מתני' יפלו לשקלים. דבתר קרוב אזלינן כדכתיב והיתה העיר הקרובה אל החלל:

מחצה על מחצה יפלו לנדבה. בגמרא מפרש טעמא:

מחצה על מחצה יפלו ללבונה. דלבונה היא עצמה קרבן ועצים מכשירי קרבן:

מחצה על מחצה יפלו לגוזלי עולה. מפרש בגמ':

גמ' ופריך לא צורכא. לא היה לו לתנא לשנות אלא מעות שנמצאו בין שקלים לקינים שהרי שופר של שקלים היה סמוך לקינים כפי סדר השנוי בפ' דלעיל ולא לנדבה שהנדבה בסוף ושקלים בראש:

ומשני כמין כובליי'. פי' בעיגול סביב היו עומדין והיו השקלים סמוך לנדבה מצד א':

ופריך לא צורכא. לא הל"ל אלא מחצה למחצה יפלו לשקלים שמביאין מהן קרבנות ציבור הקבועים משא"כ נדבה שאינן אלא לקיץ המזבח:

ומשני אית דבעי וכו'. יש שרצו לתרץ דהיינו טעמא דלא יפלו לשקלים דלפעמים יתותרו השקלים ושירי שקלים לחומת העיר ולא לקרבנות באין נמצא שהנדבה חמורה ממנה:

מחצה למחצה. שקלים שנמצאו במחצה למחצה ה"ל כשקל שמתו בעליו שנופל לנדבה כדמסיק:

עד דאנא תמן. כשהייתי בבבל שמעתי ששאל ר"י לשמואל הפריש שקלו ומת מה יעשה בו:

מותר עשירית האיפה שלו. של כה"ג מה יעשה בו:

יוליכם לים המלח. לא נהנין ולא מועלין בו:

וקשיא ויש חטאת וכו'. אמתני' פריך דתני בין קינין וכו' מחצה למחצה יפלו לגוזל עולה בשלמא קרוב לגוזלי עולה כיון דמדאורייתא אזלינן בתר קורבה הוה כאילו הן ודאי גוזלי עולה אלא מחצה על מחצה דמספיקא שדינן להו לגוזלי עולה קשיא וכי חטאת יכול להקריב עולה מספק:

ומשני תנאי ב"ד הוא על המותרות שיקרבו עולות. אע"ג דמותרות חטאת הן ה"נ תנאי בית דין הוא שיקרבו עולות:

ופריך האשה הזאת. שהביאה המעות הללו במה תתכפר כלומר שמא מקיני חובה נפלו ובמה תתכפר שהרי לא הקריבה חטאתה:

ומשני תנאי ב"ד הוא המספק את הקינין מספק את הפסולות. ואף זו מן הפסולות היא וצריך המספק קינין ליתן קינין כפי המעות הנמצאים ושוחטן חטאת על הספק דחטאת העוף באה על הספק ואינה נאכלת:

ופריך לא צורכא. וכי לא היה צריך לתנא לשנות נמי בין קטורת לעצים ובין לבונה לזהב לכפורת מה דינם:

ומשני ותניתה בסיפא. כבר תנא בסיפא זה הכלל הולכין אחר הקרוב וכו' ומרבינן הכל בזה הכלל ומיהו הנך דתני איצטריך לאשמעי' שום חידוש כדשנינן:

מתני' לעולם מעשר. אפי' כל השנה כולה לפי שעולי רגלים אינן מספיקין להוציא כל מעשר שני שלהם ברגלים ומניחין אותן לקרוביהם או לאהוביהן בטובת הנאה והן אוכלין אותן בקדושתן ועיקר אכילת מעות מעשר שלמים היו מביאין מהן הלכך לוקחין מהן בהמות ואע"ג דאיכא למימר שמא מן המוכרין נפלו ונתחללו כבר כיון דלוקחין הוי רובא שהרי כמה אנשים לוקחים מתגר א' אמרי' דלוקחין הן ולא נתחללו והרי הן מעשר:

בהר הבית חולין. ואתיא ברגל שרוב מעות שביד בני אדם אז הן של מעשר אפ"ה הוי חולין דאזלינן בתר רובא דשתא ואימור מקמי רגל נפיל:

בירושלים. שלא בשוק הבהמות:

בשעת הרגל הכל מעשר. ולא אזלינן בתר רוב שתא לפי ששוקי ירושלים עשוי להתכבד בכל יום ואי נפל מקודם כבר נמצאו אבל הר הבית לא היה עשוי להתכבד לפי שהוא גבוה והרוח מכבד ומסיר כל האבק וגם אין אדם רשאי ליכנס להר הבית באבק שברגליו לפיכך אין אבק מצוי שם:

אברים עולות. כיון שמנותח כדרך הנתוח המפורש בעולות בידוע שהן של עולות:

וחתיכות חטאות. דאין אוכלין בעזרה אלא חטאות ואשמות:

בירושלים זבחי שלמים. דרוב בשר הנאכל בירושלים הוי שלמים:

זה וזה. בין שנמצא בעזרה בין שנמצא בירושלים תעובר צורתן לפי שנפסל בהיסח הדעת אסורין באכילה ואין לזלזל בהן ולשרפן עד שיפסלו בודאי הלכך טעונין עיבור צורה והיינו שיפסלו בנותר ועבור צורה דשלמים עד יום השלישי:

נמצאו בגבולין. בערי ישראל:

איברין נבילות. שכן דרך שחותכין הנבילות לאיברים ומשליכין ברחובות שיאכלוהו הכלבים:

חתיכות מותרין. שאין דרך לחתוך לחתיכות קטנות אלא הכשרות למכרן או לתת אותן לקדירה:

שהבשר מרובה. ואין חותכין הבשר לחתיכות קטנות אלא מבשלים אותו איברים איברים:

גמ' ופריך לא צורכא. לא ה"ל לתנא למתני אלא בהר הבית קדש דודאי מתרומת הלשכה נפל שהרי אין אדם רשאי לכנוס לשם במעות צרורין בסדינן:

חזקה שאין הכהן. הגזבר אין מוציא מעות מן הלשכה אלא אם כן נתחלל הלכך כל הנמצא בהר הבית חולין:

הסיע דעת. היסח הדעת מן הקדשים אע"ג דפסולין טעונין עיבור צורה קודם שריפתו:

מתניתא אמרה כן כלומר מתני' נמי דייקי:

ויאות. בתמיה וכי שפיר קאמרת דלמא במתני' אין הטעם משום היסח הדעת דכל שהוא בעזרה לא מיקרי היסח הדעת דליכא למיחש לשום טומאה והכא היינו טעמא דפסול שמא כבר נתעברה צורתו לפיכך טעון עיבור צורה ודאי אבל כל שנפסל בהיסח הדעת בודאי אפי' עיבור צורה אין צריך:

לוקין עליה משום נבילה. דודאי נבלה היא:

חתיכות מותרות לא ממש. דמותרות לאכול ה"נ איברים נבלות נבלות ממש דלוקין עלייהו:

אם היו מחרוזות. קשורות זו בזו מותרות דודאי נפלו מיד אדם בשוגג:

נתחלפו לו. אינו יודע איזו היא:

חושש. ומספיקא אסורות כולן אבל אין לוקין עליו דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי:

ולנמצאות הולכין אחר הרוב. דכל דפריש מרובא פריש וכודאי טריפה הוא ולוקין עליו וכן אם הרוב כשירות אם פריש מותר אפילו באכילה:

הנמצא ביד עכו"ם. בשר הנמצא ביד עכו"ם כאילו נמצא ברה"ר אם רוב טבחי ישראל מותר:

הוה מסמך. היה סמיך על רבי מנא וראה עכו"ם א' חותך בשר מן הסוס ויוצא לחוץ:

א"ל הא דאר"י הנמצא ביד עכו"ם כנמצא ברה"ר. ומותר אמאי ניחוש דלמא מן בהמתו חתך ואפי' מקולין וטבחי ישראל נינהו יש לאוסרו:

א"ל. הכי אר"י רבי והוא שראו העכו"ם יוצא מן המקולין של ישראל אז סמכינן להתירו:

חד בר נש וכו'. אדם אחד בציפורי הלך ליקח בשר מן הטבח ולא נתן לו:

א"ל. לחד עכו"ם שיקח לו והביא לו:

א"ל. האי בר נש לטבח לא לקחתי בע"כ ממך שהעכו"ם הביא לי:

אמר. הטבח ולאו בשר נבילה מכרתי להעכו"ם:

מעשה זה בא לפני רבי. ושאל לו אם נאמן הטבח לאסרו:

ואמר. רבי לאו כל כמיניה לאסור מקולין דציפורי וכיון שלא הכריזו טריפה בו ביום הבשר מותר:

רב ירד לבבל. ראה אותן שהן מקילין באיסור בשר להניחו ביד עכו"ם והחמיר עלייהו ואסר כל בשר שנתעלם מן העין וכדמסיק:

חד בר נש. אדם אחד הלך לרחוץ בשר בנהר ונפל מידו והלך לו חזר ורצה ללקחו מתוך הנהר א"ל רב אסור לך בשר זה שאני אומר הראשון שטפו נהר והביא בשר אחר של נבילה במקומו:

חד בר נש. אדם אחד הוה מהלך בשוק טעון בשר בא עוף ששמו דיה וחטפו ממנו והשליכו במקום אחר ורצה האדם ההוא לחזור ללקחו א"ל רב אסור לך הא שאני אומר בשר נבילה היתה נושאת וזרקתו והאי שלקחו ממנו אכלה:

גינאי. נהר ששמו גינאי שטף נודות של יין של ישראל ומצאוהו אח"כ:

יחכמון וכו'. יראו שופכי יין אם מכירין שזו היא קשריהן שקושרין הנודות יחד ויש להן סימן בקשרים מותרים:

נוקניקה. מין קנקן נמצא בבה"כ של עיר ששמה בולי והיה מלא יין:

אמר יחכמון וכו'. יראו רושמי החביות בסיקרי אם יכירו שהוא מרושם שלהם ה"ל סימן ומותר:

באסרטא דגופתא. ברחוב של עיר ששמה גופתא:

משונת הים. מקום שהים מגיע לשם בשעה שהוא סוער:

משום שחיטת העכו"ם. דאזלינן בתר רוב מהלכי דרכים ובדרך ההוא היו הרוב ישראל:

ואשתכח דבית ר'. ונתברר אח"כ שהיה הגדי משל בית ר' וכדין התירוהו:

עיגול דגובנא. עיגול של גבינה מצאו בפונדק של לוי והיו שם רוב ישראל:

ומשום רוב מהלכי דרכים. ולא אסרו משום גבינות העכו"ם:

ואשתכח מן דר' אלעזר בר' יוסי. ומצאו שהיה הגבינה של ראבר"י וכדין התירוהו (והר"א פולדא לא דק):

א"ר מנא. לפני ר' יוסי ואנו רואין שחכמים מכריזין אפילו מוצאין בפלטיא הגדולה ושאר מקומות כיוצא בהן:

א"ל אתה. אם היית מוצא דבר לא היית נוטלו לעצמך ורבי יונה אביך לא אמר כן אלא אמר הלואי שאמצא מציאה לפני' מן פיוסריס והוא מקום שרבים מצויין שם ולא אכריזנה:

אפילו כן. סתמא דש"ס קאמר אפ"ה פעם אחת מצא ר' יונה לפנים מן פיוסרוס והחמיר על עצמו והכריזו:

מתני' זכרים עולות. שאנו תולין שיצאו מירושלים ורוב זכרים שבירושלים הן עולות ורוב נקבות זבחי שלמים:

הראוי לפסחים. זכר בן שנה מן הכבשים או מן העזים פסחים והמוצאו מותר להקריבו לפסחו:

קודם לרגל שלשים יום. משעה שמתחילין לדרוש בהל' פסח ואדם מפריש את פסחו:

ממשכנין את מוצאיה. המוצא עולות או שלמים היו ממשכנין אותו עד שיביא נסכיה משלו שלשה עשרוני' לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש:

מניחין אותה ובורחין. כדי שלא להתחייב בנסכיה:

שבעה דברים. קחשיב להו ואזיל:

עכו"ם ששלח עולתו. דדרשינן איש איש שעכו"ם נודרים נדרים ונדבות כישראל:

שתהא מנחתו עשירית האיפה. שכהן גדול מקריב בכל יום מחציתה בבוקר ומחציתה בערב:

קריבה משל ציבור. בגמ' מפרש טעמייהו דר"ש ור' יהודה:

ושלימה היתה קריבה. כשהיא באה משל ציבור לר"ש או משל יורשים לר"י עשרון שלם היתה קריבה ולא חצי עשרון ובגמרא מפרש מנ"ל:

שיהיו הכהנים נאותים בהן. דוקא לאכילת קרבנות אבל לאכילת חולין אפילו אותן הנאכלין בעזרה כדי שיאכלו הקרבנות על השובע אין ניאותין בהן:

שלא יהיו מועלין באפרה. בגמ' מפרש לה:

ועל הקינין הפסולות. המחוייבין קינין מביאין מעות ונותנין לשופר וב"ד לוקחין המעות וקונין בהן קינין והבעלים הולכים להם וסומכין על הב"ד שיקריבו קיניהן ואם פרחו הקינים או נמצאו פסולים תנאי ב"ד הוא שיקחו אחרים מתרומת הלשכה ומקנים אותן לבעלי' ויוצאים בהן ידי חובתן:

המספק את הקינים. אותן שפסקו עם הגזברים למכור להם כל הקינין הצריכין הוא חייב להחליף כל שימצא בו פסול:

גמ' לבא בדמיהן שנו. כלומר איהי ודאי לא קרבה וה"ק אם בא אדם זה המוצאה לעשות לה תקנה ובא לקבל על עצמו חוב כל דמים שהוא בספק ולהוציאה לחולין ולהקדיש את דמיה אם זכר הוא נתחייב אף בדמי עולה דחיישינן שמא עולות הן:

אומרים לאדם וכו'. דכל בהמות הקדש הראויה למזבח אסור לחללן דכתיב אם בהמה טמאה ופדה בערכך ואמר מר בבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר אבל תמימים לא וזה שבא לימלך ולחוב בדמיה וכי נאמר לו עמוד וחטא לחללה מזיד בשביל שתזכה לתקן הקרבתה של בהמה זו:

אם רוב זכרים עולות. וה"פ דמתני' אם רוב בהמות שנמצאו זכרים כולן עולות ואם רובן נקבות אף זכרים שבהן שלמים:

ופריך ואין השלמים באין מן הזכרים. נמי וא"כ אף זכרים ניחוש שמא שלמים הן:

ומשני כיצד הוא עושה מוציאן לחולן. ע"מ שחזרו להיות עולות ואין זה חטא דהא עכ"פ מקריבה ע"ג המזבח ויותר נ"ל דאף זה מן הקושיא אף לר"י קשיא כיצד הוא עושה וכו' אלא שמוציאן לחולין א"כ אף לר' הושעיא ל"ק ומשני דתנאי ב"ד הוא וכו' ול"ק לר"י:

כמה דאת אמר תמן. בריש פרקין:

תנאי ב"ד הוא על האובדות שיקריבו עולות. הלכך לא חיישינן דלמא שלמים הן:

אין זה מזיד. בתמיה וכי אין זה כמחלל מזיד שלמים על עולות:

מכיון שתנאי ב"ד הוא. עקרו לשם שלמים מיניה וכאלו לא נתקדש מעולם לשם שלמים ואין זה מחלל במזיד:

עד דאנא תמן. כשהייתי בבבל שמעתי ששאל ר"י לשמואל הפריש שקלו ומת מה יעשה בו:

מותר עשירית האיפה של כה"ג. כגון שהפריש מעות לעשירית האיפה של היום וניתותר שאינו ראוי למחר מה יעשה בו:

יוליכם לים המלח. לא נהנין ולא מועלין בו:

חוצה אותה ואח"כ מקדשה. אבל הכלי שמודדין בו העשרון לא היה קודש:

מקדשה. כל העשרון בעשרון:

ה"ג מקריב מחצה ומחצה אבד. כ"ה במנחות פרק התכלת ואיירי כגון שנטמא מחצה של בין הערביים שמביא עשרון שלם וחוציהו ומקריב מחצה ומחצה אבד שמעינן דאינה קדושה לחצאין אלא כולו בבת אחת וכיון דלא צריך למחצה השני שכבר נתקדש הרי הוא אבד וקשיא לר"י:

שכן אפי' מעות. שניתותר מעשירית האיפה סובר ר"י שילכו לים המלח דה"ל מותר עשירית האיפה וכדאמר ר"י בסמוך וכ"ש הסולת שניתותר:

ה"ג מתניתא פליגא על ר"י נמצאו וכו':

נמצאו ב' חציין וכו'. קאי אכה"ג שהקריב מחצה שחרית ומינו אחר תחתיו מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב ומחצה אבד נמצאו ב' חצאין אובדין וב' חצאים קריבין:

תעובר צורתו. ויפסול בלינה וקשיא לר"י למה ליה עיבור צורה ולמה יוצא לבית השריפה הא לא נתקדש מעולם ואי משום מותר עשירית האיפה יוליכם לים המלח אבל שריפה לא צריך:

פתר לה. למתני' כר"י דאמר עשרון מקדש וכיון שצריך ליתנו לתוך העשרון כדי לחצותו דלכ"ע למצוה צריך להביא עשרון שלם מביתו כדי לחצותו א"כ כבר נתקדש ויוצא לבית השריפה:

כשהכהן מתקרב תחלה לעבודה. והיינו יום חינוכו צריך להביא עשירית האיפה משלו שנאמר זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו עשירית האיפה וגו' ובניו היינו כהנים הדיוטים:

ועובד בידו. הוא עצמו מקריבם:

בו ביום נתקרב בתחלה לעבודה. כהן שלא עבד כל ימיו ונתמנה להיות כהן גדול:

מביא שתים. שתי מנחות מעשירי' האיפה:

אחת לחינוכו. ככהן הדיוט:

ואחת לחובת היום. שהוא חביתי כ"ג שמקריב בכל יום:

תופיני. כתיב מרבכת תביאנה תפיני וקדריש בשעת הבאה אז תאפנה אבל לא בלילה שלפניו:

ואין בשחרית תופיני. היינו קודם עלות השחר לא יאפו אותן:

ופריך והא תנינן. בתמיד פ"ק:

העמידו עושי חביתין. בשחרית קודם עלות השחר לעשותו חביתין. ושמעינן שבלילה היתה נאפית:

ומשני לעשות חמין. לרככם העמידוהו אז אבל לאפות לא היו אופין עד עלות השחר (ודברי ה"ר אליהו פולדא בסוגיא זו אינן מחוורים):

מטגנה. במחבת ואח"כ אופה אותה בתנור:

תיאפנה נא. בשעת אפייתה בתנור תהא נא כמו אל תאכלו ממנה נא כלומר תהא מבושלת קצת ולא כל צרכה והיינו טגון דבהא מודו כ"ע דתרווייהו בעינן דכתיב על מחבת בשמן וכתב תופיני:

תיאפנה רכה. אפיות הרבה אופה ומטגנה ואופה:

תיאפנה נוי. בשעת אפייתה בתנור תהא נאה ואם מטגנה תחלה הרי היא שחורה מן השמן ומן המחבת:

אתיין אילין פלגוותא וכו'. כלומר פלוגתא דאמוראי אתיין כפלוגתא דהנך תנאי וכדמסיק:

לא סוף דבר שמת. לאו דוקא שמת כה"ג מביא השני עשרון שלם מביתו אלא אפי' נטמא הכה"ג נמי הדין כן:

ואפי' נדחה ממום. בעיי' היא אם נדחה הכה"ג מחמת מום אם קרב מחציתו או משל שני ופשיט מהא דתני ריב"פ מברדליה דאפי' נדחה ממום מביא השני עשרון שלם מביתו:

ת"ל והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה. דמשל יורשים קריבה עד שיעמוד אחר:

יכול יקריבו. היורשים לחצאין כמו שהיה אביהן עושה:

אותה כולה. וה"ק כשהאחד מבניו יקריב לאחר שמת אביו יעשה אותה כולה ולא חציה:

ממי שהבריות שלו. ממי שהעולם שלו וקס"ד דהיינו מתרומת הלשכה שכבר הקדישו הציבור לשמים:

כליל להקטרה. שלא יעשו ממנה שיריים לאכילה. ל"א שיקטירו שלימה ולא לחצאין כל זמן שהיא קריבה משל ציבור דקריבה שלימה לא פליגי בה ר"י ור"ש:

תמן הוא אומר משל יורשין. במתני' קאמר דתנאי ב"ד הוא שיבא משל ציבור משמע מדאורייתא באה משל יורשין:

והכא. בברייתא דריש מקרא דמשל ציבור:

ולא יאות הוא מקשי. בתמיה דודאי שפיר קא מקשי א"נ בניחותא דלאו שפיר מקשה דידע ר"ח בר בא דשני תקנות הוו:

הייתי אומר. שיגבו מכל ישראל לצורך עשירית האיפה ותנאי ב"ד הוא שתבא מתרומת הלשכה אבל לעולם מן התורה משל ציבור:

בעי. הא דתני במתני' ושלימה היתה קריבה מי אמרינן שלימה שחרית ושלימה בין הערבים:

ה"ג ושלימה בין הערבים או שלימה שחרי' ובטילה בין הערבי'. וכ"ה בהתכלת:

כד תהא פשיטא ליה. כלומר את"ל דשלימה שחרית ושלימה בין הערבים:

ג' לוגין מה הן. דלעשירית האיפה היה הכה"ג מביא ג' לוגין וקמיבעיא ליה כשמת כה"ג והיתה המנחה כפולה בסולת אם היתה כפולה גם בשמן או לא:

אוף הדא צריכה ליה. גם זה מבעיא ליה:

ב' קמצין מה הן. דסבירא ליה לחזקיה כאבא יוסי בן דוסתאי שסובר בהתכלת דבכל יום היה כהן גדול מביא ב' קומצין לבונה ומקריב אחד מהן בשחרית ואחד בין הערבים ואמר רבי יוחנן התם דהלכתא כאבא יוסי וקמיבעיא ליה כשהוא מביאה שלימה בשחרית ושלימה בין הערבים אם מביא כל פעם ב' קומצין או דלמא בקומץ אחד סגי:

כלום למדו לקומץ. כלומר דלבונה בעי קומץ למדו ממנחת חוטא כדתניא בפרק דלעיל:

מה להלן ב' קמצין. לכל עשרון קומץ לבונה דס"ל כי היכי דבעינן שיעור שמן לכל עשרון אפי' נעשו הרבה עשרונות בכלי אחד כדתנן בפרק שתי מדות הכי נמי בעינן קומץ לבונה לכל עשרון הוא הדין כאן דכופל הסולת כופל נמי הקומצין:

ומשני מה תמן צריכה ליה. כי היכא דמיבעי' ליה גבי תביתי כהן גדול אם כופל הקומצין הכי נמי מיבעיא ליה במביא מנחות הרבה בכלי אחד אם צריך קומץ לבונה לכל אחד או סגי ליה בקומץ אחד יהיו המנחות ששים או אחד ובגי' הירושלמי שבבבלי לא גרסי' כאן מה תמן צריכא ליה:

כלום למדו שלשה לוגין. דחביתין בעינן ג' לוגין אלא מתמיד שנאמר גבי חביתין מנחת תמיד הרי היא לו כמנחת תמיד מה להלן שלשה לוגין לעשרון אף כאן ג' לוגין לעשרון:

ומשני מה תמן צריכה ליה. כי היכא דקמיבעיא ליה בחביתין ה"נ מבעיא ליה בתמיד כגון שלא הקריב מנחה בבקר שמביאה אפילו בערב דכתיב ומנחתם ונסכיהם בלילה או למחר אם צריך ג' לוגין לכל אחת או דסגי להו בג' לוגין א"נ ומה תמן וכו' מדברי רבי חזקיה הוא דקאמר לרבי יוסה שהשיב על דבריו דקאמר דלא קמיבעיא ליה לר' יוחנן אקומץ דדומיא דמנחת חוטא הוא וקאר"ח א"כ מאי קמיבעיא ליה לר"י מג' לוגין נילף מתמיד אלא ודאי מאי דגלי גלי מאי דלא גלי לא גלי א"כ ה"ה לענין קומצין והראשון נ"ל עיקר:

בדין היה שימעלו. באפר פרה אלא שתנאי ב"ד הוא שאין מועלין באפרה:

ופריך והא תני חטאת. היא דכתיב בפרה ללמדך שמועלין בה כשאר חטאות עד שלא היתה להן שעת היתר לכהנים:

ה"ג היא בה מועלין ואין מועלין באפרה:

משתקשקין בה. באפרה היו מתרפאין ונותנים אותה ע"ג מכותיהן דאפר מרפא מכה:

כיון שנגדרו. ופרשו מספק הזאות אם נטמאו בספק טומאת המת לא היו מזין עליו שלא ימעלו בה:

האשה הזאת במה היא מתכפרת. ל"ג ליה הכא ואגב גררא דר"פ מייתי ליה לכאן:

ואת האובדות. שנאבד המעות בין שקלים לנדבה וכדאמרי' לעיל בר"פ דאל"כ האשה הזאת במה מתכפרת:

הדרן עלך פ' מעות שנמצאו