היו בודקין אותו. אמתני' דסליק מיניה קאי אחר שאיימו עליהן בדקו אותן בזה אחר זה:

בשבע חקירות. בגמרא יליף להו מקרא:

באיזה שבוע. של יובל:

באיזו שנה. של שבוע:

בכמה בחדש. בעשרים או בעשרים וחמשה:

באיזה יום. של שבת אע"פ שאמרו בכך וכך בחדש אפ"ה שואלין באיזה יום בשבת היה לפי שכל השבע חקירות הללו באות להביאן לידי הזמה ושמא יש עדים להזימן ואין מעלין על לבן חשבון של חדש אם היו אלו עמהן אותו יום במקום אחר וכששואלין אותן באיזו יום והם אומרים ביום פלוני נזכרים עדי הזמה להזימם:

באיזה שעה. של יום שמא אין עדים להזימם לכל היום ויש עדים להזימם לאותה שעה:

באיזה מקום. מועילת להביא את כל החקירות להזמה דבלאו הכי לא מתזמי:

רי"א. אין צריך אלא שלשה חקירות באיזה יום כו':

מכירים אתם. את ההרוג שמא עכו"ם הוא וזו אינה מן החקירות שמביאות לידי הזמה אלא כשאר בדיקות שאינן אלא לעשות העדות מוכחשת שמא לא יאמר כדברי חבירו והוא והן פטורים אבל מן החקירות של הזמה אי אתה מוצא יותר משבעה:

העובד עכו"ם. אם מעידין בכך שואלין את מי עבד פעור או מרקוליס:

ובמה עבד. בשחיטה או בהשתחויה:

גמ' ולא תנינו. במתני' שמנה חקירות הן שגם שואלין אותן באיזה יובל נעשית מעשה:

שאין הדבר מצוי. שימתינו עדותן מיובל לחבירו אחרי שכבר שאלו באיזה שבוע:

אשכח. מנא ברייתא דתני בשם רשב"י שמנה חקירות ואחת מהן באיזה יובל:

וקיימינה. ואיירי בשהיה סמוך לאחר שנת היובל ושואלין אותן אם היה ביובל. שיצא או ביובל שנכנס:

תנא שמואל הזקן. לפני ר' אתא מנין לתשע דרישות וחקירות מן התורה שנאמר ודרשת וגו':

א"ל. למה לך להקרות כל הפסוק דמשמע והנה אמת נכון ממנינא הוא ואינו כן אלא כתיב בעיר הנידחת ודרשת וחקרת ושאלת היטב הרי ארבעה וכתיב בע"א ושמעת ודרשת היטב הרי תלת ודרשינן היטב הטב לגז"ש ליתן שמועה ושאלה ודרישה וחקירה האמור בזה לזה הרי שבע:

ה"ג והוגד לך ושמעת ודרשת היטב היטב לגז"ש. אע"ג דהיטב איצטריך למניינא מ"מ ילפינן גז"ש אע"ג שאינו מופנה כלל:

ר"י. קשיא ליה אמתני' דמשמע לעולם בעינן דרישה וחקירה הרי אם העדים תופסין ברוצח שהיה מפורסם בטבריא ואמרו כך הרג לזה וכך הרג לזה ומה לי לחקור עדים כאלו הרי אין לך דבר ברור כזה:

ומשני איסי אמר. כל שאין העדים יכולין להזדמם אין מקבלין עדותן הלכך אם אין כאן דרישה וחקירה אנן יכולין לבוא לידי הזמה ואינו נהרג על פיהן:

ה"ג כל זמן שאין העדים כו':

מכירין אתם אותו. דתנן במתני' היינו ששואלין אותו אם יודע מה היה ההרוג עכו"ם אי ישראל:

ה"ג אמר איך יודע מה נשמעינה כו'. וה"פ אמר שאין מכיר אותו אם ממיתים אותו על החזקה או לא וקאמר ת"ש מהא דא"ר יוחנן מצאו הרוג בין טבריא לציפורי חזקה שהוא ישראל ה"נ ראו שהרג אדם אחד בין טבריא לציפורי חזקה שישראל הרג ומעיד על זה אע"פ שאינו מכירו:

מנין להתראה. מן התורה:

אית אחותו. בת אביו או בת אמו וראה את ערותה וכי משום דראה אותה חייב בתמיה אלא רואה טעמו של דבר שהיא ערוה לו אע"ג דהאי קרא גבי כרת כתיב אם אינו ענין לחיוב כרת דהא דין שמים הוא ולא בעי התראה דקמי שמיא גליא תנהו ענין להתראת מלקות דשייך באחותו:

חסד הוא. איידי דדריש רישא דקרא הכא דריש נמי סיפא דכתיב וראה את ערותה חסד הוא מאי חסד הוא:

א"ר בון. ה"ק ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו וראה את ערותה איסורא קעביד וכ"ת א"כ קין והבל איך נשאו אחותם חסד עשיתי עמהם להתיר להם אחותם כדי שיבנה העולם מהם והיינו דכתיב כי אמרתי עולם חסד יבנה תחלתו של עולם נבנה בחסד:

המת מת. בתמיה המת משמע שכבר מת ואיך קאמר יומת אלא ה"ק ע"פ שני עדים יומת באותה מיתה שאמרו לו שימות ש"מ שצריך התראה:

בערמה. וכי תעלה על דעתך שאם לא היה שם ערמה לא ימות אלא בערמה הוא לשון חכמה שיערימוהו ויחכמו העדים באיזה מיתה הוא ראוי למות ולא יתרו אותו במיתה אחרת כדמסיק:

והתרה בו קלה. לא צריך קרא ולכ"ע לא הוי התראה שיכול לומר אלו ידע שחייב על עבירה זו מיתה חמורה לא היה עושה:

היתה מיתתו. במיתה קלה והתרו בו במיתה חמורה בהא פליג ר"י וסובר שאינה התראה ויליף מדכתיב בערמה שיערימוהו כו':

היו מתרין בו ושתק. שהראה בעצמו כמקבל התראה מיהו לא התיר עצמו למיתה אי שהיו מתרין בו והרכין בראשו ורמז שהוא מקבלה ואפי' אמר יודע אני פטור עד שיתיר עצמו למיתה ויאמר ע"מ כן אני עושה אז נהרג:

משום תולש כו'. תולש היינו שעוקר הדבר עם שרשו וקוצר היינו שגומם מעל הארץ ומקושש אינו עוקר כל השורש לכך מיבעיא ליה משום מאי חייב:

וימצאו. וירא מיבעיא ליה אלא ללמד שעבירתו היה ע"י מציאה דהיינו תולש עצים בשרשן מתתת הקרקע ואין מציאה אלא בדבר שהיה מכוסה ונתגלה:

במה היתה מיתתו בסקילה. כדכתיב רגום אותו באבנים כל העדה או דלמא מיתתו היתה בחנק כדכתיב מות יומת האיש וסתם מיתה בחנק ואחר מיתה ירגמו אותו באבנים לזכרון כדאשכחן בעכן:

במה היתה מיתתו. וכיון דעיקר השאלה היתה במה תהיה מיתתו מסתמא התשובה היתה מפורשת והכוונה שתהיה בסקילה:

הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השומעים את ידיהם ורגמו אותו. ש"מ שהיתה מיתתו בסקילה שהרי אמר להו כל דינו שיוציאו אותו והדר ירגמו ומקלל ומקושש מיתתן שוה:

את מה עבד. דתנן במתני' הכי אמרו להו אם לפעור עבד או למרקוליס:

בעבודתה עבדה. עבודה של אליל זה כגון פוער לפעור וזריקת אבן למרקוליס או באחת מארבע עבודות אבל לא שאלו בזביחה או בהשתחואה:

נשמעינה מן הדא. תא שמע מהא דתניא שכך שואלין אם בעבודתה כו':

היה דנין אותו. אם חייב בעבודה זו בפעור ובמרקוליס ובאותו שאפשר לפטרו אומרים זו עבד ופטר ומדלא שאלו באיזו עבודה עבד ש"מ מדאמרינן שאין יודעין אם בפעור או במרקוליס אין מקום לשאלה זו:

מתני' בן זכאי. ר' יוחנן בן זכאי תלמיד דן לפני הלל רבו היה באותה שעה לכך קורהו בן זכאי:

בעוקצי תאנים. בגמרא מפרש:

עוקץ. זנב הפירי המחובר לאילן:

עדותן בטילה. דשבע חקירות מקרא נפקי לן ובעינן שיכולין להזימן בכולהו דהזמה כתיבא בהו וכיון דאמר איני יודע אי אתה יכול להזימו באותה חקירה וכל שאי אפשר לקיים מצות הזמה בטלה העדות דכתיב ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר וגו' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות וגו'. עדות שאתה יכול לקיים בה תורת הזמה הוי עדות ואי לא לא וכיון דעדות אותו העד בעל כל העדות בטלה אפי' הן מאה כדתנן פ"ק דמכות אין העדים נעשים זוממים עד שיזומו כולם בדיקות אפילו אמרו כולן אין אנו יודעים מצות הזמה ראוייה להתקיים בהן דאין הזמה תלויה אלא בחקירות לומר עמנו הייתם באותה שעה במקום אחר:

בזמן שמכחישין. בין שהעדים שנים בין שהם שלשה והשלישי מכחיש הכחשה עדיפא מאינו יודע:

עדותן בטילה. כל עדותן בטילה שבגמרא הוא והן פטורים:

גמ'. במה לקטן. הא דבדיק בעוקצי התאנים היינו ששאלן אם לקטן בעוקציהן ואם אכלו בגרעינתיהן:

תמן תנינן:

נזיר פ"ג:

מעידים. אותו:

שנזר שתים. שתי נזירות קיבל על עצמו:

שנזר חמש. באותה שעה שאתם אומרים שנזר שתים שמענו שנזר חמש והוא בעצמו מכחיש שתי הכיתות ואומר שלא נזר כלל:

נחלקה עדותן. הואיל ומכחישות זו את זו נתבטלו דבריהם ואין כאן עדות כלל ולית כאן נזירות:

יש ככלל חמש שתים. והרי הכל מודים שנזר שתים ואין הכחשתו כלום נגד כל העדים ויהא נזיר שתים:

ה"נ רב אמר בכולל נחלקו אבל בפורט כל עמא מודו יש בכלל חמש שתים שיהא נזיר שתים ר' יוחנן אמר במונה נחלקו אבל בכולל כל עמא מודו נחלקה העדות ואין כאן נזירות וכ"ה ביבמות ונזיר. וה"פ רב אמר בפורע הכל מודים שיהא נזיר שתים שאין הכחשה במונה בפרט דכי אמרו אינך שמנה שלש ארבע וחמש לא כיוונו להכחיש שלא אמר אחת ושתים ור"י אמר במונה פליגי אבל בכולל הכל מודים שכוונת המעידים חמש להכחיש שלא אמר שתים ונחלקה עידותן:

הידינו כולל והידינו מונה. איזהו כולל ואיזהו מונה:

כולל. זהו שאלו אומרים שאמר הריני נזיר שתים ואלו אומרים שאמר הריני נזיר חמש:

מונה. זהו שאלו אומרים שאמר הריני נזיר אחת שתים ואלו אומרים שאמר הריני נזיר שלש ארבע וחמש:

ה"נ תלת ארבע חמש:

הכחיש עדות בתוך העדות. הכחישו העדים זה את זה בדבר שאינו בגוף העדות אע"פ שההכחשה היא בדבר שנעשה קודם עיקר המעשה לא בטלה העדות כיון שאינן מכחישין זה את זה בעיקר העדות כדמסיק:

דברי הכל הכחיש עדות לאחר העדות. הכחישו זא"ז במעשה שנעשה לאחר עיקר המעשה ד"ה לא בטלה העדות:

חייליה דר"י. כחו וראייתו דר'. יוחנן מהא וביבמות ונזיר הגירסא ר' יוחנן כדעתיה וכן עיקר וה"פ ר"י לשיטתו:

הוחזק המונה. שניהם מעידים שמנה לו מעות אלא זה אומר מן הכיס מנה המלוה מעות ללוה וזה אומר מצרור הכסף שהיה ביד המלוה ממנו מנה מעות ללוה שבמעשה שנעשה בשעת ההלואה מכחיש זה את זה:

אף רב מודה שבטלה העדות. סתמא דש"ס קאמר בהא אף רב מודה כיון שאינן אלא כת אחת והן מכחישין זה את זה:

מה פליגין. כי פליגי רב ור"י:

וכרב לא בטלה העדות. דהא איכא תרי סהדי המעידים בשוה:

אלו אומרים לתוך חיקו מנה. הלוה נתנם לתוך חיקו ואלו אומרים לתוך חגורה נתנם:

ה"ג ד"ה הכחיש עדות לאחר העדות לא בטלה העדות וכ"ה ביבמות. הכחשה זו במעשה שנעשה לאחר גמר העדות הוא:

אחד אומד בסייף הרגו כו'. קמ"ל דאף בעדי נפשות פליגי:

לצפון נטה. הרוצח או הנרצח אחר המכה:

חייליה דרב. כחו וראייתו דרב מהא דתנן יבמות פרק האשה שלום שתי צרות הבאות ממדינת הים אחת אומרת מת בעלה ואחת אומרת נהרג ר"י ור"ש אומרים הואיל וזו וזו מודות שאינו קיים הרי אילו ינשאו ש"מ אע"ג דמכחישות בגוף המעשה כיון שאין ההכחשה בעיקר העדות לא בטלה העדות:

ולא שמיע. כלומר ולא ס"ל לרב הא דאמר ר' לעזר:

מודה ר"י ור"ש בעדים. המכחישות זא"ז דבטלה העדות ולא פליגי אלא בצרה דאין צרה נאמנת על חברתה ואין כאן הכחשה והיינו דקאמר לא עשה צרה בחבירתה כלים:

מתני' משנתינו קשיא לרב דתנן אחד חקירות ואחד בדיקות אם מכחישין זא"ז עדותן בטלה ובדיקות הן דברים שאינן מעיקר העדות כהאי במה הרגו במקל או בסייף:

פתר לה רב עד בעד. רב מוקי למתבי' בכת אחת ועד אחד מכחיש השני בבדיקות בהא אפי' רב מודה דעדותן בטילה וכי קאמר רב בשתי כיתות המכחישות זא"ז וכדאמרינן לעיל:

אפי' תימא. מתני' איירי בשתי כיתי עדים ל"ק לרב דשאני דיני נפשות דכתיב צדק צדק תרדוף שלא יהא שם שום הכחשה ורב איירי בדיני ממונות ופליג ר' אבין אהא דאמרינן בסמוך דאף בד"נ פליג רב:

מתני' אחד אומר. ברביעי בשנת בשנים בחדש והשני אומר ברביעי בשבת בשלשה לחדש:

שזה. שאמר בשנים בחדש ידע שהחדש שעבר מלא היה ויום ראשון של חדש שהוא יום שלשים מחדש שעבר היה:

אחד אומר בשתי שעות כו'. דטעו איניש בהכי:

רי"א עדותן קיימת. דעביד איניש דטעי כולי האי:

חמה במזרח. מקום זריחת החמה עד אמצע הרקיע קרוי מזרח ומאמצע הרקיע עד מקום השקיעה קרוי מערב:

גמ' עד היכא. יכנסו בתוך החדש דאם יש ביניהם יום אחד נימא דטעו בעיבור החדש:

עד רוב החדש. אבל מכאן ואילך כגון אחד אומר בעשרים ואחד אומר בעשרים ואחד לא תלינן בעיבור החדש דכבר שמע בימים הללו שהחדש מעובר:

ה"ג כגון עירנין הללו אשל בני כרכים אמרו חכמים אינן כלום. וה"פ מתני' בשהעדים הם בני עיירות שאין שם ב"ד ואינן יודעין כל כך בעיבורו של חדש אבל בני כרכים אמרו חכמים אין עדותן כלום וה"ל כמכחישן זא"ז שלעולם יודעין בעיבורו של חדש ואפשר לקיים גירסא שלפנינו וחכמים פליגי אמתני' וסוברים באחד אומר בשני ואחד אומר בשלישי עדותן בטלה:

כגון אנא. שאני יושב בכרך מימי לא התפללתי תפלת מוסף דר"ח עד אשר לא ידעתי מתי איקבע ר"ח:

משש כו'. שלא לאכול חמץ בע"פ לאחר שש שעות ולמעלה עד הלילה אין בו איסור אלא מדרבנן:

דברי תורה. מן התורה אסור כדמסיק:

זה ט"ו. בניסן שהוא יום ראשון לשבעת ימי הפסח:

יכול משתחשך. בתחילת ליל ט"ו אז ישבית שאור:

ת"ל אך. מיעוטא הוא למעט עיו"ט משהיית שאור בביתו:

זה י"ד. דמצינו י"ד שנקרא ראשון שנאמר בראשון בי"ד לחדש:

ת"ל אך. מיעוטא הוא לומר מקצת היום אסור ומקצתו מותר מעתה יש לנו לחלק חציו לאיסור וחציו להיתר וי"מ אך הוא חץ בגמטריא דאח"ס בט"ע גי"ף דכ"ץ ותופם ח' תחת א' ונד"י במקום ד':

ה"ג תמן הוא אמר אך למעט והכא הוא אמר אך לרבות. וה"פ בכל מקום אמרינן אכין ורקין מיעוטין והכא מרבים מאך דאף בי"ד ישבית שאור ולר"מ פריך:

ה"ג מיעטו שאינו בחמץ. אף כאן מיעוט הוא דפשטא דקרא משמע עד ליל ט"ו מותר בחמץ ומהשתא ממעטינן מקצת י"ד שאסור בחמץ. לא תאכל עליו חמץ. כתיב גבי פסח וסובר ר"מ דה"ק בשעת אכילת הפסח לא יהיה לך חמץ אבל בשעת עשייתו מותר מדאורייתא הלכך לא ממעט מאך אלא שעה אחת קודם שקיעת החמה דליכא לפרושי שעת עשייתו דא"כ קרא ל"ל תיפוק ליה אך מסתמא חץ משמע דה"ל שעת עשייתו:

על עשייתו. בשעת עשיית הפסח לא יהיה לו חמץ בביתו ופסח ששחטו שחרית כשר לכך מפרש אך חץ:

אית ליה עשה ולא תעשה על אכילת חמץ וכן על ביעורו:

ה"ג לא תאכל עליו חמץ. והאי עליו לא קאי אשחיטת הפסח אלא ללמד שאף בזמן שחיטת הפסח נמי עובר בלאו על אכילתו וכ"ש בכל ימי הפסח דאז כרת נמי איכא אבל לר"מ דקאי עליו אאכילת הפסח ולא אזמן האוכל חמץ בשאר ימות הפסח. אונו עובר אלאו דלא תאכל עליו חמץ:

הא ר"מ כו'. כלומר גופא רמ"א:

ופריך שביעית. מ"ט אסור לר"מ משום גדר דמדאורייתא לא אסור אלא שעה אחת סמוך לשקיעת החמה ורבנן גזרו על חצי היום כולו א"כ ששית אינה אסורה אלא משום גדר שלא יגע בשביעית וקשיא וכי יש גדר לגדר כלומר וכי גזרינן גזרה לגזרה:

ה"ג שביעית איסור משום גדר ששית למה משום גדר ויש גדר לגדר אלא ששית מתחלפת בשביעית הא רי"א מחמש ולמעלה מדבריהן ששית אסורה כו' וה"פ כולא חדא גזירה היא דודאי אתי למטעי והוי כמו שביעית גופה. הא ר"י גופא רי"א מחמש ולמעלה מדרבנן הא נמי גזרה לגזרה דששית מדרבנן אסורה משום דאתי למטעי בשביעית וגזרינן חמישית אטו ששית ומשני אלא חמישית מתחלפת בשביעית וכולא חדא גזירה:

ופריך מחלפה שיטתא דר"י. קשיא דר"י אדר"י:

תמן אמשנתינו קאי דתנן בין חמישית לשביעית לד"ה עדותן בטילה דאי אפשר למטעי בהו ונקט תמן אגב שיטפא דלישנא דסוגיא דפ"ק דפסחים:

וכא אמר. והכא בע"פ קאר"י בה' חולין דלמא אתי למטעי בשביעית:

תמן. זמן ביעור חמץ לכל מסור אף לנשים והן עצלניות חיישינן טפי לטעותא:

ה"ג הכא הדבר מסור לעדים והן זריזין. וה"פ סתם עדים אנשים בעלי מדע לכך אמרינן מסתמא לא טעו אלא עדי שקר הם:

אמר ר' יוסי בי ר' בון. שינוייא אחרינא לתרץ דר"י אדר"י:

תמן. משנתינו איירי שאחד אומר בתחלת חמש היה והשני אומר בסוף שבע בכה"ג ודאי ליכא למטעי מפני הצל כדתנן במתני' אבל כאן חיישינן שמא יטעה בין סוף חמישית לתחלת שביעית דבהא איכא למטעי וכיון דהוצרכו לאסור קצת מחמישית אסרו כולה:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

לעולם אין החמה נוטה למערב אלא בסוף שבע. הלכך בין סוף חמש לתחלת שבע קל לטעות:

מתני' נמצאו דבריהן מכוונין. ומעתה צריכין לישא וליתן בדבר:

פותחין בזכות. אם לא עברת אל תירא:

אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות. אפילו זכות וכ"ש חובה משתקים אותו דכתיב ועד אחד לא יענה בנפש בין לזכות בין לחובה משום דמיחזי כנוגע בעדות:

אמר אחד מן התלמידים. היושבים לפני הדיינים יש לי ללמד עליו חובה אין שומעין לו דכתיב עד אחד לא יענה בנפש למות למות הוא דאינו עונה אבל לזכות עונה:

גמ' וחזני כנסיות. השמשים שכל צרכי הציבור נעשים על ידן הולכין למקום שהדיינים שם וקוראן לבוא ובתוספתא משמע קצת שהחזנים היו קורין שם כל דיין בפרט ואמר פלוני ופלוני הדיין והוא משיב מחייב הייתי אתמול ועכשיו מחייב אני או מזכה הייתי וגם עכשיו אני מזכה או שאמר אתמול הייתי מחייב ועכשיו מזכה אני שומעין דבריו אבל אם אמר מזכה הייתי ועכשיו אני מחייב אין מקבלין דבריו אלא אומרים לו שיחזור וילמוד ויעיין הטיב בדבר:

טעה אחד מן הדיינין. ושכח מה אמר אתמול אם זיכה אתמול סופרי הדיינים שכתבו דעתו וטעמו מזכירים אותו:

ה"ג אם היה מן המחייבין אין מזכירין אותו:

מפני מה כותבין דברי המזכה. לכתוב פלוני זיכה וממילא אינו יכול לחזור בו:

ומשני מפגי המחייב. צריך לכתוב טעם המחייב שמא יתבלבל דעתו וישכח ממנו הטעם למה חייב ומפני כך יירא מללמד עליו זכות עכשיו שמזכירין לו טעמו והוא רואה שאין ממש בדבריו חוזר מדעתו:

ופריך ואין כו'. כלומר משום זה אין להם לכתוב ואם יתחלף לו דבר יזכירו האחרים ויאמרו זה אמרת וזה לא אמרת:

ומשני צריכה שני עדים. לא יאמין להם עד שיהיו שני עדים נמצא מתעכב הדבר ומענה דינו אבל בכתיבה סגי:

מפני המזכה. הוכרחו לכתוב שאינו יכול לחזור כדתנן המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה דלא לימא בדבר שהצדוקין מודים ביה טעיתי ויחזור בו לחוב:

מעבירין אותו למחר. (דף כ"ו ע"ב) מעבירין את הדין עד למחר משום הלנת הדין:

ומזדוגין. ביום ראשון לאחר שהעבירו לדין ממקום הישיבה היו מזדווגין בבתיהן או בשוק ונושאין ונותנין בדבר:

כל הלילה. איש איש לעצמו או עם זוגו:

המזכה אתמול אומר אני הוא המזכה אתמול ועדיין מזכה אני על כרחי שאיני יכול לחזור בו והמחייב אם לא מצא הלילה זכות אומר אני המחייב ומחייב אני במקומי:

שנים עשר מחייבין ואחד עשר מזכין. והטייתך על פי אחד ליתא הלכך יוסיפו דיינים:

ואפי' כ"ב מזכין יוסיפו דיינים דהאי דאמר איני יודע כמאן דליתא דמי ואין דנין דיני נפשות לא לזכות ולא לחובה בפחות מכ"ג:

מתני' שנים שנים. אם נתחלקו השנים שהוסיפו זה לכאן וזה לכאן דאכתי ליכא הטיה לא לטובה על פי אחד ולא לרעה ע"פ שנים צריך להוסיף עוד שנים וכן עד שבעים ואחד:

עד שיראו אחד מן המחייבים דברי המזכים. דאיכא הטיה לטובה ע"פ אחד וה"ה אם יראה אחד מן המזכים דברי המחייבים דבשעת גמר דין אף המלמד זכות מלמד חובה והא דלא תני או שיראה אחד מן המזכין כו' דתנא אזכות קמהדר:

ה"ג וסייעו שומעין דבריהם את מי ממנין כו'. וה"פ שומעין דברי העדים לזכות ופליג אמתני' בהא ותנן מושיבין את המלמד זכות ביניהם ואין מורידין אותו לעולם ומיבעיא ליה אם העד מלמד זכות וחבירו מסייעו את מי ממנין לדיין הראשון או השני או לשניהן ממנין או לשניהן אין ממנין וה"ה דה"ש למיבעיא באחד מן התלמידים וחבורו מסייעו אלא דהתם ודאי אחד מהן ממנין אבל בעדים מיבעיא ליה אם ממנין אחד מהן או לא:

נישמעינה כו'. תא שמע מהא דא"ר יוחנן הוא שנזדכה מפי עצמו שהוא למד עצמו זכות כדתנן במתני' אין מושיבין אותו דיין. אע"פ ששומעים דבריו מ"מ אינו נמנה במניין המזכים:

ה"ג הרי שנזדכה מפי העד ונמצא כו'. וה"פ מעתה איכא למפשט בעיין ששניהן הן אינן מן המנין דאין עד נעשה דיין:

נזדקן הדין. הדין הוא צלול וברור כאלו דקדקנו בו זמן רב ואין לדקדק בו עוד ואין אומרים כן בד"נ שאף משגמרוהו אם ידקדק אחד וימצא זכות מחזירין את הדין:

והגדול שבדיינים. הוא אומר נזדקן הדין אע"ג דמשבח נפשיה כיון דמילי דב"ד הם עליה רמיא לאמרן:

גמ' תני ל"ג א"נ ה"ג תני לעולם אין מוסיפין פחות משנים. וכ"ה בתוספתא פ"ו וקאי אף אר"מ כמפורש ולזה פריך הש"ס למה מוסיפין כו':

ופריך למה מוסיפין. בד"מ שני דיינים באחד סגי וליהוי שנים מן הראשונים ואחד מן האחרונים וליגמר הדין בשלשה שהאחד שאומר איני יודע כמאן דליתא דמי:

מכיון שנראה לגמור דינו בארבעה. כשמוסיפין האחד הרי כאן ארבעה דזה שאומר א"י יוכל לחזור בו דלא גרע מד"נ דיכול לחזור בו לזכות וד"מ כולו זכות או לזה או לזה ואין הדין נגמר אלא ע"פ הרוב ובעינן שיסכימו שלשה לדעת אחת דשנים אינן רוב נגד ארבעה ופעמים שאחד מזכה ואחד מחייב ואחד אומר א"י ואז ודאי צריכין להוסיף שנים כדי שיהיו שלשה להסכים לדעת אחת הלכך לעולם מוסיפין שנים:

ותשמע מינה. מדרבי לא שמעינן שאין כל הדיינים צריכין לחתום דהא קאמר שנראה דינו לגמור בארבעה ומחשבו לדיין וזה שאמר איני יודע יכול לחתום:

ומת אחד מהן. עד שלא חתמו. וכותבין אע"פ כו'. שהרואה יאמר שדנו בשנים ואין ב"ד פחות משלשה:

מתני'. דסוף שביעית דייקי הכא דתנן זהו גופו של פרוזבל מוסר אני לכם פלוני ופלוני הדיינים כו' והדיינים חותמין למטה או העדים ש"מ שאין חובה שיחתמו הדיינים כולם אלא בשנים סגי דלא גרעי הדיינים מהעדים:

ופריך ולמידין מדת הדין. וכי למידין דיני ממונות מפרוסבול שאינו אלא תקנת חכמים:

ומשני אשכח תני. מצא ברייתא דתני בה שאין חילוק בין שטרי ממון לפרוסבול:

לא ראה. אמתני' קאי דתנן דנין אלו כנגד אלו עד שיראי כו' מיבעיא ליה לא ראה אחר מאלו טעמן של אלו והרי הן במחלוקתן מהו:

זכאי. ושוטרין אותו:

ה"ג א"ל לר"י והלא זכאי הוא. כשהוסיפו עד ע"א ונחלקו הרי הוא זכאי ולמה מאחרין הדבר לדון אלו כנגד אלו מי אית לן לאהדורי בתר חובה:

ומשני שלא יראו כו'. גנאי הוא לב"ד שיוצאין במחלוקות ואין יודעין לגמור הדין:

מעמעם. מגומגם:

הדרן עלך היו בודקין: