מתני' מנין לעכו"ם. משום דבעי למיתני בתר הכי מניין שמרחיצין את המילה כלל להנך בהדה דדמיין לה ופתח בזו אגב דתני לעיל בסוף המוציא קראי דאסמכתא גבי חרס נקיט נמי הנך קראי דאסמכתא דתזרם דסמיך להאי קרא דאייתי לעיל לא ימצא במכיתתו:

במשא. אדם הנושאה:

תזרם כמו דוה. בנדה כתיב והדו' בנדתה ובעכו"ם משתעי:

גמ' אבל אין אני יודע לאיזה מהן הוקשה. עכו"ם אם לתועבה של נדה או לשל שרצים:

באבן מסמא. אבן ששמוהו על גבי יתדות וכלים תחתיה כדכתיב והיתית אבן חדא ושומת על פום גובא ונדה או זב יושבין עליה אף על פי שלא הכבידו על הכלים טמאים הכלים כדכתיב גבי זב כל אשר יהיה תחתיו יטמא:

מודה רבי עקיבא לחכמים שאין עכו"ם מטמא באבן מסמא. דלהכי איתקוש לשרץ מה שרץ אינו מטמא באבן מסמא אף עכו"ם כן:

ה"ג אי מה המת מטמא משיכניס ראשי אצבעותיו יכול אף עכו"ם משיכניס ראשי אצבעותיו. וכ"ה במסכת עכו"ם וה"פ דאפי' לא הכניס אלא ראש אצבעו באוהל המת טמא דבית כמאן דמליא טומאה דמי נימא אף בעכו"ם כן:

ומשני נתיצה נתיצה מבית המנוגע ילפי'. דגבי עכו"ם כתיב את מזבחותם תתוצון וגבי בית המנוגע כתיב ונתצו האבנים:

מה בית בית המנוגע עד שיכניס ראשו ורובו. כדתנן בפי"ג מנגעים ויליף לה בת"כ מדכתיב והבא אל הבית עד שיכניס רובו:

שאין טומאת עכו"ם מחוורת. שאינה מן התורה אלא מדרבנן:

דלא כן. דאל"כ אלא שמדאורייתא היא:

מקישה לכלים וכו'. כלומר מכדי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ומ"ט מקשינן הכא להקל ולא להחמיר אלא ודאי דמדרבנן היא:

א"ר מנא. לעולם מדאורייתא היא ודקשיא ניקיש לחומרא והא דמקשינן למת ולשרץ לקול' היינו בעכו"ם שבורה אבל בשלימה באמת מקשינן לחומרא ושבורה מדרבנן ושלימה מדאורייתא דהא אפי' בכל שהוא מטמאה:

הבעל. ע"ז של בעל:

ראש גוייה היה. ראש אמה היה:

וכאפון היה. כמין ניאוף היה בגיד שנתקשה ועל שם כך נקרא בעל כדאמרינן מפלצתה שעשתה מפלצת לעכו"ם וראש הגוייה אינו מחזיק כזית ש"מ דבשלימה א"צ כזית:

וישימו להם בעל ברית. ע"ז של בעל העשוייה כברית:

מ"ט דר"ע. דמדמה אותה לנדה:

תעב תתעבנו. בתיעוב הגדול שבכולן והיינו נדה דאע"ג דכתיב נמי גבי שרץ תיעוב אפ"ה מדמי' לנדה שטומאתה גדולה משל שרץ:

שקץ תשקצנו. לשון שקץ כשרץ:

צאיהו נבלהו. שיוציאנה וינבל אותה כלומר שיתעבנה יותר מדאי:

נבליהו. בלשון בזיון:

ה"ג מה הן לרבנן נבליהו. וכ"ה במסכת עכו"ם וה"פ מה ענין נבליהו לרבנן בשלמא לר"ע פי' נבליהו לבזותה כנדה אבל לרבנן מאי נבליהו:

צואה תאמר לו. לכנותה בלשון צואה:

גדיא. לשון מזל קורין אותו גליא שיהא נגלה למקום אחר:

לא רצה להיקרות עמדה. פי' דמתחלה היו קורין אותה עמדה שהיא לשון שבח ועכשיו קורין אותו עמידה שהוא לשון גנאי כדמפרש בסמוך וי"ג היו קורין אותו עמלה ועכשיו קורין אותו עמילה:

צווחין. פי' קורין:

לרחוץ של מימי רגלים. פי' כלי שמטילין לתוכו:

מכאן שא"א לאדם צא עד שיכנס ראשו ורובו. שאין עכו"ם מטמא עד שתכנוס באהל ראשו ורובו כדאמרי' לעיל:

אות מתניתא אמרה. איכא ברייתות דתני בה:

משמשיה. כלים המשמשין לעכו"ם:

כל עצמו. שתהא עכו"ם מטמא לא שמעינן אלא מדכתיב תזרם כמו דוה וברישא דהאי קרא כתוב וטמאתם את צפוי וגו' והיינו משמשין:

ומשני תיפתר. תפרש להך קרא וטמאתם וגו' דאיירי בעכו"ם שחקוקים על הציפויים ועל האפודים לכך הם כעכו"ם ממש:

במשתחוה לאפוד עצמה. שעשה לאפוד עכו"ם כדמצינו באפוד שעשה גדעון שעשו הם אותו לעכו"ם:

מתני'. דעכו"ם דמייתי בסמוך אתיא כמ"ד דלר"ע עכו"ם ומשמשיה כנידה:

ותנינן. כלומר דתנינן בפ"ג דעכו"ם:

אבניו ועציו ועפרו של בית עכו"ם מטמאין כשרץ. ר"ע אומר כנידה והני משמשין נינהו ואפילו הכי קאמר ר"ע דמטמאין כנדה:

תיפתר בשהשתחוה לבי' ואח"כ בנאו. שהבית עצמו הוא עכו"ם:

ופריך והא תנינן. שם במסכת עכו"ם:

ג' בתים הן. ואחד מהן סיידו וכיידו לשם עכו"ם וחידש נוטל מה שחידש ואין חידו' זה אלא משמשין ואפ"ה מטמאין כנדה דבסיפא דהך מתני' דלעיל דאר"ע כנדה מיתנייא הך מתני' דג' בתים:

תיפתר שהשתחוה לבית ואח"כ חידשו. פי' שהשתחוה תחלה למה שחידש ואח"כ חידשו וקושיא זו ופירוקה דחוקים ובמס' עכו"ם פ"ג ל"ג לה וכ"נ עיקר:

המשתחוה לבית אסרו. דקסבר תלוש ולבסוף חברו כאבני הבית שהיו תלושין ולבסוף חיברן בקרק' בבנין כתלוש דמי:

ה"ג המקדיש את הבית אין מועלין בו. וה"פ סובר ר' יוחנן דכמחובר לקרקע הוא ואין מעילה במחובר לקרקע:

הוויי בה רבנן. פירשו בה התלמידים דר"י ורב פליגו:

מ"ד אסרו. המשתחוה לבית אסרו סובר נמי דמועלין בו דכיון דהוא כתלוש מועלין נמי בו:

ה"ג מ"ד אין מועלין בו לא אסרו. וה"פ מאן דאמר אין מועלין בו דכמחובר לקרקע הוא ואינו נאסר דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם ה"נ דלא אסרו אם השתחוה לו:

מתניתא. דפ"ד דמקואות:

השוקת. אבן חלולה על שפת המעיין והמים נכנסים לה דרך חור שבדופנה ומשקין בה הבהמות:

ה"ג אין ממלאין בה ואין מקדשין בה ואין מזין ממנה וא"צ צמיד פתיל ואינה פוסלת המקוה היתה כלי וחיברה בסיד ממלאין בה וכו' וכ"ה במסכת ע"ז וה"פ אין ממלאין בה מים לקדש בהן אפר פרה דבעינן שיהיו המים בכלי ושוקת לאו כלי הוא כיון שחיברה ולבסוף חקקה ואינה צריכה צמיד פתיל אם היתה באהל המת מצלת על מה שבתוכה בכסוי לבד בלא צמיד פתיל לפי שאינה חשובה כלי אלא כבור ודות שמצילין על מה שבתוכן בכיסוי בלא צמיד פתיל ואינה פוסלת המקוה אם נפלו מי גשמים מתוכה למקוה אין נחשבים מים שאובים לפסול המקוה שלא באו מכלי למקוה:

מפני שחקקה תחלה ואח"כ חיברה. אמרינן בסיפא דהוה כלי:

הא אם חיברה ואח"כ חקקה לא. הוה כלי דה"ל כמחובר מעיקרו:

ה"ג וההן בית לאו כמי שחיברו ואחר כך חקקו הוא. וה"ל כמחובר מעיקרו וקשיא לרב:

מה עביד לה רב. כלומר ולרב קשיא מתני' סיתותן של אבנים. הקיצוץ שמקצצין האבנים הוא הגמר והקיצוץ נעשה קודם הבניין והוה ליה כחקקו ולבסוף חיברו הלכך כתלוש הוא:

ה"ג ולית הדא פליגא על רבי יוחנן וכו' ד"ה מותר תיפתר שהשתחוה לכל אבן וכו'. וה"פ ולית הדא מתני' דתנן בה עציו ואבניו ועפרו אסורין וכי אינה פליגא על ר"י דאמר דעכו"ם שנשתברה אסורה דהא סברנן לומר דבאינו עתיד להחזירן לכליין מודה ר"י והנך נמי אין עתיד להחזיר כולם ואפ"ה אסורין וקשיא אפי' לר' יוחנן וכ"ש לרשב"ל ומשני שהשתחוה לכל אבן ואבן והנך שברים כל אחד עכו"ם לעצמו ואפי' אין עתיד להחזירו אסור ואפי' נשתבר האבן עצמו הרי הוא כעכו"ם שנשתברה ואסור:

ואפי' על רשב"ל. ל"ק ממתני' לא כן סברנו לומר אם בעתיד להחזירן. השברים לכליין אסורין והנך אבנים ועצים אע"ג דאין עתיד להחזירן מ"מ כיון שהם מונחים במקומן אסורין כמי שעתיד להחזיר וכדר' יודן:

ה"ג אם היו מונחין במקומן כמי שהוא עתיד וכו'. והא תנינן שלש אשירות הן. וקס"ד אע"ג שלא השתחוה לו אלא לאחר נטיעה:

היה לו שעת תלישה. הי' תלוש מעיקרו:

מערה. לא היתה תלושה מעולם ולא נאסרה:

מתני' שהיא טהורה. שאינה מקבלת טומאה. בלב ים. הרי היא כים:

שזורעין בתוכה ה' זרעונין. ולא הוי עירבוב שיש בה כדי להפריש ביניהם הפרש הראוי. ד' מד' רוחות הערוגה. ממלא את כל הרוח עד סמוך לקרן:

ואחת באמצע. גרעין אחד ובגמרא מפרש לה:

גמ' ופריך ולא מן הים למדת. שהספינה טהורה אלא מן השק למדת דספינה טהורה ולמה לי קרא דרך אניה בלב ים:

ומשני רבנן דקסרין אמרי בספינה של חרס. איירי מתני' דלא איתקש לשק שאין כלי חרש כתוב שם בפרשה גבי שק לכך איצטריך אניה בלב ים:

ופריך מיעוט זירועיה שנים. ומניין אתה למד חמשה:

הכא גרסינן מה שנים את נותן בתחלת ששה וכו'. דעל כרחך בראש תור איירי כזה שאף על פי שראשי הזרעים נוגעים זה בזה שרי לפי שניכרים הן אם כן הוא הדין ארבע זרעים נמי שריין כזה שהרי כל א' ניכר לעצמו מן התחלת הזוית עד סופו:

אפשר שלא יהא וכו'. כלומר אי אפשר שלא יהא שם באמצע מקום פנוי דאל"כ הקצוות הפנימיים מעורבבין וע"כ צריך להניח מקום פנוי באמצע אם כן שם הוא זורע הזרע החמישי והוא האמצעי שאף הוא ניכר לעצמו:

א"ר יונה וכו'. ר"י פריך אהא דאר"ש דמשנים יליף ארבעה והחמשה באמצע במקום הפנוי וקאמר הא ודאי מודינא לך שזורע ארבעה שאע"פ שאחת נוגעת בחברתה שרי כיון שניכרים הם:

ואין מין פוגע בחבירו לחובשו. אלא הא קשיא שהמין האמצעי הרי היא חבוש באמצע שאין לו מקום פנוי לחוץ והרי היא כחבוש בבית האסורים שאסור לעשות כן הלכך ליכא למילף מהכא היתירא לחמש זרעונין:

זרע אחד זרעיה ביו"ד שנים זרועיה שנים. הרי כאן חמשה:

וכר"י. דסובר ששה יליף נמי מהאי קרא אלא דדריש זרע חד זרעה חד זרעיה תרי זירועיה תרי הרי כאן ששה:

ה"ג ר' חגי אמר זרעיה ה' כל ההן דאנא משכח לה וכו'. וה"פ כל היכא שאני מוצא בספר כתוב זרועיה מלא בוי"ו אני מוחק אותו שחסר וי"ו כתיב וטעמא דר"י דדריש הקרי שהוא זרועיה:

אישתאלי'. שאלו לר"ה סופר של בית המדרש ואמר זירועיה מלא כתיב:

כולהון חוץ לששה. שיהו הזרעים זרועי' חוץ לו' טפחים והאמצעי של ערוג' שהוא מקום ו' טפחים פנוי לגמרי:

ופריך אם זורע כל הזרעים חוץ לששה ניתני תשעה. שהרי כשזורע שלשה בכל צד עדיין הם מרוחקים שלשה טפחים זה מזה שאפי' מקום הגרעינים אינן ממעטים שהרי חוץ לששה טפחים הוא זורע נמצא שהמקום המפסיק הוא מששה טפחים מלבד מקום הזרע:

בערוגה שבערוגות היא מתני'. נמצא כשיזרע בכל צד באמצע זרע אחר אינו יכול לזרוע בערוגה שנייה באמצע שהרי סמוכין זה לזה בשלמא בצדדין ניכר ההרחק (אבל באמצע אין כאן הרחקה) דאיכא מקום הקרנות זויתיה ואתה יכול להמשיך זרע גרעין שתזרע בצד גבולין של זו לצפון ושל זו לדרום של זו למזרח ושל זו למערב ולזרוע אותן גרעינים אצל הקרנות ואינך צריך להמשיכן מכנגד אותן שבחבירו מבפנים אלא הפרש טפח והר"ש פירש סוגיא זו בדרך אחרת והנ"ל לפום פשטא דשמעתתא כתבתי:

מתני' שהיא טמאה. דיום השלישי אכתי לא מסרחא שכבת זרע וראויה לקלוט להיות ולד נוצר הימנה וקרינן ביה שכבת זרע הראוי' להזריע:

לג' ימים. דהקפיד הכתוב על טומאת קרי במתן תורה וכדמפרש בגמ' מנין שמרחיצין. דאף ביום הג' מסוכן הוא:

גמ' מסיני למדו. דביום השלישי טמאה דסובר תנא דמתני' לא ניתנה תורה לטבול יום:

ה"ג כל מי שפירש בשלישי יש כאן שלישי ליל רביעי וכו' בלילה טמאה ביום טהורה ירד משה ברביעי כל מי שפירש ברביעי וכו' א"ר יוחנן זו בסיני ולדורות או בארבע או בשש. ולפי גירסא זו מתפרשת הסוגיא כפשטא ועיין בתוס' פירשתי הסוגיא כפי הגירסא שלפנינו:

לעולם הן חמש. כמו שאפרש בסמוך:

תמן תנינן. במסכת מקואות פ"ח:

ביום הג'. כגון ששמשה בו' ופלטה ש"ז במוצאי שבת ל"ש שמשה תחלת ליל ששי דאשתהי ד' עונות שלמות ליל ששי וששי וליל שביעי ושביעי ל"ש שמשה יום ו' קודם חשכה דלא אשתהי אלא מקצתו וליל שביעי ושביעי דליכא אלא יום ולילה ומשהו אפ"ה טהורה כשפלטה בתחלת ליל מ"ש וכדמפרש בסמוך:

רי"א פעמים שהן וכו'. בא לחלוק ולומר דפולטת בג' לשימוש טמאה אבל פולטת בד' טהורה ובסיני פירשו ביום ד' וטבלו בליל שבת הרי ליום הרביעי טבלו ומודה לת"ק דמקצת היום ככולו דלא קפיד קרא אלא במניין הימים ולא במניין העונות:

ופעמים שהן ד' עונות. שלמות שאם שמשה ד' בשבת קודם חשכה פליטתה טמאה עד תחלת שבת:

פעמים שהן ה' עונות. אם שמשה יום רביעי עם הנץ החמה:

פעמים שהן ו'. אם שמשה תחלת ליל ד' בין השמשות:

לעולם הן חמש. דפירשו ביום ד' בהשכמה וטבלו בליל שבת הרי ה' עונות שלמות:

משלימין לה מקצת עונה ששית. קס"ד דלעולם אינה טהורה עד שיעברו עליה ג' ימים וביום הד' טהורה:

ופריך הא ר"י סובר יום מיקרי עונה אחת ולילה עונה אחת וכן סובר ר"ע:

מה ביניהון. איכא בין ר"ע לר"י:

עונות שלמות ביניהון. לר"י לא בעינן עונות שלמות ולר"ע בעינן עונות שלמות:

ותני כן. בברייתא מפורש דלר"ע בעינן עונות שלמות:

על דר"ע. לדעת ר"ע:

יום ולילה. מיקרי עונה:

ומקצת עונה ככולה. ואם פלטה תחלת יום ג' שהוא עונה ג' טהורה וכן בהתחלת העונות וכמו שמפרש בסמוך:

היך עבידא. היכי דמי:

שמשה. עם בעלה:

הרי יש כאן יום וכל שהוא והיא טהורה. שהרי לא פלטה עד יום ג':

מדברי כולם וכו'. לד"ה טבלו בליל שבת ה"ל טבולי יום כשקבלו התורה שלא היה להם הערב שמש אחר הטבילה וכיון דהכי הוא טפי איכא למימר דמבעוד יום טבלו ואפילו הכי פליטתן טהורה ובצרו להו חדא עונה אליבא דכולהו אלא ודאי דקים להו ניתנה תורה לטבולי יום:

הדא דאת אמר. הא דאמרן ניתנה תורה לטבולי יום היינו בנשים שלא באו אלא לשמוע:

אבל באנשים. שמיד שפירשו וטבלו טהרו מטומאת קרי:

מה טעמא. כלומר מנא לן:

וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם. הרי שביום מחר כבר כבסו השמלות וכ"ש שטהרו עצמן בטבילה והתורה לא ניתנה עד יום ג' כדכתיב היו נכונים ליום הג':

עד ג' ימים. דהיינו שש עונות שלמות בעינן:

מיכן והילך. מיום ד' ואילך דהיינו עונה השביעית טהורה:

מה תורת הזב עד ג' ימים. דאם ראה ג' ראיות בג' ימים טמא אבל אם ראה ג' ראיות בד' ימים טהור וכב"ה בריש מסכת זבים:

אף תורת שכבת זרע. היוצאת ממנה טמאה עד יום ד' ולא מסיני יליף:

אנן תנינן. במתני' מרחיצין את הקטן דמשמע כל גופו:

תניי דבי רב תני מרחיצין את המילה. דמשמע מילה דוקא ולא שאר הגוף:

על כורחך וכו'. כלומר תדע דמרחיצין את הקטן תנן מדתני שמואל:

ה"ג כל שעה הוה רבי זעירא רבי בא אמר לי וכו'. וה"פ כל שעה היה רבי זעירא אומר בשם רבי בא שא"ל תני מתניתך דלקמן פרק רבי אליעזר דמילה מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה ולא עוד אלא שמזלפין מים על גבי מכה בשבת:

אם אומר וכו'. ואי ס"ד שמרחיצין את המילה תנן אבל לא כל גופו ל"ל למתני כלל הא מילה נמי מכה היא ומאי איכא בין מכתו של גדול לשל קטן כי היכי דמתירין בשל גדול ה"ה נמי בשל קטן:

בהיותם כואב אין כתיב כאן. דהוה משמע כאב המילה לחוד:

אלא בהיותם כואבים. דמשמע שכל איבריהם היה כואב להם שמע מינה דביום השלישי אית בה סכנת נפשות:

מפקדין לחייתא. היו מצוים למילדות:

כל שיקויין. כל הרפואות שאתם עושין לילד הנימול לאחר המילה בחול תעשו לו אף בשבת:

לכן צריכה. לא נצרכה אלא אפילו ביום השלישי שחל להיות בשבת תעשו לו כל הרפואות:

מפני הסכנה. שמניעת חמין סכנה היא לו:

אם מפני הסכנה. מתירין לו לרחוץ פשיטא דהא אפי' לכתחילה מותר לחמם לו חמין לחולה שיש בו סכנה:

בשם רבנן. שבבבל דמחמין לו חמין לתינוק בשבת ביום הג' מפני הסכנה:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

לונטית. בגד שמסתפגין בו:

לא יטול וכו'. שמא ישפכו עליו ונמצא רוחץ בחמים בשבת א"נ דאיירי כשאלונטית עדיין ע"ג מעיו ויש לחוש לסחיט':

לית כאן אלא מותר. צריך לשנות בבריי' נוטל אדם עריבה וכו' דאפי' רוחץ בהן בשבת אין כאן איסור כיון דאינו רוחץ בהן כל גופו:

בראשונה היו קושרין. כל אחד לשון של זהורית בחלונו:

ויש מהן. שנמחלו עוונותיהם והיה הלשון מלבין:

ויש מהן שהיה מאדים. כלומר שלא היה מלבין ואפשר לומר מי שהיה עוונותיו מרובין ביותר היה הלשון מאדים:

ויש שנים שהיה מאדים. והיו עצבון כל השנה כולה א"נ שלא יודע הדבר בין האומות:

חזרו וקשרו אותו בסלע. שעל ההר שדחף השעיר המשתלח ממנו:

כשנים שבין שמים לארץ כשלג ילבינו. משום דקשיא ליה כשני מיבעיא ליה דומיא דסיפא דכתיב כשלג ילבינו ולא כתיב כשלגים אלא למידרש שיהיו רחוקים כשנים שבין שמים לארץ דכתיב כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו פשעינו ומן שמים לארץ המרחק כמו ממזרח למערב כדאמרי' בחגיגה אידי ואידי חד שיעורא:

כצמר יהיו. שהשלג יותר לבן מן הצמר כדתנן בנגעים בהרת עזה כשלג שאת כצמר לבן:

כשני אבות. שהם תק"ב אברהם קע"ה יצחק ק"פ יעקב קמ"ז:

בראשון. כשחטאו בפעם ראשונה:

בשני. כששנה בחטאו אינו מתכפר לו כל כך:

כפי שניו. שימי האדם מתחלק לג' חלקים ילדות ובחרות וזקנה ובכל חלק מהם יתאוה לתאוה אחרת ע"כ אמר אם החטא כפי שניו שהבחור מנאף והזקן רודף אחר הכבוד ומשתכר אין חטאם גדול כל כך כמו זקן מנאף ובחור משתכר ביין משתיו:

ויתר מכאן. דהיינו זקן מנאף כצמר יהיו:

בשעה שעוונותיו קלין. דהיינו עשה ול"ת כשלג ילבינו:

בשעה שהן כבדין. דהיינו חמורות כגון כריתות ומיתות בית דין וחילול השם כצמר יהיו א"נ קלין שהמצות הם יתירות על העבירות הם קלין ואם העבירות יתירות הם כבידין:

מתני' כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. מקיש סיכה לשתייה:

גמ' בשבת. כל סיכה מותרת ובלבד דלא מוכחא מילתא דלרפואה קעביד:

בין סיכה שאינה של תענוג. כגון שיש לו חטטין בראשו:

לאיסור. גבי מעשר שני ותרומה ולאיסור עשה וכדמסיק:

ולתשלומין. אם סך זר בתרומה חייב לשלם חומש כאלו שתה ולא מיקרי מזיק וכן בקדש:

אבל לא לעונש. למלקות וכרת:

ופריך והא תני ולא יחללו. ככתי' בתרומה לרבות השותה והסך ש"מ דאף סך איכא עונש וקשיא. אהך ברייתא דתני בה אבל לא לעונש:

ומשני אר"י לית כאן סך. כלומר סמי מכאן סך ולא יחללו להביא את השותה היא דאתי:

דלא כן. דאל"כ אלא דלא יחללו להביא את השותה הוא דאתי ש"מ דאין שתייה בכלל אכילה דאי בכלל אכילה היא ל"ל קרא לרבויי:

דבר שהוא בא משני לאוין מצטרף. בתמיה ואנן תנן במתני' פ"ח דיומא האוכל ושותה מצטרפין ואי שתייה לאו בכלל אכילה ומולא יחללו מרבינן אותו איך מצטרפין אלא ודאי דכולא ברייתא משבשתא בשלמא אי מרבינן סך מולא יחללו י"ל דה"ק לרבות את הסך כשותה וכ"ה בבבלי בנדה אבל אי תני שותה לבדו קשיא:

מניין שהוא מחוור בעשה. מניין שיש איסור עשה בסיכה של מעשר שני:

אם להביא לו ארון ותכריכין למת. בא הכתיב לאסור השתא לחי הוא אסור ליקח בו חלוק דלא הותר רק מה שהוא צורך לאכילה וצריך לאכלו בקדושת מעשר כ"ש שאסור למת:

איזהו דבר. ששייך בחי ובמת והתירה התורה לחי ואסרו למת הוי אומר זו סיכה ש"מ דבסיכה איסור דאוריי' ואינו אלא עשה דלא נאמרו הדברי' אלא בסיפור דברים של הוידוי וליכא למשמע לאו מיניה:

מתני' ביצה קלה. כבר מפורש שזו היא ביצת תרנגולת שהיא קלה לבשל ולא בשיעור כל ביצה שיערו אלא כגרוגרת מביצה קלה:

מצטרפין. כל מיני תבלין זה עם זה:

קליפי אגוזים. הגדילה ע"ג הקליפה בעודן לחין:

סטים. קרו"ג צבע כמו תכלת:

פואה. וורנצ"א עשב שצובעין בו אדום:

פי שבכה. בראש השבכה שעשאה בקליעה נותן מעט בגד:

נתר. מין אדמה:

קמוליא ואשלג. מיני עשב הם:

את הכתם. של דם נדה שאלו הסממנין מעבירין על כתם של דם נדה בבגד לטהרו:

גמ' וקשיא. אמתני' דתנן תבלין כדי לתבל ביצה קלה ומצטרפין זה עם זה והלא כמון ומלח דשניהן מיני תבלין וכי ראויין להצטרף הלא אין טעמן שוה ולא בזה כדי לתבל ולא בזה כדי לתבל:

במיני מתיקה שנו. הא דמצטרפין זה עם זה היינו במיני מתיקה דטעמן שוה ואין אחד פוגם טעמו של חבירו:

תמן תנינן. לקמן בפ' האורג:

שיעור המלבן וכו'. כמלא רוחב הסיט כפול והכא אתה מצריך שיעורא רבא כדי בגד קטן:

ומשני תמן בצובע. בשיעורא זוטא חייב אבל הכא במוציא סממנים לצבוע צריך יותר שאין אדם טורח לשרות סממנים שאין בהן לצבוע בגד קטן:

ביריתה. גפרית:

אצרות רוח. דמשתכח בנוקבא דמרגניתא ומפקי ליה ברמצא דפרזלא וכיון שהוא נתון בנקב מעצר להרוח שלא יכנוס בו והרוח שבתוכו מתאצר שלא יצא לחוץ:

מתני' פלפלת כל שהו ואינו פלפל שלנו וראוי לריח הפה:

מיני בשמים כל שהן. לריח טוב:

מיני מתכות כל שהן. שראויין לדרבן קטן:

מקק ספרים. אכילת תולעת אוכלת הספרים ומרקבן ושמו מקק:

שמצניעין אותו לגונזן. שכל דבר קדש טעון גניזה:

מאומה. אלמא אחשביה קרא לאיסורא:

גמ' אף ריח רע. שמעשנים בהם חולין ותינוקות. כגון חלטית להבריח מעליו המזיקין:

אף' ר"ש מודה בה וכו'. אף על גב דסובר רבי שמעון מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה והכי נמי אין צריך למשמשין אלו אפילו הכי מודה דחייב גבי איסורי הנאה שהוא רוצה בביעורן שלא יכשל בהן:

מתני' רוכלין. מוכרי בשמים לקישוטי נשים ויש להן קופות קטנות לצרורות בשמים:

אינו חייב אלא חטאת אחת. דכולה חד הוצאה היא:

זרעוני גינה. הם הזרעים שאינן ראויים לאכילה:

פחות מגרוגרת. דאע"ג דכל האוכלין שיעורן כגרוגרת הני כיון דלזריעה קיימי בפחות מגרוגרת נמי מיחייב ושיעורו קרוב לגרוגרת:

זרע קישואין. חשוב הוא וחייב בשני גרגרין וד"ה הוא ולא מדברי ריב"ב:

כל שהוא. ואפי' קטן ביותר:

מת. הרי כשאר אוכלין וחייב בכגרוגרת:

צפורת כרמים. לקמיה מפרש מה הוא ומאי רפואתו:

שמצניעים אותו לקטן וכו'. ות"ק מהאי טעמא נמי מחייב ליה בחגב טהור ומיהו אטמא פליג דלא מצנעי ליה לשחק דלמא אכיל ליה:

גמ' כלום הוא חייב אלא א'. כ"ש במוציא מינין הרבה בבת אחת שאינו חייב אלא א' ומאי קמ"ל פשיטא הוא:

ומשני למי נצרכה. כלומר לא צריכא אלא לר"א. שלא תאמר מינין הרבה יעשו כהעלמות הרבה כי היכא דא"ר יהושע תמחויין מחלקי' ה"נ נימא לר"א מינים מחלקים ויהא חייב על כל א' וא' קמ"ל דאינו חייב אלא אחת:

שכן דרכן להיזרע בערוגה. כדתנן ערוגה שהיא ו' על ו' טפחים זורעין בתוכה ה' זרעונין וסובר דמתני' לאו בממלא כל הקרנות איירי אלא זורע גרעין מכל מין:

חיטים מדיות. שבאין ממדינת מדי:

עשו אותן כשאר זרעוני גינה שאינן נאכלין. דליחייב על שתי חיטין אע"פ שאין בהן כגרוגרת ולא קרוב לגרוגרת אלא עשו אותן כקישואין ודילועין:

סטיפה. מין חולי:

מאן דבעי נפרוש מן דרך ארץ. מי שהוא רוצה לפרוש מעסקי עולם ולהיות חכם בתורה א"נ שרוצה שלא יתאוה לנשים:

אכיל פלגא. של צפור כרמים ומניח המחצה ממנו:

של שמאל. המחצה שנצד שמאל אסור לאכול שסכנה הוא לו:

אבד כל שהוא. מן המחצה של שמאל לאחר שאכל המחצה של ימין:

אין לו תקנה עולמית. דמשתכח תלמידו:

כיצד הוא עושה. באותו פלג של שמאל שלא יאבד ממנו דבר:

יהיב לה וכו' מניחו בתוך צלוחית של דבש שהדבש ממהר לכלות ולמחות דברים הנחתכים והנופלים בתוכו וכשהוא כלה אין בו חשש יותר א"נ לרוב חריפותו הדבש מעמידו כמו שדרך הדבש להעמיד הדברים שלימים הנופלים בתוכו והראשון נראה:

הא טהור בין חי בין מת כגרוגרת שאין מצניעין אותו לשחוק דר"י לשיטתו:

התשחק בו כצפור. גבי לויתן כתיב ולויתן דג טהור הוא:

ומשני לא הותר מן כלל איסור הוא. פי' לויתן אע"פ שדג טמא הוא הותר מכלל איסור שאר דגים טמאים ובהיותו בחיים דינו כאוכלים טמאים שמשחקים בהם:

והא כתיב כצפור. משמע דצפור נמי מותר לשחוק בו וסתם צפור טהור הוא:

מכיון שהצפור מחוסר שחיטה. כאוכלין טמאין הוא דהא אסור הוא ומותר לשחוק בו:

הדרן עלך פרק רבי עקיבא