויותר מי"ח לא ישא ואפילו כשרות רי"א נושא י"ח ואפילו פרוצות ויותר מי"ח פרוצות לא ישא וכשרות והגונות ישא כמו שירצה ר"ש סובר ואפילו פרוצה אחת לא ישא וכשרות והגינות לא ישא יותר מי"ח:

אלא כדי מרכבתו. דוקא סוסים בטלים להרחיב דעתו ולהתגדל ברוב סוסים אסור אבל כדי רכבו ופרשיו להלחם באויב מותר:

אפסניא. שכר החיילות הנכנסים ויוצאים עמו כל השנה:

וכותב לו ס"ת לשמו. חוץ מס"ת שיחייב כל אחד מישראל להיות לו ס"ת והוא מונח בבית גנזיו וס"ת שכותב לשמו כשהוא מלך נכנס ויוצא עמו תמיד:

מיסב. על השלחן:

מתני' בשרביטו. כדכתיב מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב:

כשהוא מסתפר. כשמגלח שער ראשו. כולן נשרפים לפניו. מפני כבודי לומר שאין אחר כדאי להשתמש בהם ולכך נשרפים:

גמ' על שם הששי יתרעם לעגלה. הרי זו אשה ששית:

ומה כתיב תמן. בתוכחת גד הנביא ואם מעט ואיסיפה לך כהנה וכהנה כהנה עוד שש וכהנה עוד שש הרי י"ב:

ובלכד אפסניא לשנה זו. שכר חיילותיו לשנה אחת:

אמר שלמה כו'. אקרא דלשחוק אמרתי מהולל קאי ודריש אמר שלמה אותן דברים ששחקה עליהן מידת הדין כלומר שהזהירה התורה עליהן את המלך שלא יענש בסיבתן חיללתי אותן ודריש מהולל שהוא לשון מחולל:

אהב ממש. אהבת אישות לזנות עמהן:

על שם לא תתחתן בם. כלומר אע"ג שנשאן לנשים נכריות הן שאין הקידושין תופסין בהן:

כדי למושכן. לכך אהבן וקירבן כדי למושכן לדת תורה ולהכניסן תחת כנפי השכינה:

ה"ג ר"ל אימר גם אותו החטיאו הנשים הנכריות מלמד שהיה בועלן כשהן נדות ולא היו מודיעות אותו:

אשכח תימר. מצאת אומר רשב"י וחנניא ור"ל אמרו דבר אחד כולהו ס"ל דשלמא חטא בנשואי נשים נכריות ור' יוסי פליג אשלשתן וסובר דלא חטא וכוונתו היתה לשמים כדי להכניסו תחת כנפי השכינה:

בטלנים היו. ולא היה צריך להן למרכבתו ופרשיו:

וההדיוט מותר בכולן. בריבוי כסף ונשים דכתיב לא ירבה לו דוקא לו אסיר אבל לכל אדם שרי:

ולא היו נגנבות. בתמיה כיון שהיה מונח בחוצות:

אכני עשד אמות. כאבנים גדולים היו עשייין ואין אדם יחידי יכול לשלוט בהו ואיכא כרסומי מילתא כשיגנבו:

אפילו משקלות. שדרכן להמחק לא היו עושין מכסף אלא מזהב:

אין הכסף נחשב. לא היו עושין בו חשבון והמשקלות לחשבון עשויין:

כתיב ולשחוק אמרתי מהולל. ולשמחה מה זה עושה ודרשינן בסמוך רישא דקרא שלשה דברים ששחקה עליהן מדת הדין חיללתים והשתא דריש סיפא דקרא דא"ל הקב"ה הואיל וחיללת דברי מה זו שמחה שעטרת המלכות בראשך והיא נקראת שמחה דכתיב בעטרה שעיטרה לו אמו ביים שמחת לבי:

רד מכסאי. דכתיב וישב שלמה על כסא ה' למלך:

וישב תחתיו. ודייק ליה מדכתיב הייתי מלך:

והיו. אמרין ליה המלך יושב על כסא מלכותו ואתה אומר אני קהלת:

ומביאין לפניו קערת גריסין. כשאר עניים וכל זה קבלה היתה בידם:

אית דמרין. יש אומרים מקלו ויש אומרים טליתו וי"א איזורו שבהם היה ניכר שהן של מלך:

ה"ג אית דמרין חיטרין יאית דמייין גונדו וכ"ה בבבלי:

ומי קטרגו. שנענש בחייו דקרא משמע שהעונש הוא שאל יאריך ימים על מלכתו שהוא ובניו לא שיענש בחייו:

יו"ד שבירבה. דרך משל כאלו האות קובל עליו:

כל דייתיקי. שטר מתנה של שכיב מרע שחור במקצתה בטל כולה וה"נ אם יבטל שלמה מקצת ממני יאמרו שכולה בטלה:

יו"ד שנטל הקב"ה כו'. כלומר אין הקב"ה מבטל אות אחת הכתוב בתורה:

עקרתני מן הצדקת הזאת. אע"פ שחלקתני מ"מ אינני חשוב כ"כ שאברהם היה טפול לשרה בנביאות ומנינו כיוצא בזה בלבנה שטענה נגד ה':

שלא יהא ניאות. שלא יתנאה בס"ת שהניחו לו אבותיו אלא צריך לכתוב לו ס"ת חדשה מלבד אותה שירש מאביו:

ה"ג ולא בשל אחרים. כלומר אפילו קנה אותה מאחרים לאו כלום אלא צריך שיכתבנה לשמו:

ומגיהין אותו כו'. קבלה:

והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. וקשיא ליה כיון דכתיב והיתה עמו והיינו שיעיין בו תמיד וקרא בו ל"ל אלא לדרוש ק"ו:

והגית בו יומם ולילה. ל"ל דהא כתיב ברישא לא ימוש ספר התורה הזה מפיך אלא לדרוש ק"ו:

גמ' ר"ח עלה לגבי ר"י הנשיא ויצא הנשיא לקראתו בלבוש התחתון וא"ל ר"ח לך ולבש לבוש העליון שלך שהוא חשוב:

אותניתיה. כלומר תחתיתו:

לגין. כמו לגיון כלומר לבוש הראוי למחנה שלך:

בחלוקה דכיתנאי. בכתנא של פשתן ואין ראוי לאדם חשוב לצאת בו שהיא עשויה לזיע אבל של צמר לכבוד עשוי:

מי נפיק. כשרצה לצאת שמע שאמר הנשיא:

אייתי עטעמה. אמר הביאו לי דבר מיעט לטעימה:

א"ל שלח. להביא לך מלחם כנר שהוא לשון חשיבות אבל עטעמה הוא לשון העני כשמבקש על הפתח:

ותורת חסד על לשונה. מדקדק בלשונו לדבר לשון יפה ונאה:

מפצע קיסין. בקע עצים:

א"ל. ומה אעשה אין לי מי שישמשני:

א"ל. אם לא היה לך מי לשמשך לא היה לך לקבל עליך להתמנה לשררת דכיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור אסור לו לעשות מלאכה בפני שלשה:

תרגום יוסי מעונא. יוסי היה מתרגם בבה"כ בטבריה ודריש שמעו כו':

שמעו זאת הכהנים. אין זאת אלא תורה דכתיב וזאת התורה ואמר לכהנים למה אין אתם עוסקים בתורה הלא נתתי לכם כ"ד מתנות כהונה כדי שיהיה לכם פנאי לעסוק בתורה:

א"ל. והשיבו הכהנים אין הישראלים נותנין לנו כלום ומסיפא דקרא קדייק שכך היתה תשובת הכהנים:

והקשיבו בית ישראל. למה אין אתם נותנים לכהנים כ"ד מתנות כהונה שצויתי לכם בסיני ליתן להם:

א"ל. השיבו ישראל המלך נוטל הכל ואין בידינו לתת להכהנים:

ובית המלך האזינו לכם המשפט. לאו משפט ממש קאמר שאין המשפט מצוה למלך אלא לכם אמרת וזה יהיה משפט הכהנים ולמה אתם נוטלין דבר שאינו שלכם סיפא דקרא כי פח הייתם למצפה כלומר להכהנים שהיו מצפים למתנותיהם ורשת פרושה על התבור על ישראל שלא יתנו להם מתנות ושחטה שטים העמיקו החמרו:

ם עליהם שיתנו המתנות לכם ואני מוסר לכולם עתיד אני לייסר אתכם על כך לאבדכם מן העולם:

וכעס. שסבר שאמר כן להוכיח לבית הנשיא:

דחל. היה מתייירא שלא יענשו הנשיא וברח ליה:

סלקון. הלכו ר"י ור"ל לפייס הנשיא וא"ל יוסי זה אדם גדול הוא. א"ל. הנשיא אפשר כל מה שאני שואל ממנו הוא יודע להשיב לי כהוגן אמרו לו הן:

א"ל. הנשיא מהו זה דכתיב כי זנתה אמם בתמיה וכי שרה אמנו זונה היתה:

א"ל כבת כן אמה. כדאמרי אינשי כבת כן אמה ה"נ כוונתו כנשיא שהוא כאם המגדלת בניה כך הדור וכיון שזנתה אמם שהנשיא חוטא גורם להדור שיהיו חוטאים:

כגנתא כן גננא. כגנה כך היינן כלומר פרנס לפי הדור ולא הדור לפי הפרנס:

א"ל לא טב כו'. לא די שביזתי שלא בפני פעם אחת אלא שבפר ביזה אותי שלשה פעמים שאמר כאמה בתה כנשיא הדור כמזבח כהניו:

כאמה בתה. משמע שלעולם הפריצות בא לבת מן האם וכתיב ותצא דינה א"כ צ"ל ח"ו שמלאה היתה זאת לה וקשיא וכי אמנו לאה זונה היתה:

א"ל. קצת פריצת דלאה גרמה לבתה שזינתה:

פשטין יציאה מיציאה. כתיב בלאה ותצא ובדינה ותצא דחד גרמה לחברתה:

את הוא רבהי דיהודאי. להלעיג בו נתכוין כלומר כמדומה שאתה גדול הדור וא"ל חזקיה ראה דלא כתיב אשים אלא תשים אתה תקבל אותו לך למלך ה"נ אתה עשיתני לגדול הדור.

הדרן עלך פרקן גדול