מתני' שלשה עשר שופרות. תיבות צרות מלמעלה ורחבות מלמטה עקומות כעין שופר מפני הרמאים שלא יתנו ידן לתוכן להראות כאילו נותנין לתוכן ויטלו מתוכן ולקמן מפרש למה י"ג שופרות וי"ג שולחנות ובאיזה מקום מונחין:

י"ג השתחוויות. לקמן מפרש היכן היו:

כנגד דיר העצים. לשכה שבה היו נותנין כל עצי המערכה והיא היתה במקצוע מזרחית צפונית של עזרת נשים:

ששם ארון נגנז. ע"י יאשיהו כדמפרש בגמ':

שהיה מתעסק. במלאכתו מתליע את העצים שאין לבעלי מומין מלאכה במקדש כי אם להכין עצים למערכה דכל עץ שנמצא בו תולעת פסול למזבח:

שהיא משונה. שלא היתה האבן שוה לשאר אבני הרצפה והבין שנסתלק משם והוחזרה:

ביחוד. בבירור:

גמ' ה"ג אלא הדברות שבתוכו:

ולא יראו החוצה. סיפא דקרא ויהיו שם עד היום הזה:

כתיב ברישא ויראו וכתיב בסיפא ולא יראו וקשיא אהדדי:

בולטין. ודוחקין בפרוכת ונראין כשני דדי אשה שבולטין מתחת חלוקה:

ומפצע. ומבקע:

ביחוד. בבירור:

הקיש עליה בקורנס. על המקום ההוא ויצא אש ושרפו:

התורה. ולוחות שניות מונחים בתוכו:

לא משו וכו'. ואס"ד דהארון ההוא הוא שהיה הולך לפניהם במלחמה מסתמא גם המעפילים היו נוטלים אותו עמהם במלחמה:

היה נכנס ויוצא עמהן. כשנסעו במדבר נסע לפניהם כדכתיב וארון ברית ה' נוסע לפניהם:

ה"ג ופעמים הוא מתראה עמהן במלחמה. וי"ס דל"ג ליה והוא הנכון וכן הוא במס' סוטה:

מילה דלא חמון וכו'. דבר שלא ראו מימיהם ואס"ד שהיה יוצא עמהן תמיד במלחמה מאי יום מיומים שהיו מתייראין עתה:

והלא ארון בקרית יערים היה. עד שבא דוד והעלוהו משם:

ומשני הגישה אלי הציץ. והארון הזה לאו ארון ברית ה' אלא הארון שהיה בו החשן והאפוד והאורים והתומים וזכר הציץ לפי שאסור לשאול באורים כי אם בלבישת השמונה בגדים והציץ הוא החשוב שבהן:

והלא הארון בציון היה. בימי דוד ואיך קאמר והארון יושב בסוכות אלא ודאי דעל הארון השני שיוצא עמהם למלחמה קאמר:

סכך שהוא בקירוי. שהיה יושב באוהל שעדיין לא נבנה בה"מ ולכך קורא אותו סוכה לשון סכך בעלמא והואיל והארון לא היה מיושב וישראל במלחמה החמיר אוריה על עצמו שלא לשמש המטה:

נגנז עמו צנצנת המן. דכתיב בארון אשר אועד לך שמה וכתיב בצנצנת המן ותן שמה מלא העומר מן ויליף שמה שמה גזירה שוה:

וצלוחית שמן המשחה. דכתיב בו שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם וכתיב גבי צנצנת למשמרת לדורותיכם ויליף דורות דורות:

ומקלו של אהרן. דכתיב למשמרת לאות לבני מרי ובצנצנת כתיב למשמרת:

וארגז שהושיבו פלשתים אשם לאלהי ישראל. דכתיב תשימו בארגז מצידו אלמא גבי ארון הוה קאי וממילא שמעינן דעמו נגנז:

יולך ה' אותך וגו'. ודאג שמא יגלה:

תנו את הארון הקודש בבית. הא התם הוה קאי אלא גניזה היא:

אין אתם מחזירין אותו למקומו. שאין מצות בכתף ישאו נוהגת בלוים אז ועוד שיתחלל קדושת הארון בירידתו לבבל:

פיטום שמן המשחה וכו'. מדפריך עלה לקמן מהא דיאשיה גנזו מייתי ליה הכא ודלא כמהרא"פ:

שהוא אלף ות"ק מנים. דמפרש קרא כדכתיב דקנמן בשם וקנה בשם כל אחד לא היה אלא ר"ן מנה ודקשיא מחציתו דקנמון בשם למאי אתא י"ל דגזירת הכתוב הוא שיביא ת"ק מנים וחוצהו ולוקח ממנו ר"ן מנים לשמן המשחה וכה"ג אמרינן במנחות מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב ומחצה אבד ודלא כמהר"א פולדא:

העיקרין. הן הבשמים:

שולקן היה במים. שיבלעו המים וכשיציף עליהם השמן לא יבלעו אותו העיקרין דשמן המועט הזה היה נבלע בעיקרין המרובין:

וממנו דנמשחו אהרן וכו'. דכתיב שבעת ימים ימלא את ידכם ואיתקש משיחה לריבוי דכתיב למשחה בהם ולמלא את ידם:

טעונין משיחה. דכתיב והכהן המשיח תחתיו מבניו לימא קרא והכהן שתחתיו מבניו מאי המשיח אלא הא קמ"ל דאפי' מבניו אי נמשח הוה כה"ג ואם לאו לא הוה כה"ג:

הה"ד שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם. דזה בגימטריא י"ב כלומר אף לדורות יהיה בגימטריא זה:

אלא ע"ג מעיין. שתמשוך מלכותו דסימנא מילתא היא:

גיחון. מעיין קטן סמוך לירושלים ולא זהו גיחון הגדול היוצא מגן עדן:

מפני מחלוקת של אדוניהו. דכתיב למען יאריך ימים וגו' בקרב ישראל בזמן ששלום בישראל המלכות ירושה ולא בעי משיחה אבל אי איכא מחלוקת לאו ירושה היא ובעי משיחה בתחילה:

ופריך לא כן כתיב וכו'. ואין מלכי ישראל טעונין משיחה ויורם מלך ישראל הוה:

אלא יהואחז וכו'. כלומר סמי מכאן יהוא מפני יורם ותני יהואחז מפני יהויקים:

ופריך ולא יאשיהו גנזו. לשמן המשחה כדאמרי' לעיל ויהואחז ויהויקים בני יאשיהו היו ואיך קאמרת דיהואחז נמשח בשמן המשחה:

ומשני הדא אמרה. זאת אומרת שיהואחז בשמן אפרסמון נמשת ולא בשמן המשחה א"נ ה"ק כיון דעכ"ל דבשמן אפרסמון נמשח א"כ אין צריך להגיה הברייתא דאף יהוא בשמן אפרסמון נמשח:

אין מושחין כהנים מלכים. ואע"פ שאינו זר אצל שמן המשחה דהא כבר נמשח כשנעשה כה"ג אפ"ה אין מושחין אותו למלוכה כמלכי ישראל דאין מושחין אלא מלכי בית דוד:

לא יסור שבט מיהודה. וכל מלכות שאינו לירושה לעולם אין נמשח בשמן המשחה:

וכתיב בתריה לא יהיה לכהנים הלוים. שאפילו למלך אין ממנים כהן וכ"ש שאינן נמשחים:

הוא יוחנן הוא יהואחז. דבדברי הימים כתיב ובני יאשיהו הבכור יוחנן השני יהויקים השלישי צדקיהו הרביעי שלום ויוחנן הוא יהואחז דיהויקים וצדקיהו מצינו שמלכו לאחר יהואחז ש"מ דיהואחז הוא יוחנן:

ופריך והא כתיב הבכור יוחנן. ולעיל אמרינן שיהויקים גדול מיהואחז שתי שנים:

ומשני בכור למלכות. שמלך ראשון:

רביעי למלכות. שמלך יהואחז ואחריו יהויקים ואחריו יכניה בנו ואחריו צדקיהו:

שצידק עליו. נבוכדנצר את הדין ואמר לו יה יצדיק עליך את הדין אם תמרוד בי ולכך קרא שמו צדקיהו:

כל האמות. אפילו של כלים היו בינונית דהיינו באמה בת ששה טפחים:

אמתא אשיתא. אמה אחת היא ששה טפחים:

אשר שברת ושמתם בארון. דאשר שברת מיותר ללמדך דאף השבורות ישים בארון וכל לוח רחבו ג':

ה"ג ורחבן שלשה. כן הוא בסוטה:

תן מהם חצי טפח לכל כותל. שהרי מבחוץ נמדד אמתיים וחצי ארכו:

ה"ג תן רחבן של לוחות לרחבו של ארון:

ה"ג חצי טפח מכאן וחצי טפח מכאן לכותל נשתיירו שני טפחים לשילוט. וה"פ לשילוט שתהא ס"ת נכנסת ויוצאת בריוח לפי שהיתה מונחת אורכה לרוחב הארון דהיינו באותן שני טפחים שנשתיירו באורך הארון וס"ת עביה שני טפחים וארכה ששה טפחים והיתה מונחת בדוחק באותן שני טפחים שבאורך לכך היה הארון רוחב יותר ב"ט לשילוט וליטלה כרצונו:

וההן ארון. והאי ארון נמי כלי הוא שהרי מיטלטל בשעת הנסיעה:

ה"ג ורחבן שלשה תן ארכן של לוחות לארכו של ארון:

אצבע לכתלים מכאן. שהטפח ד' אצבעות:

חצי טפח מכאן וכו' לשילוט. ליטול הלוחות מן הארון לעת הצורך:

נתן של זהב. הפנימית בשל עץ האמצעי ושל עץ נתן בשל זהב החיצון:

להביא שפתו העליונה. של העץ שיחפנו בזהב:

להביא בין נסר לנסר. נמי יצפה זהב דקמ"ל קרא בכל היכא דאפשר לצפותו זהב יצפה אבל ציפוי העליון לרשב"ל אין צריך ריבוי דלא גרע משאר מקומות:

ויכתבם על שני לוחות אבנים. מיעוט לוחות שנים מה ת"ל שני שיהיו שניהם שוים חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה:

עשרת הדברים. ויכתבם על שני לוחות אבנים משמע דעשרה על כל אבן כתב דאל"כ עשרת הדברים ל"ל:

דכתיב ויכתבם. משמע שיהו כתובים שני פעמים על כל לוח:

מזה ומזה הם כתובים. היינו ב' בארכו וב' פעמים על שני צידי רחבו ועל שטח שלמעלה ושלמטה לא היו נכתבים שכל לוח אורכו ו' ורחבו ג' ועביו ג' א"כ השטחיים שלמעלה ושלמטה לא היו כ"א שלשה על שלשה ולא היו ראוין לעשרת הדברים ולכתוב חמשה מכאן וחמשה מכאן אין זה דרך כבוד לחלקם למ"ד שכלן היו נכתבין באורך (ועיין ביפה מראה):

טטרוגא. מרובע בלשון יון:

בין כל דיבור ודיבור. היו כתובים דקדוקי התורה:

כימא רבא. ששמו תרשיש והוא הים הגדול והוא מלא מיני דגים הרבה:

אתקשיית וכו'. הקשיתי לפני ר"פ דקראי כר"י דייקי ולא כר"מ:

מצד ארון ברית ה'. מצד הוא מונח ולא בתוכו:

ע"ד דר"י. דהוא אמר שמצד היתה מונחת היכן היתה מונחת:

כמין. תיבה עשה לארון מבחוץ ועליו היתה ס"ת מונחת. ונתת את הכפרת על הארון ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך. וה"ל למכתב תחילה ואל הארון תתן את העדות ואח"כ ונתת את הכפורת אלא ודאי דעדות דקרא היינו ס"ת והיא נתונה לתוך הארון בסוף מ' שנה שכבר היה הכפורת נתון על הארון:

ה"ג ע"ד דר"י דו אמר אין מוקדם ומאוחר בתורה. וה"פ לר"י ל"ק הך קרא דאיכא לשנויי אין מוקדם ומאוחר בתורה אפי' בחד ענינא והיינו דקשיא ליה לר' תנחומא קרא דר"י לר"מ דקרא דר"מ לר"י ל"ק כדשנינן (ומה מאוד נתלבטו המפרשים בפי' סוגיא זו ועיין בי"מ והנראה לי כתבתי):

אש לבנה. הם האותיות חקוקים ע"ג אש שחורה והיינו כתב ליבונאה א"נ בהיפך והוא ככתב שלנו:

היא אש. התורה עצמה אש ובלולה באש:

חצובה. אותיותיה באש:

ונתונה. מהקב"ה למשה מאש שלמעלה:

מתני' והיכן היו משתחוין. שלש עשרה השתחויות דתנן לעיל:

שער העליון. הר הבית היה משופע ועולה ממזרח למערב והשער הסמוך למערב הוא שער העליון ואחריו שער הדלק הוא שער של לשכת העצים שהיתה בעזרה ודרך שם מכניסין עצי המערכה שדולקין על המזבח:

שער הבכורות. שמכניסין שם הבכורות הנשחטים בדרום:

המים מפכים. מפרש בגמ':

שער הקרבן. שם מכניסין קדשי קדשים ששחיטתן בצפון:

שער הנשים. שבו הנשים נכנסות לסמוך על קרבנן א"נ לעמוד על קרבנן:

שער השיר. דרך שם היו מכניסין כלי שיר:

שבו יצא יכניה בגלותו. שנכנס לבית המקדש להשתחוות וליטול רשות כשהלך לגולה לבבל ויצא דרך אותו השער:

שער נקנור. מפרש בפרק א"ל הממונה:

פשפשין. שערים קטנים בתוך שערים גדולים ואף הם ממנין שלשה עשר שערים ואע"ג דגם לשער בית המוקד היה לו פשפש לא חשיב ליה לפי שהיה קטן ביותר:

גמ' מתני'. אתיא כאבא יוסי בן יוחנן דאמר י"ג שערים היו במקדש אבל לרבנן דאמרי שבעה שערים היו במקדש קשיא היכן היו משתחוים דקים להו שהיו משתחוים שלשה עשר השתחויות:

ומשני כהאי דתנינן תמן. במסכת מדות:

כקרני כיילי וסיילי. מיני שבלול הם וקרניהם דקים מאוד וקרני חגבים עבים מהם וחוט של שתי עב מהם וחוט של ערב עב ממנו:

מכאן ואילך. מתגבר והולך כמפי הפך:

מן הכתף הימנית. מצד דרום:

וימד אלף באמה. המלאך הראה ליחזקאל נחל היוצא מבית קדשי קדשים תחלתו דק מאוד והולך וגדל מאוד וכל אלף אמה אורך משיצא חוץ לירושלים לא היה עמוק:מי אפסים. שהגיעו עד קרסולים:

וימד אלף. באמה שנית והעמיקו עד הברכיים מכאן ואילך וימד אלף אשר לא יוכל לעבור בו שהיו מימיו רדופים:

לבירנין גדולה. ספינה גדולה:

מלשוט. דאפילו בדרך שייטא לא יכול לעבור בו דרדיפו מיא:

באתרין. במקומינו קורין לשייט שחונא:

ופרש ידיו וכו'. מייתי ראיה דלשחות היינו לשוט:

מיין דמתמללין בעלמא. שידברו העולם בו ויראו אותו ל"א שידברו העולם בהן מחמת גדולתן:

מבית דוד ועד יושבי ירושלים. קשיא ליה אטו לשאר ישראל אינן כשרים הלכך קאמר מה שהמקור הולך מבית דוד ועד יושבי ירושלים הוא דכשר לאפר פרה ולטבול בהן נדות אבל משם ואילך פסול למי חטאת דמי תערובות הם ממי גשמים ולחטאת בעינן מים חיים:

מי קטפריסות הן. הר משופע שמדרונו מחודד מאוד והעבירו המים דרך דף הנתון במדרון ופסולים גם לנדה לטבול בהן א"נ לנדה היינו זבה:

זה ים של סמכו. דשבע ימים סובבים לא"י וד' מהם ים של סמכו ושל טבריא וים המלח וים הגדול ומפרש דגלילה הקדמונה הוא ים של סמכו:

ים הגדול. הוא הים ההולך מא"י למדינת איספנייא:

בראשונה. בדור אנוש יצא עד מדינה ששמה קלבריאה והיא במדינת צרפת ובדור הפלגה יצא עד הסלעים שבמדינת ברבריאה:

עד עכו תבוא. דריש פה כמו כה:

ניחא ימא רבא וימא דמלחא. שהוצרך המעיין לבא לשם כדי למתקן שמימיהם מלוחים וסרוחים אלא ימא דטבריא וימא דסמכו למה באו לשם:

ומשני לרבות דגתם. שע"י מים אלו יתברכו מימיהם לגדל דגים הרבה:

למינה תהיה דגתם. קרא יתירא הוא דפשיטא דלמינה תהיה אלא ללמד דמיני מינים משונים שלא היו בתוכם מקדם יגדלו בהם:

מקום הוא ששמו ולא ירפאו. וה"פ ביצאתיו וגבאיו ומקום ששמו ולא ירפאו למלח ניתנו ולא יבואו לשם המים הקדושים:

תבואה עושה. פי' תבואה גדילה לששה חדשים:

לחדשיו יבכר. האילן יוצא פירותיו לשני חדשים וכיון דמשנים עשר חדשים נעשו שני חדשים ה"ה מה שנעשה בתבואה בעה"ז בששה חדשים נעשה לעתיד בחודש א':

שהתבואה עשתה בימי יואל לט"ו יום. א"כ אילנות לשלשים יום כפל מהתבואה:

בראשון. היינו בר"ח ניסן ירדו הגשמים וכתיב ובני ציון גילו ושמחו בה' אלהיכם היינו הקרבת העומר:

ומשני בכל חדש וחדש יהא מבכר. האילן ולחדשיו היינו חדשים דעלמא:

תרפיה מציץ עליה. הפירות נראים יותר מן העלין שבאילנות:

ופריך ותרף מזונה. וכי תרף מזון הוא דקאמרת הפירות נראים יותר מן העלין. ל"א דרש תרפיה כמו טרף בטי"ת מלשון מזון וה"ק משעה שפורח עליה מיד נותן מזונו שלא כדרך הטבע שהפרח מתאחר לנוץ אחר יציאת העלים ימים רבים והראשון נ"ל:

להתיר פה שלמעלן. היינו פה אלמים:

פה שלמטן. היינו פה עקרות:

את מוצא בשעה שעלה נ"נ. לא"י כדי ליקח את יהויכין אחר שהמליכוהו במקום יהויקים אביו ויעצוהו שרי בבל לסלקו:

זרקן. כלפי מעלה ועוד לא ירדו להראות להם שאינו חפץ בעבודתם:

כיון שראו כל חורי יהודה כן. שאין רצון המקום בעבודתם ושנמס לב המלך בקרבו:

מתני' על של שיש מניחין את האברים. אחר הנתוח מסדרין אותן על השלחן עד שיעלום הכהנים ובגמרא מפרש למה לא עשאו של כסף או של זהב:

ועל של כסף. כלי שרת שמוציאין בכל בוקר שלשה ותשעים כלי שרת כדתנן בתמיד:

נותנין לחם הפנים בכניסתו. אחר שנאפה עד שיסדרוהו על השלחן:

ועל של זהב ביציאתו. והיה מונח שם עד זמן חילוק:

שמעלין בקדש ולא מורידין. דכיון שסלקוהו מעל השלחן של זהב אין מורידין אותו להניחו בשל כסף:

גמ' תני על של כסף. אותן של אולם אחד היה של כסף ואחד של זהב על של כסף היו נותנין בכניסתו דאין עניות במקום עשירות:

לית כאן של כסף. לא היה באולם של כסף אלא כדתנן במתני' דשל כסף מרתיח ומתחמם הלח' ויש לחוש שיתעפש:

ופריך לא כן תני זה אחד מן הניסים וכו'. שהיה נשמר חום הלחם עד שעת סילוקו בשבת הבא א"כ לא היה מתעפש אפי' היו מניחין אותו על שלחן של כסף:

אין מזכירין מעשה ניסים. כלומר אין סומכין על הנס ועושין הכל שלא יתעפש בדרך הטבע:

לא היה שם לחם. לסדר בשבת ובתוך ימי השבוע נזדמן להם מהו להניחם מלסדר עד שבת הבאה או דלמא אע"ג שהוא פסול דכל שלא עברה עליו שבעה ימים על השלחן פסול הוא מ"מ לקיים מצות לחם הפנים לפני תמיד אין להניחו בלא לחם א"נ לא היה שם לחם לערוך ביום השבת מהו להניח הלחם הראשון על השלחן שהרי לא יתקלקל גם בשבת הבאה מיהו פסול הוא משום לינה:

לפני תמיד. שיהו תמיד לפני ה' אע"פ שהן פסולין:

עשרה שולחנות עשה שלמה. דכתיב ויעש שולחנות עשרה וגו':

אין תימר חמשה בדרום וכו'. ומימין היינו מימין הפתח ומשמאל היינו משמאלו של פתח שהפתח היתה באמצע ההיכל בכותל מזרחי א"נ מימין היינו דרום שנקרא ימין ומדרום נקרא ימין צפון נקרא שמאל:

אלא. של משה באמצע וה' מימינו וחמשה משמאלו וכולן בצפון ההיכל:

את השלחן. לשון יחיד:

על כולם היה מסדר. פעמים בזה ופעמים בזה:

מזרח ומערב היו נתונין. השולחנות ראשו אחד למזרח ואחד למערב דהיינו אורכו לאורך הבית:

כולהון ראויין לשירות. ואיכא למימר על כולם היה מסדר:

נמצא שלחן בדרום. וה"פ שלחן ארכו ב' אמות הרי הוא עשרים אמה לעשרה שלחנות וההיכל כולו אינו אלא עשרים אם כן חמשה שלחנות בדרום:

ומנורה בצפון. ל"ג:

משוך מן הכותל בשתי אמות כלפי צפון. שיהו שני כהנים הנושאים ב' סדרים הולכין זה בצד זה ותוס' גורסין משוך ב' אמות ומחצה:

באמצע הבית. היינו באמצע ההיכל כשלא נחשב בית קדשי קדשים עמו ההיכל ארכו ארבעים ובית קדשי קדשים ארכו עשרים אמה והמזבח היה עומד בתחלת עשרים אמה של ההיכל המערביים:

משליש הבית. של צד מזרח:

ולפנים. לצד מערב והיינו כשנחשב בית קדשי קדשים עמו:

והוא מכלות הזהב. פסוק הוא בד"ה וקמפרש מהו מכלות הזהב וקאמר שהן כולו של זהב סגור שהיה לשלמה שהרי עשר מנורות עשה ולכל אחת היה צריך אלף ככר כדמסיק:

לקיים מה שנאמר. במנורת משה ככר זהב טהור וגו':

ה"ג מעשה במנורת המקדש שהיתה יתירה על מנורה שעשה משה במדבר דינר זהב והכניסוהו לכור פ' פעמים ולא חסר האש ממשקלה:

ופריך ויאות. בתמיה וכי כך הוא והלא עינינו רואות כשנותנין זהב בכור באש הוא נחסר:

ומשני עד דלא יקום וכו'. כשעדיין לא קם הזהב על ברירותיה שלא נצרף כל צרכו נחסר ממנו אבל בשכבר נצרף כל צרכו לא נחסר ממנו כלום אפי' מכניסין אותה לאש כמה פעמים:

מתני' תקלין חדתין. שבו נותנין שקלי שנה זו וכשמגיע זמן התרומה הגזבר מוציא כל שקלים שבשופר ונותנן ללשכה כדי שיתרמו מהם והשני כתוב עליו תקלין עתיקין ומי שלא הביא שקלו בשנה זו מביא בשנה שאח"כ ונותנו לשופר והגזבר נוטלם ונותנם בשירי הלשכה והג' כתוב עליו קינין והן תורין גדולים והד' גוזלי עולה והן בני יונה הקטנים וכולן עולות אבל לקיני חובה לא היה שופר כדמפרש בגמ':

עצים. המתנדב עצים למערכה נותן דמיהן לתוכו:

לבונה. המתנדב לבונה נותן דמיו לתוכו:

זהב. המתנדב זהב נותנו שם או דמי שויו והוא לכפורת כלומר לכלי שרת שהמזרקות נקראים כפורי זהב בעזרא ובד"ה לפי שהכהן מקנח בהן אצבעו בין הזאה להזאה שהשיריים שבאצבע פסולים:

ששה. שופרות הנותרות הן לנדבה ובגמרא מפרש:

האומר הרי עלי עצים. סתם:

לא יפחות משני גזירין. כאותן שמסדרין על המערכה ושיעורן מפורש בגמ':

לא יפחות מן קומץ. שזהו שיעור הלבונה הבאה עם המנחה ובגמרא מפרש מנ"ל ודוקא המתנדב סתם אבל אם רצה להביא אפי' קורט של לבונה מביא:

זהב. המתנדב זהב סתם לא יפחות מדינר זהב:

אשם הוא אשום אשם לה'. וקשיא רישא לסיפא דאשם הוא משמע בהווייתו יהא כהלכתו שהוא נאכל לכהנים ואשם לה' משמע שכולו לה' ודרש יהוידע הכהן כל שהוא מותר חטאת ואשם ילקח באותו המותר עולות נמצא ב' הכתובים קיימים אשם לה' הבשר ואשם לכהנים העורות והיכן מצינו מדרש זה ביהוידע כסף אשם וכסף חטאת לא יובא בית ה' לכהנים יהיו וא"א לומר דכסף שקדש לשם חטאת ולשם אשם יהנו בו הכהנים אלא ה"ק יעשו ממנו דבר שיהנו בו הכהנים והיינו העולות שהעורות לכהנים:

גמ' לא היה שופר של קיני. חובה כגון זב וזבה ויולדת שיתנו לתוכו מעות כשם שהיו שופרות לקן נדבה כדתנן במתני':

מפני התערובות. שמא תמות אחת מאותן שנתנו מעות בשופר וה"ל מעות חטאת שמתו בעליה מעורבין עם הכשרות והכל פסולין והולכין לים המלח:

ה"ג והתני האשה שיש עליה לידה או זיבה מביאה דמי קן וכו'. כ"ה ברמב"ם פ"ק מה' מחוסרי כפרה אבל באומרת הרי עלי קן שניהם עולות והרא"פ לא הרגיש בזה:

ונותנתו בשופר. שכתוב עליו קינין ודמי הקינין קצובין היו:

ואוכלת בקדשים. לערב:

ואינה חוששת שמא נתעצל בהן. דחזקה על ב"ד של כהנים שאין עומדים משם עד שיכלו כל מעות של אותו שופר כדי שלא יאכלו מחוסרי כפרה בקדשי':

ואין הכהן חושש וכו'. ולא פליג ר"י משמע דכ"ע מודים דלא חיישינן שמא מתה אחת מהן:

ומשני כי קאמרינן. לר"י דחייש לתערובת היינו שיוודע לן שבוודאי מת אחד מהנותנין לתוך השופר נמצא שהן מעורבות:

ופריך ואי אמרינן כו'. כלומר אמאי ונברור ד' זוזי דמי החטאת ונאמר דאלו הן דמי החטאת שמתו בעליהן והשאר יקרבו ודקאמר ד' זוזי היינו זוזי פשיטי שח' מהן הוא דינר צורי והן דמי פרידה אחת דתנן בו ביום עמדו קינין ברבעתים פי' פרידה אחת והרובע הוא חצי דינר צורי שהוא ד' זוזי מדינה א"נ אורחיה דש"ס למתני ד':

לית ליה ברירה. לא סמכינן אברירה למשרי איסורא:

בעי אם אמר הרי עלי עץ. ולא אמר עצים שלא נתכוין אלא לעץ אחד מהו שיביא א' או שנים:

מתניתא אמרה כן. שאף גיזר אחד הוה קרבן ונדרו נדר:

כהאי דתנינן תמן. ביומא פ"ב:

ושנים שני כהנים בידם שני גיזרי עצים. ביד כל א' גיזר אחד ש"מ שכל א' קרבן בפני עצמו:

ה"ג קרבן לרבות את העצים. וה"פ כתיב כי תקריב קרבן מנחה ומצינו לעצים שנקראו קרבן דכתיב והגורלות הפלנו על קרבן העצים:

באמה שוחקת. פי' באמה גדולה:

גדומה. פחותה:

כמין טורטני. קנה מאזנים ולי נראה דאעוביו קאי שלא היתה עוביו אלא כטורטני והוא כמחק גודש סאה השנוי בבבלי:

אלא אמה על אמה. ואמתא באמתא היכי יתיב וכתיב על העצים אשר על המזבח שלא יהו העצים יוצאין מן המזבח לפיכך לא היו העצים אלא אמה גדומה:

ותני כן. ותניא נמי הכי שמקום המערכה לא היה אלא אמה על אמה:

נאמר כאן. גבי לבונה דלחם הפנים אזכרה דכתיב ונתת על המערכה לבונה זכה והיתה ללחם לאזכרה:

ונאמר להלן. גבי מנחה וקמץ משם מלא קומצו מסלתה ומשמנה על כל לבונתה והקטיר הכהן את אזכרתה:

אף כאן קומץ. לכל מערכה וכי היכי דסתם מנחה מלא קומץ אף סתם נדבת לבונה מלא קומץ:

ה"ג אי מה להלן שני קומצין. וה"פ אי מה להלן בלחם הפנים ב' קומצין כדאמרינן לעיל על כל מערכה קומץ אף סתם נדבת לבונה ב' קומצין:

כלום למדו לקומץ. לבונה אלא מלחם הפנים והתם בעינן שיהא כל קומץ בפני עצמו מלא ואם חסר ממנה פסול ש"מ אע"ג דבהצטרפות יש שני קומצין כגון שהשני יתר אפ"ה פסול כדילפי' ממנחת חוטא ש"מ דכל קומץ קרבן בפני עצמו:

מילתא דרבי אילא אמרה. מדברי ר' אילא שמעינן:

ה"ג המתנדב לבונה מביאה בקומצו של כה"ג. וה"פ מדיליף לה מלחם הפנים ובפייס נעשה ולא ידעינן הי כהן דמתרמי וצריך שיהיה הרבה שיקמוץ ממנו גדול שבכהנים:

ואפי' בקומץ הבעלים. ממנחה ילפינן ויכול ליתן אותם לכל כהן שירצה שבאותו משמר:

והוא שהזכיר צורה. דאמר מטבע:

צינורא. שיעורו מזלג קטן:

כנגד ששה בתי אבות. הכהנים שתקנו להם חכמים שיהא כל משמר חלוק לששה בתי אבות כנגד ששת ימי השבוע שיעבוד כל אחד ביומו ובשבת כולן שוין שיהא שלום ביניהון שעורות של בהמות הניקחות מן השופרות היו לכהנים שמקריבין העולות וכל זמן שאין המזבח בטל לא היו לוקחין מן השופרות ואם לא היה להם אלא שופר אחד אתי לאנצויי דשמא באותו יום של בית אב הראשון או השני יביאו נדרים ונדבות הרבה ולא יטול הבית אב מן השופר כלום ובשאר ימות השבוע לא יביאו נדרים ונדבות הרבה נמצא אותן בתי אבות מקריבין מן השופר שלא יהא המזבח בטל והוו עורות שלהם ומנצו הנך קמאי בהדי הנך ואמרי יש לכם עורות ואנו אין לנו כלום ואי משום הנך עולות שהביאו יחידים במשמרות שלנו מזלינו גרם א"נ פעמים שמקריבין שלמים והעורות לבעלי' הלכך תקינו ששה שופרות שלא יטול זה משופרו של זה וכשהמעות באות נותנין אותן לששה שופרות:

כנגד פר וכו'. שהמתנדב פר ועולה מביא ונותן לשופר שכתוב עליו פר מנה כדאמרי' יביא במנה והמתנדב עגל מביא חמשה סלעים ונותן לשופר שכתוב עליו עגל וכן כולם והכהנים מקריבין מכל שופר קרבן הכתוב עליו ומתני' רבי היא דאמר קטן והביא גדול לא יצא:

קיני זבים וקיני זבות. בחד ניתנו דשם זב אחד הוא:

וחטאת ואשמות. בתרין הוו:

המנחות. היינו מותר מנחת חוטא דלציבור אזיל דאילו מותר מנחת יחיד הוסיף משלו ומביא מנחה אחרת:

ועשירית האיפה. שכה"ג מקריב בכל יום ואם הפריש לעשירית האיפה של יום וניתותרו שוב אין יכול לצרפו לשם מחר אלא תפול לנדבת ציבור וכדר"א לעיל בפ"ב דף ח' ורש"י במנחות פרק האומר עלי יש לו גירסא אחרת ע"ש:

ריבו לה שופרות הרבה. כדי שלא יתעפשו המעות:

ה"ג כתיב וככלותם וכו':

שתי נדבות עשה. דבמלכים כתיב ויקח יהוידע הכהן ארון א' ויקוב חור בדלתו ויתן אותו אצל המזבח בימין וגו' ובד"ה כתיב ויאמר המלך ויעשו ארון ויתנהו בשער בית ה' החוצה משמע דב' ארונות עשה א' בפנים וא' בחוץ ומסתמא לשני מינין נדבות עשה אותן:

מפני הטמאין. לעולם נדבה א' היתה אלא שיהוידע נתנו בפנים אבל המלך אמר שיתנהו בחוץ כדי שיוכלו גם הטמאים דהיינו טמאי מת ושרץ ליתן לתוכו שהם מותרים לבא במחנה לויה:

על שם וכו'. כלומר ע"כ לומר דשני נדבות היו דבמלכים כתיב אך לא יעשה בית ה' ספות מזמרות וכו' מן הכסף המובא בית ה' ובד"ה כתיב וככלות' וכו' את שאר הכסף ויעשוהו כלי שרת אלא ודאי דשני נדבות היו ומן הכסף המובא בית ה' והיינו הנדבה הכתובה במלכים לא נעשו כלי שרת אבל מנדבה הכתובה בד"ה והיא ניתנה חוץ לבית ה' ממנה עשו כלי שרת:

ה"ג ספות כסף וכו' מן כסף המובא בית ה':

הדרן עלך פרק שלשה עשר שופרות