מתני' ארבע מיתות כו' סקילה שרפה הדג וחנק. דוקא נקט סידרא סקילה חמורה משרפה ושתיהן מהרג ושלשתן מחנק ונפקא מיניה למי שנתחייב שתי מיתות שנידון בחמורה:

ר"ש כו'. פלוגתייהו דר"ש ורבנן מפרש בגמרא:

זו מצות הנסקלין. שפירשנו בפירקא דלעיל ומשום דבעי למיתני מצות הנהרגין והנשרפין כיצד הדר ונקיט להאי:

גמ' ולרשות. ולמלכות לא ניתן אלא מיתת הרג לבד:

נאמר כאן. במכה עבד כנעני ומת תחת ידו נקם ינקם דהוי במיתת ב"ד משום דעבד שייך במצות שהאשה נוהגת בהן:

ונאמר להלן חרב. נוקמת וילפינן נקימה נקימה בגז"ש דמיתה זו בחרב:

חנק. לא מצינו לה רמז בקרא:

ומשני אמרת באמת אין לנו רמז במקרא לחנק אלא כיון שקבלנו ארבע מיתות נמסרו לב"ד וחנק הוא הקל שבהן ומצינו מתות בתורה סתם ולא נתפרש בהן באיזה מיתה ימות ואי אתה רשאי להחמיר אלא להקל דכתיב והצילו העדה אוקמוה אחנק שהיא הקל:

כל שם בת כהן אחת ארוסה ואחת נשואה בשרפה ומדאפקיה רחמנא ארוסה בת כהן מכלל ארוסה בת ישראל מסקילה לשרפה ש"מ שרפה חמורה:

ורבנן אמרין כל ארוסת אחת בת ישראל ואחת בת כהן בסקילה ומדנשואה בשרפה וארוסה בסקילה ש"מ סקילה חמורה:

ה"ג ר"ש דריש מה בת ישראל שהקילה התורה בנשואה שתהא בהריגה החמירה בארוסה שתהא בסקילה בת כהן שהחמירה התורה בנשואה שתהא בשרפה אינו דין שנחמיר בארוסה שתהא בשרפה ורבנן דרשין מה אם בת ישראל שהקילה התורה בנשואה שתהא בחנק החמורה בארוסה שתהא בסקילה בת כהן שהחמירה התורה בנשואה שתהא בשרפה אינו דין שנחמיר בארוסה שתהא בסקילה. וה"פ ר"ש סובר שרפה חמורה לכך קאמר כל שם בת כהן בשרפה אפילו ארוסה שלא תהא נשואה חמורה מארוסה ורבנן סברי סקילה חמורה לכך אמרי כל שם ארוסה בסקילה שלא תהא ארוסה בת ישראל שהיא בסקילה חמורה מארוסה בת כהן שתהא בשרפה:

ה"ג שתהא בסקילה את אביה היא מחללת באש תשרף ר' ליעזר אומר עם אביה בשרפה עם חמיה בסקילה ר' אבהו בשם ריב"ח כל מיתה שהיא למטה ממיתת אביה הכא בשרפה כמיתת אביה שהיא בשרפה כל שהיא למעלה ממיתת אביה ומאי ניהו ארוסה הכא במיתת חמיה בסקילה היא בשרפה כו'. וה"פ קשיא ליה מאי קאמר ר' ליעזר אילימא שזינתה עם אביה ועם חמיה מאי איריא בת כהן אפי' בת ישראל נמי עם אביה בשרפה ועם חמיה בסקילה אלא זינתה ברשות אביה דהיינו פנויה או ארוסה בשרפה ברשות חמיה דהיינו נשואה בסקילה קשה ר"א דלא כמאן דליכא מ"ד שתהא נשואה בת כהן בסקילה ומפרש ר' אבהו דה"ק כל שהוא למטה ממיתת אביה דהיינו נשואה בת ישראל שזינתה מאחר שהיא בחנק הכא בבת כהן כאלו זינתה מאביה שמיתתה בשרפה וכל שהיא למעלה ממיתת אביה כגון ארוסה בת ישראל שזינתה שהיא בסקילה החמורה ממיתת אביה ודאי אין מקילין בבת כהן אלא שבקינן לה בסקילה כדין זינתה עם חמיה:

היא בשרפה. אע"ג דבכל מקום הבועלים נידונים במיתת הנבעלת הכא בבת כהן כתיב היא למעט בועלה שאינו בשרפה אלא בחנק כבועל בת ישראל:

ואין זוממיה בשרפה. אע"ג שכל הזוממין שבתורה מקדימין לאותה מיתה מיעט רחמנא היא דוקא בשרפה אבל העדים בחנק כמו הבועל או כמו עדים זוממים דנשואי בת ישראל:

ה"ג כיוצא בו בחנק היא בשרפה והן בחנק:

רבנין. דאמרו הרג חמור דרשין ליה מעונשי עיר הנידחת שהן בכלל עכו"ם ודינן בסקילה והתורה הקילה עליהן לדונם בקלה הימנה וראוי שידונו בשרפה ולא די בשרפה אלא שאתה אומר התורה הקילה לדונו בסייף שהיא הקלה שבכולן ודאי אין הסברא נותנת לומר כן אלא אין הסייף הקלה שבכולן ולא הקילה התורה כל כך וכ"ת א"כ נאמר סייף חמור משרפה דאי אפשר דילפינן שרפה בגז"ש שיהא חמור מסייף כדאמרינן בבבלי:

ה"ג יצאו לידון בקלה בשרפה לא דייך שאת מוציאן בשרפה אלא שאת מוציאן לידון בקלה שבמיתות בהריגה:

ר"ש דאמר חנק חמור יליף ליה מנביא השקר שהוא ככל עכו"ם בסקילה לא די לומר שהתורה הקילה בחד דרגא ואי אמרת חנק קל אתה מיקל עליו בתרי דרגא:

ר"א מחליף. רבנן דרשין מנביא השקר ור"ש דרש מאנשי עיר הנידחת:

רבנן דרשין נביא השקר היה בכלל עכו"ם להיות בסקילה יצא לידון בקלה:

ה"ג ר"ש דרש נביא השקר בכלל עכו"ם היה בסקילה יצא לידון בקלה ממנו לא דייך שאת מוציאו לקלה אלא שאת רוצה להוציאו לקלה שבמיתות בחנק. וה"פ היה ראוי שיהיה בשרפה והקיל עוד מסתמא כוונת התורה לדונו בקלה שבקלות ש"מ חנק הוא הקל:

ה"ג ר"ש דרש אנשי עיר הנידחת בכלל עכו"ם היא בסקילה ויצא לידון בקלה לא דייך אלא שאת מוציאין לקלה שבמיתות בהריגה. וה"פ אנשי עיר הנידחת מהראוי לדונה בסקילה כשאר עובדי עכו"ם וחס הכתוב עליו לדונו בקלה אמרינן ודאי היקל לדונו בקלה. שבקלות בהריגה ש"מ סייף קל:

מתני' משקעין אותו. שלא יתהפך אנה ואנה ותפול הפתילה על בשרו מבחוץ:

קשה לתוך הרכה. כורכין סודר קשה לתוך הרכה מפני שהרכה אינה חונקת לפתוח פיו והקשה מחבל גרונו ומניולתו לפיכך קשה מבפנים לחנוק ורכה מבחוץ להגן:

ומדליק את הפתילה. בגמרא מפרש:

מדליק. מתוך:

וחומרת לתוך בני מעיו. כווצת לשון חמרמרו מעי וילפינן מבני אהרן שנאמר בהם וכל בני ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה' ולא נשרפה גופם דהא כתיב ויקרבו וישאם בכתונתם ה"נ מתקיימת מצות שרפה אע"פ שאין נשרפים אלא בני מעים לבד והכי עדיף טפי דכתיב ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה:

רי"א. אין חונקין אוחו בסודרין דאף הוא אם היה מת בידם ע"י חניקה קודם זריקת הפתילה לא היו מקיימין מצות שרפה אף הוא לישנא בעלמא הוא כלומר אש יחניקוהו אף הוא ימות בידם ואין זה מצות שרפה:

בצבת. תרגום ומלקחיה וצבתהא:

שלא היה ב"ד של אותה שעה בקי. צדוקין היו שאין להם גז"ש אלא קרא כמשמעו:

גמ' ופריך ויתן קשה בפני עצמו. שיחניקנו לפתוח פיו ול"ל כלל הרכה:

ומשני אמור שלא יחניקנו. אם יקח הקשה לחוד ימות בחניקה:

במנים דקין. כלים רכין ודקין סתם המוצא מים שהן עומדין בפני הקשה:

בפתילה של בעץ היא מתניתא. הא דתנן ומדליק את הפתילה היינו שמתיך את הבעץ:

אבא וקסטיטירין. מין זפת מעורב עם האבר שיהא נמשך:

אתיא. הא דר"י כמאן דאמר דגרסינן במתני' וזורקה לתוך פיו ולא גרסינן בסיפא ויורדת לתוך מעיו שאין הבעץ יורד אלא שורף במקום שנוגע שם:

ברם. אבל למ"ד דגרסינן בסיפא ויורדת לתוך מעיו צ"ל פתילה של נפט היתה שמושכת ויורדת:

ניטלו דיני נפשות מישראל. גירו המלכות שלא ידינו עוד ד"נ א"נ שלא היה בדיינין כח להרוג העוברים וכדתנן סוף סוטה:

ניטלו דיני ממונות. מב"ד של ישראל:

בריך רחמנא. דניטלו ד"מ שאין אנו יודעין לדון על בוריין:

אמרי לי תינוק היית כו'. וקשיא מתני' דתנן שא"ל שלא היה ב"ד בקי:

ומשני כד כו'. כשהיה ר' לעזר בי ר' צדוק רואה דבר זה היה בן עשר שנים וכשהיה מהלך עם רבי היה ב' שלשים שנה דלאו אורח ארעא שילך אדם חשוב עם אדם שאינו בן שלשים שנה נמצא שמעשה דמייתי ר' במתני' היה מעשה אחרת וכה"ג משני בבבלי:

ותני כן. ותניא נמי הני שהיה רבי הולך בדרך עם ראב"צ:

מבית שיריון שם מקום:

מתני' רבי יהודה אומר ניוול הוא זה. השתא משמע מפני שהורג מעומד ונופל:

סדן. עץ עבה תקוע בארץ כמות של נפחים:

גמ' א"ר יוחנן. ותניא נמי הכי בברייתא מדכתיב ורצת הרוצח ילפינן שהורגין בסייף דהכי קאמר במה שרצח ירצח:

יכול דוקא אם הרגו בסייף הוא יהרג בסייף אבל אם הרגו במקל יהרג במקל ולא בסייף:

נאמר כאן. במיתת הרוצח נקימה ומת תחת ידו נקם ינקם אע"ג דהאי קרא בעבד כנעני כתיב מ"מ מיתת ב"ד היא שהעבד חייב במצות כאשה:

יכול יטלנו מבין האגפיים. כלומר יהרגנו בחרב בכל מקום שירצה אפילו בין הכתפים מנ"ל שיהרג מן הצואר:

נאמר כאן. ברוצח:

ונאמר להלן. בעגלה ערופה:

ה"ג הבערה הבערה מה הבערה שנאמר להלן התזת הראש אף הבערה שנאמר כאן התזת הראש אי מה כאן מן הצואר אף להלן מן הצואר עריפה עריפה מה עריפה שיאמר להלן ממול עורף אף כאן ממול עורף. וה"פ ילפינן רוצח בגז"ש דהבערה מעגלה מה להלן בהתזת הראש אף רוצח בהתזת הראש אי מה רוצח מן הצואר שזה היא מיתה יפה אף בעגלה ערופה כן לכך כתיב עוד גז"ש עריפה שנאמר כאן בע"ע וערפו ונאמר בחטאת העוף ממול ערפו מה להלן ממול ערפו דוקא אף כאן ממול ערפו:

מתני' קשה לתוך הרכה. שלא ינוול ע"י הקשה שיחבל גרונו:

גמ' חנק לית משכח. לא מצינו בתורה מיתת חנק:

ומשני אמרת. חנק ניתנה לאותן האמור בהן בתורה סתם מיתה ואי אתה רשאי למשוך עליהן מיתה חמורה דשמא לא נתחייב בהם אלא דוקא הקלה והיא חנק שהיא הקלה שבכולן:

לא מפני שהיא קלה. דס"ל כר"ש דאמר חנק והרג:

ה"ג לא מפני שהיא קלה אלא כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק וכ"ה בבבלי ומסיק שם דיליף בגז"ש נאמר מיתה בידי שמים וימיתהו ה' ונאמר מיתה בידי אדם מה מיתה האמורה בידי שמים מיתה שאין בה רושם אף מיתה האמורה בידי אדם מיתה שאין בה רושם:

אמרת. במתני' תנן סדר חנק כך הוא כו':

תמן. בשרפה אתה אומר זה מושך הילך כו' שכך היתה גירסתו ברישא בשרפה:

וכא. והכא בחנק אתה אומר זה מושך אצלו כו':

א"ל תמן. בשרפה זה מושך מלפניו וזה מלארריו ואין שניהם מושכין בשוה כדי שלא יחנק אלא יפתח פיו אבל הכא מושכין זה מצד זה וזה מצד זה בשוה כדי שיחנק:

מתני' אלו הן הנסקלין. אית מינייהו דכתיב בהו סקילה בהדיא והנך דלא כתיב בהו סקילה כתיב בהו דמיו בו דמיהם בם וכל מקום שנאמר דמיו בו דמיהם בם אינו אלא סקילה דילפינן מאוב וידעוני דכתיב באבן ירגמו [אותם] דמיהם בם:

הכא על האם ואשת אב והכלה והזכור. כתיב בהו דמיו בו:

הבא על הבהמה והאשה המביאה כו'. ילפינן בגז"ש כתיב הכא ואת הבהמה תהרוגו וכתיב במסית כי הרג תהרגנו מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה:

והמגדף והעובד עבודה זרה והמולך ובעל אוב וידעוני המחלל את השבת. כתיב בהו סקילה וקסבר תנא דידן מולך לאו עכו"ם הוא אלא חק עכו"ם בעלמא הוא מדתני עכו"ם ותנא מולך:

והמקלל אביו ואמו. כתיב בו דמיו בו וחמור הוא ממכה דאית ביה תרתי קלין אביו ואמו ומוציא שם שמים לבטלה דתנן לקמן אינו חייב עד שיקללה בשם:

והבא על נערה המאורסה והמסית. את היחידים כתיב בהו סקילה:

והמדיח. עיר הנידחת ילפינן הדחה הדחה ממסית:

והמכשף. דכתיב מכשפה לא תחיה וסמיך ליה כל שוכב עם בהמה מות יומת מה שוכב עם בהמה בסקילה אף מכשף בסקילה:

ובן סורר ומורה. מפורש בו סקילה:

גמ'. לכן צריכה. הא דתנן הבא על האם חייב שתים לא נצרכה אלא שהיו השני איסורים בהעלם אחד וקמ"ל דאפ"ה חייב אע"ג בעושה איסור אחד כמה פעמים זה אחר זה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת הכא חייב שתים שהלאוין מחלקים אבל בשני העלמות לא צריך לאשמועינן דחייב שתים דהא אפילו באשה אחת בא עליה וחזר ובא עליה בשתי העלמות חייב על כל אחת ואחת:

ה"ג וחזר ובא עליה בשתי העלמות חייב על כל אחת ואחת:

מתני' משנתינו דוקא באשה אחת שיש לה שמות הרבה הוא דחייב שתים בשתי העלמות אבל נשים הרבה ושם אחד אפילו בהעלמות הרבה אינו חייב אלא אחת כיון שהן שם אחד:

ה"ג כהעלם אחד הוא:

א"ל לכן צריכה. לא נצרכה מתני' אלא להעלם אחד דחייב שתים דשמות מחלקין אבל בשתי העלמות לעולם חייב אפילו בנשים הרבה ושם אחד:

דאיתפלגון. כלומר לא תיקשי לך מאי מיבעיא ליה לר"ש בר' הלל פשיטא דחייב שתים כיון שהעלמות מחלקין משום דפליגי ר"י ור"ל כשהבועל בהעלם אחד והנבעלת בהעלמות הרבה אם הא חייב אחת והיא חייבת אחת על כל העלם והעלם או דלמא כיון דהוא אינו חייב אלא אחת אף היא כמוהו:

ה"נ כשם שהוא אינו מביא אלא קרבן אחד כך היא אינה מביאה אלא קרבן אחד:

שלא תאמר נשים הרבה. שכל אחת אינה מביאה אלא קרבן אחד אף הוא אפילו בהעלמות הרבה יעשה כהעלם אחד ולא יביא אלא קרבן אחד לפיכך צריך לומר שאף בכה"ג חייב על כל אחת ואחת:

ה"ג א"ר בון בר חייא שני דברים שיצאו מן הכלל חולקין ותני דבי ר"י כן. וה"פ שני דברים שיצאו מן הכלל אמרינן שיצאו לחלק לחייב חטאת על כל אחד ואחד ולא אמרינן דה"ל שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ותני נמי בברייתא דתני דבי ר"י כן:

בכלל. מכשף היו ולמה יצאו לחייב חטאת על הניחוש בפני עצמו ועל העינון בפני עצמו:

כלל בהיכרת. אם נכללו כולן בכרת ופרט אחד מהן והזהיר בו בפני עצמו בכרת שמעינן מדברי ר"י דה"ל דבר היוצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו:

ה"ג דמר ר"א בשם ר"י ונכרתו הנפשות העושות והלא אחותו בכלל היתה ויצאה מן הכלל לחילוק על הכלל וה"פ כתיב ונכרתו הנפשות העושות וכתיב בתריה איש אשר יקח את אחותו כו' ונכרתו לעיני כו' ולמה יצאה לחלק לחייב על כל ערוה בפני עצמה ואפילו עשאן כולם בהעלם אחד דמה אחותו שהיא ערוה חייבין עליה בפני עצמה אף כל שהיא ערוה חייבין עליה בפני עצמה:

והכתיב ערות אחותו כו'. לא תגלה כי את שארו הערה ל"ל הלא אף היא בכלל כל העריות:

לידון בערייה. שחייב בהעראה דהיינו הכנסת העטרה אע"פ שלא גמר ביאתו:

ה"ג וגלה את ערותה:

ה"ג הואיל ואין חייבין עליה משום טומאה לא נעשה בו כו' וכ"ה בשבת. וה"פ הואיל ואין חייבין על הנדה משום ערוה אלא משום נדה לא ילפינן לה משאר עריות לענין העראה ואינו חייב אלא בגמר ביאה לכך איצטריך למכתב העראה בנדה בפירוש:

והכתיכ ואיש אשר ישכב את דודתו ערות דודו גלה. חטאם ישאו ערירים ימותו ל"ל דהא כבר כתיב ערות אחי אביך לא תגלה דודתך היא אלא לחלק:

לצורך. עצמו יצא שידון העובר בעונש ערירים ימותו כדמסיק:

ה"ג לידון בערירי הכתיב ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא ערות אחיו גלה ערירים יהיו א"ל לצורך יצאה לידון בערירי דאמר ר"י כו' וכ"ה בשבת. וה"פ ופריך והכתיב ואיש אשר יקח כו' שהוא מיותר אלא לחלק וא"ל אף זה יצא לעצמו שיהא נידון בערירי ואי קשיא תרי זימני לידון בערירי ל"ל איצטריך לכדאמר ר' יודן:

דאמר ר"י. כל היכא דכתיב ערירים יהיו רצונו לומר שלא יוליד בנים ואותן שהיו לו כבר קודם החטא אינן בכלל העונש:

וכל. מקום דכתיב ערירים ימותו אף הבנים שהיו לו ימותו ויקברן בחייו:

דודתו. הא דקשיא לך כרת דכתיב בדודתו ל"ל אומר אני לצורך יצאה למעט אם היה דודו אחי אביו מן האש ולא מן האב אין אשתו עליו ערוה:

ה"ג. למעט את אשת אחי אביו מאמו:

מה טעמא. כלומר מנ"ל:

באחי אביו מאביו הכתיב מדבר. אם אחי אביו מן האב הוא הוי קרוב לענין גאולה ומצות גאולה מוטל עליו יותר מקרובי האם אף דודתו שנאמר כאן מן האב ולא מן האם:

אף אשת אחיו. איכא למילף מדודתו מה דודתו מן האב אבל לא מן האם אף אשת אחיו דוקא מן האב אבל לא מן האם:

ופריך עד כדון כר"ע. הניחא לר"ע דאמר למדין למד מן הלמד בחולין ילפינן שפיר אשת אחיו מדודתו הנלמדת בגז"ש מגאולה אלא לר"י דאמר אין למדין למד מן הלמד אפילו בחולין אשת אחיו שהיא מהאב ולא מן האם מנ"ל:

ומשני תני ר"י נאמר כאן. ערות אשת אחיך לא תגלה:

יש לה היתר לאחר איסורה. אחר שטבלה חוזרת להיתירה הראשון:

אף אשת אחיו מאביו. הוא דהוי ערוה שיש היתר לאיסורה אם מת אחיו בלא בנים חוזרת להיתירה הראשון להיות מותרת לו אבל אשת אחיו מאמו אין היתר לאיסורה שאין יבום אלא לאחים מן האב ולא מן האם:

הא ר' יוחנן כו'. כלומר גופא ר' יוחנן קשיא ליה לחלק בעריות מנלן ושני מפני שיצאה כרת באחותו אבל ר"א בשם ר' הושעיה יליף ליה חילוק חטאות בעריות מפני שחלוקין בלאוין וכדמסיק:

לאוין חולקין. כריתות וחייב על כל אחד ואחד:

מה טעמא. כלומר כגון מאי:

ה"ג מה עביד לה ר"י באנשים הכתוב מדבר ובאה אחותו ללמד על כל הנשים ולית לר' אלעזר כן אית ליה לא תקרבו אחד האיש ואחד האשה ומה עבד לה ר' יוחנן פתר ואינו מחוור ועוד מן הדא כו' וכ"ה בשבת [פ"ז ה"ב]. וה"פ ור' יוחנן מ"ט לא יליף חילוק חטאות בעריות הואיל וחלוקין בלאוין ומשני הלאוין כתיבו בלשון זכר ובאה אחותו ללמד אף על הנשים חילוק חטאות ופריך ולית ליה לר"א שאף הנשים חייבין כרת בתמיה א"כ ע"כ איצטריך לומר שיצאה כרת באחותו לחלק ומשני אית ליה כרת בנשים ויליף ליה דכתיב לא תקרבו לשון רבים דמשמע אחד איש ואחד אשה ור"י הא כתיב לא תקרבו ומשני ר"י עלה בדעתו לפרש כן ואיני מחוור ליה לפרש רבים דקרא בזכר ובנקבה שהרי מצינו הרבה בקרא פעם מדבר בלשון יחיד על העם ופעם בלשון רבים על פרטי העם ועוד מהא דשמואל בר אבא מוכת דלאוין אינו מחלקין:

ויצאו שלמים כו'. אי ס"ד לאוין מחלקין למה יצאו שלמים לחלק כיון שהן מחולקין בלאוין ממילא חלוקין נמי לחטאת אלא ודאי חלוקין דלאוין לא שמה חלוקה:

א"ל לצורך יצאו למעט כו'. אבל לא לחילוק חטאות וכך שנויה בת"כ והנפש אשר תאכל כל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו (שנאמר כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגו') ולמה יצאו להקיש אליהן מה שלמים שהן קדשי מזבח וחייבין עליה אף כל שהן קדשי מזבח חייבין עליהן יצאו קדשי בדק הבית שאין חייבין עליהן משום פגול ונותר ואין האוכלן בטומאת הגוף ענוש כרת:

לצורך יצאו למעט קדשי בדק הבית. אבל לא לחילוק חטאות:

ופריך ולא מתני' היא. ממתני' שמעינן דליתא לקושית שמואל בר אבא:

ה"ג קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה. אם נהנה משני מיני קדשי מזבח בשוה פרוטה מעל ומצטרפין נמי לכזית. לחייב עליהן משום פיגול נותר וטמא או משום מעלה בחוץ:

משא"כ בקדשי בדק הבית. שאין מצטרפין:

ה"ג מכיון שמצטרפין אינן חלוקין. סיומא דקושיא היא סד"א מקרא יליף ליה דמצטרפין וקאמר כיון דמצטרפין ממילא ידעינן דאינן חלוקין לחטאות דאי חלוקין הן אין לצרפן:

אר"ח וכן היא צריכה ליה. זו היא קושיתו נימא דחלוקין הן כיון שחלוקין בלאו ולא יצטרפו דעיקר טעמא דמתני' דמצטרפין מפני שאין חלוקין:

כלל בעשה ופרט בל"ת. מיבעיא ליה אי דרשינן בכלל ופרט או לא:

מילתיה הי"א. מדברי ר"א דמייתי שמעינן דדרשינן ליה בכלל ופרט:

כלל. היינו עשה:

שדך לא תזרע כו' פרט. היינו לא תעשה:

הזרע והזמיר בכלל היו כו'. ור"א לאו בכלל ופרט דריש ליה דא"כ אין בכלל אלא מה שבפרט אלא כיון דאיכא שני פרטים דמיא לכלל ופרט וכלל לענין זה שלמידין מהן דברים דדמיין לפרט בכל צד אבל מדלא כתיב מפורש כללא בתרא לא הוי כלל ופרט וכלל ממש לרבות כל מילי דדמיא לפרטא בחד צד:

אלא דבר שהיא עבודה בארץ ובאילן. וחרישה עבודת אילן היא שחורשין לאילנות כדתנן ריש שביעית:

מה עבד לה ר"י. הרי יצאו שני דברים ויש למילף מהן:

שני דברים הן. שיצאו מן הכלל הזרע והזמיר ושני דברים שיצאו מן הכלל אינן חולקין את הכלל לומר שיהא חייב על כל או"א וכמו שאינן חולקין אף אין מלמדין:

ופריך על דעתיה דר"א אינן חולקין. בתמיה וכי לית ליה לר"א שאינן חולקין:

ומשני אית לית. שני דברים אינן חולקין אבל סובר דמלמדין מיהת לדברים דדמיין להו בכל צד:

ופריך ולית ליה לר"י מלמדין. בתמיה:

ומשני שנייה היא. ודאימידה ר"י דמלמדיץ אלא שאני הכא שהכלל בעשה ושבתה הארץ ופרט בל"ת לא תזרעו:

ועשה מלמד על ל"ת. כשהכלל בעשה והפרט בל"ת נמצא שהעשה מוסיף על הפרט ניחא דהעשיה תשובה דדחיה לל"ת לכך היא יכולה להוסיף על ל"ת אבל בהפך כשהכלל בל"ת והפרט בששה מודה ר"א שאין מלמדין מהפרט על הכלל:

ה"ג על דעתיה דר"א ניחא מותר לחפור בה בורות שיחין ומערות ע"ד דר"י מהו לחפור כו'. וה"פ ר"א דסובר כלל ופרט הוא והפרט מלמד על הכלל דבעינן דבר המיוחד לעבודת הארץ דומיא דזריעה ובצירה הלכך לחפור בה בורות כו' ודאי שרי אפילו לכתחלה אבל לר"י דאמר הכלל במקומו עומד א"כ אפילו חפירת בורות כו' אסור דבכלל ושבתה הארץ משמע נמי חפירת בורות או דלמא מהני הפרט מיהו לענין זה לפרש הכלל שהיא העשה דלא איירי חלא בעבודת הארץ אבל חפירה מותר:

ומשני כשם שאין. הפרטים מלמדין שלוקין על עבודת הארץ כך אין מלמדים מהם היתר לחפירה ולומר דאיירי דוקא בעבודת הארץ:

טעמא דר"י. שהוא אומר אינו לוקה משמע אבל עשה יש בו מנ"ל שהוא בעשה מדכתיב שש שנים כו':

אפי' עשה אין בו. לר"י:

ופריך והכתיב מלא. לר' יוסי פריך דאמר אפילו עשה אין בו הרי מקרא מלא כתיב ושבתה הארץ דמשמע כל המלאכות אסורות בשביעית בעשה:

לענין ל"ת שבו. קסבר ר"י דריש ליה בכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט זריעה וזמירה אין אבל שאר מילי לא נמצא אין כאן עשה בחרישה ותרווייהו אית להו כלל בעשה ופרט בל"ת לא דרשינן בכלל ופרט ולא פליגי אלא כשישנו שני פרטים אי ה"ל קצת כעין כלל בתרא וכדפרישית בסמוך לר' אלעזר או לא:

ה"ג יכול יהו לוקין על התוספות. ברייתא שנויה בבבלי מ"ק פ"ק וסיים בה פטור:

ר"י. מפרש לה דה"ק יכול. ילקה על החרישה וקרי לה תוס' דאינו מפורש בתורה דבפרשה לא כתיב אלא זריעה וזמירה כדאמרינן לעיל:

הרי ל"ג וכ"ה בשבת:

יכול ילקה על שני פרקים הראשונים. היינו תו' שביעית שאין חורשין בששית בשדה לבן אלא עד הפסח ובשדה האילן עד העצרת ונסיב לפטור דגמר משבת בראשית מה להלן לפניה ולאחריה מותר אף שביעית היא אסורה לפניה ולאחריה מותר:

אית תניי תני. איכא תנא דתנא איסור חרישה נפקא לן מקרא דשש שנים כו' ואיכא דמפיק ליה משדך לא תזרע חדא כר"י דאמר אין לוקין על החרישה אבל עשה יש בו וחדא כר"א דאמר לוקין ל"א חד תנא בסיומא דברייתא דלעיל יכול ילקה על תוספות שביעית ת"ל שש שנים כו' ואתיא כר"י דקאי על החרישה וקאמר כיון דאיכא נמי פרט בעשה דה"ל לאו הבא מכלל עשה מוקמינן גם הכלל ופרט בעשה ופטור על החרישה דאין בכלל אלא מה שבפרט זריעה וזמירה אין אבל חרישה לא ומאן דתנא ת"ל שדך לא תזרע קאי על איסור שני פרקים וכר"א וה"ק כתיב ובשנה השביעית כו' שדך לא תזרע דוקא בשנה השביעית אסור אבל קודם לכן אע"ג דנהנה ממנה בשביעית שרי אבל בשביעית עצמה אפילו על החרישה לוקה:

ה"ג מתניתא פליגא לר"א וכ"ה בשבת. ברייתא קשיא לר"א:

השמר בלא תעשה. בשחוטי חוץ כתיב השמר פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך שם תעלה עולותיך ושם תעשה וגו' וכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת:

מה העלייה שהיא בעשה. דשם תעשה אבל בחוץ לא דה"ל לאו הבא מכלל עשה שהוא עשה:

הרי הוא בלא תעשה. דכתיב השמר פן תעלה כו' והשמר לא תעשה:

אף שחיטה וזריקה שהן בעשה. דשם תעשה:

בגין דכתיב כו'. כלומר טעמא דכתב רחמנא שם תעלה ושם תעשה להקיש שחיטה וזריקה להעלייה מיניה שמעינן דאית בהו ל"ת הא אי לא כתיב היקישא ה"א שאינן בל"ת אמאי הא העלאה בכלל שם תעשה היא וה"ל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא אלא ודאי היכא דהכלל בעשה והפרט בל"ת לא דרשינן בדבר היוצא מן הכלל וקשיא לר"א:

ה"ג מה עביד לה ר"א. וה"פ ור"א איך מתרץ להך ברייתא:

ומשני שלא תאמר כו'. ודאי ללמד ששחיטה וזריקה בל"ת לא צריך היקישא דזה שמעינן מדה"ל דבר היוצא מן הכלל והיקישא איצטריך ללמד שאם עשאן כולם בהעלם אחת שחייב על כל אחת ואחת דאף שיצאה העלאה ליכא למשמע מינה שיצאה לחלק דסד"א שחיטה וזריקה שנאמרו בעשה אחת ושייכי להדדי כמו תולדה לאב דהא אם אין שחיטה אין זריקה אין לחייב עליהן אלא אחת והא דיצאה העלאה על עצמה יצאה א"נ לחייב על אחת מהן אם עשאה בפני עצמה אבל לא לחייב שתים לכך איצטריך היקישא לחלק שאם עשאן בהעלם אחת שחייב על כל אחת ואחת והא דתניא אף שחיטה וזריקה יהו בל"ת היינו כאלו כתיב ל"ת בכל אחת בפני עצמה שהלאוין מחלקין א"נ עיקר קושיתו לר"א היקישא ל"ל אבל מברייתא לא פריך שאינה שנויה בר"ח ור' אושעיא:

חייב משום זורע. שאף הנטיעה לצמוח פירי נעשית וזה אב בזרעים וזה אב באילנות:

דזומר כנוטע. דלצמוחי עביד:

נטע וזמר בשבת. בהעלם אחת:

על דעתיה דכהנא. דאמר נוטע כזורע משמע אבל זומר לא הוי כנוטע אלא כקוצר הלכך חייב שתים:

אינו חייב אלא אחת. שהרי הן שתי תולדות מאב אחד:

ופריך כלום אר"ז. הא לא אר"ז אלא הזומר כנוטע משמע כי היכי דחייב הזומר אף הנוטע כן הוא:

דלמא. שמא אמר הנוטע כזומר שפיר הוה משמע דבא לומר שאין חייב עליהן אלא אחת דהא שיהא חייב על הזומר אין לתלותו בנוטע דזומר מפורש ביה קרא כדמסיק:

הכל. אחד זמירה ואחד נטיעה היה בכלל שדך לא תזרע האמור בשביעית:

ויצאת זמירה. דכתיב וכרמך לא תזמור:

להחמיר על עצמה. שיהא חייב עליה:

וכי מפני שיצאה זמורה להחמיר על עצמה. נאמר שאינה תולדת זורע בתמיה:

הוי. הרי שבנוטע וזומר אין חילוק בין כהנא לר"ז דלתרווייהו חייב שתים ולא קאמר ר"ז הזומר כנוטע אלא לאשמועינן דשניהם זריעה הן:

הבא על האם. בשוגג חייב עליה שתי חטאות דבכולהו עריות כתיב בהו כרת וכתיב בהו חלוק חטאות ואפילו בגוף אחד:

חייב עליה משום אם ומשום אשת אב. ולא נקט אשת איש דלאחר מיתה איירי:

מתני' חייב עליה משום אשת אב ומשום אשת איש. ור' יהודה פליג נמי בהא דכי היכי דדריש אמך היא דריש נמי ערות אשת אביך היא משום אשת אב אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת איש:

בין לאחר מיתה. אחיוב דאשת אב קאי דמרביה ליה קרא אבל שם אשת איש לאחר מיתה לא קאמר:

בין מן האירוסין. דכיון שקידשה אשתו היא דכתיב ואיש כי יקח אשה משעת לקיחה נקראת אשתו והך קיחה קידושי כסף הן דגמר קיחה קיחה משדה עפרון דכתיב נתתי כסף השדה קח ממני:

גמ' אזהרה לבא על האם מנין. אפילו אינה אשת אחיו כגון שבא עליה אביו באונסין מנין אבל אשת אביו באישות שמעינן מדכתיב ערות אביך לא תגלה כדמסיק:

כי כל כו'. בסוף פרשה אחרי כתיב וקאי גם על ערות אמך לא תגלה:

עונש. סקילה מנין:

ערות אביו גלה מות יומתו. דמיהם בם ונאמר באוב וידעוני דמיהם בם מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה ומהאי קרא שמעינן נמי סקילה לאמו אף על פי שאינה אשת אביו דילפינן ערות ערות גז"ש מה באזהרת אמו שאינה אשת אביו כאמו שהיא אשת אביו אף בעונש שוין:

תניתה הכא כו'. ארישא קאי דתנן הבא על האם חייב משום אם ומשום אשת אב והכי תנן בכריתות וקשיא ליה הניחא בכריתות תני דחייב על שתיהן דהתם לענין חטאת קאי וקמ"ל אם בא על האם בשוגג חייב שתי חטאות אלא הכא בסנהדרין דאיירי לענין מיתה וכי יש לך לומר שהוא נסקל משום אם וחוזר ונסקל משום אשת אב בתמיה:

להתרייה איתאמרת. איצטריך לאשמועינן דחייב אשתיהן לומר שאם התרו בו משום אם או משום אשת אב לוקה שלעולם צריך להתרות בו משום איסור שיש בו:

ופריך ויתרו בו משום אשת איש. כלומר ליתני נמי במתני' אם התרו בו משום אשת איש לוקה:

ומשני תיפתר. תפרש למשנתינו שעכשיו היא פנויה כיון שהיא עכשיו אלמנה או גרושה:

ה"נ תניא רי"א אם כו'. ברייתא היא ולאו מתני' וכ"ה בבבלי א"נ ה"ק תמן בבבל מפרשינן מתני' רי"א אם כו':

אם לא היתה אמו ראויה לאביו אינו חייב אלא אחת. דכיון שאין לאביו אישות בה לא קרינן בה אשת אב אבל אם היתה ראויה מודה ר"י דחייב שתים משום אם ומשום אשת אב ואיירי בחייבי לאוין דבחייבי כריתות אף ת"ק מודה הכי מסיק בבבלי ולא ניחא ליה לאוקמי בחייבי כריתות ות"ק כר' יהושע דאמר אין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד דמודה ר' יהושע שאין קידושין תופסין בחייבי כריתות:

ר"א בשם ר"י. קאמר לר' יהודה ל"ש ראויה או אינה ראויה לעולם אינו חייב אלא אחת וטעמא דר' יהודה דכתיב ערות אביך וערות אמך לא תגלה אמך היא ל"ל אמך היא אלא לומר לך שאם יש בה שני שמות אם ואשת אב אינו חייב אלא משום אמו:

ערה. תלה את כל הפרשה לאם שעליה לבד הוא חייב:

מה ראה ר' יוחנן. דאמר שחייב משום אם ולא משום אשת אב הא בקרא כתיב ערות אביך וערות אמך לא תגלה ואי משום דכתיב אמך היא א"כ ערות אביך ל"ל:

ה"נ דר"י דריש ערות אביך בזכור הכתוב מדבר. כלומר ערות אביך ממש לא תגלה:

ופריך ואין אביו בכלל. ואת זכר לא תשכב כו' דצריך קרא לאסרו:

ומשני אלא לחייב הכא על אביו שתים. ופריך וניתני. בריש כריתות שלשים ושבע כריתות תורה וליחשוב נמי הבא על אביו אם עשאו עם השאר חייב שלשים ושבע דהא לא קחשיב אותן אלא ללמד כמה חטאות מתחייב אם עשאן בהעלם אחת:

ומשני כל שם זכר אחד. וכיון דכבר תני הבא על הזכור לא תני הבא על אביו:

ערות אשת אביך. לא תגלה באשת אביו אע"פ שאינה אמו הכתוב מדבר:

זו אמו שהיא אשת אביו. דבקרא כתיב ערות אביך וערות אמך לא תגלה משמע שהיא אשת האב והיא אמו:

אמך היא. ערות אביך וערות אמך לא תגלה אמך היא ל"ל אמך היא אלא לומר לך כל אמך בין שהיא אשת אב בין שאינה אשת אב:

ופריך מה עביד לה ר"י. דאמר ערות אביך ממש א"כ ממילא משמע ערות אמך בין שהיא אשת אביו בין שאינה אשת אביו וקשיא אמך היא ל"ל:

ומשני פותר לה. מפרש לקרא אמך היא אתי לרבות אפילו לאחר מיתת האב חייב עליה:

ופריך ולית לר"ע כן. דחייב אאמו אפילו לאחר מיתת האב:

ומשני ערות אביך היא. יתירא דכתיב ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך היא ל"ל אלא ללמד שחייב עליה בין בחיי האב בין לאחר מיתת האב וה"ה דחייב עליה על האם לאחר מיתת האב:

ר"ע דרש כו'. כלומר לישנא אחרינא וכדמסיק ר"י מוקי לאמך היא לעונש:

ה"ג פתר לה לעונש. וה"פ קרא איצטריך לעונש אמו שאינה אשת אביו דבעונש לא כתיב אלא ואיש אשר ישכב את אשת אביו מות יומת לכך כתיב אמך היא לומר לך כל הצדדין עונש ואזהרה שוין באם בין שהיא אשת אב בין שאינה אשת אב:

ופריך ולית לר"ע כן. בתמיה דודאי סובר עונש באם שאינה אשת אב:

ומשני ערות אביך וערות אמך. כתיב והאי ערות אביך מיותר דהא כבר כתיב ערות אשת אביך לא תגלה אלא להקיש אם שאינה אשת אב לאשת אב לעונש מה אשת אב אע"פ שאינה אמו יש בה עונש אף אמו אע"פ שאינה אשת אב יש בה עונש:

לא מסתברא כו'. סתמא דש"ס קאמר לא מסתבר לדרוש הך קרא הכי אלא לר"י דמצריך אמך היא שאינו חייב על האם לבד ולדידיה צ"ל דעונש לאמו שאינה אשת אב ילפינן מהיקישא דערות אביך וערות אמך אבל ר"ע אייתר ליה אמך היא. לעונש אמו שאינה אשת אביו ואזהרה דידה יליף מערות אמך:

ה"ג אלא ר"י דל"ל אמך היא אמו שאינה אשת אביו מנ"ל:

הדא אמרה. זאת אומרת למדין גז"ש אפילו אינה מופנה אלא מצד אחד דערות אביך היא מיותר אבל ערות אמך איצטריך לגופיה אמו שאינה אשת אביו:

לית הדא פשיטא על דר"ע. אין זו רבותא לר"ע דהא ס"ל אפילו אינה מופנה כלל ילפינן גז"ש:

ר"י בעי. לר' יהודה דאמר אינו חייב עליה אלא משום אם בלבד אם בא למעט שאפילו בחיי האב אינו חייב עליה משום אשת איש או דלמא לא פליג אלא על אשת אב שאינו חייב עליה אבל מודה דחייב במי משום אשת איש:

(דל"ה ע"א) ופשיט תא חמי תא חזי דפשיטא הוא דחייב דהרי כשבא עליה אחר דאין בו איסור אם חייב עליה משום אשת איש בנה שיש עליו איסור האם אינו דין שחייב עליה משום אשת איש:

ה"ג הרי חורגה הרי הוא חייב עליה משום אשת אב ובנה אינו חייב עליה משום אשת אב. אע"ג דבחורגה אין בו איסור האם ובבנה יש בו איסור האם שאינו חייב משום אשת אב לר' יהודה אף אתה אל תתמה שבאתר יש בה איסור אשת איש ובבנה אין בה איסורא דאשת איש:

דתני אף בשאר כל העריות כן. אדר' יהודה קאי כשם שבנה אינו חייב משום אשת אב כך בשאר עריות כשיש בה שני איסורין אין חל עליה אלא איסור החמור:

את תופסו משום חמותו. החמורה שהיא בשרפה ואשת איש בחנק:

משום כלתו. שהיא בסקילה:

משום אחותו. שהיא בכרת:

ופריך מבריתו מן החמורה ומקנתרו בקלה. את פוטר אותו מאשת איש החמורה שהיא בחנק ומחייבו בקלה באחותו שהיא בכרת בתמיה וכי כך הדין נותן:

ומשני לית יכיל. אי אפשר לחייב משום אשת איש ולא משום אחותו:

ומשום בת אשת אביו. דכתיב ערות בת אשת אביך מולדת אביך אחותך היא לא תגלה ערותה:

אינו חייב עליה אלא משום שם אחד בלבד. והיינו משום אחותו דכתיב אחותך היא משום אחותו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום בת אשת אביו:

וכן הבא על כלתו. אינו חייב אלא משום כלתו ולא משום אשת בנו דכתיב אשת בנך היא משום כלתו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום בנו:

כמה דר"י תופש שם ראשון. דאמר אינו חייב אלא על האם בלבד וס"ד טעמא דר"י שאיסור אמו כתוב תחלה בפרשה לכך תופשו:

כן ר' יוסי בי ד' יודה תופש שם ראשון. ואינו מחייב אלא משום אחותו הכתובה תחלה:

לית לריב"י כו'. לא דמיין להדדי דריב"י מחייב הבא על האם אף משום אשת אב דמצינו מי שהוא חייב על אשת אב לחוד ועל אם לחוד הלכך כשבאין כאחד חייב על שניהם:

ברם. אבל כאן באחותו מצינו דמותר בבת אשת אביו אם אינה אחותו דהיינו שני חורגים הלכך כששניהן כאחד אינו חייב אלא על אחותו וקרא ערות בת אשת אביך ל"ל למעט אחותו משפחה ונכרית דפטור עליה ובעינן דוקא בת אשה הראויה לו:

מתני' אם אדם חטא כו'. אע"ג שאינו מפורש במתני' שהבהמה נהרגת מ"מ מדתני השוכב עמה בסקילה שלא למדנו אלא ממה שהבהמה נסקלת שייך שפיר למיתני אם אדם חטא כו':

תקלה. מכשול עון:

גמ' את יליף דמיהם בם כו'. כתיב כאן דמיהם בם וכתיב באוב וידעוני דמיהם בם מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה:

קרי ביה. נמי לא תישכב:

עד כדון. הניחא לר"ע דדריש מקרא ומסורה אלא לר"י מנ"ל אזהרה לנשכב ומשני דכתיב לא יהיה קדש מבני ישראל שלא יהיה מזומן למשכב זכר:

כרת לנשכב לר"י מנין. בשלמא לר"ע דיליף מואת זכר וגו' עליו כתיב כי כל אשר יעשה וגו' אלא לר"י מנ"ל כרת אבל עונש לנשכב לא קשיא ליה דמפורש ביה קרא תועבה עשו שניהם מות ימותו:

ונגם קדש היה בארץ. עשוי כתועבות הגוים אשר הוריש וגו' מה קדש האמור כאן יש בו תועבה אף בלא יהיה קדש יש בו תועבה וכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות וגו' ש"מ תועבה דעריות בכרת:

תועבה מתועבה. אין כל תועבות דעריות. בכרת אלא הכתובים בפרשה ונכרת לנשכב ילפינן בגז"ש תועבה האמור בלא יהיה קדש מתועבה האמור במשכב זכור דכתיב ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא ועליה כתיב ונכרתו מה תועבה האמור שם כרת אף תועבה דהכא כרת:

מתניתא אמרה כן. תניא נמי הכי דמתועבה דעונש שמעינן נמי כרת לנשכב:

כתיב תועבה עשו שניהם. מלמד ששניהם שוין בין לאזהרה בין לכרת בין לעונש:

עונש מנין. מנ"ל שהוא בסקילה:

ה"ג את יליף הריגה מהריגה סקילה מסקילה דמיהם בם מדמיהם בם. וה"פ כתיב הכא ואת הבהמה תהרוגו ובסמוך באשה המביאה בהמה עליה כתיב והרגת את האשה ואת הבהמה מות יומותו דמיהם בם ילפינן הריגה מהריגה מהדדי והדר ילפי דמיהם בם דכתיב גבי אשה המביאה בהמה עליה מדמיהם בם דכתיב גבי אוב וידעוני מה התם בסקילה אף כאן בסקילה:

עד כדון. הניחא לר"ע דיליף למד מלמד בחולין אלא לר' ישמעאל דגם בחולין לא יליף למד מלמד מנ"ל:

ומשני ר"י מן אתריה. ר"י יליף ממקומו דכתיב סקילה התם דיליף תהרוגו מהרג תהרגנו דכתיב במסית דמפורש ביה וסקלתו באבנים:

ור"ע מן אתריה. ור"ע ניחא ליה למילף ממקומו הסמוך ליה מאשה המביאה בהמה עליה אע"ג דלמד מן הלמד הוא:

כרת לנשכב. עם בהמה לא מצינו לר"י בשלמא ר"ע דיליף אזהרתו מדכתיב בכל בהמה לא תתן שכבתך קרי ביה לא תתן שכיבתך א"כ כרת נמי שמעינן מהתם דלעיל כתיב ונכרתו אלא לר"י כרת מנ"ל דלא יהיה קדש לא קאי אלא אגברי ולא אבהמה וה"ה דקשיא נמי לר"י אזהרה מנ"ל:

עונש. לסקילה לנשכב לא מצינו בין לר"י בין לר"ע:

ה"ג כל שוכב עם בהמה מות יומת וכתיב זובח לאלהים יחרם. וה"פ כתיב כל שוכב עם בהמה מות יומת אם אינו ענין לשוכב דהא כתיב ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת תנהו ענין לנשכב סקילה מנ"ל מדסמיך ליה זובח לאלהים יחרם והיינו שוחט לעכו"ם יומת:

מה זה בסקילה וכרת. דהא כתיב בעכו"ם והוצאת את האיש וגו' אף זה נשכב בסקילה וכרת ואזהרה נמי מזובח יליף:

מה מפקא ביניהון. מאי בינייהו הא בין לר"י בין לר' עקיבא שוכב ונשכב באזהרה וכרת ועונש:

שכב את הזכר ונשכב ממנו. בהעלם אחת איכא בינייהו:

ה"ג על דעתיה דר"י חייב שתים על דעתיה דרבי עקיבה אינו חייב אלא אחת. וה"פ ע"ד דר"י חייב שתים דשני לאוין הם דמתרי קראי אתיין אחד מלא תשכב ואחד מלא יהיה קדש לפיכך חלוק חטאות ביניהם לר"ע אינו חייב אלא אחת לא תשכב לא תישכב חדא הוא:

בין. לר"ע ובין לר"י חייב שתים דחלוקין בכריתות שוכב מדכתיב ונכרתו הנפשות ונשכב ילפינן מזובח לאלהים יחרם אע"ג דלר"ע מצינן למילף כרת לנשכב מונכרתו מ"מ השתא דאיצטריך למילף עונש דידיה מזובח וגו' ילפינן נמי כרת מיניה:

שכב את הזכור ואת הבהמה. לדברי הכל חייב שתים שחלוקין בלאוין זכר מדכתיב ואת זכר לא תשכב וגו' בהמה דכתיב ובכל בהמה וגו':

נשכב כו'. לדברי הכל חייב שתים אפילו לר"י דאזהרה דזכר מלא יהיה קדש ודבהמה מסמיכת דזובח וגו' כדפרישית בסמוך:

שכב שני זכרים. בהעלם אחת:

מאחד שמתחייבין על ידו. שני הנשכבים אף הוא חייב שתים:

הזכור לא עשו בו קטן כגדול. בנשכב מיירי וה"ק לחייב שוכב דתניא ואיש אשר ישכב את זכר בין קטן בין גדול בא תנא דהך ברייתא לפרושי לאו בכל קטנים אמרית לך אלא דלא בעינן בר עונשין לחייב שוכבו אבל גדול קצת בעינן והיינו שיהא בן תשעה שנים:

עד שתהא בת שלש שנים ויום אחד. דומיא דנקבה קטנה שאין ביאתה ביאה עד שתהא בת שלש שנים ויום אחד:

מה ראו ר"י ור"ע ליחלק בזכור ובהמה. חיוב נשכב מהיכא ובשאר עריות מודו שהאשה הנשכבת חייבת כמו השוכב:

כתיב שאר בשר. איש ואשה הנשואים זה לזה נקראו שאר בשר וכתיב בריש הפרשה איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לשון רבים לרבות השוכב והנשכב אבל זכר ובהמה אינן נקראים שאר בשר לכך איצטרך קרא לנשכב:

התיבון. הקשו בני הישיבה הרי נדה דלא כתיב בה שאר בשר ואפ"ה לא נחלקו אזהרה וכרת דידה מנ"ל אלא סברים איש ואשה שוין מסברא:

ה"ג ולא נחלקו. עליה:

מכיון דכתיב קריבה קריבה. כתיב הכא לא תקרבו וכתיב התם ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב כמי שכתובים שתיהם כאן וכאן:

לא תקרב לגלות ערותה. משמע דוקא הוא מצווה שלא לגלות ערוותה אבל היא אינה באזהרה:

היא בל תקרב היא בל תגלה. כי היכי לגלות ערותה קאי אנקיבה אף לא תקרב קאי נמי אנקיבה שהיא לא תקרב אליו בנדתה:

ה"ג את יליף דמיהם בם מדמיהם בם. וה"פ יליף דמיהם בם דהכא מדמיהם בם דכתיב באוב וידעוני מה התם בסקילה ה"נ בסקילה (ונחלפו הנוסחאות כמ"ש לעיל בתו'):

הגע עצמך. אמתני' פריך דתנן הבהמה נסקלת לפי שבאת לאדם תקלה על ידו אמור לנפשך בא על בהמה בשוגג דתניא היא נסקלת על ידו והוא פטור הרי אע"ג שלא בא לאדם תקלה על ידה אפ"ה נסקלת:

ר"ש. פריך בין אלישנא קמא בין אלישנא בתרא הרי החורש בפרה בשבת שנסקל דאיכא תקלה וקלון ואפ"ה היא פטורה:

לית לך. אין לך לומר אלא כהא דאר"ש בר ר"י:

למען יכרתון אין כתיב כאן. דאז הוה משמע דקאי אישראל העושים אלא למען יכרת כתיב משמע דקאי אכסף וזהב שעיקר הוא העושה ולכך כתיב לשון יחיד וה"ק קרא מהראוי שיכרת העושה שגורם לישראל לעשות עצבים כדכתיב וכסף הרבתי להם וזהב עשו לבעל ש"מ כל הגורם לאדם לעשות הרע נכרת ה"נ בהמה שגרמה לאדם לבוא עליה אפילו בשוגג נסקלת אבל החורש בה בשבת אין היא גורמת בדבר שבלא היא היה יכול לחרוש הלכך פטורה:

כאינש. כאדם האומר ישתחקו עצמותיו של פלוני שהוליד בן לעשות הרע אע"ג שהוא לא פעל ועשה רע מ"מ כיון שהאב הוא הגורם שבנו הרשע בא לעולם מקללין אותו:

מתני' עד שיפרש את השם. שיזכור את השם אבל אם לא הוציא השם מפיו אלא שמע שם יוצא מפי אחר יברכו פטור ואינו חייב עד שיברך השם בשם דכתיב ונוקב שם השם כו' בנקבו שם יומת להכי אהדרה לומר עד שיקוב השם בשם:

בכל יום. כל זמן שהיו נושאים ונותנים בבדיקות עדים:

דנין אותו בכינוי. כל אדם שמהפך דבר ומדבר כמי שמקלל ותולה באחר הרי כינוי בלשון חכמים ובלשון מקרא לא ידעתי אכנה:

יכה יוסי את יוסי. נקט הכי דארבע אותיות איכא בשם בן ד' אותיות דאינו חייב אלא בשם בן ד' אותיות והשם המברך בו לא בעינן שם המיוחד אלא סגי באחד מן השמות שאינן נמחקים בו כמו אלהים לכך נקט יוסי שעולה פ"ו כמנין אלהים:

נגמר הדין. ובאים ב"ד לומר חייב הוא לא היו יכולים להרגו על פי עדות זו ששמעו שהרי לא שמעו מפיהם אלא קללת כינוי:

אלא מוציאים את כל אדם בחוץ. דגנאי הוא להשמיע ברכת השם לרבים:

וקורעין. בגדיהם:

ולא מאחין. עולמות תפירה אלכסנדרית שאין הקריעה ניכרת אבל שאר תפירות מותר:

אף אני. שמעתי כמוהו ואינו צריך להזכיר ברכת השם בשם:

והשלישי אומר. אתיא כמ"ד מה שנים עדות אחת אף שלשה עדות אחת:

גמ' ופריך וכר"י. דאמר אלהים לא תקלל חול הוא ולאזהרת דיין אתא אזהרת מברך את השם מנ"ל אבל ר"ע דאמר אלהים זה קדש ניחא:

ומשני אם כו'. ר"י יליף אזהרה למברך את השם בק"ו מדיין אם על הדיינים כו':

אם על הכינוים הוא עונש כרת. דכתיב כי קלל אלהיו ונשא חטאו והיינו כרת אלהיו הוא כינוי:

ועל שם דמיוחד במיתה. דכתיב וניקב שם ה' מות יומת והיינו שם המיוחד:

ואיש איש כי יקלל אלהיו. נמי קאי על שם המיוחד:

ואת אומרת. ממתני'. שמעינן אע"ג שלא שמעו הב"ד שקילל את השם עד בסוף אפ"ה דנוהו ש"מ שדנין אדם מספק כלומר בדרך אם כן וכשיתברר הדבר אזלינן אחר הבירור:

היך עבידא. היכי דמי יצא קול פלוני הרג את הנפש ב"ד נושאין ונותנין בדבר וכשיבואו עדיו גומרין הדבר:

ותפשין אדם בשוק ומבזין ליה. בתמיה וכי על קול בעלמא מבזין את האדם:

אלא. כן היא כלומר אי דמיא מתני' להא דמיא אמרו פלוני הרג את הנפש והרי יש עדים שהרג את הנפש יהא תפוש עד שיבואו העדים דומיא דמתני' כיון דידעינן שלבסוף יגידו עדותן כראוי דנין:

ואמרין ליה גדף. אמתני' דתנן אמור מה ששמעת בפירוש פריך וכי אומרים לעדים גדף בתמיה:

ומשני אלא אותו השם שאמרתי לפניכם. מזכיר שם בן ד' אותיות ואומר שם זה הזכיר המגדף ואותו קילל ובו קילל כלומר יכה יוסי את יוסי ולא שגידף בפירוש:

ופריך ואין העדים צדיכים לקרוע. דתנן והדיינין עומדין על רגליהן וקורעין משמע שאין העדים קורעין וקשיא ליה למה:

ומשני שכבר קרעו בשעה ששמעו. הקללה מהמגדף ולכך אין צריכין לקרוע עכשיו:

מיכן. מדתנן במתני' והדיינים עומדים על רגליהם וקורעין משמע ששומעין העדות בעמידה מכאן דיינים שקיבלו עדות מעומד הוי קבלה ודנין על פיו:

את שמע מינה שית. שמעינן מהך מתני' ששה דברים כדמסיק:

את שמע מינה כהא דארשב"י. שדנין מספק:

ואת שמע מינה כהא דארשב"ל. שאם קיבלו עדות מעומד הוי קבלה:

ואת ש"מ שומע. קללת השם מפי אדם ששמע חייב לקרוע שהרי הדיינים לא שמעו הקללה מהמקלל אפ"ה צריכין לקרוע הואיל ושמעו הקללה מפי העדים ששמעו:

השני אומר אף אני כמוהו. וא"צ לפרש העדות:

ואת ש"מ. קריעה של קללת השם היא מן הקרעים שאין מתאחין ובמ"ק פ"ג (הלכה ו') קחשיב עשרה קרעים שאין מתאחין:

ואת ש"מ. שא"צ לשמוע הקללה מפורש אלא כיון שאמרו תחלה השם המפורש אע"פ שלא פירשו בקללה אלא אמרו יכה יוסי את יוסי חייבין לקרוע:

על שעבר עבירה פלונית. הרי שאומרים פלוני בירך את השם ואפ"ה אין הציבור צריך לקרוע שאין סברא לומר שכל העם קרעו א"נ ה"ל למיתני הכי בהדיא:

ומשני שמענו כו'. אף דשמעינן ממתני' דהכא שהשומע מפי השומע והיינו דיינים מפי העדים חייבין לקרוע:

שמעינן שומע מפי שומע ושומע מפי שומע. והיינו השומע מפי הדיינים צריך לקרוע בתמיה הא ודאי לא שמעינן ממתני' וזה המכריז הוא השומע השלישי הלכך אין לקרוע:

מהו. מנ"ל שצריך לקרוע על קללת השם א"נ מיבעיא ליה אי חייב לקרוע על קללת השם אפילו לא בירך שם בשם:

נישמעינה מן הדא. תא שמע:

מ"ד ישראל. מומר היה:

הנה ה' אלהי כל בשר. ולא קאמר אלהי ישראל ש"מ שאלהי כל האומות הוא שהכל מודים לי וזה פורק עולו ובירכו חייבין לקרוע:

משרבו הגדפנים. המגדפים פסקו מלקרוע שאם אי אתה אומר כן נתמלא כל הבגד קרעים:

באיסרטא ברחוב:

והוה. הכותי מגדף בכינוי דלא גמירי שם המיוחד ור"ל קרע בגדו חזר הכותי וגידף וקרע ר"ל:

נחת. ירד ר"ל מן החמור והכה את הכותי באגרוף על לבו ואמר להכותי ישנו לאמך בגדים רבים די סיפוקי לקרען בשבילך:

מתני' אחד העובד עכו"ם. בדבר שדרך עבודתה בכך:

ואחד הזובח כו'. העובד העכו"ם באחת מארבע עבודת הללו חייב אפילו אין דרך עבודתה בהן וכל שאר עבודות חוץ מאלו אינו חייב עד שיעבוד כדרך עבודתה:

והמקבלו עליו לאלוה. ואפילו באמירה בעלמא דאיתקש לזביחה דכתיב ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך:

והאומר לו אלי אתה. בפניו ואתא סיפא לגלויי רישא דאי תנא רישא ה"א ה"מ בפניו אבל שלא בפניו לא תנא סיפא בפניו מכלל דרישא שלא בפניו ואפי' הכי חייב:

אבל המגפף כו'. שלא כדרכה:

המגפף.. מחבק:

עובד בל"ת. דלא מיחייב מיתה שלא כדרכה אלא בהנהו דפרט בהו קרא:

הנודר בשמו. קונם עלי כל פירות שבעולם בשם ע"א פלונית אם ארחץ:

המקיים. נשבע בשמו:

עובר בלא תעשה. ושם אלהים אחרים לא תזכירו:

הפוער עצמו. מתריז רעי בפניו:

זו היא עבודתו. ואפילו נתכוון לבזותו חייב עליו מיתה:

והזורק אבן למרקוליס. שמצדדים שלשה אבנים אחת מכאן ואחת מכאן ואחת מלמעלה על גביהן וקורים אותה ישראלים מרקוליס שהוא חילוף השבח אבל העובדים אותה קורין אוחה קוליס שהוא לשון שבח ועובדין אותה בזריקת אבנים:

גמ' ופריך ולא מגדף כתוב. והיינו מברך השם ולא עובד עכו"ם:

ומשני כאדם כו'. והכי איתא בספרי ראב"ע אומר כאדם שאומר גרפתה את הקערה ולא חיסרת איסי בן עקביא אומר כאדם שאומר לחבירו גירפתה את כל הקערה ולא שיירת ממנה כלום וה"פ ראב"ע מפרש קרא את ה' הוא מגדף בעכו"ם וה"ק עובד עכו"ם הוא מהפך הקערה על פיה ואינו מחסר ממנה כלום אלא החסרון הוא בו ואיסי בן עקביא אומר קרא קאי אמברך את השם שגורף את הקערה ואינו משייר ממנה כלום שעוקר את הכל ורשב"א אומר משל דאיסי לשניהם שהיו יושבין כו' דמגדף היינו עובד עכו"ם ומברך ששניהם אינן משיירין כלום שכל המודה בעכו"ם או מברך ה"ז ככופר בכל התורה וכרת דעכו"ם מדכתיב את ה' הוא מגדף שמעינן וברייתא זו דתני בה כרת דעכו"ם מאת ה' הוא מגדף ילפינן אתיא ככ"ע:

ה"ג לא תעבדם הייתי אומר בכל עבודה שבעולם חייל לא תשתחוה כו'. וה"פ אי כתיב לא תעבדם ה"א אינו חייב עד שיעבדנה בכל העבודות שישנו בה אבל אם לא עבדה אלא בעבודה אחת אינו חייב עליה מיתה תלמוד לומר לא תשתחוה השתחוייה בכלל העבודות היא ולמה יצאה להקיש אליה מה השתחויה שהיא עבודה יחידית חייבין עליה בפני עצמה אף כל עבודה ועבודה של עכו"ם חייבין עליה בפני עצמה:

אינו חייב אלא אחת. היינו מפני שכולן הן עבודת. גבוה:

מודה. מיהת אם עבד עכו"ם בעבודתה ובעבודת גבוה ובהשתחוייה בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת שהלאוין מחלקן עבודתה ילפינן מלא תעבדם ועבודה גבוה שלא כדרכה מדכתיב ולא יזבחו וגו' השתחוייה מדכתיב לא תשתחוה:

כד מר כו'. וכדאמר ר"ש בר זעירא מולא יזבחו וגו' ילפינן אזהרה לעבודת פנים א"נ ה"ק כשהיה אומר רשב"ז ולא יזבחו בא ללמד על עבודת גבוה אמרו ליה לך ותני קדשים דקרא ולא יזבחו לא קאי אעכו"ם אלא אזהרה לשוחט קדשים בחוץ:

ה"ג זובח לה טלה בעל מום פטור. וה"פ השוחט טלה בעל מום לעכו"ם פטור:

מאי כדון. מנלן:

כל. הראוי לה' לא תעשון כן לעכו"ם ואם עשה כן חייב מיתה אבל אם איני ראוי לה' פטור ממיתה:

ה"ג ר' בון בר חייא בעא קומי ר"ז לא תשתחוה להם פרט לא תעבדם כלל כי לא תשתחוה לאל אחר חזר ופרט פרט וכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט וה"פ אמרינן השתתויה בכלל היתה ויצאה ללמד על הכלל נדרוש בפרט וכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט השתחוייה אין מידי אחרינא לא:

לא תעשון כן כלל. לעבודת גבוה כדאמרינן בסמוך כל לה' לא תעשון לעכו"ם:

זובח לאלהים יחרם פרט. זובח אין מידי אחרינא לא:

בלתי לה' לבדו. כל שהוא לה' יהיה לו לבדו ולא לעכו"ם:

והכל בכלל. ונרבה אפילו מגפף ומנשק יהא חייב עליהן מיתה ובמתני' תנן אבל המגפף כו' בלא תעשה:

לאיזה דבר כו'. כלומר לכך יצאה השתחואה ללמד עבודה שיש בה מעשה הוא דחייב עליה מיתה ושאין בה מעשה פטור ומגפף אין בה מעשה:

ה"ג המגפף והמנשק אינן מעשה:

ופריך מעתה. אי מהך קרא יליף נימא אינו חייב עד שיעשה שלשתן יחד דהיינו זובח וקיטר ואמר אבל על חד מינייהו פטור:

לא בא הכתוב. לעולם אפילו על חד מינייהו חייב והא דקחשיב שלשתן לא בא הכתוב אלא לספר גנותן של ישראל הנך שלשתן עשו לעגל ולא לה':

מאי כדון. מעתה מנ"ל דאאמירה לחוד חייב מיתה:

נאמר כאן אמירה. ויאמרו לו:

ונאמר אמירה במסית. בסתר לאמר:

עשה בה אמירה כמעשה. שעל אמירה זו נהרג:

אלא ולשמש. בוי"ו:

אין כאן כלל ופרט. לומר אלהים אחרים כלל ולשמש או לירח פרט וממעטינן כל שאר עכו"ם ממיתה:

אלא ריבויים. בהנך פרטיים מרבינן שאר עבודות:

ה"ג והא כתיב את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים מעתה אין כאן כלל ופרט וכלל אלא ריבוייא בגין דכתיב וי"ו. וה"פ מעתה כל היכא דכתיב וי"ו לא דרשינן בכלל ופרט א"כ נמעט הכל אלא מה שבימים ובנחלים דוקא:

כל הן. כל ס"ת שאני רואה שכתוב בה ובנחלים אני מוחק הוי"ו דהא דרשינן כלל ופרט וכלל ש"מ שאין שם וי"ו:

מכל אשר במים. דמיותר אתי לריבוייא מה שבגיגית ולאו בכלל ופרט וכלל דרשינן ליה ולעולם ובנחלים כתיב בוי"ו:

האומר לו אלי אתה. אם חייב חטאת או לא:

ה"ג מחלוקות ר"ע וחכמים. וה"פ ריש כריתות תנן המגדף חייב קרבן וחכמים פוטרים שנאמר תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה יצא מגדף שאינו עושה מעשה וכי היכי דפליגי במגדף ה"נ פליגי באומר אלי אתה:

השתחוה. לעכו"ם מהו מי הוה מעשה וחייב חטאת אפילו לרבנן או לא:

בכפיפת קומה. דהיינו השתחויה דהוה מעשה וחייב:

מה בין המעלה והמוריד שפתותיו. דהיינו מגדף דפטרי רבנן:

ה"ג ר' יוחנן אמר הואיל וישנו בלב. וה"פ ודאי עקימת שפתיו הוי מעשה ומגדף שאני הואיל ועיקר חיובו תלוי בלב שמכוין לברך את השם שאם מברך כל היום ואין לבו כלפי מעלה אלא שהעלה השם לדבר אחר ומכנהו בשם המיוחד ומקללו פטור:

כמחלוקות. כשם שחלוקין ר"ע וחכמים במגדף פליגי נמי בהשתחויה:

קרייא. קרא דמייתי חכמים למעט מגדף דכתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה ומשמע להו דבעינן מעשה רבא מיניה איכא למעט נמי השתחויה ובעינן מעשה רבא כגון זיבוח וקיטור ודדמיין ליה:

מתני' שימסור למולך. מוסרו ביד הכומרים:

ויעביר באש. מעבירו מצד זה לצד זה:

עד שימסור ויעביר באש. בגמרא יליף מקרא דתרווייהו בעינן:

מתני' אוב זה פיתום. שם המכשף:

והמדבר משחיו. מעלה את המת מן הארץ ומושב לו בשחיו תחת זרועותיו ומדבר משחי:

וידעוני. חיה ששמה ידוע מכניסים ממנה עצם לתוך פיו והעצם מדבר מאליו ע"י כשפים:

והנשאל בהם. שבא ושואל בהם להגיד לו דבר העתיד כגון שאול:

באזהרה. דלא ימצא בך וגו' ושואל אוב וידעוני:

גמ'. ה"ג כרת מנין והכרתי אותו מקרב עמו כי מזרעו נתן למולך:

ת"ל ומזרעך לא תתן להעביר. משמע ליה לתנא נתינה הבאה לכלל העברה ולא משמע ליה נתינה על מנת להעביר לחיוביה על נתינה לחודה:

מסר והעביר. לע"א אחרת שלא למולך יכול יהא חייב:

ת"ל לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש. ונאמר כאן להעביר למולך וילפינן העברה העברה בגז"ש:

לעולם אינו מתחייב עד שימסרנו לכומרים. שנאמר ומזרעך לא תתן להעביר לא תתן לאחרים להעביר וסתמא דמלתא שמשין מעבירין ליה:

העבירו כדרכו. הלך מעצמו מהו שיהא חייב:

תני היה מושכו ומעבירו. בעינן שימשכנו דוקא:

העבירו ברגלו. שלא בקפיצה פטור:

ה"ג העביר עצמו פטור ר' לעזר בר"ש מחייב:

ואחד שאר ע"א. שעבדה בכך ואפילו אין זו עבודתה חייב קסבר מולך נמי ע"א ולא צריך קרא לאזהורי עליו בכדרכה דמאיכה יעבדו נפקא אלא לומר לך שאם עשה שלא כדרכה חייב:

אינו חייב אלא למולך בלבד. אבל שלא למולך פטור דמולך דוקא כתיב שדרכה בכך ולא משום ע"א אזהיר עליו דמאיכה יעבדו נפקא אלא חוק הוא להם והתורה הקפידה על חוק זה בסקילה לפיכך הוצרך לכתבו:

אינו חייב אלא עד יוצאי יריכו. לאפוקי אביו ואמו אחיו ואחותו דפטור דכתיב מזרעו נתן למולך לא קפיד קרא אלא אזרעו:

טעמא. דר' לעזר בן ר"ש דמחייב במעביר עצמו דדריש בך בעצמך ובגופך לא ימצא מעביר:

והכרתי אותו מקרב עמו. כתיב בפ' מולך תרי זימני מוקמינן חד לשאר ע"א:

ה"ג אשר יתן מזרעו למולך מות יומת:

ה"ג והוא שהעביר עצמו לא ברגלו הוא עובר מה היא דאמר רלב"ש העבירו כו'. וה"פ כשמעביר עצמו ודאי ברגלו עובר אם כן מה היא דארלב"ש כשמעביר ברגלו פטור והמעביר עצמו חייב הא אי אפשר להעביר עצמו אם לא ברגלו:

ומשני כהאי דאעבריה מזקר. שלא עבר כדרך העוברים אלא על ידי קפיצה:

מזקר. קפיצה כמו כדי שיזדקר הגדי בבת אחת:

ר' בון בר חייה. פריך לפני ר' זעירא:

מסר ולא העביר. תניא לעיל בברייתא דפטור מדכתיב ומזרעך לא תתן להעביר ופליגי בה חזקיה ור' יוחנן א"כ ר' יוחנן דפוטר התם יש לחייבו כאן וקשיא ליה הך ברייתא:

דאיתפלגון. דפליגי:

טבח ולא מכר. כלומר טבח בהמה שאי אפשר למכור כגון שגנב בהמת קדשים וטבחה חזקיה אמר חייב לא בעינן טביחה על מנת למכיר והיכא דאיכא טביחה אע"ג דליתא למכירה חייב:

ר' יוחנן אמר פטור. וטבחו או מכרו כתיב כל היכא דאיתא למכירה איתא לטביחה וכל היכא דליתא למכירה ליתא לטביחה דבעינן טביחה על מנת למכור א"כ ה"נ חזקיה לא דריש לא תתן על מנת להעביר ובעינן מסירה והעברה אבל מסר אפילו על מנת להעביר פטור ור' יוחנן דריש לא תתן על מנת להעביר א"כ מסר על מנת להעביר חייב:

כל שתמליכוהו עליך. ואתה קורא שמו מולך אפילו לפי שעה שהמלכת עליך להעביר לו בנך חייב:

והכרתי כו'. כמו גופא והכרתי כו' אמר ר' נסה אאבות ואמהות קאי:

ה"ג לרבות שאר ע"א לאבות ואמהות דתני ושאר ע"א בין שעבדה כו'. וה"פ הא דאמרינן והכרתי וגו' לרבות שאר ע"א בכרת ראב"ש אמרה וה"ק לרבות שאר ע"א שחייב כרת אפי' במעביר אבות ואמהות דכתיב בהך קרא ושמתי [אני את] פני באיש ההוא ובמשפחתו והיינו המעביר אחת ממשפחתו אבל במולך אינו חייב אלא על בנים ובנות דכתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש ותניא נמי הכי בשאר ע"א חייב אף על אבות ואמהות:

בשאין עבודתה לכן. הא דמחייב ראב"ש בשאר ע"א מעביר באש דוקא בשלא כדרכה אבל שאר ע"א שדרך עבודתה בהעברה באש פטור דדוקא מולך חייבה התורה עליו בכדרכה אבל שאר ע"א בכדרכה פטור שלא כדרכה חייב והא דתני בברייתא ראב"ש אומר אינו חייב אלא למולך בלבד היינו כדרכה:

אפילו. בכדרכה חייב עליה אפי' בשאר ע"א אלא שבזה חלק במולך אינו חייב אלא אחת אבל בשאר ע"א אם עבודתה בבנים ובנות ועבדה באבות ואמהות חייב עליה שתים אחת משום ע"א ואחת משום מולך וה"פ דברייתא ראב"ש אומר אינו חייב אלא למולך בלבד ולא דפטור על שאר ע"א לגמרי אלא במולך אינו חייב אלא על יוצאי ירכו משא"כ בשאר ע"א דחייב נמי על אבות ואמהות:

מתניתא מסייעא לר' הילא. תניא כוותיה דר' הילא וכדמסיק ר' תנחום:

ה"ג ר"ש אומר מולך בכלל עובדי ע"ז היה לחייב על כל עבודות שהן כדרכה ויצא לידון ולהקל עליו שאינו חייב אלא על יוצאי יריכו אבל באבות ואמהות אפילו דרכה בכך פטור:

יצא לידון להקל עליו כו'. משמע דחייב אשאר ע"ז בין בבנים ובנות בין באבות ואמהות:

אינו חייב אלא אחת. היינו מפני שכולן הן עבודה גבוה ונכללו בלאו וכרת אחד:

מודה. שהעובד עבודת אלילים בעבודתה שדרכה בעבודה זו ובעבודת גבוה ובהשתחוייה בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת שהלאוין מחלקין עבודתה אזהרה דידה מלא תעבדם ועבודה גבוה שלא כדרכה מולא יזבחו השתחויה מדכתיב לא תשתחוה:

מנין. אזהרה לעבודת פנים:

א"ל. לך ותני קדשים קרא ולא יזבחו לא קאי אעכו"ם אלא אזהרה לשוחט קדשים בחוץ:

ה"ג זיבח לה טלה בעל מום פטור. וה"פ השוחט טלה בעל מום לע"א פטור:

מאי כדון. מנלן:

ה"ג לא תעשה כן לה' אלהיך כל לה' אלהיך כו':

כל. הראוי לשם לא תעשון כן לע"א ואם עשיתם חייבין מיתה אבל אם אנו ראוי לה' פטור ממיתה:

והוה ר"ז. שמח בשמועתא דר' פנחס משמיה דרב חסדא שהיה סובר דר"ח אזיל בשיטתו דר' הילא רבו ואליבא דרשב"א הוא אומר אם עבדה באבות ואמהות חייב שתים:

א"ל. ר' פנחס ומה אתה שמח הא דרב חסדא לרבנן נאמרה ואין מכאן סייעתא לר' הילא:

א"ל. ר"ז אי לרבנן מלתא דפשיטא היא ולא הוה צריך למימרא זו כלל:

גמ' והנפש אשר תפנה כו'. והכרתי אותה:

ופריך ולמה לא תני ידעוני בכריתות. כלומר מ"ש הכא דתני אוב וידעוני ומ"ש בפ"ק דכריתות דקא חשיב לכל כריתות שבתורה שחייבין עליה על שגגתו חטאת ותנן בעל אוב ולא תנא ידעוני:

מפני שנכללו כולן בלאו אחד. דכתיב אל תפנו אל האובות ואל הידעונים ואם עשה שניהם בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת שהלאוין מחלקין לחטאת ולא תני התם שלשים ושש כריתות אלא הנך שאם עשאו בהעלם אחד חייב על כל אחת חטאת וה"ה אם עשה ידעוני בהדי אחרינא חייב על כל אחת אבל אוב וידעוני לא מצי למתני:

ה"ג שהוא בלא תעשה שאינו בא מכח מעשה. וה"פ להכי לא תני לה בכריתות משום דאפי' כי עביד לה באפי נפשה לאו בר קרבן היא לפי שאין בה מעשה וחטאת אינה באה אלא על המעשה דכתיב תורה אחת יהיה לעושה בשגגה ועצם הידעוני שמכניס בפיו לא הוי מעשה שאינו מדבר עד אחר שהוא בפיו אבל בעל אוב בשעה שמקיש בזרעותיו הוא מדבר והוי מעשה ואפשר לדחוק ולקיים הגירסא דה"ק על אוב חייב תטאת מפניי שהוא בל"ת שיש בה מעשה משא"כ ידעוני וכדפרישית:

אר"ז. לפני ר' יוסי הא דאמר ר"ח לפי שנכללו בלאו אחד ואמר ליה ר' יוסי אין שום אדם דקחשיב בל"ו כריתות ידעוני במקום אוב אלא את דלדידך אין חילוק ביניהם ולמה לא תני שום תנא ידעוני ושבק לאוב כלומר מ"ש דתני אוב ושייר לידעוני ה"ל למיתני לפעמים איפכא:

א"ל. ר"ז כמו דכתיב בקרא בכל דוכתא אוב ברישא כך תנא התנא אוב ושייר לידעוני:

זה הנשאל בגלגולת. המוטלת מן המת לארץ אחר שנתאכל ומקטיר לה ושואל ממנה עתידות ועונה מה ששואלין אותו ע"י כישוף:

ה"ג המעלה בזכורו. מעלה ומושיב המת על זכרותו:

אינו עולה כדרכו. אלא רגליו למעלה:

קרייא. קרא מסייע למ"ד אוב זה המעלה בזכורו:

מה טעמא. כלומר מנלן:

והעלי נא לי וגו'. מדקאמר והעלי משמע דאוב הוא המעלה והנשאל בגלגולת מינח נייח המת:

ופריך מה את ש"מ. מהא ליכא למשמע שהרי גם בנשאל בגלגולת עולה הוא כדאמרינן בסמוך שהנשאל בגלגולת עולה כדרכו:

א"ר מנא מכיון. שבא אליה ידעה דברים רבים שידעה שהיא שאול כדכתיב ותרא האשה את שמואל ותזעק בקול גדול ותאמר למה רמיתני ואתה שאול מנא ידעה אלא שראתה שמואל עולה כדרכו מפני כבוד המלך ש"מ שהאוב מעלה בזכורו ודרכו להיות עולה שלא כדרכו:

מאי כדון. מנא לך מעתה הא כתיב והיה כאוב מארץ קולך משמע שאין דרך המת לעלות דאל"כ למה קולו נמוך אלא ודאי שמדבר מתוך קברו ומתוך כך קולו נמוך ובשאול כיון שראתה ששמואל עולה ידעה שהוא שאול ועלה מפני כבודו של שאול והא דאמר לה שאול והעלי את אשר אני אומר אליך לא נתנה אל לבה להבין שהוא שאול שהיתה סבורה שאינו בקי בענין האוב:

מיליהון דרבנן. דברי רבנן דמייתי ר' יסא מסייעין לדבריו שאמר לעיל בשם ריש לקיש דלא תני ידעוני מפני שאין בו מעשה:

מפני שהן מקטירין לשדים. לכך חייבין על אוב חטאת מפני שמקטירין לשדים הממונים על אותו דבר דהוי מעשה גמור ש"מ דבעינן מעשה וידעוני שאין בו מעשה פטור:

ה"ג מפני שנכללו כולן בלאו אחד. ופליג ר' הילא על מאן דאמר בשם ר' יסא שהוא בלא תעשה כו':

מתני' המחלל את השבת. דחשיב ליה תנא בנסקלין כגון שחיללו במלאכה גמורה בדבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת לאפוקי תחומין ואליבא דר"ע דאמר דיש בהן לאו ולא כרת א"נ הבערה אליבא דר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצאה ואין בה לא סקילה ולא כרת:

עד שיקללם בשם באחת מן השמות המיוחדים:

קללם בכינוי. רחום וחנון ארך אפים:

מתני' אינו חייב. סקילה:

עד שתהא נערה. אבל קטנה פחותה מבת י"ב שנה ויום אחד שקדשה אביה הבא עליה בקטנותה אינו בסקילה ולא בוגרת שעברו עליה י"ב שנה וששה חדשים ויום אחד:

בתולה. ולא בעולה ואם נבעלה שלא כדרכה עדיין בתולה היא:

מאורסה. ולא נשואה ואפילו נכנסה לחופה ולא נבעלה דקרינן בה בתולה מיהו מאורסה לא קרינן בה:

והיא בבית אביה. למעוטי מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה בדרך הבא עליה אינן בסקילה:

באו עליה שנים. כדרכה:

גמ' ה"ג אזהרה מנין ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע כרת מנין כי כל אשר יעשה מכל התועבות האל ונכרתו עונש מנין ואם אמת היה הדבר והוציאו את הנערה וסקלוה וגו':

גמ' אזהרה למחלל. את השבת מנין:

וניתני שלשים ושבע כריתות. אמתני' דריש כריתות פריך דתנן התם שלשים ושש כריתות הן שיכול להביא ל"ו חטאות אם עשה כולן בהעלם אחד וקשיא כיון דעל כל מלאכה שעושה בשבת חייב עליה חטאת א"כ ה"ל למיחשב עוד ל"ח חטאות דהא ל"ט מלאכות הן שחייבין עליהן ל"ט חטאות אם עשאן בשבת בהעלם אחד והא דקאמר ל"ז לאו דוקא אלא אשגרת לישנא דלעיל נקט הכי והכא קשיא ליה ליתני ע"ה:

ה"ג שאם עשה כולן בשגגת שבת וזדון מלאכות שאינו חייב אלא אחת וכ"ה בכריתות. וה"פ תנא שגגת שבת דסבור שהוא חול וזדון מלאכות דיודע שהמלאכות הללו אסורות בשבת דאי נמי עביד לכולהו אבות מלאכות בהדי הדדי אינו חייב אלא אחת דליכא אלא חדא שגגה ומתני' אחר חיוב חטאת דהעלם אחד נקטינהו לכריתות:

ה"ג אזהרה למקלל אביו ואמו מנין אלהים לא תקלל עונש מנין ומקלל אביו ואתו מות יומת:

דר"מ היא. הא דתנן במתני' עד שתהא נערה ולא קטנה אתיא כר"מ דאמר קטנה אין לה קנס דנערה דוקא ולא קטנה נערה המאורסה נמי אין קטנה במשמע ואינו חייב עליה סקילה ודייק ליה מדקתני אינו חייב עד שתהא נערה בתולה מאורסה אינו חייב אלא על בתולה הל"ל דהא כבר תני הבא על נערה המאורסה אלא תני נערה תרי זימני אחת למעוטי בוגרת ואחת למעוטי קטנה ותני מאורסה תרי זימני אחת למעוטי נשואה ואחת למעוטי אם בא עליה בעלה שלא כדרכה דלא מיקרי ארוסה:

ברם לרבנן. אבל לרבנן דאמרי קטנה יש לה קנס הבא על קטנה ארוסה בסקילה ולא בא הכתוב למעט אלא בוגרת קשיא מתני' ה"ג מ"ט דרבנן נער חסר אמור בפרשה מה מקיים ר"מ. וה"פ נער חסר כתיב בלא ה' הלכך קאמרי רבנן אפילו קטנה במשמע ופריך לר"מ הא כתיב נער חסר:

נערה אחת שלימה אמורה בפרשה. מוציא שם רע ונתנו לאבי הנערה:

לימדה על כל הפרשה. אפילו היכא דכתיב נער חסר נמי גדולה דוקא ולא קטנה:

הרי המוציא שם רע. אם אמת היה הדבר:

הרי אין כתיב בו אלא נער. דכתיב והוציא את הנער אל פתח בית אביה וסקלוה והאי ודאי בגדולה דוקא איירי דקטנה לאו בת עונשין היא ואינה נסקלת ש"מ אע"ג דכתיב נער חסר גדולה משמע ולא קטנה:

מה עבדין לה רבנן. וקשיא לרבנן:

תיפתר שבא עליה דרך זכרות. לכך כתיב במוציא שם רע נער ללמד שאפילו בא עליה אחר דרך זכרות כלומר כדרך שאפשר לבוא על הזכר היינו שלא כדרכה חייבת סקילה:

הבא על הקטנה. המאורסה לר"מ מהו לגמרי ממעט ליה ממיתה ואפילו מחנק פטור הואיל והיא פטורה מכל דלאו בת עונשין היא וכתיב גבי שוכב עם אשה בעולה בעל ומתו גם שניהם וכל היכא דהיא פטורה הוא נמי פטור או דלמא מסקילה אימעיט אבל חנק חייב כדין הבא על אשת איש ל"א לרבנן מיבעי ליה אי מחייבי סקילה להבא על הקטנה בחנק דלכך כתיב נער לפטרו מסקילה וכתיב חסר לחייבו חנק ור"מ סובר מדכתיב נער אימעט קטנה ממיתה א"נ מיבעיא ליה אי פליגי רבנן בנערה המאורסה או לא:

א"ל בסקילה. ללישנא קמא שפירשתי בסמוך צריך להגיה כאן א"ל בחנק וכן בסמוך צ"ל חנק במקום שכתוב סקילה וכ"ה בבבלי בסוגיין:

א"ל אני אקרא נערה ולא בוגרת. ואינו חייב אלא חנק:

ופריך אקרא נערה ולא קטנה. ויהא הבא על הקטנה פטור והלא אתה מודה שיש לה קנס ואתיא כלשון הראשון שפירשתי בסמוך ל"א ה"ג אקרא נערה ולא קטנה א"ל ולית אתה מודה לי שהוא בקנס דכתיב אשר ענה לרבות את הקטנה לקנס ולפי גירסא זו אין צורך להגהות שבסמוך:

ה"ג אמר ליה על דבר אשר ענה לרבות את הקטנה. ול"ג לקנס וה"פ כתיב בנערה המאורסה על דבר אשר ענה וגם בקטנה איכא עינוי וחייב עליה:

ה"ג אקרא על דבר אשר ענה לבוגרת. ול"ג לקנס וה"פ מנ"ל דקאי אקטנה נימא דמרבה בוגרת לסקילה ונערה למעוטי קטנה אע"ג דנצחני ר' יעקב בר אבא בפלפול מ"מ לענין הלכה הבא על הקטנה בסקילה אע"ג דהיא פטורה:

ולמה לא. הביא רב ראיה להלכה זו מהך קרא:

ומת האיש אשר שכב עמה לבדו. וכתיב בתריה ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות:

אלא מכאן הבא על הקטנה מאורסה בסקילה כו' וה"ק הוא לבדו יומת בסקילה אף שאין לנערה חטא מות בכל עבירות שבתורה דהיינו קטנה שאינה בת עונשין והאי קרא ליכא לאוקמי בבוגרת דאיהי ודאי חייבת מיהת חנק וכן חייבת על כל עבירות שבתורה:

מתני' המסית. מסית דחשבינן ליה לעיל בנסקלין זה הדיוט שהסית ובגמרא מפרש:

אין מכמינין חוץ מזו. שכל חייבי מיתות צריכין התראה:

מכמינין. לשון מארב וארב לו מתרגמינן וכמן ליה מעמידין לו מארבין אחורי הגדר לשמוע דבריו חוץ מזי כלומר חוץ ממיתה זו שדין המומת בה להכמין לו:

אמר לשנים. יחד הן עצמן נעשו עדים וא"צ להתרות בו כשאר חייבי מיתות אלא מביאין אותו לב"ד כדכתיב לא תחמול ולא תכסה עליו:

הוא אומר כו'. הניסת אומר יש לי חברים כו':

אם היה. המסית ערום ואינו יכול לדבר בפניהם מפני יראת הב"ד:

מכמינין לו עדים. ולא סגי בחד ואותו שאומר לו כיון שמקילין בהכמנה משא"כ בשאר מיתות ב"ד:

ביחוד. כלומר אין איש עמנו ויכול אתה לומר עתה מה שאמרת לי כבר:

האומר אעבוד. באחד מכל הלשונות האלו הוי מסית וחייב:

אלך ואעבוד. שמחוסר הליכה אע"ג דאיכא למימר אדהכי הדר ביה:

נלך ונעבוד. אע"פ שכלל עצמו עם אחרים דאיכא למימר הני אחרים לא אזלי איהו נמי לא ליזול:

המדיח כו'. בגמרא מפרש מאי איכא בין מסית למדיח:

גמ' הא חכם לא. אמתני' פריך דתנן המסית זה ההדיוט כו' משמע דבעינן שיהא המסית והניסת הדיוטים הא אם היו חכמים פטורים בתמיה:

ומשני מכיון כו'. ודאי אין חילוק בין הדיוט לחכם לענין עונש אלא מילתא אגב אורחיה קמ"ל מכיון שהוא מסית או ניסת אין לקרותו חכם אלא הדיוט:

בבית הפנימי. בחדרי חדרים לפי שהוא ירא לדבר בפני בני אדם והעדים רואין אותו לאור הנר שעמו דאי לא מצי חזי ליה לא מצי מסהדי עליה לחייביה קטלא אע"ג דשמעי קליה מצי אמר לא הואי אנא:

כך עשו. למסית אחד שהיה בלוד ושמו בן סיטדא שהכמינו עליו עדים וקטלוהו:

ה"ג תמן תנינן המקבלו עליו באלוה וכא את אמר הכין. וה"פ לעיל בפרקין תנן המקבלו עליו באלוה ה"ז עובד ע"ז והכא תנן דוקא האומר אעבוד דחייב אבל. קבלה לחודה לא:

ומשני שניא היא. שאני התם דאמר אני מקבלו לאלוה לכך חייב משא"כ כאן:

ופריך ויאמר אף הכא אני. ולימא המוסת להמסית אמור אני מקבלו באלוה:

ומשני שלא יערים. המסית ולא יתרצה לומר אני:

ופריך ויערים. ומה בכך וכי עבדינן מילתא שיהרג:

ומשני שלא ילך כו'. ודאי במסית עבדינן שיהרג שלא ילך ויסית עצמו לעבוד ע"א ויחטיא גם אחרים עמו:

מסית כו'. מה בין מסית למדיח וקאמר מסית זה שאומר דברי הסתה בקול רם ומדיח אומר דבריו בקול נמוך:

ומדיח אומר בלשון הדיוט. כלומר כל שאינו לשון הקדש לשון הדיוט מיקרי:

מתני' העושה מעשה. ממש בסקילה:

ולא האוחז את העינים. מראה לבריות כאלו הוא עושה ואינו עושה כלום:

שנים לוקטין קשואים. במכשפות לפנינו:

אחד. מהן לוקט וחייב מיתה וחברו לוקט ופטור ממיתה כיצד העושה מעשה שלקט ממש בכשפים חייב:

האוחז את העינים. הראה לנו כאלו נתקבצו כלן במקום אחד והקשואין לא זזו ממקומם פטור מן המיתה:

גמ' כתיב מכשפה לא תהיה. לשון נקבה אפ"ה אחד האיש מכשף ואחד אשה מכשפה חייבין מיתה דהא אוב וידעוני דמכשפים הם ולא חילק בין איש לאשה דכתיב בהו איש או אשה והא דכתיב לשון נקבה לימדך תורה דרך ארץ שמנהג העולם שרוב המכשפים נשים ולא אנשים:

ה"ג ר' לעזר אומר מכשף בסקילה רבנין אמרין בסייף מ"ט דר' לעזר כו':

ונאמר להלן. בסיני:

בסקילה. דכתיב כי סקול יסקל או ירה יירה:

לא תחיה כל נשמה. בשבע אומות כתיב:

מיתה בחדב. דכתיב בסיחון ועוג ויכהו ישראל לפי חרב:

אני מכריע. כרבנין:

ה"ג בן עזאי אומר נאמר כאן מכשפה כו':

ונאמר להלן. בסמוך למכשפה לא תחיה כל שוכב עם בהמה מות יומת:

מה מיתת הבהמה בסקילה. דכתיב בפרשת קדושים דמיהם בם וגמרינן לה מאוב וידעוני דכתיב בהו באבן ירגמו אותם דמיהם בם אף מכשפה בסקילה:

דלמא. מעשה בר"א ור"י ור"ע שנכנסו לרחוץ בהנך מרחצאות שבטבריא ששם מים חמין נובעין ועושין מרחצאות לרחוץ בהן:

חמתון. ראו אותן מכשף אחד ואמר מה שאמר מעניני הכישוף ואחזתם כיפת המרחץ ולא יכלו לזוז משם:

אמר. ר"ל לר"י מה זה יהושע. ראה מה שאתה עושה להתירו שידע בו ר"א שבקי בדבר להתירו ולהצילם מידו:

מי נפק. כשיצא המכשף הזה אמר ר"י מה שאמר ותפס שער בית המרחץ את המכשף ולא הניחו לזוז ממקומו והיה כל הנכנס הכהו באגרופו על לבו מפני שסבר בזדון לבו עומד שם ואינו רוצה להניחו לכנוס וכן כל היוצא הכהו על גבו שהיה עומד פניו לחוץ ואחוריו אל בית המרחץ:

אמר. המכשף לר"ל ור"י שיתירו הכשפים שעשו ואמרו ליה התר אתה וגם אנו נתיר והתירו אלו ואלו:

מן דנפקין. לאחר שיצאו אמר ר"י לאותו מכשף בדבר זה אתה רוצה להיות חכם והנך רואה את אשר עשיתי לך אמר ליה המכשף נרד אל הים ואראך חכמתי:

מן דנחתין לימא. אחר שירדו אל הים אמר המכשף מה שאמר בדברי כישוף ונבקע הים ואמר להו לא כן עשה משה רבכם בים נמצא אני חכם כמוהו:

אמרין ליה. אין אתה מודה לנו שהלך משה רבינו בתוכו אמר להו אין אמרו ליה א"כ לדבריך שאתה חכם כמותו גם אתה לך בתוכו:

הלך. בתוך הבקיעה:

גזר ר"י. על שרו של ים שיבלענו ובלעו:

דלמא. מעשה בר"א ור"י ור"ג שהלכו לרומי וכשעברו בדרך נכנסו למקום אחד ומצאו תינוקות משחקין ועושין חמרים ואומרים כך עושין בני א"י ואומרים זהו תרומה וזהו מעשר:

אמרין. הסברא נותנת שישנו כאן יהודים נכנסו למקום ההוא ונתקבלו כולן בבית אחד:

כיי. כי הוו יושבין לאכול והיה כל תבשיל שלא הכניסו תחלה לחדר אחד לא היו מביאין אותו לפניהם:

וחשון. והיו חוששין שמא מאכלים אלו זבחי מתים שנראה שיש ע"א בחדר ההוא ומקריבו שם תחלה ומשכו ידן מן האכילה ואמרו לבעל הבית מה הדבר אשר אתה עושה שכל תבשיל שאתה מביא לפנינו אם אין אתה מביאו תחלה לחדר הלזה אין אתה מביאו לפנינו:

אמר. להן אב זקן יש לי והוא נדר על עצמו שלא לצאת מן החדר ההוא עד אשר יראה חכמי ישראל ומפני כבודו אני מכניסו תחלה לפניו שיטול חלק בראש:

אמרין ליה. הכנס ואמור לו שיצא לכאן אצל חכמי ישראל שהן כאן:

נפק לגבון. ויצא אליהם אמרו לו מה ענינך שנדרת כן שאתה מבקש לראות החכמים:

אמר להו התפללו על בני שאינו מוליד:

אמר. ר"א לר"י מה זה יהושע שחשש שנעשה לו כשפים ואמר לר"י שיראו איך לעשות להסיר הכישוף:

אמר. ר"י להו שיביאו לו זרע פשתן והביאו לו זרע פשתן. איתחמי. והיה נראה כאלו זורעו על השלחן והיה נראה שמרביצו והיה נראה שצומח ונראה כתולשו והיה תולש והולך עד שהעלה אשה אחת בקלעית שערה ואמר לה התר הכשפים שעשית אמרה לו אין ביכולתי להתירו אמר ר"י לה אם לא תתירנו אני מפרסם אותך ומגלה קלונך ברבים אמרה ליה באמת לא אוכל להתירו שזרקתי הקשר שעשיתי בכשפים לתוך הים ואין בידי להוציאו משם:

וגזר ר"י על שרו של ים והקיאו הים לחוץ והותר הכישוף:

וצלון. והתפללו עליו וזכה להוליד ר"י בן בתירא:

יכיל אנא. ליקח דילועין ואבטיחים ולעשותם אילים וצבאים והן יולידו אילים וצבאים כלומר לא שיהיו לשעה כאחיזת עינים אלא יעמדו כך לעולם:

מהלך הייתי באחד משוקי ציפורי וראיתי מכשף אחד שלקח צרור וזרקו למעלה והיה יורד ונעשה עגל:

ופריך ולא כן א"ר לעזר כו' אם יתכנסו כו'. א"כ איך נאמר שמכשף זה ברא עגל חי:

ומשני נאמר. כלומר וכי נוכל לומר שלא לקח המכשף צרור וזרקו למעלה וירד ונעשה עגל שהרי עינינו רואות שכך עשה:

אלא. לשר שלו הממונה על אותו כישוף קרא והוא גנב עגל מן העדר והביאו לו והא דר' יהושע בן חנניה נמי הכי הוה:

מטייל. הייתי במקומות שסוגרין שם ציפורי וראיתי מכשף אחד לקח אבן אחד וזרקו למעלה וירד למטה ונעשה עגל ובאתי ואמרתי לאבי ואמר לי אם אכלתמן העגל אז תאמין שמעשה כישוף עבד ואי לאו אחיזת עינים הוה ולא היה ולא כלום:

שלש מאות. הלכות:

ושלש מאות לפטור. ומותר:

ושלש מאות לחיוב. כלומר אסור אבל פטור:

הדרן עלך פרק ארבע מיתות