שאוכל ולא אוכל. הן השתים המפורשות דכתיב להרע או להטיב דמשמע להבא ולא אוכל להרע אוכל להיטיב:

שאכלתי ושלא אכלתי. הם שתים הנוספות ממדרש חכמים כדיליף לה ר"ע לקמן בפרקין מריבוי הכתוב:

במדבר ומביא קרבן. בשביל ביטול דיבורו וכיון דמשום ביטול דיבורו הוא אף זה ביטל דיבורו שהאומר לא אוכל דעתו לאסור עצמו בכל שהוא:

גמ' ניחא שאוכל ושלא אוכל. אית בהו שגגה שבשעת שבועה סבר לקיים אח"כ נעלם ממנו ועבר אשבועתו אלא שאכלתי ושלא אכלתי כיון דבעינן אדם בשבועה היכי משכחת לה שוגג כדמסיק:

מה נן קיימין. במאי עסקינן:

אם בידוע. לו בשעת שבועה שאכל ונשבע שלא אכל:

שבועת שקר הוא. כלומר מזיד הוא ואינו בר קרבן דהא ונעלם כתיב והכא אין כאן העלמה:

ה"ג ואם סבור שלא אכל ונשבע שלא אכל:

רבי בא כו'. הא אמר ר' בא כו' אהא דתנן לקמן פ' שבועת העדות וחייבין על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון העדות דוקא בקרבנה אין חילוק אם שגג בה ואינו יודע שחייבין עליה קרבן או מזיד בה ויודע שחייבין עליה קרבן אבל בשבועה צריך שיהיה זדון יודע ששבועה זו אסורה ונשבע לשקר וקמ"ל רב הא דתנן התם ועל שגגתה דלאו דוקא שוגג בקרבנה אלא ה"ה מזיד בקרבנה:

אבל. אם הוא שוגג בשבועה וסובר שאין בו איסור שבועה פטור דאנוס הוא ואין כאן אדם בשבועה ומה התם דלא כתיב פטור בכה"ג שבועת ביטוי דכתיב ונעלם כ"ש בסבור שלא אכל דפטור מקרבן דאנוס הוא:

אלא במזיד בה. בשבועה שאומר יודע אני ששבועה זו אסורה אפ"ה קרינן ביה ונעלם לפי ששוגג בקרבנה שאינו יודע שחייבין עליה קרבן ושגגת קרבן שמה שגגה:

לא כן. וכי לא כך אר"א כו':

מזיד בחלב. כלומר מזיד בכרת יודע שחייב כרת על עברה זו ושוגג בקרבן אינו יודע שחייב קרבן על שגגתה מתרין בו על מזיד דכרת ולוקה כדין כל חייבי כריתות שלוקין ומביא קרבן על השגגה א"כ ה"נ אע"ג שהזיד בה מביא קרבן על שגגת קרבן:

לית יכיל. אי אפשר לומר כן:

דמר. דאמר ר' אילא בשם ר"ל כך השיב ר"י לר"ע על הא דמחייב קרבן אף לשעבר כדתנן לקמן בפירקין איך נחייב לשעבר היכן מצינו דבר שחייבין על זדונו משום ולא תשבעו בשמי לשקר דהא כשנשבע לשעבר שקר הוא דבשעת השבועה ניכר שקרו ובהעלמו דהיינו בשגגתו יביא קרבן משום שבועת ביטוי דכי כתיב קרבן בשבועת ביטוי הוא דכתיב נפש כי תשבע לבטא בשפתים א"נ ה"פ והיכן מצינו בעברה אחד שלוקה על המזיד ומביא קרבן על השוגג דלשעבר במזיד לוקה על שבועת שקר ומביא קרבן על ששגג בקרבן אבל אוכל ולא אכל אינו במלקות אע"ג שעובר על בל יחל מ"מ אינו לוקה דלאו שאין בו מעשה הוא ולא אוכל ואכל נמי לא לקי דשויין להדדי:

ויתביניה כו'. ואי ס"ד כר' יוחנן ה"ל לר"ע להשיב לר"י הרי מצינו בחטאת חלב שחייבין על זדונו משום לאו שבו ומביא קרבן על שגגת קרבן שבו אלא ודאי ר"ע לא ס"ל לדר' יוחנן הדרא קושיא לדוכתא אכלתי ולא אכלתי דמתני' דאתיא כר"ע במאי איירי:

אלא. במאי עסקינן בשעת שבועה טעה וסבר שלא אכל אח"כ נודע לו שאכל:

לא כו'. ופריך וכי אין זה כאומר סבור הייתי שאין זו שבועה דאמר רב לעיל דפטור:

ומשני תמן. שאני התם שסובר שאין זו שבועה זה ודאי אנוס מיקרי:

ברם הכא. אבל כאן יודע ששבועה היה אלא שטועה מחמת דבר אחר וסובר באמת נשבע לאו אנוס מיקרי אלא שוגג דהוה ליה למידק קודם שהוציא שבועה מפיו:

מה נן קיימין. הא דפליגי ר"ע וחכמים במתני' במאי עסקינן:

אם. במפרש ואומר שבועה שלא אוכל אכילה הנקראת מן התורה אכילה:

אף ר"ע מודה. שאינו חייב עד שיאכל כזית דכל אכילה בתורה פחות מכזית לא מיקרי אכילה:

אף רבנן מודו. דאטעום לאו אכילה משמע אלא טעימה בעלמא:

ה"ג אלא כי אנן קיימין בפתם כל שהוא אכילה. וה"פ אלא כי פליגי באומר סתם שבועה שלא אוכל ופריך אי בסתם מ"ט דר"ע וכי כל שהוא אכילה היה:

ה"ג פתר לה כר"ש דאמר כל שהוא אכילה. וה"פ תפרש ר"ע בשבועות כר"ש ס"ל דאמר כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן שמעינן מיהת דסובל כל שהוא אכילה מיקרי:

מה מפקה מביניהון. מאי בינייהו:

ע"ד דר"ע חייב. דכיון דאמר שבועה שאוכל משנגע שיאכלנה כולה וכיון דחסר כל שהוא שלא אכל עבר על שבועתו לר"ע דאמר כ"ש הוי שיעור אכילה וחייב ולרבנן כל שהוא לא מיקרי אכילה וה"ל כאלו לא שייר כלום ופטור עד שישייר כזית:

שלא אוכל ככר זה. משמע שלא יאכלנה כולה:

ואכלה חסר כל שהוא. לר"ע פטור שהרי קיי"ל שבועתו ששייר כדי אכילה ולרבנן חייב דה"ל כאלו אכלה כולה:

ה"ג אף בקונמות כן קונם אשתי נהנית לי אם אוכל ככר זו ואכלה חסר כל שהוא ע"ד דר"ע אשתו מותרת ע"ד דרבנן אסורה אם לא אוכל ככר זו כו' ע"ד דר"ע אשתו אסורה ע"ד דרבנן אשתו מותרת אף בנכסין כן קונם נכסיו עלי אם לא אוכל ככר זה ואכלה חסר כ"ש ע"ד דר"ע נכסיו מותרין ע"ד דרבנן נכסיו אסורין אם לא אוכל ככר זה ואכלה חסר כ"ש ע"ד דר"ע נכסיו אסורין ע"ד דרבנן נכסיו מותרין. וה"פ לאו דוקא בשבעות פליגי אלא אף בקונמות פליגי:

אף בנכסין כן. אף באוסר נכסיו על עצמו בקונם מן הככר פליגי וכדמסיק:

והרי המגדף מביא קרבן. אמתני' דתנן אמר להן איכן מצינו במדבר ומביא קרבן והרי מברך את השם דפליגי ר"ע ארבנן ריש כריתות ואמר מגדף מביא קרבן:

ה"ג בשיטתם השיבוהו לשיטתכם שאתם אומרים אין המגדף מעשה כו'. וה"פ התם תנן וחכ"א אף המגדף אינו מביא קרבן שאינו עושה מעשה ולדידהו השיב שפיר איכן מצינו במדבר שמביא קרבן:

ר' בא כו'. פריך קשיא דר"ל אדר"ל:

תמן. התם בסנהדרין (דף מ"ה) [פ"ז ה"י] פריך מ"ט לא תני ידעוני בכריתות ואמר [ר' חזקיה בשם] ר"ל לפי שנכללו בלאו א' ולא משני הואיל ואין בו מעשה משום דקשיא הא תני מגדף שאין בו מעשה:

והכא הוא אומר לשיטתם השיבום אבל איהו סובר מגדף יש בו מעשה:

תרין תנאין. שני תנאים נינהו אליבא דר' עקיבה מר אמר הכי אמר ר"ע ומר אמר הכי אמר ר"ע:

מתני' שבועה שלא אוכל ואכל ושתה. אע"ג דשתייה בכלל אכילה כדאמר בגמרא אינו חייב אלא אחת דה"ל כאוכל וחוזר ואוכל בהעלם אחד:

שלא אוכל ושלא אשתה. ה"ל שתי שבועות אע"ג דמכי אמר לא אוכל איתסר ליה בשתיה דשתיה בכלל אכילה וכי הדר ואמר תו לא אשתה אית לן למימר אין שבועה חלה על שבועה כיון דאמר ברישא לא אוכל והדר אמר לא אשתה גלי דעתיה דהך אכילה דאמר ברישא אכילה גרידתא היא:

גמ' ולא שתיה בכלל אכילה. כדדייק לקמן סוף הסוגיא:

ר' יונה. דייק כולא הך מילתא שהשתייה בכלל אכילה מהכא:

מה נן קיימין. באיזה דם איירי קרא דנקיט ביה לשון אכילה:

ה"ג אלא כי נן כמות שהוא והתורה קראה אותו אכילה והתני המחה את החלב וגמעו הקפה את הדם ואכלו אם כו'. וכ"ה ביומא. וה"פ אלא כי איירי קרא בדם צלול כמות שהוא ואפ"ה נקט לשון אכילה שהשתייה בכלל אכילה ופריך והתני כו':

המחה. התיך:

הקפה. הקרישו על גבי אור:

מה עבד לה ר"י. איך מתרץ ר"י להך ברייתא שמפורש בה דם שקרש חייב וכי היכא דלא תיקשי שתי ברייתות אהדדי צ"ל הא דתני דם שקרש אינו אוכל כו' לאו לענין חיוב ופטור קאמר אלא אינו אוכל להצטרף עם אוכל פחות מכביצה ליטמא טומאת אוכלין א"נ אינו אוכל לקבל טומאת אוכלין בלא מחשבה ואינו משקה לטמא טומאת משקה בלא הכשר אבל כרת חייב אפי' על הקרוש א"כ איכא לאוקמי קרא בקרוש מנ"ל שהשתייה בכלל אכילה:

ופתר מתניתא. ומפרש מתני' דדייק לה מהך קרא ונתת כו':

בכל אשר תאוה נפשך. בבקר ובצאן ביין ובשכר ואכלת שם:

מה נן קיימין. במאי מוקמינן להך קרא אם בנותן יין לתוך התבשיל ויש בתבשיל טעם יין:

ולכך קרי ליה אכילה הלא יין בתבשיל לפגם הוא ואיך קרייא ליה אכילה:

אלא. כי איירי קרא בשותה יין צלול כמות שהוא ואפ"ה קרי ליה אכילה ש"מ שהשתיה בכלל אכילה:

באילין גמרייה ואורזרייה. מין כמהין והיין משביחן ולכך קרי ליה אכילה שכל הטפל לאכילה נקרא אכילה:

שמע כולהון מיכא. דייק ליה ממתני' דהכא השתיה בכלל אכילה:

ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת. אי אמרת בשלמא שתייה בכלל אכילה איצטריך לאשמועינן דאינו חייב אלא אחת אלא אי אמרת שתייה לאו בכלל אכילה היא ה"ל כאומר שבועה שלא אוכל יאכל ועשה מלאכה דודאי אין צורך להשמיענו דאינו חייב אלא אחת ואף זו כיוצא בה:

אמור דבתרה. תיקשי לך סיפא דמתני' ה"ג ואכל ושתה חייב שתים. אי ס"ד שתייה בכלל אכילה כיון דאמר שלא איכל איתסר ליה בשתייה וכשאמר אח"כ שלא אשתה אמאי חייב שתים אלו אמר שלא אשתה תרי זימני מי מחייב תרתי:

א"ר ר"י. סיפא לא קשיא:

ה"ג אלו מי שהיו לפניו שתי ככרים ואמר שבועה כו' וכ"ה ביומא. וה"פ אלו היו מונחים לפניו שתי ככרות ואמר על אחת מהן שבועה שלא אוכל ככר זו וחזר ואמר על השנייה שבועה שלא אוכל ככר זו ואכל את שניהן מי לא חייב שתים ה"נ כיון דהדר אמר שבועה שלא אשתה גלי דעתיה דהך אכילה דאמר אכילה גרידה היא:

ושתה משקין ראוין חייב. אע"ג דלא אמר אלא שבועה שלא אוכל ולא הזכיר שתייה אפ"ה חייב על השתייה ש"מ שתייה בכלל אכילה:

ה"ג חייב ניחא במתני' דאנן אמרין שבועה שלא אוכל כר' דו אמר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ר' חיננה שמע כולהון מיכא האוכל ושותה בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת ר' בא שמע כולהון מיכא לא אכלתי כו'. וכ"ה ביומא וה"פ הניחא כדתנינן אנן במתני' שלא אמר אלא שבועה שלא אוכל שפיר מייתי ר"ח ראיה אלא למאי דתנן במתני' דרבי האומר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה אינו חייב אלא אחת אין מכאן ראיה כלל ור' בא מביא ראיה ממתני' דפ' יה"כ דתנן אכל ושתה ביה"כ בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת ש"מ שתייה בכלל אכילה דאל"כ ה"ל כאוכל ועושה מלאכה בהעלם אחת דחייב שתים כדתנן התם בסיפא:

אלא שתיתי. בתמיה וכי השתייה בטומאה מותרת זיל בתר טעמא דשויה רחמנא כקדש נמצא דאין חילוק בין אכילה לשתייה:

עד כדון. מכל הראיות האמורות שמעינן דשתייה בכלל אכילה ואם אמר שבועה שלא אוכל חייב אף על השתייה:

אמר. שבועה שלא אשתה ואכל מהו מי הוה אכילה בכלל. שתייה ושתייה היא בכלל אכילה אבל אכילה אינה בכלל שתייה אי רמי פשיט האיבעיא שתייה בכלל אכילה אבל אכילה אינה בכלל שתייה:

מתני' חייב על כל אחת ואחת. מדקאמר פת פת על כל מין ומין ש"מ לחלק דאי לאסור עליו כל מינים הללו ותו לא הל"ל פת חטים וכן של שעורים וכן של כוסמין:

שבועה שלא אשתה יין שמן ודבש. כגון שהיה חבירו מסרהב בו ואומר לו בא ושתה עמי יין שמן ודבש היה לו לומר שבועה שלא אשתה עמך ותו לא דכי אשתבע אמאי דמסרב בו אשתבע יין שמן ודבש ל"ל שמע מיניה לחלק:

גמ' ה"ג ואכל פטור שבועה שלא אוכל פת וכרכה בחרצנין וזגין חייב אחת ואם היה נזיר חייב שלש. וה"פ כשכרך האיסור בעלי קנים שאינן מין אוכל ובלעו פטור דחוצץ וה"ל כאלו לא בלעו אבל כרכו בחרצנים דה"ל מין מאכל חייב אחת אע"פ שלא נהנה גרונו ממנו מ"מ כיון שהוא כרך במאכל אינו חוצץ וה"ל כאלו נהנה מגוף האיסור:

ואם היה נזיר חייב שלש. אחת על הפת מחמת השבועה ועל החרצנין אחת ועל הזגין אחת מפני שהוא נזיר כדתנן נזיר פ"ו וחייב על הזגין בפני עצמן ועל החרצנין בפני עצמן וקא משמע לן דלא בטלי:

גמ' בכולל. דברים המותרים והאסורים יחד בשבועתו הא דפליגי ת"ק סובר מגו דחיילא שבועה על המותרים חיילא נמי אדברים האסורין באיסור שבועה:

אבל בפורט. פירש בשבועתו שלא יאכל דברים האסורים אפי' רבנן מודו שאין שבועה חלה על האסורים שהרי מושבע ועומד הוא:

אפי' בכולל. נמי סברי רבנן שאין השבועה חלה על האיסורין דלא אמרינן כולל באיסור שבועה אלא בחצי שיעור איירי מתני' וקאמרי רבנן דחייב שאינו מושבע עליו מהר סיני ומשום שבועה מיחייב:

מתני' ואכל נבלות חייב. קרבן דראויין לאכילה הן אי לאו דרחמנא אסרינהו:

ר"ש פוטר. דמושבע ועומד הוא עליהן:

אשתו אסורה. שהרי אכל אוכלים ואפי' לר"ש אסורה דטעמא דפוטר בקמייתא לאו משום דלאו בני אכילה נינהו אלא שאין שבועה חל על דבר אסור:

ופריך בדא ר"ש פוטר. בתמיה א"כ מ"ט דר"ש דפוטר:

ומשני ר"ש כדעתיה. ר"ש לשיטתו דכל איסורין שבתורה לוקין בכל שהוא ולא אמרו כזית אלא לקרבן:

דתנינן תמן. מכות פ' בתרא:

באוכל נמלה כל שהוא חייב. משום שרץ השורץ על הארץ ואע"ג דלית בה כשיעור:

אף חטה אחת כברייתה. לדבריהם דרבנן קאמר לדידי כל האיסורין בכל שהוא לדידכו אודו ליה מיהת בחטה ורבנן בריית נשמה הוי בריה א"נ לאו דוקא חטה אלא הכי קאמר כל האוכלים ברואים הם:

ופריך ע"ד דר"י. לר"י דמודה ר"ש שאין מלקות בכל שהוא בכולל מ"ט דר"ש דפוטר:

ר"ש כדעתיה. לשיטתו:

תענו את נפשותיכם. כתיב ביה"כ לא בא הכתוב אלא לאסור את המותר אבל האוכל איסורין ביה"כ אינו חייב עליהן כרת שאין איסור יה"כ חל על שאר איסורין כ"ש שבועה שאין בה כרת שאינה חלה על האיסורין:

ר' בא בר ממל. הקשה לר"י דאמר בכולל לרבנן השבועה חלה על האיסורין ניתני במתני' דכריתות פ' אמרו לו שבועה שלא אוכל ואכל דתנן התם יש אוכל אכילה אחת וחייב עליהם ארבע חטאות ואשם אחד ואלו הן טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביה"כ רמ"א אף אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב ואם איתא לדר"י ניתני חמש שנשבע שלא אוכל חלב ובשר ואכל דחייב נמי קרבן אשבועה:

אר"ז כל ימיו. שהיה ר' בא בר ממל חי לא מצאנו תשובה לקושיתו עכשיו שמת מצאנו תשובה:

מה נן קיימין. במאי נוקמי להך שבועה:

ה"ג אם באומר שבועה שלא אוכל בשר כל ימות השנה ויה"כ בתוכן. וה"פ כיון שאסר על עצמו בשר גם חלב בכלל ונאסר בו גם ביה"כ או שאמר בראש השנה שבועה שלא אוכל כלל בעשרת הימים הבאים ויה"כ בכלל ונאסר לאכול ביה"כ שום מאכל מותר או אסור מפני השבועה ה"ל כמיחל שבועה על האיסורין כיון שהאיסור וההיתר נכללין בדבור אחד והשבועה קאי על האיסור וההיתר כאחד הלכך אין כאן שבועה:

ותשמע מינה. ש"מ מהא דר"ז:

ולמה לא. אמר תנא דמתני' שיש בה עוד ששית כשנשבע שלא לאכול משחיטת פלוני נמצא שלא נשבע על האיסור שהרי לא הזכירו:

ומשני אין בו חלב. בתמיה וכי אין החלב בכלל שחיטת פלוני וכיון שכן ה"ל כמיחל שבועה על האיסור:

ופריך בשוחט צביים. נימא בנשבע שלא לאכיל משחיטת פלוני את הצבאים שחלבן מותר א"כ אין כאן איסור:

ומשני אין בה גיד הנשה. בתמיה וכי אין בשחיטת הצבאים איסורא הא יש בהן גיד הנשה:

ופריך בעופות. נוקמי באוסר עופות על עצמו שאין בהן לא איסור חלב ולא איסור גיד ואפי' נאמר אי אית ליה לעוף כף גיד הגשה נוהג בו מ"מ רוב עופות לית להו כף:

ומשני אין בהן דם. בתמיה וכיון שיש בהן דם ה"ל כמיחל על האיסורין:

ה"ג ולמה לא מר שבועה שלא אוכל סתם. וה"פ כשאומר שלא אוכל סתם משמע אפי' כל שהוא והא דפליגי ר"ע ורבנן בריש פרקין היינו בשאינו מונח לפניו אבל במונח לפניו ואמר שלא אוכל סתם ה"ל כמפרש שאיסר על עצמו כל שהוא נמצא שאינו כמיחל שבועה על האיסורין:

ומשני בגין ר"ש. בעי התנא לשנות משנתו אף אליבא דר"ש דאמר כל האיסורין שבתורה בכ"ש ולא אמרו כזית אלא לקרבן א"כ ה"ל כשבועה על האיסורין:

ה"ג ואי כר"ש ואיך תני יה"כ דתני כו'. וה"פ פריך אי אפשר לאוקמי הך מתני' יש אוכל כו' כר"ש הא אחת מן חמש חטאות היא על שאכל ביה"כ ולר"ש אינו חייב על אכילת חלב ביה"כ קרבן משום יה"כ דסובר לא כתיב תענו אלא על המותר ולא על האסור:

ה"ג דתני ר"ש תענו את נפשותיכם ממותר לכם ולא מאסור לכם וכ"ה לעיל בסוגיין:

אלא. לעולם בכולל סתם מותרות ואסורות בחד שבועה חלה על המותרות ועל האסורות והא דלא תני שבועה שלא אוכל ואכל דלא קחשיב אלא אותן עברות שמביאין עליהן חטאת קבועות אבל קרבן שבועה הוא בעולה ויורד:

התיבון. מתיבי הא תני במתני' קרבן טומאה ודנותר שהן בעולה ויורד א"כ הדרא קשיא לדוכתא אמאי לא תני שבועה:

תני. אלא שני תנא לא בא למיתני אלא קרבנות שמביאין על עברות שחייבין עליהן כרת במזיד אבל שבועה אינה בכרת:

התיבון. מתיבי הרי תני ואשם אחד שהוא אשם מעילות ואין בו כרת:

ומשני לא. בא התנא לשנות אלא הנך שאין היתר לאיסורן אבל שבועות יש היתר לאיסורן כשהולך אצל חכם ומתיר לו שבועתו:

הדא אמרה. קאי אסיפא דמתני' דכריתות דתנן התם רמ"א אף אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב מדקאמר אם היתה שבת ולא קאמר סתם אף אם הוציאו בפיו חייב משום מלאכה דיה"כ דהא ביה"כ קאי זאת אומרת אין חילוק מלאכות ביה"כ ולא מרבינן ביה ל"ט מלאכות כדמרבינן לשבת מדכתיב אלה הדברים וכיון שכן אמרינן אין הוצאת מלאכה ביה"כ דמלאכה גרועה היא:

אלו מי שעשה כולן בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת על כולן כו'. כלומר הא דאמרינן שאין אבות מלאכות ביה"כ היינו לענין זה שאם עשאן כולם בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת אבל אם עשה אחת ממלאכת שבת חוץ מן הוצאה חייב עליה דסד"א כיון שאין בו חילוק מלאכות אינו חייב עד שיעשה כולן קמ"ל דלא:

אסור לאכול מצה בלילי פסח. דמגו דחייל שבועתו אמצה דכל השנה חייל נמי על מצת מצוה דלילה הראשונה דפסח:

לוקה משום שבועת שוא. שאין השבועה חלה על דבר מצוה שנאמר להרע או להיטיב דבר שבידו לעשות או שלא לעשות משא"כ מצוה שחובה עליו לעשות:

שלא אשב בצל סוכה. של מצוה:

לא סוף דבר כו'. אסיפא קאי דתנן קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום ואכל נבלות כו' קאמר לאו דוקא שאמר סתם אכלתי אלא אפי' אמר אם אכלתי מדבר פלוני דמשמע אכילה חשובה:

לא סוף דבר. לאו דוקא שאמר אם אכלתי היום כשרות וטרפות אלא אפילו אמר אם אכלתי היום נבלות כו' נמי אסורה:

לא סוף דבר לבא. לאו דוקא שנשבע להבא אם אוכל נבלות אלא אפי' אם נשבע לשעבר אם כבר אכלתי היום ונמצא שאכל נבלות אסורה:

ה"ג לא סוף דבר ר"ע אלא אפי' רבנן. וה"פ לא תימא מתני' דוקא ר"ע דאמר בשבועה אוסר עצמו בכ"ש דאזלינן בתר לשון בני אדם דכ"ש הוי אכילה הלכך אמרינן אף אכילת נבלות במשמע שבועתו שכן הוא בלשון בני אדם אבל לא רבנן קמ"ל הכא אף רבנן מודו דמיקרי אכילה ואסורה:

לא סוף דבר נבלות כו'. לאו דוקא בנשבע שלא אוכל ואכל נבלות אשתו אסורה אלא אפי' אכל עפר מיקרי אכילה ואסורה:

עילה היה רוצה. זה האיש היה רוצה למצוא עלילה להורות לעצמו שיגרש את אשתו לכך אמרינן שכיון על כל האכילות שבעולם:

מתני' אחד דברים של אחרים. כדמפרש שאתן לפלוני:

שאין בהם ממש. תרי גווני משמע כגון שינה ומשמע שאין בהם הנאה כגון שאזרוק צרור לים:

שאתן. מתנה לאיש פלוני עשיר:

שלא אישן. היום:

רי"א כו'. בגמרא מפרש במאי פליגי:

אם כן. דדייקת להרע או להטיב כו':

מריבוי הכתוב. לכל אשר יבטא:

גמ' ה"ג ונמצא שלא נתן פטור:

מאחר שאין בידו לבא. שאין בידו לשבע שיתן פלוני או שלא יתן שהרי אין פלוני ברשותו:

הרי תפילין אין בהן. להבא שאם נשבע שלא להניח תפילין אינו חייב משום שבועת ביטוי שאין נשבעין לעבור על המצות כדילפינן לקמן מקרא:

ויש בהן לשעבר. דתניא לא הינחתי תפילין היום משביעך אני ואמר אמן חייב:

ה"ג א"ל תפילין ממקום אחר באו. כלומר לא בעינן לשעבר דומיא דלהבא:

יצא דבר איסור. שהתורה אסרה מלעשותו או דבר שהתורה חייבה לעשותו וכיון דקרא לא קאי אמצוה ה"ל כאלו אין כאן להבא וחייב על לשעבר לחוד:

ה"ג לכל אשר יבטא לרבות הגומר בלב. כגון שגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם:

האדם בשבועה. שיהא אדם בשעת שבועה שיהא לבו עליו:

פרט לאנוס. כגין בשבועה לשעבר וכסבור שנשבע באמת:

פרט למזיד. שאין קרבן שבועת ביטוי בא אלא על השוגג:

או יכול ונעלם ממנו החפץ. אע"פ שלא שכח השבועה יהא חייב כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חיטין והושיט ידו ליטול פת שעורים ועלתה בידו של חטים וסבר של שעורים היא ואכלה דזכור השבועה ושכח החפץ:

בשבועה ונעלם. דוקא שנעלמה ממנו השבועה:

ופריך ותו העלם חפץ כו'. כלומר מנ"ל דאינו חייב על העלם חפץ נאמר אי לאו קרא סד"א אינו חייב אלא על העלם שניהם חפץ ושבועה קמ"ל אפי' על חד מינייהו חייב ולעולם כי איכא העלם חפץ נמי חייב שתים:

ומשני ואין ביניהן. בתמיה וכי אין לחלק בין הך דכתיב בקרא להך דלא כתיב הא גבי קרבן טומאה דמקדש אמרינן בפרק דלעיל על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש ופטור לגמרי הוא ולא אמרינן שיהא חייב שתים כיון דכתיב ונעלם והוא טמא ה"נ כתיב בשבועה ונעלם:

ופריך כר' ישמעאל. לר"ע ודאי לא קשיא לי אלא לר"י דמחייב על העלם טומאה ומקדש שתים ש"מ דאמר לא בא הכתוב אלא לאשמועינן דלא בעינן העלם משתיהן ה"נ נימא הכי:

ומשני תמן כו'. התם בטומאת מקדש כתיב שני פעמים ונעלם כתיב ונעלם ממנו והוא טמא ונעלם ממנו והוא ידע דרשו מינייהו דחייב על העלם טומאה בפני עצמו ועל העלם מקדש בפני עצמו כדתנן ס"פ דלעיל רי"א ונעלם ונעלם ב"פ לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש אבל הכא בשבועה לא כתיב אלא פעם אחת ונעלם למעוטי קאתי דאינו חייב אלא על העלם שבועה ולא על העלם חפץ:

אוציא הנשבע להרע לאחרים שהוא פטור. שאין הרשות בידו כדמסיק:

בהוא כו'. כהאי דמשתבע שלא יתן לחבירו לאכול ורואהו שמשתנה פניו מפני חולי הרעבון ומסתכן שחובה עליו ליתן לי לאכול שלא ימות. היך כו'. ר"י דאמר אינו חייב על העתיד לבוא ומחייב על דברים שאין בהן הרעה והטבה איך מפרש לקרא:

ופריך והלא כו'. והא בפרט כתיב להרע או להטיב א"כ דברים שאין בהן הרעה והטבה מנין:

אלא. כן היא דריש להרע כו':

ופריך פרט וכלל. קאמרת א"כ נעשה כלל מוסיף על הפרט ומרבינן הכל ואפי' לשעבר נמי חייב:

ופריך מה הפרט מפורש דבר שיש בו. הרעה והטבה נאמר בעינן דוקא דבר שיש בו הרעה והטבה מנ"ל אפי' דבר שאין בו הרעה והטבה:

בריבוי הכתוב. מכללא בתרא:

ה"ג אמר ר' הילא כו' ובהעלמן משום שבועת ביטוי א"ל ואית לך כו'. ונשתבשה הגירסא מסוגיא דריש פרקין וט"ס הוא. וה"פ כך השיב ר"י לר"ע איך נחייב על לשעבר היכן מצינו דבר שחייבין על זדונו משום לא תשבעו בשמי לשקר דהא כשנשבע לשעבר שקר הוא דבשעת השבועה ניכר שקרו ובהעלמו דהיינו בשגגתו יביא קרבן משום שבועת ביטוי דכי כתיב קרבן בביטוי הוא דכתיב נפש כי תשבע לבטא בשפתים א"נ ה"ק היכן מצינו בעברה אחת שלוקה על המזיד ומביא קרבן על השוגג דלשעבר במזיד לוקה על שבועת שקר ומביא קרבן על ששגג בקרבן אבל אוכל ולא אכל אינו במלקות אע"ג שעובר על בל יחל אינו לוקה דלאו שאין בו מעשה הוא ולא אוכל ואכל נמי לא לקי דשויין להדדי א"ל ר"ע לר"י ואתה מודה דמרבינן דברים שאין בהן הרעה והטבה אע"ג שאינן כתובין ולא מצינו כיוצא בהן א"כ אית לן לרבויי נמי לשעבר:

א"ל. ר"י לר"ע אע"ג דס"ל דחייב להבא אדברים שאין בהם הרעה והטבה והם אינן כתובין מ"מ אית בהן לאו דבל יחל כמו בהרעה והטבה:

ה"ג אית בהן כו' הא לשעבר לית. אבל בלשעבר אין בו משום בל יחל אלא משום בל תשקרו:

מתני' נשבע לבטל את המצוה פטור. משום שבועת ביטוי דכתיב להרע או להטיב שבמקום שבידו להרע או להטיב כגון בדבר הרשות אבל בדבר מצוה כגון אכילת מצה בפסח בידו להטיב גופו לאכול ואין בידו להרע שלא לאכול וכן חמץ בפסח בידו להרע גופו שלא לאכול אבל אין בידו להטיב שלא לאכול אבל לוקה הוא משום שבועת שוא:

שהיה בדין שיהא חייב. הנשבע לקיים ולא קיים:

שלא עשה בה לאו כהן. וקרא כתיב להרע או להטיב דמשמע דבר שיש בו הן ולאו:

גמ' כיני מתני'. כן צריך לגרוס במתני' לקיים ולא קיים חייב דברי ריב"ב דלפי גירסת משנתינו דתנן פטור לא שייך למיתני דברי ריב"ב דהא ריב"ב פליג ומחייב:

מה מר כו'. כלומר לעולם כדשנינן לקיים ולא קיים פטור דמה אמר ריב"ב בנשבע על האיסורין שאם נשבע לבטל ולא ביטל כגון שנשבע לאכול נבלה ולא אכל פטור ובנשבע לקיים כגון שאומר שבועה שאני אוכל נבלה ואכל פטור א"כ מתני' ה"פ לקיים מצוה דהיינו שאיני אוכל נבלות פטור ויש מקום שבדין חייב כגון לישב בסוכה דברי ריב"ב:

אין תימר חייב. אם תאמר בנשבע לקיים סובר ר"י דחייב ה"ל לחכמים להשיב לו לא אם אמרת כו':

ה"ג תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן והן כלאו. וה"פ אי ר"י מחייב ה"ל למימר נמי שלא עשה במצוה הן כגון נשבע שאוכל דפטור כלאו נשבע שלא אוכל דחייב אלא ודאי אף בנשבע שלא אוכל נבלה ואכל פטור ואין צורך להגיה משנתינו:

מתני' שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה. טעמא דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אוכלנה הוא דאינו חייב אלא אחת שאין שבועה חלה על שבועה אבל אמר תחלה שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל ואכלה כולה חייב שתים דכי אמר שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל כולה וכי הדר אמר שלא אוכל כיון שאכל ממנה כזית חייב דשלא אוכל שיעור אכילה משמע דהיינו כזית הלכך השבועה האחרונה חיילא ומחייב כי אכיל מיניה כזית וכי הדר אכיל כולה מחייב משום שבועה ראשונה:

שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה. אע"ג דמשבועה שלא אוכלנה שניה שמעינן דאין שבועה חלה על שבועה תנא שבועה שלישית לאשמועינן חיובא הוא דליכא אשבועות בתרייתא הא שבועות הן ולא יצאו לבטלה ואם ימצאו מקום יחולו שאם נשאל לחכם על הראשונה עלתה שניה תחתיה ונאסר בדבר משום שניה וכן אם נשאל על השנים חלה השלישית לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו והוי כמי שלא נדר וחלה השניה למפרע שהרי הראשונה כמי שאינה הואיל ונשאל עליה וכן כשנשאל על השתים הרי הן כאלו אינם וחלה השלישית למפרע:

גמ' ה"ג ועבר היום ולא אכלה. וכ"ה בבבלי:

פטור. ממלקות:

ה"ג לא טעמא דאהן טעמא דאהן. וה"פ אע"ג דאמרו שניהם דאינו לוקה מ"מ חולקין בטעמו של דבר טעמא דיהיב מר לא יהיב מר ומר לית ליה טעמא דמר:

משום שאינו ראוי לקבל התראה. דה"ל התראת ספק שהרי תלה זמן לשבועתו כל היום:

משום שהוא בל"ת שאין בו מעשה. בהעברתו שמה שאינו אוכל אין בו מעשה:

מה מפקה מביניהון. מאי בינייהו הא לתרווייהו פטור:

שרפה. להככר שנשבע עליו או השליכה לים ואינו יכול לקיים שבועתו למ"ד משום התראה ספק פטור דלעולם בשעת התראה ספק היה שאין התראה אלא בשעה שעובר על אזהרתו ולמ"ד משום דהוה לאו שאין בו מעשה הכא חייב דהא ע"י מעשיו עבר על השבועה:

היה אסתניס. ונשבע שאוכל פת קיבר ונזכר שלא אכל ועכשיו הוא אסתניס ואי אפשר לו לאכול פת קיבר מהו מי אמרינן כיון שאינו בלהבא שאי אפשר לו לישבע שיאכל פת קיבר כיון שהוא איסתניס אף לשעבר אין. שבועתו שבועה או דלמא אפשר שתשתנה דעתו ויוכל לאכלו ה"ל כאלו בידו לבא וחייב על לשעבר:

שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ואכל מהו. שיהא חייב שתים או אינו חייב אלא אחת:

נשמעינה מן הדא. תא שמע ממתני' מפני שהזכיר זו. לכך תנן במתני' דאינו חייב אלא אחת אבל כשלא הזכיר זו אמרינן שנייה כוללת יותר מן הראשונה וחיילי שתיהן וחייב שתים:

אבימי אחיי דחיפה. ושניהן בני רחבה דפומבדיתא היו בבבלי הגירסא עיפה והחי"ת והעי"ן מתחלפים שהם ממוצא אחד:

שמשית בנדרין כו'. כלומר למדתי בבית רבי הלכות נדרים ושבועות:

בעי כו'. רצה חיפה לבדקו אם שימש כראוי ובקי בהלכות ושאל ממנו מי שהיו לפניו חמש ככרין כו':

ה"ג ואכל את כולן. וה"פ מהו שיהא חייב על כל אחת שהרי הוסיף שבועה בכל אחת או דלמא כיון דנשבע על הראשונה ה"ל כל אחת מהן כאיסור שכולן בכלל ותו אין השבועה השנייה חלה עליה א"נ אי אפשר שיאכל שנייה אא"כ אכל הראשונה וכבר נאסר:

חזר חיפה. ושאלו:

אינו חייב אלא אחת. טעה לומר שבועת ארבע ושלש כו' בכלל חמש שיש בכלל חמש ארבע כו':

שמא אינו פטור. בתמיה א"כ כשאכל אחת חייב משום שבועה האחרונה וכן כולם הלכך חייב על כל אחת ואחת:

אר"י מסתברא. כאבימי בבתרייתא כלומר זימנין משכחת לה להא דאבימי כגון דאמר שבועה שלא אוכל חמישי וחזר ואמר ארבע אלו כו' ואכל אחת והפריש קרבן ואח"כ א"ל שנייה הויא לה שנייה חצי שיעור ואחצי שיעור לא מיחייב וכן הדין בכולן:

מתני' אם לא ראיתי נמל פורח באויר. כלומר יאסרו בשבועה כל פירות שבעולם עלי אם לא כו':

נחש כקורת בית הבד. כתבנית קורת בית הבד וצורתה דאלו כעובי קורת בית הבד לא הוי שבועת שוא דאיכא טובא:

שבועה שלא נעידך. ביטול מצוה היא דהא חייב להעיד שנאמר ואם לא יגיד ונשא עונו וה"ל שבועת שוא דהא א"א שלא יגיד:

גמ' תמן תנינן. נדרים פ"ג:

נדרי הבאי. אמר אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים:

ופריך אפשר שלא עבר. בדרך הזה כעולי מצרים בתמיה הא אפשר שעברו בה הרבה בני אדם ולמה תנן שזהו נדרי הבאי:

אלא. הכא במאי עסקינן באומר אם לא ראה בדרך הזה בראייה אחת עם רב כעולי מצרים וזהו אי אפשר:

והא כו'. כלומר דאי לא תימא הכי קשיא והא מלך דיקליטאניס כשירד לבבל ירדו עמו מאה ועשרים רבוא בני אדם שהוא כפל כיוצאי מצרים ש"מ שאף בזמן הזה פעמים שמתאספים בדרך אחד ששים רבוא ואמאי קרי ליה הבאי אלא ודאי כדשנינן שנדר שראה ס' רבוא בראיה אחת:

אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד. קס"ד גדול כקורת בית הבד ופריך והא נחש שהיה בימי שבור מלכא בלע גמלים ועגלות שכשרצו להרגו מלאו עורות של גמלים תבן ונתנו בתוכו גחלים בוערות ובלע העורות כולן והתבן שבתוכן התחיל לבעור ובער בלבו ומת:

חמית. ראיתי עור נחש אחת שעשו ממנו חיפויין לשמנה ספסלים:

אנא. אני ראיתי עור נחש שכסה עגלה גדולה של המלך ש"מ שיש נחשים גדולים כקורת בית הבד:

ומשני שמואל. מתני' ה"פ באומר שראה נחש מרובע כקורת בית הבד וזה הבאי ושוא שאין גב נחש מרובע:

ופריך אם כו'. אי ס"ד שאמר מרובע למה ליה למיתני נחש גדול כקורות בית הבד הל"ל סתמא אם לא ראיתי נחש מרובע:

לית אורחיה כו'. אין דרך התנא הזה לשנות בדברי הבאי אלא גוזמא מדברים גדולים אע"ג דבקטן נמי הוי דבר שאינו:

דתנינן. במתני' אם לא ראיתי גמל פורח באויר. וה"מ למיתני עכבר פורח באויר דהוי נמי שבועת שוא אלא שדרכו לשנות גוזמא בדבר גדול:

אין מרובע מששת ימי בראשית. קס"ד אין דבר נברא מרובע מבריאת העולם. ופריך והתנינן. נגעים פ"ו:

גופה של בהרת. עיקרה של בהרת כמה תהא גדולה:

כגריס האיטלקי מרובע. קס"ד כגריס הגדל באיטליא שהוא מרובע ש"מ שיש בריה בעולם שנברא מרובע:

ה"ג כל גרמא כו'. וה"פ ממתני' זו איכא להוכיח שאין הגריס גדול מרובע דאי גריסים הגדלים באיטלקי מרובעים ל"ל למיתני מרובע אלא ודאי לשיעורי קאמר שתהא הבהרת גדולה כגריס האיטלקי והכהן הרואה אותה ירבענה להבהרת שתהא מרובעת:

ה"ג והא כנעה. וכ"ה בנדרים. וה"פ הא איכא דבר אחד ששמו כנעה וגידולו מרובע:

ומשני מליא הוא קטרין. אינו מרובע ממש שהוא מלא קשרים:

ופריך והא עניבא דפילא. בנדרים הגירסא והא ארכובא דיעלה חיה ששמה יעל כדכתיב יעלי סלע יש לה עצם ארכובה שהוא מרובע. ומשני עגול הוא. עצם הזה למטה בסופו:

ואית דבעי מימר. איכא דאמרי לא ארשב"ג אלא שאין בעולם מרובע בבריות בעלי חיים אבל עצם מעצמיו איכא:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

מרובע באוכלין. יש מיני אוכלין שנבראו מרובע אבל אין אחד מבעלי חיים שנברא מרובע:

גמ' שוא ושקר. בדברות הראשונות נאמר לא תענה ברעך עד שקר ובאחרונות כתיב לא תענה ברעך עד שוא ואין זה סתירה ששניהן נאמרו בדיבור אחד מפי הגבורה לאשמועינן שלוקין על שוא כמו על שקר דכתיב בשוא לא ינקה ה' וסד"א אפי' בב"ד של מטה לא ינקה קמ"ל ה' לא ינקה אבל ב"ד של מטה ינקה:

זכור ושמור. בדברות הראשונות כתיב זכור את יום השבת לקדשו ובאחרונות כתיב שמור שניהן בדיבור אחד נאמרו ללמד כל שישנו בשמירה ישנו במצות זכירה ונשים איתנהו בשמירה דמצות ל"ת היא ונשים חייבות בה הלכך חייבות נמי בקידוש היום:

מחלליה מות יומת. משמע אפי' במקדש וכתיב וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים קאמר דאין זו סתירה שבדיבור אחד נאמרו א"נ סד"א כהנים ליתנהו בחיוב שמירת שבת הואיל והותרה עבודה לגבייהו קמ"ל דלא ותניא במכילתא ריב"ב אומר הרי שהקיפו גוים את ארץ ישראל לא יאמרו הואיל וחיללנו מקצתה נחלל אח כולה ת"ל מחלליה מות יומת אפי' כהרף עין:

לא תלבש שעטנז גדילים כו' נסמכו אהדדי כאלו נאמרה בדיבור אחד לומר במקום גדילים מותר ללבוש שעטנז:

כתיב ערות אשת אחיך. לא תגלה סד"א אם גירשה אחר היבום אסור להחזירה קמ"ל יבמה יבא עליה מ"מ דלאחר שיבמה פקעה איסורה מינה א"נ סד"א אחר שבא עליה היבם פקע מינה האיסור של המת ואם גירשה היבם מותרת לאחד מן האחין מן האם של המת קמ"ל ערות אשת אחיך לא תגלה מ"מ:

לא תסיב נחלה כו'. כתיב בפרשה זה הדבר ודרשינן מיניה דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור הזה וסד"א לא קאי זה הדבר אלא על לא תסוב דכתיב גביה אבל וכל בת יורשת כו' נוהג אפי' לדורות קמ"ל שניהן בדבור אחד נאמרו שאינן נוהגין לדורות ואיכא בין לא תסוב לקרא דוכל בת יורשת דלא תסוב משמע אפי' אם ירשה אחר הנישואין וכל בת יורשת היינו שירשה קודם הנישואין:

אחת דבר אלהים. ושמענו שני דברים:

הלא כה דברי כאש נאם ה'. וכפטיש יפוצץ סלע כשם שפעמים הפטיש מתפוצץ מהסלע לכמה חלקים ואף אם אין הפטיש עצמו מתפוצץ מ"מ האש שבתוכו מתפוצץ לחלקים רבים כך דבר אחד מדברי השם מתחלק לכמה חלקים:

נשבע להחליף.. נשבע היפך האמת כגון שנשבע שלא אכל ואכל או בהיפך:

ה"ג כל הידוע. לשנים זהו שבועת שקר לג' זהו שבועת שוא וכ"ה בנדרים. וה"פ אם אין ידוע אלא לשנים שאינו כמו שנשבע ה"ל שבועת שקר אבל לא שבועת שוא שאין זה לשנות את הידוע לאדם אבל אם נודע לשלשה שאינו כן ה"ל שבועת שוא:

אפי' ידוע לשנים. כאן ויש עוד אחד בסוף העולם היודע שקרו אפי' אינו שם בשעת השבועה כיון שנודע לו שקרו קודם השבועה ה"ל שבועת שוא:

מה מפקה מביניהון. מאי בינייהו:

שינה בפני שנים. נשבע בפני שנים על אבן שהיא כסף והשליך האבן לים ואי אפשר שיראנו אדם עוד והתרו בו משום שבועת שוא:

ע"ד דר"י אינו לוקה. שהרי לא היו שם ג' בשעה שנשבע ואם היה אדם שידע מכבר לאו כלום הוא דבעינן שיהיו ג' שם בשעת שבועה:

ע"ד דר"ל לוקה. שאי אפשר שלא יהיה אחד בסוף העולם שלא נודע לו מכבר שזה אבן:

התרו בו משום שבועת שקר. הדבר בהיפך לר"י לוקה שהרי לא נודע שנשבע לשוא אלא לשנים וה"ל שבועת שקר ולר"ל אינו לוקה דשוא היא ולא שקר:

אפי' ביטה ומרגליתא. קאי אמתני' דתנן איזו היא שבועת שוא אמר ר' בא אפי' נשבע על ביצה שהיא מרגליות נמי הוי שבועת שוא:

ופריך ואהן אפי'. וזהו אפילו דקאמר ר' בא קשיא דמשמע דרבותא היא ואינו כן דהנשבע על האיש שהיא אשה הוא יותר שוא מן ביטה ומרגליתא:

אלא. ה"ק ר' בא כגין ביטה כו' דדמיין במראיהן אפ"ה הוי שוא דמ"מ ידוע לכל אדם שנשבע לשוא:

כאן במעמידין. שאומר שלא כיון בשעת שבועה. להבאי אלא שראה ממש גמל פורח אסור ולוקה עליו:

וכאן בשאין מעמידין. אלא אומר שלא אמר אלא על דרך הפלגה:

ה"ג א"ר בא ואפי' תימא כו'. וכ"ה בנדרים:

ה"ג נכסי עלי נכסיו מותרין הא ללקות לוקה. כן היא גירסת הרשב"א. וה"פ נכסיו מותרין דשבועות הבאי היא ומילקי מיהת לקי דהא נשבע לשוא:

עוד היא. אף זו איירי במיחל שבועתו על נכסיו ומותר דתני אנכסיו קאי שהן מותר וה"ג נכסיו מותרין הא ללקות לוקה:

אהן דמשתבע. האי מאן דמשתבע על שנים שהן שנים לוקה משום שבועת שוא דכ"ע ידעי שהן שנים:

אהן דחמא. הרואה גשמים יורדים ונשבע עכשיו כלי אריגה מתחזקין לוקה משום שבועת שוא שהכל יודעים כשהחום חזק כלי אריגה מתפרדים וכשהגשמים יורדים עליהם הם מתחזקים:

ה"ג כלי קורי בריכסון. וה"פ כלי קורי הם כלי אריגה וכ"ה בירושלמי שבת פ' כל הכלים (סוף ה"א) ובבבלי שם:

בריכסון. כמו וירכסו את החשן דמתרגמינן ויחדון ית חושנא ובגליון פירש בענין אחר ואינו נכון:

בוליות. איפרכיות של דוכסים:

לשוא. על עון שבועת שוא שעשיתם הכתי את בניכם:

ה"ג שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת ביטוי כו':

אכלה עבר על שבועת שוא. ה"ק אכלה עבר על שבועת שוא לחודה לא אכלה עבר על שביעת ביטוי דמשנשבע שאוכל ככר זו חייב לאכלה וכי הדר ונשבע שלא לאכלה הרי נשבע לבטל את המצוה ולוקה משום שבועת שוא בין יאכל בין לא יאכל ואי לא אכיל לה חייב שתים משום שבועת שוא ואף משום שבועת ביטוי:

דבר שאילו בנדרים אסור ובשבועת מותר. וה"פ בברייתא תניא אמשנתינו דבר שאלו כו':

לא אתייא כו'. וקאמר סתמא דש"ס לא על משנתינו נשנית ברייתא זו שהוא בהיפך בשבועת אסור לישבע כך דממה נפשך קעביד איסורא ועובר אלאו ובנדרים מותר לעשות כן שאם אמר קונם פירותיך עלי אם אוכל מותר לומר אח"כ קונם פירותיך עלי אם לא אוכלנה ונאסרו פירוש חבירו עליו ממה נפשך ואף שאפשר לפרש הברייתא אם אמר קונם אם תוכל וחזר ואמר קונם אם לא אוכל הוי נדר ופירותיו אסורים ובשבועות לא הוה שבועה מ"מ לשון מותר קשיא אלא קאי אמתניתא דתנן לעיל בפרקין:

אחד דברים שיש בהן ממש כו'. כיצד אמר שאתן לאיש פלוני מנה ושלא אתן ה"ל שבועת ביטוי:

ומר. ואמר ר' בא בר שמואל:

מאחר שאין בידו. לישבע להבא שיתן לפלוני מנה או שלא יתן שהרי אין פלוני ברשותו:

אין בידו לשעבר. אף אם נשבע לשעבר שנתן לאיש פלוני או שלא נתן לא הוי שבועת ביטוי עלה תניא זה חומר בנדרים אסור ובשבועות מותר אם אמר קונם שנתן לפלוני כו' הוי נדר ובשבועות מותר כלומר אינה שבועה:

אשכח תני. מצא ברייתא דתני בה על שני המשניות דבר שאלו בנדרים אסור כלומר בנדרים אם נדר כך הוה נדר וחייב לקיימו אע"ג שלענין שבועת ביטוי לא הוה שבועה:

אינו חייב אלא אחת. שאין שבועה חלה על שבועה:

חייב על כל אחת ואחת. דהא בכל שבועה נשבע לשקר:

ה"ג מוטב לעבור על שבועת שוא לחוד ולא על שבועת שוא וביטוי כדתניא בסיפא וכ"ה ברא"ש. וה"פ אכלה אינו עובר אלא על שנשבע לשוא לבטל את המצוה אבל לא אכלה עובר על שבועת ביטוי והיא השבועה הראשונה שנשבע לאכול גם עובר על שבועת שוא שכשנשבע שלא לאכול ה"ל נשבע לבטל את המצוה וה"ל שבועת שוא שאע"פ שקיימה אח"כ מ"מ כשיצאה השבועה מפיו יצאה לשוא על דבר שאי אפשר לו ומאותה שעה הוא עובר אפי' קיים שבועתו:

שבועה שלא אוכלנה היום. כלומר שלא אוכל ככר היום ולא הזכיר ככר זו:

קיים את הראשונה. שאכל ככר זו וביטל לשנייה שנשבע שלא יאכל שום כבר היום:

ה"ג ר"ל אמר קיים לראשונה ולא ביטל את השנייה. וה"פ סובר ר"ל כשנשבע בשנייה אהיתירא קמשתבע ולא היתה כוונתו אלא לאסור על עצמו שאר ככרות אבל ככר זו שנשבע עליה לאכלה בהיתירא קאי א"כ לא ביטל לשנייה באכילתה:

שבועה שאוכלנה היום. נשבע שיאכל ככר אחד היום אח"כ אכל ככר זו שנשבע שלא לאכלה:

ואכלה. ככר זו היום:

וביטל את הראשונה. באכילת ככר זו שנשבע עליה שלא לאכלה וקיים לשנייה שהרי אכל ככר אחד וכבר יצא ידי שבועתו:

ה"ג ר"ל אמר ביטל לראשונה ולא קיים לשנייה. שכשנשבע בשנייה לאכול ככר אחת לא היתה כוונתו על ככר זה שכבר נשבע עליו שלא ולא על איסו לאכלו היום ומסתמא אהיתירא משתבערא:

קיים את שתיהן. דאמרינן כשנשבע בשנייה כוונתו שיאכל ככר זו או אחרת וכשאכל ככר זו קיים שתיהן:

ושניה אומרים לו שיקיימנה בככר אחרת. שבאכילת ככר זו לא קיים לשנייה שלא כיוון עליה שכבר היה מושבע עליה ואמרינן שלא נשבע בשנייה אלא להוסיף עליה שיאכל עוד אחרת הלכך צריך שיאכל עוד אחרת לקיים שנייה:

ע"ד דר"י. דאמר שבועה שנייה קאי נמי על ככר זו שכבר נשבע עליה נמצא באכילת ככר זו עבר על הראשונה ועל השנייה הלכך חייב שתים:

ע"ד דר"ל. דסובר דלא קאי שבועה שנייה על ככר זו אינו חייב באכילתה אלא אחת על הראשונה אבל לא על השנייה:

אוף כו'. סתמא דש"ס קאמר באומר שבועה שלא אוכל ככר זו היום שבועה שלא אוכלנה ואכלה דקאמרת דפליגי בה ר"י ור"ל אינו כן שאני אומר אף ר"ל מודה בזה דקאי שבועה שנייה גם על ככר זו שכוונתו בשנייה לזרז עצמו שלא יבא לידי איסור שלא יאכל ככר זו שכבר נשבע עליה לכך חזר ונשבע ואסר על עצמו כל הככרות ואפילו לר"ל חייב שתים על אכילת ככר זו:

מתני' נוהג באנשים ובנשים. איידי דבעי למיתני שבועות העדות נוהגות באנשים ולא בנשים כו' תנא בהנך נוהגות בכל אלו:

ברחוקים ובקרובים. כגון שאתן לפלוני רחוק או קרוב:

בכשרים. לעדות או פסולים:

מפי עצמו. שהוציא הוא השבועה מפיו:

שבועת שוא בקרובים ורחוקים. אמר על איש שהיא אשה בין רחוק בין קרוב:

אחת זו ואחת זו. אחת שבועת שוא ואחת שבועת ביטוי מושבע מפי אחרים חייב:

גמ' נפש נפש. הא דתנן בסיפא אחת זו כו' חייב יליף ליה בגז"ש נפש נפש נאמר בשבועת ביטוי ונפש כי תשבע לבטא בשפתים ונאמר בשבועת העדות ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד כו' מה נפש הנאמר בשבועת העדות עשה את המושבע מאחרים כנשבע מפי עצמו שנאמר בעדות ושמעה קול אלה והיינו מאחרים:

ה"ג אף נפש האמור בשבועת ביטוי עשה המושבע כנשבע:

חוץ מן המימר כו'. אע"ג דלא עביד מעשה לקי:

בשם. בשמו של הקב"ה:

לית כאן מימר. לא תיתני מימר בכלל לאוין שאין בהן מעשה דמימר בדיבורו עושה מעשה שעושה מחולן קדשים:

נשבע לשקר מנין. דלוקה:

כי לא ינקה ה'. ה' הוא דלא מנקה אבל ב"ד של מטה מלקין ומנקין איתו:

ליראה את השם. שיתיירא שלא להוציא את השם לבטלה וכן המקלל את חבירו בשם מוציא את השם לבטלה וכתיב בתריה והפלא ה' את מכותך שיטול מכות והיינו מלקות:

מינה. מהאי קרא ליראה וגו' שהנשבע לשקר אפי' לא הזכיר שם ה' אינו ירא את השם וקרינן ביה אם לא תשמור לעשות ליראה את השם:

מכיון שקילל. כו'. כלומר אף ר' יוחנן יליף ליה מדכתיב ליראה את השם:

מה מפקה מביניהון. מאי בינייהו:

נשבע לשקר וקילל לחבירו בשם. בבת אחת לר"י חייב שתים משום לא תשא ומשום ליראה וגו' ולר"ל אינו חייב אלא אחת לפי ששניהן נאמרו בלאו א' ליראה את השם:

הדרן עלך שבועות שתים