מתני' על החותמות. ועל הסלתות כדמפרש לקמן במתני':

על הפייסות. להורות סדר הגורל מי יזכה בעבודה זו ומי בזו כמפורש במס' יומא:

על הקינים. מחוסרי כפרה כגון זב וזבה ויולדת שמביאין קיני חובה דהיינו תורים ובני יונה נותנים מעותיהם לשופרות שבמקדש והממונים על השופרות לוקחים המעות ומביאין בהן הקינים והיה צריך שיתמנה על זה חכם גדול ובקי כדאמרינן במס' אבות קינים ופתחי נדה הן הן גופי הלכות:

שהיה פותח דברים וכו'. והוא מרדכי בלשן שעלה מן הגולה ונקרא כן שהיה בולל לשונות הרבה כדמפרש בגמ':

על חולי מעיים. מפ' בגמ':

חופר שיחין. היה בקי בחפירות שיחין כדמפרש בגמ' והיה ממונה לחפור שיחין כדי שיהיו מים מצויין לעולי רגלים:

גביני. כך שמו של האיש המכריז כדמפרש בגמ':

על נעילת שערים. לנעול השערים בערב ולפתחן בבקר:

על הפקיע. מפרש בגמר':

צלצל. כלי שיר שיש לו קול גדול לשון תצילנה אזנו צימבל"ו בלע"ז וכשהיו שומעין קולו היו הלוים מתחילין בשיר:

על השיר. להתחיל את השיר וכשהיה מסיים. היו כולן מסיימין:

בית גרמו וכו'. כולה מפרש בגמרא:

גמ' כשירי דור ודור בא למנות. שאי אפשר שאלו הנזכרים היו ממונים בכל זמן הבית דבכל דור דור היו משתנים הממונים לכן פירש דאותן הכשרים שבכל מינוי ומינוי מנה התנא במשנתינו:

מי שהיה באותו הדור. כשעלו ישראל מן הגולה מנה אותן שהיו בדורו ולא כל הממונים שהיו בזמן הבית:

על כולן הוא אומר וכו'. אהא דתנן בפ"ג דיומא בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים בית אבטינס לא רצו ללמד וכו' הוגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמדו בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב על הראשונים הוא אומר זכר צדיק לברכה ועל האחרונים הוא אומר שם רשעים ירקב וקאמר דלמ"ד דכשרים מנה התנא א"כ ע"כ לומר דאף בית גרמו ובית אבטינס היו כשרים שהרי מנה התנא אותם כאן ושם רשעים ירקב אבן קמצר לחודיה קאי:

על כולן הוא אומר שם רשעים ירקב. אפילו על בית גרמו:

על בן קטין וחביריו. השנויים שם ברישא דמתני':

לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל. תחת אשר הערה נפשו למות:

שהתקין מדרש וכו'. שדורשין אותן ברבים ואף זה שמוסר נפשו לה' יהיה לו חלק בתורת ה' כר"ע:

ה"ג ואת עצומים אלו אנשי כנסת הגדולה שהתקינו כללין ופרטין בתורה:

מה ת"ל סופרים. מאי רבותייהו דשבחינהו קראי בהכי:

ספורות ספורות. שקבצו בחכמתן כל החלוקות שבדינין ושמו להן מספר ככל הנך דמייתי:

חמשה לא יתרומו. בריש מסכת תרומות:

ה' דברים חייבין בחלה. ריש פ"ק דחלה:

ט"ו נשים. רפ"ק דיבמות:

ל"ו כריתות. ריש כריתות:

שלשה עשר דבר וכו'. ריש טהרות:

ארבעה אבות נזיקין. ריש בבא קמא:

תשעה ושלשים אבות מלאכות. שבת פרק כלל גדול:

מה תלמוד לומר סופר. דכתיב לעזרא הכהן סופר סופר דברי מצות ה' וסופר בתרא למה לי:

אלא כשם שהיה סופר בדברי תורה. שמנה כל האותיות שבתורה שבכתב ועשה המסורת:

כך היה סופר בדברי חכמים. למנות ההלכות:

הראשונים חרשו כו'. איידי דמייתי שהראשונים עשו ספורות להקל על המעיינים מייתי נמי הא דר' חגי:

ואנו אין לנו מה לאכול. כלומר אף על פי שהראשונים עשו כל הפעולות להקל עלינו עדיין קשה עלינו להבין ד"ת על בוריין:

אין הוון וכו'. אם היו הראשונים מלאכים אנו בני אדם אבל אם היו הן בני אדם אנחנו כחמורים לרוב פחיתותינו:

א"ר מנא. באותה שעה אמרו אפי' לחמורו של ר"פ בן יאיר לא דמיין:

חמרתא דר"פ בן יאיר. גנבוהו ליסטים בלילה והיתה טמונה אצלם שלשה ימים ולא טעמה כלום:

בתר שלשה ימים. נמלכו להחזירה אמרו הוציאוה מכאן שלא תמות אצלינו ויהיה ניכר הגניבה:

אפקונה. הוציאו אותה והלכה מעצמה ועמדה על פתח ביתו של ר"פ והתחילה לצעוק:

א"ל ר' פנחס. פתחו הדלת לענייה זו דהא שלשה ימים שלא אכלה כלום:

פתחן לה. ונכנסה:

אמר להן. ר"פ תנו לה לאכול ונתנו לפניה שעורים ולא רצתה לאכול:

אמר לון. ר"פ וכי מתוקנים הם השעורים שאין בהם פסולת:

וארימתון דמיין. הפרשתן מהם דמאי:

אמרון ליה. לא כך למדתנו רבינו הלוקח פירות מעם הארץ לזרע או להאכילן לבהמה פטורין מן הדמאי דכיון דרוב עמי הארץ מעשרין הן לא גזרו באלו כיון שאינו אוכל מהן בעצמו:

קמח לעורות. לעבדן ושמן לנר פטור מן הדמאי וזו נמי למה אינה אוכלת:

אמר לון. ר"פ מה נעשה לענייה זו שהיא מחמרת על עצמה הרבה והפרישו דמאי ואכלה:

שיודעין לדבר. בשבעים לשון וכו' ראויין לשמוע שהן מבינין שבעים לשון אע"פ שאינן יודעין להשיב:

ה"ז ראויין לסנהדרין. וכשרה על צד הדוחק:

שלשה. שיודעין לדבר:

ארבעה. שיודעין לדבר ה"ז מעולה:

יבשה א"י. שלא ירדו הגשמים ולא ידעו מאין להביא העומר:

והוה תמן חד אלם. שאינו שומע ואינו מדבר:

צריפין. הוא סוכה שאין לה גג אלא חדה מלמעלה ועשויה מערבה:

איתוני' וכו'. הביאוהו לפני פתחיה להבין ממנו באיזה מקום הוא:

א"ל. מי איכא מקום בא"י ששמו גגות צריפין או צריפין גגות. והלכו לשם ומצאו:

נשדף. נלקה בשדפון:

סוכרא. חורש במזוזת הדלת שבו תוחבים הבריח לנעול:

שופעת דמים כמעיין. ומביאה קן אחד חובה אחד חטאת ואחד עולה כדין זבה:

בעינה סיכנה. וזו קן נדבה וכולן עולות:

בים סיכנה. בעברה תוך הים היתה בסכנה וזו לנדרה ועולות הן:

זאב בא ליטול את בנה. ונדרה קן אחד להצלת בנה:

ע"י שהיו הכהנים וכו' והיו באין לידי חולי מעיים. לכך היו צריכין לרופא לרפאותן והלכך אף הוא נחשב מהממוני' שהיו במקדש שאף הוא נטל שכרו מתרומ' הלשכה דצרכי קרבן הוא שיאכלו הכהנים בשר קרבנות השמנים ולא יבוא לידי נותר:

ושותין מים. שאסורים לשתות יין בעזרה:

והוה ידע. בן אחיה איזהו יין יפה למעיי' לעצרן ואיזה יין טוב לרפואתן שע"י הצינה המעיים מתרפין או מתעצרי' יותר מדאי:

והוה ידע. איזה סלע מוציא מים צוננים ואיזהו מים חמים ועד היכן מגיע חמימותיה:

וותרן. לעבור על כל פשעם:

יתוותרון בני מעוי. יוותרו קשרי בני מיעיו ויצאו בתחלואים. ל"א יהיו לו בני מעים יתירים שהוא מורה לבריות לחטוא שסומכין שימחול להם המקום ואינו כן אלא כל דרכיו משפט:

אלא. שמאריך אפו וגובה חובו אע"ג שאינו גובה אותו מיד:

וסביביו. צדיקים הנדבקים בו:

נשערה מאוד. לשון חוט השערה:

ונורא על כל סביביו. מטיל אימת משפטיו עליהם יותר מן הרחוקים:

והוון כל עמא. והיה כל העם נכנסין אצל החסיד לנחמו ולא רצה לקבל תנחומין:

אמר. להן זהו חסידכם בתמיה הרי בועט במידת הדין:

והוא מקפחו במים. בתמיה וקיפוח הוא לשון תיתוך וקיצור:

מיד נפלה. קול בעיר:

בסוכה איתערית. בענף אחד אחזה עצמה ועלתה:

קרא גברא. הא דתנן בפ"ק דיומא בכל יום תורמין את המזבח בקריאת הגבר מהו קריאת הגבר שהכריז הכרזה והיינו שקרא גביני כרוז:

אמרון ליה. ד בית ר' שילא שיתרגם קרא התרנגול שהוא נקרא גבר:

אית לך מימר בר תרנגולא. בתמיה אלא שם אדם ששמו גבר ה"נ קריאת הגבר אאדם קאי:

ה"ג שהיה מזווג את הפתילות. וכ"ה ביומא וה"פ שגדלן וקלען:

בעי וכו'. רצה למנות עליהן פרנסים ולא רצו לקבל על עצמן להיות פרנסים על הציבור שאין זה כבודן:

זכה להימנות עם גדולי הדור. עם הממונין החשובין שבישראל:

כהאי דתנינן תמן. תמיד פ' בתרא:

נזקרין לו בבת ראש. נרתעין מהכרעת קול:

וברדייתו. ולרדותה מן התנור:

היו מסיקין מבפנים. בתוך התנור ורודה מבחוץ לדפוס שהיה בתנור שכך שנינו במנחות ג' דפוסין היו שם נותנו לדפוס ועדיין היא בצק כמין דפוס היה לה בתנור וכו' והיה הלחם דבוק מבחוץ לדפוס והיה נאפה יפה שחום התנור שולט בו:

ואלו אנשי אלכסנדרי' לא היו בקיאין לרדותה מן התנור אם הוא דבוק חוץ לדפוס והיו דובקין אותן בתוך הדפוס ולא היה נאפה כל צרכו מפני שעובי הדפוס מפסיק בין הבצק לתנור ונתעפש:

למענהו. לכבודו שלא יהא לחם שולחנו מנוול בעיפוש:

י"ב מנה היו נוטלים. כל יום מתרומת הלשכה:

שלא יהיו אומרים ממעשה וכו'. וכתיב והייתם נקיים מה' ומישראל:

היתה מתמרת ועולה. היה העשן עולה זקוף כתמר ומתפשט בשמי קורה ואח"כ יורד:

היתה. מתפשטת מיד למטה בתחילת עליית העשן:

ממקום אחר. שלא ידעה מנהגם:

היה פוסח עמה שלא תתבשם. דהמדיר את אשתו שלא תתקשט בא' מכל המינין יוציא ויתן כתובה לכך התנו עמה קודם הנישואין:

לרבות כבודם. שלא ימצאו בקיאין זולתם:

נתמעט כבודם. בחרבן הבית:

וכבוד שמים נתרבה. שאמרו העשרת השבטים הא אלקינו הא קשוט דאפי' לביתיה לא נסיב אפי' וגם האומות אמרו כן:

על הכבוד המתוקן לצדיקים. בבנין דלעתיד:

הרי מעלה עשן לנגדי. ונזכרתי ע"י כן חורבן הבית וגם בכבוד הצדיקים שנאמר בישעיה ועל כל מקראי' ענן יומם ועשן וגו' ועשן זה ע"כ היה כמעלה עשן דאל"כ האיך ישבו בחופה מפני העשן אלא ודאי שהיה העשן מתפשט למעלה חוץ לסכך:

המגילה הזאת. שכתובים בה סמני הקטורת איך להכירם וסדר פיטומו:

מעתה אין להזכיר' לגנאי. שהרי ניכר שכוונתם היתה לשמים שהרי עכשיו מסרה להגון אע"פ שאינו ממשפחתו:

שהיה מלביש בגדי כ"ג. שיהיו נאין ומהודרין:

לאיסטרטיאות. שר משרי החיילות:

מתני' גזברים. הם שממון הקדש תחת ידם והם פודין ערכין וחרמין וכל מלאכת ההקדש נעשה על ידם:

אמרכלין. למעלה מן הגזברים והוא נוטריקון אמר על כלו ובגמ' יליף לה הממונים אלו מקרא:

גמ' כתילקין. והיא שררה למעלה מן האמרכל:

גזברין. אע"ג דבקרא לא כתיב גזברין מסברא ידעינן שהיו גזברין ג' דהא פסקו שכר וצדקות ופדויית ערכין וחרמי' צריכין ג' דהיינו דין וכיון דקרא ממטה למעלה קחשיב ש"מ שהראשונים מן הגזברין שהן למטה מהאמרכלין והא דקחשיב בקרא כה"ג לסוף אע"ג דהמלך גדול ממנו היינו כדי לסיים נגיד בית האלהים שיהיה השם בתר כולם שהוא למעלה על כל:

כשהוא חותם. הלשכה שהמעות בתוכו דהאי קרא בשמירת האוצרות איירי וילפינן מיניה דלכך כתיבי כולהו ללמד דכולם חותמין האוצרות וכדמסיק:

והם יקחו את הזהב. מיעוט רבים שנים:

שתהא הפסולת שלך. והלוחות של סנפירינון היו:

מחצב. מקום שחוצבין ממנו:

חמון שקין וכו'. ראו השוקים ראו הכרעיים ראו בשרו וכל זה ממה שהוא אוכל ושותה מן היהודים וכל רכושו מן היהודים:

מיחמי צדיקא וכו'. כדי לזכות בראיית הצדיק הביטו אחריו דזכות גדול הוא שזכה לראותו:

מתני' ד' חותמו' היו במקדש. ג' לג' נסכים חלוקין של בהמות חותם ראשון לנסכי בקר והן ג' עשרונים סולת בלול בחצי הין שמן ויין לנסך חצי ההין וחותמו עגל והב' זכר לנסכי איל שתרגום איל דכרא ונסכיו שתי עשרונים סולת בלול בשמן שלישית ההין ויין לנסך שלישית ההין והג' גדי לנסכי כבש בן שנתו והן עשרון סולת בלול ברביעית ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין והד' חוטא והם נסכיו של מצורע עשיר שמביא ג' בהמות וצריך עשרה לוגין שמן תשעה לשלשה כבשים ואחד למתן תנוך ובהונות וקרי ליה חוטא משום דעל שבעה עבירות נגעים באין:

ה' היו. ב' חותמות היו למצורע:

חוטא דל וחוטא עשיר. לפי שמצורע עני אינו מביא אלא בהמה אחת ואם לא היה למצורע אלא חותם א' היו נותנים למצורע עני עשר לוגין ות"ק סבר למצורע עני נותנין חותם גדי ולוג רביעית היה מביא מביתו:

וארמית כתוב עליהן. שרוב דבורם היה בלשון ארמי:

זכרים ונקבות. בין לנסכי עולות שאינן באות אלא זכרים בין נסכי שלמים שבאין זכרים ונקבות ועולה ושלמים טעונין נסכים דכתיב עולה או זבח:

נותן לו מעות. כפי הנסכים שהוא צריך:

בא לו אצל אחיה. שהיה ממונה לקנות יינות ושמנים וסלתות שלא יהא כל מביא קרבן צריך לחזור אחר נסכים העשויין על טהרות הקדש:

ואם הותירו הותירו להקדש. ולא אמרינן שמא מעותיו של יוחנן הם שנתערבו במעות של נסכים:

ממתינים לו עד הערב. שיזדווגו יחד יוחנן ואחיה אם נמצאו מעות יתירים ביד יוחנן כנגד החותם שאמר זה שנאבד ממנו נותנים לו:

ושם היום כתוב. על החותם יום פלוני בשבת:

מפני הרמאין. שמא מצא חותם שנפל מחבירו או מאחיה או מיוחנן ובא עכשיו ליקח וביום שמוצאו אינו רשאי להוציאו שהאובד מחזר אחריו ועוד יש לחוש שמא לקח חותם בשער הזול והצניעו עד שער היוקר:

גמ' ופריך ולבן עזאי חוטא דל למה. ליה חותם בפני עצמו היה לו להביא חותם גדי. ומשני היה מביא לוגו עמו. כדי שיביא גם לוג שמן שצריך המצורע למתן תנוך ובהונות והמותר נאכל לכהנים כדין קדשי הקדשים וצריך שיהיה על טהרת הקדש לפיכך נתנו לו חותם בפני עצמו שהוא נסכי גדי וד' לוג שמן. ברם כרבנן. אבל לרבנן לא היו נותנין לחוטא דל אלא חותם של גדי ולוג שמן למתן בהונותיו היה מביא מביתו קשיא א"כ אף לחוטא עשיר לא היו צריכין לתקן חותם בפני עצמו שיכולין ליתן לו ג' חותמות גדי:

נסכי רחל. בכמה שאינן נזכרים במתני':

ומשני מן מה דתני במתני' גדי משמש וכו'. שמעינן דנסכי רחל כנסכי גדי:

שהיה בדין. שיהא חילוק בין נסכי עגל לנסכי שור:

בין נסכי כבש. שהוא בן שנה לנסכי איל שהוא בן שתי שנה:

תלמוד לומר ככה יעשה לשור האחד. כל נסכי שור אחד הן ושור בן יומו קרוי שור ורש"י במנחות פי' דמיתורא דלשון קדריש שכבר כתיב והקריב על בן הבקר מנחה וכן דריש בכולן והראשון נ"ל:

תלמוד לומר או לאיל הא'. כיון שהוא איל כל נסכיו אחד הן בין זקן או שהוא בן שלשה עשר חדש:

תלמוד לומר או לשה בכשבים. כל שה שבכשבים שוות הם בנסכיהם:

בין נסכי גדי. קטן לתיש גדול:

ופריך הגע עצמך. שהצניעו עד שיבא היום ההוא בשבת הבאה ומאי מהני שכתוב עליו שם היום:

ומשני שם משמר. של אותו שבת נמי היה כתוב עליו:

ופריך הגע עצמך. שימתין חצי שנה עד שיבוא זמן המשמר שנית:

ומשני שם היום. כמה ימים בשבת:

שם השבת. כמה שבת בחדש:

שם החדש היה כתוב עליהן. וגם שם המשמר שאינו מצוי שיזדמן שיהיו כולם ביום א' מכוון אלא להרבה שנים:

מתני' לשכת חשאים. על שם שהנותנין בתוכה נותנין בסתר והמתפרנסים ממנה נוטלין בסתר:

ללשכת בדק הבית. ללשכה שנותנים בה כל קדשי בדק הבית:

גמ' הוון פרנסין. היו גבאי צדקה:

והוה יתיב ליה. לאחרים שהיו העניים מתביישים לקבל מהגבאי:

מליזין עליו. מדברין בו ואמרו שאינו צריך ליטול צדקה ונוטל:

מן דדמך. כשמת בדקו ומצאו שלא נהנה ממה שקיבל אלא היה נותן לאחרים:

הוה מפליג וכו'. היה מחלק צדקה בלילה ומוליכה אצל העניים שלא לביישן:

חד זמן. פעם אחת פגע בו שר של רוחות וא"ל לא כן למדתנו רבינו לא תסיג גבול רעך ולילה גבול של רוחות לילך ואין לבני אדם לצאת אז:

מתן בסתר יכפה אף. ויציאתו זו כדי ליתן צדקה בסתר ראוי הוא שיסתיר עצמו מפניו:

והוה. הרוח מתיירא ממנו שלא יכפהו וברח מלפניו:

זהו שמסתכל במצות. הצדקה האיך לעשותה שלא יתבייש העני:

טול ואתה פורע. כשתקבל ירושתך:

ה"ג א"ל יהא לך במתנה אר"ח בר אדא וכו'. וה"פ והוה א"ל אם לא יהיה לך לשלם הרי הוא לך במתנה כי היה חושש אולי יתאמץ העני לפרוע לו כשיראה שלא נפלה לו ירושה או כדי שלא יהיה לעני כגזל לפי דעתו:

אית הוה סבין וכו'. היו זקנים בימינו כל מה שהיו נותנין להם מר"ה עד יה"כ היו מקבלין ומשם ואילך לא היו מקבלין:

אמרי דשתן גבן. מה שאנו צריכין לכל השנה כבר הוא אצלינו שהיו נותנין להם בימים אלו די פרנסתן לכל השנה כך נ"ל והיפה מראה פי' בזה פירושים דחוקים:

זכה עמי. עשה עמי צדקה ותן לי תרנגולא חדא:

ה"ג א"ל הא לך טימיתא וזיל זבין קופר. וה"פ הא לך מטבע זו וקנה לך בשר:

ואכל. בשר שור ומת:

להרוגו של נחמיה. שאילו נתן לו בשר תרנגולת שהיה רגיל בו היה חי:

א"ל מיחזור. כשיחזור יתן לו לאכול:

אמר. לנגד המת עיניו שראו אותו ולא קבלוהו יהיו סתומין:

ידים. דלא פשטו עצמן ליתן לעני יתקטעון:

רגלים. שלא רצו לקראתך ליתן לך ישברו:

ומטתיה כן. ועלתה לו כך בעיניו וידיו ורגליו:

א"ל. רבי עקיבא מה אתה מקללני:

א"ל. נחום ולמה אתה מבעט ביסורין דקאמרת אוי לי:

הוה רביה דבריה. מלמד של בנו היה סגי נהור והיה רגיל לאכול עם רבי הושעיא בכל יום:

חד זמן וכו'. פעם אחת היה לו לר"ה אורחים ולא קרא לסגי נהור. שיאכל עמו:

ברמשא. לערב:

א"ל. ר"ה לא יכעוס אדוני עלי שלא זמנתיך שתאכל עמי היום לפי שהיו אורחין אצלי ואמרתי שלא לזלזל בכבודך שיביישוך הלכך לא אכלתי עמך יום הזה:

א"ל אתה פייסת. למי שנראה ואינו רואה אותו שרואה ואינו נראה והוא הקדוש ברוך הוא יקבל פיוסך ותפלתך:

א"ל. מנ"ל הא לברך כן:

מר"א בן יעקב. מעובדא דראב"י:

דראב"י. נכנס סגי נהור לעירו ישב ראב"י למטה ממנו שיאמרו הבריות אילו לא היה סגי נהור זה גברא רבא לא הוה ראב"י יושב למטה ממנו ועשו לו פרנסה וצדקה יקרה:

אמר להון. הסגי נהור מהו זה שנותנין לי כל כך:

וצלי עלוי. והתפלל סגי נהור זה על ראב"י האי תפילה:

דלמא. מעשה:

הוון מטיילין. בבתי כנסיות שבלוד:

כמה ממון שיקעו אבותי בכאן. שהם בנו בתי כנסיות אלה משלהם:

כמה נפשות שיקעו בבנין הזה. וכי לא היו בני אדם שיעסקו בתורה והיה ראוי להוציא ממון זה עליהם לפרנסתם ונראה שהיה ידוע לר' הושעיא שהיו עניים בני תורה בזמן ההוא שביטלו תורתם מדוחק הפרנסה והיה ראוי לאבותיו של ר' חמא לפרנסם ולא יקפידו על הציור של בנין בה"כ:

עבד. אלו הפתחים של בהמ"ד הגדול:

חמי מה דעבדית. היה משבח עצמו ראה מה שעשיתי:

וישכח ישראל וכו'. טוב הוא ליתן לעניי תורה שעושין מצות בכל עת משיבנו בנינים והיכלות:

מוציאין את הראוי להן מקדשי בדק הבית. כגון אם הקדיש בהמה או אבנים לבדק הבית. וצריכין אותן למזבח נוטלין אותן למזבח אבל הקדיש בהמה אפי' בעלי מומים או אבנים למזבח אין מוציאין אותן לבדק הבית אלא ימכרו ודמיהן נופלין לבדק הבית:

כלי שמצאו בו צורך לבד"ה מניחין אותו. הא ראוי למזבח מוכרין אותן שמעינן דקדשי בדק הבית אע"פ שראויין למזבח אין מוציאין מקדשי בדק הבית:

כיני מתניתא. כן היא משנתינו כלי שמצאו בו צורך והיינו לצורך המזבח או לבדק הבית ללשכת בדק הבית מניחין אותו ומשם נוטלין אותו למה שצריכין אותו:

הדרן עלך פרק אלו הן הממונין