מתני' בן סורר ומורה כו'. סדר נסקלין דתניא בפירקין דלעיל מסיים הלכותיו ואזיל:

משיביא ב' שערות. והוא שיהא בן י"ג שנה ויום אחד דמקמי הכי אין השערות סימן אלא שומא:

עד שיקיף זקן. שיהא זקן מוקף סביב כולו:

התחתון. ולא העליון לא זקן ממש אלא זקן שסביב אותו המקום ודברו חכמים בלשון נקיה:

שנאמר בן ולא איש. משהקיף זקן התחתון איש הוא ואף על גב דמקטנותו הוא קרוי בן לא מצינו לחייבו מקמי שיביא שתי שערות דקטן פטור שלא בא לכלל מצות הלכך חיוביה לבתר הכי הוא וכי מיעטיה קרא אע"ג דמכי מייתי ב' שערות מיקרי איש לכל הדינים צ"ל דה"ק קרא בן הסמוך לגבורתו של איש בתחלת אישותו חייבו קרא ומשהקיף זקן התחתון איש גמור הוא:

גמ' וכי יזיד. מדאפקיה בלשון מזיד ולא כתיב וכי ירשיע איש למימר דרוש ביה נמי האי מזיד מבשל מאימתי נעשה איש משיתבשל זרעו וראוי להזריע ומפרש יזיד לשון בישול דכתיב ויזד יעקב נזיד:

מאימתי הוא מזיד. כלומר מאי סימנא איכא שהזרע נתבשל:

משתתפשט הכף. מקום תפוח יש למעלה מאותו מקום ומכיון שמגדל והולך לו השערות נראית וע"י כך הוא נעשה שחור:

משל. משלו למה הדבר דומה למבשל דבר בקדירה ע"ג האש כשהקדירה משחיר מבחוץ הדבר ידוע שהתבשיל שבתוכו מתבשל כן הדבר הזה:

לא שיהא הבן אב. ולאו מי שנולד לו בן קממעט אלא כל שהוא ראוי לבוא על האשה ולעברה ולהולידה והיינו שעברו עליו יותר מששה חדשים לאחר שנעשה איש דיולדת לשבעה יולדת למקוטעין נמצא ראוי הוא לבוא עליה ביום שנעשה איש ולהולידה ביום הראשון לחדש השביעי:

היידי ליה. וזה לאחר ו' חדשים נקרא אב ולא בן והתורה אמרה שיהא דוקא בן ולא הראוי להיות אב:

ואתיא. הא דתנא ר' שילא כי האי דאמר ר' יסא כל ימיו של בן סו"מ אינן אלא ו' חדשים משנעשה איש דכתיב איש ולא קטן עד ו' חדשים לאחריו דיותר מזה נקרא אב וכדפרישית:

כל אלו הדברים שבבן סו"מ מסברא מן הפוכים:

מי היה בדין. מסברא יש לומר שיותר יש לחייב בת סוררת מן הבן שכשהיא זוללה וסובאה בקטנותה סופה כשלא תמצא למודה עומדת בפרשת דרכים ומרגלת הבריות לעבירה בשביל אתנן ואפ"ה אמרה התורה בהיפך הבן נעשה בן סו"מ ונח הבת:

ומי היה בדין. ועוד מסברא נראה הזולל וסובא כשהוא גדול בשנים והוא בן דעת נעשה בן סו"מ אבל לא הקטן והתורה אמרה בהיפך הגדול יותר מי"ג שנים וששה חדשים פטור והקטן ממנו דהיינו מן י"ג שנים עד י"ג וששה חדשים נעשה בן סו"מ:

מי היה בדין. מן הסברא יש לחייב יותר זה שגונב משל אחרים ואוכל ושותה בו שהאחרים מקפידין מאד בדבר יותר מאביו ואמו ואפ"ה אמרה התורה הגונב משל אביו ואמו הוא דנעשה בן סו"מ ולא הגונב משל אחרים כדתנן לקמן:

ללמדך. מכל הדברים האלה אנן שמעינן שהמצות אינן אלא גזירת המלך:

מתני' תרטימר. בגמרא מפרש לה:

יין האיטלקי. שהוא משובח ומימשך אבתריה אבל חמרא אחרינא אינו חייב בחצי לוג:

אכל בחבורת מצוה. בסעודה של מצוה אכל לתרטימר זה אפי' גנבו משל אביו וכן אם אכלו במניין שהיו נקבצים לעבר החדש שהיו רגילין לסעוד שם הואיל ובמצות קא עסיק לא מימשך:

אכל מעשר שני בירושלים. כיון דכדרך מצותו הוא דכתיב ביה בבקר ובצאן וביין ובשכר לא מימשך:

אכל נבלות כו'. כגון שאכל רוב חצי מנה מבשר בהמה והשלימה בבשר עוף כשר חייב אבל השלים בנבלות וטרפות כו' פטור ובגמרא מפרש טעמא:

דבר שהוא מצוה. דרבנן לאתויי תנחומי אבילים דאי מרישא ה"א חבורת מצוה היינו כבנים שאוכלים קדשים או אכילת פסחים:

ודבר שהוא עבירה. לאתויי תענית ציבור שאסירו מדברי סופרים:

אכל כל מאכל. לאתויי דבילה קעילית אע"ג דמשכרא לא מיחייב עלה דלא ממשיך:

שתה כל משקה כו' לאתויי דבש וחלב דמשכרי:

אע"פ שאין ראיה לדבר. דדלמא ממאכל אחרינא נמי מיקרי זולל ושלמה אהא אזהיר דממשיך טפי:

זכר לדבר. דבבשר מקרי זולל וביין מיקרי סובא:

גמ' חצי ליטרא. כלומר חצי מנה:

עד שיאכלנו מהובהב. דהיינו בשיל ולא בשיל:

אכלו חי. אכילת:

כלב הוא. ולא מיחייב עלה ולא מיקרי אכילת אדם אלא האוכלו מבושל:

הסוקים. החתיכות הקטנות הנופלים מן הבשר ומבדרין בקדירה ובבבלי פ' העור והרוטב קורא אותו פירמא ומיבעיא ליה מי מיקרי אוכל בשר או לא א"נ ה"ג אכל הסוקים מהו והן העצמות הרכים ראויים לאכילה מיבעיה ליה אם מיקריין בשר או לא:

גידים הרכים. גידים שבצואר הגדי והטלה שהן רכים וכשמזקינין סופן להיות קשים א"נ גיד שדרה שהן רכים לעולם מה הן נחשבין לבשר או לא:

רי"א נימנין עליהן. פלוגתייהו דר"י ור"ל היא בפסח אם יוצאין בהן וקאמר ר"י שנמנין על כזית מהן ויוצאין בהן משום אכילת פסח:

איתפלגון. פליגי:

דתנינן תמן. פ' העור והרוטב:

אלו שעורותיהן. מטמאין כבשרן עור האדם ועור החזיר של יישוב עור הראש של עגל הרך:

אר"י לא שנו. שעורות של אלו כבשרן אלא לאיסור שאסור לאכול העור ולטומאה שמטמא כנשר דכתיב אלה הטמאים לכם לרבות העור כבשר:

אבל ללקות. משום אכילה כגון שאכל עור של עגל הרך נבלה אין לוקה עליו לפי שסופו להקשות אין דינו כבשר:

משנה. שלימה שנה ר' כלומר מדתני ר' סתם ולא חילק ש"מ דסובר לכל מילי מיקרי עורן של אלו בשר:

ופריך מחלפה שיטתיה דרשב"ל. כלומר קשיא דרשב"ל אדרשב"ל התם בעיר עושה אותה כבשר ש"מ דסובר כל הדבוק בבהמה בשר מיקרי:

וכא. והכא בפסת הוא אומר שאין נימנין על גידים הרכים ש"מ דלא מיקרי בשר. שנייא היא תמן. שאני התם שהוא עור ועור סופו להקשות משא"כ גידין אין סופן להקשות כל כך:

ופריך כ"ש. דקשיא דרשב"ל אדרשב"ל דהשתא עור שסופו להקשות קאמרת כבשר הוא גידין לא כ"ש ואפ"ה אמר שאין נמנין עליהן:

ה"ג אר"א טעמא דרשב"ל ואכלו את הבשר ולא גידים וכ"ה בפסחים. וה"פ לעולם בשר הן ובפסח אין נמנין עליהן דהתורה מיעטתו דהמ"ל ואכלו אותו כדכתיב בסמוך ליה ואכלו אותו אלא ללמד בשר דוקא ולא גידים אבל לשאר דברים ודאי בשר מיקרי:

ה"ג ויסרו אותו ולא ישמע בקולם יצא זה כו'. וה"פ מדלא כתיב ולא ישמע בקולם דומיא דרישא דכתיב איננו שומע בקול אביו וכתיב ולא ישמע אליהם ללמד שלא יהא בדבר שמיעה להמקום שגם הוא נקרא אביו וכדאמרינן בעלמא שלשה שותפין באדם:

יצא זה. האוכל בחבורת מצוה שהוא שומע לקולו של מקום שהרי עושה מצותו:

אם הזכירוך לפני השרים ברח לך מעבר לירדן משום אל תתוודע לרשות:

ה"נ קבלין רשות להיפטר מכולי וה"פ ועוד יש מנזקי ההתודעות לרשות היותו משועבד שכשרוצה להיפטר ממנה צריך נטילת רשות:

לוין ברבית. דרבנין לסעודה שעושין בחבורת מצוה דהיינו בעיבור שנה ויש גורסין לסעודת מצוה דהיינו סעודת שבת:

ולקידוש החדש. ולצורך סעודה שעושים בשעת קידוש החדש:

ר"י היה. נכנס לבית הכנסת בשחרית כלומר למחרת היום אחר שקידשו שם אתמול את החדש וליקט הפירורין שנפלו מהם בשעה שאכלו הסעודה ואכלן מחמת חיבוב המצוה ואמר יהא חלקי עם מי שקידש הירח כאן אתמול:

ה"ג איננו שומע בקולינו יצא זה כו'. וה"פ איננו שומע בקולינו מיעוטא הוא לאפוקי האי דאף בקולו של מקום אינו שומע:

מתני' גנב משל אביו ואכל ברשות אביו. אע"ג דשכיח ליה לגנוב משל אביו הואיל ואכל ברשות אביו מתפחד ומתבעת מאביו שמא יראנו ולא ממשיך:

גנב משל אחרים. לא שכיח ליה שיוכל בכל עת לגנוב משל אחרים ולא ממשיך:

עד שיגנוב משל אביו. דשכיח ליה לגנוב בכל עת:

ויאכל ברשות אחרים. שאינו מתבעת שם מאביו דבכה"ג ודאי ממשיך:

ומשל אמו. מנכסים שיש לה שאין לאביו רשות בהן כגון שנתן לה אחר במתנה ע"מ שא"ן לבעלה רשות בהן:

גמ' אזהרה לגניבה הראשונה מנין. דתנן לקמן בפרקין מתרין בו בפני ג' ומלקין אותו מנ"ל אזהרה למלקות זה וקאמר מלא תגנוב ילפינן ליה:

לא תגנובו. דמיותר דכבר כתיב לא תגנוב אלא אזהרה לגניבה שנייה הוא דאתי:

לא תגנובו ע"מ למקט. עדיין קשה ל"ל אזהרה לגניבה ניליף מרבית ואונאה דהכא נמי מחסרו ממון לכך ניחא ליה למוקמי דאתי למעוטי אע"ג שאינו מכוין לחסרו ממון אלא לצערו:

ע"מ לשלם תשלומי כפל. שרוצה לההנותו ויודע שלא יקבל:

לא תגנוב את שלך. אם ראית בבית חבירך דבר שנגנב ממך שלא תגנוב הדבר ההוא ממנו אלא תקחנו בפרהסיא אם אפשר לך שלא תהא נראה כגנב:

עד שיגנוב מעות. ויקח בעדו בשר אבל אם גנב בשר מאביו אינוחייב:

עד שיולול מעות. מדכתיב זולל קדריש שהוא לשון זול:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן:

אם. בזה שאומר לחבירו הא לך חמשה דינרים ותן לי בשר בעד שלשה דינרין כנגדן זהו מזלזל במעות קשיא העושה כן שוטה הוא ואיך נחייבו לזה מיתה:

ואם באומר הא לך ג' דינרין והב לי בשר בעד חמשה כגון זה ודאי לאדם יחשב אבל מי ישמע לו:

אלא הכא במאי עסקינן באומר הילך חמשה והב לי בעד חמשה דינרין בשר ולא אתי לאפוקי אלא שלא יקח הבשר ביוקרא דלא שכיחא ליה מעות לגנוב כולי האי ולא ממשיך:

הי דינו גנב כו'. איזהו גנב ואיזהו גזלן:

גנב בפני עדים. ושלא בפני בעלים זהו גנב אבל גנב בפני הבעלים זהו גזלן:

ר"ז פריך א"כ אם נתכוין לגזול הדבר הגזול וגם הבעלים עגיו אין זה גזלן הואיל ואין זה בפני הבעלים שהרי כשגוזלן אינן בעלים:

ופריך והי דינו כו'. א"כ איזהו גזלן לר' זעירא:

עד שיגזלנו בפני י' בני אדם. שלקחו בפירסום בפני רבים זה גזלן:

בנין אב שבכולן. כל הגזילות כולן לא למדו אלא מהאי קרא ויגזול את החנית כו' שזה היה בפרסום:

מתני' עד שיהו שניהן רוצין. שנאמר ותפשו בו אביו ואמו:

ראויה לאביו. שוה ודומה לאביו בקול במראה ובקומה דכתיב איננו שומע בקולנו ולא כתיב בקולותינו ש"מ קול אחד לשניהם ומדקול בעינן שוין מראה וקומה נמי בעינן שוין:

גמ' ואפי' אין אמו ראויה לאביו. כגון שהיא לו באיסור כרת או באיסור מיתה אפ"ה חייב דהא מיהת אביו ואמו הן אלא מאי אינו ראויה דקאמר ר' יהודה היינו אינו דומה לו וכדפרישית במתני' וכל מה שיש כו'. ארישא דמתני' קאי דתנן ריב"י אומר עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו וקשיא ליה מנא לה לאמו הא קיי"ל כל מה שקנתה אשה קנה בעלה:

תיפתר. תפרש כגון שקיבלה אורחים בביתה והיא עושה שירותן כלומר מאכלן וחייבת באחריות חפציהן וגנב משל אורחין וה"ז באלו הן של אמו דהא חייבת באחריותן והוי ליה כשלה:

מתני' גידם:

ידו קטועה:

בבנו זה. משמע שמראין אותו:

חרשים. אם אומר להם איני מקבל מכה אינם שומעים אותו ואף על פי שרואים אותו אחר כך שאינו מקיים מצותן מכל מקום התורה אמרה איננו שומע בקולני דמשמע בשעת הקול קאמרי דלא שמע ששמוהו שאמר איני מקבל מכם:

מתרין בו. לאו התראה גמורה כשארי עבירות שאין לוקין אלא בהתראה דהא התראת עדים בעי (כלומר וכאן אביו ואמו מתרין בו משמע) ועוד זו ספק התראה היא אם עובר או לא שהרי אינו עובר מיד בפניהם אלא לאחר זמן בסתר אלא מוכיחין אותו דבעינן ויסרו אותו שלא ירגיל וה"ק מוכיחין אותו בפני שנים כדין עדות דעלמא דבעינן עדים שהוכיחו ועבר שאין אביו ואמו נאמנים עליו להרגו או להלקותו שנאמר לא יומתו אבות. על בנים וגי' וכשיש עדים בב"ד של ג' מלקין אותו:

זה הוה שלקה בפניכם. ואע"ג דמיבעי ליה זה ולא סומין דא"כ לכתוב בננו הוא דמשמע הוא שלקה בפניכם מאי בננו זה ש"מ תרתי:

גמ' כך אתה דורש בזקני ב"ד. שיהיו מנוקין ממום:

שנא' ויצאו זקניך ושפטיך ומדדו וגו'. דרשינן ויצאו פרט לחיגרים כדדרשינן הכא מוהוציאו אותו:

ואמרו. ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו ודרשינן ואמרו פרט לאלמים כו':

כשם שב"ד שלמין בצדק. שנאמר ואתה תחזה וגו' אנשי אמת וגו':

שלימין באיבריהן. שלא יהיה בהן מום:

ופריך ולא מתני' היא. הרי מפורש כן במתני' דתנן אינו נסקל כו' ול"ל דר' יוחנן:

שלא תאמר יעשה דין שני ראשון. ב"ד שני ילקוהו ולא ימיתנו ויהיה זה דין הראשון וכשיעבור שלישית ימיתנו בית דין השני שהרי לקה בפניהם לפיכך איצטרך דר"י לאשמועינן כל שמת אחד מן הב"ד הראשון קודם שנגמרה דינו לסקול שנית שוב אינו נהרג לעולם:

מתני' ואח"כ הקיף זקן התחתון פטור. כיון דאלו עביד השתא לאו בר סקילה הוא:

ואם משנגמר דינו כרת. הוי כגברא קטילא וחייב אפי' לאחר כמה שנים:

גמ' סוטה. שקינא לה בעלה ואמר לה אל תסתרי עם איש פלוני ועברה על דבריו ונסתרה והביאה לב"ד להשקותה מים מאררים אח"כ מחל לה על קינויו מחול:

ובן סורר ומורה. אף לאחר שהתרו בו וקלקל והלקוהו וחזר וקלקל אם רצו אביו ואמו למחול לו מוחלין שהכתוב תלה הדבר בהם:

וזקן ממרא ע"פ ב"ד. שרצו בית דינו למחול לו מחול:

ופריך סוטה ולא מתניתא היא. ואלו לא שותות ולא נוטלות כתובה כו' ושבעלה אינו רוצה להשקותה הרי שברצונו הדבר תליי:

ומשני סברי מימר. אי ממתני' ה"א דוקא עד שלא נכתבה המגילה הוא דיכול למחול אבל משנכתבה המגילה לא קמ"ל אפי' משנכתבה המגילה יכול למחול:

ובשלא כו'. והא דיכול למחול דוקא בשלא נמחקה המגילה אבל אם נמחקה המגילה אינו כן ואיני יכול למחול:

וצריך בן סורר ומורה. מאי קמ"ל שיכולים למחול ולאו מתני' היא שברצון אביו ואמו הדבר תלוי כדתנן היה אביו רוצה כו' אינו נעשה בן סורר ומורה:

ומשני סברין מימר כו'. אי ממתני' ה"א דוקא עד שלא עמד בדין הוא דיכולים למחול אבל משעמד בדין אע"ג דלא נגמר הדין אינן יכולים למחול קמ"ל ר' יאשיה כל שלא נגמר הדין יכולים למחול:

זקן ממרא. דיכול למחול לא אמרן אלא שלא להרגו הוא דמהני מחילתן אבל אם היה דיין בעירו אפי' מחלו לו בית דינו אין מחזירין אותו לשררותו:

וכשבאתי כו'. סיום דברי ר' יאשיה הן אלא שהפסיק הש"ס באמצע לפרש תחלת דבריו:

מה טעמון דב"ש. אמתני' דפ"ב דסוטה קאי דתנן התם מתו בעליהן עד שלא שתו בש"א נוטלות כתובה ולא שותות ובה"א לא שותות ולא נוטלות כתובה ואגב שיטפא דרישא דאלו לא שותות כו' מייתי לה הכא וקאמר מ"ט דב"ש דיכולה לומר הביאו לי בעלי ואני שותה דלא נסתרה מעיקרא אלא על סמך זה שידעה שאפשר לברר הדבר ע"י המים וכיון שאין העכבה ממנה נוטלת כתובתה:

החזירתה התורה לספיקה. כלומר הא מיהת השתא הדבר ספק ומספיקא לא מפקינן ממון מיד היורשים אע"ג דבעלמא אמרינן שטר העומד לגבות כגבוי דמי שאני הכא שספק ספיקא הוא ספק טהורה ספק טמאה ואת"ל טהורה שמא מוזמת ביעתותא דמיא ובזיונה היתה מודה ושוברת כתובתה:

ה"ג וספיקא לספיקא וספיקא לחודיה:

תמן תנינן. כתובות פ"ט:

הפוגמת כתובתה. כגון שהיתה כתובתה אלף זוז ואמר לה התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא התקבלתי אלא מנה לא תפרע השאר אלא בשבועה שהנפרע מחבירו אינו מדקדק לשום לב על כל מה שפרעו וזו הואיל ונפרעה במקצת אפשר שנפרעה הכל ורמו רבנן שבועה עלה כי היכי דתידוק. לא הפוחתת. כתובתה כגון שכתוב בה מאתים זוז והוא אומר התקבלת כולה והיא אומרת לא התקבלתי כלום אבל אמת הוא שהתנה שלא ליתן לי בכתובתי אלא מנה נפרעת שלא בשבועה:

פוגמת בא משא ומתן. ביניהם שמודה היא שנטלה ממנו מקצת אמרינן דפרע דייק דמיפרע לא דויק ואימר שקיבלה כולה לכך צריכה שבועה אבל בפותחת שאומרת שלא היה דבר ביניהם אחר כתיבת השטר שהרי אומרת שלא קיבלה כלום הלכך נפרעת שלא בשבועה:

ר"י בעי. מי אמרינן כי היכי דבעד אחד שמעיד שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה אף בעד אחד שמעיד שהיא פחותה לא תיפרע הפחת אלא בשבועה או דלמא פחותה אינה צריכה שבועה:

א"ר יוסי. לא דמיין בשלמא עד אחד מעיד שהיא פרועה אינו מכחיש העדים החתומים על השטר שמודה שהשטר אמת אלא שפרע אבל עד אחד מעידה שהיא פחותה א"צ שבועה דה"ל. כעד אחד המכחיש שנים שהרי השנים החתומים על השטר מעידין שאינה פחותה ואין דבריו של אחד במקום שנים:

ונפרעים מאדם שלא בפניו. בתמיה הא קיי"ל אין חבין לאדם אלא בפניו:

תיפתר. תפרש בשטר שנפרעין ממנו רבית והפרעון הוא לטובת המלוה וזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו:

ופריך וב"ד גובין רבית. בתמיה:

תיפתר שערב לו. חבירו עבורו נגד העכו"ם שילוה לו ומחוייב הערב לשלם להעכו"ם הריבית קמ"ל שלא יפרע הערב אלא בשבועה ואיירי בשקיבל העכו"ם להפרע מן החייב תחלה דאל"כ עכו"ם בתר ערבא אזיל ואסור לעשות דה"ל כאלו הלוה הערב לחבירו בריבית:

ה"ג תני יורש שפגם אביו שטר חובו. שהיה לאביו שט"ח על אחרים ואמר שנפרע מקצתו ומת הבן גובה מותר החוב שלא בשבועה אין צריך שישבע שיודע בבירור שלא נפרע השאר:

שלא פיקדנו אבא. בשעת מיתה ושלא אמר לנו אבא כשהיה בריא ששטר זה כולו פרוע א"נ שלא פקדנו ע"י אחרים ושלא אמר לנו בעצמו:

ושלא מצאנו. שובר על שטר בין שטרותיו של אבא:

הא אם נמצא. שובר על שטר זה ה"ז בחזקת פרוע והוא שיהיה השטר מינח בין שטרותיו הקרועים:

ר' הושעיה. פריך:

מתניתא. הך ברייתא אתיא כב"ש דתנן סוטה פ"ד מתו בעליהן עד שלא שתו שאינן יכולין לשתות עוד דכתיב והביא הבעל את אשתו בש"א נוטלות כתובה ולא שותות ובה"א לא נוטלות כתובה ולא שותות וטעמא דב"ה כיון שאלו היה בעלה חי היתה צריכה שבועה ועכשיו שאינה יכולה לישבע אין לה כתובה יורש נמי אינו נוטל בלא שבועה וב"ש סברי כל שאינה יכולה לישבע נוטלת בלא שבועה כיון שהשטר מסייעה ויורש שאינו יכול לישבע כיון שהשטר מסייעו נוטל כפי טענתו בלא שבועה:

תמן טעמא דב"ש. הא תמן טעמא דב"ש הביאו בעלי ואני שותה ואין העכבה ממנה ולא דמיא ליורש שהעכבה ממנו א"כ אף כב"ש לא אתיא אלא ודאי בשבועה דאורייתא הוא דאמרינן אם אינו יכול לישבע אין לו כלום:

ברם הכא. אבל כאן דמדאורייתא אפי' האב גובה בלא שבועה אלא מתקנת חכמים חייב שבועה בו תיקנו חכמים שבועה אבל הבן כיון שאינו יכול לישבע העמידוהו על דין תורה ונוטל בלא שבועה א"כ הך ברייתא כב"ה נמי אתיא:

נתחייב אביו. ע"פ ב"ד שישבע קודם שיגבה תביעתו ומת אין הבן גובה כלום:

דלא כן. דאל"כ מה אנן אומרים שיגבה הבן בלא שבועה קשיא וכי אדם מוריש לבניו ממון שאינו יכול לגבותו אלא בשבועה:

הכין איתאמרת. כאן נאמר הפוגם שטרו בב"ד ומת אין הבן גובה כלום שזה כאלו נתחייב אביו שבועה בב"ד:

ר"ח. פריך בשביל שהלך שני פסיעות מן החוץ למקום הב"ד מפסיד ממון בנו אלו פגמו חוץ לב"ד אמרת בנו גובה שהעמידו הדבר על דין תורה אף בפגמו בב"ד אין להפסיד לבנו והא דאמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו כשמת לוה בחיי המלוה דמשעה שמת הלוה איתחייב ליה שבועה שאין נפרעים מנכסי יתומים אלא בשבועה אבל היכא שנתחייב שבועה ע"י ב"ד בנו נוטל בלא שבועה:

מתני' נידון על שם סופו. בגמרא מפרש:

הנאה להן. שאינן מוסיפין לחטוא:

הנאה לעולם. שקטה כל הארץ. דע להם. שהיו מוסיפיה זכיות:

ודע לעולם. שהיו מגינים על דורן מוכיחין אותך:

יין ושינה לרשעים. כל זמן ששותים וישנים אין חוטאין ואין מריעים לבריות:

לצדיקים רע להם. שאינן עוסקין בתורה:

ורע לעולם. שכשהן מתבטלין פורענות בא לעולם:

פיזור. שנפרדין זה מזה ואין יכולים להועץ ולסייע זה את זה:

שקט לצדיקים כו'. שיש להם פנאי ומנוחה לעסוק בתורה:

גמ' לגמר. לכלות נכסי אביו ואמו והוא מבקש בשר ויין שהורגל בהן:

ובלבד יין. שגורם רוב שינה. לרשעים הנייה להם ולעולם ולצדיקים רע להם אבל מעט יין שאינו גורם רוב שינה רע לרשעים וטוב לצדיקים כי מעט יין ומעט שינה על ידיהן דעתו של אדם צלולה לקיים מחשבתו לרשע רע ולצדיק טוב:

ישנים הם. הצדיקים מעט כדי שתהא דעתם מיושבת עליהן ולא הזכיר מעט יין שאינו הכרחי שיש מי שאינו שותה יין כלל ודעתו צלולה יותר אבל מעט שינה הוא הכרחי והמונעו מבלבל דעתו:

מתני' הבא במחתרת. שאמרה תורה יהרג:

נידון על שם סופו. דהא לא קטיל ומקטיל שסופו להרוג את בעל הבית אם יעמוד נגדו להציל את שלו:

אם יש לו דמים. אם אינו ראוי ליהרג כגון האב הבא במחתרת על הבן שידוע שרחמי האב מרובים על הבן ואם יעמוד הבן נגד האב אין בדעת האב להורגו:

חייב. האב לשלם החבית כשאר מזיק:

אם אין לו דמים. כגון שאר כל אדם שניתן רשות לבעל הבית להורגו פטור מלשלם שחיוב מיתה ותשלומין באין כאחד וקיי"ל אין אדם מת ומשלם והאי אע"פ שניצל ממיתה פטור מתשלומין דקיי"ל חייבי מיתות ע"י אדם שוגגים כגון שלא התרו בהן או שא"צ התראה אין משלמין ממון שעם המיתה אע"פ שאין נהרגין:

גמ' אם יקום כו'. וכי תעלה על דעתך שיהא זה מהלך בשוק וזה נהרג על ידו אלא מהו על משענתו על בוריו שחזר לבריאותו דסד"א כל שחזר למקצת בריאותו פטור קמ"ל דוקא כשחזר לבוריו כבראשונה ואח"כ מת הוא דנקה המכה אבל אם לא חזר לבריאותו אמרינן מחמת המכה מת וחייב המכה:

וכי עליו לבדו החמה זורחת. כלומר אין לפרש דה"ק אם בא במחתרת ביום בעת שהשמש זורחת דמים לו שזה ודאי לא בא להרוג את בעל הבית שהדבר ידוע ביום ימצא עוזרים דא"כ מאי אם זרחה השמש עליו וכי עליו לבדו זרחה כו' אלא אם ידוע לך שהוא כשמש שהיא שלום לכל באי עולם אף הוא אם יעמוד כנגדו לא יהרגנו בין שבא במחתרת ביום או בלילה אם הרגו בעה"ב נהרג עליו:

פעמים כו'. כלומר למה נקיט קרא השמש לפי שהבא במחתרת ספק אם לגנוב בא אם להרוג בא קמ"ל קרא אם ברור לך הדבר שלגנוב ממון בא ולא להרוג אסור להרגו ואם הדבר ספק לך כיון שכן דרך שפעמים שהוא בא להרוג נהרג הבא במחתרת ואין לו דמים:

מכאן אתה דן לפיקוח נפש. שספיקו דוחה שאר מצות שבתורה:

ה"ג מה שפיכת דמים מיוחדת שהיא מטמאה את הארץ ומסלקת את השכינה. דכתיב ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה וגו' ולא תטמא את הארץ אשר אני שוכן בתוכה וגו':

ודוחין בה את הספק. שזה ספק אפ"ה מותר להרגו כ"ש פיקוח נפש דוחה שאר מצות שבתורה:

חוץ למחתרת. שכבר לקח הגניבה בידו ויצא לו מבית אסור להרגו שאין כאן חזקה:

אפילו חוץ למחתרת כו'. אם הבעה"ב רואה הגנב וגניבתו בידו עומד כנגדו ומוסר נפשו להצילה וזה עומד עליו להרגו לפיכך אין לו דמים ואם הרגו בעה"ב אינו נהרג:

אין ההורגו נהרג. אע"ג דמחתרת דוקא הוא דכתיב אפ"ה אם הרגו חוץ למחתרת אינו נהרג:

כי יחם לבבו. כי היכא דגואל הדם אם הרגו לרוצח אע"פ שאין דינו למיתה אפ"ה אינו נהרג שחמימות לבו הרגו וזה גרם הרעה לעצמו אף זה כן:

כל. שיבא במחתרת עלי אני הורגו חוץ מחנניה בן שילא שאני יודע בו שלא בא ליקח ממני אלא לצורך מזונותיו ולא להרוג דקים לי בגוויה דמרחם עלי כמרחם אב על הבן. מכיון דאיתחזק לבו לעשות דבר זה לבוא עליו במחתרת א"כ אין זה חנניה בן שילא כלומר יצא מחזקתו ואמרינן שלהרגו בא:

מתני' ואלו שמצילין אותם מן העבירה:

בנפשן. שניתן רשות לכל אדם להרגן כדי להצילן מן העבירה מייתי ליה הכא דהוי דומיא דמחתרת שנהרג מפני שהוא רודף:

הרודף אחר חבירו להרגו. דכתיב בנערה המאורסה כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה מקיש רוצח לנערה המאורסה מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו אף רוצח ניתן להצילו בנפשו ונערה המאורסה נפקא לן מדכתיב צעקה נערה המאורסה ואין מושיע לה הא יש לה מושיע חייב להושיעה בכל דבר שיכול להצילה:

ואחר הזכור. נפקא לן מדכתיב ולנער לא תעשה דבר חסר ה"א זה זכר וה"ה כל חייבי כריתות מיתות ב"ד שבעריות שמצילין [אותן] בנפשן דומיא דנערה המאורסה:

אבל הרודף אחר בהמה. אע"פ שדומה לעריות:

והמחלל את השבות והעובד עכו"ם. אע"פ ששניהם כופרים בעיקר:

אין מצילין אותן בנפשן. וכ"ש שאר חייבי כריתות ומיתות ב"ד שאינן של עריות שאין מצילן [אותם] בנפשם ואין מותר להרגן אלא בב"ד חוץ מרוצח דגלי ביה קרא:

גמ' בין בבית בין בשדה. כלומר לא תאמר בנערה המאורסה כתיב כי בשדה מצאה דוקא בשדה מושיעין לה ומצילן אותה בנפשו אבל בעיר לא קמ"ל דבין בבית בין בשדה מצילין בנפשו ולא דיבר הכתוב אלא בהווה:

ה"ג ואחד הרודף אחר כל העריות שבתורה וכ"ה בתוספתא. ותנא דמתני' הכי סבירא ליה מדלא מינן סתמא אסתמא ותני הני וה"ה לכל העריות:

אלמנה לכה"ג. כה"ג הרודף אחר אלמנה לאנסה אע"ג שיש שם פגם דמשוי לה חללה בביאתו אין מצילין אותה בנפשו דחייבי לאוין וכ"ש קייבי עשה לא ניתנו להציל בנפשם:

נעשה המעשה. כבר נעבדה העבירה:

אין מצילין. דהא איפגמה לה וקרא אפגימה קפיד מדגלי בהני ולא בשאר עבירות:

אם יש שם מושיעים. ע"י דבר אחר בלא הריגה אין הורגה אותו ברדיפתו שהרי כשישיגוה יהי לה מושיע:

אם אמרה. למצילין הרודפין אחריו הניחו לו ואל תרדפו אחריו שלא יהרגנה קודם שתשיגוהו אע"ג דאנוסה היא ומיראה הוא דקאמרה הכי אין מצילין אותה בנפשו. שאם ירדפוהו להצילה שלא יפגמנה נמצאו יבואו לידי ש"ד שע"י רדיפתן יהרגנה:

פשיטא. לן דבר זה רוצח שרדף אחר חבירו להרגו ושיבר או היזק כלים של אחרים ברדיפתו חייב לשלם אע"ג דקיי"ל כל המת אינו משלם וכדתנן לעיל בפרקין הכא שאני דמיתה לזה ותשלומין לזה ולא מיפטר מתשלומין דהאי משום חיוב מיתה דמחייב אאידך:

היה. הנרדף משבר כלים עד שיגיע לעיר וימצאו לו מושיעים פליגי בה ר"ז ור"ה:

חד אמר נותן דמים. שאין מצילין את עצמו בממון חבירו:

אינו נותן דמים. דהשתא חבירו מחוייב להצילו בגופו מדאורייתא כ"ש בממונו:

רודף שנעשה נרדף. שהפך הנרדף לרדוף הרודף וכבר נחלש הרודף שאינו יכול לעשות דבר לנרדף מהו להציל הרודף בנפשו של הנרדף מי אמרינן לא גרע מגואל הדם דכתיב ביה כי יחם לבבו ומותר להרוג הרוצח ואין אדם שימחה על ידו ה"ה ה"נ או דלמא שאני הכא שלא נעשה מעשה הלכך ניתן להצילו:

ה"ג גדול שרדפו קטן מהו להציל הגדול בנפשו של קטן. מי אמרינן רודף צריך התראה וקטן לאו בר קבולי התראה הוא הלכך אין מצילין או דלמא רודף א"צ התראה דלא ניתנה התראה אלא לב"ד וכיון שכן ל"ש גדול ול"ש קטן מצילין בנפשו:

יצא ראשו. באשה המקשה לילד ומסוכנת תנן ברישא החיה פושטת ידה וחותכו ומוציאתו לאיברים דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן להורגו ולהציל את אמו אבל יצא ראשו אין נוגעין בו ואין להרגו דה"ל כילוד:

שאין דוחין נפש מפני נפש. וא"ת מעשה דשבע בן בכרי הנה ראשו מושלך אליך דדחו נפש מפני נפש. החם משום דאפי' לא מסרוה היה נהרג בעיר כשיתפשנה יואב והן נהרגין עמו אבל אם היה הוא ניצל אע"פ שהן נהרגין לא היו רשאין למסרו כדי להציל עצמן א"נ משום דמורד במלכות הוי כן מפורש בתוספתא (דתמורה) [סוף פ"ז דתרומות] ש"מ מיהת ממתני' אע"ג דקטן זה רודף דאמו הוא אפ"ה אסור להרגו ואיפשטא בעיין דקטן רודף אין מצילין בנפשו:

שנייא היא תמן. שאני התם שאין אנו יודעים מי הוא הרודף אם האם מעכבתו שלא יצא או הוא בדחיפתו לצאת הורג את אמו הלכך אין נוגעין ק"ו. ההולך לעבוד עכו"ם מצילין אותו בנפשו. דקסבר עונשין מן הדין והכא איכא ק"ו דהשתא מפני פגם כבוד הדיוט ניתן להצילו בנפשו כ"ש שמצילין בנפשו מפני כבוד חי העולמים ברוך הוא לעד ולעולמי עולמים:

הדרן עלך פרק בן סורר ומורה.