מתני' כלל גדול. בגמרא מפרש אמאי קרי ליה גדול:

השוכח עיקר שבת. כסבור אין שבת בתורה:

אינו חייב אלא חטאת אחת. בגמרא יליף לה':

היודע עיקר שבת. שיש שבת בתורה ונאסרו בה מלאכות:

ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה ע"י שגגת שבת ששכח ששבת היום מדקתני סיפא היודע שהוא שבת מכלל דרישא בשאין יודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה בענין זה ולא נודע בינתים שחטא:

חייב על כל שבת ושבת. חטאת אחת לכל שבת ואע"פ שלא נודע לו בינתים והעלם אחת הוא אמרינן ימים שבינתים הווין ידיעה שאי אפשר שלא שמע בינתים שאותו יום שבת היה ואע"פ שלא נודע לו שחטא שלא נזכר במלאכות שעשה בו כיון דשגגה קמייתא משום שבת הוא דהויא והא אתיידע ליה ביני וביני כל שבת חדא שגגה היא ומיהו על הרבה מלאכות שבכל שבת ושבת לא מחייב אלא חדא דכולא שבת חדא שגגה היא דהא לא שגג אמלאכות דיודע הוא שמלאכות אסורות אלא אשבת הוא דשגג:

היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה. שלא ידע שהמלאכות הללו אסורות ועשאם כמה פעמים בכמה שבתות:

חייב על כל אב מלאכה ומלאכה. חטאת אחד ואע"פ שחזר וכפלה בכמה שבתות כולה חדא שגגה היא דהא לא נודע בינתים ולענין שגגת שבת הוא דאיכא למימר ימים שבינתים הויא ידיעה לחלק אבל לענין שגגת מלאכות לא אמרינן הכי דמשום הפסק ימים אין לו לדעת אא"כ ישב ועסק לפני חכמים בהלכות שבת ומיהו בחטאת אחת לא מיפטר על כל שבת דשגגה לאו בשבת היא אלא במלאכה ושגגות טובא הוו לשבת אחת ובגמרא יליף פעמים שהוא חייב על כל אחת ואחת ופעמים שאינו חייב אלא אחת על כל שבת ומסתברא דחיובא בזדון שבת ושגגות מלאכות דאיכא שגגות טובא ופטורא בשגגת שבת וזדון מלאכו' דחדא שגגה היא ואב מלאכה דנקט לאו למעוטי תולדו' דה"ה לתולדו' ובלבד שיהו תולדות דשני אבות אלא למעוטי היכא דהוו שתי תולדות דאב אחד או אב ותולדה דידיה דאינו חייב אלא אחת כדקתני סיפא העושה מלאכו' הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת דהרי הוא כעושה וחוזר ועושה בהעלם אחד ואין חילוק חטאת בהעלם אחד אלא בגופי עבירה שאינן דומין או בחילוק שבתו' לענין שגגת שבת:

גמ' שהוא גדול מכלל שביעית. שגדול עונשו של שבת משל שביעי':

שהשבת חלה על הכל. דאיסור מלאכות איתנהו בין בתלוש בין במחובר:

ושביעית אינה חלה אלא על עבודת הארץ. דבמחובר איתא בתלוש ליתא:

תמן תנינן. בשביעי' פרק שביעי:

בין על אוכלי בהמה. דכתיב ולבהמתך ולחיה וכו':

מעשרות אינן חלין אלא על אוכלי אדם. דמדאורייתא דגן תירוש ויצהר כתיב ורבנן תקנו אף פירות האילן וירק דמאכל אדם כדקתני כל שהוא מאכל אדם:

תני בר קפרא. בתוספתא דידיה:

מכניסו לקיום לאפוקי ירק כגון לפת וקפלוטות:

ובין על דבר שאין מכניסו לקיום. דלא פלוג רבנן בתקנתא דידהו בפירות אילן וירק בין מין למין וכולהו חייבין במעשרות:

שיש למטה ממנו. שיש כלל למטה ממנו א"נ שיש בו אבות ותולדות:

אנן תנינן. ברישא דמתניתין:

ר' לעזר. הי' שונה כמתני' כל השוכח ור"י היה שונה כתנא דבי ר' כל שאינו יודע עיקר שבת:

הא ר"ל אמר וכו'. כלומר גופא אמר ר"ל:

הא אם אינו יודע כל עיקר פטור. כך סלקא אדעתין למידק מיניה:

מן מה דרב תני. כמתני' כל השוכח עיקר שבת ואפ"ה פתר לה באינו יודע עיקר שבת ש"מ מאן דתני השוכח ה"ה לאינו יודע נמי מחיי' אחת אלא ששונה המשנה כאשר קיבלה מרבו:

קטן שנשבה בין העכו"ם. ולא ידע מעולם שיש שבת בתורה:

הדא אמרה הוא הדא הוא הדא. פי' זאת אומרת דשוכח ואינו יודע עיקר שבת שוין:

הא אר"י כל שאין וכו'. כמו גופא אר"י:

הא אינו יודע ושכח. סלקא אדעתין דחייב על כל שבת ושבת:

כל הדא הלכתא. כולה מתני' כר' ליעזר. דכריתות פ' אמרו לו דסובר דחייב על כל אחת ואחת:

ברם כרבנן. אבל רבנן דר"א והיינו ר"ע דשאל מר"א אם חייב בזדון שבת ושגגת מלאכות על כל מלאכה ומלאכה:

אינו חייב אלא אחת. על כל אב מלאכה וכן בשגגת שבת וזדון מלאכות אינו חייב אלא אחת על כולן דלא אמרינן ימי' שבינתים הווין ידיעה לחלק:

הדא אמרה היא הדא היא הדא. דכיון דר' ליעזר מנדה יליף לחייב בשגגת שבת וזדון מלאכות א"כ בשוכח עיקר שבת נמי פטור כמו נדה בשלמא אם אמרי' דמקרא יליף דמדכתיב שמירה אחת לשבתות הרבה ושמירה לכל שבת ושבת ומוקמינן קרא במסתבר שפיר איכא למימר דמוקמינן שמירה אחת לשבתות הרבה לאינו יודע עיקר שבת ושמירות לכל שבת לשוכח אבל אי מנדה יליף ודאי שניהם אחת הם ואין חילוק בין שוכח לאינו יודע עיקר שבת:

את מה שמעת מן אבוך. ר' יוסי:

אמר כרבי יוחנן. שמע מאביו:

לא אמר כן. בריה דר' יוסי הוה פשט עם בריה דר"י. היה יושב ולומד עם בנו של ר' יוסי:

ושמע ממנו. דכר' ליעזר נוטין הדברים:

ועשה אחת ועשה הנה. הוה מצי למכתב וכתיב ועשה מאחת ועשה מהנה מ"ם היתירה למדרש קאתי וגם הנה מיותר דה"מ למכתב ועשה אחת ולמשתק דרוש ביה הכי:

ועשה מאחת לחייב על כל אחת ואחת. דה"ק ועשה מאחת שבת אחת הוא מחלל וחייב הנה חטאו' הרבה כגון שגגות שבת וזדון מלאכות:

הנה לחיי' על כולהן אחת. פעמים שהוא עושה הנה מלאכות הרבה ואינו חייב אלא אחת כגון שגגת שבת וזדון מלאכות:

מהנה לחייב על תולדות:

ופריך או נימר. דקרא ועשה מאחת מהנה בעכו"ם מדבר דהא האי קרא בחטאת סתמא כתיב ונדרשיה נמי בעכו"ם:

תני ר' זכיי. ור"י אמר שטעה מעתה יש לפרש קרא בעכו"ם וכדמסיק:

לחייב על כל אחת ואחת. דיליף מהשתחואה יתירא דכתיב בעכו"ם דלחלק יצאה:

בבלייא. ר' זכיי מבבל היה וא"ל ר"י עברת תלת נהרין שההולך מבבל לא"י צריך לעבור ג' נהרות כלומר שכך מהלך גדול הלכת ללמוד תורה וסכנת לעבור על ג' נהרות:

ואיתברית. ונשברת וטעית דאינו חייב אלא אחת השתחואה לאו לחלק יצאה ל"א עברת תלת נהרין דרשת מ"ם דמאחת ומ"ם דמהנה והנה ואיתברית דאפילו הכי אינו חייב אלא אחת והראשון עיקר:

עד לא יתברינה וכו'. סתמא דש"ס פריך איך עלה על דעת לפרש ועשה מאחת מהנה על עכו"ם ממה נפשך עד שלא טעה ולא דריש השתחואה יתירה דכתיב בעכו"ם לחלק א"כ לא היה חייב על כולן אלא אחת:

יש כאן אחת. שאינו חייב אפי' עשה הנה:

אין כאן בעכו"ם הנה. שיהא חייב הרבה:

מן דתברה בידיה. וסובר דהשתחואה לחלק יצאה:

יש כאן הנה. פעמים שהוא עושה אחת כגון שעשה אלו עבודות זיבח וקיטר וכו' בהעלם אחת חייב הנה:

אין כאן אחת. דלמאי אתא א"נ עד דלא תברי' קודם שהשיב ר"י שטעה ומדתברי' היינו משאמר לו ר"י דטעה ואין חילוק בין שני פירושים אלו:

והיכן בעכו"ם. סיומא דקושיא הוא ואיך אפשר לאוקמ' בעכו"ם:

ומשני ובעבודת' ובעבודת גבוה ובהשתחוייה. בהני תלת איכא לאוקמי כולא קרא כדמפרש ואזיל:

בעבודתה. בעבודה שועבדין אותה אף על גב דלאו כעין פנים הוא שאין עובדין בעבודה כזו לגבוה חייב עליה:

לחייב על כל אחת ואחת. אפי' יש לה עבודות הרבה ועשאן בהעלם אחד חייב על כל אחת ולהכי איצטריך מאחת:

בעבודת גבוה. דהיינו ד' עבודות דקחשיב ר' זכיי שבהן עובדין לגבוה:

לחייב על כולהון אחת. כרבי יוחנן ומהנה קדריש לה:

בהשתחווייה לחייב על מקצתה. היינו שלא השתחווה בפישוט ידים ורגלי' אפ"ה חייב עליה והכי דריש לה ממ"ם דמהנה ל"א שהיה שוגג בהשתחוייה וזדון בעכו"ם או זדון בהשתחויי' ושוגג בעבודה מקצתה קרי ליה:

כתיב. לבתר ועשה מאחת מהנה כתיב אם הכהן וגו' מצות שהמשיח מביא עליהן פר איירי קרא:

יצאה עכו"ם שאינה מביא עליה משיח פר אלא שעירה. כיחיד הלכך ליכא לאוקמי קרא דמאחת בעכו"ם:

הרי חלבים ועריות. וה"ה לשאר חייבי כריתות:

הרי משיח מביא עליהן פר. נוקמי לקרא דמאחת בהני נמי:

משני לא אתינן מתני. אי אפשר למתניי' בהני אלא בדברים שיש להן תולדת כגון שבת ועכו"ם ותולדות דעכו"ם כגון שבר מקל לפניה שהיא תולדה דהשתחווייה אבל חלבי' ועריות אין להן תולדות כלל:

עריות. נמי לית בהו תולדות שבפי' עשה הכתוב בהן המערה דהיינו הכנס' העטרה כגומר כל הביאה:

חברייא אמרין. דלאו מאחת מהנה קדרשי:

שבת הוא לה'. דמשמע לכל שבת בפני עצמו חייב:

לא העושה בו ובחבירו. כגון שעשה מלאכה בין השמשות שבין שבת ויה"כ דאין מצטרפין שני הימים לחייב עליה:

את אמר. מכאן שמעי' דאין השבתות מיצטרפות מיבעיא לן אם חולקות כגון שעשה מלאכה בשבת ובאותו העלם עשה גם ביה"כ מי אמרינן דהימים מחלקין וחייב על כל אחד או לא:

מונה ששה. מיום ששם אל לבו שכחתו ומשמר השביעי:

אין אישתבאי בתלתא. אם נשבה בין העכו"ם בשלישי בשבת אעפ"י שעושה כרנב"י שמונה ששה ועושה שבת חמשה ועושה שבת וכו' אפ"ה הוא עובד בכל המנין בשבת ולא הועיל כלום במנינו דלעולם יום מנוחתו בחול דוקא ולא בשבת:

רב הוה חיילי'. כלומר טעמא דרנב"י די"ל דסובר כרב:

לתרין מחזירין. כשהוא חוזר לעשות כן שני פעמים אי אפשר שלא ישבות פעם אחד בשבת:

ופריך ואין לא לתמוה. וכי אין לתמוה למה לא יחוש לכל הימים:

כהדא וכו'. כמי שקידש אשה במדינת עילם ול"נ דהגיר' וקידש אשה בעולם ואינו יודע איזו היא ובאיזו מקום הוא:

ריב"א. אומר דפליגו ר"י ורשב"ל:

חושש לכל הנשים. דכי הדר נסיב האי גברא איתתא דלמא אמה או אחותה הוא נסיב:

אינו חושש. דבטילה היא ברובא וקשיא לר"י ה"נ ניחוש לכל הימים ויהא אסור לעשות מלאכה בכולן שמא שבת היא. ומשני תמן גבי קידוש אשה יש לו תקנה שיכול לישא גיורת או משוחררת שנתגיירה או שנשתחררה לאחר שקידש אשה שבודאי בזמן שקידש אשה לא קידש זו:

הכא מה תקנה יש לו שלא ימות ברעב. ועושה בכל יום מלאכה כדי קיום נפש אבל יכול להלוך בכל יום כל מה שירצה דאל"ה לא יגיע ליישוב לעולם:

תמן תנינן. במסכת כריתות פרק אמרו לו:

מעין מלאכה אחת. תולדות הרבה של אב אחד בשבתות הרבה אותן שעשה בשבת זו עשה בשבתות אחריני וכולהון בהעלם אחד:

תוצאות הרבה. עניינים הרבה כגון שבת דאיכא אבות מלאכות ותולדותיהן נידה אין בה תוצאות הרבה דאין חיובא אלא ביאה וחייב על כל ביאה וביאה בהעלם אחד כדאר"א בא עליה וחזר ובא עליה בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת:

והנדה מוזהרת עליו. דכתיב ונכרתו שניהם מקרב עמם:

על הקטנות. כמו על הקטנה ומאי קטנות דעלמא כלומר הבא על אחת מן הקטנו' ביאות הרבה בנידתה יוכיח שאינה מוזהרת עליו וחייב על כל ביאה וביאה:

הבא על הבהמה יוכיח. שחייב שאי אפשר לערב הביאות ולעשות שתי ביאות כאחת:

בזדון שבת ושגגת מלאכות שאלו. יודע שהוא שבת אלא שסבור שמלאכה זו מותרת הוא דשאיל ר"ע מר"א והכי קמיבעיא ליה מי אמרינן גם בזו לחלק כל מלאכה לעצמו או דלמא דוקא בשגג בזה ובזה הוא דאמרי' חילוק מלאכות אבל לא בזדון שבת ושגג' מלאכות דאינו חייב אלא אחת על כולן:

בדה תנינן. במתניתין דכריתות מלאכות הרבה אבל על השבתו' לחייב על כל מלאכה שעשה בכל שבת דנימא דשבתות כגופן של מלאכה שאינן דומין זה לזה כגון זרע וקציר בהעלם אחד בזדון שבת. ושגגת מלאכות ודאי לא מתחייב ואפי' עשה אותה מלאכה כמה פעמים בכמה שבתות אינו חייב אלא אחת ונראה שכך היתה גרסתו במתניתין ששאלו על מלאכות הרבה אבל שבתות הרבה לא הזכיר בשאלתו וכן נראה מהא דאמר לקמן ותניין דבית רבי כן העושה מלאכות הרבה וכו' כמו ששנויה במתניתין ש"מ דיש תנאים אחרים ששנו המשנה בענין אחר:

בשגגת שבת וזדון מלאכה וחזר וכפלה בכמה שבתות שאל ר"ע לר"א מי אמרינן ימים שבנתים הויין ידיעה לחלק או לא:

בדה תנינן. במתניתן דכריתות ששאל לו על שבתות הרבה אבל על המלאכות ודאי לא מתחייב אפילו לר"א:

הא רבי זעירא וכו'. כמו גופא אמר רבי זעירא וכו':

הודי ליה או לא הודי ליה. וה"פ מי הודי ליה ר"ע לר"א או לא הודי ליה ובספיקו עומד:

כל הדא הלכתא. דר"פ כלל גדול אתיא כר' ליעזר אבל רבנן דהיינו ר' עקיבא סוברים דבכולהו אינו חייב אלא אחת ש"מ דלא הודי ליה:

ה"ג הא רבי בא בשם ר"ח אמר בשגגת שבת ובזדון מלאכות שאלו הודי ליה או לא הודי ליה מן מה דמר ר"ש רבי אבהו בשם ר"י בר חנינא כל הדא הלכתא כרבי ליעזר ברם כרבנן אינו חייב אלא אחת הדא אמרה דלא הודי ליה. וה"פ לרבי בא נמי מיבעיא ליה אם הודי ר"ע לר"א לבתר דשמעה מיניה או לא ופשיט ליה דלא הודי ליה מהא דריב"ח דהא במתני' שגגת שבת וזדון מלאכות נמי תני ואפ"ה קאמר דלרבנן אינו חייב אלא אחת ש"מ דלא הודי ליה והא דאמר רבי זעירא קומי רבי יסא וכו' עד הדא אמרה דלא הודי ליה ל"ג הכא ושייך לקמן גבי הא דאמר רבי חזקיה בשם רבי בא וכדבעינן למימר התם:

ופריך הא בשגגת שבת וזדון מלאכות אף ר"א מודה לרבי עקיבה דאינו חייב אלא אחת. וקשיא:

ה"ג ויתיביניה ר"ע הרי מזיד במלאכה ושוגג בשבת וכו'. וה"פ ה"ל לר"ע להקשות לרבי ליעזר מזדון מלאכה ושגגת שבת דמודי רבי ליעזר שאינו חייב אלא אחת:

מן מה דלא מתיב לה. מדלא השיב לו כן ש"מ דעל שניהם שאל ועל שניהם השיב ר"א דחייב על כל אחת ואחת ור"ע לא קיבל וסובר בשניהם דאינו חייב אלא אחת וכר"י בר חנינא:

ה"ג הא בזדון שבת ובשגגת מלאכות וכו':

ויתיביניה רבי ליעזר וכו'. היה לו לרבי ליעזר להשיב לר"ע דחייב על כל אחת מזדון שבת ושגגת מלאכות דמודה רבי אליעזר דחייב על כל אחת ואחת ולמה לו להשיב מנדה ומדלא השיב לו ש"מ דבתרווייהו שאלו ובשניהם לא הודי ליה וכר"י ברבי חנינא:

ה"ג הרי מזיד שבת ושוגג מלאכות הרי יש בה תוצאות הרבה:

ולא משום שגגת שבת את תופסו. וקמיבעיא ליה אי ימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק א"כ מאי פשיט ליה מנדה דנדה מאי ימים שבנתיים איכא:

מזיד בשבת ושוגג במלאכות. שאלו מהו שיהא חייב על כל מלאכה ומלאכה מי אמרינן שבתות כגופן דמיין מחלקין וחייב על כל אחת ואחת או לאו כגופן דמיין והרי עשה מלאכה אחת עשר פעמים בהעלם אחד ואינו חייב אלא אחת:

שוגג בשבת ומזיד במלאכות מהו לעשות תולדות כעיקר. ולחייב אתולדה במקום אב או לא:

ותניי דבית רבי כן. היינו כמו ששנינו במתניתין:

הדא היא מזיד שבת ושוגג מלאכות. שהרי אע"פ שהוא יודע שהוא שבת הוא סובר שאינו חייב על המלאכה ומיבעיא ליה אם נתחייב אתולדה במקום אב או לא:

הדא הוא שוגג בשבת. שאינו יודע שהיום שבת:

ה"ג הדא הוא שוגג בשבת ומזיד במלאכות:

הודי ליה או לא הודי ליה א"ר זעירא קומי רבי יסא מתניתא אמרה דלא הודי ליה דתני יודע אני שהיא שבת ויודע אני שהיא מלאכה אבל איני יודע אם מלאכה היא זו שחייבין עליה כרת אם מעניין אבות מלאכות עשה חייב על כל מלאכה ומלאכה אם מעניין מלאכה אחת עשה חייב על כל העלם והעלם מפני שהן העלימות הרבה אבל אם היה העלם אחד אינו חייב אלא אחת הדא אמרה דלא הודי ליה וה"פ מיבעיא ליה לרבי חזקיה אם הודי ליה ר' עקיבא לר"א בזדון שבת ושגגו' מלאכות (אם) כגופן דמיין או לא ופשיט מברייתא דתני בה דאם עשה מעניין מלאכה אחת אינו חייב אלא בשתי העלמות אבל בהעלם אחד בשתי שבתות אינו חייב אלא אחת ש"מ דלאו כגופן ולא הודי ליה:

ופריך ויש אדם שהוא חייב על הזדון. שהרי זדון שבת הוא:

ומשני את נותן שגגת מלאכות על זדון שבת. ועיקר היא השגגה ועליה מביא קרבן:

ודכוותה. צריכין לומר גבי שגגת שבת וזדון מלאכה שהוא חייב על השגגה דאף המזיד לשגגה דמיא כיון דאחת בלא חברתה לא מהניא דאם אין שבת לא חייב על המלאכה וכן אם אין מלאכה אינו חייב על השבת:

לחייב על כל אחת ואחת. היינו על כל שבת ושבת:

ופריך ולית לר"א מאחת לחייב על כל אחת. למ"ד בזדון שבת ושגגת מלאכות שאלו ולמה לא השיב לו ממאחת ומה לו להשיב מנדה:

אשכח תני. מצא ברייתא השנויה בה דר' אליעזר מחייב אף על גדול שנשבה בין העכו"ם על כל אחת ואחת וזה ודאי לא שמעינן מקרא דקרא איכא לאוקמי בזדון שבת ושגגות מלאכות אבל השוכח עיקר שבת לא יהא חייב אלא אחת על הכל לכך יליף מנדה:

מה בין מזיד בשבת וכו'. אמתני' פריך דתנן היודע עיקר שבת וכו' דהיינו שגגת שבת וזדון מלאכות וקתני דחייב על כל שבת ולא על כל מלאכה ובסיפא תני גבי היודע שהוא שבת דהיינו זדון שבת ושגג' מלאכה שהוא חייב על כל מלאכה מאי בינייהו:

ולמה. כלומר הא דקשיא לך ולמה מזיד וכו':

פורש ממנה ועושה מלאכות אחרות. הוי לה כל מלאכה שגגה בפני עצמה הלכך חייב על כל אחת ואחת:

מיד הוא פורש. מכל המלאכות נמצא שכולם שגגה אחת הם:

שגג בזה ובזה. בשבת ובמלאכות:

אינו חייב על כל אחת ואחת. וכי אינו חייב על כל אחת ואח'. כדתנן במתניתין:

ה"ג מפני שנתוסף לו שגגת שבת אובד שגגת מלאכות. בתמיה:

מהו שיצטרפו. קצירה וקצירה לכשיעור ויתחייב מי הוי כהעלם אחד ומצטרפי או דלמא כשני העלמות נינהו ולא מצטרפין:

ומשני אפשר לומר שבתות מחלקות. אילו עשה כשיעור לכל אחד אין אחד מהם מתכפר בקרבן חבירו ואיך נאמר שיצטרפו השבתות לחייב על חצי שיעור בזה וחצי שיעור בזה:

ופריך הרי תמחויין חולקין. האוכל שני זיתים חלב בהעלם אחד בשני תמחויין דהיינו אחד צלי ואחד שלוק חייב שני חטאות:

ותמחויין מצטרפין. אם אכל ממין א' בשני תמחויין ובכל אחת חצי שיעור מצטרפין וחייב:

איני יודע טעם תמחוי. למה יהא חייב באוכל בשני תמחויין שני חצי שיעור והיא גופא מנא לן שחייב:

ה"ג כתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת הבאה ר"א מחייב חטאת ור"י פוטר. כן הוא לקמן בפרק האורג ובכריתות ר"א מחייב חטאת משום דס"ל אפילו אות אחת סמוך לכתב חייב כהאי דהאורג ור"י פוטר דס"ל שבתות אינן מצטרפות אלא מחלקות וה"ל ידיעה לחצי שיעור:

תיפתר. פלוגתייהו דר"א ור"י בשעשה שניהם בזדון שבת ושגגות מלאכו' וכי קמבעיא לן בשגגות מלאכות וזדון שבת חצי שיעור ובזדון מלאכות ושגגת שבת חצי שיעור:

מה אם הזדון שאינו חולק. שאם עושה מלאכות הרבה במזיד אינו חייב אלא מיתה אחת:

ל"א. מה אם הזדון שאינו חולק שאם עשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה בזדון שבת ושגגת מלאכה אינו חייב אלא אחת על כל מלאכה ולא על כל שבת ושבת כדתנן במתניתין ואלו שגגת שבת וזדון מלאכות חייב על כל שבת ושבת:

לא אמר כן. לא כך מבעיא ליה לרבי ירמיה אלא הכי קמבעיא ליה:

וחצי גרוגרת בין הערבים. לאו דוקא בין הערבים אלא שניהם בשבת אחד ובהעלם אחד אלא שחצי זה בשגגת שבת וכו' מהו שיצטרפו מי הוו כהעלם אחד או לא:

אע"ג דלא קמיבעיא ליה לרבי יוסי דבר זה. כיוצא בו קמיבעיא ליה:

בידיעת קודש. ידע שהוא קודש אבל נעלם ממנו שהוא טמא ואסור באכילת קדשים:

ניחא שבת. אמתני' דכריתות דלעיל קאי וקאמר הניחא הא דקאמר ר"א ששבתות מחלקות בשגגת שבת וזדון מלאכות כיון שיש ימי חול בינתיים אי אפשר דלא שמע אימת שבת:

גבי נידה מה אית לך. למה יהא חייב על כל בעילה כשהם בהעלם. אחד ומאי פשיט ליה מנדה:

נדה קטנה. כלומר שומרת יום כנגד יום:

שבאו ימי הפסק טהרה בינתים. שהטבילות שטבלה הויין כימים שבינתיים:

כלום הוא חייב על כולם אלא אחת. א"כ ה"נ בנדה למה יהא חייב על כל אחת:

כן רבי מנא. מקשי על ראב"ש:

אף הכא. בנידה לרבנן אינו חייב אלא אחת אבל לר"א באמת אף בקוצר וקוצר חייב על כל אחת דלית ליה לר"א מאחת מהנה א"נ אית ליה ומיבעיא ליה היכא דעבד שני מלאכות בבת אחת מה שאין כן בקצר וקצר בבת אחת מודה רבי אליעזר דפטור כן הוא בכריתות דף ט"ו ע"א לרבה:

קיימתיה כיי דמר. אתיא כי האי דאמר רבי אחא וכו':

לית כן כרבנן. אינו כן לרבנן שיהא חייב על כל אחת:

ל"א לית כאן כרבנן:

ה"ג רבנן דקיסרי וכו':

וכל דיפוק מיניה הלכה. כל המוציא ממשניות אלו דר"פ כלל גדול הלכה כולה כר"א ולא כרבנן א"נ אמשניות דכריתות קאי שכל מה שהשיב ר"א לר"ע לא קיבל ממנו:

מתני' אבות מלאכות. אותן מלאכות שהיו במשכן קרויות אבות וכולהו מלאכות אחרנייתא מהנך נפקו והוו תולדות:

המעמר. המאסף העמרים:

הזורה. ברחת לרוח:

הבורר. פסולת בידיו:

המרקד. בנפה והני תלת זורה ובורר ומרקד כולן להפריש פסולת מתוך אוכל נינהו וקחשיב להו בתלת כיון דהוו במשכן ואינן בזמן א' אלא בזה אחר זה. זורה. בתבן. בורר. בצרורות. מרקד. בסובין:

האופה. בגמ' פריך והרי אפי' תולדה דבישול:

הגוזז את הצמר. גיזה ושאר מלאכות של צמר השנויו' במשנתינו כולן היו בצמר תכלת של מלאכת המשכן:

המלבנו. המכבסו בנתר:

המנפצו. קרפי"ר בלע"ז:

המיסך. אורדי"ר בלע"ז:

בתי נירין. ליצ"ש שנתן שני חוטין בתוך הבית ניר ובגוזז ובמלבן ובכולהו אינך מפרש שיעורייהו לקמן בפ' האורג:

הפוצע. כשהחוט ניתק פוצע ראשיהן ושוזרן ביד עד שיהא נארג וקאמר דאם עשה כן בשני חוטין חייב והני כולהו ממיסך ואילך עד קושר ומתיר שייכי בציידי חלזון. ותופר וקורע ביריעות הוה:

על מנת לתפור. פעמים שהנקב עגול ואינו יכול לתופרו יפה אא"כ קורע אבל קורע שלא לתפור לא היה במשכן:

הצד צבי. וכל מלאכת עורו נוהגת בתחשים ובעורותיהן למשכן:

המולחו. לעור:

הממחקו. המגרד שערו:

מחתכו. מקצעו ומחתכו לרצועות ולסנדלים:

כותב ומוחק. לקמן פ' הבונה מפרש שכן רושמין על קרשי משכן לידע איזו בן זוגו וכותב אות בזה ואות בזה ומוחק פעמים שטעה:

מכבה ומבעיר. באש שתחת הדוד של סממנין:

מכה בפטיש. הוא גמר כל מלאכה שכן אומן מכה בקורנס על הסדן להחליקו בגמר מלאכה ומתני' נמי לא מחייב ליה אלא בגמר מלאכה. וי"מ שהאומן מכה בפטיש על הכלי להשוו' עקמומיתו וכן על האבן שבבנין להשוותה לחברותיה וכה"ג אע"ג דלא הוה מלאכה מצד עצמה מיחייב בה משום גמר מלאכה:

גמ' כנגד מ' חסר אחת מלאכות שכתובין בכל התורה. וה"ק קרא לא תעשו כל מלאכה כמנין כל מלאכה שבתורה:

כל הן. כל היכא דכתיב מלאכות לשון רבים בתורה אם הם חשובים כשנים או לא:

אשגר' עייניה. שלח ר' אחא עיניו בכל התורה ולא מצא כתוב מלאכות בתורה:

בעיא דא מילת'. הא קא מיבעיא ליה:

ויבא. יוסף הביתה לעשות מלאכתו:

מהם. מן המלאכה או לא מי אמרינן לעשות צרכיו נכנס לשכב עמה או דלמא מלאכה ממש הוא וממנינא הוא:

מלאכתו אשר עשה. ממנינא הוא דמלאכה ממש היא או דלמא דשלים עבידתיה דלא שייך בו ית' מלאכה וכל מה שאחד רוצה לעשות מיקרי עבודה:

דבר. ה"מ למכתב וכתיב דברי הרי תרי וה"מ למכתב דברי וכתיב דברים הרי תלת ואלה בגימטרי' ל"ו הרי ל"ט:

רבנן אמרי. מאלה לחוד מצי למדרש ל"ט:

מן אתרא. ממקומ' הוא מוכרע:

לא מיתמנעין חכמים לדרוש ה' לח'. דאותיות אחה"ע מתחלפין נמצא שהן ל"ט:

עבדין. קושיות בפ' כלל גדול שלשה שנים ומחצה והוציאו בפילפול' מ' חסר אחת תולדות לכל אחת מל"ט אבות מלאכות:

מן דאשכחון וכו'. מה שמצאו לו סמך להסמיכו לאב סמכו ותולדה שלא מצאו לה סמיכה לאב עשאו אותה תולדה דמכה בפטיש:

בני דר"ח רובא. בניו של ר"ח הגדול עשו קושיות בפרק כלל גדול ששה חדשים והוציאו וי"ו תולדות לכל אב:

בנוי דר"ח. סתמא דש"ס קאמר בניו של ר"ח אזלו בשיטת אבוהן:

כולהון משום קוצר. הרי ששה תולדות לקוצר:

רבי סירוד. שם חכם:

יהודא בנו של ר'. למד מסכת מכשירין ששה חדשים לסוף בא אחד מתלמידי ר' סימאי ושאל לו דבר במכשירין ולא ידע להשיבו:

שלא עבר על פתחה של תורה. כאילו לא התחיל ללמוד מעולם:

ליידא מילה. לאיזה דבר תני מנינא במתני' ממיל' קא חזינא שהן ארבעים חסר אחת:

ומשני אם עשאן וכו'. בא להודיעך שאם נתעלמו ממנו כל הלכות שבת כמה חטאות חייב עליו:

חייב על כל אחת ואחת. דמהשתחוי' יתירה דריש לחלק לחייב על כל אחת:

בבלייא. ר' זכיי מבבל היה ואמר ליה ר"י עברת תלת נהרין כלומר הטרח' עצמך לעבור ג' נהרות:

ואתברית. ונשברת וטעית דאפילו הכי אינו חייב אלא אחת דהשתחויה לעצמה יצאה שאינו מעשה:

עד לא יתברינה. ר"י קאמר לה א"נ סתמא דש"ס פריך איך אפשר לומר דקרא ועשה מאחת מהנה בעכו"ם משתעי אייתר לן או אחת או הנה דאם נאמר כר' זכאי שהוא חייב על כל אחת ואחת א"כ שפיר קאמר אחת שהוא הנה אבל הנה שהיא אחת אין כאן:

מן דתבריה בידיה. ואינו חייב אלא אחת על כולן יש כאן הנה שהיא אחת אבל אחת שהיא הנה אין כאן א"כ א"א לומר דמאחת מהנה יליף לחלק אלא מהשתחואה יתירה והשתחוי' לעצמה יצאה וכדמסיק. ויותר נראה דל"ג הכא מן עד לא וכו' עד אין כאן אחת:

ויהא חייב בעכו"ם על כל אחת. כי היכי דאמרינן גבי שבת:

הבערה בכלל. לא תעשה כל מלאכה היתה:

מעשה יחידי. מלאכה אחת:

וחייבין עליה בפני עצמה. אם עשאן עם שאר מלאכות בהעלם א':

שיש בו. בכלל לא תעשה כל מלאכה:

לא תעבדם כלל. בכל מיני עבודה:

כלל במקום א'. בפ' כי תשא:

ופרט במקום אחר. בויקהל:

כלל שהוא בצד הפרט. דסמיך ליה בחד קרא לא תשתחוה להם ולא תעבדם ולא ה"ל יוצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו:

כיון שאת לומד בצדו. כיון שכבר כתוב בצד הכלל תו לא ה"ל יוצא מן הכלל אע"ג שכתוב הפרט עוד במקום אחר שלא במקום הכלל:

לא שנייא. אין חילוק בין כלל ואח"כ פרט וכו' לעולם כלל ופרט הוא אלא הכא בעכו"ם טעמא אחרינא אית ביה דלא דריש:

בעכו"ם פרט. תחלה לא תשתחוה ואח"כ כלל לא תעבדם ולא מיקרי יוצא מן הכלל:

בע"ז כלל. לא תעבדם משמע בעבודה שעובדין אותה:

ופרט בעבודת גבוה. דהשתחוי' אחד מד' עבודות שעובדין להשם היא ולא דרשינן בכלל ופרט:

א"ר מנא. מעיקרא ל"ק דנדרוש השתחויה ליוצא מן הכלל דשאני השתחויה מהבערה:

לצורך יצאת. לגופא איצטרך דה"א דפטור עליה לפי שאינו מעשה ולא יהא חייב עלי' לכך איצטרך קרא ולא לחלק אפי' בהשתחויה גופה:

אתא. הא דר' מנא דאמר השתחויה על עצמה יצאה כדקתני חזקיה:

ללמד על הכל. לחייב על כל אחת ואחת:

או חלף. נימא בהיפך דזביח' על עצמה יצאה (לחלק) והשתחויה ללמד על הכל:

ומשני דבר שהוא מעשה וכו':

ופריך דאמר ר' ירמיה הבער' לצורך יצא'. א"כ מנ"ל לחלק:

ומ"ט. כלומר מנא ליה:

ה"ג והיו אלה לכם לחק' וגו'. גבי מיתת ב"ד כתיב בפ' רוצחי':

ה"ג מה מושבות האמור להלן במיתת ב"ד הכתוב מדבר וכו':

מכיון דתימר לצורך יצאת. ללמד על מיתת ב"ד:

כמי שיצאת שלא לצורך. דהרי עכ"פ שמעינן שחייב מיתה אף על מלאכה אחת. ל"א מכיון שיצאת לצורך מה שאתה אומר שיצאה לצורך אין צורך בהבערה שיצאה דהרי ה"מ למכתב בכל מושבותיכם גבי לא תעשה כל מלאכה והבערה שיצאה לחלק:

ודבר שיצא שלא לצורך מלמד. סיומא דמלתא דר' שמואל היא:

הדא אמרה. זאת אומרת:

מהו שיחלוקו. מי אמרינן לחלק יצאו או נימא דה"ל כב' כתובים ואין מלמדין:

קדשי קדשים. כגון זבחי שלמי צבור שהן כבשי עצרת:

מותר העומר. שירים שנותרו מן הקומץ:

לא תקטירו ממנו וכו'. ממנו מיותר הוא לדרשא:

כל שממנו לאישים. כל שעל' כבר ממנו ע"ג המזבח ומבשר הקרבנות כבר עלו חלב וכליות ומן המנחות כבר עלה הקומץ ומשתי הלחם כבר עלו חלב כבשי עצרת הבאין עמהן וכגופן דמי ומלחם הפני' בזיכי הלבונה:

יצאו שתי הלחם וכו'. כל הקדשים השנוים בברייתא דאסור להעלותן ע"ג המזבח אם ילפינן משתי לחם דאסורין להעלותן אף ע"ג הכבש או לא ילפינן:

ואל המזבח לא יעלו. דסמיך ללא תקטירו ממנו אשה:

ושלא לעבודה. אפילו המעלה שתי לחם ע"ג כבש שלא לשם עבודה יהא חייב:

אמר ליה. ר"א לר"י:

אותם. דכתיב גבי שאור ודבש קרבן ראשית תקריבו אותם דהיינו שתי הלחם שהן מן שאור וביכורים שהן מן דבש דכתיבי בהאי קרא וה"ק קרבן ראשית תקריבו אותם דהיינו שתי לחם מן השאור דכתיב חמץ תאפנה וראשית מיקרו דהן ראשית לכל המנחות הבאות מתבואת שנה זו דכתיב בה מנחה חדשה וביכורים מן הדבש ואיקרו ראשית דכתיב ראשית ביכורי אדמתך הנך הוא דרבי ליה כבש כמזבח כדכתיב ואל המזבח לא יעלו:

מפני שכתוב אותם. כלומר טעמא דכתב רחמנא אותם הא לאו הכי מלמדין ולא אמרינן דיצאו שתי הלחם וביכורים לחלוק שאם העלה שניה' בבת אחת שיהא חייב שתים ואות' לא אתי אלא למעט שאר קדשים שאינן חלוקין שאפי' עשאן בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת:

הדא אמרה. זאת אומרת:

לחלוק אינן חולקין. אבל שמעינן מכאן דאע"פ ששני דברים יצאו מן הכלל מלמדין דלכך איצטריך אותם:

לא אמר כן. שר"א סובר דרשא דאותם אלא ר"י השיב לו מאותם:

וכרבי ישמעאל חולקין. ור"י סובר דחולקין:

בכלל. מכשפים היו:

לחילוק. לחייב חטאת על הניחוש בפני עצמו ועל העינון בפני עצמו:

ה"ג כלל בהיכרת ופרט בלאו. שהרי לא כתיב אלא לא תנחשו ואין כתיב שם כרת ובמכשפים שהן אוב וידעוני שיצאו על הכלל כולו לענין כרת. ל"א כלל בהיכרת ופרט בהיכרת מילתא באנפי נפשה היא דסלקא אדעתין דלא הוה כלל ופרט אלא שיהא כלל בכרת ופרט בלאו אבל בכרת וכרת לא לכך קאמר דר"י סובר דה"ל כלל ופרט:

מלתי' דר"י אמר. ר"י סובר כגון זה כלל ופרט היא:

ה"ג אחותו בכלל היתה. שהיא בכר' דכתיב בכל עריות ונכרתו הנפשות העושות והדר כתיב איש אשר יקח את אחותו. וגו' ונכרתו לעיני וגו':

לחילוק על הכלל. לחייב על כל אחת ואחת אם עשאן בהעלם אחד דמה אחותו שהיא ערוה וחייבין עליה בפני עצמו אף כל שהוא ערוה חייבין עליה בפני עצמו:

והכתיב ערות אחות וגו'. ל"ל תיפוק לי' שהיא ככל העריות:

לידון בערייה. אף על פי שלא גמר ביאתו חייב:

הואיל ואין חייבין על הנדה משום טומאה. פי' משום ערוה אלא משום נדה לא ילפינן משאר עריות לכך איצטריך למיכתב גבי נדה. ל"א הואיל ואין חייבין על שאר עריות משום טומאה שיהיה הבעל טמא כמו בנדה שמטמאה את בועלה לכך איצטריך באחותו:

דמר ר' יודן. כלומר תרי זימנין לידון בערירי ל"ל לכדאמר ר"י:

כל ההן. כל היכא דכתיב ערירים יהיו פי' שלא יוליד בנים:

ערירים ימותו. פי' אם יהיה לו בן או אם היה לו בן קודם שחטא ימותו:

דודתו לצורך יצאת. הא דקשיא לך כרת בדודתו ל"ל איצטריך:

באחי אביו מאביו הכתוב מדבר. דהוא הוי קרוב לענין גאולה ומצות גאולה מוטל עליו יותר מקרובי האם אף כאן מן האב ולא מן האם:

ופריך אף אשת אחיו נוכל למילף מדודתו. דדוקא אשת אחיו מאביו ולא מאם:

לרעמד כדון לר"ע. כלומר הניחא אבל לר"י קשיא:

מה נדה יש לה היתר לאחר איסורה. לאחר שטבלה חוזר להיתרה הראשון:

אף אשת אחיו מאביו. אם מת בלא בנים חוזרת להיתירה הראשון ואי ס"ל כר' יוסה תיפוק ליה מדודתו:

הא ר"י מקשה. כלומר הלא עיקר הקושי' לר"י וכיון דלדידיה לא צריך א"כ ליתא לתירוצא דר' יוסה:

לאוין חולקין לכריתות. ואם עשה לשניהם בהעלם אחד חייב שני חטאות:

מ"ט. מנא לן:

מה עביד לה ר"י. בכרת באחותו למה יצאה הא אין צריך לחלק דכל ערוה כתיב בה לאו בפני עצמו:

באנשים הכתוב מדבר. הלאוין כתיבי בלשון זכר:

ובאת אחותו ללמד על כל הנשים. דכתיב ונכרתו הנפשות העושות:

ופריך ולית ליה לר"א. שאף הנשים חייבין כרת:

ומשני אית ליה. ויליף לי' מדכתיב לא תקרבו לשון רבים משמע אחד איש ואחד אשה:

מה עביד לה. בכרת באחותו דהא כבר כתיב לא תקרבו:

פתר לה. ר"י נמי מתרץ למאי אצטרך כרת באחותו:

ואינו מחוור. ואין התירוץ ברור לכך לא פי' מה הוא התירוץ:

ועוד מן הדא. פריך אי ס"ד דלאוין מחלקין:

ויצאו שלמים. ברייתא היא בת"כ ומביאה הבבלי בכריתות דף ב' ע"ב דתני' והנפש אשר תאכל בשר והלא שלמים בכלל כל הקדשי' היו ולמה יצאו להקיש אליהן מה שלמים שהן קדשי מזבח וחייבין עליהן אף כל שהן קדשי מזבח חייבין עליהן יצאו קדשי בדק הבית שאין עונש כרת האוכלו בטומא' הגוף וקשיא אי ס"ד דלאוין מחלקין ל"ל להוציא שלמים הא בכולן כתיב לאו בפני עצמו:

למעט קדשי בדק הבית. לחוד יצאו שלמים ולא על עצמו ולא על הכלל לחייב כרת דלאוין מחלקין:

ה"ג למעט קדשי בדק הבית שלא יהיו חייבין עליהן משום פגול ונותר וטמא:

ולא מתניתא היא. דבקדשי בדק הבית אין בהן פיגול ונותר וטמא:

קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה. שאם נהנה משני מיני קדשי מזבח בשוה פרוטה מעל ומצטרפין נמי לכזית לחייב עליהן משום פגול ונותר וטמא או משום מעלה בחוץ:

מה שאין כן בקדשי בדק הבית. דאין מצטרפין:

מכיון שאין מצטרפין חלוקין. פי' מכיון שאין מצטרפין למעילה הם חולקין שאם נהנה מקדשי מזבח וקדשי בדק הבית בהעלם אחת יהא חייב שתים:

וכיני. וכן הוא ומה בכך באמת שחלוקין ואין מצטרפין לענין מעילה:

כלל בעשה ופרט בלא תעשה. מי דרשינן בכלל ופרט או לא:

ושבתה הארץ שבת לה' כלל. היינו עשה:

שדך וגו' פרט. היינו לא תעשה:

הזרע והזמיר בכלל היה וכו'. ור"א לאו בכלל ופרט דריש לה דא"כ אין בכלל אלא מה שבפרט אלא בדבר שהיה בכלל יליף:

דבר שהיא עבודה בארץ ובאילן. וחרישה נמי עבודת אילן שחורשין לאילנות כדתנן. בשביעית:

מה עביד לה ר"י. בכלל ופרט דר"א:

שני דברים יצאו מן הכלל. הזרע והזמיר:

ושני דברים שיצאו מן הכלל אינן חולקין. לא אמרינן שיצאו לחלק לחייב על כל אחת:

ולית לרבי אלעזר חולקין. וכי לית ליה לרבי אלעזר ששני דברים שיצאו מן הכלל שאינן חולקין:

ומשני לחלוק אינן חולקין. מודה ר"א אבל סבירא ליה דמכל מקום ה"ל כדבר היוצא מן הכלל ללמד על הכלל הנך דדמי' לפרטא באיזה צד מרבינן בכלל:

ומשני שנייא היא. מודה ר"י דאפי' שני דברים שיצאו מן הכלל מלמדין מיהו שאני הכא:

שהכלל בעשה. ושבתה הארץ:

ופרט בל"ת. לא תזרע:

ועשה מלמד על ל"ת. פי' כשהכלל בעשה והפרט בל"ת נמצא שהעשה מוסיף על הפרט ניחא דהעשה חשובה דדחיה לא תעשה לכך היא יכולה להוסיף על לא תעשה אבל בהיפך כשהכלל בל"ת והפרט בעשה מודה ר"א דאין מלמדין מהפרט על הכלל:

ה"ג על דעתיה דר"א ניחא וכו' ע"ד דר"י מהו וכו'. וה"פ ע"ד דר"א דסוב' דזריעה וזמירה מלמדין על הכלל ובעינן דוקא דבר שהוא לצורך הארץ לאפוקי חפירת בורות וכו' דמותרים אפילו לכתחלה על דעתיה דר"י דאמר דהכלל במקומו עומד א"כ אפי' חפירת בורות וכו' אסור דבכלל ושבתה היא:

ומשני כשם שאין מלמדין. מן הכלל לענין איסור דלוקין על החרישה:

כך אין מלמדין לענין היתר. ואסורין כל מיני מלאכת הארץ:

שש שנים וכו'. וכל לא תעשה שבא מכח עשה הרי הוא כעשה נמצא שגם הפרט בעשה ומרבינן חרישה בעשה וממעטין חפירות בורות דפטור עלייהו (א"נ כל לא תעשה שהוא בא מכח עשה וכו'):

אפי' עשה אין בו. בחרישה לרבי יוחנן:

עובר בעשה. החורש בשביעית:

וליידא מילה. ולאיזה דבר כתיב ושבתה הארץ דמשמט שכל המלאכות אסורות בשביעית וקשיא לרבי יוסי דאמר אפילו עשה אין בו:

לענין לא תעשה שבו. דדריש ליה בכלל ופרט אף על פי שהכלל בעשה ופרט בלא תעשה דריש ליה בכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט וזריעה וזמירה וכו' אין אבל שאר מילי לא:

יכול יהו לוקין על התוספת. כך מתחלת ברייתא ומסיק שם דפטור וכך היא שנויה בבבלי בפ"ק דמ"ק:

ר"י פתר. להך ברייתא על חרישה וה"ק יכול ילקה על חרישה ולהכי קרי לה תוס' דלא נפיק עיקרו מן התורה דבפרט לא כתיב אלא זריעה וזמירה כדאמרי':

יכול ילקה על איסור שני פרקים הראשונים. דהיינו תוספת שביעית שאין חורשין בששית בשדה לבן אלא עד הפסח ובשדה אילן עד עצרת ונסיב לפטורא דגמר משבת בראשית מה להלן לפניה ולאחריה מותר אף כאן היא אסורה לפניה ולאחריה מותר:

אית תניי תני. איסור חרישה מקראי דשש שנים וכו' ואיכא דמפיק מן הלאוין חדא כר"י וחדא כר"א ל"א הנך תנאי תנו בסיומא דברייתא דלעיל יכול ילקה על התוס' בשביעית איכא תנא דמפיק ליה מדכתיב שש שנים והיינו כר"י דה"ק כיון דאיכא פרט בעשה דה"ל לאו הבא מכלל עשה ודאי דמוקמי' הכלל ופרט בעשה ופטור על החרישה דאין בכלל אלא מה שבפרט ואיכא תנא דמפיק מדכתיב שדך לא תזרע דברישא דקרא כתיב ובשנה השביעית וכו' שדך לא תזרע דוקא בשנה השביעית אסור אבל קודם לכן אע"ג דנהנ' ממנה בשביעית שרי אבל בשביעית עצמה אפי' על החרישה חייב וכר"א:

השמר בלא תעשה. גבי שחוטי חוץ כתיב השמר פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך שם תעלה עולותיך ושם תעשה וגו' והשמר פן ואל אינן אלא לא תעשה:

מה העלאה שהיא בעשה. דשם תעלה אבל בחוץ לא דה"ל לאו הבא מכלל עשה שהוא עשה:

הרי הוא בלא תעשה. דכתיב השמר פן תעלה וגו' והשמר ל"ת הוא:

אף שחיטה וזריקה שהן בעשה. דשם תעשה:

בגין דכתיב וכו'. כלומר טעמא דכתב רחמנא שם תעלה ושם תעשה להקיש שחיטה וזריקה להעלייה ילפינן דאית בהו לא תעשה:

הא. אי לא הוה כתיב היקישא לא היינו שומעין ל"ת בשחיטה וזריקה אע"ג דהעלאה בכלל ושם תעשה היתה ונאמר דהעלאה ה"ל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצאה אלא ודאי כיון דהלאו בל"ת ופרט בעשה לא ה"ל דבר היוצא מן הכלל וקשיא לר"א:

מה עביד לה ר"י. ל"ג בכלאים ואי גרסי' צ"ל מה עביד לה ר"א:

ומשני שלא תאמר וכו'. לעולם אף דכלל בעשה ופרט בלא תעשה דרשינן בדבר היוצא מן הכלל והיקישא איצטריך לחלק דה"א דאם עשאן כולן בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת איצטרך היקישא דחייב על כל אחת ואי קשיא כיון דהעלאה יצאה מן הכלל לחלק נמי יצאה לכך קאמר שלא תאמר דשאני שחיטה וזריקה דבלאו א' נאמרו ושייכי להדדי כמו תולדות לאבות ולא יצאה העלאה אלא לחייב על אחת מהן אם עשאה בפני עצמה לכך כתיב היקישא למשמע מינה לחלק נמי שאם עשאן בהעלם אחת שחייב על כל אחת ואחת:

כל הן דתנינן. כל היכא דתני תנא אבות יש להן תולדות:

תמן תנינן. בריש ב"ק:

נגיפה ודחיפה אב. שכתובין בתורה כי יגח וכי יגוף:

רבץ. שראה כלים בדרך והלך ורבץ עליהן כדי לשברן:

בעט. שבעט ברגליו ושבר את הכלים ואהכי הוה תולדה דקרן דכוונתן להזיק ואין הנאה להיזיקו ואין היזיקו מצוי ותדיר דכל הנך איתנהו נמי בקרן:

תמן תנינן. בריש כלים:

מדפות. הקלים מן השרץ כמו שמפרש בסמוך דהנוגע בשרץ הוא תולדה דשרץ:

וולד טומאה. ראשון ושני:

לטמא זיבה. אינן נעשין אב הטומאה במשכב ומושב של הזב א"נ אינן נעשין אב להיות משכב ומושב לזב לפי שאינן מיוחדין לישיבה:

והכא תנינן אבות מלאכות וכו'. תולדות מאי ניהו ומפרש להו כולן בסוגיין:

חרץ. עושה חריצין בקרקע:

ופריך כל אבות מלאכות מן המשכן למדו. ולאיזה צורך היתה החרישה במשכן:

ומשני שהיו חורשין ליטע סממנין. שהיו צריכין לשמן המשחה ולצבוע תכלת ועורות אלים וכדפירשתי במתני' זכרותה של חיטה. הוא המקום החד שבראש אחד של חטה:

תמן תנינן. לקמן ס"פ ר"ע:

חטים מדיות. חטים שבאין ממדינת מדי:

עשו אותן כשאר זרעוני גינה שאינן נאכלין. דליחייב על שתי חיטין אף על פי שאין בהן גרוגרת:

ה"ג כל דבר שהוא וכו':

המדייר. מכניס כל בהמותיו לשדה אחת שתזדבל לשון דיר של בהמה:

המעדר. חופר במרה בקרקע במקום שאין יכולין לחרוש:

המכבד. את הבית:

המרבץ. את הבית במים להרביץ האבק שלא יעלה:

המפעפע גושים. משבר חתיכות עפר הדבוקים יחד כדי שיהיו רפוים לזרוע בהם:

המברה בחרשים. חותך ביערים אילנות קטנים שיגדלו ויתעבו הגדולים א"נ מברר ביערים האילנות איזהו ראוי לקצוץ או ליטע במקום אחר:

המצית את האור בחישת קנים. שעומדים קנים בשדהו ומעכבים את המחרישה ומצית בהן האור לבערם מן השדה:

ובאגם תמרים. המצית את האור באגם שיש בה תמרים רעים:

וכרבי זעירא. דאמר בפ"ג דשביעית דלכך אין עושין אמה בתחלה במועד ובשביעית מפני שהוא מכשיר צדדיה לזריעה א"כ בשבת חייב משום חורש:

המסקל. שמסלק את האבנים מן השדה לשון סקלו מאבן:

הבונה מדריגות. מעלות על פי הגאיות שלא יחליקו בירידתן לקחת המים שנתקבצו בעמק באותן הגומות להשקות בהן השדה:

נקעים. הן בקעים שבקרקע:

עוגיות. חופר גומא תחת הגפן ליתן בה מים:

שהותר מכלל בישול ביום טוב. מתוך שהותר בישול לצורך הותר נמי שלא לצורך:

לוקה. דלא אמרינן מתוך וכו':

שהותר מכלל חרישה ביום טוב. אי מזדמני ליה צפור וחיה לשחוט ואם היה מבקש אחר עפר ינגב הדם או יטשטש ע"י מים ולא יקיים מצות כיסוי וגם אין יכול לקפלו וליטלו מותר לחפור לכסות בו דמן ובברייתא תניא דחייב ובבבלי בפסחים (דף מ"ד) מביא הברייתא:

לא הותרה חרישה כדרכה. אף כשהתירו לו חרישה לכיסוי בי"ט לא התירו אלא ע"י שינוי ואינו אלא שבות בעלמא משא"כ בישול כדרכו מותר הלכך אמרינן מתוך:

דר' שמעון היא. הא דמתירין ב"ש בריש ביצה שיחפור בדקר ויכסה ובית הלל דמתירין אם היה דקר נעוץ מ"מ גומא קעביד וצריכין לומר דהיינו טעמא דסבירא ליה כר"ש:

דרבי שמעון אמר. מלאכה שא"צ לגופה כגון הכא שא"צ לחרישה ולא לגומא אלא לעפרה אינו חייב עליה ואף על גב דמדרבנן אוסר ר' שמעון מכל מקום משום שמחת י"ט התירו:

ה"ג קם ר"י עם ר' אלעזר. וכ"ה בביצה:

אתה אמרת דבר זה. דמתני' דביצה כר' שמעון:

וזה. השוחט חיה ועוף בי"ט ב"ש אומרים יתפור בדקר ויכסה ובה"א לא ישחוט אא"כ היה לו וכו'. א' מהם נאמר כ"ג הן. דהא אי רבי מאיר כרבי יהודה ס"ל דמלאכה שא"צ לגופה לכ"ע חייבין עליה ע"כ לומר דלא פליגי ב"ש וב"ה בדבר זה דלר"י הכל אסור לדבריך שאתה אומר דכחרישה ממש היא חפירת דקר ולא הותרה חרישה מעולם בי"ט:

אלא ר' מאיר ור"ש אמרו דבר אחד. ע"כ לומר דר' מאיר ור"ש תרווייהו סברי דמלאכה שא"צ לגופה לכ"ע פטור עליה ושפיר פליגי ב"ש וב"ה בשמחת י"ט:

ולא כן סברנן מימר. לא כן א"ר יוחנן לעיל בפ' במה מדליקין (דף י ע"א) גבי המכבה את הנר דר"י פוטר בכולן חוץ מן הפתילה וא"ר יוחנן ר' יוסי ור"ש אמרו דבר אחד דטעמא דר' יוסי מפני שיש לו צורך בגוף הפתילה ולדבריך הול"ל דשלשתם אמרו דבר אחד:

ה"ג אלא מילי דצריכין לרבנן פשיטין לכון פשיטין לרבנן צריכין לכון. וה"פ מאי דמיבעיא לרבנן והיינו ר' יוחנן דמיבעיא ליה הך בעי' דבסמוך בקצירת העשבים פשיטא לכם דהא גם בחופר לכסות פסיק רישיה הוא ואפ"ה מתיר ר' שמי אליבא דר"ש ומאי דפשיטא לרבנן דטעמא דמתני' דביצה משום דחרישה כלאחר יד הוא מספקא לכון אם לא אמרינן מתוך אפי' בכה"ג:

קצר לצורך עשבים. כלו' פשיטא אם קצר לצורך עשבים שחייב משום קוצר ואינו חייב משום שהוא מייפה את הקרקע כיון דא"צ לגופה שאין כוונתו בקצירת עשבים לייפות הקרקע כי אם ליהנות מן העשבים:

לא צורכה. לא מיבעיא לן אלא בקוצר לייפת הקרקע אם הוא חייב משום קוצר דה"ל פסיק רישיה שא"א לייפות הקרקע אם לא בקצירה ומודה ר"ש דחייב:

ומשום מייפה את הקרקע. שהיא תולדה דחורש או לא מחייב אלא משום חורש ולא משום קוצר דאף בפסיק רישיה פליג ר"ש:

ואפי' תימר דר"ש. כלומר הא דקמיבעיא לן לר"ש ומיבעי לן מי מודי ר"ש בפסיק רישיה או לא אבל לרבנן דר"ש דסוברים מלאכה שא"צ לגופה חייבין עליה ודאי אפי' נתכוין לקצירת עשבים חייב אתרווייהו דהא מ"מ קצר וגם הוא מייפה את הקרקע:

מיליהון דרבנן. הא דר' חייא בשם ר' יוחנן:

ה"ג מסייעין לר' שמי. דלעיל דאמר דלר"ש אפי' בפסיק רישיה פטור:

לגופו. אם לאכול הדג סחטו ממשקה שצף עליו והנבלע בו מותר לכתחלה דלאו מפרק הוא הואיל ולאו למשקה הוא צריך:

אם להוציא ציר. שהוא צריך למימיו חייב חטאת:

ואפי' תימר דר"ש היא דמר. הא ודאי כר"ש אמר ר"י למילתיה דלרבנן אפי' לגופו חייב דאע"ג דא"צ למימיו מ"מ הרי סחט והוציא ציר:

כל דבר שהוא מבחיל את הפרי. שמסייע לבשל ולגמור הפירי מלשון צמל ובחל:

המקרסם. שחותך ענפים יבשים וקרסום וזימור א' הן אלא שזימור בגפן וקרסום בשאר אילנות:

מזרד. מחתך ענפים לחים אם יש לאילן ענפים יותר מדאי:

המפסל. שנוטל הפסולת:

המזהם. כשקליפות אילן נושרים מדביקים שם זבל להבריאו כדי שלא ימות האילן וי"מ מזהם שמושחין האילנות בדבר שריחו רע כדי שיברחו התולעים מן הריח רע וימותו:

המפרק. פורק אבנים שעל עיקרי האילנות וי"מ מפרק העלין מעל האילן להקל מעליו:

מאבק. שרשים המגולין מכסין אותן באבנים:

המעשן. עושה עשן תחת האילן להמית התולעים הגדלים בו:

המתליע. שנוטל התולעים שע"ג האילן:

הקוטם. נותן אפר בשרשים או שובר הראשים שבענפים כמו נקטם בראשו:

הסך. פירות שלא נגמר בישולן סכין אותן בשמן כשהן מחוברין לאילן למהר בישולן:

והמשקה. את האילן:

והמנקב. פגים כדי שיכנסו בהן הגשמים ויתבשלו מהרה:

והעושה בתים. רגילין היו לעשות לאילן גדר אמה סביבותיו וממלאים אותו עפר וי"מ שעושין לו סוכה מלמעלה להגן עליו מן החמה או מן הצנה:

חייב משום זורע. שאף הנטיעה לצמוח פירי היא נעשית וזה אב בזרעים וזה אב באילנות:

הזומר כנוטע. דלצמוחי עביד:

נטע וזמר בשבת. בהעלם אחת:

על דעתיה דכהנ' חייב שתים. דסובר דוקא נוטע כזורע אבל זומר חייב משום קוצר הלכך חייב שתים:

אינו חייב אלא אחת. שהרי הן שתי תולדות מאב אחד:

כלום א"ר זעירא אלא הזומר כנוטע. ולא כקוצר. בתמיה דא"כ קשיא:

ה"ג ולמה לא אמר הנוטע כזומר שהרי הכל היה בכלל שדך לא תזרע האמור בשביעית:

ויצאת זמירה. דכתיב וכרמך לא תזמור. להחמיר על עצמה וכי מפני שיצאה זמירה להחמיר על עצמה. נקל עליה:

ה"ג את פוטרו משום קוצר. בתמיה:

הוי לא שנא נטע וזמר בין לרב כהנא בין לר' זעירא חייב שתים. והא דקאמר ר' זעירא הזומר כנוטע היינו אף כנוטע:

המוסק. בזיתים:

הגודר. בתמרים:

אורה. בתאנים:

ההן דגזז ספוג. האי מאן דקוצר ספוג או גמי או קרולין והוא האלמוג והן מיני אילנות:

חייב משום קוצר ומשום נוטע. דע"י הוא גדל שנית ומתעבה:

קוסבר וכו'. כולן מיני עשבים נינהו:

חייב משום קוצר ומשום זורע. דגבי עשבים זריעה היא האב:

חייב עליה משום קוצר ומשום זורע. דע"י שניתן השני על הראשון אי אפשר להתגדל הזרע שבראשון והשני הוא יונק מן הארץ וה"ל כזורע:

ולא פליגון. הנך תרי מימרות שאמרתי בשם ריש לקיש:

הקוצצה חייב משום קוצר ומשום זורע. שקצירתו מצמחת אותו ומגדלתו והיינו כמו גבי עציץ נקוב:

המוחקה. שממחק את הקורה בקציצתו וראוי למלאכה ה"ז מכה בפטיש וחייב שלש וזהו דוקא בקורות שקמה ולא בעציץ נקוב:

ההן דצייד כוורא. האי מאן דצד דגים ממקום שהיה ניצוד ועומד מבעוד יום:

שמעית טעם. שמעתי מן ר"ש איזהו תולדות העימור ואיני יודע מה שמעתי כי שכחתי:

מאי כדון. מאי הוה עלה איזהו תולדות עימור:

ההן דכתות אורז. האי מאן דכותת אורז ושעורין וחילקה כדי להסיר קליפתן חייב משום דש:

ההן דשטח. האי מאן דפריס:

צלין. מין תאנים:

צימוקין. ענבים יבשי':

מסוסל'. מלח:

בוקלטה. עצים יבשים ששוטחין ליבש וי"ג מסוסלה קלטה חייב וכו' וה"פ אם קבצן להנך מינים חייב משום מעמר וכ"נ עיקר:

כל שהוא נוגע באוכל. עצמו תולדה דמעמר אבל המאספן להסיר קליפתן הוה תולדה דדש:

הדא איתתא. האי איתתא שהיא מערבת החיטים כדי שיצא מהן הפסולת הדק חייבת משום מרקד:

כד מפרכייא בראשייא. כשהיא מפרכת אותן בראשין שלהן שהן נפרכין במישוש היד חייבת משום דש דבזה מסירה הקליפה וכבר אמרנו כל שבקליפה משום דש:

כד מתברא בצדדיא. כשהיא שוברת הצדדים של החיטים דהיינו להסיר הפסולת שדבוק בצד החיטים חייבת משום בורר שמבררת האוכל מתוך הפסולת:

כד מספייא. כשהיא מוספת לכתוש חייבת משום טוחן:

כד מנפייא. כשהיא מנפה בידיה חייבת משום זורה דמפרשת אוכל מן הפסולת:

ההן כיתנייא בקופנא. האי מאן דמכה במרה על הפשתן שיצא מתוך הקליפה:

ה"ג במערוכה. והוא עץ ארכו אמה ומודדין בו הרקיקין:

משום טוחן. שהוא כבד וטוחן הזרע פשתן:

באפסטיתה. שם כלי מנוקב:

בכף. אם נוטלו בכף והיא בורר הזרע מן הדק:

כד מפלוג. כשהוא מחלק הפשתן ומפזרו חייב משום מנפץ:

כד מתלש. כשתולש הגבעולים זה מזה חייב משום מחתך:

ההן דשחק תומא. התי דכותש שום:

כד מפרך בראשייא. שמפרר הראשים של השומים:

חייב משום דש. כדאמרינן לעיל גבי חיטין:

כד מברר בקלופייתה. כשנוטל את השומים מתוך הקליפות:

כד שחיק השומים במדוכה. חייב משום טוחן:

ה"ג כד יהיב משקין משום לש:

ההן סיקורא. האי סיקורא והוא הרך שסביב קליפה שבאילנות שהבנאים נותנים בין האבנים כשמניחים אותם במים כדי לחזק האבנים גם כדי למלאות הנקבים הקטנים וכן עושין בזמנינו:

כד מובחר בגררי' בקלופיתיה. כשהוא בוחר ומתחיל לגרר הקליפות והוא העץ שבקליפה שאין צריך לו חייב משום בורר:

כד מכתת במרגזייה. כשהיא כותת הרך הזה שיהא רך ממש חייב משום דש לפי שהוא בקליפה:

כד משקע באנטרין. הוא התחלת בניין המערה ובלע"ז נקרא התחלה אנטר"ע חייב משום בונה:

כד מקטע בגומא. כשהוא חותך מה שהוא נותר בהגומא נמצא שהוא תולש זה מזה וחייב משום מחתך:

אם לגופן. לאכול הדגים סחטן ממשקה הצף עליהן והנבלע בהן (מותר לכתחילה) דלאו מפרק הוא הואיל ולאו למשקה הוא צריך:

ואם להוציא ציר. שהוא צריך למימיו חייב חטאת:

ה"ג רב אמר כבשים וכו':

כבשים. ירק חי כבוש ביין וחומץ:

למימיהן אסור. דגזרינן אטו זיתים וענבים אבל אין בו חיוב חטאת שאין המשקה הזה מן הכבשין עצמן שגדל בתוכן:

שלקות. אפילו למימיהן לאו משקה נינהו אלא אוכל:

א"ל ר' מנא למה. כלומר במה פליג רב על ר"י הא לתרווייהו לגופן מותר למימיהן אסור:

ומשני דההן וכו'. דרב אמר אסור למימיהן ור"י מחייב חטאת ולגופן אמר רב מותר לכתחלה משמע ור"י אמר פטור משמע אבל אסור:

אם להוציא שורפו. להוציא השרף שבתוכו שרי:

צנון מותר להניחו במלח ובלבד שלא ישהנו בתוכו זמן רב דנראה כמטמינו לחול א"נ דדמיא למעבד:

כליו מבית האומן לובשן. כשמביאין לו כליו מבית האומן בשבת ואינו חושש שמא נגמרו בשבת ל"א אסיפא דמותר ללובשן בשבת פעם ראשונה אף על גב שאינו יודע אם הם כמדתו ויוכל להיות שיהיו נקרעים ע"י לבישתו אפ"ה שרי ואיידי דמייתי כמה הלכות דאמר רבי זעירא בשם רב הונא מייתי נמי להנך הכא:

נסתבכו בגדיו בקוצים. אם נתלו בגדיו בקוצים בשבת:

מפשרן וכו'. מסלקן משם בצנעה שלא יראה אדם שנראה כמתקן:

ובלבד שלא יקרע בגדיו. בעת סילוקן:

ה"ג נפל טיט על בגדיו:

ובלבד שלא יכסכסו. שלא ישפשף דדמי לכיבוס:

ההן ננער. הא דמות' לנער הבגדים ולקפלן דוקא באדם א' אבל בשלשה בני אדם אסור:

ובתרתיי צריכה. ובשני בני אדם מיבעיא לן אי שרי או לא:

ההן דסחי. האי מאן דרחץ אם מותר להסתפג בבגדים ואיך יעשה במים שבשערות שלא יסחוט:

הכין שרי והכין אסור. כלומר הכי שרי להסתפג כל גופו בבת אחת שלא יבא לידי סחיטה והכי אסור להסתפג אבר אבר:

ר"א בר זמינ'. נכנס לרחוץ עם ר"ז ולא הניחו להסתפג כלל משום סחיטה:

מנערה שרי. מותר לנער המים שעל בגדיו:

וממחקה אסור. לנגבה ביד או בבגד אסור:

וחרנה. ואידך מחליף לנער אסור דמיחזי כמכבס ולמחקה שרי ולא חייש לסחיטה:

ואינו חושש שמא יבוא לידי סחיטה או משום כבוס:

רוקק ושף. הרוק ברגלו שלא יהא נראה ולא אמרינן דלמא אתי לאשוויי גומות:

בשאין שם פסיפס. הוא רצפת אבנים אבל כשהקרקע מרוצף מותר לשפשף אפילו בשבת דליכא למיחש למידי:

וכל דבר שהוא מחוסר לרוח. פי' שהרוח מחסרו ומפררו לחלקים דקים חייב משום זורה:

ואינו מתחייב. שעדיין צרורות בכרי ולא הועיל כלום בברירתו:

היך עבידה. היכי דמי:

רבי יונה בעי. עיקרה במסכת ביצה פ"ק אהא דתנן בית שמאי אומרים בורר אוכל ואוכל ובה"א בורר כדרכו ואוכל ועלה בעי ר"י אם עשה כן בשבת שבירר אוכל ואכל לב"ש אם מחייב עליה חטאת או לא:

ולמה לא. יהא חייב חטאת ואלו עשה בשבת כמו שמתירין ב"ה בי"ט דהיינו ברירה כדרכו מי לא חייב חטאת ה"ה לב"ש אע"ג דמתירן בי"ט בשבת חייב חטאת ל"א ה"פ ולמה לא מיבעיא לך אלו עשה כן לדעת ב"ה בשבת שמא אינו חייב אם בירר כדרכו בשבת לב"ה בתמיה דודאי חייב א"כ אין למילף שבת מי"ט ותבעי לך נמי אם בירר אוכל ואכל מהו שיהא חייב חטאת לדעת ב"ה:

ה"ג יאות א"ר יונה אבא. שרבי יונה היה אביו של רבי מנא ואמר שפיר קאמר אבי דלא מיבעיא ליה אלא לב"ש ולא לב"ה:

למה שהותר מכלל ברירה בי"ט. דמספקא ליה אם סברו ב"ש דמותר לברור בי"ט אלא דלכך קאמרו בורר אוכל ואוכל דכל מאי דאפשר לשנוי משנינן הלכך בשבת בכה"ג חייב או דלמא אפי' בי"ט אסור לברור ובורר אוכל ואוכל לאו ברירה היא כלל ואפי' בשבת אינו חייב עליה:

חזקיה אמר חייב. דאף באוכל מתוך אוכל שייך ברירה שבורר אותו שאינו חפץ לאכול מתוך אותו מין שרוצה לאכול דאותו מין שאינו חפץ לאכלו עתה חשוב כפסולת לאותו שחפץ בו עתה ודוקא בבורר ומניח פליגו דבבורר לאכול לאלת' לכ"ע שרי:

בורר ומניח על השלחן. וקשיא לחזקיה:

תיפתר. הא דתניא בורר ומניח על השלחן היינו שהאורחים אוכלים מיד מה שמניח על השלחן דה"ל כבורר ואוכל מיד:

והתני'. בניחותא:

ובלבד שלא יברור כל המין. ומ"ט אלא דכשבורר כל המין ניכר הברירה במין הנשאר וזהו ודאי אסור שהרי אינו אוכלו עתה וה"ל כבורר ומניח והיינו דחזקי':

אם עשה כן בשבת. שבירר כל המין חייב:

ע"ד דחזקיה. לכך חייב אפי' בירר לאורחין:

שכן הבורר כדרכו בשבת חייב חטאת. וזה הנשאר כבורר כדרכו הוא וכדפרישית א"נ ברייתא בי"ט נשנית וה"ק לכך אסור אפי' בי"ט לברור כל המין שכן בשבת חייב חטאת:

שכן הבורר כדרכו במקום אחר. פי' הבורר אוכל מתוך הפסולת חייב לפיכך אם בירר כל המין חייב חטאת א"נ לפי שבשבת בבורר אוכל מתוך הפסולת חייב חטאת אם בירר כל המין בי"ט אסור:

ע"ד דחזקיה. דאוסר לברור אפי' אוכל מתוך אוכל ה"ה אפי' עיגול של דבלה שהוא גדול אסור לברור מתוך שאר עיגולין וכן רמונים אסור לברור זה מתוך זה:

אין כיני. אם כן היא אפי' בני אדם מתוך בני אדם אסור לברור לדעת חזקי':

מאי כדון. הלכתא מאי כחזקיה או כר"י:

כל עמא. הכל מודים להא דרב אימי:

דרבי אימי הוה ליה אורחין. הוציא לפניהם תורמיסין עם הפסולת שלהם. ולא ביררם מקודם אמר להו הבו דעתיכם לברור האוכל שלא תאכלו הקיסמים בסוף שהיו הקיסמים מעורבי' עם התורמסים ש"מ דאסור לברור אוכל מתוך פסולת אפי' לברור ולהניח על השלחן אסור אלא לברור לעצמו ולאכול מיד מותר ומחמיר טפי מחזקיה:

דר"ג היא. הא דתניא בברייתא בי"ט סופג את הארבעים אתיא כר"ג שאינו מתיר לברור אלא להדיח וסובר דלא איפלגו ב"ש וב"ה בבריר':

ומותר לשחוק ואסור לברור. בתמיה כיון דשחיקה דהיינו טחינה שריא שהוא מעשה קודם לברירה כ"ש דברירה שריא:

לא התיר. ר"ג לשחוק אלא שלא כדרכה דהטחינה ברחים שלהם לר"ג לא הוי טחינה כדרכה (רשב"א):

כל מלאכה לא יעשה בהם. וסמיך ליה ושמרתם את המצות ללמד מלישה ואילך מותר אבל לא טחינה והרקדה וכ"ש תלישה וקצירה:

ר"י פריך כלום למדו. היתר מלאכת י"ט אלא מכאן דכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש וגומר עד ושמרתם הרי דהיתרא דמלאכת י"ט כתיב בין כל מלאכה לא יעשה ובין ושמרתם:

אך אשר יאכל לכל נפש עד ושמרתם. וה"ק אותם מלאכות דמשימר ואילך דהיינו מלישה ואילך הם מותרות לאוכל נפש אבל מלאכות דמקודם שנקראו מצות אסורים:

אך הוא לבדו הרי אלו תלתא מעוטין. למעט שלשה קצירה וטחינה ורקידה ואיכא בינייהו ברירה:

המשמר. שנותן שמרים לתלויה וסינן:

משום בורר. דהאי נמי בורר היין מתוך השמרים:

לא מסתברא. כן אלא משום מרקד חייב המשמר:

בקדמיתא. בתחלה היינו אומרים דשפיר קאמר ר' זעירא דחייב משום מרקד:

אף המשמר. יין מלמטה ושמרים מלמעלה מה שאין כן בורר הפסולת מלמטה:

ולא היינו אומרים כלום. דודאי אינו חייב אלא משום בורר:

הותר מכלל ברירה. יום טוב הותר מכלל שבת במלאכ' ברירה שמותר לברור ביום טוב וכן לענין שימור הקילו ביום טוב כדמפרש בסמוך מה שאין כן בהרקדה לא מצינו שהותרה הרקדה ביום טוב מעולם:

אין שונין את הקמח. כגון שרקדו מאתמול ובא לשנותו בנפה לנפותו אין שונין:

אבל מרקדין לאחורי הנפה. דהוה ליה שינוי:

אין תימר. ואס"ד דמשמר חייב משום מרקד וכר"ז יהא אסור לשמר בי"ט כי היכא דאסרו הרקדה:

א"ר יוסי בר' בון ודלא כר"י. הא דאמר אין שונין את הקמח בי"ט דלא כר"י דלר"י אפילו מכשירי או"נ שאפשר לעשותן מעי"ט מותר לעשותן בי"ט כ"ש הרקדה:

בעיי דא מילתא. הא מיבעיא לן מהו שיהא מותר לשנות את הקמח אחורי הנפה לרבנן דפליגי ארבי יהודה דעד כאן לא שמעינן מהך ברייתא אלא דהרקדה שריא לאחורי הנפה אבל הא קמיבעיא לן אם מותר לשנות ע"י שינוי כיון שאין בו צורך כל כך:

ההן דשחק. האי דכותש מלח:

חסף. או כתש חרס או פלפלין:

ההן דחשר גורגבסין. האי מאן דמנפה סובין או מוץ של תבואה או חול או עפר לנקותן מן הצרורות שבתוכן חייב משום מרקד:

ההן דגבל גורגבסין וכו'. המגבל סובין או עפר או קילורי' סממנין כתושין לעשות מהן קילורין או מלוגמא והם תחבושת למכה:

תמן. גבי מנחות אמרינן בפ' כל המנחות אם עשאן מחמץ חייב על כל מעשה בפני עצמו:

והכא את אמר הכין. דכולהון משום לש והעושה אותן בשבת בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת:

אלא תמן יש לו לחלוק. דאפייה יצאה מן הכלל שהרי כבר נאמר לא תעשה חמץ ולמה כתיב תו לא תאפה חמץ אלא ללמד כל שהיא מיוחדת מעשה יחידי חייבין עליה בפני עצמה אף אני אביא לישתה ועריכתה חייבין על כל אחת ואחת:

ופריך את חמי אפייה תולדה דבישול. היא ולמה תנא האופה באבות מלאכות ולא תנא המבשל:

אלא. בשביל שהתחיל התנא בסדר העיסה איך הוא עושה שיהיה לו עיסה זורע תחלה וכו' תני נמי אפייה במקום בישול:

ה"ג גיר קרדון. והוא סיד מהר קרדניתא הממח' אותו במים:

שרי זיפות. ממחה הזפת:

חייב משום מבשל. שכל דבר הניתוך ונגמר ע"י מים מבשל הוא:

לחזקיה. דאוסר בשבת ש"מ דס"ל בישול הוא אע"ג דלאו תולדת אש הוא מיבעיא להו לענין פסח שנתבשל בחמי טבריא מהו מי הוי כמבושל ואפי' צלאו אח"כ אסור או דלמא לא הוה כמבושל ואם צלאו אח"כ שרי:

תרין אמוראין. פליגי בה:

ובשל מבושל במים. מכל מקום כל שנתבשל במים ולא קפיד קרא אבישול הבא מתולדת אש דוקא:

כי אם צלי אש. משמע דבישול נמי דוקא הבא מאש אסור הלכך אם בישלו בחמי טבריא ואח"כ צלאו מותר:

כל אילין שיעורייא. כל השיעורים של אבות מלאכות:

אם לאוכלין. נעשית המלאכה בדבר הראוי לאכילה לאדם שיעורו בגרוגרת:

ה"ג אם לאורג כמלוא רוחב הסיט אם לטוות וכו':

גזז סתם. ולא אמר אם לטוות אם לארוג מהו כמה יגוז ויהא חייב עליו:

נשמעינא מן הדא. כמו תא שמע:

אם בקולמוס. סתם כדי לכתוב שתי אותיות:

אם להגיה. אמר בפירוש שנוטלו להגיה די אם יש בה דיו כדי להגיה אות אחת חייב ורישא על כרחך בסתם איירי דאי במפרש הוה ליה למתני אם לכתוב אלא ודאי דבסתמא אזלינן לקולא:

תמן תנינן. במסכת בכורות פרק ג':

עושה מקום לקופיץ. מפנה השיער מכאן ומכאן למקום שחיטת הסכין:

ותולש את השיע'. לכאן ולכאן למקום חתך הסכין משום חלדה ולא אמרינן דהוה כגוזן את הבכור:

ובלבד שלא יזיזנו ממקומו. שלא יאמרו גזיזה עביד בקדשים אלא יניחנו מסובך עם הצמר מכאן ומכאן:

לראות מקום מום. להראותו לחכם אם מום קבוע או מום עובר הוא מניחו מכאן ומכאן:

ה"ג ר"א בשם רשב"ל התולש בשבת פטור. כיון דאין דרך לתלוש צמר אלא לגזוז וה"ל תלישה כלאחר יד ופטר:

ה"ג מחלפא שיטתיה דרשב"ל דתנא התולש וכו' חייב משום שלש ואמר רשב"ל התולש חייב משום וכו' משום מכה בפטיש אר"י בר' בון ולא פליגון דלא דמיא עוף שאין לו גזיזה וכו' וכ"ה בבבלי וה"פ קשיא דרשב"ל אדרשב"ל דהכא פוטר בשבת (ובקדשים) וכאן אומר שהתולש חייב משום גוזז ומשני ר"י בר בון דלא דמיין:

המורטה. לצד זנבו שהוא קשה מורט שערו מכאן ומכאן ומשליך הקנה ונותן השער בכר וכסת:

והקוטמה. לאחר שתלשו חתך ראשו שהוא דק וראוי להניחו בכר וכסת:

התולש את הכנף. שתולש נוצה גדולה מן הכנף של עוף:

עוף שאין לו גיזה. שאין דרכו לגזזו בכלי והלכך כשתולש הנוצות ביד היינו גזיזתו וחייב:

תלש. מן בהמה שמתה חייב למה שתלישתה היא גזיזתה כ"ה בעוף משא"כ בבהמה בחיותה:

ההן דמגפר. האי דמעשן בגפרית על בגדים וחבלין הבאין ממדינת אליקה חייב משום מלבן כדמסיק:

הדא איתתא. האי איתת' דמעברת סרק על פניה כדי ללבן בשרה:

דשרקא מעזלא. דמעברת סרק על המטווה שלה כדי ללבנו חייבת משום מלבן:

ההן חייטא. האי חייט שנותן החוט בפיו כדי ללבנו כדרך שהחייטים עושים חייב משום מלבן:

המיינטין. אותן שעושין המיינות והם הכתונת:

ההן דנפס סיב וכו'. האי מאן דמנפץ סיב הגדול סביבות הדקל או הוצין או גמי והוא מין עשב ארוך חייב משום מנפץ:

שהיו משרבטין בבהמה. שהיו מכין את הבהמה בשרביט כי היכא דליתאדם העור כשיפשיטו אותה:

ונצרר בה דם חייב. משום צובע:

המאדים אודם בשפה. פי' אפילו בשפה שהיא אדומה אלא שמוסיף בה אדמימות חייב משום צובע:

חייב משום נטילת נשמה. שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש:

הראשון. שעושה הציור באבר או בדיו חייב משום כותב:

והשני. המעביר הצבע עליו חייב משום צובע:

חיסור. הראשון בהצורה אבר יבא השני וגמרה:

חייב משום מכה בפטיש. דכל גמר מלאכה חייבין בה משום מכה בפטיש:

היו עושין סחיטה מלאכה בפני עצמה. מי שסוחט לא היה מכבס שתחלה מכבסין הבגדים במים וסוחטין אותו ואח"כ צובעין אותו ועשו לסחיטה ענין בפני עצמה שלא ה"ל תולדה דמלבן ונחשבת לאב מלאכה בפני עצמה:

וניתני. לר"י בנו של ריב"ב מ' מלאכות:

ומשני לא אתינן מיתני. לא אתא התנא למתני במתני' אלא מלאכות שהכל מודים בהו אבל בפלוגתא לא קמיירי:

ההן דעביד חבלין. האי מאן שעושה חבלי' או שעושה אזור חייב משום טווה:

קונטרין. כמין שק העשוי מקנים:

נפן. היינו נפה:

מחצלן. מחצלת:

כד מישתייה בקוביה. כשמשימה השתי בתוך הנקבים:

כד יהבה קדמה. כשנותנת החוטי' בנקבי' שלפניה חייבת משום עושה בתי נירין:

ה"ג משום עושה בתין:

כד מקימה. כשמקמת האורג חייבת משום בונה:

כד מתייא. כשהיא מתחלת לארוג מעשה אורג מתרגמינן עובד מחי:

כד מקטעא בנימייא. כשחותכים הנימין היוצאין:

קופין. קופות מקנים וסיב:

כד צפר. כשמתחיל לעשות גדיל סביב הקופה בשוליה:

כוף. כפף הסביבו' לצדדין חייב משום בונה:

מילין ערסיין. מין עץ ששמו מילין עושה מטות:

קנקלטון. הוא כחדרים קטנים כמו קנקילון:

בחף אחד. פי' היתידות היוצאין מעץ שקושרין בו הניר קרוי חף וקאמר דשני נירין בחף אחד או שני חפין בניר אחד כגון שכפל הניר חייב:

ומשני שהיו קושרין את המיתרים. של הקלעים:

ופריך ולא לשעה היתה. הקשיר' הלזו שהרי כשנסעו התירו את הקשרים וה"ל קשר שאינו של קיימא שאין חייבין עליו:

כמו שהוא לעולם. שהרי לא ידעו אימתי יסעו:

מכיון שהבטיחן הקב"ה להכניסן לארץ. ידעו שלא יהיו הקשרים לעולם וכיון שכן אינו קשר של קיימא וקשיא מאי קשירה היתה במשכן:

מתופרי יריעות למדו. מלאכת הקושר והמתיר:

לעשותן קשרים קשרים. תרי קשרי בהדי הדדי אי אפשר שמגונה הוא אלא לאחר אריגתו מתיר הראשון ומניח השני:

ההן חייטא אומנא. חייט שהוא אומן אינו. מניח צדדי הקשירה של החוט שיהא נראה מבחוץ אלא מבליע שני ראשיו בתוך התפירה:

והיידא אמרה דא. אהאי קאמר חזקיה דבר זה שהחייט האומן מבליע אותן:

מאורג היריעות למדו. וקשיא א"כ היה מגונה שהרי חוטין היו כפול ששה לכך קאמר שהיו מבליעין הצדדים:

אורך היריעה האחת. שתהא נארגת באחת ולא שיארגו חתיכות חתיכות ואח"כ יתפרם יחד ולא היו החוטין ארוכים כל כך והיו צריכין לקשו':

הוה שרי ליה. פתח אותו ומעייל את הצדדים לתוכו:

אפי' ערב. שביריעות לא היה בהן קשר ולא שום חיבור וכ"ש בשתי שניכר יותר:

חותל של תמרים. כלי העשוי מכפות תמרים ועושין כמין סלים ונותנין לתוכו תמרים רעים להתבשל:

ופטילייא. היא קופה:

קורע ומתיר. הכיסוי בשבת אם היא קשור בחבל:

ובלבד שלא יקשור. הכיסוי על גבי החותל:

ואין זו התרה. מה שמתיר החותל שנעשה כשובר החבית לאכול ממנה גרוגרת דמתיר לקמן במתניתין:

דוסיקיא. שני שקים מחוברין זה לזה ויש לו שני אזנים שפותחין בהן:

עד יחות כל סטרא. אמתניתין קאי שהתופר אינו חייב עד שיחות כל החוט חוץ לנקב התפירה. ל"א לענין כלאים קאמר דאינו חיבור עד שירד כל הצד של הבגד דאל"כ שלא יחבר כל הצד של הבגד יחזור ויתפרק:

צא וקרא. שר"ח היה קורא א"ל שילך ויקרא כלומר שלא יעסוק אלא במקרא ולא בגמרא:

והא תנינן. סוף מסכת כלאים:

עשה שני ראשיה לצד אחד. כגון שהעביר המחט פעם אחת ולא העביר כל החוט והעביר המחט פעם שנית ונמצאו שני ראשיה לצד אחד חייב משום תופר בשבת:

ה"ג מעתה עד שיחות ויסוק. וה"פ לפ"ז אינו חייב משום תופר אלא א"כ הוציא כל המחט פעם אחת כולו לפנים וחזר והעלה המחט והוציאה כולה לחוץ וללשון בתרא ה"פ מעתה נאמר עד שיעלה מלמט' עד לראש הבגד:

והתנינן רבי יהודה אומר וכו'. כלומר ותו הא תנינן בסיפא דמתניתין דכלאים רבי יהודה אומר עד שישלש נאמר שיעביר החוטי כולו שלשה פעמים לפנים ולחוץ ולפנים וזה ודאי אין הדעת מסכמת:

אלא הכן והכן. בין כך ובין כך הוה חיבור:

חוט שהשחילו במחט. פי' חוט שהמשיכו במחט אפי' קשרו מכאן ומכאן משני צדדיו ואינו יכול להוציאו מן המחט אלא א"כ יקרענו אפ"ה אינו חיבור למחט לענין טומאה:

החוט חיבור לבגד. אם נטמא זה גם השני טמא וכן לענין כלאים דהא אי אפשר להוציאו שמצד אחד הקשרים של החוט ומצד השני המחט:

ואינו חיבור להמחט. שהחוט בתוכו לפי שסופו ליטלו ממנו שלא יניחנה כך:

בקשור מיכן ומיכן. הא דאמרי' עשה שני ראשיה לצד אחד ה"ז חיבור דוקא כשקשור החוט משני קצותיו הא לאו הכי לא הוי חיבור מפני שהוא מתפרק אח"כ:

מיליהון דרבנן. הא דאר"י בשם רב בסמוך פליג אהא דר"י ור"י:

הממתח צדדיו בשבת. אם נתפרקו חוטי התפירה והוא מותח בקצותיו כדי להדקם חייב משום תופר:

נאמר משום תופר ומשום קושר. כלומר ואס"ד דלא הוי תפירה עד שיקשור א"כ ליחייב נמי משום קושר אלא ודאי דלא בעינן קשירה רק כשמהדק התפירות חייב אע"ג דסופו להתפרק השתא מיהת לא נתפרקו:

ה"ג קריעה בבגדים וחתיכה בעורות. וה"פ הא דקחשיב במתני' באבות מלאכות הקורע והמחתכו אע"ג ששניהם ענין אחד לכך קאמר דקורע שייך בבגדים וחתיכה בעורות:

קריעה בבגדים באמצע. בסתם היא באמצע הבגד והחתיכה סתמא בעורות מן הצד:

ואית דמחלפין דקריעה. דמתני' איירי בעורות וחתיכה בבגדים:

באילין רכיכיא. בהנך עורות הרכים:

באילן לבדייא. באותן בגדים העשויים מלבד שהן קשים:

הפוצעו. דוחקו בידיו שיצא דמו:

היידא. איזו היא האחת שחייב עליה:

ולית ליה צידה. דאינו חייב משום צידה ואינה בכלל אבות מלאכות שלא היתה צידה במשכן כלל דחלזון לתכלת ודאי לא היה במדבר שחלזון לא נמצא אלא בא"י ובחלקו של זבולן ותכלת היה להן לישראל ממצרים ובבהמות דהיינו באלים שהיו צריכין לעורות לא שייך צידה אלא דבתחשים איכא למימר דהיתה צידה:

ואתיא כההיא דאר"א וכו'. מין חיה טהורה ברא הקב"ה למשה וכו' א"כ בה ודאי לא שייך צידה כיון דלא נבראת אלא למשה לבדו ובאתה אליו הלכך לית ליה צידה. ל"א ולית לה צידה משום צידה אינו חייב ואתיא כהאי דאר"א וכו' כלומר הא דאמרת דליכא צידה בחלזון א"כ צידה במשכן מי הוה דבבהמה לא שייך צידה לכך קאמר דסבירא ליה כר"א והיה שם חיה ובה היה צידה:

דחדא קרן. קרש קרן א' היה לו:

ותיטב לה' וגו'. ה"ק דוד תהא תפלתי רצויה לפניך משור פר שהקריב אדם ומקרן ומפריס ומתחשים שבראת במדבר לצורך המשכן:

מקרן כתיב. ללמד על התחש:

לית כאן שחיטה. אין שחיטה אב אלא חבורה אב:

ולמה לא תנינתה עמהון. חבורה ולמה תני שחיטה בכלל אבות מלאכות:

אלא משום דתני סדר סעודה תני לשחיטה במקום חבורה:

מה עיבוד היה במשכן. דסובר תלא אילן היו התחשים ויופי שלהן היא העור עם השערות שעליהן שיש לה גוונין הרבה וא"כ לא עיבדו אותן ופריך מה עיבוד היה במשכן דאי אמרינן עורות בהמה טהורה היו י"ל שעיבדו אותן כדי לצבוע אותן כעין תלא אילן ואיכא מ"ד דסובר הכי. ומשני שהיו משרטטין בעורות:

ופריך מה משרטטין. לאיזה צורך היו משרטטין:

ומשני מסרגלין היו להשוות הצדדים לחברן יחד. ואתיא הא דפריך מה עיבוד וכו':

כהאי דאמר רבי שמעון וכו'. דמותר לעשות אהלים מעור בהמה טמאה דהא על המשכן היה אהל מתחשים שהם תלא אילן והיא בהמה טמאה דקס"ד דאסור לעשות אהלים מעור בהמה טמאה דכתיב טמאים הם וטמאים יהיו לכם חד לאיסור אכילה וחד לאיסור הנאה קמ"ל דמוקמינן לכם להיתר הנאה:

שהיו שפין העור ע"ג העמוד. כדי להחליק העמוד מן הגומות שבתוכו:

הדא דאת אמר. דלכ"ע חייב בשף העור ע"ג העמוד דוקא בעמוד חדש אבל עמוד ישן מחלוקת וחכמים:

ל"א השף העור ע"ג העמודים והוא עושה לצורך העור ועלה קאמר דוקא בעור חדש חייב אבל בעור ישן פטור והראשון נ"ל עיקר:

ולא פליגין. דאף רבנן מודים בעמוד דחייב:

המכבד. את הבית. המרבץ. במים להרביץ את האבק שלא יעלה:

המגבן. העושה גבינות:

המחבץ. המעמיד החלב שבקיבה ל"א מחבץ עושה כמין כלי גמי ונותן הקפוי בתוכו ומי החלב שהם נסיובי נוטפים:

ה"ג המכבד המרבץ חייב משום חורש. וה"פ משום דאתי לאשוויי גומות:

חייב משום קוצר. שכל שמבדיל דבר מחיותו חייב משום קוצר:

למי נצרכה. דהסוחט זיתים מאביהן חייב לר"א דמחייב נמי בחולב וברודה חלות דבש אבל לרבנן דפטרי בחולב פטרי נמי בסוחט זיתים מאביהן:

הגורד ראשי כלונסות. שיהו ראשיהן שוין זה כזה:

הממרח את האספלנית. מחליק תחבושת על המכה:

מחק אות אחת וכו' חייב. שאין מלאכת מחיקה חשובה אלא ע"מ לכתוב והרי יש מקום לשתי אותיות:

כתב אות אחת גדולה וכו' פטור. שבקרשי המשכן היו כותבים אחת בזו ואחת בזו כדי לזווגן כשסותרים אותן:

ר' מנחם בי רבי יוסי וכו'. הא קמ"ל מאן ת"ק ר' מנחם בר יוסי:

יש שהוא כותב נקודה אחת וחייב עליה. אע"פ שאינו אלא הגהת אות א' הואיל וזהו תיקון הספר דאסור לאדם לשהות ספר שאינו מוגה משום אל תשכן באהליך עולה ה"ל ככתב אות אחת והשלימה לספר דחייב:

היך עבידא. כלומר היכי דמי:

היה דלי"ת ועשאו רי"ש. זהו המוחק נקודה אחת:

ופריך ולא לשעה הית'. בניין הקרשים ואמאי יהא חייב:

כמי שהוא לעולם. שהרי לא ידעו אימתי יסעו:

מכיון שהבטיחן הקב"ה להכניסן לארץ. ידעו שלא יהיה הבניין לעולם והדרא קושיא לדוכתא:

הדא אמרה. זאת אומרת אפילו בניין לשעה הוה בניין וחייב עליה:

הדא אמרה. וש"מ בניין מן הצד שמיה בניין שהרי העמדת הקרשים לאו בניין ממש הוי:

הדא אמרה וש"מ אפי' נתן הבניין ע"ג ד"א ולא ע"ג הקרקע ממש הוה בניין:

הדא אמרה. וש"מ נמי דבניין ע"ג הכלים הוה בניין דקס"ד דאדנים ככלים חשובין:

ומשני אדנים כקרקע הן. וליכא למפשט מיניה שום דבר לא מן הצד ולא ע"ג דבר אחר ולא ע"ג כלים ל"א אכלים לחוד קאי דליכא למפשט מינה:

הנותן את הטיט חייב. אבל הנותן את האבן פטור:

דימוס. שורת אבני חומה:

למי נצרכה. לא צריכין להא דבנאי שיישר את האבן בראש הדימוס שהוא חייב אלא לרבנן אבל לר' יוסי אפי' נתן את האבן בארץ חייב:

וההין דעביד דפין. והאי דעושה דפין ע"ג הקורות או שעושה סיפי הבית חייב משום בונה:

ובלבד לצורך. הוא דחייב אסותר והיינו בסותר ע"מ לבנות:

הגודל כלי צורי. כלים העשוים מצורי דקל שאפשר להאריך אותן ולהגדילן חייב משום בונה:

הנופח כלי זכוכית. ובנפיחה זו הם נעשים גדולים והיינו בתחלת עשיית כלי זכוכית שעיקר הוויתו ע"י הנפיחה:

יש דברים. בענין האבות מלאכות שהן קרובים למלאכה אחת ורחוקים וחייב על כל אחת משום מלאכה אחרת וכן בהיפך רחוקים וקרובים:

כולהון משום בונה. ואע"ג דאין בניין בכלים דוקא בכלים שנתפרקו להחזירן אבל לעשותן בתחלה יש בניין:

ה"ג הבורר והזורה והמרקד כולהן וכו'. ול"ג משמר דהא משמר או תולדת בורר או תולדת מרקד היא כדאמרינן לעיל בפירקן:

ופריך למה לא תני המושיט מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע דמיחייב. כדלקמן בתוך אבות מלאכות:

מפני מחלוקת ר"ע וחכמים. לקמן בפ' הזורק וכל שהוא במחלוקת לא תני במתני' כדאמרינן לעיל בפרקין:

יתר עליהן הושטה. באמת הושטה אב מלאכה והותירה התנא והא דלא תני אותה התנא במתני' כל המלאכות באחת. באדם אחד וזו. הושטה בשני בני אדם שמושיטין זה לזה ל"א באחת במקום אחד וזו בשתים בשתי מקומות מרה"י לרה"י דרך רה"ר:

וזו. הושטה אין לה תולדה. שתהא כיוצא בה:

מתני' כל הכשר להצניע. שהוא מין העשוי לצורך האדם:

ומצניעין כמוהו. כמות זה כלומר שיש בו שיעור הראוי להצניע:

אינו חייב אלא המצניע. אם נעשה חביב לאדם אחד והצניע חייב על הוצאתו אם חזר והוציאו אבל אדם אחר אינו חייב עליו דלגביה לאו מלאכה היא:

גמ' לעכו"ם איתאמרת. הא דתנן כל הכשר להצניע לאפוקי איסורי עכו"ם שאינו חייב עליהן:

לאיסורי הנאה איתאמרית. לאו דוקא עכו"ם דמאיסי וצריך לאבדן אלא אפילו שאר איסורי הנאה א"נ בעכו"ם אפשר דחייב כר' יהודה דאמר לקמן בפ' ר"ע המוציא משמשי עכו"ם כל שהוא חייב הלכך מוקי לה בשאר איסורי עכו"ם:

לשיעורין איתאמרית. לאפוקי כשאין בו כשיעור ה"ל אינו כשר להצניע:

אית תניי תני חייב חטאת. פי' דתני במתני' והוציאו בשבת חייב חטאת והיינו כרב חסדא דאיירי בשהוציא בכשיעור:

ואית תניי תני במתני' חייב חטאת בכל שהוא. דכיון דכשר להצניעו ומצניעין כמוהו חייב אפילו בפחות מכשיעור והיינו כר"ל ור"י ודלא כר' חסדא דהא לאו לשיעורין איתאמרית:

כגון המוך שהתקינה לנדתה. אתי לאפוקי מוך שהתקינה לנדתה שאינו כשר להצניעו:

מתני' עצה. תבן של מיני קטניות:

כמלא פי גמל. נפיש שיעור' מפי פרה אבל כמלא פי פרה לא מיחייב שאין מאכילין אותו אלא לגמלים:

עמיר. קשין של שבלים:

פי טלה. נפיש מפי גדי הלכך עמיר דלא חזי לגדי לא מיחייב כמלא פי גדי עד דאיכא מלא פי טלה אבל עשבים הואיל וחזי בין לטלה בין לגדי מיחייב אפי' כמלא פי הגדי:

לחין. הראויין לאדם כגרוגרת דזה שיעור לכל מאכל אדם לשבת אבל כמלא פי גדי לא דלחים לא חזי לגדי:

ואין מצטרפין זה עם זה. אם הוציא חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה:

אוכלין. אוכלי אדם:

ומצטרפין. כל אוכלי אדם זה עם זה:

חוץ מקליפיהן. שאינן אוכלין ואין משלימין השיעור:

ועוקציהן. זנב הפירי דהוא עץ בעלמא:

וסובן. קליפת חיטין הנושרת מחמת כתישה:

ומורסנן. הנשאר בנפה דמידי דחשיב בעינן והני לאו אוכל נינהו:

כל הקליפות אין מצטרפין כדאמרן חוץ מקליפי עדשים שמצטרפות אותן שמתבשלות עמהן. לאפוקי קליפה חיצונה שהן גדילות בתוכה הנושרת בגורן:

גמ' חמור. מי ששיעורו קטן הוא חמור משלים לדבר ששיעורו גדול וכדמפרש:

עשבים. מצטרף עם תבן להשלים פי פרה:

אין התבן משלים לעשבים. לפי הגדי ששיעורו קטן וקל:

תמן תנינן. כלים פ' כ"ז:

הבגד והשק. מצטרפין שהבגד משלים שיעור השק שק עשוי מנוצה של עזים והבגד שלשה על שלשה והשק ד' על ד' והעור ה' על ה' מפץ ו' על ו':

רש"א. לכך מצטרפין מפני שהן ראוין לטמא מושב אם צירף משנים יחד טלאי למרדעת של חמור כשיעורו לענין מושב הזב אם קצע משנים מהם ותיקן טפח על טפח לישב עליו מיטמא ליה אב הטומא' במושב הזב דתניא המקצע מכולן טפח על טפח טמאה מושב וטעמו לפי שראוי לתלות ע"ג החמור שאינו מקפיד אם הוא משני מינין:

רבי ירמיה פריך הניחא. התם מצטרפין לפי שראויין לטמא מושב בטפח וכדפרישית:

ה"ג הכא מניין. וה"פ מניין שמצטרפין כאן וקשיא אדר"י בן חנינה:

שכן שוו בהיסק. שהמוציא תבן ועשבים להסיק שווין בשיעורן:

אנן בעינן הוצאה. דמתני' בהוצאה איירי ועלה קאמר דמצטרפין ואת אמרת דשוין בהיסק:

ה"ג אר"ל בר"י קומי ר' יוסי שכן שוו בדוגמא. וה"פ שכן שוו במי שיש לו למכור צובר מכולן להראות שיש לו למכור מכולן וניחא ליה שיהו מחוברין יחד דאיידי דזוטרא כל חד וחד הרוח מפזרתו:

ניתני בהוצאת כוס קטן. שדרך לתת הדוגמא בכוס קטן:

ומשני אר"ח קופדה. בשר משלים לפיסת לחם שהרי הבשר טוב יותר למאכל ה"ה ה"נ העשבים טובים לפרה לאכול מן התבן הלכך מצטרפין משא"כ התבן לפי גדי הוה כלחם לבשר דלא מצטרפי:

המוציא תבן לפרה. להאכיל לפרה ויותר נ"ל לגרוס המוציא עצה לפרה כמלא פי פרה ויש לזו הגירסא סמך מבבלי:

ר"א משמיה דר"י פריך מעתה. לדברי ר"ה דאמר דאזלינן בתר דעת המוציא אם כן אם הוציא אוכלין פחות מכשיעור כפי חולה יהא חייב:

ה"ג מודה רבי הושעיה שאם הוציא עשבים לפרה כמלא פי גדי שהוא פטור. דלפי הגירסת שלפנינו קשיא הא מפורש קאמר כמלא פי פרה לפרה ועוד מתניתין היא ואפשר לדחוק ולקיים הגירסא דה"ק מודה ר"ה שאם הוציא וכו' ול"ק ממוציא לחולה דמודה ר"ה אפילו פרה שאינה אוכלת יותר מן גדי אפ"ה שיעורו כסתם פרה:

דלא תסבור וכו'. הא דאמינא לך דמודה ר"ה היינו טעמא דלא תטעי ותאמר דאפי' לקולא אם הוציא עשבים מלא פו גדי לפרה דחייב קמ"ל דפטור:

הגע עצמך. שאין במאכל עצמו כגרוגרת וכגרוגרת פסולת ויצטרפו בתמיה ולר"י דמתניתין פריך:

הדא דאת אמר. דמצטרפין קליפי עדשים באדומות היינו חדשות:

אבל בשחורות. והן הישנות:

פורשות הן. אינו מתבשלות עמהן מפני שנראין כזבובין בקערה:

הדרן עלך פרק כלל גדול