מתני' במה בהמה יוצאה וכו'. לפי שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת ומידי דמינטרא בי' בהמה הוי תכשיט ואורחה ולא הוי משוי ומידי דלא מינטרא ביה הוי משוי:

בחטם. זמם של ברזל ונוקבים חוטמו ומכניסים אותו בתוכו:

ולובדקים בפרומביא. מפרש בגמרא:

בשיר. כמו אצעדה סביב צוארו וטבעת קבוע בה ומכניסים בו רצועה או חבל ומושכים הבהמה:

וכל בעלי השיר. כגון כלבים ציידים וחיות קטנות שנותנין שיר לצוארם לנוי:

ומזין עליהן. במקומן כמו שהם בצוארי הבהמה אם נטמאו:

וטובלין במקומן. מכניסין בהמה למים להטביל את השיר ואף על גב דטבעת וכלי בהמה לא מקבלין טומאה כיון שדרך בני אדם לשום ידיהם בין טבעת הבהמה וצוארה כדי למשכה במקום שירצה הלכך הוי ליה כטבעת אדם:

גמ' וסימנא לארבע בהמות היוצאים באפסר הם אלו הנזכרים בפסוק זה וכן תהיה וגומר:

על שם לובים וכושים במצעדיו. שהוא חמור הבא ממדינת לוב:

חמור סלק. חמור שיכול לעלות במים ולשוט בו ואמבטוס על שם אמבטי שרוחצין בה ל"א חמור שגדל ועלה כגמל:

גרים הבאים ממדינת לוב. אם הם כמצריים ממש וצריכין להמתין ג' דורות מלבא בקהל כדכתיב לא יבא מצרי ואדומי וגו' דור שלישי יבא להם בקהל ה' או מותרים מיד:

מן מה וכו'. מהא שאנו רואין האי פול המצרי כשהוא לח קורין אותו לובי וכשהוא יבש קורין אותו פול מצרי:

הדא אמרה. ש"מ גר מלובי כגר מצרי הוא וצריך להמתין ג' דורות:

הלכה כדברי תלמיד. דהיינו שהלכה כר' יהודה דאמר אין חוששין לזרע אב אבל חכמים אומרי' כל מין פרדות אחד הן וכולן מותרין שבשניהם שני הצדדין ומייתי לה הכא דלר' יהודה לא הוו אלא תלתא דפרד או בכלל חמור או בכלל סוס הוא אבל לרבנן מין בפני עצמו הוא:

כמה דתימר לענין איסור. דדוקא הנך ד' יוצאין באפסר ולא שאר כל הבהמה דלא הוה לגבי דידהו נטירה וה"ל משוי הכי נמי לענין היתר שאר כל הבהמה שוין ויוצאין בפרומביא אע"ג דלא צריכא ליה דכל נטורותא יתירא לאו משוי הוא:

ופריך ולא כן תני תכשיטי בהמה. כגון שיר של בהמה:

טהורין. דתכשיטי אדם כתיבי בפרשה:

בעשויין להנותן. שעשויין לנוי אדם מתחלה ונטמא ובעודו בטומאתו נתן אותו לבהמה וצריך להטבילו מטומאתו הראשונה שלא יגע בטהרות ל"א ה"ג להנגותן וה"פ שעשויין להנהיג הבהמה וה"ל תשמיש כלי אדם הואיל ואדם מושך בהן וכדפרישית במתני' ופריך ואינו עושה חריץ. כשמושך הבהמה ואיך תני במתניתין ונמשכין בשיר בשבת:

אלא כר"ש. דסובר דבר שאינו מתכוין מותר:

דלת. הנגררת ע"ג הארץ:

קינקילין גורר. הוא אבן שיש בו נקבים ועשוי במקום חלון שיכנס בו האור ויש שנועלים בו ומעמידי' אותו במקום דלת כנגד הפתח:

פותח ונועל בו בשבת. ואיירי בקשורים ותלויים דלא מיחזי כבונה שמעינן מהא דמותר לגרור דבר כבד על הארץ דכיון דלא מתכוין שרי:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

תמן תנינן. בפרק במה אשה:

לא תטבול בהן. ברצועות שבראשה עד שתרפם:

וכא. וכאן אתה אומר ומזין. עליהן וטובלין במקומן:

כאן. בשיר איירי ברפויים והמים נכנסים בו:

כאן. בפרק במה אשה איירי באפוצים שהן דחוקים הלכך אסור להטביל בהן עד שתרפם:

מתני' מרדעת. שמניחין על החמור כל היום לחממו:

שהוא קשורה בו:

מפרש בגמרא:

זכרים. אילים:

לבובים שחוזות וכבולות וכבונות. מפרש בגמרא:

צרורות. דדיהן צרורות פעמים ליבש שמהדקן כדי שלא יחלבו עוד ויתעברו או יהו שמנות לאכול ופעמים לחלב לשמור חלבן שלא טף לארץ וקושרין להן כיס בדדיהן:

רבי יוסי אוסר בכולן. דמשוי הוא:

חוץ מן הרחלים הכבונות. שהוא שמירת צמרן שלא יטנף וה"ל תכשיט:

יוצאות צרורות ליבש. ר"י סובר כת"ק ולאו משוי הוא ומיהו ליבש דמיהדק שפיר דליכא למיחש דלמא נפל ואתי לאתויי אבל ליחלב דלא מיהדק שפיר חיישינן:

גמ' בקשורה לו מע"ש. דה"ל מלבוש החמור אבל באינו קשורה לו מע"ש הוה משוי:

מגופתיה. שם מקום:

ה"ג אלא נהיג בקלסטירין. וה"פ נהיג אפי' בקלסטר והוא סל מלא שעורים שתולין בצואר בהמה ופיה נתון לתוכו ואוכלו ותענוג בעלמא הוא שלא תטרח לשוח צוארה לארץ ואותו סל היה קושר לפי הבהמה בשבת וכ"ש שהיה קושר המרדעת על החמור בשבת:

קושרין אותו באבוס. ראשו האחד בפרה והשני באבוס ולא חיישינן שמא כשיתיר הפרה לא יתיר אלא הקשר שבראשה ויבטל החבל באבוס שיהא מוכן לכך או יתיר שבאבוס ויבטל אותו שבפרה ונמצא האחד של קיימא:

ולא נמצא משתמש בצדדי הבהמה. כשקשור החבל בפרה ומייתי לה הכא לתרץ הא דהתיר רב לקשור המרדעת והטרסקל אפילו בשבת וכדמסיק לתרץ לברייתא כן מתורצים דברי רב:

תיפתר. שקושר בפרה קשר שאינו של קיימא:

אמר רבי יוסי. וכי יש חילוק לעניין צדדי בהמה אם הקשר של קיימא או לא הרי מ"מ הוא משתמש בצדדי הבהמה:

תיפתר. הא דמתיר לקשור בפרה אתיא כרבי שמעון בן אלעזר:

ה"ג דתני רבי שמעון בן אלעזר אומר מותר להשתמש בצדדי האילן בשבת.:

היא צדדי בהמה היא צדדי אילן. כלומר כי היכי דמתיר ר' שמעון בן אלעזר בצדדי האילן ה"נ מתיר בצדדי בהמה:

קיימתיה וכו'. פירוש הך ברייתא דהתם ל"ק דאיכא למימר דכרבנן נמי אתיא והא דמתיר לקשור בפרה לאו בפרה עצמה איירי אלא בקושר בחבל הקשור בפרה מערב שבת ולא הוה צדדי בהמה אבל רב ודאי כרבי שמעון בן אלעזר ס"ל:

מכורסנין. עור מעובד:

והוא מתריס כנגד חיה. שדרך הזאבים שטורפין הבהמות מכנגד לבן נמצא העור הזו מגין עליהם:

מעתדן. מוכנות שיעלו עליהן הזכרים:

שית זונה וכו'. נוטריקון שוזות:

ה"ג מאן דאמר שחוזות כמא דתימר אין משחיזין וכו'. פי' שהם חדודות:

כבונות למילת. לעשות מצמרו כלי מילת שהן לבנים ורכים ביותר:

כבולות שלא יעלה עליהן הזכר. לשון כבלי ברזל דהיינו קשורות:

ויקרא להם. בכ"ב עיר שנתן שלמה לחירם משתעי קרא:

ארץ שאינה עושה פירות. ולכך כתיב ולא ישרו בעיניו:

ה"ג תני עזים יוצאו' צרורות ליבש אבל לא לחלב משום רבי יהודא בן בתירה אמרו כך הלכה אבל מי מפיס איזו ליבש ואיזו לחלב ומתוך שאין מכירים אחד זה ואחד זה אסור. וכן הוא בבבלי:

יאות וכו'. שפיר קאר"י בן בתירה דמי מפיס:

ומה טעמון דרבנן. היינו ת"ק דריב"ב כיון דסתמא תני נקט לשון חכמים:

משום מי מיפוס. נקט הכי לאפוקי מדר' יוסי דמתני' דאוסר שניהם מדינא:

מתני' מטולטלת וכו'. כולה מתני' מפרש לה בגמרא:

גמ' כהדא כיפה. פי' כצעיף הלזו של אשה שמכס' בה גבות עיניה כך המטולטלת מכסת הגמל:

עקוד בידו אחת וכו'. אחד מן הידים וא' מן הרגלים כובל יחד:

רגול בשתי רגליו. שקושר שתי רגלים ביחד:

יצא לעשות מלאכתו בשבת. למכור סחורתו בשוק בשבת:

לכלאים נצרכה. הא דקאמר אבל מכניס חבלים לתוך ידו לענין כלאים איתמר כגון שהיו החבלים של צמר ושל פשתן וכי כריך להו הוו כלאים וידו מתחממת באחיזתן וקסבר דבר שאין מתכוין אסור ותני ובלבד שלא יכרוך ויקשור בשתי תכיפות:

מידו אסור. אם החבל יוצא מתחת ידו טפח למטה אסור דדמי כמי שנושאה בידו ולא מתחזיא שהיא מאפסר הגמלים וגם שהוא שלא לצורך וה"ל משוי:

ומצואר בהמה. אם הרצועה מצואר בהמה למטה מותר:

ה"ג שאין לבהמה משוי בשבת. וה"פ אע"פ שהוא שלא לצורך הבהמה מותר:

כרוך אל צואר בהמה. הרצועה סביב צוארן:

אסור. דלנוי לאו אורח' הוא:

משולשל מצואר בהמה שרי. שמושכה ברצועה הקבועה בטבעת השיר מותר:

וחורנא מחליף. ואידך מ"ד מחליף מצואר בהמה אסור ומידו מותר:

משום משוי בשבת. שנראה כנושא משוי וכדפרישית:

מפני שאפשר. שלפעמים צריך גם לזה החבל שיוצא מתחת ידו שלפעמים הבהמה מתרחקת יותר מדאי והוא אוחז החבל בראשו ממש:

שהוא מצווה על שביתת בהמתו כמוהו. ומצווה שלא ליתן עליה משוי בשבת וזה החבל שמשולשל אין בו צורך כלל ולאו נוי הוא ואסור:

טפח מידו לצואר בהמה. שהרצועה תלויה בין ידו לצואר בהמה אסור:

ואיזו היא שהוא מותר. במתניתין אבל מכניס חבלים לתוך ידו ומושך משמע דלפעמים איכא היתירא:

מאן דעביד טבאות. מי שרוצה לעשות הטוב והישר:

נגיד ליה. מושך הבהמה כמו שעושים לסוס בשעה שסורקים אותו במסרק ל"א כמו שעושים לסוס של ישמעאלים או לסוס של גזלנים שכורך החבל על צואר הבהמה ותוחב ידו לתוכו נמצא שאינו יוצא מתחת ידו ולא מצואר הבהמה ולא בין ידו לצואר הבהמה ולא כלום:

מתני' בזוג. אישקליט"א:

אע"פ. שחללו פקוק במוכין שאין העינבל שלו מקשקש להשמיע קול:

עגלה. כגון קרון קטן שעושין לו תחת זנבו שראש זנב אותם האילים רחב כמין כר קטן ואין בו עצם אלא שומן ועב וכבד וכשנגרר לארץ נשרט ונשחת ועושים לו עגלה מתגלגלת אחריו כשהוא הולך והזנב קשור עליה:

קופר. שרץ הוא שנימיו חדין כמחט וקורין לו הריצו"ן וקושרי' עורו בדדי הפרה שלא יינקוה שרצים:

ולא ברצועה שבין קרניה. מפרש בגמרא:

גמ' אבל מטייל וכו'. אבל הולך החמור במרדעת בחצר:

אף לענין אוכף. נמי הדין כן שמותר להלוך בו בחצר כדי לחממו:

בשביל לחממו. אם הוא מצער מחמת צינה:

אבל לא יקשור המסרוכי. פוטרא"ל שנראה כמי שרוצה להטעינ' משאוי:

רצועה תחת זנבו. פושל"א שנותנין שם שלא תרד האוכף והמשוי על צוארה כשהי' יורדת לעמק והמסרך שלא תרד על זנבה כשהיא עולה על ההרים:

מנן אילן מילייא. הא דתנן מטיילת במרדעת בחצר הוא מאלו הדברים דתנינן בהו שהלכות שבת כהררים התלויים בשערה ואין להם על מה שיסמכו:

ואת אמר הכין. כלומר ואיך אתה מיליף מניה אף לאוכף:

ויתיביניה. כלו' וקשיא אהך ברייתא דתני בה שיוצא במרדעת תני נמי שיוצא בקשוטין שעל גבי שבר בהמה שנשבר בה עצם עושין לה דפין מכאן ומכאן וקושרין אותו שם והן מעמידין העצם שלא ינוד אנה ואנה עד שמתחבר:

מה בין סולם. דאוסר במתני' לקישושות. דמתיר בברייתא:

ומשני סולם יש בו ממש. חשוב ליה וגזרינן דלמא נפיל ואתי לאתויי:

קשושות אין בהן ממש. לא חשיבי ולא גזרינן:

לאגד שע"ג המכה. דלכ"ע מותר לצאת בה ובקישושו' פליגי תנאים:

תניין אינון. תרי תנאי הן:

מ"ד יוצאין בקישושית יוצאין באגד. וכו'. ולא קשיא קושיית ר' אבדימי:

מפני שהוא עושה חרוץ. בעגלה וסובר דבר שאין מתכוין אסור:

כיפה של צמר. שטובלין בשמן ונותנין עליהן לאחר שנגזזו כדי לחממן עד שיגדל צמרן:

עיקר. הוא שורש עשב ששמו יחנינ"ה שנותנין בחוטמה כדי שיפלו התולעים שבראשה:

שאסור לבהמה לצאת בקמיע מומחה. דעשב זה לקמיע מומחה דמי ואסורה לצאת בו:

אין בבלייא. יפה אתה אומר שקמת על האמת ודברי ר"י עיקר שהוא כיפה של צמר ולר"ז קרי בבלייא שעלה מבבל:

בר נירא. עול קטן שמנהיגים לעגל בצוארה:

פנקסה. לוח של עץ:

שרתיעה. כמין שפוד עושין תחת צווארו שלא יכוף:

גימון. ל' איכוף הוא:

גימול. לשון הרגל הוא:

להימשך בה. ברצועה שבין קרניה אסור' לצאת:

אם היתה. קרן הפרה חקוקה שתהא הרצועה קבועה בה שרי לצאת באפסר אבל בקשירה בעלמא לא:

לא תנינן. במתני' אלא הנאקה יוצאת בחטם. אבל שאר כל הבהמות אין יוצאין במה שהוא להם לנטירא יתירא אפי' במה שהוא חקוק בגופה דומיא דחטם שבאנקה:

יוצא בפרימביא. דלאו נטירותא יתירא היא ולא חשיב משאוי:

בסוגר שלו. קולא"ר של חבל כדמתרגמינן ויתנהו בסוג' בקולרין:

אם להכות בו. כדי להכות הכלב בסוגר שלו אסור דהא משוי הוא:

שלא לאכול אפסרו. שהאפסר הכרוך על צוארו נכנס לתוכו ואוכל את בשרו נמצא שהסוגר הוא לצורך נטירת הכלב ומותר:

הלכה היה מלמד ר"א ובא. אבל לא הורה כן וכ"ש דלא עשה מעשה כשמעתתיה:

ה"ג בביצה פ"ב ר' יונה בוצרייא בעא אם הלכה היה מלמד ובא הדא היא דתנינן שלא ברצון חכמים. וה"פ ואיך אפשר לומר שלא עבד עובדא אלא הלכה היה מלמד מאי האי דתנן שלא ברצון חכמים וכי מה רצון שייך בזה הל"ל דחכמים פליגי עליו:

ה"ג בר פזי דברדלייא. והוא שם מקום:

א"ל. חכמים לראב"ע:

או עמוד מבינותינו. שיהא מנודה כמו שעשו לר"א בן הורקנוס או שיעביר הרצועה מעל פרתו:

שהיה מתריס כנגדן. מהכא שמעי' שהיה עומד בדעתו לחלק על החכמים ל"א בלשון בתמיה קאמר וכי כל כך היה ראב"ע מתריס כנגד החכמים עד שהוצרכו לומר לו או עמוד וכו' הרי אר"ח פעם אחת וכו' ופי' זה עיקר:

פעם אחת יצאה. ולא היה מתריס נגד החכמים וצם על המכשול שיצא מתחת ידו:

דחוטרא אשתו היתה. הפרה היתה של אשת ראב"ע ששמה חוטרא דאי אפשר לומר דשלו היתה שהרי הרבה פרות היו לו:

ומניין וכו'. פי' א"כ דשל אשתו הית' למה קאמר פרתו של ראב"ע לכך קאמר כיון דגם אשתו נקראת עגלתו כ"ש שפרת אשתו נקראת פרתו:

תמן. בבבל אמרו:

של שכינתו. של ראב"ע היתה הפרה:

ופריך וכי יש אדם שהוא נענש על עונות שכנתו דכיון דקרי לה על שמו משמע שהעון תלוי בראשו:

קלקלתו תלויה בו. כאלו הוא עשה העון בעצמו לכך נקראת על שמו:

הדרן עלך במה בהמה