מתני' איזמל. למול את התינוק וקאי אמתני' דפרקין דלעיל דסליק מיניה וכל צרכי מילה עושין בשבת:

מגולה. בפני הכל ומשום חיבוב מצוה צריך לגלויי:

ובסכנה. שגזרו העכו"ם על המילה:

מכסהו. כדי שלא ירגישו:

ע"פ עדים. שיעידו שאיזמל של מצוה הוא מביא ולא יחשדוהו שמביא כלים אחרים תחת כנפיו אבל שלא בשעת הסכנה לא שרינן בעדים משום חיבובי מצוה:

לעשות ברזל. לצורך האיזמל:

כלל אר"ע וכו'. נחלק על ר"א במכשירי מצוה שאין דוחין הואיל ואפשר לעשות מע"ש:

מילה עצמה שאי אפשר לעשותה מע"ש. דזמנה ביום השמיני דוחה את השבת:

גמ' הוינן סברין מימר. סלקא אדעתין לומר דבכל מכשירי מצוה פליג ר"א וסובר דדוחין שבת:

ממה שצריך ר"א לדרוש גז"ש דביכורים ביכורים. דכתיב בשתי הלחם ביכורים ובעומר ביכורים לגז"ש דשתי הלחם דוחין שבת:

הדא אמרה וכו'. ש"מ דלאו בכל מכשירי מצוה פליג ר"א ואפילו באותן שדוחין הן עצמן אין מכשיריהן דוחין שבת חוץ ממילה דאל"כ גז"ש למה לי:

ופריך ולמה צריך ר"א לדרוש גז"ש דביכורין ביכורין. הא עיקר מצותה ודאי דדחי שבת דמ"ש שתי הלחם מכל קרבנות ציבור הקבועים להם זמן דדוחין שבת:

אלא ע"י שעיקר דוחה שבת. בלא גז"ש וכי אתי גז"ש לרבות מכשירין כגון שלא נאפו מע"ש שאופין אותו בשבת אע"ג דמלאכה דאורייתא היא מכשיריה דוחין את השבת אבל מכשירי מצות שהן שבות לד"ה דוחין את השבת:

לולב ומכשיריו דוחה את השבת. אע"ג דליכא קרא ש"מ דלכל א"ר אליעזר דמכשירין דוחין את השבת דאל"כ לולב מנ"ל שמכשיריו דוחין את השבת:

ומשני להביאו מראש הדקל. הא דמתיר מכשירי לולב היינו דוקא באיסורי דרבנן כגון להביא מראש הדקל דאינו אלא איסור שבות אבל באיסור דאורייתא לא:

ומשני להביאו מחוץ לתחום. הוא דדוחה שופר את השבת אבל באיסור דאורייתא לא:

ותני כן. ותניא נמי הכי דאיסור דאורייתא אינו דוחה:

אין מגרדין. השופר מבחוץ:

ולא מגרדין. מבפנים:

ולא מפרכין. העוקצין היוצאין ממנו:

א"ר יונה סלקה מתניתין. ליתא למתני' דמשמע דהלכה כר"ע דהא ר' הורה כר"א ל"א סלקה למתניתין דתני בה דר"א יליף מגז"ש דשתי הלחם מכשיריו דוחין את השבת דהא תני בשם ר"ח דאף לולב מכשיריו דוחין את השבת אפי' במלאכה דאורייתא ולפ"ז צ"ל דגרסי' בברייתא דתני בשם ר"א דמכשירי לולב דוחין שבת אפילו במלאכה ממש א"נ כיון דתני כן בשם ר"א דייק דאפי' במלאכה דאורייתא קאמר דאי בשבותי' אפי' רבנן מודו:

חבורה היתה מקשה. כלומר קשיא להו לבני הישיבה:

ומשני א"ר הושעיא וכו'. לא כך הוה מעשה שהורה ר' כר"א:

ר"י הגוזר. המל את התינוקות:

במבוי שאינו מפולש. הוה המעשה אלא שלא נשתתפו והתיר רבי להביא מבית למבוי וסברוהו דכר"א פסק רבי וליתא דלית כאן איסור כלל:

ופריך כהדא תנינן וכו'. וכי לא תנינן בכזה שאסו' לטלטל ואיך התיר רבי אם לא דכר"א ס"ל:

קיימתיה. הא דהתיר רבי בתינוק ובאיזמל ששבתו במבוי עצמה ולא בבית שבמבוי ולכך התיר רבי לטלטלו:

ופריך ואינו אסור לטלטלו. אפי' במבוי עצמה מצד זה לצד זה כיון שלא נשתתפו:

כמה דאתמר. כמו שאתה אומר בכלים ששבתו בחצר אף על גב דלא עירבו הבתים שבחצר יחד ואסור להוציא מבתים לחצר ומחצר לבתים אפילו הכי מטלטלין הכלים ששבתו בחצר בכל החצר:

ודכוותה וכו'. ובעו מיניה מי אמרינן כמו כן בכלים ששבתו במבוי שמטלטלין בכל המבוי או דלמא שאני חצר דיש לו ד' מחיצות משא"כ במבוי:

בשבת שאלון ליה. אינהו שאלו מר' יוסה כשהיו עסוקין במסכת שבת ולא השיב להם:

דלא הוה וכו'. שלא היה ר' יוסי משיב על כל דבר אלא במקומו הראוי לו ושאלה זו מקומה בעירובין:

כד אתו. ללמוד מס' עירובין:

ה"ג אמר לון וכו' בכל המבוי רב אמר וכו' וכ"ה בעירובין:

אין מטלטלין. כלים ששבתו במבוי שלא נשתתפו אלא בד' אמות:

רב כדעתיה. רב לשיטתו. ור"י לשיטתו:

ר"י. שהוא אומר דקורה לבד מתרת המבוי אפי' בלא שיתוף לכך קאר"י דכלים ששבתו במבוי מטלטלין בכל המבוי:

לאיזה דבר משתתפין במבוי. דהא בלא"ה מותרין לטלטל בכל המבוי:

כדי לעשות כל הרשויות אחת. שיהא מותר לטלטל במבוי ואף מן הכלים ששבתו בבית:

עושה לה חולה. שורות של בני אדם ומביאה דרך רה"ר דבני אדם כמחיצה דמיין:

הוה ליה עובדא. בא מעשה לידו ושכחו ולא הביאו איזמל של מילה:

שרא. ליה למיעבד חולה ופריך ולא כן תני וכו' שמא יאסר. ומותר לו להחמיר על עצמו ולמה איקפד רבי סימון:

הכין הוה עובדא. מתחלה שאל לרבי אמי ואסר ואח"כ שאל לרבי סימון:

ואיקפד רבי אמי. דאסור לשאול:

שמא יתיר. כיון דלא ידע דחכם אחר אוסרו וקי"ל חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר:

אנשון. שכחו מפתחות של בית המדרש הגדול להביאן מע"ש לבית שבחצר בה"מ:

אתון ושאלון ליה. לרבי ירמיה:

א"ל. כשתראו שהרבה בני אדם עוברים תעשו אותן שורה ותוכלו להביא המפתחות לשם:

חייליה דר"י. ראייתו של ר"י דהתיר לעשות חולה לדעת בני אדם העומדים שם מהא:

בין לדעת. שיודעים העומדים שם שהעמידום כדי שיעשו מחיצה:

הרי זה חולה. ומטלטלין על ידה:

דרך מנעלין. דרך מקומות הנעולים בלילה:

הוה ליה עובדא. היה מעשה לימול אצל רב ששעה בנו ושכחו ולא הביאו איזמל מע"ש:

מישחוק קונדיטין. לשחוק בשמי' ליתנן בתוך היין לא שכחת' ולהביא הסכין למצוה שכחתם:

אף הוא אינו מוציא לעשות חולה. בתמיה וכי אינו יכול למצוא אנשים לעשות חולה כדי להביא הסכין שר"א מתיר לעשות איסור דאוריי' אלא ודאי דאף חולה אסור לעשות לדעת הלכך מתיר ר"א להביאו מגולה ל"א ה"פ דדייק ממתניתין דאסור לעשות חולה דאל"כ למה מתיר רבי אליעזר להביאו מגולה ומשני שאם אומר וכו' דממתני' ליכא למידק שאף שאתה מתיר לו לעשות חולה מ"מ איצטריך לאשמועי' דמותר להביאו מגולה דלפעמים אינו מוציא לעשות חולה מה לעשות לעם:

שלא הביאו סכיניהם. לשחוט את הפסח בע"פ שחל להיות בשבת אם מותרים להניחו על גבי טלה שהוא מחמר כלאחר יד שאין דרך טלה לשאת משא ושרי מדאורייתא ובמקום מצוה דמעכב עשיית הפסח דחינן שבות זה או לא דחינן:

בני נביאים הן. והן מעצמן יעשו כפי הדין:

תוחבו בגיזתו. דהיינו בצמרו תחבו הסכין וגדי שחין לו צמר תחבו לו בין קרניו ואין זה משאוי שנאמר שעובר על שביתת בהמתו דלאו אורחי' לשאת בכה"ג:

נזכר הלכה. שכך שמע מרבותיו שמותר לעשות כן:

שאין לה בית אב. כלומר שלא קיבלה מרבותיו אינה תורה ואין לסמוך עליה לכן אמר שכך קיבלה מרבותיו ל"א כל תורה שאין לה עניין ודוגמא ממקום אחר אע"פ שהוא הל"מ קרוב להשתכח ולהכי אע"פ שהיה הדבר קבלה ביד הלל אפ"ה היה דורש מהיקש וגזרה שוה והראשון נ"ל:

תמן תנינן. בפרה פ"ב:

רכב עליה. על הפרה:

עבר בה נהר. אחז בזנב' ונסתייע בה כשעבר את הנהר:

קיפל עליה את המוסרה. האבל שקושר אותה בו קפלו ונתנו על גופה:

ה"ג נתן טליתו עליה פסולה. אבל קשרה במוסירה עשה לה סנדל בשביל שלא תחלוק פרש עליה מפני זבובים כשרה. וה"פ שנאמר בפרה אשר לא עלה עליה עול ונאמר בעגלה ערופה אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול מה עול האמור בעגלה עשה שאר עבודה פסולה כעול אף עול האמור בפרה עשה שאר עבודה פסולה כעול אבל לצרכה כשרה דלא הוה דומיא דעול:

הדא ילפא מההיא וכו'. כלומר פרה ילפי' מפסח ופסח מפרה:

הדא ילפ' מההיא. פרה ילפי' מפסח שאם תלה בפרה סכין לשחוט בה (בפרה) כשרה ולא מיקרי עול דה"ל לצרכה:

ההוא. פסח ילפינן מפרה שכל עבודה שהיא לשם קדשים כמו פרש טליתו עליה דלא מיקרי עול בפרה ה"ה דלא מיקרי עבודה בקדשי':

ופריך ויתיר להן ע"י חולה. היה לו להלל להתיר להן להביא הסכינים ע"י חולה דהיינו ע"י שורות בני אדם:

אלא כר' אמי. דאסר לעיל חולה שנעשית לדעת וקשיא לרבי סימון:

ומשני ואפי' תימר כרבי סימון. דמותר לעשות חולה אפילו לדעת והא דלא התיר להן הלל שאף דין זה שמותר לעשות חולה נעלם מהלל כשם שנעלם ממנו שמותר לתחוב בצמר ובין קרניו:

והלא אי אפשר וכו'. והלא א"א לב' שמיטו' שהן י"ד שנה שלא יחול בהן ע"פ בשבת וכיון שזמן קצר הוא איך נעלם ונשכח מכל ישראל דין זה דפסח דוחה שבת:

ומשני כדי ליתן גדולה להלל. שיודע מה שלא ידעו כולם ויהיה נשיא בישראל:

כך מכשירי שחיטה דוחין את השבת. דסבירא ליה לרבי אליעזר מכשירי מצוה דוחין את השבת:

אימורי ציבור. הקטר חלבים של קרבנות שבת יוכיח:

ה"ג אימורי ציבור יוכיחו שיכול לעשותן במוצאי שבת. וכ"ה במס' פסחים:

ודוחין את השבת כדתנן במתני' ר"פ אלו דברים דוחין את השבת וכו' הקטר חלבים:

ה"ג א"ל מה למכשירי שחיטה וכו'. וכ"ה בפסחים:

שכבר דחה שחיטה את השבת. כמצוותה וכיון שכבר ניתן שבת לדחות לא גזרו אח"כ על השבות הצריך:

שמא ימצא הזבח פסול. ולא יבא לשחוט:

ופריך גבי תינוק מאי אית לך. למה פליג ר"ע גבי תינוק למה לא ידחו מכשירין את השבת דהא לא שייך גביה פסול ומשני שמא יחלה התינוק קודם שימול נמצא שחילל שבת בעשיית המכשירין ולא קיים המצוה:

התיבון. הקשו לר"ע דאמר כל המכשירין שאינו יכול לעשותן מע"ש דוחין השבת אם נפל המזבח בשבת שלא היה יכול לבנותו מע"ש שהרי שלם היה למה אינו דוחה השבת כלומר שיהא מותר לבנותו בשבת:

ומשני מין מזבח וכו'. הרי מצינו שבונין המזבח בע"ש אם היה צריך לו הלכך אינו דוחה משא"כ י"ד שחל להיות בשבת א"א להקדימו או לאחרו הלכך עושין אותו בי"ט וכן מילה ביום השמיני:

ה"ג הגע עצמך שחל שביעי שלו בי"ד שחל להיות בשבת. וה"פ דקשיא ליה טמא מת שחל ז' שלו להיות בשבת שלא היה יכול להזות בע"ש ואפ"ה קאמר ר"ע שאינו דוחה השבת:

ומשני מין הזייה. בשאר טמאים ראויה מאתמול משא"כ בשחיטת פסח שזמנו קבוע ביום ההוא:

מתני' מוהלין. חותך את הערלה:

ופורעין. פריעת העור המכסה ראש הגיד:

ומוצצין. את הדם ואע"ג דהיא עשיית חבורה שאין הדם ניתק מחיבורו אלא ע"י המציצה:

אספלנית. תחבושת:

לועס בשיניו. דכמה דאפשר לשנויי משנינן:

לא טרף יין ושמן. כך היו עושין והיא רפואה שמערבין וטורפין בקערה יין ושמן יחד כדרך שטורפין בצים בקערה:

חלוק כעין כיס דחוק היו עושין ומלבישים את ראש הגיד עד העטרה וקושרים שם כדי שלא יחזור העור לכסות את הגיד:

לא התקין. לא הזמין:

כורך על אצבעו. דרך מלבוש לשנותו מדרך הוצאה בחול:

גמ' ואחת לציצים. שנשתיירו שלא חתך כל הערלה:

עד כדון כר"ע. הניחא לר"ע שהוא אמר כל לשונות שהן כפולין במקרא לרבוי אתיין דרשינן שפיר מימול ציצין ופריעה:

ה"ג כר"י וכו' התורה דברה כדרכה וכו'. אלא לר"י שהוא אומר לשונות כפולין לא דרשינן דדברה תורה כלשון בני אדם:

מנן ליה. מנא ליה ציצין ופריעה דמעכבין המילה:

למולות. לשון רבים שני מילות:

שצריך להטיף ממנו דם ברית. דדלמא ערלה כבוש' היא שהעור דבק בבשר וה"פ דקרא המל מי שהוא כבר נימול ימול שנית:

מכאן לישראל ערל שלא ימול. אחרים דה"ק המל מי שהוא בעצמו נימול ימול לאחרים:

ואצ"ל עכו"ם ערל. שלא ימול אחרים:

כל שכיוצא בך. שהם נימולים וישראלים הם ימולו אחרים:

וכותי. אע"פ שהוא נימול:

לשם הר גריזים. לשם דמות יונה הטמונה להם בראש הר גריזים לשם אותו דמות הם מוהלין:

עד שתצא נפשו. של המוהל:

מפני הסכנה. שלא יעשה כרות שפכה:

בימי בן כוזיבא. שמשכום עכו"ם באונס בכרך ביתר וגברה יד בן כוזיבא ונצחם ומלך על ישראל שתי שנים ומחצה וחזרו ומלו בימיו:

שצריך להטיף וכו'. דחיישינן שמא ערלה כבושה היא:

על שנתגייר מהול. כגון ערבי מהול דליכא שום ספק ערלה:

הלכה כדברי תלמיד. כרבי שמעון בן אלעזר אף על גב דרבי יהודה רבו פליג עליו בברייתא כדאיתא בבבלי בפרקין אתא עובדא וכו'. מעשה בא לפני רב בתינוק שנולד כשהוא מהול ושאלו מהו למול אותו בשבת:

ומר. ואמר מהא דתני מפני שהיא ערלה כבושה ולא תני חיישי' שהיא ערלה כבוש' משמע דודאי ערל הוא הלכך מחללין עליו את השבת דמילה ודאי בזמנה דוחה את השבת:

אין דוחין עליו את השבת. דספק ערל הוא ולפיכך צריך להטיף ממנו דם ברית:

ה"ג אתייליד ליה חד בר כי ממסמים ביה וכו'. וה"פ נולד לו בן כשהוא מהול וכשהתחיל למשמש בו להטיף ממנו דם ברית מת תחת ידו:

אמר רבי אבין. לא כך היה המעשה אלא שנעשה פצוע דכא מחמת הטפת דם ברית:

ונתענה. רב אדא עליו כדי שימות כיון שפסול לבא בקהל:

רבנן דקסרין אמרין כרות שפכה נעשה. מי שנכרת לו הגיד מן העטר' ולמעלה לצד הגוף שוב אינו מוליד:

נתערבו מלמטן. כגון שטרף יין ושמן מערב שבת ונתערבו מלמטן מהו שיערה עליהן בשבת יין ושמן או לא:

מתני' ומזלפין עליו. את החמין:

ספק. כגון ספק בן ח' חדשים דהוא כאבן בעלמא ואין מילתו דוחה שבת ספק בן ט':

רבי יהודה מתיר באנדרוגינוס. דאיתרבי מקרא כדמפרש בגמרא:

גמ' אנן תנינן. במתני' מרחיצין את הקטן דמשמע הרחצת כל גופו:

תניי דבית ר' תני מרחיצי' את המילה. דמשמע דוקא את המילה ולא שאר הגוף:

ע"כ את אומר וכו'. כלומר תדע דמרחיצין את הקטן תנן מדתני שמואל:

ה"ג א"ר יוסי כל שעה היה ר' זעירא אומר בשם ר' בא שא"ל תני מתני'. כשתחזיר על משנתך תתני במשנתינו מזלפין ע"ג מכה:

אם אומר וכו'. ואי ס"ד שמרחיצין את המילה תנן אבל לא כל גופו ל"ל למיתני כלל הא מילה נמי מכה היא ומאי איכא בין מכתו של גדול לשל קטן כי היכא דמתירין בשל גדול ה"ה נמי בשל קטן:

בהיותו כואב אין כתיב כאן. דהוה משמע כאב המילה לחוד:

מפקדים לחייתא. מצוים למילדות:

כל שיקויין. כל הרפואו' שאתם עושין לילד הנימול לאחר המילה בחול תעשו לו בשבת:

מפני הסכנה. שמניעת חמין סכנה היא לו:

ה"ג מפני הסכנה רבי יוסה בעי אם מפני הסכנה מחמין לו חמין ר"י בר' בון וכו'. וכ"ה לעיל פ' כירה וה"פ ר' יוסה פריך אם מפני הסכנה מתירין לו לרחוץ פשיטא דהא אפי' לכתחלה מותר לחמם לו חמין לחולה שיש בו סכנה:

בשם רבנן. שבבבל דמחמין לו חמין לתינוק ביום השלישי מפני הסכנה:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

אלונטית. בגד שמסתפגין בו:

לא יטול וכו'. שמא ישפכו עליו ונמצא רוחץ בחמין בשבת א"נ דאיירי כשאלונטית עדיין ע"ג מעיו ויש לחוש לסחיטה א"נ משום רפואה דאסור בשבת:

לית כאן אלא מותר. צריך לשנות בברייתא נוטל אדם עריבה וכו' דאפי' רוחץ בהן בשבת אין כאן איסור כיון דאינו רוחץ בהן כל גופו ולל"ב צ"ל דס"ל לריב"ל דליכא למיחש לסחיטה ולא מיחזי כרפואה:

תמן תנינן. בפ"ק דחגיגה:

הכל חייבין. במצות יראה כל זכורך שצריכין להתראות בעזרה ברגל:

חוץ מחש"ו. דלאו בני דעה נינהו ופטורין מן המצות:

וטומטום ואנדרוגינוס. דכתיב זכורך:

מה אמר בה ר' יהודה. באנדרוגינוס לעניין מצות ראייה כיון דשמעינן ליה דמחללין עליו את השבת א"כ מסתמא דלזכר ודאי משוית ליה מי מחייב במצות ראייה או לא:

נישמעינה מן הדא. כמו ת"ש:

אף הסומא אמתני' דחגיגה קאי ואמר אף הסומא פטור מן הראייה:

ולית בר נש וכו'. ואין אדם אומר אף אלא א"כ דהוא מודה בדברי הראשון ש"מ דר"י מודה דאנדרוגינוס פטור מן הראייה:

ופריך מחלפא וכו'. קשיא דר"י אדר"י. הכא אמר גבי מילה כל זכר לרבות אנדרוגינוס:

וכה וכו'. והכא גבי ראייה אומר זכורך למעט אנדרוגינוס:

ומשני ר"י ורבנן וכו'. ורבנן דרשי ערל דכתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה וגו' וקשיא זכר ל"ל לכתוב רחמנא ערל לחוד אלא ללמדך עד שיהא כולו זכר לאפוקי אנדרוגינוס ור"י דרש זכר לחוד משמע כולו זכר וערל ל"ל אלא ללמדך דאפי' מקצת ערל חייבין עליו כרת:

מתני' ושכח ומל של ערב שבת בשבת חייב. וכגון שקדם ומל של שבת בערב שבת דלא ניתנה שבת לדחות שאין לו תינוק שיהא זמנו היום הלכך לא היה טרוד היום במצוה שלא היה מוטל עליו לעשות ולא היה לו לטעות לכך מודה רבי יהושע דחייב:

ורבי יהושע פוטר. כיון דניתנה שבת לדחות אצל האיש הזה למול את בנו השני שזמנו בשבת פטור גם על זה שלאחר השבת אף על גב שאין בעשייתו מצוה:

גמ' דרבי מאיר היא. מתני' אתיא כרבי מאיר שרבי יוחנן היה שונה במשנה שכח ומל את של ערב שבת בשבת פטור והיינו כרבי מאיר דאמר דבר שעשייתו מצוה פטור וה"נ מצוה קעביד:

ושאין בעשייתו מצוה במחלוקת. ר"א ור"י כדתני במתני' ה"ג רש"א דבר שאין בעשייתו מצוה חייב ושיש בעשייתו מצוה במחלוקת. וה"פ ר"ש סובר במל של אחר השבת בשבת לד"ה חייב כי פליגי במל של ע"ש בשבת לר"א חייב ולר"י פטור דהא קעביד מצוה:

דברי ר"מ. דקאמר בפ' אלו דברים השוחט לשם אימורי ציבור פטור:

והוא שיהא שה תמים. לאפוקי בעל מום דאינו ראוי לקרבן ולא מיקרי טועה וחייב:

דבר שאין לו קצבה. צריך שיהא הדבר שטועה בו דבר שאין לו קצבה:

ה"ג ודבר שדרכו להתחלף. פי' שיכול להתחלף בקרבן שנתחלף בו:

ודבר שיש בעשייתו מצוה. דאף ששחטן לשם שלמים מ"מ כשרים כדתנן בריש זבחים כל הזבחים ששחטן שלא לשמן כשרים ודוקא כשיש בו כל הני תלתא הוא דפוטר ר"מ:

מאי אית לך וכו'. מה נקרא דבר שאין לו קצבה א"נ כיון דבאימורי ציבור קיימין הרי יש להם קצבה:

ר' ירמיה סבר. למימר דכל הקרבנו' שדוחין את השבת נקראים דבר שאין לו קצבה שהרי לא כתוב בתורה כמה קרבנות ידחו את השבת:

שאין את יכול לעמוד על מניינן. והיינו פסח:

ה"ג ר' יוסה כד הוה מטי לאילין תינוקות ספיקות היה אומר יפה לימדני ר' ירמיה אית לך מימר שאין את יכול לעמוד על מניינן אלא שלא ניתנה התורה קצבה כמה פסחי' וכו'. וכ"ה בפסחים וה"פ כשהגיע למתני' דהיו לפניו שתי תינוקות אמר יפה למדני ר' ירמיה דדבר שאין קצבה היינו שלא נזכר בתורה סכום מניינם דאי ס"ד דדבר שאין לו קצבה היינו דבר שא"א לברר מניינם קשה הרי תינוקות שידענו כמה הם שימול בשבת ואפ"ה פטור:

דברי ר"ש. לדעת ר"ש דאמר בדבר שיש בעשייתו מצוה מחלוקת:

תיפתר. דהא דפליגי ר"א ור"י איירי שיש שם חבורה אחת שלא שחטה הפסח וה"ל טרוד בדבר מצוה:

והוא ששכח ומל את של ע"ש בשבת. וכדפרישית במתני' מלו בשחרית. זהו של שבת מל בשחרית ובין הערבים מל את של אחר השבת מהו מי אמרינן כיון דניתנה שבת לדחות אצלו פטור או דלמא בהאי שעתא לא ניתנה שבת לדחות אצלו שכבר עשה מצותו של זה שניתנה שבת לדחות אצלו:

ר"ז אמר דר' ינאי פוטר בזה. דהא ניתנה שבת אצל הדין גברא:

ר' בא אמר. שר' ינאי מחייב כיון שכבר מל של שבת לא מיקרי טרוד:

וליידא מילה וכו'. לר' בא פריך לאיזה צורך אמר ר' ינאי שקדם ומל של שבת בע"ש הא אפי' קדם ומל של שבת בשבת חייב:

ומשני להודיעך האיך דרכן של תינוקות להתחלף. כלומר איך בא לטעות ולמול את של אחר השבת בשבת וקאמר מפני שכבר טעה ומל את של שבת בע"ש וסבר דשל אחר השבת נמי זמנו בשבת:

ה"ג על דעתיה דר"ז ר' ינאי כר' מאיר. וה"פ ר' ינאי דמוקי למתני' והוא ששכח ומל של שבת בע"ש אתי' מתני' כר"מ דאמר דפליגי בשכח ומל של אחר השב' בשבת אבל בשכח ומל של ע"ש בשבת חייב וכדתני בבריי' דר' חייא בשם ר"מ ומביאה בבבלי בפרקין:

מה דמר ר"ח. דבעינן שתהא חבורה אחת שלא שחטה כר"ש דאמר בשכח ומל של אחר השבת בשבת לכ"ע חייב:

ומה דאמר ר"י כר"מ. כדפרישית:

ומשיבין דבר וכו'. וכשמתיישבין מאי איכא בין ר"מ לר"ש:

ואשכחון דפליגי. בהרבה דברים דלר"מ בעינן דבר שיש לו קצבה משא"כ לר"ש ועוד בהרבה דברים:

אילו תינוקות ספיקות. כלומר מי שהיה לו למול שתי תינוקות:

מה את עביד לן. למאי מדמינן אותן לדבר שיש לו קצבה או לדבר שאין לו קצבה:

ה"ג אין תעבדינון כדבר שאין לו קצבה אפי' אין שם תינוק אחר למול ואין תעבדינון וכו'. וה"פ כדבר שאין לו קצבה אפי' מל של שבת בע"ש פטור ואם כדבר שיש לו קצבה דוקא שיש שם תינוק אחר הוא דפטור דה"ל טרוד ממש אבל בלא"ה חייב:

ופריך איתא חמי. בוא וראה:

הקדים זמנו פטור. אם מל של אחר השבת בשבת פטור ואע"ג דלא קעביד מצוה ואם איחר זמנו ומל של ע"ש בשבת חייב ואע"ג דקעביד מצוה ואר' יהושע פריך:

חילופין היא מתני'. משנתינו בהיפך שנויה ואיחר זמנו פוטר ר"י וקידם זמנו מחייב וכדמסיק:

ה"ג ועל מה נחלקו על מי שהיה לו וכו' מן קושיא וכו'. מכח קושיא זו דקשיא ליה לר' ינאי דמתני' היא בהיפך לכך מוקי לה ר' ינאי בששכח ומל את של שבת בע"ש וכדפרישית במתני' אפי' דבר שאין בעשייתן מצוה. כגון ששחט בעל מום הואיל וטועה בו וסובר שעושה מצוה פטור:

פירש. ואינו עוסק עוד במילה:

ציצין. שיורי ערלה:

המעכבין את המילה. דהיינו בשר החופה את רוב העטרה:

ציצין שאין מעכבין את המילה. בשר שהוא למטה במיעוט העטרה ועטרה היינו שורה גבוה המקפת בגיד סביב שממנה הגיד משפע ויורד לצד הקרקע ומשפע ויורד לצד הגוף:

היידין ר"י. כלומר הי ר"י:

דתנינן תמן. בפ' לולב הגזול:

מפני שהוציאו ברשות. אע"ג כיון דאגבהה נפיק ביה ותו לא קעביד מצוה כיון שיש קצת מצוה בנטילתו שיהיה הלולב בידו בכל מקום שהולך כמנהג אנשי ירושלים הלכך פטור אף על הוצאתו שהוא גמר מצוותו א"נ לפי שהוא סבור דמצוותו בכך שיהיה תמיד בידו פטור והראשון נראה:

אף בסכין וכו'. מיבעיא ליה א"כ הדין בסכין של מילה שהוציאו בידו לאחר שעשה מצוותו משום חבוב מצוה אם הוא פטור וכן במצה שהוציא יותר ממצוותו או לאחר שאכל כשיעור אם הוא פטור לר' יוסי או לא:

ה"ג ואף במצה כן וכ"ה בפסחים:

מתני' נולד בין השמשות נימול לט'. שהרי יום שמיני של מחר הוא נימול ושמא בה"ש יום הוא ונימול לט':

נולד בה"ש של ע"ש. אי אפשר למולו בשבת הבאה דשמא ט' הוא וה"ל מילה שלא בזמנה ואינה דוחה שבת וצריך להמתין עד לאחר השבת שהוא עשירי:

חל י"ט אחר השבת. אין מילה שלא בזמנה דוחה אותו ונימול לי"א:

גמ' היך עבידא. היכי דמי:

ילדה. השפתה ואח"כ נתגיירה נימול מיד שזהו מקנת כסף שנימול מיד:

נימול לשמונה. שזהו יליד בית שנימול לשמונה:

מעתה. נולד בין השמשות יהא נימול בין השמשות. דממ"נ אם בין השמשות שנולד בו יום שפיר נימול בשבת ואם בין השמשות לילה אף זה שנימול בו לילה הוא וה"ל חול ושרי:

א"ל אלו הוינן וכו' אלו היינו נכנסים בפתח א' אני ואתה וכי אפשר לצמצם שנלך יחד שלא יקדים א' מהן חבירו ה"ה ה"נ דתחלת שקיעה יממא הוא וסופו ליליא:

אחזתו חמה. חולי המחמם כל הגוף:

ממתינין לו. מלמולו שלשים יום מפני שסכנה היא לו שימות ע"י המילה:

מחלבה של תרומה. מחלב העשוי מחיטי תרומה מי אמרינן ערלה שלא בזמנה כי האי שלא הגיע זמנה למול הוה ערלה או לא:

הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה. האי ערל בשמתו אחיו מחמת מילה דאנוס הוא ואפ"ה אסור ה"ה באחזתו חמה שאינו אוכל בתוך שלשים יום:

אין ערלה אלא משמיני והלאה. כלומר אף על גב דאמרינן דבתוך שלשים יום אינו אוכל בתרומה קודם שמיני מותר לסוכו בתרומה דלאו ערל הוא ושמעינן נמי כל שעבר יום שמיני אף על פי שהעיכוב הוא מחמת אונס הוה ערלה:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

לילי שמיני מה את עביד ליה. אם הוא כערל שהגיע זמנו או כיון דלילה לאו זמן מילה היא דכתיב ביום לאו ערל הוא:

לילי שמיני נכנס ולד בהמה לדיר להתעשר. ותנן בבכורות פרק מעשר בהמה מחוסר זמן אינו נכנס לדיר להתעשר ש"מ דלילה אינה מחוסר זמן אף על גב דאינה ראויה להקרבה ה"ה ה"נ גבי מילה ערל הוא ואסור בתרומה:

ותני כן. ותניא נמי הכי דבליל שמיני אסור בתרומה:

מתני' ציצין. רצועות של בשר שנשארו מן הערלה:

עטרה. היא שפה גבוה המקפת את הגיד סביב וממנה משפעת ויורד לראשו:

ואינו אוכל בתרומה. אם הוא כהן דערל אסור בתרומה:

ואם היה בעל בשר. שהיה שמן ונראה בשר שלמעלה מערלתו לאחר שניטלה ערלה כולה כאילו אותו בשר חוזר וחופה את הגיד:

מתקנו. ומשפע באיזמל מאותו עובי:

מפני מראית העין. שלא יהא נראה כערל:

גמ' בחופה רוב גובהה של עטרה. לא תימא רוב עטרה דתני במתניתין רוב הקיפה אלא אפילו רוב גובהה במקום אחד מעכב:

ה"ג רבי יוסי בן חנינא אומר רוב גגה של עטרה. וכ"ה ביבמות וה"פ ריב"ח מיקל מדר' אבינא ואינו מצריך גילוי כל העטרה:

בשעה שמתקשה. האבר רואין אם חופה שמחמת הקישוי מתפשט בשרו ואם נראה מהול א"צ למולו שנית:

וענוש כרת. אם לא פרע את המילה ל"א ענוש כרת על שחילל את השבת שלא עשה מצוה בחבורתו:

ה"ג בשאין ביום כדי למרק. שאין שהות ביום השבת לגמור לעשות גם הפריעה אז חייב כרת על החבור' אבל אם יש שהות ביום כדי לגמור ולעשות הפריעה פורע ואינו חושש ופטור מכרת ואדרבא קיים מצות מילה כל שעה שהוא עוסק במילה. ולא סילק את ידיו אם ראה שנשתיירו בה ציצין בין המעכבין המילה כגון אלו שחופין את רוב העטרה בין אלו שאין מעכבין חוזר וחותך דכולא חדא מילתא היא והרי ניתנה שבת לדחות אצלה:

פירש. שסילק ידיו:

אלא על ציצין המעכבין. שהן במילה עצמה:

היידין ר"י. הי ר"י דמתיר אפי' פירש דסובר דגמר מצוה לעולם מותרת בשבת:

האי דתנינן תמן. בפ"ג דסוכה:

מפני שהוציאו ברשות. אע"ג שכבר יצא מ"מ כיון שהוא גמר מצוה פטור כיון דאית בי' קצת מצוה לחבב שיהיה הלולב בידו תמיד ה"ה בכל גמר מצוה פטור:

אף בסכין וכו'. מיבעיא ליה אם אף בסכין של מילה שהחזירו לאחר המילה אם הוא פטור לר"י או לא:

הדא אמרה. זאת אומרת דלר"י כל גמר מצוה פטור עליה דה"ל כעוסק במצוה עצמה:

הדרן עלך פרק רבי אליעזר