מתני' במה אשה יוצאה. דהוי תכשיט ולא שייך ביה למגזר דלמא אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר:

ובמה אינה יוצאה. במידי דהוי משוי א"נ דהוי תכשיט אלא דשייך למגזר ביה דלמא אתי לאתויי ד"א ברה"ר:

לא בחוטי צמר ופשתן ורצועה שבראשה. שקולעת בהן שערה:

שבראשה. אכולהו קאי ובגמרא מפרש טעמא:

ולא תטבול בהן. משום חציצה:

עד שתרפם. שתתירם קצת שיהו רפויין ויכנסו המים בהן לשערה:

טוטפת וסנבוטין. מפרש בגמרא וחשובין הן וחיישי' דלמא שלפא ומחויא לחברתה:

בזמן שאין תפורין. עם השבכה שקורין שקופיי"א אבל תפורין ליכא למיחש לאחוויי שאינה נוטלת השבכה מראשה ברה"ר שתגלה כל שערה:

כבול. מפרש בגמ' לרה"ר. אבל לחצר שרי וכל הנזכרים למעלה אסורים אף לחצר שמא תרגילם ברה"ר וחדא גזרה היא דגזור בהם שלא תתקשט בהם בשבת כלל ובכבול התירו שלא לאסור את כל תכשיטיה ותתגנה על בעלה:

עיר של זהב. תכשיט שמציירין בה כמין עיר:

קטלא. מפרש בגמ' חותם. צורה לחתום בה אגרת או כל דבר סגור:

ואם יצאה אינה חייבת חטאת. דכולהו תכשיטין נינהו ורבנן הוא דגזרו בהו דלמא שלפא ומחויא:

גמ' ע"י שהיא מתרתן וכו'. פי' לא תקשי טבילה מאן דכר שמה דה"ק מ"ט לא תצא אשה לא בחוטי צמר כו' דאסורה לטבול בהן בחול עד שתרפם וצריכה להתירן שהן חוצצין לטבילת נדה ודלמא מתרמיא לה טבילת מצוה בשבת ותהא מתירתן ושוכחת שהוא שבת ואתי לאתויי ד"א ברה"ר:

בקדמייתא וכו'. בתחלה קודם ששמענו הא דרנב"י היינו אומרים טעמא דמתני' שאין יוצאין בחוטי צמר ופשתן:

ע"י שהיא מתרת את התפר. כשאינה יכולה להסירן מעל ראשה היא פותחת את התפר שהחוטים בתוכו:

ולא הוינן אמרין כלום. מדתני ר' אושעיא אלא ודאי טעמא דמתני' כרנב"י:

חותל של תמרים. כלי העשוי מכפות תמרים ועושין כמין סלים ונותנין לתוכו תמרים רעים להתבשל:

קולע ומתיר. הכסוי בשבת אם הוא קשור בחבל:

ובלבד שלא יקשור. הכיסוי ע"ג החותל:

תמן תנינן. מקוואות פ"ט:

ואלו חוצצין באדם. משום דתני התם ואלו חוצצין בכלים תני לענין טבילת אדם ואלו חוצצין באדם:

ה"ג רי"א של צמר ושל שיער אין חוצצין מפני שהמים באין בהן שמואל אמר וכו':

לית כאן שיער. בדברי ר"י דאף רבנן מודו דשיער אין חוצצין:

אלא של צמר. שהוא רך פליגי:

הא של שיער. שהוא קשה ד"ה אין חוצצין:

נימא אחת. קשורה ומקפיד עליה חוצצת דמהדקת שפיר ולא עיילו בה מיא וגזרו על מיעוטא המקפיד משום רובא:

שלש אינן חוצצות. לפי שהשיער קשה ולא מיהדק שפיר ועיילו בה מיא:

אחת היא אחת. פי' שקשר אותה שיער בעצמ' היינו אחת אבל אם קשר נימא אחת לחברתה ה"ל שתים ובכלל ספק הוא או לא ה"ל אלא אחת ובודאי חוצץ וכן קמיבעי ליה לענין שתים ושלש אם בעינן משולשי':

זו שהי' וכו'. אשה שהיתה. יורדת לטבול לנדתה:

קושר' שערה. רפויים כדי שלא יציפו ע"פ המים וקושרתן כמו שקושרין זנב הסוס לעברה במים:

וסמיך עלי. ויכולים לסמוך דשפיר למעבד הכי:

מהו לצאת בהנך תיכייא. שהן שרשרות של חוטין עגולות וחלולות:

כן אמרו. חכמים שאסור לצאת בהמייני שהוא אזור חלול וה"ה שאסור לצאת בתיכיי ל"א בלשון בתמי' קאמ' וכי אסרו חכמים לצאת בהמייני הוא הדין מותר לצאת בתיכיי ופי' זה מסכים לבבלי:

מיתן ליברה. ליתן בגד של זהב על הצעיף:

ה"ג בערוך לבדה ול"ג ליברה:

הורי לאילין וכו'. התיר להנך נשים של בית איש ששמו בון שהי' ממקום ששמו תמינא:

טלייה. לטלו' מרגליו' על בגד של משי ששמו פרגזת':

הרי הוא ככסו'. ויוצאין בו ולא חיישי' דלמ' אתי לאתויי:

בזוגין שבכסותו. שהן ארוגין לנוי בכסותו:

אבל לא בזוגין שבצוארו. דלמא נפיל ואתי לאתויי:

בין אלו וכו'. בין זוגין שבצוארו בין שבכסותו:

מקבלין טומאה. דתכשיט נינהו:

אמבולי. עינבל שעושין בתוכו להשמיע קול והוה כלי:

ופריך ואפילו עשו להן עינבל יהו טהורין:

בזוגין שבעריסה. שהתינוק שוכב בתוכה שקורין ווי"ג ותולה בו זוגין לקשקש כדי שישמע התינוק וישן:

תרין אמורין. פליגי בה תרי אמוראין:

מוליך ומביא. העריסה עם הזוגין ובלבד שלא ישמיע את הקול בהולכה ובהבאה:

אם השמיע את הקול. פעם אחת קודם שבת אסור ואם לאו מותר מ"מ מתרווייהו שמעינן דלפעמים עושין עינבל שלא להשמיע את הקול וכיון דעינבל לא משוי להו מנא יהו טהורין:

ומשני תמן. בזוגין שבעריסה מ"מ עשויין להשמיע קול בחול אלא כיון דלא משמיעין בשבת מותר להוליך ולהביא:

ברם הכא. אבל כאן לענין טומאה בזוגין שבצוארו ובכסותו שעשו להן עינבל ודאי להשמיע קול נעשו דאל"כ עינבל ל"ל וכיון דעשויין להשמיע קול ה"ל כלי ומקבלין טומאה:

קובטירא. מין תכשיט כמין נזר והוא ניתן בגובה שבראש במקום תפילין:

צובעין תותבן. מיני תכשיטים הצבועים ומגיעין עד הלחיים:

טבוסה. כיפה של צמר שתחת שבכה שהאשה מתקשטת בו:

כל דבר. תכשיט שהוא טמון תחת בגד אחר מותר לצאת בו:

כן רשב"א אומר. כבול שהיא טמונה תחת השבכה מותר לצאת בה:

שחצניות. גסי רוח הן:

והיא מתירתן. להראותן לחברתה ושוכחת ואתי לאתויי ד' אמות ברה"ר:

תכשיטין. שאינן מלבוש גמור אלא עשוין להתנאות בהן אסור לשלחן ביום טוב:

הא ללבשן. ביום טוב שרי:

ואת הקרקש. כלי שמקשקשין בו לתינוק:

לכסות בהן את הכלים. אע"ג דמלאכתן לאיסור לצורך גופו שרי ה"ה תכשיטין אע"ג דאסור לשלחן מותר ללבשן:

מתניתא אמרה כן. בתמיה הלא ממתניתא מוכח שאסור ללבוש תכשיטין ודלא כר' מונא:

דתנינן. בפ"ק דביצה כל שניאותין בו בי"ט מותר לשלחן:

ומה הדא דתני וכו'. כלומר ורבי בון הא משמע בהך ברייתא שאפי' כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך כלי שמלאכתו להיתר וכ"ש תכשיטין:

ומשני בשיש עליהן תואר כלי. שמלאכתו להיתר בלאו הכי הוא דמתירי' לטלטל אבל בלא"ה לא:

עד כדון תכשיטי' של זהב. הוא דאסור לצאת דחיישינן דלמא משלפא ומחוי דחשיבי מי אסרי' אף תכשיטי' של כסף או לא והרבה פירושים אמרתי בשמועה זו וזה הנ"ל עיקר:

אמרין בשם ר"י אסור וכו'. איכא דאמרי משמיה דר"י דאסור וא"ד משמו דמותר:

אנא ידע רישא וסיפא. אני יודע מה שהיו אומרים שר"י פעמים אוסר ופעמים מתיר:

טליין דקיקין. נערות קטנות היו מתגדלין בדירתו של ר"י והיו יוצאים בתכשיטים של כסף:

אתא. ר"י ושאלו לר"ז:

א"ל לא תאסר. דמוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידין:

ולא תישרי. דמדינא אסור:

אין רואין במראה. לפי שהרואה במראה אינו צריך אלא לתקן שערות ראשו וזקנו וחיישינן שמא יראה נימין המדולדלות שאינן שוות עם שאר השער ויגלחם עם המראה שהיא של נחושת שאפשר לגלח בה את השער:

טעמא. דמאן דאוסר אפי' במראה הקבועה אע"ג דאינו יכול לבא לידי חילול ע"י נטילת שער במראה:

והיא תולשתה. בידה שלא תהא נראית כזקנה:

והאיש אפי' בחול אסור. לראות במראה שנאמר לא ילבש גבר שמלת אשה דמתרגמינן לא יתקן גבר בתיקוני איתתא:

ושיהו מספרין קומי. פי' שמספר שער ראשו שלפניו ומניח בלורית מאחריו ולשאר כל אדם אסור משום דרכי האמורי:

ושיהו מלמדין את בניהם יוונית. אע"ג דרבנן גזרו שלא ילמד אדם את בנו יוונית לבית רבי התירו:

שהיו זקוקין למלכות. שהיו קרובים למלכות וצריכין לעמוד אצלם ולגלח בגילוחם ולהתקשט ולדבר עמהם בחכמת יוונית כדרכם ויש בזה הצלת נפשות וכמעשה דרבי ראובן אצטרובלי:

מפני שהוא תכשיט לה. וע"י כן נושאת חן בעיני מטרוניתא והתירו להן חכמים כמו שהתירו לקרובים למלכות:

בגין דר' אבהו וכו'. בשביל שר' אבהו רוצה ללמד את בנותיו חכמת יוונית תולה ההיתר ברבי יוחנן רבו:

שמע רבי אליעזר. דברי שמעון ואמר יבא עלי כך וכך אם לא שמעתי מר"י שהתיר כן ולא מלבי אני אומר:

באסטמא. מצנפת קטנה לאחר שקושרין שערות ראשה וכסתה יש שערות קטנות שיוצאים חוץ לקשורים ואוגדתן לתחת קישורים על ידי מצנפת קצרה והיא נקראת איסטמא:

אין בה משום כלאים. שעשוייה כמין לבוש שקורין פולטר"א ואינה טוויה:

ואינה מטמאה בנגעים. מהאי טעמא גופא דגבי נגעים כתיב נמי בגד ויליף מכלאים שוע וטווי:

אין בה משום עטרה לכלות. דגזרו עליהן שלא תצא בהן מחורבן ואילך משום צער:

פירש טוק טקלין. שם תכשיט מתכשיטי נשים:

חמתיה איתתיה דרבי גמליאל. ראתה אותה אשתו של רבי גמליאל וקנא' בה:

אתת ואמרה לפני בעלה. רבי גמליאל שאף הוא יעשה לה כמו כן:

אמר לה. רבי גמליאל וכי כן היית עושה את לי כמו שהיא עשתה לו שהיתה מוכרת צעיף שבראשה ונותנת לו כדי שיעסוק הוא בתורה:

תמן תנינן שנים. שתי ברייתות תנינן באחת תנינן משום ר"א וכו':

בין לר"מ ורבנן. פלוגתייהו דר"מ ורבנן:

ניחא. דר"מ מחייב וחכמים פוטרין בדיעבד:

בין דר"א ורבנן נמי ניחא דרבנן אוסרים לכתחלה ור"א מתיר אפי' לכתחלה:

בין ר"מ לר"א קשיא. דפלוגתא רחוקה ר"מ מחייב חטאת ור"א מתיר אפי' לכתחלה:

אסורה לצאת בו לחצר. דגזרי' שמא תצא בו לרה"ר:

מותרת לצאת בו לחצר. שאף אם תצא בו לרה"ר לא תבא לידי חיוב חטאת:

מתניתא. נמי דייקא:

ובכבול ובפיאה נכרית לחצר. מ"ט לאו משום דאף ברה"ר אין בהן חיוב חטאת:

חסורה לצאת בו לחצר. דחדא גזירה הוא כשגזרו שלא לצאת בהן לרה"ר גזרו נמי שלא לצאת לחצר משום דודאי תצא בהן לרה"ר:

והאיש ע"י שאינו מגסי הרוח מותר. לצאת לחצר בדברים שאם יצא לרשות הרבים אין חייבין עליו חטאת או לא שנא:

נשמעינה מן הדא. כלומר ת"ש:

משום תכשיט. שהיה נושא אותו באצבעו לתכשיט כטבעת וגערו בו חביריו שאלו לא היה תכשיט היה מותר לטייל בו בחצר דליכא למיחש שמא יצא בו אבל לפי שהיה תכשיט גזרו בו שקרוב הדבר שיצא בו לרה"ר ואלו יצא בו היה איסור בדבר אעפ"י ששאר תכשיט מותר לאיש הכא אסור כיון שמפתח צריך לו איכא למיחש טפי שמא יצטרך לו ויוציאנו באצבעו ויעבירנו ד"א ברה"ר. רמב"ן:

הדא אמרה. זאת אומרת:

העשוי לשם תכשיט. אעפ"י שהוא כלי אסור לצאת בו:

הדא אמרה. וש"מ אם עשוי לכלי ולתכשיט נמי אסור דהא המפתח לפתוח נמי עשוי:

הדא אמרה. בכגון זה:

אחד האיש וא' האשה. אסורין לצאת בו אפי' לחצר:

אסורה לצאת בו לחצר. דהא מפתח אפי' ברה"ר אינו אלא משום שבות:

מתני' סנדל המסומר. של עץ הוא ותוחבין מסמרות למעלה לחזק התחתון עם העליון:

ולא ביחיד. בסנדל יחיד וטעמא מפרש בגמ' ולא בתפילין. אפי' למ"ד שבת זמן תפילין גזרי' שמא צריך לפנות ואתי לאתויי ד"א ברה"ר:

ולא בקמיע. שכותבין וטוענין לרפואה:

שאינו מן המומחה. אבל בקמיע מומחה שרי דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו:

קסדא. כובע של עור שתחת כובע של נחושת:

מגפיים. אנפלאות של ברזל במלחמה:

אינו חייב חטאת. דכולהו מלבושין נינהו בחול למלחמה:

גמ' שהיו רואות את ראשו. שהיה שנון כחרב ברוקה ולטושה והיו נרתעות ומפילות:

שהיו שומעות את קולו. שהמהלך בו משמיע קול גדול ונרתעות ומפילו':

ע"י שהיו נדחקין זה בזה. שהיה שעת השמד ונכנסו למערה ושמעו קול האויבים וסברו שעליהם הם באים ודחקו זה את זה והרגו זה את זה בברזל השנון ובמסמרות הנתונין בסנדל:

מה נפיק מביניהון. מה איכא בין הנך תלתא טעמים:

הדוסטא. סנדל המסומר שאין הברזל השנון יוצא מראשו אלא הוא תחת הרגל:

מותר. שהרי אינן יכולין לראות ראשו:

ולא בשעת השמד גזרו. למ"ד שגזרו עליו לפי שהיו נדחקין והרגו זה את זה א"כ לא גזרו אלא בשעת השמד עכשיו שעבר השמד למה יהא אסור:

לא עמד ב"ד. שבאותו דור ובטלו ועכשיו אין כח ביד ב"ד לבטלו שהיו הראשוני' גדולים בחכמה ובמנין ואע"פ שנתבטל הטעם אפ"ה צריך ב"ד הגדול בחכמה ובמניין לבטל:

מעתה. להנך טעמי דלעיל:

אפי' בחול. יהא אסור להלך בסנדל המסומר:

ומשני לאו אורחי' דבר נש. שיתקין לו שני זוגות מנעלים אחד לחול וא' לשבת וכיון שכן במה שגזרו שלא לצאת בו בשבת ממילא אף בחול לא יצא בו והטעם שגזרו בשבת דמעשה כי הוה בשבת הוה:

טלה. על המסמרים שבו מטלית שלא יהיו נראים מבחוץ:

מותר. לצאת בו שאז נתבטלו כל הני טעמים דלעיל:

הוות רגליה שחקה. נשחק רגלו מחמת מכה ולא היה יכול לצאת בסנדל אחר ויצא בסנדל המסומר שטלה עליו מטלית:

כמה מסמרין יהו בו. ויהא מותר לצאת בו דאינן אלא לנוי ל"א כמה מסמרין יהיו בו ויהא מותר לטלות עליו מטלית כדי לצאת וכן פי' בי"מ והראשון נ"ל וכ"מ ברבה קהלת וכן מפורש בתוספתא פ"ה:

וכימיך דבאך. דכתיב ברזל ונחושת מנעליך וכימיך ודרש הכי ברזל שבמנעליך יהיה כימיך שהם ימי השבוע:

תשעה. כנגד תשעה ירחי לידה:

כמנין משמרות. כהונה ולוייה דהוה כ"ד כי כן חלקם דוד ויהונתן:

י"ג באחד וי"א באחרת. ומפני זוגות לא נתן כאן י"ב וכאן י"ב:

כליבי'. כמו כלבוס השנוי בבבלי מסמר ששני ראשיו חדין וכפופין ונועץ שני ראשיו בעץ:

מהו ליתנם. למסמורות ע"ג סנדל אחד והשני בלי מסמרים:

א"ל שרי. דבשני סנדלים גזרו ולא בסנדל אחד:

ה"ג מאי ליתנם ע"ג מנעל:

א"ל שרי. דבסנדל גזרו ולא במנעל:

אבל סכין ומדיחן אותן. במים:

הראשונים. תלמידיו הראשונים שהיו לו בילדותו אמרו משמו מגרדין:

ה"ג ואיתשלת לרב. ושאלו לרב איך שמע מר"ח:

הא אזילא וכו'. כלומר הא רב דהוא מתלמידי ר"ת הראשונים ואמר אין מגרדין:

ובלבד באחורי הסכין. שלא יקלוף העור:

ומשזגין. רחץ במים מתרגמינן שזג מיא וה"נ רחיצה במים הוא:

והוא בתוך המנעל. שהמנעל כהנה ממנו ונמצא מעבדו:

ומתעגל. ומתגלגל:

קטיבלייא. עור שלוק שעושין ממנו משטחות לשלחן ולמטה:

ומתעגל עליה. שנראה שעושה לעבד העור שהשיש אינו בולע דבר ונכנס כולו בעור:

אין לובשין. נשים:

מנעלים וסנדלים חדשים. שלא יצאו בהן מבע"י דאשה מקפדת אם אינו מכוון למדת רגלה אבל אם יצאה בהן כבר יודעת אם הוא ראוי לה:

כמה יהא בהלוכן. ויהא נקרא מנעל ישן:

מבית רבא דבר קפרא. מבית המדרש של ב"ק עד ב"ה של ר' הושעיא:

מן כנישתא דבבלאי. מן ביהכ"נ של בבליים עד מקום דירתו של רבי חמא ב"ח וכל א' נתן סימן במקומו:

סדרא רובא. בית המדרש הגדול:

אזניו. מקום קביעת הרצועות אחת מבחוץ ואחת מבפנים כעין שיש למנעלים שלנו:

תבטיו. הוא העור שע"ג הרגל ועשויין לאחוז בהן ללבוש המנעול ולפי שהן חובטין ומדלדלין ע"ג הרגל נקרא חבטיו מלשון חבטה וכן בל"א נקרא קלפי"ן:

תרסיותיו. הרצועות של הסנדל כ"פ בערוך:

ה"ג או שפירשה אחת מכפיו. וכפיו הוא מה שתחת פרסת הרגל וקורין אותו זול"א בלע"ז:

טהור. דתו לא מתקני ליה ואי נמי מתקני ליה חידוש הוא והשתא מיהא בטיל ליה:

טמא. לא פרחה טומאה מעליו דאכתי מנא הוא ואפי' נפסקה החיצונה דאי בעי מפיך ליה מימין לשמאל ונמצא חיצונה נעשית פנימית:

הלכה כר"י לענין שבת. וכדמסי' דאף לענין שבת פליגי:

הוה ליה עובדא. שנפסקה לו החיצונה ושאל לר' יעקב בר אחא אם מותר לצאת בו בשבת:

ה"ג כשם שהן חלוקים בטומאה כך הן חלוקים בשבת:

והורי ליה כרבנן. דמותר לצאת בו דכלי הוא:

ושמע מימר וכו'. היה מתמיה על ר"י בר אחא דאמר בשם רב הלכה כר"י ושמע מר"ח בר בא דפסק כרבנן ושתק א"נ אר"ח בר בא היה מתמה שלא פסק כר"י:

ה"ג כדברי מי שהוא מטמא מותר לצאת בו וכדברי מי שהוא מטהר אסור לצאת בו. וכן הוא ביבמות:

ולא אפיק גביה כלום. ולא הוציא ממנו הלכה ברורה כמאן מורינן בי מדרשא:

אבל מטייל הוא. בסנדל שנפסק בשבת עד שמגיע לפתח חצירו אע"פ שאסור לצאת בו לרה"ר:

באיסטרטן. רחבות קטנות והן בתוך החצר:

מן דמטון לפילי. כשהגיעו לפתח הרחבה:

א"ל. ר"ז:

זהו פתח חצירך. ואסור לך לצאת יותר:

כרך סובנה. כרך סיב של דקל ע"ג סנדל שנפסק בשבת ויצא בו:

אגוד מלבניקי. אגודה של ירק ששמו מלבניקי:

מן המוכן הוא. דחזי למאכל בהמה ומותר לטלטלו:

ה"ג טלקיה לחנותא דחליטרא ויקר אוף ציבחר הזה סרד יקר. כן הגירסא ביבמות וה"פ היה זורק לסנדל שנפסק לו בשבת לחנות של תכשיטים ומרגליות ושאר דברים יקרים ואמר אף שנפסק המעט הזה מ"מ כבגד שרד היקר הוא חשוב כלומר מותר להביאו לרה"י:

טלקיה. השליך ותשלך את הילד מתרגמינן וטלקת ית טליא:

דחליטרא. תכשיט ותעד נזמה וחלייתה מתרגמינן ואיתקנת בקדשהא ובחליטא מרגליתא:

מטלק ליה. היה זורקו ברה"ר במקום שנפסק:

מהו להחליף. שהסנדיל יש לו שתי תרסיות והן של עור מקום קביעות הרצועות אחת מבחוץ ואחת מבפנים לבין שני הרגלים כעין שיש למנעלים שלנו וכשנפסקה החיצונה ראוי להפוך המנעלים וליתן של שמאל בימין וקמבעיא ליה אם מותר להחליף ולא גזרי' דלמא מחייכא עליה ואתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים:

אפילו כן. אע"פ שאני מתיר צא וראה אם יש זקן ות"ח אחד ויסכים עמי להתיר אז תסמוך עלינו לעשות מעשה להיתירא:

שהוא מין מלבוש. אע"פ שמהפך המנעלים:

דתנינן. בפרק מצות חליצה:

חליצתה כשרה. ש"מ דמלבוש הוא אפי' בהפוך:

הדא דתימר. הא דאמרן דבשל שמאל בימין חליצת' כשרה ויוצאין בו בשבת בשנתנו לאורך רגלו אבל כשנתנו ברוחב רגלו צריך שיחפה הסנדל רוב רגלו:

מפני החשד. שיאמרו דטעין ליה לסנדל השני תחת בית השחי כלומר אצילי ידיו שאינו ניכר:

מאן צייר ליה. מי יודע שיש בו מכה שהרי הסנדל מכסהו והרואה יחשדהו שהוא טוען השני בידו א"נ מי מעכבו שלא יתן על השני שאין בו מכה בשלמא על אותו שיש בו מכה י"ל דלכך אינו נועלו משום שכואב למכתו אבל על השני למה אינו נותן:

על אותו שיש בו מכה הוא נותן. שמכתו מוכחת עליו שרואין אותו צולע על ירכו ואין חושדין אותו שטוען את השני בידו אלא מכירין בו לפי מעשיו שפרסותיו קשות ואינו מצטער ביתדות הדרכים ולא נועלו אלא משום מכה ודי לו בזה שיש בו מכה לבדו:

כהדא דתני במס' דרך ארץ:

חולץ של שמאל. שזה כבודה של ימין:

שלא תהא נראית של ימין פגומה. כאלו יש בה מכה הואיל ואינו נועל אלא בה:

ה"ג א"ל הדא אמרה וכו'. וה"פ א"ל שמעון בר בא לר"י מדבריך מוכח כשיש בה מכה ויוצא בשבת בסנדל יחידי נועל על אותו שיש בו מכה ולכך כל זמן שלא נעל השמאל נראה הימין כאלו יש בה מכה:

א"ל אין בבליא דקמתיה עליה. שמעון בר בא בבלי היה וא"ל ר"י שפיר קאמרת וקמת על אמת הדבר להבין משנתינו:

עם חשיכה. סמוך לחשיכה:

זה. תפילין:

דרכו לחלוץ. בלילה אפי' בחול וכשיבא סמוך לחשיכה יזכיר בו לחלוץ:

וזה. סנדל המסומר בשאר ימות השבוע:

אין דרכו לחלוץ. בלילה וחיישינן שמא יצא בהן בשבת:

נאמן לאדם אחד. אותו אדם מותר לצאת בקמיעיו אבל שאר בני אדם לא אע"פ שריפא להאי גברא בתלתא קמיע אפ"ה לא מהני לשאר בני אדם דאמרינן מזלא דהאי גברא גרם דהוא מקבל כתבא:

נאמן לכל אדם. שכבר אתחזק:

בין בעשבים. דקמיע לשון קשר ושל עשבים נמי קרוי קמיע:

בשיר. אצעדה:

מהו. ליתן הקמיע לתוך קנה חלול ולצאת בו:

מומייקה. שם תכשיט הניתן על הצואר ומחובר לכסותו:

משום תכשיט. פי' דאסרו לצאת בו לאחר החורבן ואפי' בחול:

ה"ג אי משום תכשי' הוא לו. וה"פ אם משום תכשיט אתה בא לאסור לו:

ודניאל ליסר. היה לו לדניאל לאסור על עצמו וכתיב והלבישו לדניאל ארגונא והמניכא די דהבא על צואריה:

והמניכא. היינו מומייקא:

אי משום משוי בשבת. נמי אין לאסרו דהא מחובר לכסות וכבר אמרנו לעיל כל המחובר לכסות ככסות ויוצאין בו:

שאינה אלא כמשמרה. שלא תתקלקל ולא גזרו בו חכמים שאינו בהול כל כך שיבוא לידי שחיקת סממנים ולמירוח:

ה"ג נותנין רטייה ע"ג מכה בשבת. כ"ה בעירובין פ"י והסמ"ג גורס נותנין עלה ע"ג מכה:

חוץ מעלי גפנים. וה"ה שאר עלים שמרפאים אסורים:

ה"ג הדא פיאה עיקר טב הוא סגין כד אית ביה וכו' או תשעה קטרין ובלחוד וכו'. וה"פ האי פיאה והוא מין זרעונים הוא שורש וסם טוב כשיש בו ה' או ז' או ט' קשרים:

ובלחוד דלא יתן מוי. ובלבד שלא יצא ממנו מים:

יברוחה. מין חולי ל"א לפי שיש סכנה למי שעוקר היברוחים והם הדודאים המוזכרים בראובן ולכן אמר שאסור לקרות פסוקים עליו כדי לעקרן:

שהוא מתבע'. שהוא נבעת בשינה:

כאן. הא דאסור:

משנפגע. שניזק כבר ולכך הוא מיתבעית ואינו יכול לישן מפני שהוא נפגע:

עד שלא נפגע. אינו אלא להגין ושרי:

ה' מה רבו צרי. דכתיב ביה ואתה ה' מגן בעדי ויענני יסמיכני הושיעני:

עד כי אתה ה' מחסי. דכתיב ביה מדבר הוות ומפחד לילה מחץ יעוף יומם דהיינו מזיק שטס כחץ וכן יפול מצדך אלף ורבבה מימינך:

מתני' בכוליאר. תכשיט שקושרת בו מפתח חלוקה וי"מ מידי דמקיף לרישיה:

בכובלת. קשר שקשר בו סם ששמו פילון וריחו ערב ובלע"ז בלסמ"ו ואשה שריחה רע טוענת עליה:

פלייטון. משחא דאפרסמא:

חייבת חטאת. דקסבר לאו תכשיט נינהו:

גמ' במחט. שבבגדיו:

בדוגמא שבאזנו. מעט צמר צבוע אדום ומעט שחור וכן כל מיני צבעם שמראה בהם דוגמא לאחר כזה תרצו או כזה וכל השנויין כאן אינו אלא שנותנין בני אומנות עליהם בצאת' לשוק כדי שיכירו מאיזה אומנות הם וישכרום למלאכה:

אומן. המוציא דרך אומנתו שהוא רגיל לצאת לפרקים כן בחול חייב:

דתנינן תמן. היינו מתני' ואגב שיטפא דלישנא דפ"ק שונה לשון תמן:

והכא. הוא פוטר חייט במחטו:

ר' מנא אמר. להך שינוייא בסתמא ולא אמרו משמיה דרבי יוחנן אבל ר' אבון אמרו בשם ר' יוחנן:

תמן. מחט הנקיבה דרך הוצאה בכך בכל הנשים הלכך חייבת:

ברם הכא. אבל כאן טפילים הקטנים בני החייטין א"נ כל שאינן חייטין גמורין יוצאים במחט אבל שאר החייטין אין יוצאין בהן לכך פטורין:

דתנינן תמן. בסיפא דמתני' הא במחט הנקובה. מודים חכמים לר"מ דחייבת:

ודא היא. ואלו הכא אומרים חכמים דאומן דרך אומנתו חייב אבל שאר כל אדם לא:

תיפתר. תפרש למתני' באשה המגדלת שער במחט והוה כאומן דרך אומנתו:

ופריך דרבי נחמיה היא. מתניתין ולא כרבנן דקתני ולא בטבעת שיש עליה חותם משמע דלאו תכשיט הוא:

דתנינן תמן. בפרק י"ג דכלים:

של אלמוג. הוא קור"ל והוא צומח בקרקעית הים ובעת יציאתו מן הים הוא רך מאוד ואז חוקקין בו מה שירצו ואח"כ האויר מקפיא אותו וישימהו דומה לאבן:

טמאה. דטבעת עיקר והוה ליה פשוטי כלי מתכות:

טהורה. דה"ל פשוטי כלי עץ:

רבי נחמיה מחליף. דסובר דעיקר טבעת אדעתא דחותם הוא והכל הולך אחר החותם:

הלך אחר שליבותיו. והן החווקין שבאמצע הסולם שאילולי שליבותיו אותן שני עצים שבצידי הסולם לבדם מה טומאה מקבלים פשוטי כלי עץ נינהו אלא מי גרס להיות כלי לקבל טומאה השליבות לפיכך הלך אחר שליבותיו ל"א בסולם הלך אחר שליבותיו אם הם ממתכות מקבל הסולם טומאה דאינון משוי ליה כלי ופשוטי כלי מתכות מקבלין טומאה:

בקולב. הוא כמין עמוד רחב מלמטה ודק מלמעלה ומיטלטל והחנוני מעמידו לפני חלון חנותו ומסמרים תחובין בו ותולין בהם אבנטים ורצועות למכור וי"מ ממיני תכשיט הוא להשמיע קול כדורך גת ומחזקן במסמרי' ומשמיעין קול:

ונעול אחר סמנייריו. המנעול שסוגרין בו הולכין אחר הקצוות שבו סותמין את הנקבים ויותר נ"ל לגרוס ובעול אחר סמנייריו וה"פ העול שלהם לא היה פגום כשלנו אלא חלוק ונוקבים בו שני נקבים וביניהם כעובי עורף השור ותוחבין בהן שתי יתידות והם סמנייריו ואם הם של מתכות טמאים:

תיפתר. תפרש דמתני' אתיא כדברי הכל ואיירי בשהוציאה האשה לחתום דאז ודאי חייבת בשיש עליה חותם:

היתה עשויה לכך ולכך. לתכשיט ולחתום בה:

מתני' לא באלה. מקל של מתכות וראשו עבה:

תכשיטין הן לו. וטעמו מפרש בגמרא:

שנאמר וכתתו וגו'. כלומר שיהו בטלין לימות המשיח ואי תכשיטין הן למה הן בטילין להוו לנוי בעלמא:

בירית. מפרש בגמרא:

טהורה. אינה מקבלת טומאה:

ויוצאין בה. דלא שלפא ומחויא שלא יראה שוקה:

כבלים טמאין. בגמרא מפרש:

גמ' שהיו מזויינים וכו'. ה"ג מלמד שהיו מזויינים בחמשה מיני זיין. והן החמשה השנויים במשנתינו ודייק ליה מדכתיב וחמושים ולא כתיב וחלוצים אלא לדרוש בו לשון חמשה:

ואיזו היא האלה. השנויי' במתני' דלעיל:

הדא אמרה. זאת אומרת האלה הנשנות כאן היא כמין רחת הנקרא דקר ויש בראשו יתדות שמהפכין בו התבואה וכן אלה כלי זיין שיש בראשו כמין יתדות לנועצן באויבים:

ומה טעמא דר"א. דאמר תכשיטין הן לו:

הודך והדרך. הוא החרב שעל ירכך ש"מ דתכשיט הוא לו:

לאטין. היא מרא:

למגזיין. לגזוז צמר ושחת:

כל שהיא יחידית. לרגל א':

כל שהשלשל'. בין שתי רגליה:

פרופסלי. חלי כתם שמניחין הנשים ברגליהן ונקרא אצעדה בלשון המקרא מגזרת צעד ולפעמים גם של זרוע נקרא כן לפי שהם עשויים כמו אלה והן שירייא דבסמוך:

קדשייא. נזמי':

זה טפוס של בית הרחם. ודריש כומז נוטריקין כאן מקום זימה:

זה טפוס של דדים. שאף שם מקום זימה:

קורדיקייא. מנעל של עץ:

שלטוניה. שמניחים על המצח:

עונקייה. ענקים לגרגרת:

הנטיפות שלמיני. קישור של מיני ניטוף העשויין להריח בהן:

שיראין. בגדי משי:

בלנדיא. בגד שמשימות הנשים על ראשן ומכסות בו כל הפנים שאין נראה אלא העינים וקושרות מלמטה:

קרקישא. פעמונים שקושרות ברגליהן או בגופן להשמיע קול:

תרגום עקילס. הוא אונקלוס:

אסטומובריאה. ובערוך גרס אסטומכא והוא תכשיט שנותנין על האסטומכא:

דבר שניתן על בית הנפש. שהוא בגד שכנגד הלב שהוא משכן לנפש:

בית הלחישה. הוא האוזן שמלחשין בו:

ה"ג הטבעות עזקייא:

פריזומטא. טליתות:

קולבין ומעפרון. מיני עטיפות שמעטפין בהן הראש:

סבניין רברבין. סדינים גדולים:

זונרין מציירין. מכנסיים או כלי זיין וי"מ אזורות:

אולוסריקא מציירין. מלבוש מזהב מצוייר:

ויצר אותו. משמע ליה שציירו בציורין כן פי' בי"מ וחס לפרש כן ונ"ל שהגירסא שלפנינו עיקר אוליסריקא מציירין והן בגדים שקושרין אותן כמה פעמים והוא מלשון צרור וחתום ומייתי מקרא דויצר אותו בחרט:

גלגלייה. הוא האבנט שחוגרין בו האדם והוא מענין הגליונים וי"מ חוטין של משי והן גדילות:

אולרייא. בגד גדול שמצניפין בו הראש:

לסוטה. רדיד של זהב שמכבנין בהם הסרבל שהאשה מתעטפת בו:

מתני' בחוטי שער. שקולעת בהן שערה:

בין משלה. תלושין:

בין משל בהמה. כגון של סוס דהכא ליכא למיחש דלמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ושרי להו ואתיא לאתויינהו דהא קי"ל דחוטי שער אין חוצצין:

שהן תפורין. לסבכה דתו לא שלפה להו לאחויי כדי שלא תתגלה שערה:

לחצר. אכבול ופיאה נכרית קאי דאסרינן לעיל למיפק לרשות הרבים ואשמועינן הכא דלחצר מותר שהתירו לה חכמים שני תכשיטין אלו בחצר שלא תתגנה על בעלה:

פיאה נכרית. קליעת שער תלישה וצוברתה על שערה עם קליעתה שתראה בעלת שער:

במוך שבאזנה. שנותנת לבלוע לחה של צואת האוזן:

שבסנדלה. לתענוג:

לנדתה. באותו מקום שיבלע בו הדם ולא יטנף בגדיה א"נ שלא יפול על בשרה ותייבש עליה ונמצא מצערה:

פלפל. פלפל ארוך נותנת בפיה אשה שריחה רע:

גלגל מלח. כמו גרגר מלח לרפואת חולי שניים:

שן תותבת. מפרש בגמרא:

גמ' ובלבד שלא תצא זקנה בחוטי שער של ילדה ולא ילדה בשל זקנה. דלבנות ע"ג שחורות או שחורות ע"ג לבנות מאוסין הן ואתי למשלף:

הבנות יוצאות בחוטין. שקולעת בהן שערה:

אפי'. השערות והחוטין כרוכין על צוארה מותרת לצאת בהן ומשמע דוקא קטנה אבל גדולה בכה"ג אסורה משום דדמיא לזקנה:

אפי' שאינה יכולה להביא חוטמה לשערה. שהשערות קצרות כל כך שאינן מגיעין עד חוטמה א"נ ה"ג שאינה יכולה להביא חוטה לשערה וה"פ דקשיא ליה א"כ כשהחוטין כרוכין על צוארה נמי ניחוש דלמא מחייכי עלה כי היכי דחיישי' גבי ילדה בשל זקנה דאין דרך לצאת בחוטי שער בצוארה ומשני התם איירי שאינה יכולה להביא כל החוט לשערה ומותר החוט היא כורכת על צוארה ולא מחייכי עלה משא"כ כאן בשל ילדה לזקנה ובשל זקנה לילדה:

לא תצא ילדה בשל זקנה. שכבר גדלו שערותיה והן שחורות ע"ג לבנות ולכך אסורות:

כל שהוא תושב בשיער. כלו' שהרבה שערות זו ע"ג זו נקרא פיאה אע"ג שאינה קצה הראש כשם פיאה בכל מקום:

עודריה דאודניה. מוך שבאזנו:

בעא מיחזרתי' בשבתא. רצה להחזירו לאזנו בשבת:

משום תכשיט. שהוא תכשיט לאיש ולאשה:

ר' ינאי סבר מימר וכו'. כלומר ור' ינאי דרצה להחזירו היה סובר:

שמן הוא שמרפא. וכבר נתייבש השמן שהיה בתוכו ונמצא שמותר להחזירו בשבת כדאמרינן לעיל בפרקין:

נותן שמן ע"ג ראשו וכו'. שמעינן דשמן הוא מרפא ולא הצמר:

ר' ינאי וכו'. כלומר אלא בהא פליגי:

הלכה כר' יוסי. דאמר לקמן ס"פ כל הכלים בכיסוי הכלים בין כך ובין כך ניטל בשבת וכיסוי האזן נמי לכיסוי הכלים דמיא ושרי:

ופריך ולא כן וכו' הלכה כר' יוסי. ולמה גערו בר' ינאי:

אדם לא עשו אותו כקרקע. אלא ככלים ושרי:

אדם כקרקע הוא. ובכיסוי קרקעות אף ר' יוסי מודה דאסור:

עשה בית יד למוך שבאזנו. ש"מ דשרי לטלטלו ואיך סברו דאדם כקרקע הוא:

ומשני וכיני. וכן הוא דשרי לטלטלו אלא בהא פליגי אם מותר לצאת בו לרה"ר:

אין שכיח. לא ישכח ולא ילך בו ד' אמות ברה"ר:

שמעית טעם. שמעתי טעם למה אסרו חכמים בשן תותבת ושל זהב ואיני יודע מה שמעתי:

מיי כדון. סתמא דש"ס פריך ומאי הוא הטעם:

די נפלה. כשהוא נופל היא מחזרת אותו ואתי לאתויי ד' אמות ברה"ר:

שן תותבת. שהוא של עץ מ"ט אסרו חכמים:

עוד היא (הרצועה בכרך ואין הטלית נופל מעליה) מבהתה היא מתביישה לומר לנגר שיעשה לה שן אחר והיא נוטלת זה שנפל ומחזירו ואתי לאתויי ד' אמות ברה"ר:

והורי ליה חבריה. שיצא בשן תותבת וכרבי א"נ לאיסור הורי ליה כחכמים מיהו הראשון נראה:

והורי ליה חבריה. לצאת במוך שבאזנו:

לאסייניה. לרופא של ריב"א:

מן מה דלא אמר ר' יסה. לפי שלא אמר לא אליכם כדרך הקובלים:

לא בטלה מן יומוי. לא נתבטל ממנו כאב השיניים לעולם ל"א לפי שלא הורה ליה דמותר לצאת בשבת בשן של תותבת כי היכי דיתרפא ריב"א נענש ופי' זה נראה עיקר:

הוי הוא דהורי לשינא. פי' הוא דצריך להוראת השן וללשון השני ה"פ הרי שהוא הורי על השן שהוא מותר דאל"כ למה נענש:

פתר לה. הא דתנן ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת אפלפל וגרגר מלח לחוד קאי ומשום שחיקת סממנים כיון דלרפואה הוא אבל מוך שבאזנו והשאר השנויים במשנתנו מותרים:

על כולהון. השנוין במשנתנו אסורה ליתן לכתחלה מפני שנראה כמערמת להוציאה:

מתני' סלע. מטבע:

צינית. מכה שהיא תחת פרסת הרגל וקושר בה סלע לרפוא':

הבנות. קטנות מפרש בגמרא:

ואפי'. רבותא קאמר דאע"ג דלאו תכשיט נוי הוא אורחיה בהכי ולאו משאוי הוא:

ערביות. נשים ישראלית שבערביא:

גמ' פודגרה. שם חולי:

אפי' טס. וסלע דתני במתני' לאו דוקא:

יוצאות רעולות. דרך ערביות להיות מעוטפות ראשן ופניהם חוץ מן העינים וקרי לה בלשון ערבי רעולות:

מדיות. נשים ישראלית שבמדי:

פרופות. שמעטפות בטלית ותולה הרצועה בשפתה האחד כנגד צוארה ובשפתה השני כורכת אבן או אגוז וקושרת:

לא גרסינן והא תנינן ואגב שיטפא דלישנא דלעיל בפירקין כתבוהו לכאן:

ואפילו כרוך על צוארה. יוצאה בהן ובלבד שלא יהיו צבועין כי אם הם צבועין חיישינן דלמא שלפא ומחויא ובטבילה נמי אינן חוצצין שהמים באים בהן שעל צוארה אינה מהדקת שלא תחנוק:

לא תקבל עליך מתני'. כפי שהיא שנויה שיוצאות בקיסמין שבאזניהם אלא תני אבל לא בקיסמין שבאזניהם דכיון דלאו תכשיט נוי הן משוי הן:

כיני מתני'. כן היא מתני' מדיות פרופות. ולא תיתני ומדיות שנפרש דמדיות יוצאות רעולות ופרופות אלא דמדיות יוצאות פרופות ולא רעולות:

מתני' פורפות. כמו קרסים דמתרגמינן פורפין כל המחבר בגד לחבירו קרי פריפה:

גמ' לא שנו. שאין פורפין לכתחלה דוקא אבן ומטבע אבל אגוז פורפין אפילו לכתחלה והא דקתני רישא פורפת דמשמע לכתחלה קאי על האגוז והא דתני בסיפא ובלבד שלא תפרוף לכתחלה קאי אאבן ומטבע:

כל דבר שהוא. בר טלטול לעצמו הוא דמותר לטלטל לצורך גופו ומקומו כמו אגוז אבל אבן אפי' הקצהו לכך אסור דלאו בר טלטול לעצמו הוא:

מתני' הקיטע. שנקטעה רגלו:

יוצא בקב שלו. שעושין לו כמין רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו דמנעל דידיה הוא ולא חיישינן דלמא משתליף ואתי לאתויי:

ורבי יוסי אוסר. דחייש דלמא אתי לאתויי שכבר יכול לילך ד' אמות בלא הקב דהיינו על ידי מקלות שבידו:

ואם יש לו בית קבול כתותין. שנחקק בו כדי קבול כתיתין של בגדים רכים ומוכין להניח ראש שוקו עליהם:

טמא. מקבל טומאת מגע אבל אם אין לו אלא בית קיבול ראש שוקו ואינו מניח שם כתיתין לאו בית קיבול לטומאה הוא והוה ליה כפשוטי כלי עץ דדומיא דשק בעינן שקיבול שלו עשוי לטלטל על ידו מה שנותנין לתוכו אבל שוקו אינו מיטלטל ע"ג הכלי:

סמוכות שלו. סמוכות של קיטע יש קיטע בשתי רגליו מהלך על שוקיו ועל ארכבותיו ועושה סמוכות של עור לשוקיו:

טמאים מדרס. אם זב הוא דהא לסמיכת גופו עביד ומדרס הזב עושה אב הטומאה:

ויוצאין בהן בשבת. דתכשיט דידיה הוא:

ונכנסין בהן בעזרה. דאע"ג דתנן לא יכנס אדם להר הבית במנעלו הני לאו מנעל נינהו דלאו בראש רגלו הן:

כסא. יש קיטע שיבשו וכווצו גידי שוקיו ואפילו על ארכבותיו אינו יכול לילך ועושין כמין כסא נמוך ויושב עליו וכשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו וחוזר ובא על אחוריו והכסא קשור לו מאחריו:

סמוכות. של אותו קיטע עושה לו סמוכות של עור או של עץ לראשי שוקיו או רגליו התלויין וכשהוא נשען על ידיו ועוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת:

ואין יוצאין בהן בשבת. דאיידי דתלו ולא מנחו אארעא זימנין דמשתלפי א"נ לרוב התפרקם מן הרגל נראה כאילו הוא מוליכן או גוררן:

ואין נכנסין בהן לעזרה. דמנעל נינהו:

אנקטמין. מפרש בגמ' טהורים. מקבל טומאה דאינו לא כלי תשמיש ולא תכשיט:

גמ' יוצאין בו. הקיטע יוצא בקב שלו בשבת דסנדל הוא ואפ"ה נכנס בו לעזרה:

נכנסין בו לעזרה ואינו סנדל. בתמיה אם הוא סנדל אסור לכנוס בו לעזרה:

עד די וכו'. עד שאתה מקשה כן אדשמואל תקשי לך מתניתין דתנן סמוכות שלו וכו' יוצאין בהן בשבת ונכנסין בהן לעזרה אלא ודאי דאף על גב דהוא מנעל אינו דרך בזיון כמו שאר מנעל וסנדל דכל שאינו כמנעלים של כל אדם נכנסין בהן לעזרה א"כ ה"ה לקב של קיטע:

אומר סופה וכו'. פי' מסיפא מיהא קשיא אדשמואל דתני בה כסא וסמוכות שלו וכו' אין יוצאין בהן בשבת ואין נכנסין בהן לעזרה ואמאי אין נכנסין בהן לעזרה הא לא דמיא לשאר מנעלים אלא ודאי כיון דמנעל דידיה הוא אסור א"כ ה"ה קב של קיטע אין נכנסין בה וסמוכות דנכנסין בהן שאני דלאו מנעל נינהו לפי שאינן בראש רגלו:

הונום קטמון. היינו אנקטמון דמתני' אלא שבמקום ר' אבהו היו קורין אותו הונם קטמון:

חמרא דיידא. הוא חמור שהליצנים עושים ונושאין אותו על כתפות ידיהם:

מתני' בקשרים. מפרש בגמרא:

בזוגין. של זהב לנוי:

דרכי האמורי. ניחוש הוא וכתיב ובחוקותיהם לא תלכו:

גמ' בקשרי פואה. גרנצ"א קושרים בקשרים ותולין בצואר לרפואה ולא ידעתי לאיזה חולי רש"י ול"נ שהוא טוב לכל החלאי' כדאמרי' לעיל הדה פואה עיקר טב סגין הוא:

מהו וכל אדם. דקתני במתניתין דודאי גדול אסור לצאת בזוגין שבצוארו ומשני בין קטנים וכו':

בזוגין שבכסותו. שהן. ארוגין כסותו דליכא למיחש דלמא אתי לאתויי ולא שליף ומחוי:

ואינו יוצא בזוגין שבצוארו. ואיך קאמר ר"ז שיוצאין בזוגין שבצוארו:

ומשני אלא כאן. ברייתא דתני אין יוצאין בזוגין שבצוארו בגדולים דחיישינן דלמא מיפסיק ואתי לאתויי:

וכאן. מתני' בקטנים דאפילו אי פסיק ומייתי ליה ליכא איסורא:

טב לאודנא. טוב לכאב שבאזן אם הוא תולה אותו באזנו:

טב לשינתא. יש שעושהו כדי שיישן ויש שעושהו שלא יישן שן של שועל חי הוא טוב שלא יישן ושל מת הוא טוב שיישן:

לעכבית. למכת קוץ:

ומחליף. של שועל לעכבייתא ומסמר הצלוב לשינתא א"נ ומחליף דר' מאיר אוסר וחכמים מתירין ופי' זה נראה עיקר:

כמתני'. דר"מ מתיר וחכמים אוסרין אפילו לרפואה משום דרכי האמורי:

כל שהוא מרפא. שנראי' רפואתו כגון שתיית כוס ותחבושת מכה:

דרגי דרגיבות. שיעלה מעלות ובתוספתא הגירסא האומר דגון קררון ה"ז מדרכי האמורי וכ"נ דשפיר קאי עלה פלוגתא דר"י:

דגון עכו"ם. ואינו משום חק האמוריים לחוד אלא עכו"ם ממש ועובר על לאו דשם אלהים אחרים לא תזכירו:

ה"ג דגון עכו"ם שנאמר וראש דגון וכו'. ומייתי ראיה דדגון שם עכו"ם:

דוני דני. התחזקו החביות:

לאו לאו. שאינו עושה הדבר ששואלין ממנו ואיירי שאומר כן אפילו שאין שואלין ממנו בהפצרה:

לאל סור ממנו. הרי לאו אחד ודעת דרכיך לא חפצנו הרי לאו השני:

יש סימן. לחזור בענין ההוא כי יצליח:

ובלבד לאחר ג' סימנין. כגון שהצליח שלשה פעמים בענין ההוא או לא הצליח:

מתה עלי רחל. הרי אחד יוסף איננו שתים שמעון איננו תלתא אם את בנימן תקחו עלי היו כלנה כאלו מזלא דהאי גברא בישא הוא:

הולכין אחר שמיעת בת קול. כגון שבלבו להתחיל דבר ושמע קול או הן או לאו הולכין אחריו ואין בו משום ניחוש:

לפונייה. שם מקום:

אבטיונס דרומאי. שר אחד מן הרומיים:

ואקומי' מאחוריו. הקים אותו ממקומו:

אר"א הנה מכל העם לא הקים אדם כי אם אותי הלא דבר הוא:

לית אפשר. שאני אצא מזה עד שאדע מה יהיה בסופו של דבר הזה:

והוה התם. חד נחש במקום שהיה ר"א יושב שם תחלה והתחיל הנחש לצאת:

ה"ג ויתיב ליה עד דו תמן אחת דריבוי. יושב שם אחד מן השומרים:

דריבוי. כמו דרבונין שבמסכת בכורות ועיין בערוך:

וקרא עלוי. ר"א ואתן אדם תחתיך כלומר במקומך ממש שנהרג במקומו ועל מקומו:

הוה נפיק יצא לקצוץ עצים ראה אותו אחד מהקייצים שעושים תאנים קיץ בשדה:

חיויא. הנחש רץ אחר התלמיד:

א"ל. להתלמיד ראה הנחש רץ אחריך:

שבקיה. הנחש לאותו תלמיד ואזל אחר הקייץ:

גרמניא. אחד מבני אשכנז שהיה עבד לר"י הנשיא:

נפק. יצא ללות לרבי הילא:

בעא איתגרייא. רצה להתגרות ולישך לרבי הילא:

גער. הגרמני בכלב:

הוה איעלל. הוה נכנס לכפר אחד:

מי עלל. כשנכנס נכשל באצבעו:

עאל. נכנס ושמע קול התינוקות קורין אם בגפו וכו':

הטחה זו. רק מכה זו לבדה:

הוי מתחמדין. חשקה נפשם לראות לשמואל בבבל לשאול ממנו ספיקות שהיו להם:

וסיימון. נטלו הדבר ההוא לסימן ולא ירדו לבבל לשמואל:

סלקין לבקרא. עלו לבקר את רבי אחא שהיה חולה:

איטפי בוצינא. דרך שאלה אמרה לחברתה אם כבה נרה:

לא יתטפי. דרך צחות אמרה לא נתכבה ולא יתכבה נרן של ישראל:

חמא חד וכו'. ראה אחד מוכר מאלה מיני מתיקה:

א"ל. מאלה אתה מתפרנס כלומר מדבר קל כזה:

שבקיה. ר"י ואזל ליה לדרכו:

א"ל. האי גברא לר"י רבי התפלל עלי שתהא חוזרת עלי פרנסתי שע"י דיבורו איתרע מזליה שלא מכר עוד:

שני אחריך. החלף מקומך כי פעמים שינוי השם גורם לבטל הגזרה ופעמים שינוי המקום:

תרין תלמידין. איידי דאיירי בלא תנחשו מייתי להו הכא:

הוון נפקין. היו יוצאין לקצוץ עצים:

חמתון. ראה אותן:

אסטרלוגוס. חוזה כוכבים:

אמר אלו שנים הן יוצאין ואינן חוזרין. כלומר שימותו בדרך:

מן נפקין. כשיצאו פגע בהם זקן אחד:

אמר להם זכו עמי. פי' עשו עמי צדקה ותן לי לאכול כי זה שלשה ימים שלא אכלתי דבר:

והוה עמון וכו'. והיה עמהן חד ככר לחם וחתכו חציה ונתנו לו ואכל:

וצלי עליהן. והתפלל עליהם ואמר להו תחיו נפשכם ביום הזה כאשר החייתם נפשי ביום הזה יצאו בשלום וחזרו בשלום:

והוון תמן. והיו שם בני אדם ששמטו מחוזה כוכבים שאמר שלא יחזרו בשלום:

אמרון. להאסטרולוגוס לא כך אמרת שלא יחזרו אלו בני אדם והרי חזרו אמר יש כאן איש שקרן שאצטגנינות שלו שקר כלומר על כרחי צריך אני להודות שאין ממש באצטגנינות שלי:

אפילו כן. אע"פ שהודה שאצטגנינות שלו שקר:

אזלון ופשפשין. הלכו וחקרו איך נהיתה הדבר זה דאצטגנינות דרכן להיות מקצת דבריהם אמת:

ואשכחין. ומצאו נחש חציה בצד המשא הזו וחצי' בצד השני והן כרתו אותה בלא ראות:

אמרו. להני תרי תלמידים מה מצוה באה לידכם יום הזה שניצלתם ממות:

ותניין וכו'. וסיפרו להם המעשה שבשכר הצדקה ניצולו:

אמר האסטרולוגוס ומה יכול אני לעשות שאלקי ישראל מתפייס בחצי ככר לחם. שעי"ז נעתר להם והצילם:

רבי חונא משתעי. מספר מעשה זה:

חד גיור. גר אחד היה אסטרולוגוס:

חד זמן. פעם אחד רצה לצאת אמר בלבו וכי עכשיו יוצאין הלא סכנה היא לפי אצטגניניו:

חזר ואמר. כלום נתדבקתי באומה הקדושה הזאת אלא להיות פרוש מן דברים כאלה כדכתיב ואתה לא כן נתן לך ה' שלא תשמע אל מעוננים ואל קוסמים:

ניפוק. נצא בשם בוראנו:

קרוב למכסח. כשנקרב למקום סכנת חיה רעה:

מכסח. לשון כריתה:

ויהיב ליה חמריה. לאכול וניצול הוא:

מאן גרם ליה שיפול. במקום סכנה משום דהרהר תחלה שלא לצאת בשעה ההיא:

מאן גרם ליה שניצול. אח"כ מפני שלבסוף בטח בבוראו:

סופו לבא. סוף שנכשל על ידיהם:

כי לא נחש. דריש לא באל"ף כאלו כתיב בוי"ו:

ה"ג לפנים ממלאכי השרת:

ולישראל מה פעל אל. שמלאכי שרת ישאלו לישראל מה פעל אל לפי שמתוך שאינם מנחשים מכניסים אותם למחוצה שאין מלאכי השרת יכולים ליכנס לה:

כבחצי ימיו של עולם היה אותו רשע עומד. דהיינו בשנת ב' אלפים תפ"ו לבריאת העולם ולאחר זמן כזה דהיינו ד"א ותתקע"ב תשיב הנבואה לישראל כלומר כי אז עת קץ אם ישובו ישראל ובעונינו שרבו עברו מה שעברו:

כל מי שפעל עם אל. כלומר שעסק בתורתו ובמצותיו שהרי הוא כאלו בורא עולמות א"כ כל העוסק בתורה שכינה עמו לכך קאמר מי שפעל עם אל:

מה הורה לכם הקב"ה. כן יאמרו מלאכי השרת כמו שאומרי' בעת הזאת למשה שנכנס לפנים ממחיצתן:

ולא כבר עשה כן בעה"ז. כלומר ואל תתמה איך יהיו הצדיקים גדולים ממה"ש דהא אפי' בעה"ז עשה כן:

ומה ת"ל וחבל לא איתי בהון. דהרי כבר כתיב וריח נור לא עדת בהון שלא שלט אש אפי' בבגדיהם וכ"ש שלא שלט בגופן:

וריויה די רביעאה. הוא המלאך שירד להצילם הוא הלך באחרונה והצדיקים לפניו:

הן היו מכבשין. ודורסין האש לפניו:

דמי לבר אלהין. כלומר כתיב וריויה די רביעאה דמי לבר אלהין:

ה"ג אמר ר' ראובן:

סטרו. הכה ביד על פיו:

א"ל תקין מיליך. שיתקן דבריו:

ובר אית ליה. לקב"ה בתמיה:

חזר ואמר. כשיצאו מן האש כתיב מלאכי'. ולא כתיב בר אלהין ומינה שמעינן דהדר ביה:

הדרן עלך פ' במה אשה