מתני' המוציא יין. חי כדי מזיגת הכוס כשיעור שנותנין יין חי לתוך כוס של ברכה להוסיף עליו מים כהלכתו ולמזוג אותו בהן:

כתית. מכה שבגבי סוסים וגמלים:

לשוף. לשפשף ולהמחות בהן קילור שנותנין ע"ג העין:

ברביעית. ביצה ומחצה ברביעית הלוג:

שופכין. מים סרוחין שראויין לגבל בהן הטיט:

כולן ברביעית. אף היין והחלב והדבש דלא נאמרו שיעורין במתניתין אלא למצניעיהן לבד וחזר מצניעו והוציאו חייב אבל שאר כל אדם שהוציאו אינו חייב וסבירא ליה לרבי שמעון דמצניע עצמו בעי שיעורא זוטא ובבציר מהא שיעורא לא מחייב דלית ליה לר"ש כל הכשר להצניע וכו':

גמ' כמה שיעורן של כוסות. כוס הנזכר במתניתין כמה שיעורו:

ישנן רביעית של יין האיטלקי. דלכל כוס סגי ברוב רביעית יין כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית דכל חמרא דלא דרי על תלת מיא לאו חמרא הוא ה"ה כוס דמתניתין בכוס של רובע רביעית איירי:

תמן תנינן. לקמן בפ' מפנין:

כמה הוא שיעורה של קופה. כמה מידות תהא מכילה הקופה:

דתנינן. בשקלים פ"ג:

של ג' סאין היו תורמין. ה"ה קופות דמפנין בקופות של שלש סאין איירי:

ר"י הוא. הא דתני במתני' כדי מזיגת הכוס אתא כר"י:

מזוג בכמה. מי בעינן רביעית שלם או סגי בפחות מזה:

רי"א כדי מזיגת הכוס. היינו ג' חלקי רביעית:

ה"ג בשקלים הדא אמרה מזוג כדי מזיגת הכוס. וה"פ כדרך בני אדם למזוג והיינו רביעית שלם דאי ס"ד בפחות מרביעית א"כ ביין סגי בפחות מרובע רביעית שהרי אם ימזגנו עם מים יהיה לו שיעור חשוב אלא ודאי דרביעית שלם בעינן:

כמה הוא שיעורן של כוסות. אנו שאין ידוע לנו שיעורו של רביעית איטלקי במה נשער כוס של פסח:

טיטרטון ורביע. מדה ששמה טיטרטון כולה ועוד רביעית המדה הזאת תוסיף עליה ותמצא רביעית של תורה שלם:

מהו לשתותן. כל הד' כוסות בכרך אחד בזה אחר זה בלי הפסק בנתיים:

בהלל. של לילי פסחים אם שמעה בבה"כ שכך היה מנהגם לומר הלל בלילי פסחים זכר למקדש שאמרו הלל בליל עשיית פסח וקאמר ר"י אם כיון לבו לצאת בקריאה זו יצא וא"צ לאומרו עוד בביתו:

הדא אמרה. זאת אומרת שאם שתאן בבת אחת יצא שהרי אין דבר מפסיק בין שלישי לרביעי:

מהו לשתותן מפוסקין. פי' מהו שיהו מותר להפסיק בשתיית כוס א' כמה פעמים:

אם שותה הוא מפוסקין אינו משתכר. אבל אם ישתה בפעם אחת דוקא הוא משתכר דיין מגרונו שבע:

מהו לצאת ביין של שביעית. כיון דלא קרינן ביה לכם וקס"ד דד' כוסות בעינן לכם כמו מצה וכי היכא דאין יוצאין במצה כן אין יוצאין בד' כוסות או לא:

בקינדיטין. יין שיש בו בשמים:

מהו לצאת מזוגין. יותר מג' חלקים:

והוא שיהא בהן טעם יין. משמע דאפילו עד ששה חלקים מים יוצאין בו:

מבושל כדי תבל. צריך שיהא מבושל שיתן בו הבישול טעם כתבלין אבל מבושל יותר מדאי לא:

וחזיק רישיה. וכאיב ליה ראשו עד עצרת לכך הכשיר במבושל שאינו מזיק כל כך:

חמתיה וכו'. ראתה אותו אשה אחת משרי הארמיי' שפניו מאירין:

חדא מן תלת וכו'. אחד מן שלשה דברים אלו בך:

או מלוה ברבית. שאין לו דאגה פרנסתו:

או מגדל חזירין. שמרויח הרבה:

אלא אולפני שכיח לי. תלמודי מצוי בידי ל"א שמצוי לו לחדש דברים בתורה והן מאירין פניו:

חמוניה. ראו אותו:

אשכח רבי אבהו מציאה. לכך פניו צהובין:

תוספתא עתיקתא. תוספתא ישנה שלא ראה אותה מימיו מצא וראה בה דברים חדשים ושמח בה:

לוג דאורייתא. לוג הכתוב בתורה:

תומנתה וכו'. מדה הישנה שמודדין בה המורייס בציפורי:

חכים אנא לה. מכיר אני המדה הזו ודבית רבי ינאי מודדין בה דבש:

חצי שמינית מדת טבריה הישנה. היא רביעית של תורה:

הדא דידן הוות. היא מדה שהיתה לנו מקדמית:

ולמה לא קרי לה עתיקתא. שהרי בזמן ההיא לא היתה המדה ההיא וכבר עברה והל"ל הדא עתיקתא כדאמר ר"ח דאף רבי יוחנן היה במקומו של ר"ח:

ומשני כגון דהוות ביומוי. אע"ג דכבר עברה מ"מ אין לקרותה כיון שהיתה בימיו:

אית דאמרין. בא לתרץ ולמה אמר רבי חנינא עתיקתא לכך קאמר דהות זעירא וכו' כלומר שנפחתה מרביעית ואח"כ הוסיפו ואוקמוה ארביעית ואחר כך פחתו אותה ולא פחתו אותה כבראשונה וזה היה בימי רבי יוחנן הלכך לא מצי למימר עתיקתא דס"ד אמדה הפחותה קאמר ואי הוה הפחת בפעם שני כמו בראשונה שפיר המ"ל עתיקתא דאין לטעות דאמדה שנפחתה קאמר דא"כ הל"ל הא דאית לן השתא היא מדת רביעית וע"כ היינו מפרשים דאמידה גדולה קאמר אבל השתא דקאמר דהשתא נפחתה מהמדה קטנה שהיתה בראשונה ודאי איכא למטעי דעלה קאמר עתיקתא לכך קאמר הדא דהוות ביומי קודם לזו עכשיו וממילא ליכא למטעי:

יבש בכזית. אם הוציא לרה"ר יין יבש שנקרש כזית חייב דמעיקרא הוה רביעית והא דבעינן רביעית שלם בקרוש ולא סגי ברובע רביעית משום דקרוש לאו בר מזיגה הוא:

אתיא דר"נ. דאמר אף ביין בעינן רביעית כר"ש דמתני' דאמר כולן ברביעית ולית ליה לר' יוחנן הא דאמרינן בסמוך דקרוש לאו בר מזיגה הוא:

וטהרו דמה משום נבלה. שלא היה בו רביעית וכל שאינו רביעית לכשיקרש לא יהיה בו כזית ואין בו טומאת נבלה:

עד כמה. דם היה בה שטהרו אותה משום נבלה:

ולא אגיביה. ולא השיב לו רבי סימון דבר:

ובאש לר"א. והרע לר"א על רבי סימון על שלא השיב לו על שאלתו:

מתני הדין עובדא. סיפר המעשה ששחטו הפרדות של בית רבי וטהרו דמה משום נבלה:

אמר ליה ר' יצחק בר כהנא. בדרך שאלה אם עד רביעית הוא דטיהרו אבל יותר מכאן טמא או אפילו יותר מרביעית טהר:

ובעט ביה. רב ביבי ודחף אותו בסנדלו. ל"א גער בו:

א"ל ר"ז. לרב ביבי משום דשאל לך דבר תורה את מינזיף ביה בתמיה:

א"ל הא. דלא השבתי לו כהוגן שלא היתה דעתי מיושבת בעת ההיא:

זה הלוקח חטים לשנה. שאין לו קרקע לזרוע והיינו חייו תלואים שאינו יודע אם יהיה לו מעות לשנה הבאה:

סדקי. מוכר תבואה למי שאין לו וזה הלוקח אופה משבת לשבת ולילה ויומם רמז לשבת שהיום הולך אחר הלילה:

זה הלוקח מן הפלטר. מן הנחתום שאולי לא יהיה לו לנחתום למכור:

ואנא. אפלטר סמיך ואין דעתי מיושבת עלי להשיב לו:

מאי כדון. מאי היה עלה אם יותר מרביעית טמא או טהור:

העיד ריב"ב. מתניתין היא בפ"ח דעדיות:

על דם נבלות שהוא טהור. וקס"ד טהור לגמרי קאמר אפי' ביתר מרביעית:

ופריך מהו טהור. שהוא טהור להכשיר הזרעים שאינו מכשיר אלא דם השותת בשעת שחיטה אבל לטמא מודה ריב"ב שדם נבילות מטמא:

ומשני תמן תנינן. במכשירין פ"ו:

ואין לנו כיוצא בו. וקס"ד שאין לנו דם כיוצא בו שאינו מכשיר ומטמא ש"מ דם נבלה אפילו טמויי לא מטמא:

ופריך ואין לנו וכו'. דלמא הא דאינו כיוצא בו היינו לענין שיטמא הדם כבשרו אלא השרץ שדמו נמי מטמא בכעדשה ואפי' הדם צלול:

אבל דמו. של נבילה מיהו מטמא כשהוא רביעית וטומאתו מדרבנן דרביעית כשיחרש יעמוד עלי כזית ומתחלף בנבלה ממש:

אר"י. מעיקרא ל"ק ממתניתין דמכשירין מ"ד טמא והיינו ריב"ל דלעיל כר"י דאמר בפ"ד דעדיות שב"ה מטמאין דם נבלה:

ומ"ד טהור. דהיינו מתני' דמכשירין כר"י בן בתירה:

א"ל רב אבדומי דמן נחותה ויאות. ושפיר קאמרת דר"י הוא דמטמא דר' יהודה מורה הוראות דבי נשיאה הוה שהרי פרדות של בית ר' היו ור"י הורה דיתר מרביעית טמא כשמעתתיה:

בדם עטלף שנו. שהוא טוב לכחול העין לתבלול שבעין:

וחלב בהמה טמאה. שאינה ראויה לשתייה שיעורה כדי לכחול עין אחת:

בהין עתיק'. בדבש ישן:

ברם בהן דידן. אבל בדבש חדש שהוא ראוי לאכילת אדם שיעורו כדי ליתן ממנו לתוך ביצה קלה:

אבר קטן. אחד מפרקי אצבע קטנה:

באילין מיא דטלא. שהן טובים לעיני' ובהן שפין את הקילור:

ברם באילון דידן. אבל בסתם מים צריך שיעורא רבא כדי לשוף בהן המדוכה:

בדפנה מבית לבית. כשפינה לבית אחר הוא דפליגי והיינו מצניע אבל במוציא לרה"ר אף חכמים מודים דשיעור' ברביעית:

דבש. שהוא חשוב יהיה שיעורו ברביעית וחומץ שאינו חשוב נמי יהיה שיעורו ברביעית בתמיה:

והוא מתיב להון. ור"ש משיב לחכמים כמו שאתם מודים באוכלין דכולן שיעורן שוים בכגרוגרת כך אני אומר במשקין דכולן ברביעית:

למצניעיהן בכל שהן. סגי כך צריכין לשנות במתני' דאל"כ איך יאמר ר"ש דבעינן רביעית ויהיה המצניע חמור ממוציא ולא ס"ל הא דפירשתי במתני' דתני כן וכו'. ותניא נמי הכא למוציאיהן אבל למצניעיהן כל שהוא ולא אמר ר"ש כולן ברביעית:

הא למוציאיהן. כולן ברביעית ולר' מנא סתמא דפרק כלל גדול כר"ש:

מתני' אזן לקופה. לאוחזה בה:

תלאי. לתלותו בו:

מדת מנעול. להראותו לאומן כמד' זו אני צריך:

נייר. מעשבים עושי' אותו:

קשר מוכסין. יש לך אדם שנותן המכס לראש הנהר במקום זה ויש מוכס בעבר אחר או ממונה והוא מוסר לו חותם להראותו למוכסים שמוחל לו המכס ודרכו לכתוב בו שתי אותיות והן גדולות משתי אותיות שלנו:

נייר מחוק. שוב אינו ראוי לכתוב בו לפיכך צריך שיעור גדול לכרוך ע"פ צלוחית:

גמ' בהן רכיכה. באותן חבלים הרכים:

ברם בהן קשיא. באותן חבלים הקשים אינן אלא לשרפה ושיעורן כדי לבשל ביצה קלה:

בהין גוויא. בהך גמי שהוא מבפנים שהגמי מתחלק והפנימי רך יותר מהחיצון:

ברם בהן ברייא. אבל באותו גמי שהוא מבחוץ שיעורו כדי לעשות שני בתים באריגת נפה וכברה:

הוצין. של לולבי דקל:

לקפיפה מצרית. סל העשוי מצורי דקל:

הדא דאת אמר. לא אמרן אלא בהנך הוצין הרכים אבל בהנך קשים שיעורן כדי לעשות גדיל סביב השוליי' של הקופה:

כלי נצרים. כלים העשוי' מצורי דקל:

תורי דקל. בנבריבר קורא למטה ממנו יש בו כמין גידי' ותופרים בהן וראויים לתפור פי דלעת יבישה קטנה ששותין בה יין והרמב"ם גורס חורי דקל והן קליפי חריות:

כשיעור העצים. דהיינו כדי לבשל ביצה קלה:

לנשבין. לצוד עופות:

זיפי חזיר. שערות של חזיר:

באילן רכיכתא. שערות הרכים בעינן שתים אבל הקשים אפי' אחת ראויה היא:

גלעינים. גרעיני תמרה:

חשבון חמש. דעד ד' כללות חשיב איניש ולא מנשי וא"צ לתת סימן אבל חמש מנשי ומותיב סימן לכולהו:

כשיעור הזייה. שני גבעולין:

ובלבד. שיהא הקטן גדול כל כך שיודע לנעול מנעליו:

משהראוהו למוכס. ורואה שמחל לו ראש הנהר את המכס שוב א"צ לו ולא חזי למידי:

מפני שצריך להראותו למוכס אחר. של מעבר אחר ולא לפוטרו מן המכס אלא להראותו שהוא נאמן וחשוב ואינו מבריח עצמו מן המכס כדי שלא יעליל עליו לאחר זמן. ל"א שלא יקח ממנו המוכס השני יותר ממה שלקח המוכס הראשון:

משהראהו לבעל חוב. שכבר פרעו לאחרים שבאו ברשותו:

שהוא ראוי להראותו לבעל חוב אחר. ולהתהלל שהוא פורע חובותיו:

כדי לכתוב שתי אותיות. של קשר מוכסין רמב"ם:

מתני' עור כדי לעשות קמיע. היינו דמליח ולא קמיח ולא עפיץ דבכה"ג שיעורו כדי לעשות קמיע:

קלף. היינו דמליח וקמיח ועפיץ:

כדי לכתוב עליו פרשה קטנה. דאיירי דדמיה יקרים לא עביד מיניה קשר מוכסין אלא תפילין ומזוזות ולא מחייב בשיעורא זוטא:

דיו כדי לכתוב בו שתי אותיות. לרשום על שתי חוליות או על שני קרשים לזוגן:

כדי לכחול עין אחת. מפרש בגמ' כדי לעשות נקב. קטן כלי שנותנין בו כסף חי סותם פיו בזפת או בגפרית ונוקב בתוך הסתימה נקב דק להוציא בו:

גמ' בהין רכיכה. באותן עורות הרכים וראויין לכתוב עליה שיעורן כדי לעשות קמיע:

בקולף פני העור. היינו שנוטל חלק התחתון מהעור:

אם בכלי צריך יותר. שא"א שלא ידבק מן הדיו בצדדי הכלי נמצא שנתמעט מלכתוב בו שתי אותיות:

תמן תנינן. במס' פרה פרק י"ב:

כמה יהא במים. של מי חטאת:

ויהא בהם כדי הזייה. ויטמא אדם הנושא אותם ומסיים שם כדי שיטבל בהן ראשי גבעולין והיינו שיהי' בכלי יותר משיעור הזייה כדי שיטבול בהן ראשי הגבעולין ויזה בהם:

ר"י בעי. ר"י פריך לדבריך דבכלי צריך יותר א"כ גם כאן צריך יותר משיטביל בהן שהרי צריך נמי מה שנבלע בכלי:

אפילו זונה שבזונות. הפרוצה ביותר אינה עושה כן שתהא כוחלת אחת מעיניה ויוצאת בשנייה מגולה בלי כחל:

חוששת אחת מעיניה. חולי באחת מעיניה ואינה כוחלת אלא השני:

מה תנא חוששת. א"צ לאוקמ' מתני' בחוששת אלא באשה צנועה שטומנת אחת ואינה יוצאת לשוק מגולה אלא באחת מעיניה:

לבבתני באחת מעיניך. מביא פסוק זה לראיה שדרך הצנועו' לצאת באחת מעיני' מכוסה ואחת מגולה:

במזניק שנו. כשהן מקלחין והן מהותכין עושין בהן נקב:

על פי סדק קטן. והוא קטן מנקב קטן:

מתני' דבק. גליד:

כדי ליתן בראש השבשבת. שבראש קנה של ציידין:

חרסית. לבינה כתושה:

לעשות פי כור. שהמפוח נכנס בו:

פטפוט. רגל למקום מושב הכור שהיו מושיבין אותו על כן הראוי לכך כגון טריפו"ס לשפות הקדרה:

סובין כדי ליתן ע"פ כור. של צורפי זהב. במקום שאין פחמין צורפן הזהב באש של סובין:

לסוד קטנה שבבנות. טופלת בסיד להשיר את השער:

כלכול. הצדעים:

אנדיפי. המצח:

גמ' חוורה. עפר לבן:

מותר לטלטלן בתוך הבית. שראויין לתשמיש ושם כלי עלייהו:

ובלבד מן המוכן. שהכינם לתשמיש מע"ש:

ותני כן. ותניא נמי הכי דבעינן מן המוכן:

בעשוי כביצה. סיד הנגבל במים ועשוי ביצים ביצים הוא עשוי לסוד כלכל:

בחביט. סיד הנימוח במים הרבה דהוא עשוי לסוד אנדיפי:

מתני' אדמה. טיט אדום:

מרצופין. שקין גדולים העשוים מקליפת עץ ונושאין בהן פרקמטיא בספינות וחותמין אותן:

כחותם האגרות. שחותמין אותם שלא יקרא אדם אחר בהן אלא מי שנשתלחו לו ושעורא דרבנן זוטר מדרבי ר' עקיבא:

לזבל כרישא. ושיעוריה זוטר משל כרוב:

מלא כף סיד. של סיידין:

מרוסס. ריסוקי' הרבה:

ביצה קלה. ביצת תרנגולת שהיא קלה לבשל מכל ביצים שבעולם:

טרופה. בשמן ונתונה באלפס:

גמ' ניחא עד הכא. אם עד קשר העליון של אמצע היד ודאי חייב:

דלמא עד הכא. קשר תחתון של אמצע האצבע סגי והמוציא קולמס המגעת עד אמצע קשר אצבע חייב:

תמן תנינן. במסכת כלים פי"ג:

מכתב. ראשו אחד חד כמחט לכתוב על פנקס של שעוה וראשו אחד עב וחלק למחוק בו הכתב החקוק בשעוה ולהחליקו כדי שיהא ראוי לחזור ולכתוב בו:

ניטל המוחק טמא מפני הכותב. ותניא בתוספתא נחלק לבדו ונשתייר בו הכותב מגיע לקשרי אצבעותיו ובמוחק מלא פיסת ידו טמא וקמבעיא ליה לרבי זעירא לענין טומאה כי היכא דקמבעיא ליה לענין שבת אם קאי על הקשר של יד או של אצבע:

כל ביצה דתנינן בכלים. כי הא דתנן בפ"ה דמסכת כלים איזהו גמר מלאכה משיסיקנה כדי לבשל עליה ביצה קלה היינו ביצה ממש כשהיא שלימה:

בשבת כגרוגרת מביצה קלה שהיא ממהרת לבשל ולא כביצה שלימה:

מתני' תרווד. כף:

חף. שיני הפותחת:

כרכוד. עץ יש לאורגין וראשו חד:

כדי לזרוק בבהמה. דלא טרח איניש למשקל צרור משום עוף להבריחו דבקלא בעלמא סגי:

גמ' סרגיד. היא הפותחת עצמה ל"א סרגיד הם השיניים הקבועים במנעול:

תמן תנינן. בכלים פי"ד:

ניטלה חפין. ועדיין יש נקבים במפתח טמא מפני הנקבים שמכניס אותן נקבים בשיני המנעול ופותח:

טמא מפני חפים. שמכניס החפין בנקבי המנעול ופותח:

תמן הוא עביד חף. התם קורא חף השינים שבמפתח:

ה"ג והכא הוא עבד חף סרגיד. פי' כאן קורא חף למפתח עצמו ולל"א ה"פ דהכא הוא קורא חף לשיני המנעול:

תמן תנינן. לקמן פ' כל הכלים:

והכא את אמר הכין. דסגי לגרור בו ראש הכרכוד שהיא שיעורא זוטה:

כאן בעבה. זכוכית עב בעינן שיעורא רבה:

כאן בחדה. כדי לגרור בו ראש הכרכוד:

כאן במטלטל. דלקמן פרק כל הכלים איירי במטלטל וצריך שיעורא רבה שיהא כלי ממש:

כאן במוציא. אפילו בשיעורא זוטא חייב כל שיש בו צורך:

וירגיש. עוף זה בהכאתו:

מקורזל. ביקוע כדי שיהא ראוי לקינוח:

כזית כאגוז וכביצה. שלש מכניסין לקינוח ומקנח בזו אחר זו בתחלה מקנח פי הרעי בקטנה להסיר הרעי הנדבק שם שהגדולה פוחתת ומלכלך סביבותיו:

עד מלא היד. בין שלשתן או אפילו ד' וה' ובין כולן מלא סיד:

אמר בייתוס בן זונין. וכי כך אנו אומרים שצריך לשקול ביד קודם שיקנח בתמיה:

חוץ מן העשוי בחפיסה. שהוא חמת קטן כלומר ביד הכל שרי ובלבד שלא יקח בכלי:

כמלוא רגל וכו'. מותר לטלטל:

של בשם. של מוכרי בשמים:

לא אמרו אלא של בשם. שטוחנין בו בשם אחד אבל אם היא גדולה שטוחנין בה הרבה מיני בשמים אסור:

נוטלו ומקנח בו רגליו. שאינו מתכוין לתלוש ומותר דהלכה כרבי שמעון:

והתולש ממנו. במתכוין חייב דמקום גידולו הוא ואף על פי שהוא צרור ואינו עפר:

אסור לקנח בו. משום כשפים:

לא סוף דבר חרש. שהוא מקרע הבשר:

אלא אפי' אזני החביות. שהם חלקים ואינן מקרעין הבשר אסור משום כשפים:

וכל דבר הנכנס לאור ויוצא. פי' שאין האור שולטת בו:

שליקלק בהן הכלב. שתיית הכלב קרוייה לקיקה:

וההן דמשזגיגו ביבנא. והנך מים שרוחצין בהם הביבין ושרוחצין בהן האמבטאות קשה לטבעות מין חולי בפי הטבעת אמי שגורף הביבים ומרחץ האמבטאות קשה לו לתחתונית:

בקלומית. כמו קרומית:

אין שוחטין וכו'. כולהו משום שהקסמין ניתזין ממנו:

ואין מקנחין מפני שהרוח רעה שורה עליה. אקינוח לחוד קאי אבל באינך הטעם כדפרישית בסמוך:

מתני' בין פצים לחבירו. כשמסדרין פצימין ועמודין וקורות ועושין סואר של קורות על הארץ ויש חלל בין זה לזה סומכין מתחתיו שלא יתעקם:

זכר לדבר. דחרס חשיב בחתיית האור:

לחשוף. לדלות:

מגבא. גומא שהמים נקבצין בתוכה:

גמ' מקדשין. מי חטאת בחרס שנשבר וראוי ליתן בין פצים לחבירו מפני שאינו מקבל טומאה. דשברי כלי חרס אינן מקבלין טומאה:

בכלי חרס קטן שהוא שלם. אפי' מחזיק כל שהוא מקדשין בו אם כן ה"ה כאן:

הוי וכו'. אלא אין טעמו של רבי שמעון בן לקיש אלא מפני שאין עליו תואר כלי וכתיב מים חיים אל כלי:

וקשיא על דר"י. דאמר דמקדשין בו:

לפסול את הגויה אינו פוסל. דהא בעינן שישתה דוקא רביעית משקין טמאין ואפ"ה מכשיר לקדש בו:

אלא רבי יוחנן סובר כרבי יוסי. דבכלי חרש אפי' בכל שהוא מקדשין:

ופריך כלום אמר רבי יוסי דמקדשין בכל שהוא דוקא בכלי שלם. אבל מנ"ל לר"י דאפילו בכלי שבור ואינו מחזיק רביעית דמקדשין בו ואנן בשבור קיימין:

תני רבי שמעון בן יוחי. דאין מקדשין כרשב"ל:

הדרן עלך פרק המוציא יין