מתני' מפנין. אם צריך למקומן להושיב שם אורחים להסב בסעודה או תלמידים לדרשה ולא חיישינן לטרחא דשבת:

מפנין תרומה טהורה. דחזיא לבהמת כהן אבל תרומה טמאה לא דאפילו לבהמת כהן לא חזיא בשבת דאע"ג דבחול חזיא לשרפה וליתנה לפני כלבו בשבת ובי"ט לא חזיא דזו היא ביעורה מן העולם או להסק או לבהמה ואין מבערין תרומה טמאה וקדשים טמאין ביו"ט כדתנן ואין מדליקין בשמן שרפה ביו"ט ואוקימנא טעמא לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט:

לוף. מין קטניות שאינו ראוי חי אפילו לבהמה:

לעורבין. כגון העשירים שמגדלים עורבים לגדולה:

גמ' כמה הוא שיעור הקופות. עד כמה תהא מחזקת הקופה:

דתנינן תמן. בשקלים פ"ג:

בג' קופות של ג' ג' סאין היו תורמין. ה"ה כאן קופות דמפנין בהן בשל ג' סאין איירי:

תמן תנינן. בריש פ' המוציא:

כמה הוא שיעור הכוסות. כוס הנזכר במתני' כמה הוא שיעורו:

ישנן רביעית יין איטלקי. דלכל כוס סגי ברובע רביעית יין כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית דכל תמרא דלא דרי על תלת מיא לאו חמרא הוא ה"ה כוס דמתני' בכוס של רובע רביעית איירי:

מהו לפנות מן האוצר כסדר הזה. בד' או ה' קופות והא דתנן במתני' אבל לא את האוצר היינו שלא יגמור לפנות את האוצר משום דאתי לאשוויי גומות:

אבל עושה הוא שביל ברגליו. שמפנה לכאן ולכאן דרך הליכתו דלא הוה טלטול:

במדומע. חולין בתרומה טהורה. דחזי לכהן מיהת:

ובאותו שיש בו כדי להעלות. פליג אהא דמשני דברייתא דמטלטלין איירי בתרומה טהורה וכו' אלא מוקי לברייתא דמטלטלין באותו שיש בו כדי להעלות שהתרומה בטלה בחולין ואף על גב שצריך להעלות מתוכו כפי התרומה שנפלה בה מטלטלין וברייתא דאין מטלטל איירי בשאין בה כדי להעלות ותרווייהו בתרומה טמאה שנדמעת איירי:

מאן תנא מטלטלין. בשיש בו כדי להעלות דהא מ"מ אסור להעלות דמתקן הוא בשבת:

דתנינן. בפ"ה דתרומות:

סאה שנפלה היא סאה שעלתה. וכמאן דמונחת לבדה היא ולא מתקן מידי:

ה"ז תרומה למחר. דבשבת אסור לתקן טבל ודאי לכך אומר מע"ש ואע"ג דלא חל שם תרומה עד למחר לא הוה כמתקן בשבת:

ואין אדם עומד בשבת וכו'. דאמירה דידיה ה"ל כמתקן ואע"ג דאסור לאכלו בשבת נמצא שלא תיקן בשבת כלום אפ"ה אסור דמיחזי כמתקן:

אין אדם עומד מערב שבת וכו'. דכיון דלא הוה תרומה אלא בשבת ה"ל כמתקן בשבת:

מתניתא. דטבול יום פ"ד:

לגין. כעין כד של עץ:

ומילאוהו מן החבית. שיש בה מעשר טבל היינו מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו דהוא במיתה בעודו טבל ואפילו לכהנים אסור:

ה"ג אם אמר ה"ז תרומת מעשר משתחשך ה"ז תרומת מעשר אם אמר ה"ז עירוב לא אמר כלום. וה"פ ה"ז תרומת מעשר משתחשך כדי שיעריב שמשו של לגין ולא יפסול התרומה דאם היתה תרומה חלה מבעוד יום היתה נפסלת בטבול יום:

הרי זה עירוב לא אמר כלום. לפי שאין עירוב קונה אלא בסעודה הראויה מבעוד יום וזה אינו ראוי עד שיעריב השמש שמעינן מיהת דאם אמר בע"ש שתהא תרומה בשבת דהוה תרומה דאס"ד דאינו תרומה למה קאמר דאם אמר ה"ז עירוב לא אמר כלום לפלוג ולתני בדידיה אם אמר כן בע"ש שתהא תרומה מבערב שאינו תרומה ועוד מדסיפא בשבת רישא נמי בשבת איירי ואפ"ה הוה תרומה וקשיא לרבי יוסי ברבי בון:

ומשני פתר לה לשעבר. מתני' איירי בדיעבד שאמר הרי זה תרומה למחר ואז מהני בדיעבד ורבי יוסי לא קאמר אלא דלכתחילה לא יעמוד אדם בערב שבת ויאמר הרי זה תרומה למחר:

והתני ר"ח. במתניתין אומר הרי זה תרומה וכן אומר הרי זה עירוב ואומר לכתחלה הוא דמשמע:

אית לך מימר לשעבר. וכי אפשר לפרש אומר לשון דיעבד:

חזר בו רבי יוסי ברבי בון. מהא דמוקי למתני' בלשעבר:

מאי כדון. אלא איך מפרש למתני' דלא תקשי ליה:

מכבר לשאפרישנה. שאומ' מערב שבת תרומה תהיה מעכשיו מע"ש לכשיפרישנה בשבת והיינו בתרומת מעשר של דמאי וכגון שהיו כהן או עני למודים לאכול אצלו שמותר להפריש בשבת כדתנן בדמאי ונמצא שהיה מתוקן מע"ש ואין נרא' כמתקן בשבת:

ופריך הגע עצמך. אמור בעצמך אם היתה תרומה ודאי שהכהן הוא שמפריש התרומת מעשר ואיך הוא אומר דהא אסור להפרישה בשבת נמצא שלא הועיל כלום באמירה:

ומשני מכבר לכשאוכלנה. הכהן אומר מעכשיו תהא תרומה לכשאוכלנה בשבת:

הגע עצמך שהיתה תרומה טמאה. דלא חזיא למידי ואסור לאוכלה וגם להפרישה אסור:

ומשני משכבר לכשאניחנה בזוית. שיאכל תחל' ויניח התרומת מעשר בצד הזוית האחר שכן מותר לעשות ואומר שמעכשיו תהא תרומה לכשיניחנה בזוית:

ה"ג הדא אמרה טבל שיש עליו תנאי מותר לטלטלו. וה"פ דתרומה טמאה אסור לטלטלה דלא חזי למידי בשבת אלא ה"ק טבל שיש בו תרומה טמאה מותר לטלטלו וצריכין לומר דהטבל יכול לתקנו בשבת דאל"כ אף שנאמר שהוא טבל אסור לטלטלו וע"כ איירי כשהתנה עליו בע"ש:

כיצד הוא עושה. לתקנו בשבת דהא מ"מ אסור לטלטל תרומה טמאה ואיך מפרישה:

נותן עיניו. במקצת הטבל שיהא מעשר ואוכל השאר:

חצב. עשב שמשתרש בעומק כנגדו ואין שרשיו מתפשטין ובו תיחם יהושע את הארץ לישראל:

נעמיות. בנות היענה:

יטלטלו הזמורות. ראוי הוא להיות לו פילין ולהאכילן:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן:

אם בשיש לו מאותו המין. בביתו כגון שיש לו עורבים בביתו וגם שאר בני אדם מגדלין אותן ודאי דמותר לכ"ע את הלוף:

אלא כי פליגי ת"ק ורשב"ג. בימי שאין לו מאותו המין. דבטלה דעתו אצל כל אדם:

לא אתיא. הא דמתיר במתני' לפנות מפני ביטול בה"מ אלא כר"ח:

חמת גרר. שם מקום:

בררו לכם. במחשבה בעלמא:

ואתם מותרין לטלטל למחר. ש"מ דמותר לטלטל מוקצ' לצורך בה"מ:

שנייא הוא. שאני הכא דאבנים כשחישבו לישב עליהן ה"ל ככסא ולפיכך מותר לטלטלן אבל האוצר שאינו ראוי לשום דבר אפשר דאסור:

מתני' זרדין. מין קנים הן שמזרדים כשהן רכים ואוכלים אותם:

ואם לאו אין מטלטלין אותם. משום דסחמייהו דהני להסקה קיימי בעינן בהו הזמנה:

כופין סל לפני האפרוחים. אשמועינן דכלי ניטל לדבר שאינו ניטל בשבת ובגמרא מפרש לה:

שברחה. מן הבי':

דוחין. בידי':

מדדין עגלים. אוחזו בצוארו ובצדדיו וגוררו ומסייעו ומנענע לו ברגליו:

ואשה מדדה את בנה. אוחזתו בזרועיו מאחוריו ומסייעתו והוא מניע רגליו והולך:

שנוטל אחת ומניח אחת. שהתינוק מניע את רגליו כשמניח אחת מגביה אחת:

אבל גורר אסור. מפני שנושאתו:

גמ' וקש לאו כמפוזר הוא. וכיון שכן א"צ לשום תיקון למאכל בהמה ואיך תני במתני' אם התקינן למאכל בהמה:

על מ"ד. לעיל בפ' כירה:

כל המיוחד לאיסור. כלי שמיוחד לצורך דבר איסור כגון מנורה אסור לטלטלו:

דתנינן. לקמן פ' נוטל:

האבן שע"פ החבית מטה על צדה והיא נופל'. אע"ג דאבן מיוחד לאיסור אפ"ה שרי לטלטלה כיון שלא ייחדו בפירוש לאיסור:

ה"ג פתר לה רב בשוכח. ששכח בין השמשות שלא מדעת שלא נעשה החבית בסיס לדבר האסור הלכך מותר לטלטל החבית כדי שיפול האבן:

עלו מאיליהן. על הסל אסור לטלטל הסל הרי שהסל מיוחד לאיסור דאל"כ אפי' בעודן עליו יהא מותר לטלטל ואפ"ה מותר לכפות הסל וקשיא למ"ד כל המיוחד לאיסור אסור ויותר נראה דה"ג ותני עלה עלו מאליהן מותר לטלטלו וקשיא למ"ד כל המיוחד לאיסור אסור:

במאוס. שהיה הסל מאוס הלכך מותר לטלטלו וליתנו לפני האפרוחים דה"ל כגרף של רעי וללישנא בתרא לכך מותר לטלטלו לאחר שירדו אם עלו מאיליהן:

אפי' סאה אפי' תרקב. אם עלו עליו אסור לטלטלו וכי אפשר לומר בסאה ותרקב שהן מאוסין הלא אפשר לנקותן בקל ועוד שהרי צריכין לנקותן להשתמש בהם:

מתני' מסעדין. מפרש בגמרא:

חכמה. מיילדת:

אין מילדין את הבהמה ביום טוב. דאיכא טירחא יתירא:

אבל מסעדין. אותה בי"ט:

ומילדין אשה בשבת. ואין צריך לומר שמסעדין וכ"ש ביום טוב:

וקושרים הטיבור. של ולד שהוא ארוך שאם לא יתקשר ויתכרך בשום דבר ויגביהו התינוק יצא מעיו:

גמ' ונופח לו בחוטמו. שנחיריו סתומין לו ברירין:

ונותן ידו למטה. מרחם הבהמה ומקבל הולד שלא יפול לארץ:

ושומט דדיה. של אמו ונותן לתוך פיו:

מרחמין. מאהבין את ולדה עליה:

גוש של מלח. חתיכה של מלח דכייב לה וזוכרת צער לידה ומרחמה את הולד אם רחקתו:

כיי דתנינן תמן. כי האי דתנן בר"ה פ"ב:

ולא זו בלבד. עדים שהולכין לעדות החדש שמחללין את השבת לבוא ולהעיד אלא אפי' החכמה שבאה ליילד מחללת את השבת:

עושין לחיה מדורה. להתחמ' בה אם נתקררה עושין מדורה לחיה אפילו בתקופת תמוז שהצינה מזקת לה:

מדורה. היסק גדול:

נפקא מיילדה. לישראלית בשבת:

אתת ושאלת לר'. אם מותר לחתוך הטבור או לא:

א"ל. רבי שתשאל למיילדת:

אמרה ליה לית כאן מיילדת. א"ל לך עשה כמו שנוהגין כאן שלא רצה לפסוק בפירוש כר' יוסי אם היה שם המנהג לאסור:

כיני מתניתא. כן צריכין לפרש למתני' וכל צרכי חיה עושין בשבת ולא כדתני וכל צרכי מילה עושין בשבת דבפרק דלקמן תני לה:

טומנין אותו בשמן. שהיא רפואה לחמם הולד:

ערבון לארץ. שמיד כשנולד קובר ממנו בארץ שאף האדם יקבר שם וזה הערבון:

הדרן עלך פרק מפנין