שתים. כתיבי בקרא או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב אוכל להיטיב לא אוכל להרע שמענה את עצמו וה"ה לכל דבר שהוא הן ולאו להבא דלהרע או להיטיב להבא משמע:

שהן ארבע. יש לרבות עוד שתים אחרים דלא כתיבי והן הן ולאו דלשעבר כמו אכלתי ולא אכלתי לא אכלתי ואכל:

ידיעות הטומאה. או נפש כי תגע בכל דבר טמא האמור בויקרא אצל טומאת מקדש וקדשיו:

שתים. כתיבי בקרא דכתיב ונעלם ממנו והוא טמא משמע שנעלמה ממנו טומאה וע"י אותו העלם אכל בשר קדש הרי אחת או נכנס למקדש הרי שתים:

שהן ארבע. יש לרבות עוד שנים חיובים אחרים העלם קדש והעלם מקדש וזכור הוא את הטומאה:

יציאות השבת. הוצאה מרשות היחיד לרה"ר ילפינן מקרא מדכתיב ויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו' לא תפיקו מרה"י לרה"ר:

שתים. אחד לעומד בפנים ונטל החפץ ממקומו והוציאו לחוץ ואחד לעומד בחוץ והושיט ידו לפנים ונטל החפץ והוציאו:

שהן ארבע. יש להוסיף עוד שתים היינו הכנסה אע"ג דלא כתיבי אמרינן כשם שהקפידה התורה מרשות לרשות בהוצאה כך הקפידה על ההכנסה אחת לעומד בפנים והוציא ידו לחוץ ונטל החפץ והכניס ואחת לעומד בחוץ ונטל החפץ ממקומו והושיטו לפנים והניחו:

מראות נגעים שתים שהן ארבעה. שנים כתיבי בקרא שאת ובהרת שהם ארבעה תולדה דשאת ותולדה דבהרת דלא כתיבי בקרא:

גמרא ה"ג מהו שתים שהן ד' שתים לחיוב ושתים לפטור או ד' לחיוב וד' לפטור כ"ה הגירסא ריש שבת. וה"פ במתני' דשבת תנן יציאות השבת שתים שהן ד' בפנים ושתים שהן ד' בחוץ ומבעיא ליה פירושא דמתני' ב' לחיוב לבע"ה העומד בפנים דהיינו הוצאה והכנסה שהוא לבדו עשה עקירה והנחה וחייב על שגגתו חטאת ועל זדונו בלא התראה כרת ובהתראה סקילה שהן ארבע עוד שתיים שאסרו חכמים שלא עשה אלא מקצת מלאכה או ה"ק שתים כתובים בקרא והן שתי הוצאות אחד לבע"ה ואחד לעני שהן ד' הכנסות דאתיין מדרשא א' לבע"ה וא' לעני וכולן בפנים על ד' אלו חייב בקרבן ושתי הוצאות שהן ד' שתי הכנסות שאין בהן קרבן בפנים אלא עונשין בחוץ דעברי אאיסור דרבנן:

ה"נ נישמעינה מן הדא שבועות שתים שהן ארבע א"ר בא תמן כולהון לחיוב ברם הכא חיוב ופטור אתינן מיתני הדא אמרה ד' לחיוב וד' לפטור א"ר יוסי מתני' אמרה כן שבועות שתים שהן ד' לחיוב ודכוותה יציאות השבת שתים שהן ד' לחיוב והתני דלתות כו' וכ"ה בשבת וה"פ נשמעינה מן הדא תא שמע ממת י' דהכא דתנן שבועות שתים שהן ד' יציאות השבת שתים שהן ד' ותו לא וקשיא למה לא תני גם הכא יציאות השבת שתים שהן ד' בפנים ושתים שהן ד' בחוץ כדתנן בשבת:

א"ר בא. כלומר וא"ר בא דלא קשיא התם בשבועות דלאו עיקר שבת הוא ולא נקט אלא איידי דשתים שהן ד' לא קחשיב אלא חיובין אבל הכא דעיקר שבת הוא תני חיובי ופטורי ור' בא אמר מילתיה בשבת לכך קרי שבועות תמן ושבת הכא:

הדא אמרה. זאת אומרת כלומר מדברי ר' בא שמעינן דארבע לחיוב וד' לפטור קאמר דאי ס"ד שתים לחיוב ושתים לפטור קאמר א"כ אף בשבועות תני פטורין הדרא קושיא לדוכתא ליתני התם נמי ב' שהן ד' בפנים ושתים שהן ד' בחוץ:

אר"י מתני' אמרה כן. ממתני' גופא איכא למידק דנקט חיובי ולא פטורי דשביעות שתים שהן ד' ודאי כולהו לחיובא ה"נ יציאות השבת כולהו לחיובא:

והתני דלתות כו'. לר"י פריך ממתני' גופא ליכא למידק דהא בברייתא תני אמתני' דשבועות כל הנהו שתים שהן ארבע וקחשיב נמי דלתות ההיכל שתים שהן ד' שאין בהן לא חיוב ולא פטור על כרחך לומר דלא חש למיתני דוקא דומיא דשבועות א"כ י"ל אף יציאות השבת תני חיובי ופטורי והא דלא קחשיב דלתות ההיכל במתני' דשבועות דדוקא לר' יהודה דאמר פ"ד דמידות ב' דלתות היו בהיכל וכל אחת היתה משתי לוחות ומחוברות בחליות ונכפפות ונכפלות זו על זו ה"ל שתים שהן ד' אבל לרבנן ד' דלתות היו אין כאן שתים שהן ד' ומתניתין דשבועות אתיא כרבנן:

ופריך ניתני. בשבת שנים עשר פטורים ב' עקירות לעני בלא הנחות וב' הנחות בלא עקירות וכן לבעה"ב כגון פשט העני ידו מליאה לפנים ונטל בע"ה ממנה הרי עקירה לעני והנחה לבע"ה או שנתן לתוכה והוציא הר' עקירה לבע"ה והנחה לעני וכן פשט בע"ה כו' ועוד ד' פטורים דמתני' גבי חיובא העני חייב ובע"ה פטור וכן בע"ה חייב והעני פטור הרי י"ב פטורים:

ומשני לא אתינן כו'. לא אתי תנא דמתני' לאשמועינן אלא פטור שכנגד החיוב בבבא דרישא תנן פשט השני את ידו לפנים כו' העני חייב קחשיב בבבא דסיפא פשט העני את ידו לפנים פטור דידיה וכן לבע"ה ולא קחשיב אלא אותו שפושט את ידו ומכניס או מוציא דבבבא דרישא חייב חטאת והכא פטור לפי שלא עשה כל המלאכה שחיסר ממנה או עקירה או הנחה אבל שאר פטורי שלא פשטו ידם חוץ מרשותם לא קחשיב:

אמר רחב"א מהו כו'. בא לתרוצי הא דפריך י"ב פטורים הן דלא קחשיב אלא פטור ומותר והן הנך פטורי דתנן ברישא העני חייב ובע"ה פטור ומותר וכן בע"ה חייב והעני פטור אבל פטורי דבבא דסיפא שהן פטור אבל אסור לא קחשיב:

עני ועשיר אחד הן. דמה לי עני ומה לי עשיר ומנו אותן חכמים שנים משום דהוצאה מלאכה גרועה:

הוצאה והכנסה שנים. דהוצאה אב והכנסה תולדה וכללם בלשון אחד דתני יציאות השבת וקאי נמי על ההכנסה:

ואין הכנסה בכלל. בתמיה הא לא משכחת יציאות ד' לחיוב בלא הכנסה אלא ודאי מנו חכמים הוצאות והכנסות לאחד:

המוציא מרשות לרשות. דתנן במתני' פ' כלל גדול:

אין המכניס בכלל. בתמיה מי לא עסקינן דמעיילי מרה"ר לרה"י וקרי לי' הוצאה:

הכניס כו'. בהעלם אחד חייב אע"ג דלא הוי אלא חצי שיעור בכל אחד ש"מ הוצאה והכנסה אחת הן ומצטרפין:

ה"ג ר"ש בר נחמן בשם ר' יונתן שמע לה מן הדא ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא וקשיא ויכלא העם מלעשות הל"ל אלא ש"מ אל יעשו עוד מלאכה היינו מלאכת ההבאה שלא יוציאו מרשות בתיהם לרה"ר וכן הגזברים לא יקבלו מידן ויכניסו מרה"ר ללשכה שהיא רה"י נמצא מהך קרא מוכח דהוצאה והכנסה איקרו מלאכה:

שמע לה מן הדא. מהאי קרא דהוצאה והכנסה הויין מלאכה:

לא תוציאו משא. לעיל מיניה כתיב השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלים ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת וכל מלאכה לא תעשו שמע מינה הוצאה והכנסה קרויים מלאכה:

ר' מנא אמר לה. להך שמעתתא תנינן תרתין כללן כו' סתם ולא אמרה משמיה דר' יוחנן אבל ר' אבין אמרה משמיה דר"י:

תנינן. פעמים ב' כללים בבבא אחת ולא דמיין זה לזה:

ה"ג שבועות שתים שהן ד' מביא ד' קרבנות ידיעות הטומאה שתים שהן ד' מביא ב' קרבנות. וה"פ כגון הכא דתנן שבועות שתים שהן ד' שמביא קרבן על כל הארבע והדר תני ידיעות הטומאה שתים שהן ד' דליכא למימר ד' לקרבן דלר"ע על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש ומתני' ר"ע דמחייב בין לשעבר בין לעתיד אבל לר"י אינו חייב על העתיד על כרחך לומר שתים שהן ד' דנקיט גבי ידיעות הטומאה מהן לחיוב מהן לפטור איירי ופליג אדר' יוסי דאמר לעיל בעינן שיהו כולן לחיובא א"נ ה"ג שבועות שתים שהן ד' מביא ב' קרבנות מראות נגעים שתים שהן ד' מביא ארבע קרבנות וה"פ מתני' כר"י ול"ק שבועות דר"י אינו חייב על העתיד דשתים שהן ד' דקתני בשבועות לא הוי כולהו לחיובא אלא מהן לחיוב ומהן לפטור:

פתר לה. מפרש לה פירוש וטעם אחר אמאי קאי ואמר דלא דמיין דרישא שבועות שתים שהן ד' לא אתיא אלא כר"ע דלר"י אינו חייב אלא על העתיד לבוא ונגיעת הטומאה שתים שהן ד' לא אתיא אלא כר"י דלר"ע אינו חייב על העלם מקדש ל"א ר"א בר אבין מפרש מתני' פירוש אחר תנן כולהו לחיובא אלא שבועות ר"ע וידיעות ר"י:

ה"ג שבועות שתים שהן ד' ר"ע אומר ידיעות הטומאה שתים שהן ד' ר"י:

ר' חגיי. הקשה לפני ר' יוסי ולמה מוקי ידיעות כר"י דוקא הא גם כר"ע מצי אתיא וקאמר שתים לחיוב ידע תחלה שהוא מקדש ונעלם וידע וכן בקדש ושתים לפטור העלם טומאה ומתני' דתנן שתים שהן ד' מהן לחיוב מהן לפטור:

א"ל ר' יוסי העלם טומאה ומקדש מאן אית ליה ר"י ומתני' פ"ב קמפרש העלם טומאה והעלם מקדש ואיך אנן בעינן לאוקמי ידיעות כר"ע:

ואינו חייב אלא אחת. אפי' לר' ישמעאל:

היך עבידא. היכי דמי:

נטמא וידע. שנטמא דה"ל ידיעה בתחלה אח"כ נעלמה ממנו הטומאה ונכנס למקדש ויצא ונזכר שהוא טמא ושכח שזהו המקדש ובהעלמה זו נכנס למקדש ובשעת כניסה נודע לו שהוא טמא ונזכר שנכנס למקדש בטומאה שני פעמים אינו חייב אלא אחת אע"ג דאין ההעלמות שוות כיון דאינו חייב קרבן אא"כ נכנס בטומאה למקדש ה"ל כאלו אכל חלב וחלב בהעלם אחת שאינו חייב אלא אחת ולא אמרי' בכה"ג ידיעות מתחלקות:

היך. כלומר היכי דמי שיהיו יותר העלמות העלם טומאה או מקדש:

עד שהוא בהעלם טומאה נעלמה הימנו מקדש. וה"ל העלם זה וזה דתנן בפ"ב דחייב קרבן נמצא שיש כאן ג' פעמים העלמות וידיעות:

ה"ג ואמר טומאה זו אין חייבין עליה קרבן ונכנס למקדש ויצא כו'. וה"פ ויש עוד העלם חדש שיודע שזה מקדש ושנטמא אלא שסובר שאין חייבין על טומאה זו קרבן על כולן אינו חייב אלא אחת ולא דמיא העלמה בתרא להעלם טומאה ממש דהתם לא ידע דקעביד שום איסור אבל הכא יודע דקעביד איסורא אלא שטועה בקרבן וכיון דעיקר שגגה שגגת קרבן הוא למונבז ה"ל כאוכל חלב וחלב:

מפני מה כו'. כדמפרש בעי' ואזיל יאמרו מקרוס כו':

ואם לאו מה יאמרו. מחזיר היה שיפרש מה הוא שואל:

יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא. אחרי שאין לנו חלוק במראת לבן למעלה מקרום ביצה אלא ד' מראית הללו יאמרו כל מראה לובן שהוא מקרום ביצה ולמעלה טמא דקיי"ל לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה ולמה הזכירו שמותן:

ה"ג א"ל יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא א"ל לומר שמצטרפין זה עם זה ומנין כו'. וה"פ הש"ס מפסיק באמצע הברייתא ופריך מנין שמצטרפין ומשני לה אח"כ מייתי סיומא דברייתא א"ל ויאמרו כו':

מנו אותן חכמים שנים. והן שאת ובהרת:

מה שנים. הכתובים בקרא מצטרפין דגבי אהדדי כתיבו אף השניים דאתיין מריבוים מצטרפין:

אם בשאינו מינו מצטרף. דשני אבות שני מינים הם ומצטרפים כ"ש אב ותולדה דידיה שהן מין אחד שמצטרפין:

והיו אין כתיב כאן. דכתיב אדם כי יהיה בעיר בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת ה"ל למיכתב והיו דהא קאי על רבים ולמה כתיב והיה לשון יחיד ללמד שכל אלו מצטרפים והרי הן כאחד:

שאינן מצטרפין. פי' שאינן מצטרפין:

לנגעי צרעת. והיה בעור בשרו לנגעי צרעת ה"ל למכתב וכתיב לנגע צרעת ללמד שהן מצטרפים לכן נקט לשון יחיד:

שאין מצטרפין. כמו שהן מצטרפין:

א"ל. ר' יהושע לר"ע אביו יאמרו כו' ס"ד דר' יהושע הא דאמר אביו שמצטרפים היינו שכל הארבע מראות מצטרפים זה עם זה לכך אמר יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפים ולא צריך לחילוקן:

א"ל ר"ע ללמד שאינן זה למעלה מזה. שאינן מצטרפין מפני שזו למעלה מזו אלא בהרת מצטרף עם סיד מפני שהיא תולדתה ומינה אע"פ שנמוכה ממנה שתי מעלות וכן שאת עם קרום ביצה אבל שאת עם סיד אינה מצטרפת אע"פ שאינה נמוכה ממנה אלא מעלה אחת מפני שאינה מינה:

ופריך הש"ס ויהא זה למעלה מזה. מנ"ל דקפיד קרא בצירופן אסדר מעלתן:

ומשני אם אומר את כן. דזה למעלה מזה צ"ל הכהה וגם הכהה מן הכהה טמא דאל"כ קרום ביצה אמאי טמא דהא איהו נמוך למטה מנגע שאת הכתוב בקרא שתי מעלות:

והתורה אמרה והנה כהה הנגע ולא פשה טהור ואם פשה אפי' כהה טמא אבל כהה מן הכהה אפי פשה טהור ואת אמרת אפילו כהה מן הכהה ה"ל נגע וטמא אלא ודאי כיון דבמינו כהה הוא ולא כהה מן הכהה א"כ ה"ה לענין צירוף ולא בעינן שיהא זה למעלה מזה וליכא למימר שיהא קרום ביצה טהור דהא מרבינן לקמן מקרא טפלה לבהרת וטפלה לשאת:

ותייא. ואתיא הא דאמרינן שאין ההצטרפות בזה למעלה מזה כי האי דאר"ח שתולדת בהרת היא נמוכה משאת אבל בהרת ושאת מצטרפין:

דמר. דאמר ר"ח בהרת ושאת דמיין לשני מלכים שזה גדול מזה ותולדותיהן סיד וקרום ביצה דמיין לב' דוכסות ודוכס של מלך הגדול גדול מדוכס של מלך הקטן אבל אינו גדול ממלך הקטן כך סיד גדול הוא מקרום ביצה אבל לא משאת ש"מ שאין צירופ' בזה למעלה מזה דהא ודאי כל דוכס שייך למלכו ואין כבודו של מלך הקטן לילך עם דוכס של מלך השני אבל שני המלכים יחד הולכין וכן בהרת ושאת מצטרפים:

שגריריהן. שלוחן קסבר שמואל אין המראות קרובין כל כך כמו מלך ודוכס:

מלך. ושר חילו ומלך וריש גלותא שמלך הראשון גדול משר חילו ודרכו לילך עמו אע"פ שהוא קטן ממנו הרבה ומלך השני קטן ממלך הראשון ודרכו לילך עם ריש גלותא אבל אינו הולך עם שר חיל של מלך הראשון אע"פ שהוא גדול מריש גלותא:

מתניתא אמרה. מברייתא זו דמייתי מוכח שאין זה למעלה מזה שבאת להוכיח דבהרת יש לה תולדה ומצטרפת עמה דמה שאת שכהה שלה הוא קרום ביצה והכהה ממנה טהור לגמרי ואפ"ה יש לה תולדה ומצטרפת השאת עם קרום ביצה כדכתיב לשאת ולספחת שיהא טפילה לשאת בהרת שכהה שלה שאת וקרום ביצה כהה מן הכהה ושניהם טמאים לא כ"ש שיש לה תולדה ומצטרפת עמה ש"מ שאינן זה למעלה מזה דהא סיד נמוכה מבהרת שתי מעלות וכן קרום משאת:

א"ל. ר' יוסי אין מכאן שום ראיה ראה מה לשון הוא אומר יש לה מראה שני ולא קאמר שלישי ש"מ דלא קאי אהצטרפות התולדה כלל שהיא שלישי להאב אלא ה"ק ומה השאת הקל יש לה מראה שנייה כלומר תולדה בהרת לא כ"ש אבל לענין הצטרפות אינה מצטרפת אלא עם השאת שהיא מראה השניה אבל עם השלישי לא וכמ"ד זה למעלה מזה מצטרפין:

ה"ג שני יש לה שלישי לא ומה חמית כו':

ומה חמית מימר. ולא תיקשי מאי פשיטא ליה לתנא דשאת יש לה שני ובבהרת מספקא לי':

ומשני שאת זו שאת וכתי' ספחת ש"מ דמרבינן לה תולדה שהיא מינה וזו היא כקרום ביצה:

שאת זו שאת כו'. סתמא דש"ס מפ' למ"ד שאינן זה למעלה מזה מנ"ל שיש תולדה לשאת ובהרת וקאמר דדייק ליה מקרא דכתיב לשאת ולבהרת הרי שתי אבות וכתיב ספחת הרי תולדה לבהרת וכתיב ומראה עמוק לרבות תולדה דשאת דהעומק וגובה א' הם בסוג כדמסיק וכ"ה בת"כ מראה עמוק לרבות לו מראה רביעי:

כמראה הצל גבוה ממראה החמה. כך השאת שפלה מבהרת שכל מראה הלבן ביותר עמוקה ממראה שאינה לבנה כל כך:

ה"ג עמוקה כמראה החמה שהיא עמוקה מן הצל. וה"פ צריך שיהיה הנגע לבן כל כך שיהיה הנגע עמוק מעור הבשר כמראה החמה שהיא עמוקה מן הצל אבל אם אינו לבן כל כך טהור הוא:

ספחני. אספני:

שאת ובהרת אחת. ומצטרפים זה עם זה:

ספחת שנייה לזה ולזה. מן ספחת מרבינן טפלה לשניה ומינה ששני התולדות מצטרפים זה עם זה ועם האבות דהא שניהם ספחת להאבות שניהם:

מתניתא אמרה כן. ברייתא דמייתי מוכחת כן דרבנן פליגי וסברי דמצרפים כולן יחד דתני אם מקצת הנגע כבהרת ומקצתה וכשאת נעשית שאת כמספחת ומצטרפים דהא אין המספחת עזה כשאת ואפ"ה מצטרפים שאת לא כ"ש ש"מ דסובר תנא דברייתא דכולן מצטרפין וכרבנן:

מתני' כל שיש בה ידיעה בתחילה. אידיעות הטומאה קאי ואיידי דזוטרא מילייהו מפרש להו ברישא והדר מפרש שבועות דנפישי מילייהו ויציאות ומראות כל חדא וחדא מיפרשא במסכת דידיה להכי לא פרשינהו כאן ולא תננהו הכא אלא משום דדמו להדדי בשתים שהן ארבע:

ידיעה בתחלה. שידע שנטמא:

וידיעה בסוף. משאכל את הקדש בהעלם או נכנס למקדש בהעלם ויצא נודע לו שבטומאה אכל או בטומאה נכנס:

והעלם בנתיים. כשאכל את הקדש נעלמה ממנו טומאה או קדש או נכנס למקדש ונעלמה ממנו טומאה או מקדש:

ה"ז בקרבן. המפורש באותה הפרשה דהיינו קרבן עולה ויורד כלומר לעשיר ועני עשיר מביא חטאת בהמה ועני חטאת העוף ודל שבדלים עשירית האיפה והיא מנחת חוטא האמורה בכל מקום:

שעיר הנעשה בפנים. ג' שעירים נעשים לציבור ביה"כ אחד מתן דמו לפנים וחבירו משתלח לעזאזל כמ"ש בפ' אחרי מות ואחד קרב במזבח החיצון למוסף והוא כתוב בפ' פנחס עם שאר כל מוספי המועדות וזה שמתן דמו לפנים תולה עם יה"כ על יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף:

תולה. להגן עליו מן היסורים שאע"פ שאינו יודע שחטא ראוי לקבל עונש:

עד שיתוודע לו. שאכל קדש בטומאה ויביא קרבן עולה ויורד:

גמ' ת"ל ונעלם ונעלם ב' פעמים. תרי ונעלם כתיבי גבי טומאת קרבן עולה ויורד ונעלם והוא טמא ונעלם ממנו והוא ידע קמא דוקא למיגמר מיניה על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש ואידך קרא יתירא הוא לדרשא הטל והוא ידע בין תרי ונעלם ודרוש לאחר שהיתה ידיעה נעלם ש"מ דבעי ידיעה בתחלה וידיעה בסוף לא צריכא קרא דאי לא ידע שחטא אמאי מייתי קרבן:

עד כדון. הניחא לר"ע דדריש לשונות כפולים שבתורה אייתר ליה ונעלם להך דרשא אלא לר"י דאמר דברה תורה כלשון בני אדם ולא אייתר ליה מידי מנ"ל לידיעה בתחלה ובסוף:

ומשני ר' ישמעאל כר'. ס"ל דפליג אר"ע ואמר אינו צריך הרי הוא אומר ונעלם מכלל דידע שלמד בבית רבו שהנוגע בטומאה טמא והוא ידע שנגע אבל לא התבונן שניטמא בטומאה כשנוגע בה:

הא ר"י כר'. הא כמו גופא וכן הוא בכמה מקומות בירושלמי וה"פ גופא ר"י כר' מיבעי' לי מי צריכין נמי לומר רבי כר"י סובר דאמר לקמן סוף פ"ב ונעלם ונעלם שני פעמים לחייב על העלם טומאה ומקדש דאי לא ס"ל כר"י קשיא לר' תרי ונעלם ל"ל או איכא לאוקמי ר' כר"ע:

ופשיט ואפי' כו'. לעולם כר"ע ס"ל דפליג לקמן אר' ישמעאל ואמר על העלם טומאה חייב ואינו חייב על העלם מקדש ודקשיא לך תרי ונעלם ל"ל איצטרך חד ידיעה והעלם הטומאה בשעה שנכנס למקדש וחד ידיעה והעלם הטומאה בשעה שאכל קדש:

ואית. ואיכא מאן דבעי למשמע דבעינן ידיעה בסוף מדכתיב באשם והוא ידע ואשם וקשיא הא כבר כתיב ברישא והוא טמא ואשם ש"מ דלאו בידיעה בתחלה איירי ואם אינו ענין לידיעה בתחלה על כרחך אידיעה בסוף קאי:

ר' בון. פריך דבעי ידיעה בסוף לא צריך קרא דאם לא נודע לו בסוף שחטא איך מביא קרבן אלא כך צריכין למדרש מקרא והוא ידע ואשם אם אינו ענין לידיעה בסוף תנהו ענין לידיעה בתחלה ומוקי ונעלם לדרשא אחרינא:

התיבון. הקשו בני הישיבה לר' בון לשיטתך נאמר דכל החטא' בעי ידיעה בתחלה דכתיב בחטאת או הודע אליו חטאתו ולידיעה בסוף לא צריך קרא תנהו ענין לידיעה בתחלה:

ה"ג מעתה אם אינו ענין לידיעה בסוף תנהו ענין לידיעה בתחלה:

ומשני פתר לה. תפרש קרא או הודע כו' לידיעה בסוף ודקאמרת פשיטא הא קמ"ל אפי' נודע לו אחר יה"כ מביא קרבן דתנן בפ' בתרא דכריתות חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יה"כ מביאין אחר יה"כ חייבי חטאות ואשמות תלויין פטורין דשעיר המשתלח כבר כיפר עליהן וסד"א שיהא שעיר המשתלח מכפר על כל העבירות ואפי' ודאין פטורין ת"ל או הודע אליו חטאתו:

ומניין שאין פרשת קרבן עולה ויורד שחייבתו התורה קרבן על הטמא לא קאי אטומאת מגע אלא אם כן אוכל באותה טומאה קדש או נכנס למקדש:

ה"ג הזהיר וענש על זדון טומאה כו'. וה"פ ופשיט הואיל והזהיר עונש על זדון טומאה וחייבין נמי קרבן על שגגת טומאה מה מצינו כשהזהיר עונש על זדון טומאה כרת בטומאת מקדש וקדשיו הזהיר וענש שנאמרי ולא יטמאו את מקדשי הרי זה אזהרת מקדש בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר הרי אזהרת קודש כי את מקדש ה' טמא ונכרת הרי עונש מקדש והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וגו' הרי עונש קודש:

ה"ג ראב"י אומר מתוך שנאמר לא אכלתי באוני ממנו ולא ביערתי ממנו בטמא יכול ישראל שאכלו את המעשר אוננים או בטומאה יהו מביאין קרבן ת"ל מאלה כ"ה בת"כ. וה"פ השתא דאמרת הואיל והזהיר במקום אחר מביא קרבן א"כ נאמר אף האוכל מעשר שני באנינות או בטומאה שהוזהר עליו יביא קרבן על שגגתו ת"ל והיה כי יאשם לאחת מאלה קרא יתירא הוא דהא כבר כתיב והוא ידע ואשם לאחת מאלה אלא ללמד אף שאמרה מי שנעלם ממנו טומאה ואכל דבר האסור לו בטומאתו מביא קרבן לא על כל דברים אסורים נאמר אלא על מקצת מהם וזה דקאמר יש מאלה חייב עליהם קרבן והיינו האוכל קודש בטומאה אבל לא האוכל מעשר בטומאה:

שאינו. נענש בעונו בזדון לא כרת ולא מיתה ולא נוקי מיעוטא דקרא באוכל תרומה בטומאה דכיון שחייב על זדונו מיתה שנאמר ומתו בו וגו' אף הוא מביא על שגגתו קרבן ת"ל מאלה לא מוקמי' קרא אלא במסתבר טפי דהיינו האוכל קדש שהוא החמור שהוא בכרת ודרש הכי לאחת מאלה הוא דמביא קרבן ולא לכולם:

או מה להלן בתרומה. קרא דכל קדש לא תגע מוקמי' ליה בקדש ובתרומה ה"נ נימא דקאי אתרווייהו א"נ כיון דגם בתרומה כתיב אזהרה אטומאה נאמר דאשגגה דידיה חייב בקרבן עולה ויורד ולת"ק פריך דאלו לראב"י כבר אימעיט תרומה מדכתיב לאחת מאלה:

ומשני ולא מע"ז למדתה. חטאת על מה היא באה ומה ע"ז בכרת אף חטאת אינה באה אלא על כרת דוקא אבל תרומה שאינה אלא במיתה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו אין קרבן באה עליה:

ומע"ז למדתה. כיון דילפת מע"ז א"כ אף ידיעה בתחלה איכא למילף מחטאת דכתיב או הודע וגו' ול"ל והוא ידע [שחייב] בקרבן עולה ויורד:

אמר לו. ר' מנא ליכא למילף מע"ז ידיעה בתחלה דבע"ז מייתי קרבן קבוע שוה לעני ולעשיר משא"כ בקרבן עולה ויורד ולא ילפי מהדדי הלכך איצטרך קרא בקרבן עולה ויורד אף לידיעה בסוף:

ופריך ומה חמית מימר. א"כ מה ראית לומר דקרא בטומאת מקדש וקדשיו איירי נימא קרא בטומאת תרומה איירי:

ומשני נאמר כאן כו'. כלומר לאו מע"ז נלמד אלא מג"ש בהמה טמאה יליף דאיירי בטומאת מקדש וקדשיו וכדמסיק:

נאמר כאן. בקרבן עולה ויורד נפש כי תגע כו' או בנבלת בהמה טמאה:

ונאמר להלן. באוכל קדשים בטומאת הגוף בצו את אהרן נפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה ואכל מבשר זבח השלמים:

ת"ל באוכל קדשים בטומאת הגוף והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה וכתיב בטומאת המקדש בפרשת פרה אדומה טמא יהיה עוד טומאתו בו מה טומאת קדש בעולה ויורד אף טומאת המקדש בעולה ויורד:

מה חמית מימר. מה ראית לומר וטומאתו עליו קאי אטמא שאכל בשר קדש הטהור וטומאתו עליו היינו על גוף האדם:

או נאמר עליו קאי אבשר דכתיב ברישא וטהור שאכל בשר טמא הוא דחייב כרת אבל טמא שאכל את הטהור אינו בכרת:

ת"ל וטומאתו עליו. ונאמר להלן בטומאת המקדש עוד טומאתו בו מה להלן בטומאת הגוף הכתוב מדבר אף טומאתו האמורה כאן בטומאת הגוף הכתוב מדבר ולא בטומאת הבשר:

ואכל. כלומר מקרא שאחריו דכתיב ואכל בלשון זכר מלמדינו דוטומאתו עליו נמי בטומאת הגוף מדבר דכתיב ונפש כי תגע בכל טמא ואכל מבשר זבח השלמים ונכרתה הנפש ההיא הרי שהתחיל הגוף בלשון נקבה נפש כי תגע ולא כתיב כי יגע וסיים בלשון נקבה דכתיב הנפש ההיא ואמר ואכל שהוא לשון זכר באמצע והאי ואכל קאי ודאי אגוף אף אתה אל תתמה על וטומאתו עליו דפתח וסיים בלשון נקבה ולשון זכר באמצע ואפ"ה קאי אגוף ומסתברא הכי שהרי בטומאת הגוף היה עוסק והולך וכבר פסק מלדבר בטומאת בשר דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הרי טומאת בשר והבשר כל טהור יאכל בשר פסק מטומאת בשר והתחיל בטומאת הגוף וסמוך ליה והנפש אשר תאכל וגו' ומשום דהזכיר הכתוב את האוכלו בלשון נקבה וכתיב וטומאתו עליו בלשון זכר היינו סבורים שבטומאת בשר מדבר עכשיו מקרא השני יוכיח שאף הוא בלשון הזה מדבר ואי קשיא שני כריתות בטומאת הגוף ל"ל תריץ כבר אצטריכא לה בבבלי בפרקין שלש כריתות הכתובים בטומאת הגוף שנים כאן וא' בפ' אמור:

נאמרו קדשים לשם רבים. שלמים לשון רבים הם וטומאה בלשון יחיד דכתיב וטומאתו עליו ולא כתיב וטומאתם עליהם:

לא דיבר. וטומאתו עליו משמע שעדיין היה עליו ויכול הוא ליטהר ממנה הכתוב מדבר וזהו הגוף שהטומאה פורחת ממנו ע"י טבילה:

יצא בשר. ואי ס"ד בבשר טמא איירי קרא אין טומאה פורשת ממנו לעולם ומאי עליו דקאמר קרא:

א"כ מה הועיל לו יה"כ. אמתני' דתנן שעיר הפנימי ויה"כ תולה עד שיתוודע לו ויביא עולה ויורד פריך כיון שצריך להביא לבסוף קרבנו א"כ מה הועילה כפרה זו:

באשם תלוי. אע"ג שאם יוודע לו חייב להביא חטאתו מהני לה האשם תלוי מיהת שאם מת קודם הבאת אשם תלוי עונו בו ואם מת אחר הבאת אשם תלוי אע"פ שלא נתוודע לו כבר כיפור אף יה"כ כן מת קודם יה"כ עונו בה לאחר יה"כ כבר נתכפר אע"פ שלא נודע לו קודם מיתה:

וכפר על הקדש. בשעיר הנעשה בפנים כתיב באחרי מות:

טומאת ע"א. שעבר במזיד ולא אתרו ביה שאינו נהרג או בשוגג ולא אתיידע ליה סד"א שעיר זה יתלה לו להגן מן היסורים עד שיוודע לו וכן בגילוי עריות ובשפיכות דמים:

מחוקות התועבות. וגומר ולא תטמאו בכל אלה:

מטומאות ולא כל טומאות. והואיל ולא פירש לך הכתוב על איזו מהם מכפר לא מסרו אלא לחכמים לפרש על איזו מדבר צא ולמד בבנין אב:

מה מצינו שחלק כו'. כלומר איזהו טומאה שחלק בה הכתוב לסקל עליה דומיא דשעיר הפנימי דקולא היא דיחיד מתכפר בקרבן שלא חסר בו ממון משלו הוי אומר זה טומאת מקדש וקדשיו שהקיל בו בעולה ויורד:

אף כאן. שחילק להיות בכפרה ואין שאר טומאה עמה דע שבטומאת מקדש וקדשיו הכתוב מדבר:

ממקומו הוא מוכרע. אין אתה צריך להכריעו ממקום אחר כי בו עצמו הכריע הכתוב שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו:

וכפר על הקדש. דקאי על המקדש ואפקוה בלשון קדש למשמע מיניה גם טומאת קדש:

ה"ג יכול על כל טומאת מקדש כו'. וה"פ יכול על כל טומאה שבמקדש וקדש בין שיש בה ידיעה בין שאין בה ידיעה שעיר הפנימי מכפר:

ת"ל ומפשעיהם. לכל חטאתם חטאים דומיא דפשעים מה פשעים שאינן בני קרבן שפשעים אלו המרדים כלומר מזידים אף חטאים שאינן בני קרבן יצא שיש בה ידיעה בתחלה וידועה בסוף והעלם בינתים שהיא בת קרבן:

מתני' אין בה ידיעה בתחלה. שלא ידע בטומאה זו מימיו זה לא בא לכלל קרבן עוד לעולם שאין קרבן בא אלא על יש בה ידיעה בתחלה:

שעיר הנעשה בחוץ. הקרב במזבח החיצון במוספין של יה"כ:

ויה"כ. עצמו מכפר עם השעיר שנא' כי יום כיפורים הוא:

שנא'. בשעיר הנעשה בחוץ ושעיר חטאת אחד מלבד חטאת הכיפורים וחטאת הכיפורים הוא השעיר הנעשה בפנים היקישן הכתוב ללמדך על מה שזה מכפר זה מכפר מה פנימי אינו בא אלא על דבר שיש בו ידיעה בתחלה כדילפי' מדכתיב לכל חטאתם בעינן שיהא דבר הבא לכלל חטאת כשיהיה לו ידיעה בסוף ואם אין לו ידיעה בתחלה אינו בר קרבן אף שעיר הנעשה בחוץ אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה ומאי ניהו ידיעה בסוף ולא בתחלה דלא אתיא לכלל קרבן ומכפר זה כפרה גמורה בלא תליה:

גמ' מה כו'. ופריך מה ראית לומר פנימי תולה איש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף והחיצון מכפר אאין בה ויש בה נימא איפכא הפנימי מככר אאין בה ויש בה והחיצון תולה איש בה ואין בה או נאמר שניהם חולים זה איש בה ואין בה וזה על אין בה ויש בה או שניהם מכפרים זה איש בה ואין בה וזה אאין בה ויש בה:

מאי כדון. מה אתה משיביני מעתה:

מילה חמית. דבר ראה ריש לקיש במשנתינו והשיב מינה לר' יוחנן והשיב לו ר' יוחנן מחלוקי כפרות הוא הדבר ואין אני יודע מה אמר לי ואפשר כוונת ר"ל להא דקשיא לן שמא שניהם מכפרים או תולים:

א"ל ר' זירא. דלמא על דבר זה קאי דראה ד"ל דהתנא קאמר שהשעירים מכפרים אטומאת מקדש וקדשיו ויליף ליה מדמצינו שתלה הכתוב בטומאת מקדש וקדשיו שהן בעולה ויורד כדאמרינן לעיל בסמוך וקשיא מנ"ל דטומאת מקדש בעולה ויורד בשלמא קדש יליף מגז"ש מבהמה בהמה אלא מקדש מנ"ל וצ"ל דילפי' מקדש מן קדש דכתיב בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא וקשיא לר"י דמוקי בכל קדש לתרומה (כדמפורש בבבלי מכות פ"ג) מנ"ל דמקדש בעולה ויורד ושני ליה ר"י וטומאתו עליו קאי אטומאת מקדש דהיינו טומאת הגוף והשתא ילפי' טומאתו טומאתו מקדש בגז"ש ודקשיא לך מאי חזית דסמכת אגז"ש ניליף תרומה מן קדש בהיקישא דכל קדש היינו משום דעדיפא לן למילף מקדש מן קדש שאינן חלוקין בכפרה ששניהן בכרת משא"כ תרומה חלוקה בכפרה שקדש בכרת ותרומה במיתה א"נ במקדש איכא היק' וגז"ש:

או זה וזה יכפרו מאי כדון. מעתה הדרינן לקמייתא מנ"ל שהפנימי תולה איש בה ואין בה והחיצון מכפר אאין בה ויש בה אימא איפכא או זה וזה יכפרו או זה וזה תולה:

ומשני והתודה כו'. בשעיר המשתלח כתיב והתודה עליו את כל עונות ב"י ואת כל פשעיהם לכל חטאתם והם זדונות ומרדים ושגגות על כל אלו תולה אבל אינו מכפר ולא כתיב ביה כפרה ה"ה גם שעיר הפנימי אינו מכפר אלא תולה וכשהוא אומר על כל עם הקהל יכפר ש"מ שיש קרבן שהיא מכפר ואיזהו הוי אומר זהו שעיר החיצון:

אר"א בשם ר"ל. בא לתרוצי דלא תקשי לך נימא יכפר קאי על שני השעירים הפנימי והחיצון וקאמר מדכתיב בשעיר המשתלח וכשבא וגו' ולא כתיב אלא עונותם שהן הזדונות ולא כתיב גם חטאתם שהן השגגות ללמד שאין השעיר בא במקם קרבן כמו שאין לזדונות קרבן ואם אינו ענין לשעיר המשתלח תנהו ענין לפנימי:

ופריך ולמה באו לכאן. אם אין שעיר המשתלח מכפר על עברות שחייבין עליהן חטאת למה באו לכאן שמתודה עליהן:

לתלויה. שיהא עוונם תלוי ויגין עליו מן היסורין:

ופריך ויתלה. מאי דוחקא לומר שיתלה נאמר שמכפר כפרה גמורה על שגגות שאין בהן קרבן כגון אוכלי שקצים ורמשים שהרי גם הן במשמע קרא דאת כל חטאתם:

חטאתם חטאתם. יליף בג"ש מה חטאתם שנא' בפנימי איירי בעבירה שיש בה קרבן חטאת דהא בטומאה מקדש וקדשיו איירי קרא אף חטאת שנאמר כאן בשעיר המשתלח איירי בחטאת שיש בהן קרבן:

יצאו זדונות. לכך תפש הזדונות והניח השגגות לומר דחטאת דומיא דזדונות שאינו בא לפטור מחיוב קרבן שהה עליו:

שייר שעיר הנעשה בפנים על מה הוא בא על חטאת טומאת מקדש וקדשיו תולה אבל אינו מכפר דיליף חטאת משעיר המשתלח:

מה שיירתה. מה נשאר לנו שיכפר הוי אומר על המזיד דומיא דחיצון שמכפר על עברות שאין בהן קרבן כגון אין בה ויש בה:

מתני' שעירי הרגלים ושעירי ר"ח מכפרים. בגמ' יליף מנ"ל דמכפרים על אין בה ואין בה:

שעירי רגלים מכפרין. על אין בה ואין בה דמקדש וטמא שאכל את הטהור אבל לא שעירי ר"ח:

על טהור שאכל את הטמא. אדם טהור שאכל קדש אע"פ שאין בה חייב כרת ניתנה כפרה זו עליו. כל השעירים כפרתן שוה כל שעירי מוספין בין שעיר הנעשה בחוץ דיה"כ בין של רגלים בין של ר"ח כפרתן שוה שהם מכפרים על אין בה ויש בה ועל אין בה ואין בה ועל טהור שאכל את הטמא ונפקא מינה לטומאה שאירע בין זה לזה אבל שעיר הפנימי דיה"כ לא נחלקו עליו שהוא תולה על יש בה ואין בה כדאמרינן:

היה ר"ש אומר. האי דהדר נקט לה משום דבעי למימר א"ל מהו שיקרבו זה בזה:

מהו שיקרבו כו'. אם אבד שעיר שהופרש ליה"כ ונתכפרו באחר ונמצא זה ברגל או בר"ח מהו שיקרב לשם שעיר של יום:

א"ל הואיל ואין כפרתן שוה. ר"מ הוא דא"ל לר"ש בשלמא אי אמרי' כולן כפרתן שוה יקרב שהרי כולן כפרה אחת מכפרי' זה הושרש לכפר על אין בה ויש בה איך יקרב ברגל לכפר על אין בה ואין בה או בר"ח לכפר על טהור שאכל את הטמא:

לכפר על טומאת מקדש וקדשיו. וכיון דשוין בהא אע"פ שכפרתן חלוקות יכולין ליקרב:

גמ' טעמא דר"י. דאמר כל השעירים מכפרים על אין בה ואין בה חוץ משל יה"כ:

חטאת לה'. בשל ר"ח כתיב:

ושעיר. בכולהו ה"מ למכתב שעיר וכתיב ושעיר וי"ו מוסיף על ענין הראשון להקיש שעירי הרגלים לר"ח דכתיב בתחלת המועדות לומר על מה שזה מכפר אלו מכפרים:

ה"ג מה חמית מימר בטהור שאכל את הטמא או נימא בטמא שאכל את הטהור ר"ז ור"א בשם ר"ה ריב"א בשם ר"י כו'. וה"פ מ"ט דר"ש דקאמר ר"ח מכפר אטהור שאכל את הטמא אמאי לא מוקי ליה בטמא שאכל את הטהור כשאר כל המוספין ואמר ר"ז כו' לפי שנאמר בשעיר החטאת אשר דרש משה והנה שורף ואותה נתן לכם וגו' והיינו של ר"ח ג' שעירים קרבו ביום שהוקם המשכן והוא יום ח' של מילואים שעיר של ר"ח דכתיב באחד לחדש הוקם המשכן ושעיר נחשון שהקריב לחנוכת המזבח ובכל הנשיאים אמר שעיר עזים אחד לחטאת ובשמיני כתיב ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת והשנים אכלו ושל ר"ת נשרף כדמסיק:

מה נן קיימין. באיזה שעיר איירי:

אם בשעיר נחשון. איך קאמר לשאת עון העדה הא לא בא אלא לכפר על שבטו שבט יהודה ולא על כל העדה כולה:

ה"ג אם בשעיר המילואים. כלומר בשעיר שנקרב ביום השמיני הא אין כיוצא בו לדורות ומה השיב אהרן למשה אם שמעת בקדשי שעה שנאכלו באנינות מי שמעת בקדשי דורות הא גם זה שנשרף היה קדשי שעה אלא כי אנן קיימין בשעיר ר"ח שהוא קדשי דורות עליהם דרש משה ושפיר השיב אהרן:

מאי כדון. ואיך מוכח מכאן דמכפר על טמא שאכל את הטהור:

נאמר כאן. בשעיר ר"ח ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה:

ונאמר להלן. בציץ:

עון הקריבים. דברים האסורים להקריב ולא על בני אדם האסורים להקריב שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף אלא על הדם או על החלב או בשר של עולה שקרב בטומאה ומרצה הציץ על הקרבן שמכשירו לרצות שאין הבעלים צריכים להביא קרבן אחר אף כאן טומאת בשר שעיר ר"ח יכפר על האוכל בשר קדש טמא והוא טהור:

ה"ג לפום כן חמית מימר בטהור שאכל טמא ולא בטמא שאכל את הטהור. וה"פ לפיכך השתא דאית לן ג"ש מציץ אית לן למוקמי לה בטהור שאכל את הטמא שעיר ר"ח מכפר ולא בטמא שאכל את הטהור:

ר"י חלק שיטת ר"מ. דר"מ השווה מדותיו דאמר כל השעירים כפרתן שוה ור"י חולק עליו בדבר אחד ואמר שהחיצון חלק משעירי הרגלים ור"ח אבל בשאר דברים שוין ור"ש חולק אר"י עוד בדבר אחד דר"י משווה רגלים ור"ח ור"ש חלק בר"ח ואמר שמכפר על טהור שאכל את הטמא אבל בפנימי אין חילוק בין ר"מ לר"י:

ה"ג א"ר יוחנן מודה ר"מ בשעיר כו' ובבבלי (דף י')הגירסא אר"י ומודה ר"מ בשעיר הנעשה בפנים שהוא אינו מכפר כפרתן והם אינן מכפרים כפרתו:

ה"ג ואתיא כר' יונה בשם ר"ז ועשהו חטאת קבעו לתלייה שיזדווג לו חברו כ"ה ביומא. וה"פ כתיב והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת וקשיא לכתוב לה' חטאת ועשהו ל"ל דהא כתיב בתריה ושחט את השעיר אלא ה"ק אע"פ שנדחה קצת מקביעותו שמת בן זוגו בשיגריל שנית הראשון חוזר לקביעותו ויעשנו חטאת ה"נ דרשי' אע"פ שהקריב השעיר הפנימי החטא בתלייתו עומד ויעשה חטאת כשיתוודע לו בבירור ואי מכפר נמי על אחריני דהיינו אין בה ויש בה ואין בה ואין בה אין כאן תלייה אלא לגמרי מכפר:

ה"ג ומודה ר"ש בשעיר שאם לא קרב ברגל יקרב בר"ח ואם לא קרב בר"ח יקרב בי"ה ואם לא קרב ביה"כ יקרב ברגל ואם לא קרב ברגל זה יקרב ברגל אחר שמתחילה כו'. וכ"ה בבבלי (דף י"ב):

ופריך ולא כבר כיפר. על החטאים שהיו עד הרגל הראשון בשעיר אחר ואיך השעיר שהופרש מאז על החטאים שעברו יקרב על החטאים שנעשו משם ואילך:

יה"כ. לא גרסינן:

מכיון דכתיב. בחג המצות בחג השבועות ובחג הסוכות בפרשת חג הסוכות יתירא דהא מינייהו קסליק אלא להקישן שהן כמו שכולם מכפרין כפרה אחת וקריבין זה בזה:

אין צריך להזכיר של ר"ח. לומר בתפלה את יום ר"ח הזה ואת יום הזכרון הזה דמה שאומר את יום הזכרון הזה עולה לתרווייהו בר"ה כתיב זכרון תרועה ובר"ח כתיב גבי חצוצרות והיו לכם לזכרון:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

ביו"ט של ר"ה. שחל להיות בשבת:

מתפלל שמנה. אחת של שבת ואחת של ר"ה וג' ראשונות וג' אחרונות:

שבע. כולל של שבת בקדושת היום:

בש"א עשר. ג' ראשונות וג' אחרונות ושל שבת בפני עצמה הרי שבע וקדושת היום וכולל עמה מלכיות הרי ח' וזכרונות ושופרות הרי עשר:

ובה"א תשע. דכולל שבת וי"ט בברכה אחת וחותם מקדש השבת וישראל ויום הזכרון:

ויאמר אחת עשרה. אם איתא דצריך להזכיר של ר"ח ב"ש דבעי ברכה לכל חד בפני עצמו הל"ל אחת עשרה אלא ודאי לר"ה ור"ח א"צ שתי הזכרות דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן:

מה פליגין. כי פליגי ב"ש וב"ה:

בדבר שטעון ברכה בפני עצמו. כגון שבת ור"ה דלכל אחד כשהוא לחוד קבעו לו ברכה בפני עצמו סברי ב"ש כי איתנהו נמי בהדי הדדי צריכין ברכה לכל אחד:

ברם הכא. אבל כאן בר"ת שגם אי מיקלע בחול אין לו ברכה בפני עצמו אלא אומר יעלה ויבא בעבודה הלכך כי מיקלע בשבת אין לו ברכה בפני עצמו ולא משום דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן:

ופריך ויזכיר בעבודה. כי מדמינין ליה לחול יש לו להזכיר מיהת בעבודה כדמדכרינן בחול ולא משני מידי ל"א ה"ג שגם בחול אינו אלא כוללן ומזכיר בעבודה וה"פ בחול אין לו ברכה בפני עצמה אלא כולל הלכך גם בר"ה כולל ואינו טובע ברכה לעצמו:

ר' יוסי. פריך הלא שני שעירים שמקריבין בר"ה אחת מהן מחמת ר"ח הוא בא ואת אמרת שאין צריך להזכיר ר"ח כלל:

ה"ג ולא יאות ר' יוסי מקשי. לאו שפיר פריך ר' יוסי שהשני שעירים שניהן באין מחמת ר"ה כדמוכח מברייתא:

על מה שני מכפר. כלומר ול"ל תרווייהו ומשני על טומאה שאירעא בין זה לזה:

ודא ר"ש היא. בתמיה הא ודאי הך ברייתא דר"ש היא כמפורש בתוספתא ור"ש חולק כפרות דאיהו הוא. דאמר של רגלים מכפרין על אין בה ואין בה ושל ר"ח על טהור שאכל את הטמא א"כ מאי קשיא ליה על מה שני מכפר הא חלוקין הן אלא ודאי זה וזה מחמת ר"ה באין ולא בשביל ר"ח:

ה"ג אלא זה וזה מחמת ר"ה ל"א ר' יוסי פריך שני השעירים בשביל ר"ח באין א"כ איך נאמר שלא להזכיר ר"ח ואמר ר"י בר' בון ולאו פריך ר"י שפיר בתמיה ודאי שפיר פריך דמברייתא מוכח ששניהן באין על ר"ח וכדמסיק לפירושי זה אין צורך להגיה:

לית יכול. אי אפשר לומר כן ששניהן הן באין מחמת ר"ה (או ר"ח) דהא בסוף קרבנות דר"ה כתיב מלבד עולת החדש ומנחתה ש"מ שגם שעיר ר"ח היה קרב כר"ה:

ועוד מהא דתניא. בתוספתא בפרקין ומביאה לקמן רש"א ל"ב שעירים היו מקריבים בכל שנה וקחשיב י"ב שעירים לי"ב חדשים ואחד בר"ה ש"מ שגם בר"ה היו מקריבים שעיר של ר"ח:

חד. אחד מבני אביי עבר לפני התיבה והתפלל בצבור בר"ה ולא הזכיר של ר"ח ושבחוהו והיינו כר' יעקב בר אחא דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן:

ר"ה. פריך אברייתא דלעיל דתני שני שעירי ר"ה מכפרים על טומאה שאירעה בין זה לזה הגע עצמך אמור לנפשך אם שחטו שני השעירים כאחד שאין כאן טומאה בין זה לזה נאמר שאחד מהם פסיל שהוא קרבן שאין בו צורך ולא מצינו בשום מקום שצריך להפסיק בין זה לזה:

אלו ישראל כשרין. אפי' נאמר דכל אחד כפרה בפני עצמו הוא נמי קשה אם ישראל כשרים ולא חטאו באיסור טומאה נאמר שאין מביאין חטאת מוסף א"ו כיון שקבען הוזורה אע"פ שאין צריכין עכשיו מביאין ה"נ כן היא:

דברי חכמים משנין. כלומר ר"מ דקאמר כל השעירים כפרתן שוה לדידיה ודאי משנין קרבן שהיה רוצה להקריב במוסף אחר ולר"ש דמחלק כפרתן מסברא אין משנין ממוסף זה למוסף אחר וכיון שכן מאי מספקא להו ששאלו מהו שיקרבו זה בזה:

ומשני כשיטתו השיבוהו. ר"מ לשיטת ר"ש שאל מהו שיקרבו כלומר לדידי ודאי משנין אלא לדידך דאמרת שחלוקין בכפרתן מהו שיקרבו זה בזה א"נ ה"פ ר' יוחנן גמרא גמירא ליה תמידין שלא הוצרכו לציבור נפדין לדברי חכמים דקסברי לב ב"ד מתנה עליהן ור"ש לית ליה לב ב"ד מתנה עליהן ולכך אינן נפדין ופריך הש"ס חכמים דסברי משנין קרבנות מקדושה זו לקדושה אחרת מאי מבעיא להו מהו שיקרבו זה בזה פשיטא שיקרבו וניחא ליה לשיטת ר"ש שאלו ופי' זה נראה עיקר:

א"ר יוסי. אע"ג דאר"ש שאין נפדין מודה שמקיצין בהן את המזבח ואין צריכין רעיה שאין קריית השם קובען לקרבנות ציבור אלא דוקא בקביעות גמור הן נקבעין כגון שנשחטו לשם זבח אחד אין משנין אותו לזבח אחר אבל כל שלא נשחטו משנין:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

לשם אותו הזבח. שנשחט לשמו ה"ל כאלו הוקדש משעה הראשונה לכך:

מתני' משמו. של ר"ש וסתם ר"ש הוא ר"ש בן יוחאי:

ה"ג אמרו לו מהו שיקרבו זה בזה:

גמ' הכן צורכה למיתני. כן צריכין להגיה משנתינו שכך אמרו לו:

שכן. מעלין בקדש מעיקרא לא בא אלא לכפר על טהור שאכל את הטמא ועכשיו בא לכפר גם על טמא שאכל את הטהור:

שאין מורידין בקדש. שעכשיו כפרתו מועטת ממה שהיתה מתחלה אבל כמו שהיא שנויה לפנינו קשיא מאי קאמר א"כ של יה"כ כו' הא ודאי אין מקריבין של יה"כ בר"ח שאין מורידין בקדש:

פתר לה. מפרש לה למתני' פירוש אחר ואין צורך להגיה וה"ק א"כ יהו של יה"כ קרבן בר"ח שמעיקרא כשהופרש היתה הפרשתו לכפר נמי על טהור שאכל את הטמא אבל של ר"ח אין קריבין בי"ה שמתחילה לא הופרש שיכפר על טמא שאכל את הטהור:

אלו מי שאכל כו'. סיום דברי ר' לעזר הן ובא לשנויי דלא שייך כאן מורידין בקדש וה"ק כי היכי דאם הפריש ארבע חטאות על חמש עבירות לא כיפר ה"נ אם הביא שעיר שהופרש לכפרה קלה אינו ראוי שיכפר על החמורה אבל מי שהפריש חמש חטאות על ארבע עברות ודאי מכפר כיון דמכפר מיהת מאי דאפשר לו לכפר ה"נ שעיר שהופרש לכפר על החמור פשיטא שמביאין אותו לכפרה על הקל:

ואחד בפנים ואינו נאכל. הוא שעיר החטאת דיה"כ שעלה עליו הגורל לה' שמכניסין דמו בפנים אל מבית לפרכת ונשרף עם פר החטאת דיה"כ:

אחר בגלל היום. דכתיב בפ' פנחס וביום הביכורים כו' שעיר אחד לכפר:

ואחד בגלל הלחם. דכתיב בפ' אמור והקרבתם על הלחם וגו' ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת:

ואחד ביה"כ. שעיר החיצון של מוסף יה"כ דכתיב בפ' פנחס:

מעתה מי שבא לידו ספק עברה. דכל הנך מכפרים אאין בה ואין בה וכדרשב"י החמירה תורה כל כך מי שיש בידו ודאי עברה שאינה מתכפרת בחטאת כלום תקנה יש לו עד שא"ל הקב"ה והתודה כדמסיק:

והתודה עליו. משמע שעיקר כפרה היא ע"י הוידוי שאם שמח ואמר מזמור לתודה וסיים כי טוב ה' לעולם חסדו אפילו בזמן שאין בה"מ קיים מצא כפרה לחוטא ע"י הוידוי:

מתני' ועל זדון טומאת מקדש כו'. סתם מתני' נקט לה:

שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפרים. דכתיב ומפשעיהם לכל חטאתם פשעים אלו המרדים:

הקלות והחמורות. בגמרא מפרש לה:

עשה ולא תעשה. והא דתניא לקמן בגמרא עבר על עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו ומתני' ודאי בשב איירי דאין קרבן מכפר בלא תשובה דכתיב זבח רשעים תועבה וכיון דשב ל"ל שמעינן כבר הקשו כן בבבלי בסוגיא ותי' ר"ז בעומד במרדו ור' היא דאמר י"כ מכפר אפי' לא עשה תשובה וקרא זבח רשעים תועבה בשאר יומי חוץ יה"כ ובגמרין נמי מוקי מתני' בשלא עשה תשובה:

שעיר המשתלח מכפר. דכתיב ביה והתודה עליו את כל עונות ב"י וגו' ודרשי' לעיל (דף ח') עונות אלו הזדונות פשעיהם אלו המרדים חטאתם אלו השגגות ש"מ שמכפר על הזדנות נמי:

גמ' הדא שעיר פנימי מכפר על הזדון אבל על השגגות אינו מכפר אלא תולה לכך לא קחשיב ליה הכא:

ה"ג לא הן קלות עשה ולא תעשה. וה"פ פריך מאי ניהו קלות עשה ולא תעשה ומאי ניהו חמורות כריתות ומיתות ב"ד וקשיא תרתי למה לי:

כיני מתני'. כן צריכין לפרש מתני' סיפא מפרשה לרישא וכולהו פירוש דקלות וחמורות היא וה"ק על שאר עברות שבתורה בין קלות בין חמורות ואותן הקלות בין שעשאן במזיד בין שעשאן בשוגג אבל חמורות שהן כריתות אם עשאן בשגגה אין השעיר מכפר עליו אלא מביא חטאתו:

ה"ג ואותן השגגות בין שנתוודע לו בין שלא נתוודע לו. וה"פ הודע היינו שנתוודע לו שגגתו אבל במזיד לא שייך הודע דכיון שעשאו במזיד פשיטא שנודע לו ובסמוך מפרש לה:

אלו הן קלות. מתני' מפרש מה הן קלות עשה ולא תעשה ומה הן חמורות כריתות ומיתות ב"ד:

כשם שהשעיר הנעשה בפנים מכפר על הזדונות ותולה על השגגות. בדבר שיש בו חיוב קרבן דהיינו יש בה ואין בה דטומאת מקדש וקדשיו:

אף שעיר המשתלח כן. תולה על השגגות דשאר עברות אבל אינו מכפר על בר קרבן:

ופריך ניחה כו'. כלומר הא דתנן במתני' שעיר המשתלח מכפר על לא הודע ניחה שאין חטאת בא אא"כ יש לו ידיעה בסוף כדכתיב או הודע אליו חטאתו אלא הא דתנן דמכפר על הודע קשה הא תנן כריתות פ"ו (דף כ"ה) חייבי חטאות ואשמות כו' חייבין להביאן אחר יה"כ שמע מינה שאין יה"כ מכפר על כל שיש לו ידיעה:

ה"ג ולא כן תני חייבי חטאות ואשמות וודאין שעבר עליהן יה"כ חייבין להביא אחר יה"כ חייבי אשמות תלויין פטורין. מלהביא אחר יה"כ אשם תלוי שיה"כ מכפר על הספק:

בין שנתוודע לו בהן. בספיקן שנודע לו קודם יה"כ שבא לידי ספק חלב והיינו הודע דקאמר ולא הודע היינו שלא נודע לו לפני יה"כ שאכל ספק חלב אין צריך להביא אחר יה"כ אשם תלוי:

ה"ג תמן תנינן אלו שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת ועל לא הודע להן אשם תלוי חוץ מן המטמא מקדש וקדשיו ולא כבר כיפר יה"כ. וה"פ בריש כריתות תנינן שלשים ושש כריתות הן וקחשיב לכולן ובסיפא אנן אלו שחייבין כו' חוץ ממטמא מקדש וקדשיו שאינו מביא על לא הודע שלו אשם תלוי שאין אשם תלוי בא אלא על דבר שמביא על שגגתו חטאת קבועה לאפוקי מטמא מקדש וקדשיו שמביא על שגגתו קרבן עולה ויורד ופריך אמאי לא תני נמי חוץ ממי שעבר עליו יה"כ שאינו מביא אשם תלוי שכבר כיפר עליו יום הכפורים:

ה"ג ר"ש בשם ר' לוי סוכייה במורד ביה"כ היא מתניתא וכ"ה ביומא. וה"פ מתני' דכריתות איירי במורד ביה"כ דקאמר אין יה"כ מכפר דכי הדר ביה בתר יה"כ בעי לאתויי אשם תלוי:

ופריך ולמה לא. נאמר מתני' איירי בשלא נודע לו הספק ביה"כ וצריך לאתויי לאחר יה"כ כשיוודע לו:

מילתיה אמרה. מדברי ר' לוי אילו שאינו משני בשלא נתוודע כו' שמעינן אפי' לא נודע לו ספיקו ביה"כ אינו מביא אשם תלוי אחר יה"כ והיינו כדאמרינן הודע שנודע להן ספיקן ביה"כ לא הודע שלא נודע להן ספיקן ביה"כ ואתרווייהו שעיר המשתלח מכפר:

ה"ג עשה אע"פ שלא עשה תשובה וכ"ה ביומא. הא דתנן שעיר מכפר על חייבי עשה היינו אפילו לא עשה תשובה יה"כ מכפר אבל אל"ת אמר ר"ש בשם ר"ז אינו מכפר עד שיעשה תשובה:

האומר אין העולה מכפרת. או אי איפשי שתכפר מכפרת היא על כרחו:

לא מסתברא. אלא בהיפך עולה שהיא מביא מדעתו אם אמר אי איפשי שתכפר לי אינה מכפרת בע"כ יה"כ שקבע המקום לכפרה אפי' אמר אי איפשי שיכפר מכפר הוא בע"כ שע"י כפרה זו הקב"ה מראה מלכותו לכל באי עולם:

כולא. אין הכל תלוי בבן אדם לומר למלך אין אתה מלך אלא מוכרח הוא לקבל מלכותו כן הדבר הזה:

והעולה מכפרת. מברייתא זו שמעינן שהעולה מכפר ואינה נדבה לחוד אבל לא ידעינן על מה היא מכפרת וקאמר סתמא דש"ס שהיא מכפרת על הרהור הלב:

מאי טעמא. כלומר מנא ליה:

העולה מכפרת. על הרע אשר עשיתם ברוחכם כלומר אשר חשבתם בלבבכם שהלב גורם ניענוע הדם וע"י כן הרוח יוצא ובא:

וכן איוב הוא אומר והשכים בבקר והעלה עולות מספר כולם אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם ש"מ שהעולה מכפרת על הרהור הלב:

על כל עברות שבתורה. בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יה"כ מכפר ויליף ליה מדכתיב כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת עונה בה כי דבר ה' בזה זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה ואת מצותו הפר זהו המיפר ברית בבשר הכרת תכרת הכרת לפני יום הכפורים תכרת לאחר יה"כ עונה בה לא אמרתי אלא בזמן שלא עשה תשובה:

מפורק עול. כופר בעיקר:

ומיפר ברית. בשר מילה:

ומגלה פנים בתורה. בא על דברי תורה בחוצפא ובגילוי עזות פנים כגון דורש אגדות דופי לא היה למשה לכתוב אלא ותמנע היתה פילגש וילך ראובן בימי קציר חטים:

ר"ז אמר. ר' יסא הקשה מדקאמר רבי על שלש עברות אלו יה"כ בעי תשובה ש"מ שסובר על כל עברות יה"כ מכפר בלא תשובה נימא מתני' דפ' יום הכפורים דלא כרבי דתנן מיתה ויה"כ. מכפרין עם התשובה:

הכי גרסינן אתא ר' אשיין בשם ר' יוחנן מודה רבי שאין יה"כ מכפר בלא תשובה ומיתה ממרקת כו'. וכ"ה ביומא. וה"פ ר' אשיין בא לסייע לר' יסא דגם ר"י אמר מודה רבי שאין יה"כ מכפר בלא תשובה וצריך להגיה הברייתא ר' אומר על כל עבירות שבתורה יה"כ מכפר עם תשובה חוץ כו' שמיתה מכפרת עם תשובה:

ותני כן. תניא נמי הכי יום מיתה הוי כיום תשובה ש"מ מיתה מכפרת בלא תשובה:

ופריך מאן תנינתה. מי תני להך ברייתא על כל עברות כו' ר' הוא דתני:

הוי. הרי אתה צ"ל הא דתנן במתני' דיומא מיתה ויוה"כ מכפרין עם התשובה אבל בלא תשובה אינן מכפרין דלא כר':

חלוקי כפרה. שחלוקין כפרתן זה בכך וזה בכך:

א"ל ג' הן. החלוקין שיש עברה הצריכה ליה ואינה צריכה לזה אבל תשובה אינה מן החלוקין שהיא צריכה לכולן:

שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם משמע מיד שישוב יהיה נרפא למדת שיש עברה שמתכפרת בתשובה לבדה:

כי ביום הזה יכפר וגו'. למדת שיש עברה שצריכים יה"כ:

ופקדתי בשבט פשעם. למדת שיש עברה שצריכה יסורין לכפרתה ומסתברא כפרה הקלה לעברה הקלה והחמורה להחמורה:

מכפרין מחצה. שנא' כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו קשיא כפרה וטהרה ל"ל ומאי קאמר עוד לפני ה' תטהרו אלא יש עברה שאינה אלא כפרה שפירושו קינוח בלשון ארמי כלומר מקנח השמן מלמעלה ועדיין הוא נבלע בבגד ויש עברה שהוא מטהר שהוא לשון צלול ובהיר כדכתיב כעצם השמים לטוהר ה"נ נטהר מהעבירה עד שלא נשאר בו שום רושם וה"פ דקרא כי ביום הזה יכפר עליכם מעברות שיש עליהן כריתות ומיתות ב"ד ולטהר אתכם מכל כל משאר עברות מכל חטאתיכם היינו עברה דחילול השם אע"פ שאין יה"כ מכפר עליה ופשיטא שאינו מטהרו הימנה מ"מ אהניא יה"כ בבואם לפני ה' היינו לאחר מיתה תטהרו שכבר כיכר שליש ביה"כ:

מי שנתחלל שם שמים על ידו. כגון שחטא ברבים ואחרים למדים ממנו:

ה"ג אלא תשובה ויה"כ מכפרין שליש ויסורין שליש ומיתה ממרקת שליש ועליו הכתוב אומר אם יכופר כו'. וכ"ה ביומא וסנהדרין:

הא למדנו שהמיתה. גומרת הכפרה מדקאמר עד תמותון אבל לא לאחר המיתה:

זו. הא דתני ד' חלוקי כפרה הן דברי ר"ל ור"י ור"ע:

אבל. חכמים אומרים שעיר המשתלח לחוד מכפר על הכל כך היתה קבלה בידו מרבו:

שעיר המשתלח מכפר. על כל עברות:

היום מכפר. יה"כ לחוד מכפר על כל העברות:

כיצד הוא מכפר. כלומר מאימתי הוא מכפר:

כל שהוא. מיד בעלות השחר הוא מכפר על עברות שעברו וכל חטא שהוא מחדש בו ביום הוא מכפר מיד ודוקא כשאין שעיר אבל כשיש שעיר אין היום מכפר:

בסוף. סוף היום הוא מכפר:

מה ביניהון. מאי בינייהו:

מת מיד. בהתחלת היום:

ה"ג ע"ד דר"ז כבר כיפר. וכ"ה ביומא וסנהדרין:

לא כיפר. שמת קודם הכפרה:

איתותב. מברייתא זו הקשו לפני ר' ירמיה על דר' עירא:

ומר. ואמר כר"ז נמי אתי והכי תפרש לברייתא שהיה בדעת הציבור להביא שעיר היום אחר זה לא עלה בידם להביאו בכגון זה אין יה"כ מכפר עד שתחשך שכשיש שעיר אין יה"כ מכפר:

ואין הקב"ה רואה את הנולד. בתמיה וכיון שמיד גלוי לפניו שלא יביאו שעיר אח"כ אם איתא שיה"כ מכפר מיד אף היום שאין שעיר ודאי כיפר מיד ואיך תנן ויה"כ משתחשך אלא דלא כר"ז:

צדקה תצר תם דרך. סיפא דקרא ורשעים תסלף חטאת כל הנך מקראות דמייתי משמע שהקב"ה משמר הצדיקים שלא יבואו לידי חטא ומסלק דרכי הרשעים שיעשו רע וקשיא לר' ירמיה שהדבר נראה בהיפך הרשעים צריכים שמירה ביותר אבל לא הצדיקים ולמה יסלף מעשה הרשעים:

סייגין סייגה ותרעין תריעה. סיומא דקושיא היא וה"ק מקום שיש סייג עושין סייג עוד ובמקום פרוץ פורצין יותר:

ומשני וכיני כו'. באמת כן הוא מקום שיש שם גדר גודרין יותר ובמקום פרוץ פורצין עוד וכן כאן הצדיק המשמר עצמו שלא לבוא לידי חטא המקום משמרו יותר ורשעים בהיפך ל"א סייגין סייגה כו' שינוייה הוא והדר פריך וכיני סייגין כו' וכי כך היא המדה להחזיק הרשע ברשעתו ומשני אלא כך אמר ר' ירמיה כו':

שימר עצמו. בן אדם ששימר עצמו ג' פעמים מעברה שבאה לידו שוב אינו נכשל בעברה ההיא אלא הקב"ה משמרו שלא יארע חזקתו אבל אינו משמרו בשביל כך בכל העברות שבתורה:

הן כל אלה יפעל אל. להיות עם גבר לשמרו שלא יחטא אחר שעמד בנסיון פעמיים שלש ושימר עצמו מהחטא:

ובלחוד. ובלבד שלא ישוב האדם לעשות העברה במזיד שמאז אינו משמר עוד שלא יכשל בה:

לעולם לא ינתק. דהוי משמע אין דבר שינתקנו אין כתיב כאן אלא לא במהרה ינתק ללמדך אם מטריח ומכביד החבל למשכו יותר מדאי אע"פ שהוא משולש ינתק:

ה"ג נשא כתיב. מדכתיב נשא חסר וי"ו לשון שכחה הוא כמו ונשיא אתכם דירמיה:

נשאת עון עמך. שכחת עון אחד כשהיו הזכיות והעברות שקולים וע"י זה כסית כל חטאתם שהזכיות מכריעות:

מתני' אחד ישראל כו'. ה"ק אחד ישראל וא' כהנים ואחד כהן משוח מתכפרים בשעיר המשתלח בשאר עברות ואין חילוק ביניהם אלא שדם הפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו כל מה ששעיר הפנימי מכפר על ישראל דהיינו תליית ישראל על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף וזדון טומאת מקדש וקדשיו וכן כפרת שעיר החיצון פרו של כה"ג הקרב ביה"כ מכפר על הכהנים:

רש"א. כשם שאתה מודה בדם השעיר הפנימי שמכפר על ישראל כפרתו בלא וידוי שאין ווידוי בשעיר הפנימי אלא בשעיר המשתלח כך דם הפר בלא שום ווידוי מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו אייתר ליה וודוי של פר במקים ווידוי של שעיר המשתלח לכפר על הכהנים בשאר עברות ואין להם כפרה בשעיר המשתלח:

גמ' ולא תנינן משיח. אנן לא תנינן במשנתינו ואחד כהן משיח שגם הוא נכלל במאי דתנן וא' כהנים:

ופריך ולמה לא תנינן כהן משיח. במתני' בשלמא אם תאמר שאין השעיר מכפר אלא על דבר שאין בו חיוב קרבן שפיר דלא תנינן משוח שאין חילוק בין כה"ג לשאר כהנים בעונש העברות אבל אם תאמר שגם בדבר שיש בו חיוב קרבן השעיר מכפר קשיא למה לא תנן משיח הא ודאי איצטרך לאשמועינן אע"ג דחלוק הוא בקרבנותיו משאר כהנים שההדיוט מביא כשבה או שעירה לחטאת וכה"ג פר כמפורש בקרא אפ"ה בכפרת שעיר המשתלח כולן שוים:

ה"ג אשכח דלא תני בכהן משוח. מצא מתני' או ברייתא דלא תני בה כהן משוח זאת אומרת דדוקא בדבר שאין בו חיוב קרבן אנו עסקינן ולכך לא תני משוח שאין חילוק כדפרישית:

ואפילו תימא בדבר שיש בו חיוב קרבן. איירי מתני' אפ"ה ניחא דלא תנן משוח דברישא תנן המשתלח מכפר על הזדוגות והשגגות א"כ אף זה שיש בו חיוב קרבן אין לחלק בין משוח לשאר כהנים כי היכא דבזדון כולן שווין אף השגגות כן וה"ק נעשה דבר ביש בו חיוב קרבן כזדון כמה דאמרת בזדון דצריך כפרה ועונש על אשר עשה ויה"כ מכפר עלייהו והכא דבר שיש בו חיוב קרבן נמי כן הוא אף שצריך כפרה בקרבן חלוק מ"מ יה"כ מכפר על כולן בשוה:

מלמד שעתיד למות. ואם דחפו לצוק ולא מת צריך לירד אחריו להמיתנו וה"ק יעמד חי כדי לשלחו אבל מששלחו ימיתנו דאל"כ ל"ל יעמד חי פשיטא שלאחר מיתה א"א לשלחו:

ה"ג עד מתי הוא חי עד שעת מתן דמו של חבירו וכה"א וכלה מכפר את הקדש. וה"פ עד שעת מתן דמו של חבירו הוא זקוק להיות חי דכתיב יעמד חי לכפר עליו וא"א לומר דאיירי בכפרת עצמו דהא אין דמו קרב ע"ג המזבח אלא סד"א בכפרת דברים הכתוב מדבר והיינו כפרת עצמו דהא מתודה הוא עליו לרך קאמר וכה"א וכלה מכפר את הקדש דהא ודאי בכפרת דמים הוא דמכפר על הקדש א"כ אף לכפר עליו נמי בכפרת דמים איירי:

עד שעת הוידוי. מסתבר ליה לפרש לכפר עליו בכפרה המוטלת עליו והיינו הוידוי:

ה"ג ע"ד דר"י אין הוידוי מעכב ע"ד דר"ש הוידוי מעכב. וה"פ לר"י דאינו זקוק להיות חי אלא עד שעת מתן דמים של חבירו ולפי סדר המקראות וכלה מכפר היינו מתן דם הפנימי דבתר הכי כתיב וסמך אהרן וגו' והתודה ש"מ אם מת קודם הוידוי א"צ להביא אחר שכבר נזרק דם הפנימי ור"ש דאמר צריך להיות חי עד שמת וידוי מעכבת:

מה מפקה מביניהון. כלומר מאי איכא בין ר"י לר"ש:

ה"ג שלחו בלא ווידוי ע"ד דר"י א"צ להביא שעיר אחר ע"ד דר"ש צריך להביא שעיר אחר אף בפר כן שחטו בלא וידוי ע"ד דר"י א"צ להביא פר אחר ע"ד דר"ש צריך להביא פר אחר וכ"ה ביומא. וה"פ איכא בינייהו אם שלחו בלא וידוי לר"י א"צ להביא אחר ולר"ש צריך וכי היכא דפליגי בשעיר פליגי נמי בפר דילפינן פר משעיר:

ונשפך הדם. קודם הזריקה:

את אמר צריך להביא פר אחר. דזריקת דם הפר לדברי הכל מעכב ומעתה מיבעיא ליה אם צריך להתודות שנית על הפר השני או דלמא כיון שהתוודה פעם א' על פר אף שלא נזרק דמו של זה יצא ובכה"ג אפי' ר"ש מודה דיצא דלא קפיד קרא אלא על ווידוי דכה"ג:

ה"ג אף בשעיר המשתלח כן צריך להגריל עליו פעם שנייה או כבר יצא בהגרלה של ראשון. וכ"ה ביומא. וה"פ אף בשעיר המשתלח מיבעיא לן כן אם עד שלא גמר מתן דם הפנימי מת המשתלח שצריך להביא שעיר אחר לכ"ע דכתיב יעמד חי אם צריך להגריל על השני שנית או דלמא כבר יצא בהגרלה של ראשון:

הדרן עלך פרק שבועות שתים