מתני' דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד. אחד מבעלי הדינין בורר לו דיין אחד שיבין דבריו לאשורו וישא ויתן עם חבירו על כל זכות שיש לו וכן השני בורר לו דיין אחד נמצא שלא ישאר שום צד זכות נעלם מעיני שני הדיינים ושני בעלי הדינים ביחד בוררים להם דיין שלישי והוא שומע משא ומתן של שניהם ומכריע ביניהם ומתוך כך יצא הדין לאמתו וגם בעלי הדינים צייתי ואמרי מסתמא חפשו אחר כל זכות שיש לי ומצאו שהדין עם שכנגדי:

וחכ"א שני הדיינים בוררים להם אחד. בגמרא מפרש טעמייהו:

גמ' שמתוך כו'. טעמא דמתני' מפרש למה נתנו כח לנתבע לומר שאינו רוצה לדון לפני ג' שבורר התובע אלא בזבל"א דוקא שע"י שזה בורר לו אחד וזבל"א יוצא הדין לאמתו וכדפרישית במתני' ומרדף זכותו. אינו ממהר לפסוק הדין כנגדו אלא ממתין שמא יתברר הדבר יותר ויכול לזכותו מן הדין:

ה"ג מ"ט דרבנן כדי כו'. וה"פ לכך תיקנו זבל"א כדי שכל דיין יהא נברר מדעת אחרת ואם השלישי יהא נברר מדעת הבעלי דינין אין השלישי נברר מדעת אחרת משא"כ כשנברר מדעת הדיינים נמצא כל אחד נברר מדעת אחרת:

ה"ג ומ"ט דר"מ לאו כו'. וה"פ טעמא דר"מ הא דתיקנו זבל"א שיכול הנתבע לומר לתובע לאו כל כמינך לברור ולישב לדיינים מי שתרצה אלא אני ואתה נבררו ונישב אנשים המרוצים לשנינו ובדין שכל השלשה יהיו נבררים משניהם אלא אמרו זבל"א כדי שיהא מרדף זכותו וכדר' זירא:

מת אחד. מהדיינים שבודאי שנים הנותרים בוררים להן עוד אחד נמצת שאין כל אחד נברר מדעת אחרת שהרי הדיין האחד מן הראשונים בירר השני והשלישי:

מתני' זה פוסל דיינו של זה. יכול לומר לא אדון לפני זה שביררת:

בזמן שהוא מביא עליהן ראיה. שזה מביא ראיה על דיין שבירר זה לפסלו:

גמ' כיני מתניתא. בא לתרוצי דלא תיקשי לך כל כמיניה שפוסל דיין שבירר לו זה אלא כן היא מתני' זה פוסל דייניו של זה שקיבל דיין אחד בשלשה:

הא דיינו. היינו דיין שבירר לו זה אף ר"מ מודה שאינו יכול לפסלו:

בערכאות שבסוריא. שאינן בקיאין בדין תורה אלא הורגלו לדון ויכול לפוסלן ורבנן סברי כיון שהמחום רבים לאו כל כמינו לפסלו ואם הם כשרים כמומחים הם:

הא בדיני תורה. אם בירר לו מומחה אין חבירו יכול לפסלו:

היך. איך יכול לפסול מומחה שבירר לו זה:

ומשני אמרין. בכה"ג דפעם אחת נתעצמו שנים בדין בעיר אנטוכיא ואמר אחד לחבירו כל מה שיאמר ר' יוחנן בדין זה אקבל עלי כלומר חבירי ילך עמי לב"ד לר"י:

שמע ר"י. דבריו של זה שאמר שבעל דינו ילך עמו לפניו ואמר לאו כל כמיניה של זה לטרוח בעל דינו שילך עמי לב"ד רחוק אלא הדיינים שבאנטוכיא ישמעו טענתם ואם יהיה מן הצורך שיהיו ב"ד שבעירם מסופקים דין תורה לא יאמר הואיל בלאו הכי צריכין לשלוח שליח לר"י נלך בעצמינו לשם אלא יכתבו טעניתם וישלחו לחכמים אחרים מומחים הסמוכים להם והם יפסקו את הדין הרי שפוסל דיין מומחה שבירר לו זה:

שומעין לזה שאמר בטבריא. שישיבת טבריא היתה גדולה משל ציפורי ובסמוך מפרש לה:

ופריך ולעולם זה פוסל. לר"מ וזה מביא לרבנן בתמיה א"כ אין לדבר סוף שיאמר יש לי עוד זמן לפסלו ולהביא ראיה:

בטפילה שנו. שבירר לו דיין שאינו קבוע אלא טפול לדיינים ופוסל עד שיברור לו דיין קביע:

א"ר אילא. והא דאר"ל זה אומר כו' שומעין לזה שאומר בטבריא:

באינון. באותן בעלי דינים שיושבין במקום אחד וסמוכין לציפורי שבעה מילין ולטבריא תשעה מילין וכיון שאין ריחוק גדול ביניהן הולכין לטבריא אבל כשאחת רחוקה הרבה משנייה שומעין לקרוב:

ואת שמע מינה. מהכא שמעינן שנים שיש להן דין בטבריא ואחד אומר נלך לב"ד הגדול שבטבריא ואחד אומר נלך לב"ד הקטן דשם דשומעין לזה שאומר נלך לב"ד הגדול:

מתני' זה פוסל עדיו כו'. בגמרא מפרש:

גמ' כיני מתניתא. כן היא מתני' זה פוסל עדו של זה אם אין לו אלא עד אחד יכול לפסלו אבל אם יש לו שני עדים לאו כל כמיניה לפסול עדיו של זה:

אפי' עדיו. נמי יכול לפסול אם יש עוד אחר עמו כדמסיק ר"ז:

ה"ג אפי' עדיו מודה ר"י שאם אין שם עדים אחרים אלא אלו אינו. נאמן לפסלן דנוגע בעדות הוא האי בעל דין דלכך פסלוה כי היכי דלא יסהיד עליו:

והוא. בעל דין זה מצטרפין עם עוד אחר לפסול העדות אבל הוא לבדו פשיטא שאינו יכול לפסול דערער דחד לאו כלום:

ר"ח. פריך אריש לקיש ואפי' עד אחד למה יכול לפסלו הא מיהת נוגע בעדות דאי לאו פסיל הוא מחייבו לזה שבועה כדתניא לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת אבל קם הוא לשבועה:

פסול צריך לפסול בב"ד. צריך להביא ראיה שכבר הכריזו עליו בב"ד קודם לכן שהוא פסול אבל במה שמביא עכשיו עדים שעבר עבירה שנפסל בה לעדות אינו נפסל אלא מכאן ולהבא אם הכריזו עליו אבל לעדות זה כשר:

קרוב א"צ. להביא ראיה שכבר נתקבל עדות בב"ד מקדמת דנא שהוא קרוב אלא בעדות שמביא עכשיו סגי:

ה"ג תני לעולם מוסיפין דיינים עד שיגמור הדין. לעולם העדים יכולין לחזור בהן עד שיגמור הדין נגמר הדין אין יכולין לחזור בהן אמר רבא בר בינא בשם רב קנין כגמר דין. וה"פ תני בתוספתא פ"ו מוסיפין דיינין עד שיגמור הדין כשאחד אומר איני יודע. וה"ה ה"נ כשזה בירר לו אחד וזבל"א הרשות ביד כל אחד להוסיף דיינים וכשנגדו נמי יוסיף כן ואמר רב כשקנו מידן על אלו ג' הוי כגמר דין ואינן יכולין להוסיף עוד א"נ אפשר לקיים הגירסא שלפנינו וה"ק כל שביררו ג' ה"ל כגמר דין ואין יכולין להוסיף עוד:

מתני' נאמן עלי אבא. להיות דיין או עד בדבר אע"פ שהוא פסול מן התורה:

נאמנים עלי שלשה רועי בקר לדון דאלו לעדות כשרים הן כדמסיק בגמרא:

יכול לחזור בו. אפילו לאחר גמר דין:

אינו יכול לחזור בו. לאחר גמר דין אבל קודם גמר דין לד"ה יכול לחזור בו:

דור לי. לשון שבועה:

יכול לחזור בו. ולישאל שבועה גמורה:

גמ' בפני שנים יכול לחזור בו. לדברי הכל אפי' לאחר גמר דין:

בפני ג' אין יכול לחזור בו. לאחר גמר דין לחכמים:

בשלא נטל מזה ונתן לזה. כלומר נאמן עלי אבא ואביך שאם יזכוך יהא מחול לך מחלוקות וקאמרי רבנן אינו יכול לחזור בו דהא זכה זה במה שבידו מכיון שיצא זכאי:

אבל נטל מזה כו'. כלומר באתן לך דצריך ליטול מזה וליתן לזה לד"ה יכול לחזור בו הואיל והוא מוחזק אין כח לתובע להוציא אלא בדיינים כשרים:

ה"ג אפי' נטל מזה ונתן לזה אינו יכול לחזור. וה"פ בין במחול לך בין באתן לך מחלוקות:

קיטה במקטיה דנקום. ציערו בצער גדול עד שקיבל עליו יכול לחזור בו אפי' במחול לך והוא מלשון על מנת למיקט:

ואין לי עסק עמך. תביעתו מחול לך פליגי:

. ואני מקבל עלי. ואתן לך תביעתך לדברי הכל אינו יכול לחזור בו שהיה רוצה להודות על תביעת חבירו אלא שהיה בוש להודות לכך אמר אקבל מה שיאמר אביך דמסתמא יאמר שהדין עם בנו:

לא מצינו עדות יוצא מפי קרוב. עכ"פ ע"פ עדות קרוב אתה בא לחייבו לפיכך יכול לחזור בו:

מתני' אלו הן הפסולין. לדון ולהעיד:

המשחק בקוביא. כולהו מפרש בגמרא וכולן מעין גזלנין הן והתורה אמרה אל תשת רשע עד וכ"ש דיין מיהו משחק בקוביא לאו גזלן דאורייתא הוא כיון שמשחק בערבון ואמרו חכמים אסמכתא לא קניא ה"ל גזלן דרבנן:

המלוה ברבית. לא הוה גזלן דאורייתא דמנפשיה יהיב ליה וסברי אינשי דלאי גזל היא:

וסוחרי שביעית. הואיל וחימוד ממון מעבירו על דברי תורה ה"ל כרשע דחמס ופסול לדון ולהעיד שנוטה אחר הבצע א"נ גזל מיהא איכא שנוטל ממון מדבר שהוא של רבים מיהו מדאורייתא כשר דלא משמע לאיניש שיש במו"מ איסור דאורייתא:

בתחלה היו קורין אותן אוספי. פירי שביעית לעצמן פסילי עדות כמו סוחרי שביעית:

משרבו האנסין. השואלים מנת המלך כך וכך לשנה והיו צריכין לאסוף תבואת שביעית לפרוע ממנה מנת המלך חזרו לומר סוחרי פירי שביעית בלבד פסולים אבל אוספי תבואת שביעית לתת מנת המלך כשרים:

שאין להה אומנות אלא הוא. הואיל ואין עסוקין בישובו של עולם אין בקיאין בטיב דינין ומשא ומתן ואינן יראי חטא:

גמ' בפסיפסין. שברי עצים ששוחקין בהם על לוחות מצויירין:

בקליפי אגוזים ורמונים. שאינן עשויין לכך אלא נוטלין באקראי בעלמא:

ויבדק. ויבדל ממנו א"נ ויבדק שחוזר בו חזרה גמורה שאין שבירת הפסיפסין ראיה גמורה דאפי' בחנם לא עבדו:

עד שיקרע שטרותיו. שכתוב בהן קרן ורבית:

ויחזרו בהן חזרה גמורה. ואפי' לב"נ לא מלוה שישתכח שם רבית מפיו:

הממרה יונים. מרגיזן שילחמו זה עם זה:

פגימיו. דפין שמזרזין אותן בהן:

שתי שביעית. אינו חוזר לכשרותו עד שיעבר עליו שני שמיטות שנראה שחוזר בהן:

לא חזרת דברים. באמירתו שיאמר לא אוסיף לעשות כן סגי אלא בעינן שיחזור לעניים הממון שהרויח בסחורתו בפירות שביעית:

ה"ג מאתים זוז וחלקום:

הוסיפו עליהן. על אלו השנויים במשנתינו:

והחמסנין. ניתנין דמים אלא שאין רצון הבעלים וימכור הדבר ההוא שנוטל ממנו:

והגזלנים. אפי' הגוזל מציאת חרש שוטה וקטן דאינו אלא גזל דרבנן כדתנן בגיטין:

ובלבד ברועין כו'. הא דהוסיפו עליהן הרועין דפסולין דוקא רועי בהמה דקה שנשמטים ורועות בשדות אחרים משא"כ ברועי בהמה גסה:

אר"ה מאן תנא כו' אמתני' דר"ה קאי דתנן ואלו הן הפסולין מפריחי יונים וקאמר מתני' ר"א:

דתנינן תמן. עדיות פ"ב שני דברים העידו בשם ר' אליעזר יוצאת אשה בעיר של זהב בשבת ומפריחי יונים פסולין לעדות:

עוד הדא דסנהדרין. אף מתני' דהכא אלו הן הפסולין כר"א דלרבנן אינו פסיל אלא גזלן ממש:

א"ל ר' יוסי. מתני' אתיא ככ"ע:

ה"ג מאי ד"ה היא הכי א"ר יוסי כו' וכ"ה בר"ה. וה"פ לא היו צריכין להעיד דגזלן דרבנן פסיל לעדות ממון שבזה ליכא מאן דפליג שגם חכמים מודים בהא והמעיד לא בא אלא להעיד דר"א פוסל גזלן דרבנן אף לעדות נפשות:

ועידי החדש כעידי נפשות אינון. בתמיה ודאי כעידי ממון הן ולפיכך פסולין לעדות החדש ומתני' דהכא איירי לעדות ממון נמצא מתני' דסנהדרין ודר"ה אתיא ככ"ע:

ה"ג והתבינן זה הכלל כו' וכ"ה בר"ה. וה"פ והא תנן בסיפא דמתני' דר"ה זה הכלל כו' ואשה ודאי פסולה ועדות נפשות ש"מ שהפסולין השנויין במתני' פסילין לעדות נפשות ומתני' ר"א היא:

ה"ג מאן תניתה ר"א. א"ו ה"ק מאן תניתה רבנן בתמיה איך תאמר כרבנן נמי אתיא:

ומשני רבנן כר"א מורין ליה. לפסק פוסקין גם רבנן כר"א לחומרא ופוסלין עדותן של אלו אבל לדין פליגי עליו ל"א הכא מתני' דסנהדרין אתיא ככ"ע דלד"ה פסול לעדות ממון אבל מתני' דר"ה מוקי לה ר"ה כר"ל משום דעידי החדש כעדות נפשות הן כדאמרינן לעיל פ"ק (סוף ה"ב) ותו דתנינן בסיפא דר"ה זה הכלל כל עדות כו' ש"מ דסובר האי חנא דאף לעדות נפשות פסלין מאן תניתה רבנן בתמיה איך אפשר לומר הך מתני' רבנן איך מורין כר"א ופליגין עליו אלא ודאי ר"א היא כדאמר בר"ה:

כולא. מתני' דהכא ודר"ה כר"א ולרבנן אפי' לעדות ממון כשרים:

ואתיא כו'. לר' יוסי קאמר לשיטתו דבעדות נפשות פליגי אתיין הנך תנאי ר"א וחכמים כהנך תנאי ר"מ ור' יוסי:

כעדות נפשות. פסול לכל שהחשוד להחמור חשוד להקל:

ואתיא דר"י כרבנין. דר"א דסברי גזלן דרבנן פסול לעדות דרבנן אבל לא לעדות דאורייתא ודלא כר' יוסי דאמר בסמוך דמודו רבנן בעדות ממון אע"פ שהוא דאורייתא אלא לר' הונא אתיא הני תנאי כהני תנאי:

ודר"מ כר"א. דהחשוד לקל חשוד לחמור:

היך עבידא. היכי דמי:

אע"פ שאין עמו מלאכה אחדת. בשביעית אינו עוסק במלאכה אחרת כיון דבשאר שני שבוע עוסק במלאכה אחרת כשר:

איקלס. שבחוהי חכמים לר' בא שאמר הלכה בשם ר' אבהו שהוא פחות ממנו:

לחומרא. אמר ר"י:

אע"פ שיש עמו מלאכה אחרת. בשאר שני שבוע כיון דבשביעית אין לו מלאכה אחרת אלא זו פסול ויותר נראה דה"ג אם אין עמו מלאכה אחרת פסול וה"פ הואיל ובשביעית אין לו מלאכה אחרת פסול:

ה"ג לא ברא כו' הלכה כר"י דמתני' דאיקלס ר' בא כו' משום זעיר מיניה וה"פ לא בזי דאר"ח ר"י לחומרא א"ר בא דהלכה כר"י דכיון דחזינן ששבחוהו לר' בא שאמר הלכה בשם אדם פחות ממנו אי ס"ד ר"י לחומרא פליג מחי רבותיה דר' בא הא היה מוכרח לומר הלכה שלא יקבלו עדות הפסולים אלא ודאי לקולא פליג ר"י ואני לא אמר הלכה כר"י הוו מחמירין ואין בזה הפסד:

ה"ג תמן תנינן שדה שנתקייצה בשביעית וניזרע למוצאי שביעית תמן אמרין בשניטלו קוציה רבנן דהכא אמרין בשחריש וכא כן א"ר יוסי כו' וכ"ה בשביעית. וה"פ בפ"ד דשביעית תנן שדה שנתקוצה בשביעית תיזרע למוצאי שביעית ולא קנסי אותו לאסרו למוצאי שביעית אע"ג דעביד איסורא דאורייתא לרבנן דהכא דכתיב בחריש ובקציר תשבות וכא כן והכא אמר לן סוחרי שביעית פסולין לעדות:

תמן. כאן סוחרי שביעית לכך פסולין שאין כאן אונס ואפ"ה עברי אדאורייתא:

ברם הכא. מתני' דשביעית איירי שהמלכות אונסת שישלמו מנת המלך לכן לא קנסוהו על החרישה:

בראשונה. כשיצא גזירת המלך שאף בשביעית יתנו מס מקרקעותיהן הורי ר' ינאי שמיתרין לחרוש חרישה הראשונה בשביעית שתהיה מוכנת לזריעה במוצאי שביעית ע"י חרישה השנייה שבא"י צריכין לחרוש שני פעמים:

ה"ג חד מומר איעבר בשמיטה. מומר היה מהלך בשדה בשביעית וראה ישראלים זורקין הכובעות שהיו בשדות שדרכן היו לעשות צבורים גדולים בשדה ונקראות כובעות כדתנן סוף פ"ה דפיאה והיו מפנין אותן שיהיו השדות ראויות לחרישה:

אמר. להו באמת אתם מתחילין למרוד בתורה וכי מותר לכם לשלוך הכובעות מהשדות בשביעית:

האיסטו. כמו איסטטון פי' דבר קיים וכ"ה בערוך ערך איסטטון ל"א ראה ישראל משליכים הזרעים להשדה דקביעות כמו שעושין בשאר שנים ואמר להו איסטטית היה זו דבר סרה ועצת חטאין היא הלא לא הותר לכם אלא כדי צורך ליתן מנת המלך אבל לא לזרוע בקביעות כבשאר שנים:

ה"ג כל התורה מניין כו' יעבור ואל יהרג שנאמר וחי בהם ולא שימות בהם:

הדא דתימא. לא אמרן אלא בינו לבין עצמו הוא דמותר לעבור:

אבל ברבים. בפרהסיא אפי' על מצוה קלה יהרג ואל יעבור שלא ירגילו הלבבות להמריד לכך וחרישה בשביעית פרהסיא היא איך התירו:

בכלי זכוכית צבועה. שהיה חק להעמים לשתות מהן ונתן השר לפפוס ולוליינוס לשתות מהן ולא קיבלו מהן ונהרגו על כך לפי שהיה פרהסיא:

אמר. ר' אבהו אין כוונת המלך שיחרשו בשביעית כדי שיעברו על הדת אלא שיתנו לו ארנונות ואנחנו מתירין להם החרישה כדי שיהא סיפוק בידם ליתן לו מס וארנונא אבל אנס דפפוס ולוליינוס כוונתו היה להעבירן על הדת אסור:

ונקדשתי בתוך בני ישראל. ונא' להלן ויבאו בני ישראל עשרה לשבור וגו' מה בני ישראל האמורים להלן עשרה אף כאן עשרה:

חמוניה. ראי אותו מחמר אחר החמור בשבת שאנסוהו לכך:

הורון. והורו להיות ישראל אופה פת לשר המלך בשבת:

א"ד מנה שאלתי לר"י אבי למה התרת האפיה בשבת הא פרהסיא הוא ויהרג ואל יעבור:

ה"ג אמר לא אתכוון השר להעבירן על הדת אלא כוונתו להנאת עצמו לאכול פת חמה:

בני נח. שמוזהרין על ע"א אם אמרו לו עבור ואל תיהרג מצותו לקדש השם או לא:

לדבר הזה. אחר שנעמן קיבל עליו שלא לעבוד עכו"ם א"ל לאלישע לדברי הזה יסלח ה' לעבדך שאני אנוס בדבר שאדוני נשען על ידי והשתחויתי וגו' ויאמר לו אלישע לך לשלום אלמא הודה לו ואם איתא דבן נח מצווה על קידוש השם לא היה לו להודות על דבריו אלא ה"ל לומר דאסור ש"מ ישראל מצווין על קדושת השם אבל לא עכו"ם:

מחיט. חייט ותופר בגדים בבית אדם אחד ברומי והביא לו בשר נבלה וא"ל אכול וא"ל ר' בא לית אני אוכל א"ל הרומי אכול ואם לאו אני הורג אותך א"ל ר' בא אם אתה רוצה להרוג. הרוג שאין אני אוכל בשר נבלה א"ל הרומי מי הודיע לך שאם היית אוכל ממנו הרגתיך שצריך האדם למסור נפשו על דתו אם יהודי להיות יהודי ואם ארמאי להיות מחזיק בדת ארמיים:

אלו. שמע רבי בא בר זמינא דברי חכמים דבצנעא יעבור ואל יהרג בשאר מצות היה הולך מן העולם בדבר זה:

מיזיל הוה בהדא. בשביעית הגירסא מיכל הוה:

טייב בזמן הזה. אמתני' דשביעית קאי דתנן התם שדה שנטייבה לא תיזרע למוצאי שביעית אבל משום ארנונת המלך התירו לזרעה במוצאי שביעית ומיבעיא ליה עכשיו שבטל האונס שדה שנטייבה בשביעית מותרת או לא:

בטל הדין. אע"פ שבטל הגזרה כלומר תקנת חכמים שגזרו איסור שמיטה אף בשביעית בזמן הזה שנתבטלה מחמת. האונס שהתירו לחרוש השתא שנתבטל האונס מותרת לזרעה שכבר נתבטלה התקנה ל"א בטל הדין כלומר עבר האונס אפ"ה בטלה גזרת חכמים כיון שנתבטלה פעם אחד שהרי התירו לחרוש בטלה לעולם:

לעולם. גזירת חכמים במקומה עומדת עד שתתבטל ע"י ב"ד אחר אבל זו לא נתבטלה ע"י ב"ד שלא התירו אלא מפני האונס ואין זה קרוי ביטול ב"ד:

ודכוותה. וכה"ג פליגי ר' ירמיה ור' יוסי בפירות שביעית ויותר נראה דאשגרת לישנא דמס' כתיבות נקיט דהתם שייך שפיר לישנא דכוותה דמייתי שם כמה דינים בענין זה מי שנוטל דבר וסובר שהוא שלו כיון דלאו לשם זכייה נטלו לא זכה בו:

מאימתי אדם זוכה. פירות הגדלים ברשות אדם בשביעית מאימתי בעל השדה זוכה בהן והן שלו:

משיתנם. לאחר הלקיטה לתוך כליו זכתה לו כליו כמו אדם אחר שלוקט פירות שביעית משדה שאינו שלו שזוכה בהן משנתנם לתוך כליו:

לא זכה. מפני שלא נתנם לכליו לזכות בהן אלא סובר שהן שלו כיון שגדלו ברשותו ובאמת אינן שלו שהרי של שביעית הן וכיון דלא אתכוין לקנות ע"י נתינה זו אין כליו מקנין לו:

פרוקלא. שר הממונה מאת המלך וחיילותיו:

הורי. שהנחתומים ימכרו פת בשוק ביום השבת:

ה"ג רבנן דתמן הורי. חכמים שבבבל הורו לאפות חמץ בפסח להחיל של מלך וטעמייהו כדלעיל שהיה סכנת נפשות בדבר והמלך לא כיון אלא להנאתו:

אני פי מלך שמור. מה שאני שומר פי מלך בשר ודם לתת לו מסים וארנונית ככל אשר מצוה עלי בזה אני שומר פי ממ"ה הקב"ה שאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך ממצרים וה"ק אחרי שהוצאתיך ממצרים קבל מלכותי כן אני עושה למלך ב"ו אחרי שאני יושב במדינתו צריך אני לקבל מלכותו ולעשות ציוויו:

ועל דברת. סיפא דקרא הוא ומפרש ליה הכי אבל כשמלך ב"ו אומר לי לעבור על דברת לא יהיה לך וגו' כלומר שאומר לעבוד עכו"ם אינני מקבל ציוויו כי נשבעתי לה' שלא להמיר בו וקבלתי עלי דיבור לא תשא את ה' וגו':

ה"ג וכן אמרו חנניה מישאל ועזריה לנבוכדנצר בדבר הזה ההוא גברא כו'. וה"פ כתיב ענו ואמרין למלכא נבוכדנצר וקשיא אם מלכא למה נ"נ ואם נ"נ למה מלכא אלא כך אמרו לו אם למסים את מלך ואם לעבוד עבודת אלילים את וכלבא שוין לית את מלך כן הוא בב"ר:

הלכה כר"י דמתניתין:

מתני' ובעל אחותו כו'. דבעל כאשתו:

וגיסו. בעל אחות אשתו:

וחורגו. בן אשתו מאיש אחר הוא לבד חשוב קרוב אבל בן חורגו וחתן חורגו לא:

וכל הראוי ליורשו. והיינו קרובי האב אבל קרובי האם כגון אחי אמו כשר לו שאינו ראוי ליורשו כדתנן אחי האם מנחילין ולא נוחלין אבל הוא פסול לאחי אמו שהרי מעיד זה ראוי ליורשו וגיסו נמי כשר להעיד לו שאינו ראוי ליורשו:

באותו שעה. שבא להעיד או שראה העדות:

היה קדוש. רגון חתנו שראוי ליורשו מחמת אשתו:

ונתרחק. שמתה אשתו קודם שראה עדות זו:

גמ' ופריך מכיון. דתנן במתני' אחיו ובנו ל"ל למיתני אחי אביו דהא אחי פסול לי ואני לו דאנא נמי אחיו ובנו פסול לי ואני לו דאנא אחי אביו:

ומשני לומר בנו וחתנו של חתן. של אחיו דה"ל שלישי בראשון נמי פסול:

ופריך מכיון דתנינן אחי אביו. ל"ל למיתני אחי אמו דהא תרווייהו ראשון בשני הם:

ומשני לומר. דאף בנו וחתנו של חתן של אח. אביו שהוא שלישי בשני נמי פסול:

ה"ג אחי אמו. מה צורכה למיתני בעל אחותו. וה"פ כיון דתנן אחי אמו פסול לי ואני לו שאני בן אחותו ל"ל תו למיתני בעל אחותו הוא ובנו שהוא בן אחותו:

לומר. דאף בנו וחתנו של חתן של אחי אמו פסיל:

מת צורכה למיתני בעל אחות אמו. דכבר שמעינן מבעל אחות אביו דבעל כאשתו והא תו ל"ל':

ומשני לומר. דחתן חתנו של בעל אחות אביו נמי פסול:

ה"נ בעל אחותו והתנינן חורגו לבדו רב אמר אם חתן אחותו אסיר כו' וה"פ קס"ד בניהן וחתניהן דתנן במתני' היינו חתן בעל אחותו מאשתו אחרת שלא מאחותו וקשיא ליה אם חורגו של אחותו פסול לו כ"ש בעל וחורגו פסולין ול"ל למיתני תו וחורגו במתני' ה"ג תיפתר שיש לו בנים וחתנים ממנה. וה"פ תפרש הא דתנן בעל אחותו ובנו וחתנו היינו בנים וחתנים שיש לו ממנה שהם בן אחותו:

גיסו אית תני כו'. איכא ברייתא דתני בה גיסו בנו וחתנו פסולים ואיכא ברייתא דתני בה גיסו לבדו פסול אבל בנו וחתנו כשרים ולא קשיין אהדדי דמ"ד בן גיסו פסול היינו בן שיש לגיסו מאחותו דה"ל בן אחותו ומ"ד בן גיסו כשר היינו בן שיש לגיסו מאשה אחרת דה"ל חורגת אתותו דכשר:

למיתרי משכן. למתוח העורות של ר"ח שהיה ר"ח מתקן עורות לקלפים כדי לכתוב עליהן ספרים ליניקא דלא נישתכח תורה מישראל כדאמרינן בבבלי פ' הפועלים:

עבר. במקום אחד ומצא ר"י יושב מיבדעיא ליה הא דתנינן וחורגו לבד אם בא למעט גם אשת חורגו דכשר לה להעיד בהשפטה עם אדם מן השוק בנכסי מלוג שלה או דלמא לא בא למעט אלא חתנו אבל לאחתו פסול שהאשה כבעלה ובנשי שאר קרובים לא איבעיא ליה דכיון דבניהם פסולים לו והוא להם פסול אף לנשים לפי שהבנים ראויים לירש את אמם אבל חורגו דבנו כשר מיבעיא ליה באשתו:

ה"ג בעל חורגתו מהו. מיבעיא ליה בעל בת חורגו מהו מי אמרינן בעל כאשה או לא:

וקמת. ופשיט אשת חורגו כחורגו והיינו אשה כבעלה ובעל חורגו כחורגו דבעל כאשה:

מהו שיהא מותר באשת ראשון. אבל בשלישי גופיה פשיטא ליה דפסיל דהא אמרינן לעיל חתנו של בן אחי אמו פסול והיינו שלישי בראשון אבל באשתו מיבעיא ליה מי אמרינן ביה בעל כאשתו אע"ג דאיתפלג דרא:

משה מהו. כו'. כלומר וכן בהיפך איכא למיבעי ראשון מהו שיהא מותר להעיד באשת שלישי:

מקבלין עדות. עשני בשלישי מדוחק אבל לכתחלה לא משוינן להו לעדות משום מראית העין דאין כל אדם ברור לו הקורבה וסובר דשני בשני הוא:

אפי' מריוח. כלומר אפי' לכתחלה עושין אותן עדות:

כהדא. כהא דר"ה חשש להא דריש לקיש:

אגיסיה דד"ה. גיסו דר"ה מתה אשתו והיה לו דין עם אדם ואמר כל מה שיפסיק ר"ה אני מקבל עלי:

שמע ר"ה. דבר זה ואמר כדבר הזה מי חיישינן ליה כדריש לקיש ל"א בן גיסו דר"ה היה ואמר ר"ה דבר זה צריך תלמוד אם בן גיסו נמי פסול כדתנן במתני' או דלמא בן גיסו כשר כר' יוסי ומתני' כר' יהודה כמפורש בבבלי:

יודיעני. צריך תלמוד אם כשם שאמרו מלמעלן כלומר בגיסי כך אמרו מלמטן אף בבן גיסו:

הלכה כר' יהודה. מתה אשתו ויש לו בנים ממנה פסול:

שושבינו. רעהו בימי חופתו פסול לו כל ימי החופה:

לא נחשדו. ישראל על כך להעיד שקר משום איבה ואהבה ודוקא בעדות פליגי אבל לדין מודו רבני דפסול דכיון דסני ליה לא מצי להפוכי בזכותיה:

בשבעת ימי המשהה שנו. כל שבעת ימי המשתה הוי שושבינו ופסול:

מתני' מאיימין עליהם. בפני הכל ומודיעים אותה שהשוכרים עדי שקר הם עצמן מבזין אותן דכתיב בנביא והושיבו שנים אנשים בני בליעל נגדו הרי מי שיעץ להמלך לשכרן קורא להן בני בליעל:

הוא אמר לי. הלוה אמר לי:

לא אמר כלום. דעביד אינש דאמר פלוני נושה בי כדי שלא יחזיקיהו עשיר:

הודה לו. שהיו שניהם בפנינו ולהודות לו נתכוין להיות לו עדים בדבר:

גמ' אם היה מתכוין למסור לו עדות. שאמר לו אתה עדי שאני חייב לפלוני אע"פ שאין השני שם עדותו קיימת:

הדיינים יושבים. דכתיב וישב משה לשפוט את העם:

והנידונין עומדין. דכתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב:

פותח כדבריו ראשון. אומר כך היה המעשה ומפני כך חייב לו אבל אם הנתבע רוצה לספר המאורע תחלה וע"י סיפור דבריו יתברר להב"ד שהדין עמו אסור:

שנאמר מי בעל דברים. ר"ל מי שצריך לדבר דבריו והיינו התובע יגש אליכם אבל הנתבע אין צריך לדברים שטוב היתה לו השתיקה:

יגש אליכם. הבעל דברים היינו התובע יגיש ראיותיו אליכם:

מי שרדף אחר מי. היבמה הולכת אחר היבם או בהיפך:

השיב ר"ל. מאי קמיבעיא לך הא כתיב ועלתה יבמתו השערה ואמרה מאן יבמי כו' וקראו לו זקני עירו וגו' הרי שהיבמה רודפת אחר היבם:

יפה לימדני ר"ל. הודה לדבריו ל"א דרך צחוק אמר שצריך לתלמודו ולא שאל אלא לחדד את התלמידים:

התובע תובע כו'. אתי לאפוקי שלא ישמעו מפי התורגמן:

והדיין מכריע. אומר הדיין עם מי ואינו צריך לשנות דבריהן:

לשנות טענותיהן. קודם פסק הדין שלא יאמרו שלא נתנו דעתם לשמוע טענותיהם לאמיתתן:

כד היה. כשהיה רואה ששני עדים אומרים עדותן בלשון אחד חשש להן שבעצה אחת כיוונו להעיד שקר לפיכך הוה חוקר אחר עדותן לידע האמת:

ה"ג כד הוה חמי סהדי מכוונא הוה חקר וכד הוה חמי הכן הכן כו'. וכשהיה רואה שהעידו כל אחד בלשון אחר היה מכוין לשונם שלא יהא הפרש ביניהם בעיקר העדות:

מיקל. היה מקלל לדיין שאומר לבעלי דין מקבלין אתם על עצמכם עד אחד שאין לדיין לומר כן שמטען שסוברים בעד אתד סגי אלא הן רשאין לקבל עד א' כשנים ולא אתה ל"א ר"ה היה מקלל דין שרואה באחד שמביא עד א' ואומר לבעל דין השני מקבל אתה ע"א כשנים הרי טוב ואם לאו אין ע"א כלום:

ה"ג רב הונא כשהיה רואה זכות לאחד מבעלי הדינים ובעל הדין לא ידע ליה היה פותח לו קצת בזכות ההוא כדי שיבין לברר הדבר וסמך על מקרא שכתוב פתח פיך לאלם וקרא ודאי לאו באלם ממש משתעי כי מי שם פה לאלם אלא באלם בדבר איירי וקאמר את פתח לו:

המכמין כו'. המסתיר עדים אחורי גדר שישמעו מה ידבר בו חבירו ואמר לחבירו מנה לי בידך ואמר הן אע"פ ששמעו עדים בדבר אינו כלום דכיון שלא ידע שיש שם עדים אין הודאתו הודאה שיכול לומר משטה הייתי בו:

כהדא. כהא מעשה באדם אחד שנתן עיניו להזמין חבירו לסעודה שהכין:

גו אריסטון. באמצע הסעודה אמר לזה שהזמין תן לי מה שאתה חייב לי א"ל אין:

בתר דקמון. אחר שעמדו מן הסעודה אמר אין אני חייב לך כלום:

אמר. יש לי עדים ששמעו שהודית דהיינו אותן שאכלו עמנו בסעודה:

א"ל לא אמרתי. אין אלא שלא לערבב סעודתך אבל באמת איני חייב לך כלום:

אתא. באו לפני ר' אמי ואמר דמיא להא דאר"י המכמין עדים אחורי הגדר לא עשה כלום דמצי מימר ליה משטה הייתי בך ה"נ אמרינן לכך אמר כן שלא לערבב סעודתו ל"א הכא איירי שהכמין לו עדים אחורי הגדר והוה ממש כהא דר' יוחנן והראשון נראה:

מתני' היו מכניסים אותן לבעלי דינין. שלאחר ששמעו. טענתם היו מוציאין אותן לחוץ כדי שישאו ויתנו בדבר ולא ישמעו בעלי הדינים מי מחייב ומי מזכה:

שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי חייב. שנאמר אחרי רבים להטות:

אפי' שנים מזכין או מחייבין ואחד אומר איני יודע יוסיפו דיינים. אע"ג דאי הוה פליג עלייהו היה בטל במיעוטו כי אמר איני יודע הוה כמו שלא ישב בדין נמצא הדין בשנים ואנו שלש בעינן:

יוסיפו דיינים. הדיינים יבררו עוד שנים:

הגדול שבדיינים כו'. זהו כבודו כדתנן ראש ב"ד אומר מקודש:

גמ' מה ת"ל שני שעירים לכתוב שעירים לחוד ממילא ידעינן שהן שנים דהא מיעוט רבים שנים אלא שני בא ללמד שיהיו שניהם שוין בכל מה דאפשר כלומר כשם ששניהם נכללים בדבור אחד כך יהיו שוין כאלו שניהן אחד הן:

כבשים. בתמידין כתיב שני כבשים בני שנה ובמצורע ככיב יקח שני כבשים:

מיעוט צפרים שנים. וכתיב. במצורע שתי צפרים חיות:

מיעוט חצוצרות שנים. דכתיב קך לך שתי חצוצרות כסף:

והא כתיב לא תטה משפט גר ויתום. ואי ס"ד בעינן שיהו שני בעלי הדיינים שוים לא מצינו גר דן אלא עם חבירו גר א"כ ל"ל קרא שלא להטות דין גר מהיכא תיתי להטות מפני שהוא גר הא שכנגדו נמי גר היא אלא ודאי גר דן עם שאינו גר ויתום [דן] עם שאינו יתום [ש"מ] שאין צריכין שיהו הבעלי דינים שוין וקשיא ל"ל שני אלא שני מופנה לדרוש ממנו גזרה שוה:

ונא' להלן שני. וישארו שני אנשים במתנה:

הרי למדנו שאין האשה דנה. מדכתיב ועמדו שני האנשים אם אינו ענין לנידונים תנהו ענין לדיינים:

ולא מעידה. שהאשה פסולה לעדותן מי"ל:

ה"ג נאמר כאן שני על פי שני עדים ונאמר להלן וישארו שני אנשים במחנה מה שני שנאמר להלן אנשים ולא נשים ולא קטנים אף שני שנאמר כאן אנשים ולא נשים ולא קטנים א"כ למה נאמר ועמדו שני האנשים שלא יהא כו' וכ"ה ביומא. וה"פ השתא דאית לך גז"ש שאין האשה מעידה כ"ש שאינה דנה דהא תנן יש שכשר להעיד ואינו כשר לדון א"כ ועמדו שני אנשים למעט האשה שאינה דנה ל"ל:

שלא יהא אחד עומד ואחד יושב. שכשיראה שמכבדין חבירו יותר ממנו יסתתמו טענותיו:

לבוש כשם שהוא לבוש. שלא יסתתמו דברי חבירו באמרו שהב"ד לא יאמינו לי. נגד אדם חשוב ואני שפל לכן ילבשו במלבוש שוה:

בשעה שמעידין שנא' ועמדו שני האנשים. ובעדים משתעי קרא דסמיך ליה כי יקום עד חמס באיש:

אף הנידונין צריכין לעמוד. בשעת גמר דין שנא' אשר להם הרי בהא ודאי בבעלי הדינים משתעי:

כתיב לא יומתו אבות על בנים. אין לפרש שלא יומתו אבות בעון בנים ובנים [איומתו] בעון אבות הלא כבר נאמר איש בחטאו יומת אלא מה ת"ל לא יומתו אבות וגו' בעדות בנים קאמר:

ה"ג מיכן שלא יהו העדים קרויים של נידונים ומניין שלא יהיו קרובים זה לזה וכ"ה בשבועות. וה"פ מהכא שמעינן שלא יהו העדים קרובים לבעלי דינין מניין שלא יהו קרובים זה לזה:

ה"ג ומניין שלא יהו העדים קרובים זה לזה הגע עצתך שאם הוזם אחד מהן כלום נהרג עד שיוזם חבירו אם אומר את כן לא היה נהרג על פיו ומניין שלא יהו העדים קרובים לדיינים הגע עצמך שאם הוזמו לא מפיהן נהרגין:

ומניין שלא יהו הדיינין כו'. וה"פ מניין שלא יהו העדים קרובים זה לזה אמור לנפשך הלא אין האחד נהרג אלא עד שיוזם חבירו נמצא [אם העדים קרובים זה לזה] שהקרוב נהרג ע"י עדותו של קריבו וכתיב ובנות לא יומתו על אבות ושלא יהיו קרובים לדיינים נמי סברא הוא שהרי ע"פ ב"ד נהרנין ואין הדיינין ראויין לדון העדות שהרי קרוביהם הם :

מה עדים אין קרובין זל"ז. כדאמרינן בסמוך:

ובנים. לא יומתו על אבות ל"ל דמדבנים פסולין על האבות [האבות] פסולין על הבנים אלא ללמד על שאר קרובין שפסולין:

ופריך עד. כאן לר"ע דדריש כפילות [הכתובים] בתורה דאתיא לרבויי אלא לר"י דאמר דברה תורה כלשון בני אדם שאר קרובים מנלן:

ה"ג ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם שלא יהא העדה כו' אר"י אם אומר את כן קרובין לנידונים נמצאת אומר כו' וכ"ה בשבועות. וה"פ ר' יוסי מפרש דברי ר' ישמעאל אי ס"ד שיהו הדיינין קרובים לנידונים נמצא פעמים שהדיינין הן גואלי הדם וקרא קאמר שיהו שופטים בין המכה ובין גואל הדם ש"מ שצריך שלא יהא השופט קרוב לנידונין ואי אפשר שיהיה גואל הדם:

מה הדיינין אין קרובי הנידונין. כדדייקינן מקרא דושפטו העדה:

ה"ג מניין שלא יהיו העדים קרובים זה לזה הגע עצמך שאם הוזם אחד מהן כלום נהרג עד שיוזם חבירו אם אומר את כן לא נמצא נהרג על פיו ומניין שלא יהו העדים קרובים לדיינין הגע עצמך שאם הוזמו לא מפיהן [הן] נהרגין וכ"ה בשבועית:

בכשרים ולא בפסולין. מנין אמתני' דשבועות קאי דתנן התם שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים ברחוקים ולא בקרובים בכשרים ולא בפסולין ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד וקאמר שאינה נוהגת בקרובים שפיר שמעינן מקראי דלעיל אבל שאינה נוהגת בפסולין מנלן הא מיהת לשקרא אישתבע:

אין הכירו משלם ממון. נמצא שאין כאן עון דשבועת העדות אלא שבועת שוא:

להוציא עד אחד. עדות שהב"ד מקבלין אותן בלא דעת בעלי דינים אבל אם קיבלו עד אחד לשנים לא:

ה"ג תלמוד לומר והוא עד או ראה או ידע את שכשר כו' וכן הוא בשבועות. והכי פירושא מדכתיב והוא עד קדריש שיהא עד ראוי להוציא ממון מן התורה בע"כ דהנתבע לאפוקי עד אחד אף על פי שקיבלו אותו בשנים כיון שמן התורה אינו נאמן בלא דעת הנתבע פטור מקרבן שבועה:

שלא בפני בית דין. מנלן:

ייצא חוץ לב"ד שאפי' מגיד אין חבירו משלם ממון. שהרי יכול לחזור מעדותו:

ה"ג ומניין לשני עדים ת"ל והוא עד הרי כאן שנים וכר"י כו' וכ"ה בשבועות. וה"פ הא דאמרת מקרא והוא עד שמעינן להוציא עד אחד אדרבא והוא עד משמע עד אחד ומשני אתיא כר"י דאמר כל מקום שנאמר עד משמע שנים וכדמסיק:

כל מקום שכתוב בתורה עד סתם הרי הוא בכלל שני עדים. דכתיב לא יקום עד אחד באיש וקשיא ממשמע שנאמר לא יקום עד באיש איני יודע שהוא אחד מה ת"ל אחד זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד:

ה"ג אשכח תני ר' ישמעאל שני עדים וכ"ה בשבועות. וה"פ מצא ברייתא דתני בה מפורש משום ר"י דאין שבועת בעדות אלא בשני עדים:

עד אחד שנשבע שאינו יודע עדות ונמצא שיודע עדות מהו לחייבי משום שבועת ביטוי:

ופשיט אפשר לומר כו' ואת מחייבו משום שבועת ביטוי. בתמיה כיון שאם יצרפו לו עד אחר נמצא שבשבועתו מפסיד חבירו ממון וכיון שכן אפשר שיהא חייב משום שבועת העדות איך נחייבו משום שבועת ביטוי:

קרוב. שאי אפשר לבא לידי שבועת העדות מהו שיהו חייב משום שבועת ביטוי:

ייכא כהדא. נאמר דאתיא כהא דאמר ר' בא בר שמואל:

ה"ג מאחר שאין בידו לבא. אם נשבע יתן פלוני לפלוני מנה אין כאן שבועת ביטוי שהרי אין פלוני ברשותו ליתן ושלא ליתן אף לשעבר כגון שנתן איש פלוני לפלוני מנה או שלא נתן נמי לא הוי שבועת ביטוי דבקרא לא כתיב אלא להבא דכתיב להרע או להטיב ומרבינן מלכל אשר יבטא האדם דחייב נמי לשעבר וכיון דלימא בלהבא מפורש בקרא אף לשעבר נמי ליתא וה"נ קריב אע"פ שכשר לעדות לכל אדם כיון שפסול לזה שנשבע עליו אינה שבועת ביטוי:

או. דמיא השבעת הקרוב להא דתנן שבועות פרק בתרא א"ל לש"ח היכן שורי א"ל איני יודע מה אתה סח ובאמת מת או נשבר או נשבה או אבד והשביעו המפקיד שכדבריו כן הוא שלא בא שורו לידו ואמר אמן וזה שקר אפ"ה פטור מקרבן אשם שאינו חייב קרבן על שבועת הפקדון אא"כ נשבע על דבר שאילו הודה היה חייב לו אבל הכא אלו הודה [על] האמת שקיבל השור אלא שמח היה פטור הלכך אינו מביא קרבן על שבועתי:

רב אמר. הא דתנן פטיר היינו שהוא פטור מאשם דשבועת הפקדון וחייב משום שבועת ביטוי לשעבר [ומביא] קרבן עולה ויורד אם שגג בקרבן כדי שבועה לשעבר באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע שחייבין עליה קרבן אע"פ שאינו בלהבא ימות ולא ימות כיון שהוא בלאו והן חייבין עליו משום [שבועת] ביטוי ה"נ בשבועת העדות אע"ג דליתא בלהבא דה"ל נשבע לבטל את המצוה אפ"ה חייב משום [שבועת] ביטוי:

מאחר שמצוה להפיסו. הואיל ומצווה השומר שישבע להפיס דעתו של המפקיד כמפורש בקרא וב"ד משביעין אותו על כך אין כאן שבועת ביטוי דכתיב או נפש כי תשבע לבטא בשפתים ודרשינן להאי כי בלשון אי וה"ק [נפש] אם תשבע דהיינו [מדעת] עצמו חייב עליה אבל שבועת הדיינין שהיא בעל כרחו לא:

ע"ד דרב. דמחייב משום שבועת ביטוי היינו טעמיה הא דחייב שבועה ע"פ הדיינין היינו לישבע באמת אבל זה שנשבע לשקר אינו ע"פ הדיינין אלא ע"פ עצמו:

ונשא עונו. משמע שחייב קרבן שזהו בכלל נשיאת העון:

מנן ליה ב"ד. מנלן דבעינן דוקא שיכפרו בב"ד כדתנן במתני' ומשני ילפין הגדה הגדה. בגז"ש נאמר כאן אם לא יגיד כו' ונאמר להלן אשר יגידו לך מה להלן בב"ד משתעי קרא אף ה"נ בב"ד:

כהדא. אשיגרת לישנא דמס' סוטה [פ"א ה"א] נקט ליה:

אין מקבלין. מן העדים עדותן לפסוק הדין על פיהם:

אא"כ ראו שניהן. את העדות כאחת:

בעידי בכורה. שמעידים על אשה או בהמה שנפטר רחמה ולא ראו שניהן כאחת א"נ מעידין ששמעו מן האב שאמר זה בני בכורי אפי' לא שמעי שניהן כאחת:

וכעידי חוקה. אחד מעיד שאכלה ג' שנים ראשונים של שמיטה והשני מעיד שאכלה ג' שנים האחרונים של שמיטה מצטרפין דעל קרקע אחת שניהם מסהדי הלכך ה"ל חזקה מעלייתא ל"א שנים מעידין על שנו:

י הראשונה ושנים על השניה ושנים על השלישי מצרכין ופי' זה נראה עיקר:

אף בעדי סימנין כן. שנים שהעידו באחד שראו בו שתי שערות זה אחר זה מודים חכמים לריב"ק דמצטרפין:

מה דא פשיטא. כלומר הא ודאי פשיטא לן:

בגבו. תחת אותו מקום:

וזה אונגיר דאיתי כ' שערות בגבו. בזה אחר זה [פשיטא] דמצטרפין דתרווייהו אסימן אחד קמסהדי:

אחד אומר כו'. הא נמי פשיטא לן אם אחד אומר ראיתי כו':

לאו כלום. דחצי עדות וחצי דבר היא עד אחד חצי עדות שערה אחת חצי דבר:

וכ"ש גבו וגבו. כשכל אחד מעיד על שערה אחת בגבו דלאו כלום הוא דאפשר תרווייהו בשערה אחת קמסהדי:

שנים אומרים ראינו שערה אחת בגבו ושנים אומרים כו'. פליגי בה ר"י כו':

ה"ג ר' יוסי בר' בון יורב הושעיא בריה דר' שמאי חד אמר כו':

מ"ד פסול כמעיד על חצי סימנין. וה"ל חצי דבר וכתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר [דוקא] דבר שלם ולא חצי דבר:

ומ"ד כשר שמא נשרו. כשראו שנים האחרונים זו שבכריסו כבר נשרה הראשונה שבגבו נמצא שמע דין על דבר שלם שכל מה שהיו יכולין לראות ראו וכשראו הראשונים עדיין לא צמחה זו שבכריסו:

ד"ה כשר. דכל אחד מעיד על דבר שלה:

ד"ה פסול. דחצי עדות הוא וכדמסיק ר' מני בסמוך:

כמחלוקות. בהא נמי פליגי ריב"ק ורבנן לריב"ק מצטרפין ולרבנן אין מצטרפין הואיל וכל אחד היה אפשר לו לראות השתי שערות שראה השני:

ה"ג א"ר יוסי לר' חגיי וכ"ה בכתובות:

ועל רביה אנא פליג. ר' בא היה רבו דר' יודן כ"ש שאני פליג עליו:

יאות אר"ת. שפיר א"ר חגי דלד"ה פסול:

וקרא עליו ערעור. שהוא מזויף:

זה מעיד על שנים כו'. ובאו ב' עדים והעיד אחד מהן על חחימת ידן של שנים החתומים על השטר בראשונה והשני מעיד על חתימתן של שני העדים האחרונים:

שמא כלום הוא. בתמיה שהרי צריך שיהיו שני עדים על כל חתימה מהעדים:

וכא. והכא נמי צריך שיעידו שני עדים על כל סימן וסימן:

ה"ג ר"א שמע לה משני חזקה. דלא מהני עידותן אם אין שנים מעידין על כל שנה:

שמא כלום הוא. בתמיה ודאי צריכין ב' עדים על כל חזקה:

והכא. נמי על כל סימן וסימן צריך שני עדים:

כהדא. מתני' דתנן גמרו את הדבר מכניסין אותן למאן אילימא לבעלי הדינין התם קיימי אלא לעדים ש"מ דבעינן שיהו שני העדים שם בב"ד אתיא מתני' כת"ק דר"נ:

אין שומעין מן העדים. לפסוק הדין על פיהם:

ולכשיבא שני. לאחר זמן שומעין דבריו ומצטרפין זה עם זה:

ר' יונתן. היה יושב בבה"מ ושאל איפשר שיש כאן אדם אחד ששמע אם הלכה כר' נתן או לא:

הא ר"ש בן יקים. יודע:

אמר יקים לעיל. יבא ר"ש בן אליקים למעלה:

כיון. שעלה אמר ר"י לר"ש שמעת שהלכה כר"נ:

א"ל. כך שמעתי מודה ריב"ק לר"נ כי היכי דלא בעי ר"י ראייה כי הדדי הגדה נמי כי הדדי לא בעיי א"ל. ולזה הוצרכתי בתמיה השתא ומה עיקר ראייה בהדי הדדי אמר ריב"ק לא בעינן הגדה מיבעיא:

מהו לקבל עדים שלא בפני בעל דין. אם אי אפשר בענין אחר דבאפשר ליכא מאן דפליג דאין מקבלין דכתיב והועד בבעליו יבא בעל השור ויעמוד על שורו:

ועבדין ליה גזר דין. וכותבין פסק דין על פי עדות אלו:

אם בא. הבעל דין אח"כ וערער על העדים ואומר שקר העידו ערערו קיים וחוזר הדין עד שיעידו בפניו:

ג' פעמים. לבא לב"ד לקבל עדות בפניו ולא בא אר"י בן לוי מקבלין עדות שלא בפניו ופוסקין על פי עדותן. ה"ג כהדא כהא כהנא מית והניח יורשים והיה בע"ח לר' יאשיה וקיבל ר"א עדות שלא בפני היורשים וזיכה לר' יאשיה דכיון שהיו רחוקים ה"ל כשלחו לו ולא בא שמקבלין שלא בפניו:

ולא עוד. ולא זה בלבד חידש ר"א בענין זה אלא שכהנא הניח בעזבונו ספרים ויורשיו היו בבבל וכתב ר"א ליורשי כהנא שאינן יכולין להוציא הספרים מא"י לח"ל שכבר זכה בהן א"י:

אם כתב המוריש בצוואתו שיוציאו היורשים הספרים מא"י לח"ל מוציאין:

מהו להוציא. ספרים מא"י לח"ל כלומר אי הלכה כר"א או לא א"נ מיבעיא אם כתב ע"מ להוציא אם מוציאין:

א"ל. להלכה או למעשה מיבעיא לך:

א"ל לא. למעשה אלא להלכה:

ובאיש. והרע הדבר לר"ז דלא א"ל שהוא שואל למעשה כדי שנדע איך נעביד עובדא:

ה"ג ר' ירמיה. היה לו דין עם אדם אחד וקבלו העדות שלא בפני ר' ירמיה וחייבו לר"י ע"פ עדותן של אלו והיה ר"י יושב ומצטער אפשר שמקבלין עדים שלא בפני בעל דין ומעולם הייתי אומר שאין מקבלין:

ר"ה. ור"פ ור"ח מחוקוק לא נכנסו בבית המדרש באותו היוה ודחק ר"ה עצמו מהם ונכנס ומצא ר"י יושב ומצטער ואמר כו':

אפי' עמהן באותה העיר. שהיא היה בעיר ואפ"ה קבלוה שלא בפניו:

א"ל. ר"ה לר"י כן נראה דעת רבנן לעולם מקבלין שלא בפני בעל דין:

גמרא ה"נ מ"ט דר"י דלא יהא כו'. שלא יאמר המחייב כמה טרח לזכות לפלוני בדינו ולא הניחו לו:

דלא ייתי. שלא יבא אינש אחרינא שיהא סובר כוותי ויאמר אף פלוני היה שם ואף הוא טעה:

כל זמן שמביא ראיה כו' ל"ג:

אר"א תמן כו'. בא לתרוצי כששנים מחייבין ואחד מזכה למה לן למכתב חייב לר"י דמיחזי כשקרא דמשמע שכולהון אמרו חייב ולר"ל כותבין פליני ופלוני מחייבין ופליני מזכה ואיכא משום לא תלך רכיל יוסיפו דיינים עד שיהיו שלשה מחייבין או מזכים ואז לא מיחזי כשקרא דבד"מ אין צריכין יותר משלשה כדתניא ברישא שנים אומרים זכאי ואחד אומר איני יודע יוסיפו דיינים ומתרץ ר"א התם אפשר להוסיף לפי שאין כאן שלשה דיינים שזה שאומר איני יודע כמאן דליתא דמי אבל הכא כיון שיש כאן ג' דיינים והתורה אמרה אחרי רבים להטות כבר נגמר הדין ואי אפשר להוסיף דיינים:

תריהון. אמרין אף כאן אפשר להוסיף אלא כיון שהתורה אמר ד"מ בשלשה. אין חובה להוסיף:

מתני' כל זמן שמביא ראיה. הבא לב"ד ולא היה שטר זכותו בידו ויצא מב"ד חייב ולאחר זמן מצא שטר זכותו והביאו:

סותר את הדין. ב"ד סותרין דינו שפסקו ומחייבין את שכנגדו:

הכא ראיה. שטר זכותך:

ה"ו אינו כלום. שהרי אמר אין לי וחיישינן שמא זייף או שכר עדי שקר:

קרבו פלוני ופלוני כו'. בהא אפי' רשב"ג מודה שכיון שהיה יודע בהן ואמר אין לי שקרן הוא:

אפונדתו. חגורתו וי"מ מלבוש הסמוך לבשרו:

גמ' תלתא אמורין. שלטה תנאי איכא במתני' ת"ק סובר כל זמן שמביא ראיה סותר ואידך סובר דאין לו זמן להביא ראיה אלא ל' יום ורשב"ג סובר לכולם מביא ראיה וסותר והוא שיביא ראיה שלא ידע ממנה מקודם:

ופריך והתנינן בסיפא אמר דכן ישמעון כן גמליאל מה יעשה זה שלא היה יודע כו' משמע דרישא איירי אע"פ שהוה יודע שיש לו ראיה אלא שלא היתה מצויה אצלו מביא וסותר:

עד שיבטל ראיותיו. לרשב"ג לעולם היא מביא ראיה עד שיאמר בב"ד שהוא מבטל ראיותיו ואפי' בלא קנין:

עד שיכפור ראיותיו ויאמר אין לי ראיה כדתנן בסיפא אבל בביטול לחוד לא סגי אלא אם כן קנו מידו:

והוון דיינון. ודנו לפני ר"ל לאחר ג"ד הביא ר' לוי ראיה לסתור הדין:

ושאל. רבי לעזר לרבי יוחנן אם יסתור הדין ואמר ליה רבי יוחנן כל זמן כו':

רבי אכמכים. כך שמו:

והוון אידיינין. ודנו לפני ר"ל:

ואדיין את לזו. ועדיין אתה צריך לשאול על דבר זה הא תנן כל זמן כו':

ופריך ולמה תרין עובדין. למה שאל ר"ל שני פעמים לר"י הא כבר השיב לו בראשונה:

ומשני ר"ל. הביא ראיה קודם שכתבו לו פסק ור"א כתבו פסק דין ואח"כ הביא ראיה לכך שאל שנית:

ה"ג אשרתא דדיינים מהו שיהיה צריך בית דין. וה"פ שטר שיש עליו הנפק מהו שיהא צריך קיום לשטר זה או לא:

ר' הושעיה. ורב בניי פליגי בה איך אמר שמואל:

חד אמר צריך לקיימו או בכתב יד העדים או בכתב הדיינים אבל אם קיים כתב ידי עד אחד וכתב דיין אחד אין מצטרפין וחד אמר אפי' בכתב עד אחד ודיין סגי ומצטרפין:

הדרן עלך פדק זה בורר