מתני' נגמר הדין. לחובה:

מוציאין אותו לסוקלו. איידי דסקילה רישא דכולהו ד' מיתות היא מפרש מילי דידה ברישא והדר מפרש שארא בפירקין דלקמן כסדר:

חוץ לב"ד. רחוק מב"ד שמא בעוד שמוליכים אותו לבית הסקילה ימצאו לו זכות ויפטור:

שנאמר הוצא. אלמא לאו במקום הוועד קטלוה:

והסודרין בידו. להניף והוא סימן להחזירו:

רחוק ממנו. מתרחק מזה שהסודרין בידו מלא עיניו ובלבד שיוכל לראותו אם יניף בסודרין:

אמר אחד. מב"ד:

יש לי ללמד עליו זכות הלה העומד על הפתח ורוכב הסוס היה מכיר בו והוא רץ אחר המנהיגים ומעמידן עד שיחקרו הב"ד אם יש טעם בדבריו:

אפי' ד' וה' פעמים. כלומר אפילו כמה פעמים:

ובלבד שיש ממש בדבריו. קצת ראיה הדומה לזכות ובגמרא מפרש:

גמ' מתני'. דתנן בית הסקילה היה חוץ לב"ד משמע חוץ לב"ד הוא דבעינן אבל חוץ לשער העיר לא בעינן לא תאמר שהיא דלא כרבי ודלא כרבנן דלתרוייהו בעינן שיהא בשער העיר דלר' בעינן שיהא בשער שנמצא בו ולרבנן בשער שנידון בו אלא איכא לאוקמי מתני' בין כר' בין כרבנן ואיירי בעיר שרובה עכו"ם דלתרווייהו דנין אותו על פתח הב"ד וקמ"ל תנא דמתני' שלא יהא על פתח הב"ד ממש אלא רחוק מהם:

רבי אומר בשעריך. כתיב והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך:

כשער שנמצאו בו. הוא השער שעברו בו העברה:

מה שעריך האמור. בכי ימצא שער שנמצא בו דהא כתיב כי ימצא:

ה"ג ורבנן אמרי בשעריך כו' ונאמר להלן דברי ריבות בשעריך מה שעריך כו':

בתחילה. פעם ראשונה ושנייה:

אמרי. הא דתנן במתני' ובלבד שיהא ממש בדברי והיינו שיהא ממש בדבריו האחרונים קאמר אבל הראשונים אפי' אין ממש בדבריו נמי שומעין לו כר' יוחנן:

כן אנו אומרים לזכותו דאלו לא נשתתק היה מלמד על עצמו זכות או לא:

שמע ר"י. ואמר זו היא שאלת חמרים כיון שלא אמר כלום פשיטא דליכא למיחש למידי דא"כ בכל היוצאין ליהרג ניחוש שמא יש אחד בסוף העולם שיודע לו זכות וחלילה לומר שדבר זה נסתפק לחזקיה:

אלא. כן היא בעייתו היכא שיצא ליהרג ואמר יש לי ללמד על עצמי זכות ונשתתק מהו וה"ה שיש להסתפק באחד מן התלמידים שאמר יש לי ללמד זכות ונשתתק מהו:

אסר. מאן דהו:

הא אמירה. דבר זה ראוי לאומרו:

מתני' ופלוני ופלוני עדיו. שעבר עבירה פלונית במקום פלוני ובזמן פלוני:

גמ' תני. ל"ג:

זכה. דהפקר הוא משנגמר דינו:

הפקר טעות הוא. ולא שמיה הפקר והרי הוא לבעליו:

ה"ג וכן עבד שהוא יוצא ליהרג ונמצא עדיו זוממין רי"א זכה לעצמו כו' וכ"ה לקמן סוף פ"ט. וה"פ רי"א העבד זוכה בעצמו כדין המפקיר את עבדו:

מתני' רחוק מבית הסקילה איכא למימר שמא תטרוף דעתו ולא יכול להתודות:

כזאת וכזאת עשיתי שמעל בחרמים בימי משה:

מתני' שהוא מזומם. שעדיו שקרים וזממו לעשות הרע הזה:

לנקות את עצמו. מן הבריות ויוציאו לעז על הדיינים ועל העדים:

גמ' איני מפרסם כל בריה. כדכתיב מפי עליון לא תצא הרעות:

נמצאתי אומר לה"ר. פן ילמדו ממני ח"ו:

לי כו'. אין בכל הדור הזה כשרים כמו אתה ופנחס אעלה גורלות ביניכם ודאי יהיה אחד מכם נתפס:

ולא עוד אלא למשה רבך. אין הזמן שמת אלא שלשים או ארבעים יום ולא כן למדונן על פי שנים עדים יומת המת ובתוך זמן מועט הלזה סרתם מן הדרך ומתחילין לטעות ולדון שלא בעדים:

צבה. ראה יהושע שהוא יחלק הארץ בגורל ואם יוציאו עכשיו שם רע על גורלו ויאמרו שהוא אינו כדאי שיוציא דבר ברור ע"י גורלו אף בגורל חילוק הארץ יערערו:

ולא עוד. שאין הדברים שוין אלא שאם יסמכו עכשיו על הגורל ויאמרו שהוא כדאי לסמוך עליו בד"נ כ"ש שיסמכו עליו בחלוקת הארץ שהוא ד"מ:

ואם בטלו עכשיו. הגורל יאמרו שנתברר הדבר שאין הוא כדאי להוציא הגורל ואפ"ה רצה ויסמוך עליו בד"נ ולא חס על נפש מישראל מכ"ש שאינו ראוי לסמוך עליו בד"מ שקרוב הדבר שיעשה שלא כהוגן:

באותה שעה. כדי שלא יוציאו לעז התחיל מפייס לעכן שיודה כי לולא זאת לא היה חושש להודאתו והרגו ע"פ הגורל:

ואומר לו כני שים נא כבוד. ואין נא אלא לשון בקשה:

קושט. אמת הוא הגורל:

חטאתי לה' אלהי ישראל. כזאת וכזאת עשיתי:

א"ל. אני לא שאלתיך אלא על אחת ואתה אומר שני פעמים עשיתי:

א"ל. עכן לא כמו שאתה סובר בחרם זה מעלתי שני פעמים אלא בשני חרמות מעלתי אחד בימי משה בחרם משה ואחד בחרם דעכשיו:

בארבע חרמים מעל. דכתיב אנכי חטאתי הרי אחד וכזאת הרי שנים וכזאת כראשונים שהן שתים הרי ארבע:

ומנין שכיפר לו וידויו. על כל עונותיו דמקרא דמייתי מתני' לא שמעינן אלא שעל אותו עון שנהרג עליו וידוי מכפר לכך פריך הכא תו מנין:

שנאמר ובני זרח זמרי ואיתן וגו'. זבדי ואיתן הל"ל דכתב עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח אלא כדריב"ל דאריב"ל זמרי זה עכן שעשה מעשה זמרי שדיבר עזות לרבו בפני כל ישראל וקחשיב זמרי דהיינו עכן בהדי הני איתן כו' שהיו חסידים ללמד שגם הוא כמותם ויש לו חלק לע"ה:

הימן זה עכן. כתיב ובני זרח זמרי איתן והימן וכלכל ודרדע כולם חמשה וקאמר הימן זה עכן שאמר אמנה והוא לשון הימן:

כולם חמשה. סיפא דקרא קדריש תנינא ל"ל אלא ללמד שאף עכן יש לו חלק לעולם הבא כהנך אחרינא:

גמ' זלגו עיניהם. דמעות:

שאין לדבר סוף. לעולם יאמר כן ונהיה מוכרחים להחזירו לעולם:

אראה בנחמה. שבועה בלשון קצר כלומר לא אראה בנחמה אם לא הרגתי כו':

אם לא הרגתי עד זומם. שנים שהעידו והוזם אחד מהן והרגתיו להוציא מלבן של צדוקין שהיו אומרים אין עדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנדון שנאמר נפש תחת נפש אבל חכמים אמרו הלא כבר נאמר כאשר זמם. לעשות לאחיו ועדיין אחיו קיים ולמה נאמר נפש שאין נהרגין עד שיגמור הדין של נידון קודם שהוזמו:

כאלו שפכת דם נקי. שהרי אמרו חכמים אין עדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם שנאמר והנה עד שקר העד כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד:

אלא. א"כ שמע מפי שמעון ב"ש שמודה לדבריו:

חמומות. ממהרים לעשות נקמה בעושה רשעה והוא מלשון חימה:

אתא. באו חבורה רשעים להנקם בו ונתיעצו יחדיו להעיד על בנו של שמעון עדות שקר ויהרג:

אסהידו. העידו עליו ונגמר דינו למיתה:

מי נפק. כשיצא ליהרג אמרו ליה לבנו של שמעון אדונינו סהדי שיקרא אנן ורצה שמעון אביו להחזירו שנתנו טעם ואמתלא לדבריהם למה אמרו מתחלה כך אע"ג שאין חוזרין ומגידין מ"מ אפשר שיוזמו העדים כיון שעדות שקר העידו:

א"ל. אבי אם רצונך שיבוא ישועה לישראל על ידך בזכות שהשם שמים מתקדש שאפי' על בנו אינו חס עשה אותי כאסקופה זו הנדרסת מכל אדם ואל תחזור אחר זכות להצילני:

מעשה. בימי דוד:

נזקקין לכלבה. וחייבין מיתה כדין רובע את הבהמה:

אמרין. זה לזה אנו יודעין שזה איש חסיד וילך ויעיד עלינו לפני אדונינו דוד ויאמין לו כשני עדים ויהרגנו בדין מלכות:

אלא. נקדימנו להעיד עליו שעבר עבירה שחייב עליה מיתה ותו לא יאמנו דבריו לגבי דוד העידו עליו ונגמר דינו ליהרג:

הצילה מחרב נפשי וגו'. ימחול לו על איתן עונות:

מכלבו של חסיד. אע"ג שאין העון תלוי בו מ"מ לא טוב עשה שנתגלגל חוב על ידו:

ר"י בן פזי. עלה לעליית. בית המדרש וראה לאחד שבא על הזכר:

אמרו לו רבי תן דעתך שלא לגלות שאתה עד אחד ולא יאמינו לך ואנחנו שנים נעיד עליך ויהרגוך לכך שתוק:

מתני' היו מפשיטין את בגדיו. דכתיב ורגמו אותו ולא את כסותו:

מכסין. ערותו בחתיכת בגד:

מחלפא שיטתא דר"י. ארישא דמתני' קאי:

תמן. סוטה פ"ק תנן רי"א אם היה לבה נאה לא היה מגלהו ואם היה שערה נאה לא היה סותרו דחייש להרהורא ופריך קשיא דר"י אדר"י התם חייש:

וכא. והכא במתני' הוא אומר הכי שהאשה נסקלת ערומה ולא חייש להרהירא:

ומשני הכא מ"מ למיתה אזלא. ולא חייש שיהרהרו בה שהרי אין רואה אותה עוד:

ברם כו'. אבל התם אם טהורה היא ותצא זכאי נשיראו אותה אא"כ פירחי כהונה העומדים סביבה שם בעזרה יתגרו בה:

ופריך מחלפא שיטתא דרבנן. קשיא דרבנן אדרבנן:

ותמן אמרין כו' אגב שיטפא דלישנא דסוטה נקט הכי:

ואין האשה נסקלת ערומה. משום בזיונה:

ומשני הכא. כתיב ואהבת רעך כמוך. דרשינן מיניה לברור לו מיתה יפה וזה יפה לה שתהיה מכוסה אע"ג דאיכא צערה דגופא ששוהה מלמות ניחא לה בכך רק שלא תתבזה והאיש שאין לו בזיון כל כך בהפשטת בגדיו ניחא ליה שימות מהר לפיכך נסקל ערום:

ברם תמן. אבל התם בסוטה כתיב ונוסרו כל הנשים שמעינן שחפץ המקום בניוולה הלכך כל שאפשר לנוולה מנוולין אותה כדי לייסר הנשים:

היה גבוה שתי קומות. ומפילו משם לארץ:

הופכו על מתניו. שכשהוא מושכב פרקדן מגונה ביותר:

ה"ג ואם לאו השני נוטל כו':

גמ' וכמלוא קומתו של נופל. שהיה מפילו מעומד ולא מיושב:

ה"ג הרי שלשה וכ"ה בבבלי:

ופריך הכא. אתה אומר שצריכין להפילו גובה שלש קומות כדי שימות ובבור של נזקין אמרינן מה בור שיש בו כדי להמית י' טפחים כדתנן פרק הפרה:

ומשני לא דומה. אינו דומה נופל מדעת בעי טפי אבל התם בבור שנופל. שלא מדעת עשרה טפחים סגי:

אילין. הנך שמפילין השור בכח על הארץ אין בו משום ריסוק איברים שכשהוא שוהה ליפול כל שעה מתחזק בצפרניו עד שאינו נופל מגובה:

שרוניה. התירו אותו והתירו:

ה"ג וקם וערק. ועמד השור והלך וזה סימן שלא נתרסקו איבריו כדאמרינן נפל והלך א"צ בדיקה:

אמר ברוך כו'. כלומר שראה בעיניו שכנים הדברים:

ומנין שטעון סקילה באבנים:

שנא' סקל יסקל. דהוא לשון אבנים דכתיב וסקלוה כל אנשי עירה באבנים א"נ מנ"ל דלדורות בעינן סקילה שנאמר סקל יסקל לשון עתיד ולא כתיב סקל סקל או ירה ירה:

ה"ג ומנין שטעון דחיא שנאמר ירה ומניין שטעון שתי דחיות ת"ל ירה יירה:

מתני' אלא המגדף. מברך את השם:

והעובד עכו"ם. נמי איקרי מגדף דכתיב והנפש אשר תעשה ביד רמה את ה' הוא מגדף ואותה פרשה איירי בעכו"ם:

ואין דנין שנים ביום אחד. בב"ד אחד משום דלא מצי להפוכי בזכותיהן דכל חד וחד לבקש ראיות למיתה זו ולמיתה זו:

ואין דנין שנים ביום אחד. אלא שמעון ב"ש הוראת שעה היה שהיו בנות ישראל פרוצים בכשפים ועשה סייג לשעה ותלאן לפרסומא מילתא ודן את כולם ביום אחד מפני קרוביהן שלא יתקשרו להצילן:

גמ' מה מגדף שנסקל נתלה. דכתיב כי קללת אלהים תלוי ובבבלי מפרש פלוגתייהו דר"א ורבנן:

אית תניי תני. תני חדא יהודה בן טבאי נשיא ותניא אידך שמעון בן שטח נשיא:

עוברא כו'. מעשה שמספרים אנשי אלכסנדריא סייעת לדבריו:

ה"ג דאלכסנדרא מסייעא ליה יהודה בן טבאי הוון בני ירושלים בעין ממניתיה נשיא בירושלים עריק ואזיל לאכסנדרא והיו בני ירושלים כותבין כו'.:

בעלי. כלומר אדם שעושה לנו כל צרכינו כבעל לאשתו ש"מ שהוא היה נשיא:

תרין כו'. שני תלמידי חכמים היו באשקלון אוכלים יחד ושותים יחד ועוסקים בתורה יחד מת אחד מהם ולא גמלו חסד עמו לקברו כראוי לפי כבודו ובאותו זמן מת בני של מעיין המוכס ובטלו כל בני העיר ממלאכתן לגמול לו חסד:

שרי כו'. התחיל אותו חסיד לבכות ולהצטער ואמר אוי שאין לשונא ישראל שכר כלום בעה"ז ונראה לו חבירו בחלום ואמר אל תבזה בני אדוניך כלומר החסידים זה בן המוכס עשה זכות אחד וקיבל שכרו בחסד הזה וזה על עצמו אמר כן הוא עשה חטא אחד ונתכפר לו בבזיון הזה שלא נגמל חסד כראוי:

ומה כו'. ואיזה חטא עשה אותו חסיד חלילה לאו חטא גמור עשה כל ימיו אלא פעם אחד הקדים תפילין של ראש לתפילין של יד:

ומה. זכות עשה בן מעיין המוכס:

חס ליה. חלילה לו לא עשה מצוה הגונה וראויה מימיו אלא פעם אחד עשה סעודה לשרים ולא באו אמר יבואו עניים ויאכלו הסעודה שלא תאבד:

ואית. ויש אומרים היה הולך בדרך והיה לו תחת האילן ככר לחם ונפל לארץ ונטלו עני אחד ולא אמר לו דבר כדי שלא לביישו ולהאדים פניו:

וחמא. וראה חבירו. המת מטייל בגנים ופרדסים ועל מבועי מים וראה לבן מעיין המוכס עומד על שפת הנהר לשאוף ממנו מים לשתות ולא יכול להגיע אל המים והעונש הלזה מדה כנגד מדה שנותן לו כל חפצו ולא נתן ממנו כלום לעניים לכך לא ישיג מה שרוצה להשיג. וחמא למרים כו'. וראה למרים בת עלי בצלים תלויה בחיטי דדיה כן פי' הי"מ ול"נ בשורות השערות חיטי הוא כמו ביני חיטי שפירש בין השורות מזייא הן שערות וכן עיקר:

ואית. ויש אומרים ראה ציר פתח הגיהנם תקוע באזנה:

אמר להו עד מתי תהיה זו בעונש הזה א"ל עד שיביא שמעון ב"ש כלומר כשימות מסלקין אותה מאזנה ותוקעין באזנו אמר להו מה חטא שמעון ב"ש שיענש כך אמרו ליה שקיבל על עצמו בנדר אם יתמנה לנשיא יהרוג לכל המכשפים וכעת הוא נשיא ולא הרגום והרי נמצאים שמונים נשים מכשפות במערה באשקלון ומקלקלים העולם:

ה"ג ולא קטלון והא אית כו' וכ"ה בחגיגה:

זיל. לך ואומר לו כל מה שראית אולי יקיים דיבורו:

ה"ג א"ל אנא דחיל דהו גבר נשייא ולית כו' וה"פ אמר להו אדם גדול ונשיא הוא ואני מתיירא שמא לא יאמין לי ויצערני אמרו ליה אל תירא עניו גדול הוא ויאמין לך ואם לא יאמין לך תן לו סימן לאמת דבריך תן ידך על עינך והוציאם ותן אותה תוך ידך ואמור שתחזיר והיא חוזרת למקומה ותהיה כחברתה כלומר כעין השני:

ה"ג וייבה גו ידך. אמרי חזרת כו':

אזיל. הלך וסיפר לו המעשה ורצה לעשות הסימן לפניו א"ל שמעון אין צורך לסימנך אני יודע שאתה איש חסיד ואינך משקר בדבר חלומך:

אעפ"כ. אין חלום בלא דברים בטלים שאמת הוא שבלבי חשבתי לעשות כן אבל בפי לא אמרתי ובחגיגה הגירסא ידע אנא דאת גבר חסיד יתיר מן כן את יכיל עבד ולא עוד אלא בפומי לא אמרית בלבי חשבית וגירסא זו נראית יותר:

והיה אותו היום יום סגריר ולקח שמנים אנשים בחורים ולבושים בגדים נקיים ונאים ולקחו עמהן שמנים קדרות חדשים ונתנן בהן לבושיהן וכפאם על ראשיהן שלא יכנסו בהם הגשמים ואמר להם אם אזעק פעם אחת לבשו בגדיכם וכשאזעוק פעם שנית הכנסו כלכם יחד ובחגיגה פירשתי בתוספת לשון צפר בענין אחר:

כיון שנכנס למערה שבאשקלון אמר אוהבי אוהבי פתחו לי משלכן אני מכשף כמותכן:

אוים. היפך מן עוין שהוא לשון שנאה כמו ויהי שאול עוין את דוד ושני הפכים בשרש אחד כמו שרש ובחגיגה הגירסא אריס אריס וגי' שבסוגיין עיקר:

כיון דכנס. אצלם אחת אמרה מה שהיה אמרה בכישופיה והביאה לחם ואחת אמרה מה שאמרה והביאה תבשילין ואחת אמרה והביאה יין:

אמרן ליה. אתה מה בכתך לעשות עשה אמר להו יש בכחי לעשות לצעוק שני פעמים ויכנסו להכא שמנים אנשים בחורים לבושים בגדים נקיים שיהיו שמחים עמכם ומשמחים אתכם:

אמרין ליה. להם אנו חפצים כיון שצעק פעם אחד לבשו הבגדים צעק פעם שנית נכנסו כולן ביחד:

דמו. להו שכל אחד מהן יקח אחת מהנשים ויגביהנה מהארץ דכשהן מסולקין מן הארץ אין בהם כח לעשות דבר כישוף:

והוה. והיה אומר לזו שהיתה מביאה פת בכישופיה הביא פת ולא היה בכחה להביא ואמר שמעון הביאה לתלייה ולאחרת אמר הביאה יין ולא הביאה ואמר לתלותה וכן עשה לכולן והיינו דתנן שמנים נשים תלה שמעון ביום אחד אע"ג דאין דנין שנים ביום אחד לא חש לה לפי שהיתה השעה צריכה לכך וב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין:

מתני' משקעים. נועצים:

והעץ יוצא ממנה. כמין יתד היה יוצא מן הקירה סמוך לראשה:

ומקיף. סומך זו אצל זו כמו לתרום שלא מן המוקף:

ותולין אותו. בידיו:

קורה מטה על הכותל. לא היתה נעוצה בארץ אלא ראשה אחד על הארץ ואחד מוטה ונשען על הכותל. וטעמא דר' יוסי לפי שהעץ שנתלה עליו נקבר עמו דכתיב כי קבור תקברנו יתירא מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר נמי חפירה ורבנן אמרי חפירה לאו כלום היא ולא מיעטה התורה אלא שלא יהא העץ מחובר מעיקרו:

שם שמים מתחלל. שמזכירין שזה ברכו:

גמ' ה"ג זה חומר במגדף ממחלל וזה חומר במחלל מבמגדף במגדף כתיב כו'. וה"פ מגדף בסקילה ואח"כ תולין אותו ומחלל את השם בתליה אבל לא בסקילה בזה מגדף חמור אבל בזה מחלל חמור דאלו במגדף כתיב לא תלין וגו' ובמחלל הניחו זמן רב דבני רצפה נהרגו מפני חילול השם כדמסיק:

ויתנם יהושעכו'. אגבעונים קאי:

לעדה ולמזבח ה'. ופריך הניחא שנענשו להיות עבדים לעדה אלא שנתנם לעבודת ה' אין זה עונש אלא שכר טוב שזכו להיות משרתי המקום:

תליין יהושע. הרחקתם ברפיון שלא הרחיקם לעולם אלא תלה הדבר בדוד בימיו יתגלה הדבר אם ראויין הן לקרב או לרחק וכולא קרא הכי דייק דכתיב ויתנם יהושע לחוטבי עצים לעדה ולמזבח עד היום הזה אל המקום אשר יבחר מאי קאמר אלא ה"ק ויתנם לעדה עד היום שיבא זה שיבנה מזבח במקום אשר יבחר לבית ה' וזה דוד שבנה מזבח בגורן ארנון כי הוא המקום אשר בחר למקדש ה' עם שמואל הנביא כדילפינן מקרא וישבו בנויות ברמה ובקידושין הגירסא תליין בדופן ושם פירשתי:

מי שהוא עתיד לבנות בית הבחירה. לאו דוקא אלא מי שיבנה מזבח במקום הנבחר ממנו בית הבחירה כבסמוך:

ה"ג בא דוד וריחקן שנאמר והגבעונים כו':

עכו"ם. מדה כנגד מדה הם מכחישים בה' אף הוא מסתיר פניו מהם:

וגילוי עריות. הוא ממטיר במקום שאינו ראוי לו אף הקב"ה ממטיר במקומו שאין צריכין להם כדאמרינן בבבלי ר"ה (דף י"ז) וכתיב כי בעד אשה זונה עד ככר לחם שהאשה קרויה לחם כדכתיב כי אם הלחם אשר הוא אוכל:

ושופכי דמים. מונעים ישיבת הארץ לפיכך הגשמים נעצרים והארץ שממה א"נ הוא שופך דם במקום שאין ראוי אף המקום ב"ה שופך הגשם במקומות שאין צריכין:

כי הדם הוא יחניף את הארץ. דריש נוטריקון לכי הדם יחן אף על הארץ שלא ירדו גשמים:

אף פוסקין צדקה ברבים כו'. אומרים הרבה ואפי' מעט אינם עושים עונשם שיתנו זרע רב בארץ ואפי' מעט לא יצמח א"נ שאומרים לעשות ואינן עושים כך נשאים נראו בארץ כאלו ירד המטר ורוח בא ומנשב בהן וגשם אין כמעשה איש המתהלל במתת שקר:

ה"ג בדק דוד בכל דורו ולא מצא. שעברו באחד מהן ולא נענשו עליו:

את פני ה'. זה אורים ותומים דכתיב ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים וגו' ויליף פני פני גזרה שוה:

מהו אשר משפטו פעלו. הכי הל"ל אשר פעלו משפט כדכתיב הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט:

שהוא עושה משפט. באדם ודורש פעלו מעשיו הטובים ומענש למבזים אותו כהאי דשאול דבסמוך שדרש משפטן של גבעונים ממנו ומענש לישראל על שלא ספדוהו כהלכה וזהו דוקא לענוים כשאול לכך כתיב בקשו את ה' וגו':

שלא עשיתם עמו חסד. שלא נספד כהלכה:

מה לכם ולבית שאול. שלא ידע שהומתו גבעונים ביום שנהרגו כהני נוב ע"י שאול:

אמר. להם ומה אתם רוצים עתה אחרי שכבר מת שאול:

ומה הנאה יש לכם בהריגת בניו קחו לכם כסף וזהב פדיון נפשם:

והוון. והיו משיבים אין לנו תביעת כסף וזהב בבית שאול נפשות אנו חפצים:

אמר. שמא הם מתביישים זה מפני זה ליקח ממון לקח כל אחד לבדו ופייסו בפני עצמו ואמר מה הנאה יש לך שנהרגיו אלו קח לך כסף וזהב ועמדו בדעתם ואמרו אין לנו ממון מבית שאול רק נפשות:

אין לי כתיב. והקרי אין לנו ללמד מתחלה אמר לכולם בבת אחת אח"כ לקח כל אחד בפני עצמו:

שלש מתנות טובות. מידות טובות ניתנו לישראל בטבע משא"כ שאר מדות טובות אינן נקנין לאדם אלא ע"י הרגל:

רחמנים. דכתי' כי ימצא [איש] את אויבו ושלחו בדרך טובה [ש"א כ"ד]:

ונתן לך רחמים. לך דייקא הוא בעצמו יהיה רחמן:

ובעבור תהיה יראתו על פניכם. לבלתי תחטאו:

ואלו. הגבעונים אין בהן אחת ממדות אלו שלא רחמו על בני שאול שאלולי ששאלו מדוד שלא לקברן מיד ביום מיתתן לא היה דוד דוחה ל"ת דלא תלין ומ"ע דכי קבר תקברנו ביום ההוא:

והגבעונים לא מבגי ישראל המה. אין ראויים להתערב עם בני ישראל אע"פ שהם גרים גמורים:

והנתינים יושבין בעופל. במקום מיוחד שלא יתערבו עם הכשרים:

ה"ג וציחא וגישפא על הנתינים. וה"פ היו ממונים על הנתינים:

והעובד העיר. דהיינו הגבעונים דבישראל לא שייך עבדות וסיפא דקרא מכל שבטי ישראל ה"פ הנתינים יבואו מכל שבטי ישראל לעבדהו:

יאבידוהו מכל שבטי ישראל. כלומר יהיו יושבים במקום מיוחד שלא יתערבו עם שבטי ישראל:

את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את ארמוני ואת מפבושת ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל המחולתי:

ופריך כתיב ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד כו' ואת אמר הכין. שהיו חמשה בנים למיכל:

אמור מעתה. צריכין לומר לאו בני מיכל היו אלא שגידלתן ונקראו על שמה:

ה"ג שבעתים כתיב חסר יו"ד. וה"פ כתיב שבעתים וקרי שבעתם ללמד שבחסר אחד מהם שעלה בדעתם להמיתו וזה מפיבושת וכדמסיק:

ה"ג זה מפיבושת שהיה אדם גדול בתורה ונתן דוד עיניו בו להצילו מידם אמר דוד הריני מעבירן לפני המזבח וכל מי שהמזבח קולטו הרי הוא שלי והעבירן לפני המזבח והלך המזבח וקלטו א"ר אבין כו' וכ"ה בקידושין:

מעבידן לפני המזבח. דכתיב ויוקיעם בהר לפני ה' וקשיא וכי ההר לפני ה' הוא אלא קודם שהקיעם העבירם לפני המזבח דכתיב על ירך המזבח צפונה לפני ה':

ונתפלל עליו כו'. דאל"כ מאי ויחמול המלך הלא קליטתו הצילתו אלא שדוד בתפלתו הצילו:

ה"ג ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור מהו אל הצור. אל ההר מיבעיא ליה:

שהיתה אומרת הצור תמים פעלו. שהצדיקה עליהם את הדין:

גדול הוא ק"ה כו'. דבר שיש בו ק"ה וחילול השם כהא דמייתי בסמוך לא דחינן מצוה דק"ה מפני ח"ה:

לא תלין נבלתו על העץ כי קללת אלהים תלוי הרי שיש חילול השם בהלנתם אפ"ה הניחם דוד מפני ק"ה שהיו עוברים ושבים אומרים כו' כדמסיק:

ה"ג בחילול השם כתיב לא תלין נבלתו ובק"ה כתיב מתחלת הקציר עד נתך מים עליהם. ותחלת הקציר הוא ט"ז בניסן שאז הוא קצירת העומר שהוא ראשית הקציר עד י"ז במרחשון שאז הוא ימי רביעה ראשונה:

שנשתנית עליהם מה"ד. דכתיב לא תלין נבלתו:

כגרים ארורים. כדכתיב ועתה ארורים אתם:

שלא נתגיירו לש"ש אלא שלא יהרגו עם ז' עממים:

ה"ג. נתגיירו באותה שעה:

מתני' בזמן שאדם מצטער. שפורענות בא עליו בעונו:

מה הלשון אומרת. באיזה לשון שכינה קובלת ומתנודדת עליו:

קלני מראשי בגמ' מפרש:

[הל' ט'] ולא זה בלבד. עובר בל"ת אם הלינו:

גמ' אנן תנינן גירסתינו במתני' קליני מראשי ויש תנאים שגורסים במשנתינו קל אני מראשי:

ה"נ מ"ד קליני לית הוא אלא נטל מ"ד קל אני לית הוא אלא קליל. וה"פ מ"ד קליני כוונתו לומר קל איני אלא כבד כאומר כבד עלי ראשי כבד עלי זרועי ונטל הוא לשון משא כדכתיב נטל החול מ"ד קל אני הוא לשון קלת שאיני רוצה להזכיר כבדות בעצמו לפיכך מכנה הדבר ואומר קיל לי העולם ואיני עלי למשא:

ה"ג מתני' דלא כר"מ דאמר אף המגדף עובר בעשה. וה"פ קסבר ר"מ המלין את מתו עובר בעשה דכי קבר תקברנו ביום ההוא ואף המגדף עובר בעשה דאף דמרבינן מיניה שאר מתים קאי נמי אמגדף ש"מ לר"מ בכל המתים אינו עובר אלא בעשה וקס"ד מגדף אינו אלא בל"ת קמ"ל א"נ ה"ג מתני' דלא כר"מ דאמר המגדף עובר בל"ת. וה"פ מגדף הוא דעובר אל"ת אבל שאר מתים אינן אלא בעשה:

אלא כל המעלין. עובר בל"ת דכתיב תקברנו. לא היו קוברין אותן כקברות אבותיהן. לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק:

שתי קברות היו מתוקנים לב"ד. לפי שאין קוברין מי שנתחייב מיתה חמורה אצל מי שנתחייב מיתה קלה והלכתא גמורה לה שנים ולא ארבעה:

ממקום. שהיה מונח תחלה למקום אחר:

אין בו משום ליקוט עצמות. להתאבל עליו בו ביום דכיון שהוא מונח עדיין בארון שהיה בו תחלה ה"ל כקבור ולא שייך בו ליקוט עצמות:

הדא דאת אמד. לא אמרן אלא שהוא מונח בארון של אבן שהוא כקרקע וה"ל כאלו לא ניטלטלו מקביעותן:

אבל בארון של עץ. כיון שהעצמות ניטלטלו ממקום שנקברו למקום אחר יש בהן משום ליקוט העצמות וחייב להתאבל:

אפילו בארון של עץ. נמי ה"ל כקבור ואין בו משום ליקוט העצמות ואיזהו שיש בו משום ליקוט העצמות העבירן בבגד שמלבישים סמוך לבשר דודאי אין דרך להניחם כך:

ה"ג איזהו ליקוט מעבירן באפיקרסין ממקום למקום ותני כן ליקוט עצמות מלקט עצם עצם משיתאכל הבשר. חגיי בשם ר' זעירא ליקוט' עצמות כשמוען תני אין שמועה לליקוט עצמות א"ר חגיי כו' וכ"ה במ"ק. וה"פ ותניא נמי הכי מלקט עצם אל עצם ש"מ אין ליקוט עצמות אלא כשמלקט עצם אל עצם אבל אם מעבירין בארון לאו כלום הוא. חגיי בשם ר"ז אמר ליקוט עצמות כשמוען שניהן שוין אף אם שמע שבלקטו עצמות אביו ואמו מתאבל עליהן ובברייתא תני אין שמועה לליקוט עצמות דוקא אם הוא שם בשעת לקיטה מתאבל אבל בלא"ה לא:

והוא. ר' חגיי בא לתרץ דלא פליג אברייתא דהא דתני אין שמועה כו' היינו אם שמע שנלקטו עצמות אביו ביום אתמול הוא דאינו מתאבל והא דאמר הוא ליקוטי עצמות כשמוע היינו ששמע בו ביום שנלקטו מתאבל אע"פ שלא היה שם:

ניקומכי. שם חכם:

אין שיעור לליקוט עצמות. ואפי' כל שהוא חייב להתאבל עליו:

הורי לר' אילא מכפרי. שהיה מעביר עצמות אביו ממקום למקום בארון של עץ וכהן היה והורה לקרוע ולהתאבל לחומרא כר' אחא דאמר בארון של עץ יש בו משום ליקוט עצמות ולא ליטמא לו נמי לחומרא כר' יוסי דאמר אפי' בארון של עץ אין בו משום ליקוט עצמות ואסור לטמא:

ה"ג ולא ליטמות כר"י תני ליקוט עצמות אין אומרים כו' וכ"ה במ"ק:

ה"ג שהן אומרים בבית האבל. ברוך מנחם אבלים:

שהן אומרים בשורה. כשחוזרים מן הקבר עושין שורה סביב האבל לנחמו ומושיבין אותו והעם עומדין סביב לו ומנחמין אותו:

קילוסין. מספרים בשבחו של הקב"ה שממית ומחיה וי"מ מספרים ומשבחים בשבחו של מת לפי מה שהוא:

מתני' נתאכל הבשר. כבר נתכפר במיתתו ובזיונו:

מלקטין את העצמות. וקוברין אותן בקברות אבותיו:

ולא היו מתאבלין עליהן. כדי שיהא בזיונן כפרה עליהן אלא אוננין בלבד דאין זה כבוד להרוג ואין כפרתי נמנעת ברך שאין אנינות אלא בלב בלבד:

גמ' ה"ג תני בראשונה היו קוברין אתן במהמרות נתאכל הבשר היו מלקטין את העצמות וקוברין אותן בארזים וכ"ה במ"ק. וה"פ אחר מיתה היו קוברין אותן בארץ בשוחות עמוקות משניתאכל הבשר לקטו העצמות וקברו אותן בארונות העשויות מעצי ארזים:

אותו היום שלקטו העצמות היה מתאבל עליהן וביום שלמחר היו שמחין שנצלו אבותיו מן הדין שלאחר העיכול פטור מחיבוט הקבר:

ולא עוד. אלא אפי' מלך שבמלכים לא היו קוברין אותן בקברי אבותן אלא היו קוברין אותן בפני עצמן בקברי ב"ד שהן שני קברות אחד לנסקלין ונשרפין ואחד לנהרגין ונחנקין:

הוא שדוד אומר. כלומר מדברי דוד יש רמז שהיו קברות להרוגי ב"ד בפני עצמן ושנים היו:

ועם אנשי דמים חיי הנהרגין והנחנקין. דרוצח בסייף ומכה אביו ואמו ועושה בהן חבורה בסייף אבל בשאר מיתות ב"ד לא מצינו שבאין על שפיכת דם:

ר' אבהו. אירע לו אונס שמת לו תינוק אחד נכנסו ר' יונה ור"י להראות לו פנים כדרך שמראין לאבלים לנחמם ומאימתו אשר עליהם לא פתחו פיהם לדבר לפניו בדברי תורה:

אמר. להו יתנו רבנן דעתן לדבר בדברי תורה וא"ל עליך ליתן דעתך בדבר ולדבר תחלה בד"ת:

רשות שלמטן. שררה שבעולם הזה שבידם לדון האדם:

רשות שלמעלן. שררה שלמעלה כלומר ממ"ה הקב"ה:

שחייבים. אנחנו לקבל עלינו מדת דינו:

ואומר ונתן לך רחמים וגו'. כדי לסיים בדבר טוב אומר כן:

הדרן עלך פרק נגמר הדין: