מתני' התרומה מה היו עושין בה. מה שנתנו לתוך הקופות מה היו עושין בהן:

וכל קרבנות הציבור. לאתויי קטרת:

ספיחי'. תבואה העולה מאליה ממה שנשר בקציר ונותנים שכר לשומרים שימנעו רגלי בהמה משם ויודיעו לבני אדם שהם לצורך העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ ונותנין שכרן מן התרומה דצורך קרבן כקרבן דמי:

שומר חנם. ואף אם קנה אותן מן ההפקר כששמרן חנם סבר ר"י דקרבן יחיד משתנה לקרבן ציבור:

אף אתה אומר וכו'. כלומר אי אתה מודה שאינן באין אלא משל ציבור ואם שמרן חנם וזכה בהם נמצא שאינן באין משל ציבור ולשיטתם השיבו דסברי קרבן יחיד אינו משתנה לשל ציבור:

גמ' מה ראו וכו'. אמתניתין דפ"ד דתענית קאי דתנן התם זמן עצי הכהנים והעם תשעה וקשיא ליה מה ראו להימנות הא אפילו כל יחיד יכול לנדב עצים כדתנן לקמן פ"ו:

אלא בשעה וכו'. וקמ"ל שהעצים שלהן קודמין לכל שאר עצים שבלשכה:

הנביאים שביניהן. שהיו באותו הדור כגון חגי זכריה ומלאכי ועזרא ונחמיה:

אלא משלהן. מעצים שהתנדבו הן:

דר"י היא. הא דאמרינן שעצים לקרבנות ציבור באים משל יחיד אתיא כר' יוסי דמתני':

דברי הכל היא. ואפילו כרבנן דע"כ לא פליגי רבנן ור"י אלא בגופו של קרבן:

אבל במכשירי קרבן. כגון עצים לקרבנות הכל מודים דמשתנה מיחיד לציבור:

כתונת לבנה. הכהן לשרת בו בקדש:

צריכה למסור לציבור. מיהו אם מסרה מותר לעבוד בו:

במכשירי קרבן. כגון כתונת:

ה"ג מתני' מסייעא לר' יוסי. וה"פ מהך ברייתא דמגילת תענית מוכח כדאמר ר' יוסי בשם ר' אילא דד"ה היא:

בשעת הקרבן. בזמן שבהמ"ק קיים:

רי"א אין נוהגין אלא בשעת הקרבן. ש"מ דרבנן דפליגי עליה דר"י סוברים דנוהג אפילו שלא בשעת הקרבן ופשיטא שמודים שהיו זמנים להבאת העצים וכמתניתין דתענית:

והיינו מתענין ולא משלימין. מפני שי"ט שלהן היה שבני סנאה בן בנימן הקריבו עצים בעשרה באב כדתנן בתענית פ"ד וזה היה ודאי אחר החרבן דבזמן הבית אין צום בט"ב ואס"ד דלא היו העצים אלו אלא לצורך קרבנות יחיד ודינו כקרבן יחיד למה יהיה להן י"ט אף שלא בשעת קרבן בשלמא בשעת קרבן ניחא דאף יחיד שמביא קרבן הוה ליה כי"ט כדאמרינן בריש פ' מקום שנהגו אלא לאחר החרבן מאי טעמא אלא ודאי דאף לקרבנות ציבור התנדבו אלו ונשאר הי"ט לדורות ומסתמא לא פליגי רבנן דמתני' עליה דראב"צ דקי"ל מעשה רב:

מתני'. דתנן שומרי ספיחים בשביעית וכו' ש"מ דאין העומר ושתי הלחם באין אלא מארץ וכדפרישית במתני' אתיא כר"י דאמר שאין העומר בא מח"ל דאי כר"י בר' יהודה דאמר העומר בא מח"ל ל"ל שומרי ספיחים תיפוק ליה שאפשר להביאו מח"ל:

אין העומר בא מן הסוריא. רבותא קמ"ל דאפילו מן הסוריא דדמיא לא"י במקצת אינו בא וכ"ש מח"ל ממש:

תמן תנינן. מנחות פ"ט:

שאין באין אלא מן החדש. דכתיב מנחה חדשה:

ומן הארץ. דגבי שתי לחם כתיב ממושבותיכם וגבי עומר כתיב וקצרתם את קצירה ולא קציר של ח"ל:

תמן תנינן. בפ"ק דכלים:

והביכורים. דכתיב ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך:

תמן תנינן. בפ"ק דשביעית:

מה חריש רשות. דכתיב בחריש ובקציר תשבות ודרשינן מה חריש דהוא דוקא רשות שהרי אין לך חריש שיחרוש לשם מצוה דחפילו גבי עומר אם מצא חרוש אינו חורש אף קציר נמי שהוא רשות הוא דאסור בשבת אבל קציר של מצוה כגון קציר העומר שמצוה לקצור לשם העומר דוחה שבת:

ה"ג ר"י כדעתיה דאמר אין העומר בא מסוריא. וכ"ה במס' שביעית וה"פ ר"י לשיטתיה דסובר שאין העומר בא אלא מן הארץ ואפי' בשביעית קוצרין אותו בארץ דקציר דידיה דוחה שביעית מפני שהוא מצוה וה"ה דדוחה שבת:

ד"ה היא. ומתני' איירי בשנת בצורת ולא מצאו תבואה בח"ל וצריכין להביא מספיחי א"י:

ההן עומר וכו'. האי עומר אם אין שם ספיחים מהו שיזרע לצרכו לכתחילה בשביעית:

לא נמצא. אם נזרע בשביעית כקומץ על שיריים שאינן נאכלין שהרי השיריים אסורין באכילה וקומץ שאינו מתיר שיריים לאכילה אינו קומץ:

נעשה כחמשה דברים וכו'. דתנן בפ' כיצד צולין ה' דברים באין בטומאה ואינן נאכלין בטומאה העומר ושתי הלחם וכו' וה"נ עומר שנזרע בשביעית אין שיריו נאכל כאילו בא בטומאה:

כיצד הוא עושה. אמתני' קאי דתנן שומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה וקשיא איך הקדש יוצא בלא חילול לכך קאמר שמתחילה לא היו הקוצרין והשומרין מקבלין שכר מהלשכה אלא משולחני ממעות חולין ואח"כ קודם הקרבה מחללין ממעות הלשכה:

ופריך וטבות כן. וכי טוב הוא לעשות כן הרי כשפודה אותו אינו שוה כל כך כמה שהוציאו עליו לשומרין שהרי צריך לנפותו ומשתייר ממנו הרבה וגם עומר אחד אינו שוה מעו' אלו:

כל מה שיתן. הגזבר הן הן דמיו משעה הראשונה וה"ז כאילו הם נתנו מעות השומרין:

אף בפתחי אבנים כן. המסתתין האבנים לצורך בנין הבית לא היו מקבלין המעות מן הגזברים מיד:

לחוצבין. מן ההר:

ולסתתין. המרבעין האבנים ומחליקן:

הדימוס. שורה של בנין:

וטבא היא כן. הא לפעמים מתקלקלין האבנים קודם שנתנו לבנין נמצא האבנים שנצרכו לבנין אינן שוים כ"כ כמו השכר שנתנו השלחנות:

מתני' פרה אדומה ושעיר המשתלח לעזאזל באין מתרומת הלשכה. אף על גב דפרה אינה נשחטת בעזרה באה מתרומת הלשכה דחטאת קרייה רחמנא ושעיר המשתלח לפי שצריך ליקח שני שעירים ואין ידוע על איזה מהם יעלה הגורל לה':

ולשון של זהורית. שני תולעת שמשליכין אל תוך שריפת הפרה וה"ה לעץ ארז ואזוב אלא נקט לשון של זהורית לבד לחלק בין לשון של זהורית זה ללשון של שעיר המשתלח:

כבש פרה. שהיו עושין שני גשרים זה ע"ג זה מפני קבר התהום מהר הבית להר המשחה ועליהן היו מוציאין את הפרה:

וכבש שעיר. שהיו עושין כמין גשר ועליו היה הולך המשלח את השעיר מפני הבבליים שהיו תולשים בשערו ואומרין טול וצא שלא תשהא עונותינו:

ולשון שבין קרניו. לידע אם הלבין ונתכפרו עונותיהן של ישראל והני אינן צורך קרבן לפיכך אינן באין מתרומה שהופרשה לשם קרבנות אלא ממה שנשתייר בלשכה אחר הפרשת התרומה:

ואמת המים. העוברת בעזרה אם צריכין תיקון:

וכל צרכי העיר. לחפור בורות שיחין ומערות ותיקון רחובותיה ושווקים ושמירת העיר:

מותר שירי הלשכה. מה שנשאר אחר שנעשה מהן תיקון צרכי העיר:

לוקחין מהן יינות שמנים וסלתות. ומוכרין אותן למי שצריך יין לנסכים ושמנים למנחות:

אין משתכרין בשל הקדש. שאין עניות במקום עשירות וגנאי הוא להקדש:

ואף לא בשל עניים. דלמא מתרמי עני וליכא למיתב ליה:

מותר התרומה. היינו מה שנשאר בקופות בראש חודש ניסן שאז מביאין קרבנות מתרומה חדשה:

ציפוי לבית קדשי קדשים. לרצפה ולכותלים:

מותר הפירות. מפרש בגמ':

קיץ למזבח. כשהמזבח בטל מביאים מהן עולות כמו שדרך בני אדם להעלות מיני מתיקה על השלחן בגמר סעודתם כך אחר שגמרו להביא חובת היום מביאין עולות הללו כשאין נדרים ונדבות והמזבח בטל:

מותר תרומה לקיץ המזבח. של צורך קרבנות הופרשה:

מותר הנסכים. מפרש בגמרא:

מותר נסכים לקיץ המזבח. שהנסכים כליל והעולה כליל:

זה וזה. ר"ע ור"ח:

גמ' של שעיר המשתלח. דבעי חלוקה כדתנן ביומא מה היה עושה חציו קשר בסלע וחציו קשר בקרניו לפיכך היה משקלו סלע:

ושל מצורע. דלא צריך חלוקה די לו בשקל:

ושל פרה. דבעי כובד ליפול אל תוך שריפת הפרה בעיא משקל שני סלעים:

ואית דמפקין לישנא. כלומר יש אומרים בלשון אחר של פרה בי' זוזין והיינו הך דסלע ד' זוזין ושני סלעין ומחצה הן י' זוזין:

מבקרי מומי קדשים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. דאילו ליטול שכר מכל בהמה בפני עצמה אסור דתנן הנוטל שכר להיות רואה בכורות אין שוחטין על פיו הלכך נוטל מתרומת הלשכה תהיה הבהמה תמימה או בעלת מום אין לו תועלת:

שני דייני גזילות. שבירושלים:

האורגות בפרכת. שבין היכל לקדשי הקדשים:

מה פליג. במאי פליגי:

ר"י גרוגרות. כך שמו:

מזבח הזהב. כלי הוא ולא בנין שאינו מחובר לאדמה ויכולין לטלטלו לפיכך נידון ככלי:

ממותרי הנסכים. לקמן פ"ה מפורש מה מותר נסכים:

מזבח העולה. שהוא בנין:

חוץ לעזרות. כל מה שהוא חוץ לעזרת ישראל כגון עזרת נשים והחיל וחומת העיר ומגדלותיה:

מועלין בהן. ואס"ד דמשירי הלשכה הן באין קשיא וכי יש מעילה בשיריים:

ומשני אלא כר"מ. אתיא הך ברייתא:

אמר ר' חיננא. אפי' כר"מ לא מצי אתיא:

אלא בתוך שנתו. הוא דמועלין בשיריים דשמא יצטרכו לקנות מהן קרבנות ציבור וכדאמרי' לעיל פ"ג ה"ד:

והכא חוץ לשנתו אנן קיימין. דבתוך שנתו אסור להוציאן לצורך דברים אחרים דשמא יצטרכו לקרבנות ציבור:

מעכבין את הקרבן. שאסור להקריב קרבן אם אין אלו במקומן ויותר נראה שאסור להקריב עליהן קרבן כגון לחם הפנים על השולחן ונרות במנורה וקרבנות על המזבחות וזריקת הדם על הפרוכת וריחוץ ידים ורגלים בכיור:

כל הן. כל היכא דכתיב נכח כגון במנורה דכתיב ואת המנורה (תתן) נוכח השלחן:

צלע אינו מעכב. כגון בשלחן דכתיב ואת השלחן תתן על צלע צפון אינו מעכב:

ואפי' שימה מעכב. כגון ארון ופרוכת ומזבחות דכתיב בהו וישם מעכבין וקשיא עלייהו מהא דאמרו רבנן שאינו מעכב אלא הכיור והכן בלבד:

כאן בעבודות שבפנים. כשבא לעבוד בפני' כולם מעכבין אבל בעבודת חוץ אינו מעכב אלא הכיור והכן בלבד:

שחצית. גאוה:

היו מוציאין. בבנין כבש של פרה ואע"פ שהיתה כבש עומדת היו סותרין אותה ובנו חדשה:

אית לך מימר וכו'. וכי אפשר לך לומר על שמעון הצדיק משום גאוה ח"ו עשה שני כבשים אלא ודאי שיש איסור בדבר להוציא שניה בכבש שהוציאו בה פרה אחרת:

מאי כדון. וטעמא מאי:

סלסול. כבוד:

זיזין וכתלין. היו יוצאין מכבש הפרה כדי שלא יבאו כהנים ויציצו ויבאו ליגע בעוסקים בהפרה ויטמאו אותן:

אלא אם רצה. לעשות סחורה בשל הקדש ובשל עניים ע"מ שיהיה ההפסד שלו והשכר להקדש מותר:

ברזמינא. כך שמו:

אתפקיד גביה וכו'. הפקידו אצלו אוצר ופקדון של יתומים:

אתא ושאיל לר' מנא. אם מותר לעשות בו סחורה:

אמר ליה. אם אתה רוצה שיהא ההפסד לך לבדך והריוח לשניכם שרי דלאו ריבית ממש הוא אלא אבק ריבית ואע"ג דבדיקנני אסור ביתמי לא גזר שלא יכלו מעותיהן וה"ה בשל הקדש לא גזרו:

כולה דר' ישמעאל היא. ל"ג ליה והוא מראה מקום על המתני' א"נ ה"ק גם דברי ר"י אלו כדעתיה ברישא:

מותר הפירות. דקאמר ר"י היינו מה שהשכיר ההקדש והוא ממותר שירי הלשכה כדאר"י לעיל:

זו סאה רביעית. דתנן לקמן בפרקין המקבל עליו לספק סלתו' מד' סאין בסלע ועמדו בשלשה יספק ארבע ומה שההקדש משתכר בזה הוא הנקרא מותר הנסכים:

ברוצים. גדושת המדה שהיה ההקדש מקבל בגודש ומוכר במחוק:

ופריך ולית ליה לרבי חייא בר"י. שהיו ברוצי המדות ולדידיה מה היו עושין בהן:

מה דנפל לסאה רביעית וכו'. מה שהיו עושין בסאה רביעי' היו עושין בברוצי המדות דשניהן נקראין מותר הנסכים:

ופריך על דעתיה דרחב"י וכו'. בשלמא לרחב"י דאמר מותר הפירות דקאר"י היינו מותר השכר תני שפיר בסיפא זה וזה לא היו מודים בפירות דסברי אין משתכרין בשל הקדש וכדאמר ר"ע לעיל אלא לר"י קשיא דהא תנן לקמן המקבל עליו לספק מד' יספק מד' ולא פליג ר"ע משמע דכ"ע מודים בה והכא תנן זה וזה לא היו מודים בפירות:

ומשני לא היו מודין בפירות. שיהיו לקיץ המזבח אבל מודין הן שהפירות לכלי שרת:

עד כדון בירוצי ציבור. כלומר הניחא בירוצי ציבור באין לכלי שרת אלא הבירוצין שניתותרו מקרבנות היחיד איך אפשר שכלי שרת יהיו נעשין משל יחיד ולתרווייהו פריך בין לר"י ובין לר"ח ב"י:

ומשני כדא דתני וכו' צריכה למסור לציבור. ה"נ בירוצי יחיד כיון שמסרן לציבור מותר לעשות מהם כלי שרת:

עד כדון בירוצי הלח. הם קדושים לפי שהבירוצין נכנסים לתוך הכלי ונתקדשו בו ושוב נעקרו ממנו כשנפלו לחוץ:

ואפילו בירוצי יבש. מי אמרינן דאף הן קדושים או דילמא כיון דלא נכנסו לתוך הכלי לא נתקדשו והן חול:

ופשיט כהאי דתנינן תמן. במנחות פ' התודה:

הנסכים שקדשו בכלי. שנתנו בכלי ונמצא הזבח פסול:

אם יש שם זבח אחר. שאין לו נסכים יקריב אלו נסכים עמו:

ואם לאו. משקדשו בכלי נפסלו בלינה שמעינן מיהת דאם לא נתקדש בכלי אינו מקודש א"כ ה"ה בירוצי יבש אינן קדושים:

מתני' מותר הקטרת. הנותר בכל שנה שאין לך שנה שאין בה מותר שהקטורת היתה שס"ח מנים שס"ה כמנין ימות החמה וג' מנין שמהם מכניס כהן גדול מלא חפניו ביוה"כ ולא היו נכנסים כולן בחפניו ועוד בכל שנה פשוטה היה מותר ששנת פשוטה ימיה שנ"ד:

מה היו עושין בה. להקטירה לשנה הבאה:

מפרישין ממנה. מן הלשכה:

שכר האומנין. מפרש בגמרא:

וחוזרין ולוקחין וכו'. והכי צניעא מילתא טפי ולא למכרם ולחזור ולקנותם:

אם בא החדש בזמנו. שהביאו שקלים חדשים קודם ר"ח ניסן שהוא זמן תרומה החדשה לוקחים מותר הקטורת מתרומה החדשה על ידי חילול:

ואם לאו. שלא הביאו שקלים חדשים עדיין לוקחין אותה מתרומה הישנה:

גמ' ולא נמצא הקדש מתחלל עלהקדש. דקס"ד דמחללין על שכר האומנין שעשו מלאכת הקדש ואותן מעות נמי קדש הן. ל"א ה"ג לא נמצא ההקדש מתחלל על המלאכה וכ"ה בתוספתא דמעילה וה"פ כיון שאין בה ממש אין מחללין עליה:

על הבניין. דקי"ל בונין בחול ואחר כך מקדישין וכשקינין מן האומנין נותנין להן בעד הבניין ובעד השבח יחד:

אותן המעות. שחיללו בו הקטרת והיה בראשונה לצורך האומנין מה יעשו בהן:

ינתנו לבית גרמו וכו'. שמקבלין שכרן מתרומת הלשכה:

והן וכו'. והוא שיהו חייבין להן לבית גרמו מעות משנה שעברה דאי משנה הבאה אף שכרן באה מתרומה חדשה:

בעי. שאל אם לא היו וכו' מה יעשו במעות הראשונות:

תמן צריכא ליה. מעיקרא מיבעיא ליה והשתא פשיטא ליה דר' בא בשם ר' חייא בר בא אמר למילתייהו:

ומשני הן צריכא ליה. הא דקמבעיא ליה אם הן באין לכלי שרת כשירי הלשכה או דהוו להו כמותר תרומת הלשכה אבל לקיץ המזבח ודאי באין דאף מותר תרומת הלשכה לקיץ המזבח באה:

דאיתפלגון. דפליגי ר"י ב"ח ור"י ב"ל:

פיטמה. לקטורת בכלי חול:

קדש היא. קדש תהיה לכם:

שתהא הווייתה בקדש. שכל מעשיה לא יהיו אלא בקדש:

שתהא באה מתרומת הלשכה. אבל א"צ לעשותה בקודש:

דתנינן. בסיפא:

המקדיש נכסיו. וקי"ל סתם הקדשות לבדק הבית:

והיו בהן דברים ראוין לקרבנות ציבור. וכל המקדיש דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם והראוי לקרבן יחיד מוכרין אותו ליחיד והראוי לקרבן ציבור שאי אפשר להקריבו. כך דצריך לקנות מקופת הלשכה הלכך נותנין אותן לאומנין בשכרן:

רבי יוחנן אמר. הא דתנן והיו בהן דברים ראוין לקרבנות ציבור היינו קטורת דאי בהמה הא תני לה בסיפא והיא ראויה ליחיד כמו לציבור ואי יינות ושמנים וסלתות הא תני להו אלא קטרת דאינה ראויה אלא לציבור אלמא עושין קטרת מחולין ובחוץ וקשיא לר"י ב"ח:

באומן של בית אבטינס. שהיה נוטל בשכרו מותר הקטרת שניתותר אלא שהיו לוקחין ממנו אח"כ ולא הספיקו ליקח עד שהוקדשה ולעולם בקדש נעשית וכר"י ב"ח:

מכתשת. ששחקו בה הקטרת היתה כלי שרת לקדש דכל מעשיה בקדש:

דבר שקדש בכלי שרת נפדה. בתמיה ואנן תנן נותנין אותה לאומנין בשכרן:

א"ל ולאו שמואל היא. כלומר מאן אמרה להך שמעתתא שמואל ושמואל הוא דאמר שהקילו במותר קדשים:

דאיתפלגון. דפליגי שמואל ור"י:

הותירו תמידין. שלקחו ממעות ציבור מתרומת הלשכה דתנן בערכין אין פוחתין מששה טלאים מבוקרין בלשכת הטלאים וכשמגיע ר"ח ניסן לא היו מקריבין שוב קרבנות ציבור ממעות התרומה של אשתקד שנאמר חדש בחדשו חדש והבא קרבנות מתרומה חדשה ונמצא בכל שנה ושנה ד' טלאים בלשכת הטלאים ממעות התרומה הישינה והיינו שהותירו שלא הוצרכו להקריבו בשנה שעברה:

שמואל אמר נפדין כתמימין. להכשירן בשנה זו ומחללין אותן על מעות חולין ואותן המעות ילכו למותר התרומה הישינה וכיון שיצאו לחולין חוזרין ולוקחין אותן מתרומה חדשה ויקרבו בשנה זה ואע"ג שאין בהמת קדשי יחיד מתחללת בלא מום כדקי"ל מואם כל בהמה טמאה דאמר מר בבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר אילו של ציבור נפדין דלב ב"ד מתנה עליהן ובלא חולין אי אפשר לפדותן ממעות תרומה חדשה שאין הקדש מתחלל על הקדש:

נפדין כפסולי המוקדשין. וירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה דקדושת הגוף שבהן להיכן הלכה ואינן מתחללין בלא מום:

הותירו שעירים. שקנו הציבור מתרומת הישנה כגון שעיר של ר"ח אדר שנאבד ונמנא בניסן:

אם עולה נפדית. להקריבה עולה ואע"ג שאם מניחין אותה לרעות עד שיסתאב נמי דמיה נופלין לקיץ המזבח להקריב עולה אפ"ה נפדית להקריבה עצמה עולה:

לא כ"ש חטאת. שאם מניחין אותה שאינה קריבה אלא עולה:

ר"ז אומר ירעו. השעירים כמו העולות:

מקייצין בהן. בשעירים שנתותרו משנה לשנה את המזבח כשהמזבח בעל מקריבין אותן לנדבות ציבור:

וקשיא יש חטאת קריבה עולה. דשעירי הציבור חטאת הן וקיץ המזבח עולות הן:

שנייא היא. שאני קרבנות ציבור שאינן נקבעין לשם מה שיהיו אלא בשחיטתן וכל זמן שהן חיים רשות ביד ציבור לשנותן למה שירצו:

תנאי ב"ד על המותרות. אפי' חטאת שיקריבו עולות אבל שאר חטאות של צבור אין משתנין להיות עולות:

מתני' המקדיש נכסיו. וסתם הקדש לבדק הבית:

והיו בהם דברים הראויים לקרבנות ציבור. היינו קטורת:

ינתנו לאומנין בשכרן. ויוצאין לחולין אע"פ שאין דבר אחר נכנס תחתיו דקסבר הקדש מתחלל על המלאכה דכתיב ועשו לי מקדש שתהיה המלאכה נעשית מן ההקדש:

אינה מן המדה. כלומר אין מדה זו שאתה אומר כמדה האמורה לעיל בקטורת ואין ראוי אלא שתשוה מדותיך הלכך מפרישין מהן שכר האומנין וכו' כדאמרינן לעיל גבי מותר הקטרת שאין הקדש מתחלל על המלאכה:

ודמיהן יפלו וכו' לבדק הבית. דסבר סתם הקדש לבדק הבית ואפי' במידי דחזי למזבח אבל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח שהמקדיש תמימים לבדק הבית אין נפדים אלא למזבח והדמים יפלו לבד"ה:

ויביא בדמיהן עולות. קסבר מידי דחזי למזבח מסתמא למזבח אקדשינהו הלכך זכרים עצמן יקריבו עולות אבל נקבות אין קרבות שלמים דדעתיה דמקדיש שיהיו כולן לגבוה הלכך ימכרו לצרכי זבחי שלמים דכיון דראויות למזבח חלה עלייהו קדושת המזבח ויביא בדמיהן עולות:

המקדיש בפירוש. שאמר בהמה ונכסי להקדש דכיון שהפרישן והבדילן זו מזו ואעפ"כ לא אמר בהמה למזבח ונכסי לבדק הבית שמעינן שדעתו שהכל ילך אל מקום אחד לבדק הבית אבל המקדיש סתם כל נכסיו אמרינן דעתו להקדיש כל דבר למה שהוא ראוי:

יינות שמנים וסלתות. שהן ראויין למנחות ולנסכים:

ועופות. תורים ובני יונה:

ר' ליעזר וכו'. טעמו מפרש בגמ':

גמ' קטרת. היינו דברים הראויין לקרבנות ציבור דבהמה ויינות ושמנים וסלתות כבר תני להו וקסבר יחיד מתנדב קטורת ור' הושעיא פליג כדפי' לעיל:

תמן תנינן. בתמורה פ"ז:

ומועלין בגידוליהן. שהמקדיש בהמה לבדק הבית מועלין בחלבה:

ואין בהן הנאה לכהנים. משא"כ בקדשי מזבח הבשר או העור לכהנים:

דר"א היא. הא דתנן סתם הקדשות לבד"ה דמשמע אפי' על בהמה אתיא כר"א:

מה אנן קיימין. במאי איירי הך קרא אם במקדיש בית ממש:

ה"ג כי פליגי במקדיש נכסיו. וה"פ דווקא במקדיש נכסיו הוא דאר"א שאף דמי הבהמות יפלו לבדק הבית שאין אדם חולק נדרו ומדשאר נכסיו לבדק הבית אף בהמה נמי:

אבל במקדיש עדרו. כלומר במקדיש בהמות לחוד אף ר"א מודה שהן למזבח כיון שראויין למזבח:

כל עמא מודיי. אפי' ר"י מודה שהוא לבדק הבית שאין אדם חולק נדרו:

בהמה לא למזבח היא. בתמיה וכיון דבהמה למזבח נימא הכל למזבח אפילו שאר נכסיו שאין אדם חולק נדרו וספיקא לחומרא:

ומשני בהמה. ודחי למזבח היא אלא הכא אזלינן לקולא ואמרינן לבדק הבית הוא מדסתם המקדיש הזה ולא פירש שמקדיש בהמות אלא אמר נכסיו הוה ליה כאומר בפירוש שיהו לבדק הבית:

לא שנייא וכו'. ל"ש המקדיש נכסיו ול"ש המקדיש עדר בתרווייהו פליגי ר"א ור"י:

שפודין תמימים. כגון שעבר והקדיש תמימים לבדק הבית כשהן נפדין בעור שהן תמימים יוצאין לחולין:

מתני'. דחולין פרק הזרוע נמי דייקא:

מתניתא אמרה כן. בתמיה הא לא תנן אלא ולדן וחלבן של בעל מום שנפדו של בעל מום קבוע הוא דמותרין לאחר פדיונן אבל של תמימים אפילו לאחר פדיונן אסור:

תיפתר. הא דקאמר ר' יוחנן שפודין תמימין ואח"כ הוממו יוצאין לחולין וקמ"ל אע"ג דבשעת פדיון תמימין היו יוצאין לחולין ופי' הרא"פ בזה אינו מחוור כלל:

מתניתא. דפ"ז דתמורה אמרה כן דתנן התם יש בקדשי מזבח וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן משא"כ בקדשי בדק הבית והיינו בשקדם הקדשן למומן ה"נ אם נפדו תמימים והוממו יוצאין לחולין:

אין תימר וכו'. דאם נאמר לא יצאו לחולין א"כ לעולם בקדושת בדק הבית קיימין איך תנן במתני' לר"א זכרים שהוקדשו לבד"ה ימכרו לצרכי זבחי עולות:

בעלי מומין. המקדיש בעלי מומין למזבח אע"ג שהוא עובר משום חמשה שמות מ"מ קדושת מזבח חל עליהן:

ליידה מילה. לאיזה דבר חל עליהן קדושת המזבח:

ומשני לגיזה ועבודה. דאילו קדשי בדק הבית מותרין בגיזה ועבודה וקדשי מזבח אסורין:

לעולתו לפסחו ולאשמו. ואלו אינן באין אלא זכרים:

שכן מצאנו עולת נקיבה בעוף כשרה. דאמר מר תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף הלכך חל עליה שם עולה שתרעה ותעשה תמורה:

ואר"י טעמא דר"ש. אליבא דרשב"י אם מין במינו הוא חלוק עליו אפילו באיל גופיה שמביא לאשם אם שינה אינו חל עליו שם אשם כדמסיק כ"ש אם מקדיש נקבה לאשם שאינו קדוש:

ה"ג הביא בן שתים לא יצא. וכ"ה בבבלי וברמב"ם:

כן ר"ש אמר. לשיטת ר"ש בן יהודה דכל מידי דלא חזי ליה לגופיה לא נחתי ליה קדושת הגוף ואפילו עולה הלכך אינן צריכין לרעות אלא ימכרו מיד לצרכי אותו המין ואינן עושין תמורה:

ה"ג א"ר אין אני רואה וכו'. וכ"ה בבבלי:

שמא הקדש פסח בא שלמים. שכן מותר פסח קרב שלמים ושלמים באין נקבה ואע"ג דהך נקבה לא קרבה שלמים אפי' לאחר הפסח אלא תרעה מיהו שם שלמים עלה ונחתה לה קדושת הגוף:

ופריך ולימא ולא אראה דבריו של ר"ש באשם. הואיל ומותר אשם קרב עולה ואישתכח דהך נקבה דאשם עולה היא ותיקדש קדושת הגוף:

גופו קרב שלמים. הפסח עצמו לאחר הפסח קרב שלמים הלכך חל עליו שם שלמים:

אין גופו קרב עולה. אלא ירעה עד שיסתאב ודמיו יפלו לנדבה לקייץ המזבח:

מאי כדון. במאי פליגי ת"ק ור"ש ודברי הרא"פ בזה אין נראין:

ההין אמר וכו'. ת"ק סבר קדושת דמים קדש אפי' אינו אלא קדושת דמים עושה תמורה דמגו דנחתא ליה קדושת דמים קדוש נמי קדושת הגוף ור"ש סבר דוקא אם קדש קדושת הגוף מתחילה הוא דקדש לרעיי' ולתמורה אבל קדושת דמים לא דלא אמרינן מגו:

איש איש מבית ישראל. ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה:

הכל קרב לעולה. כל מה שהם נודרים ומתנדבים מדברים אשר יקריבו לה' אפי' יינות ושמנים וסלתות יהיה לעולה:

ואת אמרת בבקר לרבות נקבות. בתמיה לא לכתוב זכר ולא בבקר:

ומשני ודכוותה כתיב תמים. דכתיב תמים זכר ואפ"ה קדש לדמי דתנן המקדיש בעלי מומין למזבח אע"פ שהוא עובר בלא תעשה מה שעשה עשוי דכתיב. ולנדר לא ירצה רצוי הוא דלא מרצה הא מיקדש קדשי לדמי ה"נ לכתחילה לא יקדיש נקיבה מיהו אי מיקדש קדשי לעולה קדשי לדמי:

מה ביניהון. מאי איכא בין ר"ע לרבי פפייס:

שיבטא דכדכדא ביניהון. וכדכד היינו עץ שיש לאורגים שראשו חד ומעבירו על השתי כשהוא מתוח לפניו ושובט בו החוטין ומקרב המבדילין בין שני חוטין העליונים ותחתונים ומיד נוחים להתפרק ונפתח שער לירות בו חוט הערב וקאמר רב שיש הפרש גדול ביניהם דהא דקאמר ר' פפייס שהמקדיש בפירוש כדברי ר"א היינו שהקדיש בפירוש לבד"ה אבל הקדיש סתם כר"י ור"ע סובר שסתם הקדישות לבדק הבית א"נ ה"ק כשם שהכדכד מקרב המבדילין כך קרובים דברי ר"פ ור' עקיבא דהמקדיש בפירוש היינו שפירש נכסי ובהמה וכדפרישית במתני' ואפשר לומר דאף ר"ע מודה בזה ורא"פ פי' בעניין אחר ודבריו תמוהים ע"ש:

הכל קרב עולה. כל מה שנודרים ונודבים מדברים אשר יקריבו לה' אפי' יינות ושמנים וסלתות יהיו לעולה:

יכול אפי' עופות. יקריב בדמיהן או אם הקדיש עוף יקריבנה עולה:

ת"ל בבקר. הא אינו מקריב בכל מה שמתנדב אלא עולת בהמה בלבד:

תמן אר"י וכו'. אהא דאר"ש הרי פריש נקיבה לעולה עושה תמורה קאר"י דהיינו טעמא לפי שמצינו נקבה בעולת העוף נחתי לה קדושת הגוף ועושה תמורה:

והכא הוא אמר הכין. דהמקדיש עופות ימכרו שמעינן דלא נחתי להו קדושת הגוף דאל"כ אסורין למכור:

קיימתיה. טעמא דר"א דמתני' כדר' שמואל:

לא היא. עצמה:

ולא דמיה. ע"י פדיון כשנפל בה מום:

אלא הקדש דמים. דהיינו קדושת בדק הבית:

ואמרת יאות. ושפיר קאמרת שעופות לבדק הבית:

להקריבו. לעולה לקייץ המזבח אי אפשר דכתיב בבקר:

שאין לעוף פדיון. אף שנפל בו מום כדאיתא בת"כ:

לפום כן וכו'. לפיכך צריך לומר דעופות לא קדש מתחילה אלא קדושת דמים:

טעמא דהין תניא. טעמו דהך תנא דאמר אליבא דר"ש המפריש נקיבה לעולה ולאשם ולפסח אינו עושה תמורה:

אלא אפי' טמאה באותו השם. שלא קרא עליו שם קרבן הראוי לו:

וקשיא בדא כתיב והעמיד והעריך. בתמיה וכי קרבן כזה שהוא תם בעי העמדה והערכה דהא בסיפא דהך קרא כתיב והעמיד והעריך וכאן ממ"נ לא בעי העמדה והערכה או שאינו קדוש כלל או שהוא עצמו קרב למזבח:

ה"ג יצאה נקבה שבעולה. וה"פ אם הקדיש נקבה לעולה הרי היא ראוייה למזבח לשם שלמים:

הרי הרובע והנרבע. דתני בתוספתא פ"ק דתמורה דעושין תמורה ואינה ראויה להקרבה כלל:

אלא. דומיא דטמאה ממש שאין במינה קרבן לאפוקי עולת נקבה שיש במינה קרבן:

ה"ג בהדא כתיב והעמיד והעריך. סיומא דתירוצא דר"ז הוא כיון דקרא איירי בטמאה ממש צריכה העמדה והערכה:

מתני' משערין את הלשכה. נותנין שיעור ליינות ושמנים וסלתות שיעמוד זה השער לשלשים יום ולוקחין מהם הגיזברין מה שצריכין באותו סכום שפסקו ואם נתייקר המקח אין מוסיפין דמים ואם הוזל לוקחין לפי הזול:

המקבל עליו לספק סלתות. בימות קציר חטים ובצירת ענבים ומסיקת זתים היו הגזברים מקדימין מעות לחנוני והיה החנוני מקבל עליו לספק יינות ושמנים וסלתות כל השנה ואם היו אז נמכרים ד' סאין בסלע והוקרו ועמדו ג' סאין צריך ליתן ד' סאין דהקדש קונה בכסף דכתיב ונתן הכסף וקם לו ואם קיבל לספק ג' סאין בסלע והוזלו ועמדו ד' בסלע נותן ד' בסלע דלא גרע מהדיוט דלא קני אלא במשיכה:

התליעה לו. ואפילו משך הגזבר ונתן מעות אחריותם על החנוני:

אינו מקבל מעותיו. כלומר אינן נחשבין מעותיו של חנוני ולא זכה בהם אע"פ שקבלום מהגזבר:

עד שיהיה המזבח מרצה. שיעלה לרצון על המזבח הלכך אם התליעה הסולת או שהחמיץ היין אחריותם על החנוני:

גמ' מיד היו מקבלין את מעותיו. דלא חיישינן שיפסלו שהכהנים זריזין הן:

הדרן עלך פרק התרומה