מתני' ידיעות הטומאה. נטמא וידע שנטמא בשעת הטומאה או אחרי כן וצריך נמי שידע שזה מקדש אי קדש:

נעלמה ממנו הטומאה. וע"י אותו העלם אבל קדש הרי אחת ונכנס למקדש הרי שתים דכתיבי ונעלם ממנו והוא טמא משמע שנתעלמה ממנו הטומאה ולפי שאינו חייב עליה אע"כ ידע בתחלה שנטמא ואח"כ נעלמה ממנו לפיכך קרי לה ידיעות:

נעלם ממנו הקודש. או המקדש ואכל קדש או נכנס למקדש וזכור לטומאה הרי שתים אחרות דלא כתיב:

נעלם ממנו זה וזה. אינו ממנין הידיעות אלא הא קמ"ל אע"ג דבשעת אכילת קדש או כניסתו למקדש אינו זכור לא לטומאה ולא לקדש חייב קרבן עולה ויורד:

גמ' פשיטא. לי ידיעה האחרונה דבעינן קודם הבאת קרבנו כדכתיב והוא ידע צריך שידע שהוא חייב בודאי קרבן אבל לא על הספק שכל החטאת בעינן ידיעה ודאית קודם ההבאה שאין חטאת באה על הספק אלא הא קמיבעי' ליה ידיעה הראשונה שקודם העלמה בעולה ויורד צריכה נמי שתהא ידיעה ברורה שחייב קרבן אם אכל קדש או נכנס למקדש אבל אם היה לו ספק ונעלם ממנו ואח"כ נודע לו בבירור פטור או אפי' נודע לו בראשונה בספק חייב:

נשמעינה מהדא. תא שמע:

אחד טמא. מת קבור בו ואי אפשר להלך שלא יאהיל:

והלך באחד מהן. וידע שהוא ספק טמא:

ונכנס למקדש. בהעלם טומאה ששכח הילוכו בשביל זה:

והזה בשלישי. ושנה בשביעי וטבל:

והילך בשני. וידע שהוא ספק טמא:

ונכנס למקדש. בהעלם טומאה:

חייב או מחמת ביאה ראשונה או מחמת ביאה שנייה דממה נפשך או ביאה ראשונה או שניה בטומאה היתה:

וקשיא ויודע שהוא חייב להביא בה קרבן. בתמיה וכי ידע מתחלה שאם נכנס שחייב קרבן הלא בכל כניסה יש להסתפק אם חייב עליה קרבן דאיכא למימר שהיא הטהורה אלא ודאי לא בעינן שידע בראשונה שהוא בקרבן:

דר"י היא. ברייתא זו אתיא כר"י דסוף פירקין דדריש ונעלם דכתיב תרי זימני אחד על העלם טומאה ואחד על העלם מקדש א"כ לא בעינן ידיעה קמייתא דהא מ"ד בעינן ידיעה קמייתא מיתורא דונעלם יליף ליה:

ה"ג הווינון סברין מימר דמר ר"י בברא לו כו'. וה"פ מעיקרא היינו סברין לומר הא דאמר ר' ישמעאל חייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש היינו שבריא לו אחת מהן כגון שבריא לו שהוא טמא אלא שנעלם ממנו מקדש או שבריא לו שזה מקדש אלא שנעלם ממנו שהוא טמא דה"ל מקצת ידיעה בתחלה אבל אם לא היה לו שום ידיעה ברורה בראשונה לא מטומאה ולא ממקדש אינו בקרבן עולה ויורד:

ממה דאמר ריש לקיש. אבל מהא דאר"ל הך ברייתא ר"י היא שמעי' דלר' ישמעאל אפי' לא היה לו ידיעה ברורה אף על אחת מהן חייב:

הדא אמרה. זאת אומרת:

ד"ה היא. אפי' כר"ע דבעי ידיעה ראשונה אתיא הך ברייתא:

משום ספק ידיעה כיריעה. בידיעה ראשונה לא בעינן ידיעה ברורה אלא אפי' ספק ידיעה כגון הכא ה"ל ידיעה וחייב עלה:

מה כו'. מעתה יש לפשוט בעיין השתא בספק ידיעה את אומר דהוי כודאי ידיעה לא כ"ש יודע שהוא טמא ודאי אלא שאינו יודע אם חייב קרבן או לא דהוי ידיעה:

ע"ד דר"ל. לשיטת ר"ל מיבעיא לן נטמא בודאי ונעלם ממנו וודאי אלא נולד לו ספק אם טמא הוא או לא אח"כ נודע לו שהוא טמא מי הוי העלם זה כהעלם באמצע וחייב קרבן או לא אבל לר"י לא מיבעיא ליה דהא אמר ספק ידיעה כידיעה ודאי א"כ אין כאן העלם:

ופשיט דין כדעתיה ודין כדעתיה. כלומר לדעת ר"י דמייתי בסמוך דקסבר אין ידיעת ספק מחלק לחטאת א"כ ה"ל העלם ולר"ל דאמר ידיעת ספק מחלק לחטאת לאו העלם הוא:

דאיתפלגון דפליגי:

אכל חמשה. זיתי חלב בזה אחר זה ונודע לו בין כל כזית וכזית שספק חלב ספק שומן אכל ואחר שאכל האחרון נודע לו בבת אחת שכולן היו ודאי חלב:

ידיעת ספק. שהיתה לו בין כל אחד קובעו לאותה אכילה לחטאת לעצמה דה"ל כאוכל חמש זיתי חלב בחמשה העלמות דלכ"ע חייב חמש חטאות:

אין ידיעת ספק. שהיתה לו בינתיים מחלקתן וה"ל כאוכל חמש זיתי חלב בהעלם אחד ואינו חייב אלא חטאת אחת על כולן:

בכהן משיח. כה"ג שמשות בשמן המשחה:

את שאינו מביא אשם תלוי. כגון כה"ג דכתיב וחטאה בשגגה את שהוא בשגגת המעשה מביא אשם תלוי וכה"ג אינו חייב אלא בשגגת המעשה עם העלם דבר אינו מביא אשם תלוי והכי תנן ספ"ב דהוריות הלכך אין ידיעות ספק מחלקות לכה"ג בחטאות:

ופריך מחלפא שיטת דר"ל. קשיא דר"ל אר"ל:

תמן. התם באכל חמשה זיתים אמר ידיעות ספק מחלקות לחטאת:

וכא. והכא בידיעה ראשונה אמר שאין ידיעות ספק מחלקות דאל"כ ל"ל לאוקומי ברייתא כר' ישמעאל:

ומשני תמן. התם באכל ה' זיתים הואיל שע"י ידיעת ספק של כל אחד ואחד נתחייב על כל אחד אשם תלוי בפני עצמו כדתנן ר"פ ספק אכל (דף י"ז) אם היתה ידיעה בינתיים כשם שהוא מביא חטאת על כל אחת ואחת כך מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת לכך מחלקן לחטאות אע"פ שנודע וודאן בבת אחת אבל הכא בשני שבילין מה אית לך שיחלקן הא אין כאן אשם תלוי דכל שאין מביאין על שגגתו חטאת קבועה אין מביאין על לא הודע שלהן אשם תלוי כמפורש פ"ב דכריתות (דף כ"ה):

ה"ג מחלפא שיטת ר' יוחנן תמן אמר אין ידיעת ספק קובעתו לחטאת וכא אמר הכין לא אמר ר"י אלא בידיעה הראשונה שאין בה חיוב קרבן. וה"פ קשיא דר"י אדר"י התם שאכל חמשה זיתים אמר אין ידיעת ספק קובעתו לחטאת והכא גבי שני שבילין אמר ספק ידיעה ה"ל כידיעה ודאית ומשני לא אמר ר"י ספק ידיעה כידיעה אלא שידיעה הראשונה דקרבן עולה ויורד שאין בה שום חיוב קרבן אלא שהחמיר בה הכתוב אמרינן אפי' בספק ידיעה סגי אבל בכל התורה ידיעת ספק לא הוי ידיעה:

ספיקו טהור. כדתנן טהרות פ"ד:

ואין מתירין לו לעשות. כלומר הלכה ואין מורין דלא ליתי ליזלזולי בה:

ופריך והתנינן. פרה פ' אחד עשר:

כל ספק. ששנו בטהרות פ"ד שטהרו חכמים לתרומה טהור נמי לחטאת אם אירע בו ספק זה:

וכל. ספק טומאה שיתחדש בחטאת אלו נתחדש בתרומה היתה תלויה שופכין המים ההם המקודשים או האפר:

אין תלוי כו'. אין זה מלשון המשנה אלא הש"ס מפרש למתני' והיא סיומא דקושיא ממתני' שמעינן שאין תלוי לחטאת אלא או טהור ממש או טמא ממש ואי ס"ד ספק טומאה ברה"ר לכתחלה טמא א"כ לחטאת תשפך וא' מספיקות הטהורים לתרומה השנויה בטהרות הוא ספק ברה"ר וקשא מתני' דתנן כל הטהור לתרומה טהור לחטאת:

אר"ז. ל"ק מתניתין דתנן ספק טומאה ברה"ר טהור איירי בשאינו קודש מקודש שהן זבחים אבל ספק רה"ר שאירע בתרומה מורין אפי' לכתחלה לעשות כן:

מה. דאמר ר"י שאין מורין כן קאי אקדשים שאין מורין לעשותן על ספק טומאה ברה"ר:

הכל מודים. טהרות ריש פ"ה תנן השרץ והצפרדע ברה"ר כו' הסיט ואינו יודע באיזה מהם הסיט ר"ע מטמא וחכמים מטהרין וקאמר אע"ג דפליג ר"ע ואמר טומאה ברה"ר טמא לא אמר אלא לכתחילה אבל אם עבר ועשה כגון שנגע בספק טומאה ברה"ר ואח"כ נגע בטהרות טהורים:

תמן אמר. נגע בספק טומאה ועבר ועשה טהרות הרי אלו טמאות:

וכא. והכא אמר עבר ועשה טהור:

ומשני כאן. הא דאמר עבר ועשה טמא איירי בספק טומאה ברה"י:

כאן. הא דאר"י עבר ועשה טהור איירי בטומאה ברה"ר:

ואפי'. תימא כאן וכאן ברה"ר ל"ק אהדדי כדמחלק ר"ז והא דאמר עבר ועשה טמא בחדשים והא דאמר עבר ועשה טהור בתרומה:

מחלפה שיטת ר"ל כו'. קשיא דר"ל אדר"ל ודר"י אדר"י:

דאיתפלגון. דפליגי:

בטומאת קבר התהום. והיה טומאה שאין אדם מכירה כמפורש נזיר פ' בתרא:

אין הנזיר מגלח. עליה תגלחת הטומאה אע"ג שהיה ודאי טמא כיון שלא היתה לו ידיעה ברורה בשעת מעשה ש"מ דסובר ידיעת ספק לא הויא ידיעה ובאוכל חמש זיתים קאמר דהוי ידיעה:

הנזיר מגלח. עליה דקסבר כיון דמ"מ ספק היה לו שמא יש כאן טומאה ה"ל ידיעה ואלו בחמש זיתים קאמר דלא הוי ידיעה:

והא ר"י. כלומר גופא אמר ר"י ב' שבילין אפי' הזה וטבל ביניהם טמא משום ספק ידיעה כידיעה מיבעיא לן אם היתה ידיעה ראשונה שנטמא בשרץ וידיעה האחרונה היתה שנטמא במת מי הוי ידיעה ולא גרע מספק ידיעה דה"נ ידע מיהת שנטמא או דלמא ידיעה זו גריעה מספק ידיעה באותה טומאה עצמה:

הראשונה כו'. ומיבעיא לן נמי היתה ידיעה הראשונה עד שלא נתגייר ומשנתגייר נעלמה ממנו ונכנס למקדש בטומאה זו אח"כ נודע לו שנטמא חייב בקרבן או לא:

הראשונה עד שביא הביא שתי שערות. תו קימבעיא לן ידיעה הראשונה עד שלא הביא ב' שערות והרי הוא קטן מי הוי ידיעה או לא:

נטמא במת וידע כו'. כלומר פשיטא לי ניטמא במת וידע ובשרץ לא ידע ה"ל כידיעה גמורה דטומאת שרץ הקלה כמאן דליתא אצל טומאת מת החמורה וכיון דידע שנטמא במת אין צריך לידע טומאת שרץ:

נטמא במת ולא ידע כו'. אבל הא מיבעיא לן ניטמא במת ובשרץ ולא ידע ונודע לו על השרץ תחלה ולא נודע לו על המת עד אחר שנכנס למקדש מי הוי ידיעה דהא לא נודע לו הטומאה חמורה והרי החמורה כמי שאינה או דלמא כיון שנודע לו אח"כ על המת נדחים ידיעה הראשונה דשרץ הקלה ואין ידיעתה כלום וה"ל כאלו לא היה לו ידיעה ראשונה כלל א"נ ה"ג או מפני שקדמה טומאת המת כו' וה"ק כיון שבתחלה נטמא במת תו לא מהני ידיעת טומאת השרץ:

ה"ג ניטמא במת וידע בשרץ וידע ונכנס למקדש בהעלמו של מת. שנעלמה ממנו טימאת מת אבל לא טומאת שרץ אפ"ה הוי העלם וחייב עליו קרבן עולה ויורד כשיוודע לו אח"כ דטומאה קלה לאו כלום היא לגבי החמורה אבל נכנס בהעלם שרץ וידע שניטמה במת לא מיקרי העלם הואיל וידע בחמורה ופטור מקרבן:

ונסמכה לו טומאה קלה. שהיה עליו גם טומאה קלה ולא זכרה בשעת הטבילה אפ"ה מהניא טבילה זו נמי לטהרו מטומאה קלה שעליו:

ליידא מילה. לאיזה דבר נפקא מיניה בשבועה זו:

הא מטומאה חמורה ונסמכה לו טומאה חמורה. ולא ירד אלא לטהר מאחת מהן לא עלתה לו טבילה לשנייה וכן הדין אם ירד לטבול מטומאה קלה זו ויש עליו טומאה קלה אחרת לא עלתה טבילה לשנייה:

ונסמכו לו סככות ופרעות. והם אילן שיש לו ענפים מובדלים זה מזה ויש כזית מן המת תחת אחד מהן ועבר אדם תחת האילן ואין ידוע אם עבר תחת הענף המאהיל על המת ופרעות הן אבנים או עצים בולטים מן הכותל וטומאה תחת אחד מהן:

מאחר כו'. מבעיא ליה הואיל ואמר ר"י סככות ופרעות אף שאין הנזיר מגלח עליהן מ"מ טומאה דאורייתא הן אצל תרומה א"כ ה"ל טומאה חמורה ואין טבילה דטומאה אחרת עולה לה או דלמא כיון שאין הנזיר מגלח עליהן ה"ל כטומאה קלה וטבילה שטבל לטומאה חמורה עולה להן:

אנדרוגינס. ספק זכר ספק נקבה:

לובן. דומה לקרי:

פטור. דספק נקבה היא ואין נקבה מטמאה בלובן:

אודם. דומה לדם נדות:

פטור. דשמא זכר היא ואין זכר מטמא באודם:

חייב. דממה נפשך טמא:

אית כו' איכא ברייתא דתני בה ראה לובן ואודם כאחד פטור:

ר"ש היא. הך דתני פטור אתיא כר"ש והיינו כדאר"ש בן יהודה משמיה:

ואחד טמא. מת קבור בו ואי אפשר שהלך שלא יאהיל:

ה"ג והלך באחד מהן ולא נכנס בשני ונכנס חייב הלך בראשון ונכנס והוזה כו'. וה"פ הלך באחד מהן ואיני יודע אם בטמא אם בטהור ולא נכנס למקדש וחזר בשני וסד"א וידע שהלך בשניהם והרי הוא טמא ודאי ונכנס למקדש בהעלם טומאה שנתעלמה ממנו הליכתו בשניהם חייב קרבן עולה ויורד שיש כאן ידיעה ודאי בתחלה הלך בראשון וידע שהוא ספק טמא ונכנס למקדש שהעלם טומאה ששכח הילוכו בשביל זה אח"כ נודע לו:

והזה. בשלישי ושנה בשביעי וטבל:

בשני. וחזר והלך בשני וידע שהוא ספק טמא:

ונכנס. למקדש בהעלם טומאה:

חייב או מחמת. ביאה ראשונה או מחמת ביאה שנייה דממ"נ או ביאה ראשונה או ביאה שנייה בטומאה היתה:

ור"ש פוטר בזה. דאין כאן באחת משניהן ידיעה ודאית בתחלה שאף ידיעה תחלה של שביל שני ספיקא היא שהרי טהור לו מטומאה הראשונה אם הראשון הוא הטמא אבל בראשונה מודה שחייב שהרי כשהלך בשביל השני היה טמא בודאי:

פוטר בכולן. אפי' בראשונה משום דלא ה"ל ידיעה ברורה בתחלה וה"נ אנדרוגינס כן הוא:

ה"ג ניחא הזה ושנה וטבל דה"ל ידיעת ספק ברם הכא כו'. וה"פ לרשב"י פריך בשלמא בסיפא פטר ר"ש דלעולם ספק ידיעה היא אבל בראשונה אין כאן טומאה ידועה בתמיה הא כשהלך בשנייה טומאה וודאית היא בתחילה ולמה פטר ר"ש:

תיפתר. תפרש לברייתא כשהלך בשנייה שכח שהלך בראשון ואין כאן אלא מקצת ידיעה:

ה"ג ר"י בעי מה אנן קיימין אם בשלא שכחו לעולם שביל אחד הוא אם בשחזר ושכחו שני שבילן הן. וה"פ ר"י פריך במאי עסקינן אם כשהלך בשנייה זכור שהלך בראשונה לעולם שביל אחד הוא דהא יש כאן ידיעה ודאית ומ"ט דרשב"י ואי בשכח איירי דמיא לשני שבילין דסיפא דהא בתרווייהו איכא ספק ידיעה ומ"ט דת"ק דר"ש דפוטר בסיפא ומיחייב ברישא:

אלא אר"י בר' בון. לעולם בשלא שכח וטעמא דר"ש אליבא דרשב"י דסובר ר"ש כר"ל וכדאמר חזקיה לקמן סוף פרקין הא דתנן ר"ל אומר על העלם שרץ חייב ואינו חייב על העלם מקדש ה"ק בעינן שידע בתאלה שנגע בשרץ או במת אבל אם לא ידע באיזה מהן שגג ואותה טומאה נעלמה ממנו כשאכל פטור והכא כיון דלא נודע לו באיזה שביל נטמא פטור:

כמה כו'. וכי היכי דא"ר ליעזר התם צריך שידע אם בשרץ אם במת נטמא ה"נ צריך לידע אם באודם אם בלובן ניטמא וכיון דאי אפשר לו לידע באנדרוגינס באיזה מהן נטמא פטור:

הכי גרסינן ניחא תמן משום דאמר ספק ידיעה לאו כידיעה ברם כו'. וה"פ קשיא ליה הניחא התם בשני שבילין פוטר ר"ש משום דה"ל ספק ידיעה באיזה מהן נטמא אבל הכא באנדרוגינס שראה לובן ואודם כאחד והוא יודע שבראיה זו נטמא אם זכר אם נקבה הוא ה"ל ידיעה ודאית וחייב לדברי הכל:

כסבור. בית הכנסת הוא מהו מי הויא מקצת ידיעה שהרי יודע שקדושה יש במקום הלזה או כיון שלא נודע לו שאסור לכנוס למקום הזה בטומאה לאו ידיעה היא:

כן אנו אומרים. בריש פרקין בעי ר"י יודע שיש טומאה בעולם אלא שאינו יודע שחייבין על כניסת מקדש קרבן מי הויא ידיעה דאע"ג דה"ל ידיעה מקצת מספקא ליה א"נ כר"ל ס"ל לר' יסא דלדידיה לא הוי ידיעה כ"ש בכה"ג דלאו ידיעה היא:

ה"ג פטור לא כ"ש כאן שלא תהא ידיעה אלא כי אנן קיימין בבריא לו שטמא ונעלמה ממנו הטומאה ונכנס למקדש וכא בבריא לו שהוא מקדש ונעלם ממנו מקדש ונכנס למקדש. וה"פ אלא כו' סיומא דמלתא דר' יסא הוא וה"ק מדקאמרינן מקצת ידיעה דטומאה לאו ידיעה היא א"כ ש"מ רישא דמתני' דתנן נטמא וידע ונעלמה ממנו הטומאה היינו שבריא לו שהוא טמא בודאי לכך צריך נמי שידע שחייב עליה קרבן א"כ אף בסיפא צריך שיהיה לו ידיעה ברורה שזה הוא המקדש אבל מקצת ידיעה לאו כלום היא:

העלמות מהו שיצטרפו. וה"ל אוכל כזית קדש בטומאה וחייב בקרבן עולה ויורד או דלמא בעינן שיאכל כזית קדש בטומאה בחד העלם או בהעלם טומאה או בהעלם קדש אבל חצי מזה וחצי זית מהעלם זה אין מצטרפות:

מתני' אחד הנכנס לעזרה. ראשונה:

ואחד הנכנס לתוספות. שהוסיפו עליה אחרי כן:

שאין מוסיפין כו'. לפיכך היא קדושה כראשונה:

אלא מלך. כולהו יליף בגמרא מקראי:

ובשתי תודות. שני לחמי תודה והיו נושאין אותן בהקף סביב עד סוף גבול שמקדשים ושם אוכלים אחת ושורפים השבייה:

ובשיר. שהיו אומרים ארוממך ה' כי דליתני ובית שני אף שלא היו שם מלך ואורים ותומים קדושת שלמה היתה לשעתה ולעתיד לבוא ועבודה דנחמיה בן חכליה לזכר בעלמא היה:

וכל. תוספת שלא נעשית בכל אלו אין חייבין קרבן על כניסתה:

גמ' רב אמר. הא דאין קדושה חלה על המקדש אא"כ נעשה בכל אלו יליף ליה מתחלת בנין מקדש הראשון דכתיב ויעל דוד בדבר גד לקנות גורן ארונה שהיה מקום המקדש הרי מלך ונביא:

וכתיב ויחל שלמה לבנות א' בית ה' אלהי ישראל בירושלים אשר נראה. מאי אשר נראה אלא אלו אורים ותומים שאין שם שמיעה אלא ראייה שמתנה נודע רצון ה':

ה"ג לדוד אביהו זה סנהדרין שאל אביך ויגדך. דקשיא אביהו ל"ל א"נ אביו הל"ל אלא קאי אסנהדרין שנקראו אביהן של ישראל כדכתיב שאל אביך ולהכי קאמר אביהו שהיו גם אביהו דוד אביו:

שיר. מנ"ל דכתיב בחינוך בית שני וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה ויהודה היה על הידות הוא השיר של תודה א"נ אסיפא דקרא סמוך דכתיב וילכו אחריו בכלי שיר דוד והיינו כינורות ונבלים וצלצלים שהם שיר של תודה כמפורש בבבלי:

תודות. מנ"ל דכתיב ואעמידה שתי תודות נחמיה אמר בספר עזרא כשנבנית חומת ירושלים ובא לקדש את העיר ואעמידה שתי תודות גדולות אצל החומה מבחוץ ותהלוכות לימין מעל החומה להקיף את העיר בתהלוכות שהילכו דרך ימין כשפניהם לחלל העיר הלכו תמיד לצד ימין עד שהקיפו את העיר כולה:

מה כתיב מהלכות ולא תהלוכות. בתמיה הא כתיב תהלוכות ולמה לא כתיב מהלכות אלא ללמד שהיו נטולות ע"י אחד והן עצמן לא היו יכולין לילך שאין התודות עצמן היו אלא לחמי שבה שאין בהן רוח חיים לילך:

ה"ג ולא תהלוכות בניטלות ע"י אחר. וכ"ה בסנהדרין פ"ק:

מפני שהיתה כו'. הש"ס קיצר כאן כל הסוגיא השנוייה בענין הזה בירושלמי פ"ק דסנהדרין ומייתי רק סוף הענין המסיים שם מפני מה לא קידשו החומה העליונה מפני שהיתה תורפת ירושלים והיתה נוחה להכבש משם והסוגיא מתבארת שם יפה:

מתני' נטמא בעודה. וידע שנטמא:

והשתחוה. בהעלם זה כלפי פנים אע"פ שלא שהה או השתחוה כלפי פנים והוא דשהה כדי השתחוייה ומחייב משום שהיה ושיעורו מפרש בגמרא:

או שבא לו בארוכה. שיצא דרך ארוכה שיש קצרה ממנו לצאת ואפי' לא שהה תחלה חייב ושיעורין הללו הלכה למשה מסיני הם במי שנטמא בתוך העזרה:

בקצרה פטור. היכא דלא השתחוה ולא שהה ויצא לו דרך קצרה פטור:

זו היא. טומאה שאירעה לו בתוך העזרה ויש בה מצות עשה דוישלחו מן המחנה כל טמא לנפש:

שאין חייבין עליה. ב"ד פר העלם דבר אם שגגו וטעו בהוראה זו והורו שיצא בארוכה אין מביאין על שגגתה פר העלם דבר של ציבור:

גמ' ר"ח ר"א בשם ר' לעזר מנ"ל שהנטמא בעזרה חייב הא לא קרינא ביה ולא יטמאו את מחניהם שכבר טימא מהכא כתוב אחד אומר את משכן כו':

הא כיצד. כלומר מכדי משכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן נכתוב אידי ואידי מקדש או אידי ואידי משכן אלא לחלק בין טומאה בפנים ובין טומאה בחוץ שבכל אחד איכא שיעורא אחרינא כדמסיק:

ה"ג מיטמא בפנים עד שישהא כדי השתחוויה מיטמא בחוץ עד שיכניס ראשו ורובו:

נטמא בפנים ונכנס לפני ולפנים. מהו מי אמרינן כיון שהכניס ראשו ורובו לפני ולפנים חייב ה"ל כיוצא בארוכה או דלמא בעינן עד שישהא כדי השתחואה:

נשמעינה מהדא. תא שמע:

השתחוה. במתני' תנן נטמא בעזרה השתחוה או ששהא כדי השתחויה חייב:

וכיון ששהא. אפילו פחות משיעור השתחואה ה"ה כמי שהכניס ראשו ורובו:

ותמר. ואתה אומר אפ"ה פטור דבעינן שישהא דוקא כדי השתחואה:

וכא. והכא נמי אינו חייב על כניסתו לפני ולפנים אא"כ שהא כדי השתחואה:

היך עבידא. ל"ג:

על איזה מהן הוא עובר. אם שהה בפנים על מה הוא עובר וחייב על ששיהא בעמידתו או על ששיהא אח"כ ביציאתו שמה ששיהא בעמידתו לאו שהיה מיקרי שהרי הותר לו לשהות כזמן יציאתו חוצה:

ה"ג חברייא אמרין על האחרונה א"ל ר"י אומרים לו צא ותימר על האחרונה אלא כי אנן קיימין על הראשונה. וה"פ חברייא אמרין על האחרונה כלומר על מה ששיהא ביציאתו שהיא היתה אחר שיעור כדי השתחואה א"ל ר"י אומרים לו לטמא צא ואיך נתחייבו על יציאתו אלא כי מחייבין אותו דוקא על שהייתו שלא לצורך:

תמן תנינן. יומא פ"ה:

הוציאו לו את הכף ואת המחתה. ונכנס בשניהן בבת אחת ואם נכנס שני פעמים והכניס תחלה את הכף לבד ויצא ונכנס שנית והכניס המחתה כיפר וחייב משום הכנסה יתירה כך מסיק הש"ס שם ומיבעיא ליה על איזה מן הביאות הוא עובר משום ביאה יתירה על הראשונה או על האחרונה מי אמרינן כיון שלא היתה הראשונה כמצותה שהיה לו להכניס שניהם ה"ל ביאה יתירה או על האחרונה שהיא היתה יתרה שהיה לו להביא שניהן בראשונה:

אמר. להם ר"י אומרן לו לכה"ג היכנס שנית עם המחתה כדי לעבוד עבודת היום ואתה אומר שיהא חייב על כניסה זו האחרונה אלא כי אמרינן שחייב על ביאה יתרה היינו על ביאה הראשונה:

היך עבידא. היכי דמי:

ה"ג היה בארוכה עשרים ובקצרה עשר:

הילך חמש. אמות ממקום שנטמא וזהו הדרך לצאת חוץ בין בארוכה בין בקצרה ומשם דרך הקצרה חמש אמות והארוכה חמש עשר אמות אבל אם הקצרה משם ששה אמות והארוכה ט"ו אמות פטור כיון אחר שהלך חמש אמות הראשונות לא היה שום חיוב אלו הלך משם בקצרה שהרי אינו אלא אמה אחת שהרבה בהילוכו ומה שמרבה עכשיו בהילוכו אינן אלא תשעה אמות ואנן בעינן שתהיה ארוכה יתירה על הקצרה עשר:

ה"ג שתהא ארוכה מרובה על הקצרה עשרים. היכי דמי היתה ארוכה ל' והקצרה עשר והלך חמש צריך שתהיה בקצרה חמש ובארוכה כ"ה נמצא לעולם יתירה עשרים:

בין אדם לחבירו. שהוא שלום עליך:

מתלמיד לרב. שאומר שלום עליך רבי:

מתני' איזו היא מצות עשה שבנדה. שדומה לזו שבמקדש שאירע לו הטומאה משבא בהיתר לידי כניסה אם שגגו ב"ד בה ראה זו חייבים עליה פר העלם דבר של ציבור:

היה משמש עם הטהורה. שנכנס בהיתר ואמרה לו נטמאתי עכשיו ופירש מיד בקושי אבר חייב אלא יעמוד בלא דישה עד שימות האבר ויפרוש בלא קושי וזהו העשה שבנדה:

גמ' ה"ג כהנא אמר אפשר שלא כו' וכ"ה בהוריות. וה"פ התם תנן ואין חייבין על עשה ול"ת שבמקדש ואין מביאין אשם תלוי על עשה ול"ת שבמקדש ואמר כהנא מ"ט דמתני' ואי משום דלא חייבה תורה קרבן על טומאה שבמקדש אא"כ יש בה ידיעה תחלה וסוף והעלם בינתים הא גם כאן אפשר שיהיה ידיעה תחלה וסוף והעלם בינתים:

ויהיו כן המורים. ר' שמואל הבין כשהוא מקשה כן על רישא דמתני' דתנן התם שאין הב"ד חייבין על עשה ול"ת שבמקדש לכך השיב שזה דבר שאי אפשר בהוראה שהרי הנכנס בטומאה ע"י הוראתם לאו העלם מיקרי אלא אומר מותר הוא א"נ בב"ד שיביאו קרבן לא שייך כלל העלם בינתיים דבעושה מעשה הוא דאיכא העלם ולא במורה ופי' זה נראה עיקר. א"ל. ר' מנא כהנא לא שאל אלא על הנכנסים כלומר על הסיפא דתנן אין מביאין אשם תלוי על עשה ול"ת שבמקדש אמאי הא אפשר שידע בתחלה שטמא ודאי והעלם בשעת הכניסה אח"כ נסתפק בדבר ולמה לא יביא אשה תלוי להגין עד שיתוודע לו כמו בחטאת קבועה:

את. באת להשיב מן המורים שלא שאל כהנא עליכם שדין הוא שלא יהיו חייבין עליו:

מאי כדון. מעתה טעמא מאי אין מביאין עליו אשם תלוי:

מצות מצות. נאמר באשם תלוי (אשם) מצות ה' אשר לא תעשינה [ולא ידע ואשם] ונאמר בפר העלם דבר של ציבור אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה (ואשם) [ואשמו] מה מצות האמור בציבור דוקא חטאת קבוע דיליף אשם אשם א"נ לא שייך בב"ד קרבן טומאת מקדש וקדשיו כדאמר ר"ש לעיל אף אשם תלוי אינו בא אלא על חטאת קבוע:

מתני' רע"א כו'. בגמרא מפרש מאי בינייהו:

גמ' מחלוקות ביניהון. ר"א אומר כתיב או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו קרא יתירא הוא דהא כבר כתיב אי נפש אשר תגע בכל דבר טמא ושרץ בכלל דבר טמא הוא אלא ללמדך אם ידע ודאי שנטמא ואינו יודע אם בשרץ אם בנבלה ושכח ואכל קדש או נכנס למקדש אח"כ נודע לו פטור מקרבן אא"כ נודע לו בתחלה אם בשרץ או בנבלה נטמא ור"ע פליג וסובר כיון דידע ודאי שנטמא אע"ג שאינו יודע באיזה אב נטמא חייב מיהו תרווייהו פטרי על העלם מקדש:

משמעות דורשין א"ב. ר"א יליף שאינו חייב על העלם מקדש מיתורא דאו בנבלת שרץ ור"ע יליף מונעלם והוא טמא:

אית תניי תני כו'. כלומר ר"ע תני על העלם טומאה חייב כו' ור"א תני על העלם שרץ כו' אבל לדינא לא פליגי:

ופריך מחלפא שיטת ר"א. קשיא דר"א אדר"א:

תמן. משנה היא בכריתות חלב ונותר לפניו אכל אחת מהן בשוגג ואינו יודע איזה מהן שבת ויה"כ עשה מלאכה באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן אשתו נדה ואחותו עמו בבית שגג באחת מהן ואיני יודע באיזו מהן ר' אלעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר אמר ר"א מה נפשך חלב אכל חייב נותר אכל חייב שבת חילל חייב יה"כ חילל חייב אשתו נדה בעל חייב אחותו בעל חייב א"ל ר"י או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה עד שיודע לך במה חטא הרי אע"ג דלא ידע איזה חטא חטא מחייב ר"א כיון דממ"נ חייב והכא אע"ג דידע שנטמא ודאי פוטר ר"א כיון שאינו יודע באיזה אב נטמא:

ה"ג תמן אשר חטא בו מכל מקום הכא והוא טמא עד שידע במה נתחייב. וה"פ התם בחטאת קבוע כתיב או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה והביא דרשינן הכי אשר חטא אפילו חטא כל שהו ואינו יודע איזה חטא אפ"ה והביא קרבנו:

הכא. בעולה ויורד כתיב והוא טמא ואשם משמע בעינן שידע באיזה טומאה נטמא:

וכא לית כתיב בה. והכא בקרבן עולה ויורד לא כתיב בה בתמיה הא כתיב בה אשר יטמא בה:

ופריך מחלפה שיטת ר"י. פשיטא ליה דר"י כר"ע ס"ל לכך קשיא ליה דר"י אדר"י:

ה"ג תמן הוא אמר והוא טמא מ"מ הכא אשר חטא בה עד שידע במה נתחייב. וה"פ בקרבן עולה ויורד כתיב והוא טמא משמע מ"מ אבל הכא בחטאת קבוע כתיב בה משמע בעינן שידע החטא אשר חטא בה:

ופריך ומה כו'. כלומר ור"א האי בה מאי דריש ביה:

ומשני פרט למתעסק. בדבר היתר ובא לידו איסור ולא נתכוון לגופה של זו כגון נתכוין לחתוך תלוש וחתך את המחובר נתכוין לאשתו והרי אחותו עמו במטה ונשמטה אשתו ובאת אחותו תחתיה ואיזהו חייב נתכוין לחתוך כסבור תלוש ונמצא מחובר או קסבר היום חול או קסבר מלאכה זו מותרת ומ"מ לזו נתכוין וכן בא על אחותו ונתכוין לגוף זה קסבר היא אשתו:

הדרן עלך ידיעת הטומאה