מתני' במה טומנין. הבא לסלק קדרה מע"ג הכירה ולטומנה בדבר אחר ואמרו חכמים אין טומנין בדבר המוסיף הבל אלא בדבר המעמיד הבל מה הוא הדבר המוסיף ואסר:

גפת. פסולת של בית הבד של שמן או של שומשין שהוא כנוס יחד וחם מאוד:

ולא בחול. מפר' בגמ' לחין. יש בהן הבל הרבה יותר מיבשין:

זגין. פסולת של יקב יין:

מוכין. כל דבר רך קרוי מוכין כגון צמר גפן ותלישי צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלואים:

גמ' לפי שהדברים הללו. דאוסר במשנתינו לטמון בהם:

רותחין ומרתיחין. דברים הנטמנים בהם:

והוא נוטלן. וחיישינן שמא יטול אותן מתוכן ויתנם בתוך ידו שיצטננו עד שתנוח הרתיחה:

ומחזירן. שכל זמן שלא נתן ע"ג קרקע מותר להחזיר בדבר שהיה טמון בתוכו א"נ יחזור ויכסה אותן:

והן מוסיפן רתיחה בשבת. הלכך אסרו חכמים לטמון בהן בע"ש:

קופה מטה על צידה ונוטל. שמא יטול ואינו יכול להחזיר הרי דעשו חכמים תקנה כדי שיוכל להחזיר ה"נ עשו חכמים תקנה שלא יטמין בדבר המוסיף הבל כדי שיוכל להחזיר:

ופריך וכרבנן דתמן דאמרין אם היתה יורה. אפי' בדבר המוסיף הבל מותר להחזיר מ"ט אסרו בדבר המוסיף הבל ל"א דסברי דביורה אפי' ר"א בן עזריה מודה דמותר להחזיר למה אסרו בדבר המוסיף הבל:

ותמן תנינן. בס"פ במה מדליקין:

הא אם חשיכה אסור לטמון. אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל וטעמא מאי כי היכא דמותר להחזיר יהא מותר להטמין בו בתחלה א"נ כיון שחשיכה ליכא למגזר שסתם קדרות בין השמשות רותחות הן ונחו מבעבוען. וכיון שנחו שוב אינן רותחין:

מפני ביטל בית המדר'. אסרו לטמון עם חשיכה שכך היה מנהגם לכנוס לבית המדרש ע"ש עם חשיכה וכן הוא בפ"ק דסוטה שדרשו בלילי שבת:

א"ר בא. לכך אסרו לטמון עם חשיכה:

מפני החשד. שיאמרו שבישל הקדרה עם חשיכה:

לטמון שלג וצונן. שלא יתחממו מחום השמש מפני חשד ליכא ומפני ביטול בית המדרש איכא:

אסרו טמינה. להטמין בדבר המוסיף הבל אפי' מבעוד יום אסרו א"נ בדבר שאינו מוסיף הבל בשבת עצמה משום כירה והיינו שמא יטמין בכירה שיש בה רמץ ויחתה בגחלים:

מפני כירה. גזירה שמא יטמין בכירה ופליג אהא דאמר לעיל שאסור מפני חזרה:

אסרו כירה. גרופה וקטומה:

מפני טמינה. שמא יטמין בכירה שיש בה רמץ וגחלת ויחתה בגחלים בשבת:

שהבלה ממועט. שהיה הסיקו מעט כמו תנור שהסיקו מועט:

אסרו תבשיל שמבשל כל צרכו. להטמין לשהות דלא שייך למגזר בי' שמא יחתה:

חזרו והתירו חמין. בין לטמון בין לשהות:

אין טומנין ברמץ. היינו אפר חם וחיישינן שמא יהיה בו גחלת ויחתה בהם בשבת:

אפר שצנן. דלא שייך ביה שמא יחתה מותר להטמין בו ואינו מוסיף הבל:

והוות מעלה. לפניו על שלחנו:

היך איתעבידא. במה טמנת את התבשיל:

ה"ג כמרא בגיפתא. וה"פ טמנתי אותו בגפת:

כמרא. ל' מכמר ול' חימום כמו בישלי כומרא:

לא תהא עבדת כן. דהא תנן ולא בגפת:

אלא. הטמן המאכל בתוך הקופה ותן הקופה על הגפת דה"ל דבר המפסיק ושרי:

בהדא. בדבר זה פליג ר"ח:

הגפת מלמטן. תחת הקופה והתבן בתוך הקופה א"נ שהתבן מפסיק מכל צידי הקדרה:

אסור ומודה בה ר' ינאי. דאסור הרי שר' ינאי אוסר אפי' בגפת תחת הקופה:

אכן בעי. אלא הא קמיבעיא לן:

בללן מה הן. כשבלל דבר שאין טומנין בו בדבר שטומנין בו מהו אם הוא מותר או אסור דכשהן נבללין ומעורבין מעכב טפי החום משמפסיק התבן או הקופה במקום אחד בפני עצמו:

בשלא רבת רקבוביתן. שלא נתרבה הרקבון דמה שנרקב מוסיף הבל:

אבל אם רבת רקבוביתן אסור לטמון בהן. ודוקא שהנרק' הוא הרוב אבל אם שאינו נרקב ונרקב שוין שרי שמעינן אם בלל דבר המוסיף עם שאינו מוסיף אזלינן בתר רובא ואם דבר שאינו מוסיף הוא הרוב שרי:

תמן תנינן. לקמן פ' השואל:

מטילין. את המת על החול:

בשביל שימתין. שיצטנן ולא יסריח מחמת החום שמעינן שהחול מקרר וקשיין אהדדי דבמתני' תנן ולא בחול אסור להטמין ש"מ דחול מוסיף הבל:

ומשני ההן חלא. החול הזה:

מירתח. דבר שהוא רותח מחממו:

ומיצן. ודבר שהוא קר מקררו יותר:

ההן תבן. התבן הזה בעל פקדון הוא כמו שנותנים לתוכו מחזירו ואינו מוסיף לא חמימות ולא קרירות:

כל דבר שמרחיקין מכותל חבירו. כמו ששנינו בפ' לא יחפור:

אסור לטמון בו. דמוסיף הבל:

מן מה וכו'. כלומר גם בהיפך איכא למילף ממה ששנינו כאן דמותר לטמון בו שאינו מוסיף הבל א"צ להרחיק מן הכותל:

ליידא מילה. לאיזה טעם אסרו:

לא מפני המוץ. ודאי מפני המוץ שבתבואה מקלקלת הכותל מפני החום והכא אמרינן דטומנין בפירות וקשיא אדר' יוסי:

אר"ח. אין הטעם מפני שמקלקל הכותל אלא לכך לא יעשה אוצר תבואה מפני שמרגיל העכברים לבית:

ניתני לא יעשה שום אוצר. דתחת כל האוצרין דרך עכברים לבוא:

הוי יאות קש ר"ח. פי' הרי שפיר הקשה רבי חגיי לרבי יוסי:

אלא שהן עושין חלודה. מעלין עפר תיחוח ומקלקלין יסודות הכותל אבל אין מרתיחין הלכך מותר להטמין בהן:

תיפתר. תפרש הא דתני אין טומנין בסלעים היינו סלעים של כסף שהן מחממין:

מאן דמר טומנין בשל זהב ושל נחושת. שהן אינן מוסיפין הבל:

לא סוף דבר לחין. הא דקתני במתני' בזמן שהן לחין אין הכוונה לחין מחמת עצמן:

אלא אפי'. היו מתחלה יבישים ונתלחלחו במים הרי הם לחין ואסורין:

מן אילין מוכין. כלו' ממוכין מוכח דאפי' לחין מחמת דבר אחר אסור:

ומוכין לא כיבישין הן. דלחין מחמת עצמן היכי משכחת להן אלא ודאי אפילו לחין מחמת דבר אחר הרי הן כלחין:

ההן דכמר איידה. האי מאן דמטמין בהדה כלומר בהנך דתני במתני' דמטמין בהן יבשין ולא לחין:

צריך מחסרתי' ציבחר. צריך שיראה שלא יהא הכוס או הקדירה מלאה:

דהוא אתי וכו'. שאם יבא ליתנה לתוכה ישפוך מעט על הצמר ויהיו לחין ומרתיחין להמאכל:

תמן תנינן. בכלים פרק תשיעי:

וכן בגפת. פסולת של זיתים לאחר שהוציאו שמנן:

חדשה. תוך י"ב חודש:

ישנה. לאחר י"ב חודש:

טהור. שכבר כלה הלחות שבו והרי הם כעצים א"כ בגפת לאחר י"ב חודש מותר לטמון:

אבל רבת רקבוביתן. שמה שנרקב הוא יותר ממה שאינו נרקב אסור:

תניי דבית רבי. התנאים שבבית רבי תנו נעורת:

היא הדא היא הדא. פי' ש"מ דנסורת ונעורת מין א' הן:

מתני' שלחין. עורות כמו והפשיט תרגום וישלח:

ומטלטלין אותן. בין שטמן בהן בין שלא טמן בהן דחזי' למזגא עלייהו:

ואין מטלטלין אותן. דמוקצות הן לטוות ולארוג:

כיצד הוא עושה. זה שטמן בהן כיצד יטול קדרתו הואיל ואסור לטלטלן שהרי הוא טמונה כולה בהן:

נוטל. כיסוי של קדרה שיש תורת כלי עליה ואע"ג שהן עליה לא איכפת לן דלא נעשית בסיס להן שאין עשוי אלא לכסות הקדירה ות"ק לא איירי אחר שנטל הכיסוי מה יעשה אם יקח התבשיל משם או יסלק הקדרה מן הקופה ומש"ה פליג ראב"ע ורבנן דר"א סבר מטה הקדרה ונוטל התבשיל מה שצריך לו ומניחנה לערב שאם יטלנה משם לא יוכל להחזירה דשמא המוכין שמכאן ומכאן יפלו ואתי לטלטולינהו הלכך תקון ליה רבנן להטות קופה על צדה ורבנן בתראי לא חיישי להכי:

גמ' הדא דתימר. דטומנין בשלחין:

בנתונין אצל בע"ה. הוא דמותר לטלטלן שאין עומדין לממכר ולא קפיד עלייהו כי מינטפי וחזי למיזגא עלייהו:

אבל בנתונין באפותיקי. שעומדין למכור וקפיד עלייהו ולא למזגא קיימי אסור:

לא בדא. אין הדין כן אלא אסורין:

אפותיקי. מערכת גדולה שעורכין ומושיבין להקצותן לסחורה בין של בגדים בין של צמר בין של עורות ושאר דברים:

ה"ג פורסין מחצלת של שיפות ע"ג לבנים. וכ"ה במכשירין סיפא של לבנים והן מחצלות של לבנים וה"פ פורסי מחצל' ע"ג לבנים שלא יפלו עליהן מים קודם בישול' ויפסדו א"נ אף לאחר גמר בישולם וכדי שיקבלו סיד ולא אמרי' הואיל והן עצמן מוקצין אף הכלי לא ינטל לצורכן:

ה"ג ר"ש בי ר' ינאי:

אני לא שמעתי מאבא. מרבי ינאי דין זה רק אחותי אמרה לי משמו:

אבל אין כופין עליה כלי. כיון דהיא אינה ניטלת אין מטלטלין הכלי לצרכה דאינו לצורך דבר הניטל:

כופין עליה כלי. דס"ל כלי ניטל אפילו לצורך דבר שאינו ניטל:

ובלבד שלא יהא הכלי נוגע בגופה של ביצה. כיון דהנחת הכלי אינו אלא לצורך דבר המוקצה לכך אסור אפילו הנגיעה א"נ לפי שהביצה סגלגלת ואי אפשר שלא ינדנדה בנגיעה:

מה כרב כשמואל. כלומר הניחא לרב דאמר לעיל פורשין מחצלת ע"ג לבנים בשבת וכן לשמואל דאמר כופי' עליה את הכלי אלא לר"ש בר רבי קשיא ל"א דמפרש בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים היינו ביומי ניסן וביומי תשרי דאיכא חמה ואיכא צינה ואיכא דבש משמע דוקא משום דבש שהוא דבר הניטל הוא דשרי לפרוש הא בלא"ה אסור וקשיא לרב ושמואל:

ומשני כאן מלמעלן. בפורס הסדין ע"ג הנחיל מודה ר"ש ברבי דשרי דיכול ליטלו בכל שעה שירצה:

כאן מלמטן. בביצה אינו אוסר אלא שלא יתן הכלי תחת הביצה וללישנא בתרא כאן מלמעלן ואיכא היכירא טפי שנוטל לשם דבר שאינו ניטל אסור כאן בביצה שהוא נותן מלמטן שרי:

חפי לסוטות. שיני מפתחות של ספינות. סוטות ספינה בלשון ישמעאל:

ה"ג בביצה מצדתה הוויין פריסין והוויין משתרפין גו שמשא. וה"פ מצודות היו פרוסות והיו שרופין מן השמש ושאלו לרב אם מותר לטלטלן:

ה"ג וא"ל אסור ליגע בהון חשבון עליהון מיתנינון תחות ראשיכון ושרי וכו'. וה"פ אסור ליגע בהן אע"פ שמתקלקלים ואפי' מחמה לצל אסור אא"כ שחשבו עליהן מע"ש שיתנו המצודות תחת ראשן לישן עליהם שרי לטלטלן דהו"ל כלי שתשמישו להיתר:

כלונסיות. עץ ארוך כמין קנה של רומח:

לסידרא דבר עונא. בית המדרש של בר עולא:

דהוה רבעא תמן. שהיה שם לוח של עץ:

צבר של קורות. קורות צבורות זו ע"ג זו:

שלחה הוה. אומן לעבד עורות:

ראשי גיזיות. הצמר שנשתייר לאחר הגיזה דה"ל מעשה כל דהו שרוצה לישב עליהן:

אפי' מלן. הוא קשירה רחבה אם עשאה מע"ש דיו ומותר לטלטלן בשבת:

מלן. כמו מללן כדאיתא במ"ק הקורע מתוך המלל:

חריות. ענפים קשים כעץ משהוקשו שדראו' של לולבין ונפלו עלין שלהן קרי להן חריות:

שגידען. שקצצן:

לאהלין. לכסות בהן או לקני' הנצרכי' לאהל:

צריכות קישור. קודם שבת להוכיח שלישיבה עומדים ואז מותר לטלטלן:

קישורים דרב. כשקצץ לאהלין צריך שיקשור כל הקוצין שבחריות:

בכלים. כשקצצן לשכיבה:

עד שיהיה להן תואר כלי. ואפילו בקישור כל דהו סגי:

אם אומר את וכו'. פי' דאין לומר דבעינן גם לשכיב' עד שיקשור כל הקוצין:

אין מעשה גדול כזה. ואיך יחמיר רבב"ח כל כך:

עריבת הירדן. פי' ספינת הירדן:

למה היא טמאה. דהא שאר ספינות טהורות דכתיב דרך אניה בלב ים ודרשי' מה ים טהור אף ספינה טהורה:

מפני שממלאין אותה פירות וכו'. נמצא שהיא מיטלטלת מלא וריקן דהא כל הכלים איתקשו לשק וסתם ספינה אינה מיטלטלת מלא וריקן וזו הואיל ומיטלטלת מלא וריקן טמאה:

הרי נדידייא דאשקלון. ספינות של אשקלון שממלאין אותן פירות ומוציאן מן הים ליבשה ומן היבשה לים ולא שמענו שהם טמאות:

שנייא היא. שאני הני דאשקלון שאין מוציאין כולן לחוץ אלא מקצתן בים ומקצתן ביבשה:

בחרו לכם. שיטלו ביד דמחשבה לחוד לא סגי מיהו במעשה כל דהו סגי אע"ג דאין האבנים עומדות לישיבה כי היכי דסגי לרבב"ח אפי' גידען לאהלין בקישור כל דהו וכדאמר ר' חזקי' לעיל:

עד שיקרדם. צריך שיסתת האבנים ואז ניכר שלישיבה צריך אבל בבחירה לחוד לא סגי:

עד שישפשף. היינו לאחר שסיתת האבנים דרך לשפשפן בקורנס וזהו גמר מלאכתן:

עד שיחשיב. במחשבה לחוד סגי:

אשכחת. פי' נמצא כללי שמועה זו:

ה"ג רבי אבא בר חנה. דאמר לעיל עד שיהיה להן תורת כלי וכדפי' ר' חזקיה ור"י נמי אמר הכי ואף ר' יונתן הוא דאמר משמיה דר"ח בן אנטיגנוס כרבב"ח:

חדא. בשיטה חדא קיימי:

רב ור"ז ור"י בר"י חדא. כולהו ס"ל אם חשב לדבר האסור צריך מעשה רב ונראה שתיקונו לישיבה:

ציפוראי וכו' חדא. דס"ל במחשבה לחוד סגי:

חברייא. דמחמירין שצריך שיפשוף:

לית להון זוגא. דסובר כותייהו אין בכולם שמחמיר כל כך:

מתני' לא יכסנו משתחשך. שאין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה גזרה שמא ירתיח:

ממלא הקיתון. של צונן:

ונותן לתוך הכר. כדי שתפיג צנתו:

גמ' נטלו מבעוד יום. כלומר פשיטא אם נטלו מבע"י וכו':

נטלו מבע"י וקדש עליו היום. מהו מי אמרינן דה"ל כמטמין בתחלה או לא:

אם נתקלקלה הגומא. שהיתה טמונה בה אסורה להחזיר:

ומכירה. שהיה נתון בו ליתנו לכירה אחר שרי:

ה"ג והייתי מעלה לו חמין:

מדיוטי עליה:

וה"ג ומר ר' ירמיה בי ר"ש וה"פ אר"י בר"ש:

מכירה לטמינה. ליטול קדירה מכירה וליתנה לתוך גומא שהיתה קדירה טמונה בו אסור:

מטמינה לטמינה. כגון מטמינת כסות לטמינת פירות והדומה לו:

צריכה. מבעיא לן:

נתגלה. הקדירה הטמונה:

נתגלה מבע"י וקדש עליו היום. מהו מי אמרינן דה"ל כמטמין בתחלה בשבת ואסור או לא ולא איפשיט':

כמה יהא עליהן. מכוסה ויהא מותר להוסיף בכיסוי:

אפילו מפה. מונחת עליהן מבע"י מותר להוסיף כסות וכלים משחשיכה:

ובלבד. שיהא מכוסה בדבר שהוא מועיל לשמר תומו:

אר"ח. אין צריך להיות דבר שהוא מועיל שהרי אין לך דבר שמכסין בו שלא יהא מועיל ופליג אדר"ז:

יאות. שפיר קאמר ר"ח:

אלו נוטל סמרטוט. והוא בגד בלוי ונותנו ע"ג ראשו בשעת הקור וכי אינו מועיל לו שלא יצטנן ראשו ה"ה ה"נ מועיל לקדירה:

אין טומנין לא שלג ולא צונן. בשביל שתפיג צנתן דגזרינן אטו הטמנה דחמין:

על הדא קדמייתא. פי' פריך על הת"ק ממתניתין:

אלא כר'. אתיא מתניתין דרבי מתיר ולא כרבנן:

ומשני כאן לשעה. הא דמתיר במתניתין ליתן תחת הכר או הכסת לשעה מועטת ולא מיחזי כהטמנה:

כאן לשהות. הא דאסרו חכמים בשנתנו לשם להיות שם זמן רב ומיתזי כהטמנה ואסור:

הדרן עלך פרק במה טומנין