אלו הן הנשרפין הכא על אשה ובתה. על אשה שכבר נשא בתה דהיינו חמותו:

ובת כהן. וכן בת כהן שזנתה היא בשרפה אבל בועלה בחנק:

יש בכלל אשה ובתה. כלומר באשה ובתה כתיב שרפה בהדיא ואיש (כי) [אשר] יקח את אשה ואת אמה וגו' באש ישרופו ומיניה ילפינן כולהו הנך נמי דאיתנהו בשרפה:

בתו. מאנוסתו דלאו בת אשתו היא דנחייב עליה משום בת אשתו דהא לאו בת אשתו היא:

בת בתו ובת בנו. שהיו לו מאנוסתו:

בת אשתו. בין שהיא בתו בין שהיא חרגתו:

ה"ג ובת בנה חמותו ואם חמותו ואם חמיו וכ"ה בבבלי. וחמותו אע"ג דתני ליה ברישא בהדיא הבא על אשה שנשא בתה ולא מדרשא אתיא איידי דתני בהך כללא אם חמותו ואם חמיו דאתיין מדרשא תני נמי אגב רהיטא חמותו בהדייהו:

גמ' תמן תנינן. יבמות ר"פ נושאין:

נושאין על האנוסה ועל המפותה. האונס והמפתה על הנשואה חייב:

כיני מתני' כן הוא פירושא דמתני' נושאין אחר האנוסה ואחר המפותה. דעל האנוסה משמע שעדיין היא אצלו ונושא אחד מקרובותיה עליה וזה ודאי אסור אלא הכוונה אחר שאנם או שפתה אשה ועכשיו אינה עמו מותר לישא בתה או אחת מקרובותיה:

דרך נישואין שנו. הא דתנן האונס והמפתה על הנשואה חייב לאו דוקא שעכשיו נשואה לו אלא אפילו. נשא אשה ומתה או גירשה ואחר כך אנס אמה חייב הואיל והיתה בתה נשואה לו מעיקרא:

דתנינן תמן. חולין פרק או"ב:

שחטה ואת בת בתה. לא עבד איסורא:

ואח"כ בו ביום שחט את בתה של הראשונה נמצא בשחיטה זו עבד תרי איסורא משום אותה ואת בנה דהיינו הראשונה והשלישית ושנייה ושלישית ה"ל בנה ואותה דחייב עליה נמי משום אותו ואת בנו:

סופג את הארבעים. דחד לאו וחדא התראה וחד מעשה הוא:

סופג שמנים. אע"ג דשם אחד הן מ"מ תרי איסורי נינהו אותו ואת בנו ובנו ואותו:

ותמן תנינן. כריתות פרק אמרו לו:

חייב עליה. פעמים משום חמותו ואם חמותו ואם חמיו כגון שהיה נשוי את בתה ואת בת בתה מבתה האחרת ואת בת בנה:

שלשתן שם אחר הן. בחד קרא ובחד לאו כתיבי הלכך אין חילוק חטאת ביניהם ש"מ ריב"ן סובר אע"ג דשם אחד הן הואיל והם שני איסורים חייב שלשה:

ה"נ ריב"פ בשם ר"י מודה סומכוס בראשונה אשכח כו'. וה"פ ברישא דהך דאו"ב תנן שחט שני בניה ואח"כ שחטה סופג ארבעים וקאמר ריב"פ ברישא לא פליג סומכוס דשם אחד הן אבל סיפא דשני שמות הן או"ב ובנו ואותו פליג נמצא סומכוס וריב"ן לא אמרו דבר אחד דהתם שם אחד הן:

אשכח תני. מצא ברייתא דתניא בה דאף ברישא פליג סומכוס דתניא בתוספתא פרק או"ב שחט חמשה בניה ואח"כ שחטה סומכוס אומר משום ר"מ חייב משום חמשה לאוין:

מה אשה ובתה ובת בתה כשני לאוין. דכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח:

ה"ג אף אשה ובת בתה ובת בנה בשני לאוין. אע"ג דבלאו אחד נאמרו אפילו הכי חייב עליהן שני לאוין ואשה ובתה ובת בתה אם נשא לבת בתה הרי האשה היא אם תמותו:

כתיב ערות אשה ובתה לא תגלה. ל"ג וכ"ה ביבמות:

בכולהון. בכל העריות הכתובות בפרשת קדושים כגון גבי כלתו דודתו זכר ובהמה כתיב ואיש אשר ישכב כו':

ובה. באשה ואמה כתיב איש אשר יקח את אשה ואת אמה:

ללמד. לכך כתיב בה לשון לקיחה ללמד שאינו חייב על השנייה אפילו בא עליה באונס אלא א"כ הראשונה נשואה לו בקידושין אבל אם בא על הראשונה באונס שנייה מותרת לו:

או אינו מתחייב על השנייה אא"כ גם היא לקוחה לו בקידושין דהא גם גבי שנייה כתיב כי יקח:

ומשני למדנו. הא קיי"ל אין קידושין תופסין בעריות דהשנייה ערוה היא לו אלא ודאי בנישואי הראשונה איירי קרא:

ופריך והא כתיב לא יקח איש את אשת אביו. הרי אפילו בעריות נקט לשון לקיחה אע"ג דאין להן קידושין:

ומשני בא להודיעך. דאינו חייב על אשת אב אא"כ היתה מותרת לו עד שלא נשאה לאביו א"נ קמ"ל אע"פ שהיתה מותרת לו קודם נישואי אביו אפ"ה אסורה לו עתה אפילו לאחר מיתת אביו:

ה"ג והכתיב ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא. ואשת אחיו בכרת וכתיב בה כי יקח:

ותובן. כמו ואיבעית אימא כלומר ועוד איכא לאשכוחי ליקוחין באשת אחיו ע"י ייבום:

ותובן לאחד מיתת אחותה. ועוד כיון דשייך ליקוחין באחות אשתו לאחר מיתת אשתו נקט בה לשון קיחה:

ומשני שלא תאמר קין. והבל איך נשאו אחותם ומתרץ קרא זהו מתחסד שעשה המקום עם בריותיו והתיר להן אחותם כדי שיבנה העולם וכיון שאז בהיתר נשאן שייך בהו לשון קיחה:

אמרתי עולם חסד יבנה. כלומר ע"ז נאמר עולם חסד יבנה:

והכתיב אלמנה כו' לא יקח. לר"ע פריך דסובר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין:

שאם קידשה. כה"ג להאלמנה קידושין תופסין בה אע"ג דבשאר חייבי לאוין אין קידושין תופסין פסולי כהונה קידושין תופסין:

עד כדון. מקרא לא שמעינן אלא בת בתו מאשתו הנשואה דכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח ומשמע בין שילדתו לך בין שילדתו לאיש אחר והאי קרא בנשואין איירי כדילפינן בסמוך בגז"ש דזמה:

בת בתו מן. אנוסתו מנין שאסורה לו:

ומשני כתיב ערות בת בנך וגו':

מה אנן קיימין. במאי איירי הך קרא אי בנישואין הא כתיב את בת בנה וגו' ובת בנו אף בת אשתו היא:

בתו. מאנוסתו מנין דבקרא דערות בת בנך דאוקימנא באונסין לא כתיבה בתו:

לא כ"ש על בתו. ואין זה עונש מן הדין אלא גילוי מילתא בעלמא הוא דהא בת בתו מקורבה דבתו אתיא:

ה"ג שרפה מנא ליה. מנ"ל בת בתו מן אנוסתו שהוא בשרפה:

מה ת"ל איש. דהמ"ל ובת כהן:

אלא להביא כו'. וה"ק ובת איש מאנוסתו שאינה בת אשתו כי תחל לזנות את אביה כלומר שזנתה עם אביה באש תשרף:

שמע כולהון. כל השנויים במשנתינו שהן בשרפה יליף מהאי קרא בגז"ש וכיון דאיכא גז"ש אין לחלק בהן בשום דבר וכיון דמפורש בחמותו דבעינן דרך נישואין ה"ה בכלהו:

ערות אשה ובתה לא תגלה. את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה שארה הנה זמה היא:

מה למטה שלשה דורות. בתה ובת בנה ובת בתה:

אף למעלה שלשה דורות. חמותו ואם חמותו ואם חמיו אסורות:

מה למטה. בתה ובת בתה בלא תעשה דכתיב לא תקח:

ה"ג מה למעלן דרך נישואין אף למטן דרך נישואין מה למעלן בשרפה אף למטן בשרפה וכ"ה ביבמות. וה"פ מה חמותו אינה אלא דרך נישואין כדאמרינן לעיל דכתיב בה קיחה שאינו חייב עד שהראשונה זקוקה לו א"נ דרך אונסין לא מיקריא חמותו אף למטן אשה ובתה דוקא דרך נישואין וה"ה בת בתה ובת בנה ומה למעלן חמותו בשרפה דכתיב איש אשר יקח את אשה ואת אמה באש ישרופו אותו ואתהן אף בת בתה ובת בנה בשרפה:

מה למטן עשה בת זכר כבת נקבה. בת בנה ובת בתה שוין א"נ מה למטן בת בנו ובת בתו אסורין כבת בנה ובת בתה:

ה"ג אף למעלן נעשה אם זכר כאם נקבה וכ"ה ביבמות. וה"פ אף למעלה נעשה אם חמיו כאם חמותו א"נ נעשה אם אמו כאם אמה:

ה"ג וכר"מ דר"מ אומר גז"ש כמקום שבאת דור שלמעלה מנין שהוא בשרפה וכרבנן דאינון אמרין גז"ש כאמור בה דור שלישי שלמעלה מנין שהוא בלא תעשה ובין כרבנן ובין כר"מ דור שלישי שלמטן מנין שהוא בשרפה וה"פ לר"מ דאמר דון מינה ומינה פי' אחר דגלי קרא ללמוד חד מחבריה כל הדברים הנאמרים בו ילפינן ממנו א"כ אם חמותו דילפינן מבת בתה מנין שהיא בשרפה דהא למטה לא כתיב אלא לא תעשה אע"ג דלמעלה בחמותו כתיב שרפה אינו כלום דהא אמרינן דון מינה ומינה ושוה דור שלישי למעלה לשלמטה בכל עניניו. ולרבנן דאמרי דון מינה ואוקי באתרה לא ילפינן בגז"ש אלא עיקר הענין אבל דברים היכולים ללמוד בלמד מיניה וביה לא מפקינן משום גז"ש קשיא דור שלישי שלמעלה מנין שהוא בל"ת דומיא דדור שלישי שלמטה אדרבא נימא שאינה אלא בשרפה דומיא דחמותו האמורה למעלה. ובין לר"מ ובין לרבנן קשיא דור שלישי למטה מנין שהוא בשרפה לר"מ קשיא הא למטה לא כתיב שרפה ודור שלישי למעלה נמי מלמטה ילפינן שהוא בל"ת אבל לא בשרפה דהא דיינינן מינה ומינה ולרבנן דור שלישי שלמטה שאמור בה ל"ת ליכא למילף שרפה מדור שלישי שלמעלה:

מכיון. דאייתר לן זמה זמה לגז"ש כאלו נכתב בכל אחד את כל האמור בזה ובזה כלומר כאלו נכתב שרפה ול"ת למעלה ולמטה:

עוד הוא כו'. לא איצטרך למילף לא תעשה למעלה מלמטה דאית לן אזהרה אחרת לכל זנות דכתיב אל תחלל וגו' דה"ל אזהרה למעלה ולמטה דהכל מכלל הבת קאתי:

למה לי נן אמרין כו'. ביבמות מפורש דקאי אהא דאמר לקמן בעון קומי ר"א הבא על אשה כו' כמה חטאות הוא חייב ופשיט שאינו חייב אלא אחת וקשיא לר' חגיי למה לית אנן אומרים שחייב שתים אע"ג דבת בתה ובת בנה בלאו אחד נאמרו מ"מ בתה ובת בתה שני לאוין הן דכתיב בערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח וה"ג בתך לא תגלה בת בתך לא תקח:

א"ל. א"כ ה"ל לקרא למימר ערות אשה ובתה לא תגלה ואת בת בנה ואת בת בתה לא תגלה ערותן והיינו אומרים שיש לאו בכל אחת בפני עצמה אבל השתא דכתיב לא תגלה ולא תקח אמרינן דלא את. קרא לחלקן אלא ללמד דבעינן שתהא הראשונה דרך נישואין אבל באונסין לא:

ה"ג ר' אבהו ר' לעזר בשם ר' הושעיא שני לאוין כו' חולקין כריתות וכ"ה ביבמות. וה"פ שני דברים שנאמרו בשני לאוין וכרת אחת ועשאן בהעלם אחד חייב עליהן שני חטאות כאלו הן שתי כריתות:

מאי טעמא. כלומר מנ"ל:

וכתיב איש אשר ירקח כמוהו. ואשר יתן ממנו על זר ונכרת הרי כרת אחד לשניהן ותנן ריש כריתות שלשים ושש כריתות אם עשאן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת וקחשיב מפטם וסך לשנים ש"מ הלאוין מחלקין:

בעון קומי ר"א. שאלו לפני ר"א:

ה"ג הבא על אשה שנשא בתה ובת בתה ובת בנה חייב עליה משום אשה ובתה ובת בתה ובת בנה. שלש חטאות. או דלמא כולן שם אחד הן אשה ובתה:

כולהון משום זמה. הכתוב עשאן לכולן אחת דכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה שארה הנה זמה היא ללמד שכולן זמה אחת הן ואם עבר על כולן בביאה אחת וכאיבעיא דידהו אינו חייב אלא אחת:

מ"ט דר"י. קאי אהא דתנן ר"פ נושאין מותר אדם באנוסת אביו ר"י אוסר באנוסת אביו וקאמר מ"ט דר"י דכתיב לא יקח כו':

זו אנוסתו. וה"ג כנף שראה אביו לא יגלה:

מה מקיימון רבנן כנף. כלומר ורבנן ולא יגלה כנף אביו מאי דרשי ביה:

ומשני תמן אמרין. בבבל אמרו טעמא דרבנן ה"ג ולא ידעון מן מה שמועה זו. וה"פ ולא ידעו מי הוא בעל השמועה הלזו והכי אמרו כנף הסמוכה לאביו ואיזהו זו אשת האב:

ה"ג כנף הסמוכה לאביו וכ"ה ביבמות:

ופריך ולא כך. ואלו לא נאמר לא יגלה כנף אביו מי לא היה חייב עליה משום אשת אב וקרא ל"ל:

להתרייה. שאם התרו העדים למי שבא על אשת אביו משום אשת אביו או משום כנף אביו הוי התראה וחייב עליה מלקות:

מודה ר"י במכות. הבא על אנוסת או מפותת אביו שאינו לוקה:

מודה ר"י בקרבן. אם בא עליה בשוגג שאינו מביא קרבן:

ה"ג מודה ר"י בשאר כל העונשים שהוא פטור. שאין עליו לא כרת ולא מיתת ב"ד א"נ ה"ג בשאר כל האנוסים שהוא פטור וכן עיקר וה"ק דוקא באנוסת אביו הוא דאסור אבל באנוסת אחיו או שאר קרובים מותר:

שאם קידשה. לאנוסת אביו שתופסין בה קדושין שאינה אלא מחייבי לאוין וצריכה הימנו גט:

מהו שיהא. הילד ממזר כר"י. הבא על אנוסת אביו והוליד ממנה מהו שיהא הולד ממזר לר"י דסמיך ללא יגלה כתיב לא יבא ממזר או לא:

לא יבא פצוע דכא כו' הפסיק הענין. בין לא יגלה כנף אביו ובין לא יבא ממזר להודיעך דמכנף אביו דהיינו אנוסת אביו לא הוו ממזר:

ופריך ויפסיק כו'. נימא נמי מאשת אביו לא הוי ממזר דלא יבא פצוע דכא הפסיק בין אשת אביו ובין לא יבא ממזר וס"פ החולץ אריב"ח לד"ה ילפינן מסמיכת אשת אביו ללא יבא ממזר דמאשת אב הוי ממזר:

ה"ג א"ל אשת אב בכלל כל העריות היתה. דכתיב ונכרתו הנפשות העושות ויצאה אשת אב מן הכלל דכתיב לא יקח איש את אשת אביו וסמוך ליה לא יבא ממזר ומפני שיש לדרוש בדבר דללמד על הכלל כולו יצא לא חיישינן להפסק דידיה:

ופריך ותצא אנוסה כו'. אחר שאמרת לדרוש סמוכים אשת אב לממזר שה"ל דבר היוצא מן הכלל נימא אנוסה ה"ל דבר היוצא מן הכלל ללמד על הכלל שבכולם אנוסה אסורה כנשואה וממילא נדרוש נמי אשת אב דה"ל ממזר וכן מאנוסתו הוי ממזר א"נ קשיא ליה א"כ נאסור אנוסה בשאר עריות ולעיל אמרינן מודה ר"י בשאר כל העריות:

ה"ג א"ל אשת אב בכלל כו'. וה"פ א"ל בשלמא אשת אב נשואה היתה בכלל כל העריות דכתיב בסוף פרשת העריות ונכרתו הנפשות העושות וכלל כל העריות בכרת זה ה"ל שפיר דבר היוצא מן הכלל אבל לענין אונסים מעולם לא נכללו כל העריות דליהוי אנוסת אביו יוצא מן הכלל:

ופריך ותצא אשת אבות למד על אנוסתו. הא אשת אב ממש ודאי הוי בכלל ואנוסת אביו נמי אשת אביו היא אלא שאין חייבין עליה מיתה כנשואה מ"מ נדרוש סמוכים דליהוי ממזר מאנוסת אביו:

א"ל אם אשת אב היא אינה אנוסה. כלומר אין אנוסה בכלל אשת. אב דאנוסתו מיקרי ולא אשתו ושני שמות הן ואין לדון אנוסה בדבר שהיה בכלל שלא נכללו מעולם:

מתני' ככש עליו. אחז ראשו של חבירו ותקפו בתוך המים ולא יכול להרים ראש:

שיסה. גירה:

השיך שאחז את הנחש בידו והוליכו והגיע שיני הנחש לגוף חבירו:

ר"י מחייב. פלוגתייהו דר"י ורבנן מפרש בגמרא:

גמ' ה"ג כתיב ואם בכלי ברזל הכהו וימות רוצח הוא מות יומת הרוצח ואם באבן כו':

אינו אומר לא שימות בו. כדאמר באבן ועץ ולא שלא ימות בו דנשמע מיניה בברזל החמיר הכתוב אלא ודאי הא קמ"ל שאין בברזל דבר שלא יהא בו כדי להמית דאפילו מחט או מזלג קטן יש בו כדי להמית שאם מקימה נגד הושט ונוקב בו הרי הוא מת ממנו אבל באבן ובעץ בעינן שיהא בו כדי להמית ואם לאו פטור:

כיוונו כנגד הסוס. העמידו במכוון כנגד המקום שיעבור שם הסוס במרוצתו או מכוון כנגד המקום שיעביר שם החץ או הרומח או שהעמידו בצינה ומת מחמת צינה חייב דה"ל כאלו הוא הרגו ודוקא כשכבר התחיל הסוס לרוץ ונזרק החץ והרומח והעמידו במקום צנה אבל אם לא התחיל עדיין הסוס לרוץ ולא זרק עדיין החץ והרומח ולא הגיע הצנה עדין אל המקוה אשר העמידו שם אלא שסופן לבא פטור שלא היה ההורג מזומן להריגה וגרמה הוא ואין דינו מסור לב"ד אלא לשמים:

וירדו עליו גשמים והרגוהו. דוקא שמת מחמת גשמים שכבר התחילו לירד שההורג מזומן אבל פרע עליו מעזיבה וזה היה ישן. ונכנסה שם הצנה פטור שההורג בא לאחר זמן:

פתק. כמו פתח שמעביר הדבר הסותם את האמה שלא יעברו המים דרך המקום ההוא וע"י פתיחתו באו המים עליו ושטפוהו חייב ואיירי בשהניחו סמוך לשפת הים שמיד בכח הראשון באו עליו אבל בכח שני פטור:

מפני הארס הנתון בין הנקבים. קסבר ר"י ארס נחש בין שיניו הוא עומד והרי זה כתוחב סכין בבטנו דלאו גרמא הוא שהרי כלי משחיחו בידו לפיכך מכיש בסייף כדין רוצח והנחש פטור:

לעולם אין האדם. הממית נתון בין הנקבים שבשיניו אלא בנשיכתו הוא מקיאו וכשהשיכו זה לא היה בו כדי להמית וה"ל גרמא אע"פ שיודע שסופו להקיא מיהו לא מכחו מיית לפיכך נחש בסקילה כדין שור שהמית דכל בהמה וחיה כשור הן אלא שדיבר הכתיב בהוה והמכיש פטור:

מתני' בין באבן בין באגרוף. נקט הכי דבהך פרשה אם יקום וגו' דפליגי ביה ת"ק ור"נ כתיב באבן או באגרוף אבל בפרשת רוצח כתיב אבן או ברזל לכך נקט ברישא הכי:

ואמדוהו למיתה. אבל אמדוהו תחלה לחיים אפילו לרבנן פטור:

הקל ממה שהיה. וחזרו ואמדוהו לחיים:

שרגלים לדבר. ס"ד דר נחמיה היא הואיל ורגלים לדבר שלא מת מחמת מכה זו לכך פטור:

גמ' כיני מתני' הא דתנן שרגלים לדבר לאו ר"נ קאמר כדס"ד אלא רבנן קאמרי לכך חייב שרגלים לדבר שמת מחמת מכה זו שהרי מתחלה אמדוהו למיתה ואזלינן בתר רובא ור"נ קרא קדריש לפטרו כדמסיק:

רבנן. סברי לכך חייב לפי שהאומד הראשון שלאחר המכה היה שימות מן המכה וכן האומד האחרון שלאחר שהכביד דה"ל שני אומדנות למיתה והם רבים על האומד האמצעי שהיה לחיים לאחר שהיקל ואזלינן בתר רובא:

ר"נ אומר. אומד האמצעי עדין שביטל הראשון והאחרון לאו כלום שהרי כשאמדוהו מתחלה לחיים אם הכביד לאחר מכאן לאו כלום הוא ה"נ כן:

על משענתו. מתרגמינן על בורייה שנתרפא לגמרי ונשען על כחו:

וכי עלתה על דעתך. להרוג המכה כשהמוכה הולך בשוק דאיצטרך קרא למכתב ונקה המכה ממיתה:

אלא. אפילו אמדוהו מתחלה למיתה והיקל ממה שהיה והכביד לאחר מכאן ומת בא הכתוב ללמדך אם יקום והתהלך בחוץ ואמדוהו למשענת חייב אפילו הכביד לאחר מכאן ומת אפ"ה ונקה המכה:

מ"ט דרבנן. כלומר איך מפרשינן קרא דר"נ:

ולא ימות וגו'. בקרא כתיב ולא ימות ונפל למשכב אם יקום והתהלך בחוץ וגו' וקשיא ונפל למשכב ל"ל דהא כיון שלא מת פשיטא שנפל למשכב דאם גם למשכב לא נפל בריא הוא אלא ה"ק ולא ימות היינו שלא אמדוהו למיתה ונפל למשכב חייב בשבת דכתיב בסיפא רק שבתו יתן אבל אמדוהו למיתה שכבר נפטר משבת דקים ליה בדרבה מיניה אע"ג שנתרפא אח"כ ופטור ממיתה פטור נמי משבת דאמרינן משמיא הוא דרחימו עליה:

ופריך אם כשלא אמדוהו למיתה. אימא סיפא אם יקום וגו' ונקה המכה הא אם לא קם חייב מיתה אמאי הא מתחלה אמדוהו לחיים וכבר יצא מב"ד זכאי שוב אין חיוב מיתה חל עליו:

ומשני אלא בשאמדוהו למיתה. וה"ק אמדוהו למיתה ולא ימות שהיקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ונפל למשכב אם יקום כו' ונקה המכה אבל אם לא קם חייב מיתה אע"ג שהיקל בינתים וכרבנן:

ופריך אם בשאמדוהו למיתה. אימא סיפא רק שבתו יתן כו' הא אף שהיקל וחזר לבריאותו אין לו שבת דאיפטר ליה משעה ראשונה:

חידוש מקרא. גזירת הכתוב הוא אע"ג שיצא מב"ד זכאי שלא ליתן שבת אפ"ה כשהקיל חייב:

אומד של טעות היתה. לכך חייב שהרי נתברר עכשיו שהאומד הראשון היה בטעות שהרי נתרפא וה"ל כמאן דליתא:

מה נפק מביניהון. מאי בינייהו הא מיהת לדברי שניהם חייב בשבת:

היקל ממה שהיה כו'. כלומר לר"נ דפוטר איכא בינייהו למ"ד גזירת הכתוב הוא שיתן אם נתן לאחר האומד האמצעי שהיה לחיים מה שנתן נתן אבל לא נתן עד לאחר שהכביד ספק הוא אם יתן די"ל גזירת הכתוב הוא ליתן לפי מה שהוא עכשיו שהוא חי אבל הכביד ומת דפטור ממיתה מפני שהוא ספק אם מחמת המכה מת או לא אף משבת פטור דאין מוציאין מספק:

מ"ד אומד של טעות. ואם לא נתן עד אחר האומד האחרון ודאי לא יתן ואם נתן מיד אחר האומד האמצעי מהו שיחזור ויטול ממנו אחר האומד האחרון או דלמא מספיקא לא מפקינן ממונא:

מתני' מסייע לדין כו'. תניא כוותיה דריש לקיש ותניא כוותיה דריב"ח:

מונין משעה שיכביד. כלומר חיוב תשלומי שבת מתחיל משעה שהכביד החולי ועכשיו שמת פטור דקים ליה בדרבה מיניה ש"מ סובר האי תנא דאומד טעות היה דאי ס"ד חידוש מקרא הוא יהא חייב בשבת שכבר נתחייב משעה ראשונה כשאמדוהו לחיים:

מאימתי נמנין לו. לענין שבת משיכביד החולי ולפי אותו זמן אזלינן לענין תשלומי שבת:

לית כאן. משיכביד דלא אזלינן בתר אותו זמן בין למ"ד חידוש מקרא שיתן סמכינן על שעה שהיקל אע"ג שהכביד אח"כ וקסבר אם לא נתן אומרים לו שיתן ובין למ"ד אומד טעות היה לא אזלינן בתר אותו זמן אלא אחר זמן הראשון ואם נתן יטול לכך צריכין להגיה הברייתא משעה שיקל:

ה"ג לית כאן משעה שיכביד אלא שיקל וכ"ה בנזיר:

הדא אמרה. ברייתא זאת אומרת כמ"ד חידוש מקרא שיתן. וכל שאמדוהו לחיים פעם אחת נתחייב בשבת אפי' הכביד אח"כ:

ה"ג אין תימר אומד של טעות היתה אינו נותן שמא ימות. וה"פ כיון דאם הכביד מוציאין מידו לא אזלינן בתר מה שהקיל אא"כ הולך בשוק:

וצבת. כמו וצמת כלומר נתכווצו גידיו ואינו יכול לפשוט ולפתוח ידו לעשות בה מלאכה:

אמר אסייא. ואמר הרופא אם חותכים הגידים שנתכווצו חוזרת היד לקדמותא ומתרפאת:

מהו שיתן דמי היד. מי אמרינן כיון דסופו לחזור ע"י הרופא לא יהיב ליה דמי ידו או דלמא השתא מיהת אפחתיה:

נישמעינה מן הדא. תא שמע:

כי ינצו אנשים כו'. שני פרשיות כתיבו בתורה במזיק חבירו פרשת כי ינצו ופרשת כי יריבון וקשיא הא מצה ומריבה אחת היא למה כפל הענין בשינוי לשון:

אלא. בפרשת כי יריבון כתוב ריפוי ושבת ואיירי במתכוין ובפרשת כי ינצו כתיב נזק וצער ואיירי באינו מתכוין אלא שכיון להרוג את זה והרג את זה לכך שינה לשונו ללמדך ליתן את הכתוב במתכוין דהיינו ריפוי ושבת על שאינו מתכוין ונזק וצער הכתוב באינו מתכוין על מתכוין שגם הוא ישלם נזק. וצער:

ופריך ניחא. הניחא דאיצטריך לשנות לאשמועינן שחיוב האמור במתכוין חל גם על אינו מתכוין ואי לאו קרא יתירא ה"א דוקא מתכוין חייב ושאינו מתכוין פטור אלא שמה שהוא חייב בשאינו מתכוין שחל נמי על המתכוין לזה לא צריך קרא דהשתא שאינו מתכוין חייב המתכוין לא כ"ש א"כ קשיא לכתבו שני פרשיות בשאינו מתכוין ואין צריך לשנותן א"נ לכתוב בפרשת וכי ינצו כל הארבעה דברים נזק וצער ריפוי ושבת ול"ל פרשת וכי יריבון:

אלא כיני. אלא כן הוא קרא יתירא אתי לאשמועינן כהאי גוונא שקלקל ידו ואמר שאם יחתכנה תתרפא חייב לשלם דמי היד אפילו נתרפאה אחר כך לגמרי:

ה"ג ולמה יתן דמי היד כמה דאת אמר חידוש מקרא הוא שיתן דמי שבחו וכה חדוש מקרא הוא שיתן דמי היד. וה"פ מ"ט יתן דמי היד הא נתרפא לגמרי אח"כ וקאמר כי היכי דאמרינן באמדוהו למיתה והיקל והכביד ומת או אמדוהו לחיים ומת אע"ג דהשתא ראוי לפטרו אפ"ה גזירת הכתוב הוא כל שנתחייב פעם אחת אינו יוצא ממנו עד שישלם ה"נ גזירת הכתוב הוא כיון שנתחייב בדמי היד אע"ג שתרפא אח"כ חייב לשלם:

אמדוהו לחיים ומת. מי אמרינן כיון דחזינן דאומד טעות היה אע"ג שאין לחייבו מיתה כיון שכבר יצא מב"ד זכאי ממון אין לחייבו דלא יהא אלא חייבי מיתה שוגגין דפטורין כ"ש כאן או דלמא כיון שדרך החיים למות אמרינן שלא היה כאן אומד טעות אלא שמת בדרך הטבע ולא מחמת הכאה וחייב בתשלומין:

ופשיט מכיון דכתיב רק שבתו וגו'. ורקין מיעוטין הן ואתי רק דהכא למעט שלא יהא מיתה בתשלומין והיכא דמי בכה"ג דס"ד לחייבו מיתה כדהשתא ופטור מתשלומין קמ"ל היכא דאיכא לספוקי אם מחמת הכאה מת פטור ממיתה רק שבתו יתן וגו':

אמדוהו למיתה וחייה. מי אמרינן סמכינן על האומד הראשון ופטיר או דלמא כיון שאין דרך המתים להחיות אמרינן מסתמא אומד בטעות היה וחייב:

ופשיט מכיון דכתיב רק שבתו וגו' לא אתי רק אלא למעט היכא דאיכא לספוקי במיתה ותשלומין רק שבתו יתן ולא חיישינן לספק מיתה כלל:

מתני' נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם. היה אדם עומד אצל הבהמה ונתכוין להרוג בהמה והרג אדם פטור משום דכי אתרו ביה התראת ספק הוא אע"פ שקבל עליו התראה ואמר יודע אני שהוא בן בריא וע"מ כן אני עושה שאם אהרגנו אהיה חייב מיתה פטור דשמא לא יהרגנו:

לנפלים. אנפלים לא מחייב דכמאן דקטיל דמי:

ה"נ והיה בה כדי להמית על לבו ומת פטור. דתרתי בעינן שיתכוין למכת מיתה ושיכנו מכת מיתה דאם לא נתכוין למכת מיתה התראת ספק הוא דהתרו בו אל תזרוק שמא תלך על לבו:

ה"ג והלכה לה על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו פטור ר' שמעון אומר כו'. ארישא קאי דקאמר ת"ק נתכוין להרוג את הבהמה יהרג את האדם פטור הא נתכוין להרוג את האדם והרג אדם אחר חייב עלה קאמר ר"ש אפילו נתכוין להרוג את זה פטור דאי אסיפא דמלתא דת"ק קאי הל"ל ור"ש פוטר ולמה ליה למיהדר ולפרושי אפילו נתכוין כו' הא מפורש אמרו ת"ק לחיוב ומאי אפילו והאי דשבק ר"ש לסיפא בהדיא ומהדר אדוקיא דרישא דלא תימא ר"ש פוטר בכולהו ואפילו נתכוין להכות על מתניו והלכה לו על לבו:

גמ' חזקיה שאר. לר"ש דאמר נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור זרק אבן שיש בו כדי להמית ונתכוין להרוג את זה ולא נתכוין לשבור את הכלים והמית את זה וגם שיבר את הכלים מהו מי דמי לנתכוין להרוג את זה והרג את זה דפטיר או דלמא באדם הוא דחידש הכתוב שאם לא נתכוין לזה פטור אבל כלים חייב:

ולא היה בה כדי להמית. נמצא שאינו חייב מיתה וליכא למימר קים ליה בדרבה מיניה ומיבעיא ליה באת"ל בבעי' קמייתא דאיכא מיתה פטור מיבעיא לי היכא דליכא מיתה מהו מי הויא כחייבי מיתות שוגגין דפטורין מתשלומין כששניהן של אחד ה"נ אפילו מיתה לזה ותשלומין לזה אם לא נתכוין פטור או דלמא די לפטרו היכא דאיכא מיתה אבל היכא דליכא מיתה חייב בתשלומין של זה:

אר"ש. הנך תנאים של בית רבי תנו אפילו נתכוין להרוג את זה או את זה והרג את זה פטור עד שיאמר לפלוני אני מתכוין ואותו הרג:

ואתייא. הא דבית רבי כרבי נתן:

סיעה. חבורת בני אדם:

לאחד מכם אני מתכוין להרוג. ולא איכפת להו מינייהו אפ"ה פטור דה"ל כמתכוין להרוג את זה והרג את זה דפטור עד שיאמר לפלוני אני מתכוין:

מתני' שנתערב באחרים. בגמרא מפרש הנך אחרים מאן נינהו:

כונסין אותן לכיפה. ושם מאכילין אותן שעורים עד שתבקע כריסן:

נידונין בקלה. מאחר שנתערב ואי אתה מכיר מי המחוייב את החמורה ומי מחוייב את הקלה אי אתה רשאי למושכו למיתה החמורה שלא נתחייב בה אלא ידונו בקלה שישנה בכלל החמורה:

הנסקלין בנשרפין. אע"ג דרובן דהני נשרפין כדקתני נסקלין בנשרפין משמע חד נסקל שנתערב בנשרפין טובא אפ"ה לר"ש ידונו כולן בסקילה מפני שהשרפה חמורה:

ידונו בשרפה. דאזלינן בתר רובא ואפילו הוה איפכא חד מהנשרפין שנתערב בהרבה נסקלין ידונו בשרפה שהסקילה חמורה ואי אתה רשאי למושכה להחמיר עליו:

לא ניתנה. לארוסה בת כהן שזינתה וארוסה בת ישראל בסקילה ש"מ שריפה חמורה קסבר ארוסה בת ישראל יצאה מסקילה לשרפה:

לא ניתנה למגדף ולע"א. שפושטין ידן בעיקר וארוסה בת כהן בסקלה כבת ישראל ובת כהן דאפקה קרא שהיא בשרפה היינו נשואה דאלו בת ישראל בחנק וזו בשרפה:

בסייף. שחנק חמור:

וחכ"א בחנק. שסייף חמור:

גמ' שנתערב בכשרין. איירי מתני' וקמ"ל אפילו נתערבו שנים ואחד מהן חסיד שהכל יודעין שלא הרג אדם אפ"ה לא מחייבינן לאידך משום הך חזקה ובהא אפילו ר"י מודה והא דאר"י כונסין אותן לכיפה לא עלה קאי אלא חסורי מחסרא והכי קתני ושור שנגמר דינו ונתערב בשוורים אחרים (מעליון) סוקלין אותן דהא ע"כ כולן אסורים בהנאה ואין להבעלים הפסד בסקילתן הלכך סוקלין איתי כדי שיקויים מצות סקילה במחוייב בה ור"י פליג וסובר שא"צ לסוקלן שלא להטריח להב"ד אלא כונסין אותן לכיפה והם מתים ברעב:

ונתערב ברוצח שנגמר דינו. איירי מתני' רבנן סברי אין גומרין דינו של אדם אלא בפניו וכיון דאין מכירין אותו לא הויא בפניו הלכך כולן פטורין ור"י מיפטרינהו לגמרי נמי לא דרוצח נינהו וכבר נתקבלו העדיות ונשאו ונתנו בדבר הלכך כונסין אותן לכיפה:

בשור. שלא נגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים שנגמר דינן איירי מתני' וקמ"ל דלא אמרינן לסקול כולן כדי לקיים מצות סקילה במחוייב בה כיון דאם ידונו יהיו מותרים בהנאה נמצא שיש בזה הפסד להבעלים:

ופריך אם בשור. שנתערב בשוורים איירי מתני' אימא סיפא רי"א כונסין אותי לכיפה אמאי הא אין שום תועלת בדבר זה דאף באחד מהן לא מתקיים מצותו:

רש"א חמורה שרפה מסקילה כו'. הא ודאי לא צריך שמפורש כן מתני' אלא אגב שבא לפרש סיפא חנק והרג דטעם פלוגתייהו איזה מהן חמור מפרש נמי לרישא הא דקאמר שהשרפה חמורה היינו מסקילה אבל שניהם מודים שהשרפה חמורה משאר מיתות וכדתנן לעיל ר"פ ארבע מיתות:

מתני' מי שנתחייב שתי מיתות. כגון שעבר עברה קלה ונגמר דינו וחזר ועבר עברה חמורה סד"א כיון דנגמר דינו לעברה קלה האי גברא קטילא הוא קמ"ל:

עבר עברה שיש בה שתי מיתות. כגון חמותו והיא אשת איש:

יידון בחמורה. בשרפה מפני שהיא חמותו ולא כאשת איש שהיא בחנק:

יידון בזיקה הראשונה. באותו איסור שהוזקק תחלה להזהר ולפרוש ממנו הוא נדון אבל לא באסור הבא עליו אחרון אע"פ שהוא אחרון דקסבר ר' יוסי אין איסור חל על איסור אפילו חמור על הקל:

מתני' מי שלקה ושנה. שני פעמים על עברה שחייבים עליה כרת שכל חייבי כריתות לוקים דגברא בר קטלא הוא בידי שמים וקרובי הוא דלא מיקרב קטליה וכיון דקא מוותר ליה לנפשיה לעברה של כרת דקא עבדא לה אותה עברה עצמה פעם שלישית מקרבינן לקטליה עילוה:

לכיפה. מקום שיעור קומת האדם ולא יותר שאין לו מקום להתפשט לישן ומאכילין אותו תחלה לחם צר ומים לחץ עד שיוקטנו בני מעיו והדר מאכילין אותו שעורים שנופחות במעיו עד שכרסו נבקעת:

שלא בעדים. שלא בעדות שיהיה מחוייב עליה מיתה ומ"מ ידוע להב"ד שהדבר אמת שבודאי הרג אלא שהוכחשו העדים בבדיקות או שלא היתה שם התראה מספקת:

מכניסין אותו לכיפה. ודוקא הורג נפש שיש בקיומו הפסד לישובו של עולם אבל שאר מחוייבי מיתות ב"ד אין ממיתין אותו אלא בעדים והתראה:

ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ. תחלה ואח"כ מאכילים אותו שעורים עד שכרסו נבקעת והיינו רישא ומה שחסר זה גילה זה:

גמ' תמן. בבבל תנינן אמתני' חמותו ונעשית אשת איש. כגון נשא בת אלמנה ונאסרה אמה משום חמותו אר"כ נשאת ונאסרה עליו משום אשת איש נדון בחמורה בשרפה דהיא קדמה אע"ג דאיסור מוסיף הוא שמתחלה אסורה לזה ומותרת לכל העולם נעשית אשת איש איתוסף האי שם עלה לגבי כ"ע ומגו דחייל עלייהו חייל נמי לגבי דהאי אפ"ה נידון בחמותו דבמיתות עסקינן ואי אתה יכל להמיתו בשתי מיתות והואיל ושתיהן עליו ידון בחמורה אבל אם היתה אשת איש ונעשית חמותו הואיל כשנשא בתה כבר היתה אסורה עליו משום אשת איש לא חייל איסור חמותו אאיסור אשת איש ואינו נדון אלא בחנק:

בא על חמותו. והיא לו חמותו וכלתו מהו:

היך עבידא. היכי דמי:

ה"ג גבר נסב איתתא ברתא דאחוה ודאימיה ונסב ברתא דאחתא דאיתתיה ונסבא סבתא לבריה אתא על סבתא חייב עליה משום חמתו ואם חמיו ואם חמותו וכלתו חמותו וכלתו באחת מה אמר בה ר"י כו'. וה"פ ראבי לקח אשה שהיא בת אחיה ובת אמו כגון שבא שמעון על אמו והוליד ממנה בת שהיא בתו ואחותו וכשלקח ראובן בת שמעון נמצא סבתא היא אם חמיו וחמותו בבת אחת ואח"כ לקח בת אחות אשתו מגו דמתפר באם חמיו שהיא אם אביה של זו נאסר גם באם אמה דהויא ליה אם חמותו והיינו איסור כולל אבל איסור מוסיף לא הוי דהא לא ניתוסף איסור על הסבתה בנישואין אלו ולא מיקרי מוסיף אא"כ ניתוסף איסורא על האיסור וכשנשאה הסבתא לבריה מגו דאיתוסף בה איסורא לגבי אחין של בעלה איתוסף נמי בה איסור כלתו וכשבא אח"כ ראובן על הזקנה נמצא שבא על חמותו ואם חמיו ואם חמיתו וכלתו ומיבעיא ליה ר' יוסי דאמר ידון בזיקה הראשונה וקסבר אין איסור חל על איסור מי פליג גם באישור מוסיף כגון חמותו וכלתו אי דלמא מודה דחייב שתים כחומר בקל וכה"ג איכא למיבעיא לר' יוסי אי ס"ל אפילו איסור כולל כגון חמותו ואם חמותו כדפרישית או דלמא מודה בזה דחייב שתים:

שני איסורים כאחת כלומר איסור בת אחת. כגון חמותו ואם חמיו ששניהם אלו חלים כאחת כדפרישית מיבעיא לן מיפליג ר' יוסי או לא:

אמרין. אמרו כמו דמיבעיא לכו לר' יוסי כך מיבעיא לן לר' ישמעאל:

ה"ג דתני בשם ר' ישמעאל זינתה ונתחללה ונתגרשה ונתאלמנה ואח"כ בא עליה אינו חייב אלא אחת נתאלמנה ונתגרשה באחת מה אמר בה ר"י. וה"פ מיבעיא לן אם נתאלמנה תחלה ואח"כ נתגרשה דהוה ליה איסור מוסיף דאלמנה אסורה לכהן גדול ומותרת לכהן הדיוט נתגרשה ניתוסף בה איסור שאסורה גם לכהן הדיוט מי מודה בה ר"י דחייב או דלמא פליג נמי בהא:

חומר בקל. כגון נתאלמנה מן האירוסין וזינתה דמעיקרא לא היתה אסורה לכה"ג אלא בלאו והשתא שנבעלה אסורה לכה"ג באיסור עשה חל נמי עליה איסור זונה בכולל או לא:

שני איסורים כאחת. איסור בת אחת כגון אשה שנתגרשה ע"מ שתבעל לפלוני שהוא מחייבי לאוין נמצא גיטה וזנותה באין כאחת א"נ שבא עליה חלל שנעשית זונה וחללה כאחת מהו מי מודה ר' ישמעאל באיסור בת אחת שחייב שתים או דלמא פליג נמי בהא:

גמ' במפנים עדיו כו'. בא לתרוצי מתני' דלא תקשי כיון דליכא עדות מנא ידעינן וקאמר בשהעדים מבפנים איירי מתני' שאינו רואה את העדים ואין להרוג אדם בב"ד אא"כ רואה את העדים חוץ ממסית כדתנן לעיל ס"פ ארבע מיתות וכיון שהדבר ברור מכניסין אותו לכיפה:

בשאינו יכול לקבל התראה. כגון שהוא אלם ואינו יכול לומר יודע אני שהעושה כן חייב מיתה ועל מנת כן אני עושה פטור ממיתת ב"ד ואפי' הרכין בראשו לאו כלום הוא דבעינן שיאמר בפיו אבל ב"ד מכניסין אותו לכיפה:

מתני' הקסווה והמקלל בקוסס. בגמרא מפרש:

פוגעין בהם. קנאים המקנאים קנאות ה' צבאות הורגין אותו בשעה שרואין המעשה והוא שתהיה ארמית בת ארמי ובפני עשרה מישראל:

פוגעין. ממיתין כמו לך ופגע בו. פרחי כהונה. בחורים שמתחיל שער זקנם לפרוח בהם:

בגיזרין. בקעיות של עצים:

ר"ע אומר בחנק. בגמרא מפרש במאי פליגי:

גמ' קוסטא. שם כלי:

כלי של בית המקדש היה. וה"ק כהן הגונב כלי שרת פרחי כהונה מפצעין את מוחו:

כגון. הנך מוכרי נפות או אומה שכך שמה וכן נראה בירושלמי נדרים [פ"א ה"ב]:

דמקללין. זה לזה ואומרין יככך הקוסם הזה ולקונך כלומר בוראך שקנאך שקונה עבדיו בדין:

זה שהוא כו'. מפרש מאי קנאה למקום בביאה זו יותר משאר ביאות האסורות אדרבה אין איסור זה מפורש בתורה ואמר שיש בה הפסד בכבוד המקום שזה מעמיד אויבים למקום שהבן הנולד ממנה הולך אחריה. מאי ראה. קרא משמע דאריה ממש ולא ראיית שכלית:

ראה מעשה. כדאמרינן לקמן פרק חלק שתפס זמרי את כזבי והביאה אצל משה ואמר זו אסורה או מותרת וא"ת אסורה בת יתרו מי היתר לך נתעלמה ממנו הלכה ונזכר פנחס בהלכה שאמר משה ברדתו מהר סיני בועל ארמית קנאין פוגעין בו:

תני. קנאי הפוגע בבועל ארמית אף שאינו חייב מיתה על רציחה זו מ"מ הוא עושה שלא כרצון חכמים:

ופריך ופנחס שלא ברצון חכמים. היה עושה בתמיה:

ביקשו חכמים שבדור לנדות פנחס על הריגה זו אילולי שקפצה רוח הקדש והכריז והיתה לו וגו' תחת קנאתו וידעו שברצון ה' עשה:

מ"ט דר"ע דאמר זר ששימש בחנק. ה"ג נאמר כאן והזר הקרב יומת ונאמר להלן והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת מ"ט דרבנן נאמר כאן והזר הקרב יומת ונאמר להלן כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות ור"ע מוטב שילמוד כו'. וה"פ ר"ע סובר נביא שהדיח בחנק ויליף יומת יומת בגז"ש מה להלן בחנק אף כאן בחנק ורבנן ילפי יומת מכל הקרב כו' מה להלן בידי שמים דבמאתים וחמשים איש דקרח השרופים כתיב אף כאן בידי שמים וניחא להו לחכמים למילף עונשי עבודה מהדדי ובבבלי אמרינן דנין הדיוט מהדיוט ואין דנין הדיוט מנביא ור"ע ניחא ליה למילף יומת מיומת ולא יומת מימות אע"פ דקדשים מחולין הוא והדיוט מנביא אינו דכיון דהדיח אין לך הדיוט גדול מזה:

הדרן עלך פרק הנשרפין