מתני' המצניע לזרע. שהצניע חיטים ושעורים וכיוצא בהן לזרוע:

ולדוגמא. להראות לבני האדם הרוצים לקנות ממנו שיש לו מאותן מינין:

בכל שהיא. דהא אחשביה:

אלא כשיעורו כל אחד ואחד כשיעור המפורש:

חזר והכניסו. זה שהצניען פחות מכשיעור והוציאו אם חזר ונמלך שלא לזרעו והכניסו:

אינו חייב. בהכנסה זו אא"כ יש שיעור שלם דכיון דנמלך עליו שלא לזרעו ביטל מחשבתו והרי הוא ככל אדם:

גמ' בעי. פריך לימא מתני' רבי יהודה ולא ר"מ דאמר לעיל פ"ק דף ד' אפילו האומן אם יצא בדוגמא שבאזנו פטור:

אומן בדרך אומנותו חייב. וה"נ אם הצניע לדוגמא חייב:

דר"י היא. דכן הוא דמתני' כר"י אתיא ולא כר"מ:

אר"י בר חנינה. סתמא דש"ס אמר משמיה דריב"ח דמוקי למתני' אפילו כר"מ והא דתני המצניע לדוגמא היינו בדוגמא שכבר נתפייס הלוקח לזו הדוגמא זו ודאי חשובה אצלו שהרי צריך לה לצבוע כן כמו שנתרצה הלוקח ל"א ה"ק לא אתיא וכו' אף ר' יהודה לא קאמר אלא לדוגמא שכבר נתפייס הלוקח:

אבל לזרע ולרפואה. אין צריך שיעור כלל דסד"א דכל שהוא דמתני' לאפוקי מכגרוגרת אבל כזית בעינן קמ"ל:

הצניעו זה ובא אחר והוציאו פטור השני עד שיהא בו כשיעור:

רשב"א מחייב. דנתחייב זה במחשבתו של זה:

מה אנן קיימין. כלומר במאי עסקינן ובמאי פליגו:

אם בשהוציאו השני ואומר בפי' שעל דעת עצמו הוא מוציאו פשיטא דפטור לכ"ע. אם בשהוציאו בפי' ע"ד דראשון פשיטא דלכ"ע חייב:

אלא. הכא במאי עסקי' שלא פי' למאי הוציאו ובהא פליגי רבנן סברי מסתמא על דעת עצמו הוציאו ורשב"א סובר חזקה על דעת הראשון דאחשביה הוציאו וחייב:

מתני' אסקופ'. היא המשקוף התחתון ממשקופי הבתים והדיורין והאסקופה החיצונה היא אצטבא לפני משקוף פתחי הבתים לצד רשות הרבים:

מלאכתו בבת אחת. עקירה ממקום חיוב והנחה במקום חיוב והכא הוה ליה עקירה ממקום חיוב והנחה במקום פטור והדר עקירה ממקום פטור והנחה במקום חיוב:

עד שיוציא. כלומר אא"כ הוציא בראשונה את כל הקופה:

גמ' של קישואין ושל דלועין. שהן ארוכים ועדיין יש מהן בפנים וכל מה דאגיד לגואי כל דהו לאו הוצאה היא:

אבל בקופה שהיא מליא' פירות. שיש ממנו כולן בחוץ אע"פ שעל ידי כלי הוא נאגד לצד פני' חייב דאגד כלי לאו שמי' אגד:

אמרין. התלמידי' דר"י פליג אהא דחזקיה:

סירוד. כלי העשוי כעריבה:

פטור. שעדיין מקצת הכלי בפנים ואגד כלי שמיה אגד:

אם עקרו. לסירוד מבפנים לחוץ פטור עד שיעקור בבת אחת כל הסרידה לחוץ:

תיפתר בפרוץ. הא דאמר חזקיה דבפירות חייב אפי' מקצתו בפנים היינו בשהכלי פרוץ והצד הפרוץ לחוץ וכל מה שהוציא יכול לקחתו הלכך לא הוה כלי אגד לו שהרי הוא כאלו הוציאו בלא כלי:

אית לך מימר קופה פרוצה. בתמיה הא סתם קופה שלמה היא:

מיי כדון. מאי הוה עלה:

אין לך מיטלטל וכו' אלא אדם. אבל כלים אם הוציאם לרה"ר אינן נעשים כרמלית אלא או לרה"י או לרה"ר דמיין הלכך קופה מליאה פירות חייב עליה אם הוציא כגרוגרת אע"פ שרוב הכלי מבפני' דאגד כלי לאו שמיה אגד:

הואיל ואין כולה ניחה ברה"ר. דקודם שנח כולה ברה"ר היה מקצתו במקום פטור דהיינו למעלה מעשרה א"כ לא ה"ל כמוציא מרה"י לרה"ר שהרי מתחלה נח מקצת החבילה ברה"ר ואינו חייב עד שתנוח כולה וכשחזר ונח אותו מקצת פטור דה"ל כמוציא מקצת קופה שהוא פטור:

נכנס ראשה לרה"י אחרת. והיינו כמו חביל' דלעיל אלא דלעיל איירי במוציא מקצתו למקום פטור וכאן איירי במוציאו לרה"י אחר:

ומרה"ר לתוכה חייב. שהרי הנחה באיסור ברה"י ולא אמרינן כיון דאי אפשר שלא הגביה תחלה למעלה מן העמוד שהוא מקום פטור שאינו אויר רה"ר דכל למעלה מעשרה ברה"ר אויר מקום פטור הוא ואויר רה"י נמי לא הוי דכי אמרינן רשות היחיד עולה עד לרקיע הנ"מ כנגד רה"י אבל האי מקמי דלימטי לאויר עמוד אגבהי' למעלה מעשרה דלא אמרינן הכי אלא בזורק דאי אפשר שלא הגביה אבל במשתמש חייב:

מה פליג. מי פליג שמואל אר"י או לא:

ומשני כאן וכו'. כלומר דלא פליגי אלא שמואל איירי בשהפכה הקופה על צדה דכי אשתמש בפחות מי' אשתמש שהרי אינה גבוה עשרה אלא למעלה בדופן ושם אינו משתמש אלא בתוך הקופה שהוא נמוך מעשר':

מה את עביד לה. למאי מדמינן לה אם הוא כמוציא מרה"ר לרה"י דעקירת חפץ ועשיית רה"י בהדי הדדי קאתיין או לא:

נתן חמשה ע"ג חמשה. תל ברה"ר גבוה חמשה ורחב ד' ולקח אבן מרה"י ונתנו ע"ג מי הוה כמשתמ' מרה"י לכרמלי' שהרי התל כרמלי' הוא דמג' ועד תשעה כרמלית הוי ואיסורא דרבנן מיהת קעביד או דלמא הנחת חפץ ועשיית רה"י בהדי הדדי קאתיין ואפילו לכתחילה שרי והך איבעיא באת"ל מיבעיא ליה דאפי' את"ל עקר אבן ברה"ר גבוה עשרה ורחבה ארבעה פטור דעקירת חפץ ועשיית רה"י בהדי הדדי קאתין מיבעיא ליה אם מותר לעשות כן בכה"ג אפילו לכתחלה:

מתני' שכן משא בני קהת. אע"ג דהוצא' מלאכה גרועה כיון דמצינו אותה במשכן דכתיב ובני קהת ישאו חייב:

לאחר ידו. על גב ידו:

מרפקו. פרק האמצעי מן הזרוע:

פונדתו. אזור חלול:

ופיה למטה. אין דרך הוצאה בכך שכיון שחלול הוא יפול הניתן בתוכו לארץ אבל פיה למעלה דרך הוצאה היא:

שפת חלוקו. שפה התחתונה וה"ה שפה העליונה אלא אורחא דמילתא נקט שכן דרך לעשות שפה לחלוק מלמטה:

גמ' רבי יוסי פריך. אמתני' דתנן שכן משא בני קהת. תינח במוציא על כתפו שהוא חייב שכן משא בני קהת אבל המוציא בימינו ובשמאלו ובחיקו למה יהא חייב וכי היכן מצינו שנשאו כן בני קהת:

ומשני וכתיב וכו'. פירוש הא כתיב ופקידת אלעזר וכו'. כולן נשא הוא בעצמו:

היה לו באפונדתו. באזור שחוגרין בו מתנים והיינו בתוך חיקו:

אין תאמר שהיה קטן. שלא היה אדם גדול הלכך הטריחו אותו בעבודות הרבה:

דוך דוכנים היה. נשיא על שאר נשיאים היה אלעזר:

שהיה מר על הכל. שהיה אומ' ומצוה על כל הנעשה במשכן ובשבט לוי:

אלא וכו'. לכך נתנו לו עבודות הרבה שאין גדולה לפני מלך בשר ודם וק"ו לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ב"ה:

ולבש הכהן מדו בד והרים את הדשן. ולא צוה המקום להוציא את הדשן אלא לכהן שהוא החשוב בעם והלא אף הזר היה יכול להוציאו ע"י כלי כשהוא עומד מרחוק אלא ללמדך שאין גדולה בפלטין של מלך:

מתני' המתכוין להוציא לפניו. כגון שצרר מעות בסדינו כדי שיהיו תלויין לפניו ובא לו לאחריו:

פטור. דנתכוין לשמירה מעולה ועלתה בידו שמירה פחותה:

לאחריו ובא לפניו חייב. שהרי עלתה בידו שמירה מעולה ביותר:

סינר. כמין מכנסיים קטנים וחוגרות אותן לצניעות ואם תלתה בו שום דבר להוציא ובא לו לצד אחר חייבת:

שכן ראוי להיות חוזר. שכן דרכו להיות חוזר סביבותיה ומתחלתה ידעה שסופה להתהפך:

אף מקבלי פתקין. והם שלוחי המלך הלוקחים הכתבים והאיגרות מאת המלך ומשימין אותו בכלי העשוי כעין קנה חלל ותולין אותו בצואריהן ואותו כלי דרכו להיות חוזר פעם לפניו פעם לאחריו:

גמ' תמן תנינן. בכריתות פ"ד:

ה"ג רבי שמעון שזורי ור"ש וכו'. לא נחלקו ר"א ור"י דר"א אמר לא בעינן שידע במה שחטא ור"י אמר בעינן שידע במה חטא בדבר שהוא משם אחד כגון שתי אילנות של מין אחד לפניו ולא ידע אם מזה לקט אם מזה שהוא חייב שהרי ידע במה חטא איזו מלאכה עשה שבלקיטת תאנים חטא:

על מה נחלקו על דבר שהוא משום שני שמות. כגון ספק קצר ספק טחן א"נ ספק תאנים ספק ענבים וכן בנתכוין בזו ועשה את זו דאשר חטא בה כתיב בחטאת בין אידיעה בין אחטאת קאי לרבי יהושע עד שיתכוין לחטא בה ולעת הידיעה ידע במה חטא ולר"א כיון שנתכוין לדבר שיש בו חטא ולעת ידיעה נודע לו שחטא סגי:

ר' אילא בשם ר"א. פריך רישא דמתני' כמ"ד בשני שמות נחלקו דמתכוין להוציאו לפניו ה"ל כשני שמות כמו נתכוין בזו ועשה את זו ומתניתין כרבי יהושע אבל כמ"ד בשם אחד נחלקו אבל בשני שמות לד"ה חייב מתניתין דלא כמאן:

לאחריו ובא לו לפניו חייב. כלומר וסיפא דמתניתין דתני בשני שמות חייב אם נאמר דאתיא כרבי יהושע על כרחך לומר דבשם אחד נחלקו ובשני שמות אפי' ר"י מחייב וקשיא רישא לסיפא דרישא כמ"ד בשני שמות נחלקו וסיפא כמ"ד בשם אחד נחלקו ולית ליה לר"א הא דפירשתי במתני' לחלק בין שעלתה בידו שמירה מעולה לעלתה בידו שמירה פחותה:

תניין אינון. תנאי נינהו ת"ק פוטר בתרווייהו וכמ"ד בשני שמות נחלקו ותנא בתר' מחיי' בתרווייהו דסובר בשם אחד נחלקו:

מתני' הוציאוהו שנים פטורים. כדילפינן בעשות' יחיד ולא שנים:

חייבין. כיון דאין כל אחד יכול בפני עצמו דרך הוצאה בשנים:

את החי במטה. וחי לא מחייב על הוצאתו דהוא מיקל עצמו ונושא עצמו ובלבד שלא יהא כפות:

וכן כזית מן המת חייב. אם הוציא דהואיל ומטמא הוצאה חשובה היא להציל עצמו מן הטומאה:

ור"ש פוטר. אפי' במת שלם דהוי מלאכה שאין צריך לגופה וכל מלאכה שאין צריך אלא לסלקה מעליו הוי מלאכה שאין צריך לגופה דברצונו לא בא לו ולא היה צריך לה הלכך לאו מלאכת מחשבת היא לר"ש:

גמ' בעשותה וכו'. הא דתני במתני' הוציאוהו שנים פטורין משום דכתיב בעשותה וכדפרישית במתני' קני גירדי. קנה של אורגים והוא העולה ויורד בשתי ואורתא דמילתא נקט והוא דבר קל ואחד יכול להוציאו והוציאו שנים:

א"ל רבי. לראב"ש כך שמעתי מרבי שמעון אביך שפטור בזה יכול וזה יכול:

שמשתי את אבא עומדות. בדרך עראי מה שלא שמשת אותו בישיבות כלומר בקביעות ואני יודע שלא פטר אבי בזה יכול וזה יכול:

ופריך ורבי מי היה תלמידו של ר"ש דקא"ל ר"א מה שלא שימשתו ישיבות והלא רבי תלמידו דר"י בן קודשי הוה:

מקדירות. נעשה שחור שהיה ראב"ש מביישו בתשובות שהיה גדול ממנו והיה ר' מתרעם וקובל לפני אביו רבי שמעון בן גמליאל הנשיא על זה:

וא"ל אביו שפיר קעביד שמביישך שהוא גדול ממך ביחוס:

ארי בן שועל. רשב"ג מרוב ענותנותו קרא עצמו שועל נגד ר"ש:

מן דמך רבי אליעזר. לאחר שמת ר"א שלח ר' לשדך באשתו של ר"א:

כלי שנשתמש בו קדש וכו'. שהיה ראב"ש. גדול מר' במעשים כדאיתא בפ' הפועלים בבבלי:

הדא דאת אמר וכו'. הא דאמרן פטור אף על הכלי היינו כשאותו דבר שבתוך הכלי צריך לכלי כגון אלו תותים הרכים שאי אפשר לטלטלן בלא כלי:

אבל אם אינן צריכין לכליין. אלא שהוציא הכלי לצורך ד"א:

חייב. אפילו בפחות מכשיעור שאין הכלי טפל לו כיון שאינו צריך לו וה"ל כמוציא כלי לחוד דחייב:

דחייא טעין גרמיה. שהחי נושא את עצמו:

ד"ה. אפילו לרבי שמעון ופריך לא כן תני. לעיל פר"ע:

אף המוציא ריח רע כל שהוא חייב ואמר רבי אילא דאף רבי שמעון מודה בהוצאת ריח רע דחייב ומודה נמי רבי שמעון במוציא איסורי הניי' דחייב והכא דאיכא תרתי דדרך המת להסריח וגם מת אסור בהנאה מ"ט דפוטר ר"ש:

תיפתר. תפרש למשנתינו דפליג רבי שמעון:

במת עכו"ם. שהוא מותר בהנאה:

ושאין בו ריח רע. דביש בו ריח רע מודה רבי שמעון דחייב כגון שהוציאו לצורך רפואה לגמר בו והרבה עושין כן:

והוציאו לכלבו ל"ג ליה הכא אלא לקמן בסמו' א"נ ה"ק והוציאו לכלבו ובעינן יותר מכזית אלא כמלא פי כלב כדאמרינן לעיל פר"ע והלכך פוטר ר"ש ורבנן מחייבי דטמאתו אחשבי' לאיסור':

כבר נתמעטה הטומאה. הרי אין בהן שיעור טומאה למה יהא חייב בה:

מ"ט דרבנן. דמחייבי הרי אינן ראויין לטמא:

ומשני כההיא דר' יודן דאמר תיפתר במת עכו"ם וכו' ה"נ איירי במת עכו"ם ולאו משום טומאה אלא משום דהוציאו לכלב אחשביה וס"ל דחצי זית מן המת וחצי זית מן הנבלה מצטרפין וה"ל כזית שלם הראוי ליתן לכלב ופי' זה קשה בעיני לכן היה נ"ל להגיה מ"ט דרבנן כבר נתמעט הטומאה מ"ט דר"ש כההיא דר' יודן וכו' וה"פ מ"ט דרבנן דכבר נתמעטה הטומאה ואיירי בנוטל חצי זית מכזית שנתמעטה הטומא' שבבית ואפילו בנוטל חצי זית ממת שלם שייך לומר נתמעטה הטומאה ולר"ש פטור דאין בו כדי שיעור מלא פי כלב:

מתני' וכן שערו. תולש שער ראשו בידיו:

וכן הגודלת. היא האשה היודעת לגדל השער ולעשותן עבות:

ופוקסת. היא הנותנת השער על הצדעים והוא ממין גדילת השער:

וכוחלת. נותנת בעיניה כחל:

ר"א מחייב. בכולם חטאת דתולדת נינהו כדמפרש בגמ' משום מאי מחייב:

התולש מעציץ נקוב חייב. דהוי כמחובר דיונק מן הקרקע ע"י הנקב שמריח לחלוחית הקרקע. ואפילו הנקב בדופנו:

ור"ש פוטר בזה ובזה. דנקוב כשאינו נקוב משוי ליה:

גמ' בשנטלן הוא. לעצמו הוא דמחייב ר"א שמאמן ידו ומתקנו:

אבל אם נטלן אחר מאוסין הן. ואינו נוטלן יפה ואפילו ר"א מודה דפטור:

דברי חכמים. דפטרו אפילו נטלן הוא מאימתי הוא חייב:

עד שיטלנו בקרסטל. הוא מין מספרים כמו גינוסטרא האמור בבבלי במ"ק:

באתרין וכו'. במקומי קורין לקולעת שער הנשים בנייתא הרי דגודלת בונה היא:

לא מסתברא. דחייבת גודלת אלא משום אורג ולא משום בונה:

ופריך מחלפא שיטתיה דר"ז:

לא טווי אריג הוא. אין זו טויה דדמי לאריג וקס"ד דאין אריגה באדם א"נ קס"ד דקליעה לאו אריגה היא:

והכא הוא אומר הכין. וכאן הוא אומר שגודלת חייב משום אריג:

ומשני כאן במרובה. בגודלת שערות רבות חייבת משום אורג:

וכאן. בקולע שלש נימין שהוא מועט לא מיקרי אריג:

הדא דאת אמר. דהקולע הוה אריג ונ"מ דמטמא משום אריג דוקא בשהוא קלוע לאדם:

אבל בבהמה. או לצורך בהמה לא מיקרי אריג וטהור דתכשיטי בהמה אינן מקבלין טומאה:

פסיקא. הוא אזור שחוגרין ואינו אריג אלא קלוע:

לילבב. תחת לב הבהמה כמו זכרים יוצאין לבובין:

לישפר. לנוי הבהמה:

להדיק בה את המרצופין. לחזק באזור זה האוכף והשקי' שע"ג הבהמה:

לתלותה בצואר הבהמה. או שעשה אזור זה לתלות בצואר הבהמה דה"ל תכשיטי בהמה וטהור:

הדא דאת אמר. שהוא טהור בבהמה:

בפשיטין. שהקליעות הן פשוטין ואין להן בית קיבול:

אבל במקופלים. ויש להן בית קיבול לעולם טמא בין באדם בין בבהמה דה"ל דומיא דשק שהוא מיטלטל מלא וריקן:

משום כותבת. שמוליכה המכחול סביב העין כאדם המוליך קולמוס סביב האות:

מה פליגין. כי פליגו חכמים ור"ש במתניתין בעציץ נקוב:

אבל אם תלוש. השורש שכנגד הנקב מודה ר"ש דכמחובר הוא וחייב. היה כולו כל העציץ מונח ע"ג הארץ ונקב הוא למעלה מן הארץ והשורש כנגד הנקב מי פליגו ר"ש ורבנן או לא. ל"א אם היה העציץ כולו בא"י והנקב הוא בח"ל אם אזלינן בתר הנקב ופטור מן המעשרות מה שגדל בעציץ או אזלינן בתר העציץ וחייב במעשרות:

אשכחת אמר. נמצאת אתה אומר מה דמבעיא לרבי ירמיה פשיטא ליה ליצחק בר אוריין דאמר הכל תלוי בנקב אם הוא כנגד הארץ הרי הוא כמחובר וכשאינו כנגד הארץ פליגי ר"ש ורבנן:

ה"ג רש"א אין בין נקוב לשאינו נקוב אלא להכשיר זרעים בלבד אילין אינון וכו'. ה"פ דקס"ד ה"ק אין בין וכו' לא מצינו דבר שיש לחלק בו בין עציץ נקוב לשאינו נקוב דלא נ"מ מידי דליכא למימר דלכל מילי סובר דהוא כתלוש לבד מהכשר זרעים דמאי שנא:

ופריך אילין אינון והא איכא אחרנייתא שיש לחלק בהן בין נקוב לשאינו נקוב:

מקדש בכרם. אם הניחו בכרם או בד' אמות של עבודת הכרם מקדש כאלו נזרע בארץ:

ה"ג ושאינו נקוב אינו מקדש בכרם תרם מנקוב על הארץ תרומתו תרומה ומשאינו נקוב אין תרומתו תרומה התולש מעציץ נקוב וכו'. וכן הוא במתני' פ"ה דדמאי:

התולש מעציץ נקוב חייב. היינו מתני' ר"י אמר לה. להך שמעתתא דבסמוך סתם ולא אמרה משמיה דר"ש בר יצחק אבל ר"ח אמרה משמיה:

התורה ריבתה בטהרת זרעים. לכך סובר ר"ש דבהכשר זרעים עציץ נקוב כארץ אבל בשאר דברים סובר דבכולן עציץ נקוב כשאינו נקוב ואין בין וכו' ה"פ שאין לחלק בהן:

אשר יזרע. כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה לאפוקי מחובר כל דהוא להכי אהני זריעות יתירא דכתיב בקרא ומיהו שאינו נקוב תלוש גמור הוא:

הדרן עלך פרק המצניע