שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים. דכתיב והוא עד הראוי להעיד הכתוב מדבר ואשה פסולה כדיליף בגמרא:

לא בקרובים. דפסולי עדות נינהו ובגמרא יליף מקרא:

ולא בפסולין. כגון חייבי מיתות או מלקות או גזלן אע"ג שאינו בר מלקות דכתיב אל תשת עד חמס:

ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד. לאפוקי מלך שאינו מעיד ופסולי עדות דרבנן כגון משחקי בקוביא ומפריחי יונים:

בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד. אם מפי עצמו נשבע שבועה שאיני יודע לך עדות חייב בין נשבע בפני ב"ד בין שלא בפני ב"ד:

ומפי אחרים. כגון משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני ואמרו אין אנו יודעים לך עדות ולא ענו אמן אינן חייבין עד שיכפרו בב"ד דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו במקום שאלו היה מגיד היה מועיל וקרא במושבע מפי אחרים כתיב שנא' ושמעה קול אלה היינו ששמע מאחרים:

מתני' וחייבין. קרבן עולה ויורד על זדון השבועה שהרי לא נאמרה בה ונעלם:

ועל שגגתה עם זדון העדות. שמזידים הם ויודעים לו עדות אבל שוגגים הם על הקרבן כשאר שגגת ביטוי לשעבר דאוקימנא באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע שחייבין עליו קרבן:

ואינו חייב על שגגתה. אם הוא שוגג לגמרי שסבור שאינו יודע לו עדות ואח"כ נזכר שהרי אנוס הוא לא קרינן ביה נשבע לשקר:

גמ' שעירים. אי כתיב שעירים ידעינן שהן שנים דמיעוט רבים שנים הן א"כ מה ת"ל יקח שני שעירים לכתוב שעירים ואנא ידענא שהן שנים אלא לכך כתיב שני ללמד שיהו שניהם שווין בכל מה דאפשר כלומר כשם שנכללין בדבור אחד כך יהיו שוין כאלו שניהם אחד הן:

כבשים. גבי תמידין כתיב כבשים בני שנה שנים ליום ובמצורע כתיב יקח שני כבשים:

צפרים. במצורע כתיב שתי צפרים חיות:

חצוצרות. כתיב קח לך שתי חצוצרות כסף:

והכתיב לא תטה משפט גר יתום. ואי ס"ד בעינן שיהו שני בעלי דינין שוים לא מצינו גר דן אלא עם חבירו גר א"כ ל"ל קרא שלא להטות דין גר מהיכא תיתי להטות מפני שהוא גר הא שכנגדו נמי גר הוא אלא גר דן עם שאינו גר ויתום דן עם אינו יתום ש"מ שא"צ בעלי דינין להיות שוין וקשיא שני ל"ל אלא שני מופנה לדרוש מיניה גזרה שוה:

הרי למדנו שאין האשה דנה. מגז"ש שאם אינו ענין לנידונים תנהו ענין לדיינים:

מעתה. דלא מסברא ילפינן שאין האשה דנה אלא מקרא ואיכא למימר דהיינו טעמא דדין היינו תורה ונשים לאו בני תורה נינהו קשיא מנלן שאין האשה מעידה:

ה"ג נאמר כאן שני על פי שנים עדים ונאמר להלן וישארו שני אנשים במחנה מה שני שנא' להלן אנשים ולא נשים ולא קטנים אף שני שנאמר כאן אנשים ולא נשים ולא קטנים א"כ למה נאמר ועמדו שני האנשים שלא יהא כו'. כ"ה ביומא. וה"פ השתא דאית לך גז"ש שאין האשה מעידה אמרינן נמי שאינה דנה מסברא אמרינן שאינה דנה דהא דאינה מעידה משום דנשים דעתן קלות אף לענין הדין כן א"כ ועמדו שני האנשים למעט אשה שאינה דנה ל"ל דהא מק"ו שמעינן:

שלא יהא אחד עומד ואחד יושב. שכשיראה שמכבדין חבירו יותר ממנו יסתתמו טענותיו:

מאריך פנים. כובש כעסו וכנגד השני מעיז פנים ומדבר אתו קשות:

האסור. שלא אסרה התורה אלא שלא יהא אחד עומד ואחד יושב אבל כששניהן שוין מותר שאין עמידת בעלי דינין חובה:

לבוש כשם שהוא לבוש. שלא יסתתמו דברי חבירו באמרו הב"ד לא יאמינו לי בראותם שהוא אדם חשוב ואני שפל לכן ילבשו בשוה:

בשעה שמעידין שנאמר ועמדו כו'. ובעדים משתעי קרא דסמיך ליה כי יקום עד חמס באיש:

אף הנידונים. צריכין לעמוד בשעת קבלת העדות:

מ"ט. מנ"ל:

אשר להם הריב כו'. והא ודאי בבעלי הדינים משתעי וה"ק קרא ועמדו שני האנשים אלו העדים וגם אותן אשר להם הריב והם הנידונים יעמדו בשעת עידותן:

כתיב לא יומתו אבות על בנים. אין לפרש שלא יומתו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות שהרי כבר נאמר איש בחטאו ימות אלא מה ת"ל לא יומתו אבות וגו' בעדות בנים קאמר:

מיכן. מכאן שמעינן שלא יהו העדים קרובים לבעלי דינין:

ה"ג ומניין שלא יהו העדים קרובים זה לזה הגע עצמך שאם הוזם אחד מהן כלום נהרג עד שיוזם חבירו אם אומר את כן לא היה נהרג על פיו ומניין שלא יהו העדים קרובים לדיינין הגע עצמך שאם הוזמו לא מפיהן נהרגין ומניין שלא יהו הדיינין כו' וכ"ה בהרי"ף פ' זה בורר. וה"פ מניין שלא יהו העדים קרובין זה לזה קאמר הש"ס לזה לא צריך קרא אמור לנפשך הא אם הוזם אחד מן העדים אינו נהרג עד שיוזם גם חבירו נמצא אם העדים קרובים זה לזה שהקרוב נהרג בעדותו של קרובו ושלא יהיו קרובים לדיינים נמי סברא היא שהרי אם הוזמו ע"פ הדיינין נהרגין ואין הדיינין ראויין לקבל הזמתן שהרי קרוביהם הם:

מה העדים אינן קרובין זה לזה. כדילפינן בסמוך:

ובנים. לא יומתו על אבות ל"ל דמדבנים פסולין על האבות ממילא האבות פסולין [על] הבנים אלא ללמד על שאר קרובים שפסולין זה לזה:

ופריך עד. כאן לר"ע דדריש כפילות הכתובים בתורה לרבויי אתיין ניחא אלא לר"י דאמר דברה תורה כלשון בני אדם שאר קרובים מנלן:

ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם. אי ס"ד שהדיינין מותרים להיות קרובים לנידונים פעמים שהדיינין הם גואלי הדם ואינן דנין אלא להמכה ולא לגואל הדם וקרא קאמר שיהיו שופטים בין המכה ובין גואל הדם אבל לא למכה לחוד ש"מ בעינן שלא יהיו השופטים קרובים לא למכה ולא למוכה:

אר"י אם אומר כו'. ר' יוסי מפרש דברי ר' ישמעאל כדפרישית בסמוך:

ע"פ מטים. הדיינין נקראו מטים שדנין אחרי הרוב וכתיב אחרי רבים להטות:

מה הדיינין אינן קרובין לנידונים. כדדייקינן מקרא ושפטו העדה:

ה"ג מניין שלא יהיו העדים קרובין זה לזה הגע עצמך שאם הוזם אחד מהן כלום נהרג עד שיוזם חבירו אם אומר את כן לא נמצא נהרג על פיו ומניין שלא יהו העדים קרובין לדיינין הגע עצמך אם הוזמו לא מפיהן הן נהרגין:

בכשרין ולא בפסולין מניין. אמתני' קאי דתנן שבועת העדות נוהגת [עי' בקרבן העדה בסנהדרין פ"ג ה"ח מה שחסר כאן. בירושלמי שלנו הוא בהלכה ט']:

בכשרין ולא בפסולין מניין שאינה נוהגת בפסולין הא מיהת לשקרא אישתבע:

אין חבירו משלם ממון. נמצא דמיעטיה קרא מעון דשבועת העדות ואינו חייב אלא משום שבועת שוא:

להוציא עד אחד. כלומר מנ"ל עד אחד שאמרו הבעלי דינין אנו מקבלין אותו לשנים שאינו חייב קרבן שבועה:

ה"ג בפני ב"ד להוציא עד אחד יכול יהא חייב ת"ל כו'. וה"פ יכול יהא חייב דהא חבירו משלם ממון על פיו:

ת"ל והוא עד כו'. צריך שיהא עד ראוי להוציא ממון מן הנתבע בע"כ על פי התורה לאפוקי עד אחד שיקיבלו אותו בשנים שאינו נאמן אלא ע"פ הנתבע פטור מקרבן שבועה:

שלא בפני ב"ד. מנלן דפטור:

אפי' מגיד אין חבירו משלם. ממון שהרי יכול לחזור מעדותו:

ומניין לשני עדים. הא דאמרת קרא והוא עד משמע שנים ויומעט עד אחד נהפוך הוא והוא עד משמע אחד ולא שנים ל"א קאי אהא דתנן בזה אחר זה הראשון חייב והשני פטור ש"מ דעד אחד פטור וקאמר מנין דבעינן שנים ומתרץ ת"ל והוא עד וכר"י כו':

ומשני כר"י. אתיא דאמר כל מקום שנאמר עד משמע שנים:

כל מקום. שכתוב בתורה עד סתם שנים משמע דכתיב לא יקום עד אחד באיש וקשיא ממשמע שנאמר לא יקום עד באיש איני יודע שהוא אחד מה ת"ל אחד זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד:

אשכח תני. מצא ברייתא מפורש בה שר' ישמעאל הוא דאמר שבועת העדות בשנים דוקא:

עד אחד. שנשבע שאינו יודע עדות ונמצא שיודע עדות מהו לחייבו משום שבועת ביטוי:

ופשיט איפשר לומר כו' ואת מחייבו משום שבועת ביטוי. בתמיה כיון שאם יצרפו לו עוד עד אחד חייב חבירו נמצא בשבועתו מפסידו וכיון שאפשר שיתחייב משום שבועת העדות איך נחייבנו משום שבועת ביטוי:

קרוב. שאי אפשר לבוא לידי שבועת העדות מהו שיהא חייב משום שבועת ביטוי:

ייבא כדהא. נאמר דאתיא כהא דאמר ר' בא בר שמואל:

מאחר שאין בידו לבא. אם נשבע להבא יתן פלוני לפלוני מנה אין כאן שבועת ביטוי שהרי אין פלוני ברשותו ליתן ושלא ליתן אף לשעבר כגון שנתן פלוני או שלא נתן נמי אינה שבועת ביטוי דבקרא לא כתיב אלא להבא להרע או להטיב ומרבינן מלכל אשר יבטא דחייב נמי לשעבר וכיון דליתא בלהבא המפורש בקרא אף לשעבר נמי ליתא וה"נ קרוב אע"פ שכשר לעדות לכל אדם כיון שפסול לזה שנשבע עליו אינה שבועת ביטוי:

כהדא. או דמיא שבועת הקרוב להא דתנן פ' בתרא דמכילתין א"ל לש"ח היכן שורי א"ל איני יודע מה אתה סח ובאמת מת או נשבר או נשבה או נגנב או אבד והשביעו המפקיד שכדבריו כן הוא שלא בא שורו לידו ואמר אמן ובשקר נשבע אפ"ה פטור מקרבן אשם שאין [חייב] קרבן [על] שבועת הפקדון (בא) אלא א"כ נשבע על דבר שאלו הודה היה חייב ממון אבל כאן אלו הודה על האמת שקיבל השור אלא שמת היה פטור הלכך אינו מביא קרבן על שבועתו:

ה"ג רב אמר פטור משבועת הפקדון וכ"ה בסנהדר' [פ"ג ה"ט]. וה"פ רב אמר הא דתנן ואמר אמן פטור היינו פטור מאשם דשבועת הפקדון וחייב משום שבועת ביטוי לשעבר ומביא קרבן עולה ויורד אם שגג בקרבן כדין שבועה לשעבר באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע שחייבין עליה קרבן אע"פ שאינו בלהבא ימות ולא ימות כיון שהוא בלאו והן חייבין עליו משום ביטוי ה"נ בשבועת העדות אע"ג דליתא בלהבא דה"ל נשבע לבטל את המצוה אפ"ה חייב משום שבועת ביטוי:

מאחר שמצוה להפיסו. אחרי שהשומר מצווה לישבע כדי להפיס דעתו של המפקיד כמפורש בתורה וב"ד משביעין אותו על כך אין כאן שבועת ביטוי דכתיב נפש כי תשבע לבטא בשפתים ודרשינן להאי כי בלשון אי הוא וה"ק נפש אם תשבע דהיינו מדעת נפשו חייב עליה אבל שבועת הדיינין שהיא בע"כ לא:

ה"ג ע"ד דרב אינו מצוה להפיסו כו'. וה"פ דמחייב משום שבועת ביטוי היינו טעמיה הא דחייב שבועה ע"פ הדיינים אינו מצוה להפיסו אלא לברר האמת וכשנשבע לשקר אינו אלא שבועת ביטוי ומפרש כי תשבע בלשון דהא שהרי הרבה נשבעין ע"פ ב"ד:

ונשא עונו. משמע שחייב קרבן שזהו בכלל נשיאת העון:

מנלן. דבעינן שיכפור דוקא בב"ד כדתנן במתני' ומשני הגדה הגדה. ילפינן בגז"ש נאמר כאן אם לא יגיד כו' ונאמר להלן אשר יגידו לך מה להלן בב"ד משתעי קרא אף ה"נ בב"ד:

כהדא. אשיגרת לישנא דמסכת סוטה [פ"א ה"א] נקט ליה:

אין מקבלין. מן העדים עדותן לפסוק הדין על פיהם:

אא"כ ראו שניהן. את העדות כאחת:

בעדי בכורה. שמעידים על אשה או בהמה שנפטר רחמה ולא ראו שניהן כאחת א"נ מעידין ששמעו מן האב שאמר זה בני בכורי אפי' לא שמעו שניהן כאחת:

ובעדי חזקה. אחד מעיד שאכלה ג' שנים ראשונים של השמיטה והשני מעיד שאכלה ג' שנים האחרונים של השמיטה מצטרפין דעל קרקע א' מסהדי שניהם הלכך ה"ל חזקה מעלייתה ל"א שנים על שנה הראשונה ושנים על השנייה ושנים על השלישית מצטרפין ופי' זה נראה:

אף בעדי סימנין כן. שנים שהעידו באחד שראו בו שתי שטרות בזה אחר זה מודים חכמים לריב"ק דמצטרפין:

מה דא פשיטא. כלומר הא ודאי פשיטא לן:

בגבו. תחת אותו מקום:

ה"ג זה אומר ראיתי שתי שערות בגבו וזה אומר ראיתי שתי שערות בגבו א' אומר כו'. וכ"ה בסנהדרין וה"פ וזה אומר ראיתי ב' שערות בגבו בזה אחר זה פשיטא דמצטרפין דתרווייהו אסימן א' קמסהדי:

א' אומר כו'. והא נמי פשיטא לן כשאחד אומר ראיתי שערה א' כו' דלאו כלום הוא דחצי עדות וחצי דבר הוא עד א' חצי עדות שערה אחת חצי דבר:

כ"ש גבו וגבו. כשכל א' מעיד על שערה אחת בגבו דלאו כלום הוא דאפשר תרווייהו בשערה אחת קמסהדי:

ה"ג שנים אומרים ראינו שערה א' בגבו ושנים אומרים ראינו שערה א' בכרסה. פליגי בה ר' יוסי בר' בון ור"ה:

מ"ד פסול. היינו טעמא דה"ל כמעיד על חצי דבר וכתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר דוקא דבר שלם ולא חצי דבר:

ומ"ד כשר. סובר שאני אומר כשראו שנים האחרונים זו שבכריסו כבר נשרה הראשונה שבגבו נמצא שמעידין על דבר שלם שראו כל מה שהיו יכולין לראות והראשונים כשראו עדיין לא צמחה זו שבכרסו:

ד"ה כשר. שכל א' מעיד על דבר שלם:

ד"ה פסול. דחצי עדות הוא וכדמסיק ר' מני בסמוך:

במחלוקות. בהא נמי פליג ריב"ק ורבנן לריב"ק מצטרפין ולרבנן אין מצטרפין הואיל וכל א' היה אפשר לו לראות השתי שערות שראה השני:

הא ר' יודן. סובר כוותי ואיך אתה פליג עלי:

ועל רביה אנא פליג. ר' בא היו רבו דר' יודן כ"ש שלא אחזיר משמועתי בשביל ר' יודן:

יאות. שפיר א"ר חגי דלד"ה פסול:

ה"ג אלו שטר שמחותם בד' חותמות זה מעיד על שנים וזה מעיד על שנים כו'. וכ"ה בסנהדרין וה"פ שטר שחתומים עליו ד' עדים וקרא הנתבע עליו ערער ואמר שהוא מזוייף והביא התובע ב' עדים א' מעיד על כתב יד שני חתומים ואחד מעיד על כתב יד של שנים האחרים:

שמא כלום הוא. בתמיה מי מהני עדותן שהרי צריך שיהיו שני עדים על כל חתימה וחתימה מהעדים:

וכא. והכא נמי צריך שיעידו שני עדים על כל סימן וסימן:

ד"ה שמע לה משני חזקה. דלא מהני עדותן אם אין שנים מעידים על כל שנה:

ה"ג ואחד מעיד שאכלה רביעית וחמישית וששית שמא כלום הוא. בתמיה שהרי צריכין ב' עדים על כל חזקה הכא נמי על כל סימן וסימן צריכין שני עדים:

מתני' או שאמרו לו. בלא שבועה אין אנו יודעים לך עדות ואמר להם משביע אני עליכם שאמרתם אמת ואמרו אמן חייבין אבל שתקו אחר השבועה אין כאן קבלת שבועה:

ובאו לב"ד והודו פטורים. ואפי' כפרו חוץ לב"ד על כל שבועה שאין כפירה חוץ לב"ד חשובה כפירה:

כפרו בב"ד חייבין על כל אחת ואחת. דכפירה אכולא קיימא וילפינן מקרא והיה כי יאשם לאחת מאלה לחייב על כל אחת ואחת:

מה טעם. אין חייבין אלא אחת אפי' שתקו וכפרו לבסוף ולא אמרינן כפירה אכולא קיימא לחייבם על כל אחת ואחת:

הואיל. ואלו כפרו בראשונה בב"ד שוב אינן יכולין לחזור ולהודות שכבר הגידו שאינם יודעים לו שום עדות ושוב אין חוזרים ומגידים הלכך אע"ג דלא כפרו אלא לבסוף כל השבועות היו לבטלה חוץ מן הראשונה שאם מה ששתקו בראשונה כפירה היא שוב אין להשביען ואם אינה כפירה הרי מושבעין ועומדין ומה זה שבועה על שבועה ועל כרחך כי כתיב לאחת לחייב על כל אחת ואחת אשבועה חוץ לב"ד וכפרו בב"ד כתיב דשבועת חוץ לב"ד שהיה משביען שיבואו לב"ד ויעידו לא יצאו לבטלה וראויות לחלק ואם כפרו בראשונה היה ראוי לחזור ולהשביען:

נפש נפש. קאי אהא דתנן במתני' בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד מפי עצמו פליגי ר"מ ורבנן וקאמר כ"ע סברי גז"ש נפש נפש נאמר בשבועת העדות ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה ונאמר בשבועת הפקדון נפש כי תחטא ומעלה מעל וכחש מה להלן שבועת הפקדון חייב מפי עצמו דכתיב ביה אשר ישבע עליו אף כאן לשבועת עדות חייב מפי עצמו:

מה כאן. שבועת העדות מפי אחרים דכתיב ושמעה קול אלה אף שבועת הפקדון מפי אחרים חייב:

ר"מ. סבר דון מינה ומינה כי למדין דבר מחברתה בגז"ש הרי היא כמותה לכל משפטים וכאלו נאמר בזו מה שנאמר בזו ומפי עצמו בשבועת העדות דלמדין מפקדון אמרינן דומיה דפקדון מה פקדון חייב אפי' שלא בב"ד שנאמר ונשבע על שקר בין בב"ד בין שלא בב"ד אף שבועת העדות כן:

ה"ג ורבנן דרשי גז"ש מה מפי אחרים שנאמר כאן בב"ד אף מפי עצמו שנא' להלן בב"ד. וה"פ רבנן סברי לא אהני ג"ש אלא ללמד מפי עצמו חייב גם בשבועת העדות אבל לא לשנותה ממה שאמר בפ' שבועת העדות דאינו חייב אלא בב"ד כמושבע מפי אחרים דאמרי דון מינה ואוקי באתרה:

קרוב מפי עצמו כו'. לר"מ מיבעי ליה דאמר דון מינה ומינה אם נאמר כי היכא דקרוב חייב בשבועת הפקדון כדתנן לקמן אף בשבועת עדות מפי עצמו כן דמלמדין מפקדון דקרוב חייב או דלמא דוקא הראוי להתחייב בשבועת העדות כדמפורש בפרשה הוא דילפינן בגז"ש אבל קרוב לא:

נשמעינה מן הדא. תא שמע:

הואיל ולא למדו. לנשבע מפי עצמו שיהא חייב בשבועת העדות אלא מפקדון א"כ ר"מ דקסבר דון מינה ומינה בכולא מילתא ילפינן מה להלן קרובין חייבין אף כאן חייבין:

קרובים שכאן כו'. כלומר לאו בגז"ש שיליף לקרובין אלא בק"ו מה פקדון שפטור מפי אחרים חייב מפי קרובים עדות שחייב מפי אחרים אינו דין שקרובין חייבין מפי עצמן:

השביע עליו כו'. לר"מ דמחייב קרוב שנשבע מפי עצמו בשבועת העדות מיבעיה ליה קרוב שהשביע חמשה פעמים מפי עצמו בב"ד חייב הוא על כל אחת ואחת או דלמא כי היכא דרחוק אם השביעו חמשה פעמים בב"ד פטור כדתנן במתני' אף קרוב כו':

ולא מתני' היא. בתמיה הא מסיפא דמתני' איכא למשמע דחייב על כל אחת ואחת:

וכאן. קרוב שנשבע חמשה פעמים היה יכול לחזור ולהודות דאין כאן כיון שהגיד כו' דמעיקרא לא היה ראוי לעדות:

ר"י בעי השביעו. חוץ לב"ד מפיו וחזר והשביעו מפי אחרים מהו שיהא חייב על כל אחת ואחת או לא מי אמרינן כיון דר"מ עבד מפיו כבפני ב"ד אם כפר בחוץ דחייב א"כ פטור על מה שהשביעו אחרים כדתנן השביעו עליהם חמשה פעמים בפני ב"ד וכפרו אינן חייבין אלא אתת או דלמא לאו בפני ב"ד ממש הוא וחייבין על כל אחת ואחת:

מהו שיקבעם כו'. ותו קמיבעיא ליה ר"מ דעבד מפיו כבפני ב"ד מהו שיהיה כאלו תבע התובע לעדות דכל בפני ב"ד ע"י תביעה היא א"נ סיומא דבעיא קמייתא היא:

ייבא כהדא. אתיא כהא דתניא כלומר מהך ברייתא איכא למפשט בעיין:

ת"ל ושמעה קול אלה. מייתורא דקול קדריש:

יצאו אלו שאין שומעין קול. ש"מ דקפיד קרא על שמיעת קול:

מפיו בקרקעות מהו שיהא חייב. קסבר משביע ועדי קרקע ועדי קנס חייבין ובפיקדון פטור ומיבעיא ליה מפי עצמו לר"מ מהו שיהא חייב מי אמרינן כיון דמפקדון ילפינן כי היכי דשבועת הפקדון אינה בקרקע ובקנס אף שבועת העדות מפי כן או דלמא לשבועת העדות מפי אחרים מדמינן לה וחייב:

מפיו מהו שיהא חייב בקרבן עולה ויורד. מי אמרינן לשבועת העדים מאחרים דמיא וחייב בקרבן עולה ויורד האמור בשבועת העדות או דלמא לשבועת הפקדון מדמינן ליה וחייב באיל האשם כפקדון:

גמ' בשוגג בקרבן כו'. הא דתנן ועל שגגתה לאו דוקא אלא בין ששגג בקרבן שאינו יודע שחייבין עליה קרבן בין שמזיד בה שיודע שחייבין עליה קרבן מביא עולה ויורד:

אבל. שגג בשבועה וסבר שאין בה איסור פטור דאנוס הוא ואין כאן אדם בשבועה ה"ק סבור שאין בשבועה כזו שום איסור פטור:

חט סתם. ולא פירש בו אם נעשה בשוגג או בזדון אמרינן העונש האמור בו בא על הזדון כשוגג אא"כ פירש בו הכתוב שהחטא נעשה על השגגה אז אין מחייבין העונש האמור בו לעושה בזדון:

מתני' כפרו שניהן כאחד. תוך כדי דיבור א"נ מתני' כר"י הגלילי דאמר אפשר לצמצם:

בזה אחר זה. שהיה בין זה לזה יותר מכדי דיבור:

הראשון חייב. אבל השני פטור שכיון שכפר הראשון שוב אין השני ראוי להעיד שהוא יחידי אע"ג דקם לשבועה ורוב בני אדם אין נשבעין לשקר והיה משלם דבר הגורם לממון לאו כממון דמי:

שתיהן חייבות. ואיירי כגון שהיו עדים של כת שנייה קרובים בנשותיהן שלא היו כשרים להעיד כשכפרה כת הראשונה ונשותיהן גוססות וס"ד כיון דרוב גוססין למיתה ה"ל כאלו מתו ופטורים הראשונים דמה הפסידו דהא קיימא כת שנייה קמ"ל השתא מיהא לא שכיב נמצא שלא היו שם בשעת כפירה אלא כת הראשונה בלבד הלכך חייבין ולימדך שהגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו אף על פי שרובין למיתה:

ואמרו הרי אנו הולכין לכפור בב"ד פשיטא שאין קרבנן קדוש כהא דתני ר"ח דהא הכא קדום קרבנן לחטאם אלא הא קמיבעיה לן נשבע חוץ לב"ד כו':

קרבנו לה' על נזרו. קרא יתירא הוא אלא ללמד אם הפריש קרבנו קודם שחל עליו נזירותו אינו קדוש וה"ה כל הקרבנות שהפרישן קודם חיובן אינו קדושים:

כמי שקדם חטאן לקרבנם. שהרי עיקר העון שחייבים עליו והיא השבועה כבר נעשה קודם הפרישן:

או מאחר שאין חייבין. קרבן על השבועה אא"כ כפרו בב"ד ה"ל כמי שקדם קרבנם לחטאם ואינן קדושים:

גמ' ה"ג כיני מתני' כפר אחד והודה אחד הכופר חייב בזה אחר זה הראשון חייב. וה"פ קשיא ליה השתא בזה אחר זה דתרווייהו כפרו ומצי הראשון לומר לא הפסדתיך הלא כפר השני אפ"ה אמרת הראשון חייב הואיל ועדיין לא כפר השני כפר אחד והודה אחד מיבעיה דהכופר חייב לכך קאמר איפוך וקאי בבא כפר אחד כו' ארישא כפרו שניהם כאחת וה"ק אם לאחר שכפרו שניהם חזר אחד מהן והודה תוך כדי דיבור הכופר חייב וקמ"ל תוך כדי דיבור כדיבור דמי:

מתני'. דתנן הכופר חייב דוקא כשחזר השני תוך כדי דיבור של הראשון שאלו רצה הראשון לחזור ולהודות תכ"ד של עדות השני הודאתו הודאה והשני נעשה ראשון דאי אין זמן להראשון לחזור ולהודות אמאי תנן הכופר חייב משמע בין שיהיה הכופר הראשון או השני הא אי אפשר למצוא שיודה הראשון ויכפור השני דהא אין הודאתו של הראשון הודאה וא"כ אין השני חייב על כפירתו אחרי שאינו אלא עד אחד:

היו עשרה. היו כת אחת והן עשרה אנשים וכפרו ונשבעו כולן:

אית. תנא חדא הראשון חייב בקרבן והשאר כולן פטורין ותניא אידך האחרון לבד הוא דפטור והשאר כולן חייבין ומפרש טעמייהו כדמסיק:

ה"ג מ"ד ראשון חייב וכולן פטורין כמ"ד עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מ"ד אחרון פטור וכולן חייבין כמ"ד תתקיים העדות בשאר. וה"פ וקמפלגי בפלוגתא דר' יוסי ורבי פ"ק דמכות דתנן התם אר"י בד"א בד"נ אבל בד"מ תתקיים העדות בשאר רבי אומר אחד ד"מ ואחד ד"נ עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וקאמר מ"ד הראשון חייב וכולן פטורין כר' הלכך משכפר הראשון כולן פטורין שלא הפסידו כלום בכפירתן שגם אם הודו אין עדותן כלום שכבר נתבטלה מקצתה ומ"ד אחרון פטור וכולן חייבין כר' יוסי הלכך חייבין שאלו הודו עדותן עדות דהא בד"מ אנן קיימין שמתקיים העדות בשאר חוץ מן האחרון שכיון שכפרו כולן אינו אלא עד אחד ואין בכפירתו הפסד ממון ואיירי בשהעידו זה אחר זה בהפסק שהיה הפסק בין זה לזה יותר מכדי דיבור דאל"כ אף האחרון ראוי להצטרף לשלפניו דהא יש להן שהות להודות:

מתני' אמרה כו'. מתני' דייקא כמ"ד עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דתנן היו שתי כיתי עדים כפרה הראשונה כו' מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהן לא אמר התנא אלא היו שתי כיתי עדים אבל כת אחת ארבע עדים וכפרו שנים ואח"כ כפרו שנים האחרים הראשונים חייבין והשניים פטורין שכבר נתבטלה עדותן דה"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה:

מתני' תשומת יד. הלואה ששם בידו ממון:

ואבדה. שמצא אבדתי:

חטין ושעורין וכוסמין כו'. רישא אשמועינן מין אחד ותביעות חלוקות וסיפא אשמועינן תביעה אחת כולם פקדון ומונין חלוקים:

גמ' ומניין. שאין הכתוב דשמיעת קול מדבר אלא בעדות תביעת ממון:

נאמר כאן אויים. או ראה או ידע ונאמר בשבועת הפקדון אויים או בתשומת יד או גזל או עשק:

אויים רוצה. או באיבה הכהו או השליך עליו בצדיה:

אויי סוטה או עבר עליו רוח קנאה או איש אשר תעבור עליו וגו':

שיש עמהן שבועה והשביע הכהן את האשה:

ה"ג ואין עמהן כהן מאויין כמות אלו ואל יוכיחו אויי סוטה שיש עמהן כהן. וה"פ אין להוכיח מאויי סוטה דלא דמין דהתם איכא נמי כהן משא"כ כאן הלכך עדיפא למילף מפקדון שהן שוין לדהכא:

אויי ביטוי שפתים. או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להטיב:

שעשה בהן זדון כשגגה. שבועת העדות חייבין עליהן במזיד וכן שבועת הפקדון דלא כתיב בהו ונעלם:

ר"ע אומר. והיה כי יאשם לאחת מאלה יש מאלה שחייב עליהן ולא על כולך כיצד תבעו ממון חייב:

חייב כאן. קרבן אם נשבע לשקר וחייב בפקדון קרבן מה פקדון אינו מדבר אלא בתביעת ממון כו':

נזק וחצי נזק. ח"נ צרורות דממונא הוא ולא קנסא דאמרינן בעדות של קנס פטורין:

תשלומי כפל ותשלומי ד' וה'. משום קרנא ואיידי דתני ח"נ דחידוש הוא תני נמי הא:

ושאנס כו'. משום בושת ופגם ואיידי דתני ח"נ דממון שאין משתלם בראש הוא תני נמי הנך דה"ל ממון שאין משתלם בראש:

ושהכני בני. הכאה שאין בה חבורה שאינו חייב עליה מיתה שהמכה אביו אינו חייב אא"כ עשה בו חבורה וכיון דליכא מיתה איכא ממון דבשת:

ושחבל בי חברי. ביה"כ אע"ג דענוש כרת חייב ממון לאפוקי מדר' נחוניה בן הקנה דאמר המתחייב כרת פטור מן התשלומין:

ה"ג ושהדליק את גדישי ביה"כ הרי אלו חייבין:

שאני כהן כו' פטורין. כדמפורש בגמרא שאין העדים חייבין אלא כשכפרו בדבר שיש בו תביעת ממון:

שאנס איש פלוני או פתח את בתו של פלוני. ארישא קאי או שהשביען שאנס איש פלוני את בתו של אותו פלוני דאיירי ביה עד השתא פטורים דבעינן ששמעו מפי התובע ולגופא לא איצטרך דהא תנן מפורש לקמן בפרקין עד שישמעו מפי התובע אלא קמ"ל אפי' בא בהרשאה דאלו היה שאר ממון היו חייבים אבל ממון זה שהוא שואל לא מטי לידו מעולם פטורים דלא מצי למכתב הרשאה עליה:

שחבל בו בני. חבלה היא חבורה:

פטורים. שאם העידוהו היה הבן חייב מיתה ולא ממון:

ושחבל בו. חברי ושהדליק את גדישי בשבת דתרווייהו חיוב מיתה נינהו ופטורין מן הממון:

אלא בעדות שאיפשר להתקיים כו'. ואין לך עדות בזו בלא זו אלא בתביעת ממון כדמפריש ואזיל:

היך עבידא. היכי דמי:

אתון כו'. כלומר ולא תימא כיון דקיי"ל הודאת בע"ד כמאה עדים דמי כמו ראייה היא לכך קאמר קמ"ל קרא אפי' אינה הודאה גמורה כגון שבאו ואמרו אמת שהודה לפנינו שלקח מפלוני מאתים זו אבל אין אנו יודעין אם בגזל לקחן ממנו או בהלואה וזה הלואה הוא דקתבע מיניה אפ"ה ה"ל עדות:

דנעשה כפרן בדבר. שהרי אמר לו להד"ם ואין נאמן עוד בשבועה דכיון דאמר יאמרו ואני נותן חייב דבכה"ג ודאי כפרן הוא:

זו היא ראיה שאין עמה ידיעה. ואע"ג שיודעין שקיבל פלוני מאתים כדמסיק שאומרים אמת שמנו לך ואין אנו יודעין אם דרך פרעון או דרך שאלה נתן לך המעות וה"ג ואין דפרעך לית אנן ידעין ואין דמישאל כו':

תן לי קנס. שאתה חייב לי מחמת בתי:

והעדים מעידין שנתחייב קנס. אבל אינן יודעין אם מחמת בתו של זה נתחייב קנס או מאשה אחרת זהו עדות של ידיעה בלא ראייה וחייב כיון שהוחזק כפרן מיהת בהא שנתחייב קנס פעם א':

אנסתי ופיתיתי כו' והעדים מעידין שאנס כו'. זו היא ראייה בלא ידיעה וחייב דהא מיהת הוחזק כפרן לאותו ממון:

והוא אומר איני יודע חייב. דברי ושמא ברי עדיף:

אין הוה כו'. אם היה השור נגחן מצי אמר ליה שאמר לו להרוג שורו וכן אם לא הוציאו נטיעותיו פירות והרי הן בטלו מצי אמר שהבעלים אמרו לו לרצותן:

אין אומרים בממון. כיוצא בזה מגו ונאמן לומר לו אתה אמרת לי להרוג ולקוץ דאי בעי היה אומר לא הרגתי ולא קצצתי היה פטור השתא נמי פטור דכיון שהכל יודעין שהוא משקר אינו נאמן:

גמ' נפש כי תחטא. בשבועת העדות כתיב נפש כי תחטא וכתיב בשבועת הפקדון תחטא מה שבועת הפקדון היא על תביעת ממון שיש לו על חבירו אף שבועת העדות צריך שתהיה על תביעת ממון שיש לו עליו וזה שטוען שאמר איש פלוני ליתן לו ר' זוז אינו תביעת ממון שיש לו על חבירו שאפי' הוא כדבריו שאמר לו חבירו אין מוציאין הממון בע"כ בשביל אמירה זו:

ופריך ולית הדא כו'. כלומר וכי לא פליגי משנתנו על ר"ל דלר"ל לא הוי צריך לומר טעם משום דבעינן דומיא דפקדון אלא שאין כאן תביעת ממון שזה שנדר ליתן ואינו נותן עובר אלאו דבל יחל ואינו לוקה ומשלם:

ומשני פתר לה. תפרש מתני' דאתיא כר"מ דאמר פ"ק דמכות לוקה ומשלם:

ופריך מ"מ לא הפסידו ממון. ואפי' היה חייב לחברו לשלם אלו הודה מ"מ לא הפסידו ממון שלו שהרי לא היה בידו ממון זה מעולם:

ה"ג כיון דהוה בעי מיתן ליה כו'. וה"פ ומשני כיון דרצה ליתן לו ה"ל כאלו היה בידו ועכשיו שאינו נותן ה"ז כאלו הפסיד ממון שהיה בידו:

מתני' אלא על תביעת [כן הוא הגירסא במשנה שבמשניות אבל בירוש' הגירסא על שבועת ממון.] ממון כפקדון. שאלו העידוהו היו מחייבין אותו ממון אבל זה אם העידוהו לא היה מחוייב לשלם שהיה יכול לומר חוזרני בי:

מתני' מפני שקדמה שבועה לעדות. ורחמנא אמרה ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע שקדמה העדות לשבועה ולא שקדמה שבועה לעדותו דוהוא עד משמע שהיה עד בשעת שבועה:

אמר ליתן כו'. ממתני' שמעינן האומר ליתן מתנה לחבירו יכול לחזור בו:

ריב"ז. הקשה לפני ר"א והאי הן שאמר זה ליתן לאו בצדק היה שהרי הוא חוזר בו והתורה אמרה והין צדק שיהא הן שלך צדק ולמה יחזור בו:

ומשני בשעה שאמר. ליתן הו של צדק היה שבאותו שעה היה דעתו ליתן ועכשיו הוא שחוזר בו:

גמ' למה. אהא דתנן עמד בבהכ"נ כו' קאי ומיבעיא ליה מאיזה טעם הן פטורים אי משום שאינו יודע המשביע אם יודעין העדות או דלמא משום שאין כוונתו להשביע דוקא אילו אלא מספק משביען עם אחרים ובעינן שיכוון למי שמשביע:

מה נפק מביניהון. מאי בינייהו:

משכן שנים שנים. משך שנים והשביען וחזר ומשך שני אחרים מהן והשביען:

ה"ג אין תימא משום שאינו יודע ליהן אינו יודע בהן ואין תימר משום שאינו מתכוין להן הא מתכוין להן. וה"פ אם נאמר הטעם משום שאילו יודע אם יודעין העדות הכא נמי אינו יודע ופטורין ואם הטעם משום שאין מתכוין להם בכה"ג חייבין שהרי ריון להן בפני עצמן:

אם יודעים אתם לי עדות כו' פטורים. דכתיב והוא עד עד שייחד את עדיו:

והם יודעין לו עדות עד מפי עד כו' פטורים. שאם העידוהו לא היתה עדותן מועלת לו כלום:

ר' מנא פשיט מסיפא דתנן היה אחד מהן קרוב או פסול פטורין והא ודאי איירי בשאינו יודע שיודעין לו עדות דומיא דרישא שאינן יודעין לו עדות אלא מפי עד ואפ"ה אלו לא היה אחד מהן קרוב או פסול חייבין ש"מ טעמא דעמד בבהכ"נ כו' דפטורין לאו משום שאינו יודע שיודעין עדות אלא משום שאין מתכוין להן:

ר' יוסי. דייק ליה מרישא דתנן מפני שקדמה שבועה לעדות פטורים כשקדמה השבועה ודאי אין יודעין לו עדות בשעת שבועה ואפ"ה אם קדמה העדות חייבין ש"מ הא דפטורין בעמד בבהכ"נ כו' משום שאין מתכוין להן:

מתני' שילח ביד עבדו כו' פטורים. ואיירי בשלא באו בהרשאה אבל בא בהרשאה יכול להשביעו ומתחייבים בקרבן:

גמ' מה ת"ל אם לוא יגד. דכתב מלא בוא"ו למדרש אם לו לא יגיד כלומר לתובע ונשא עונו ואם לאחר לא יגיד פטור:

ה"ג לא מפי הנתבע:

מתני' צריכה כו'. כלומר מתני וברייתא תרווייהו צריכי כדמסיק:

אלו תנינן כו'. אי תנא מתני' לחוד ולא הבריייתא היינו אומרים אי שמעו מפי התובע השבועה והכפירה היתה לפני הנתבע חייבין הרי דצריכין להא דאמר ר"א בברייתא בעינן שתהיה הגדת העדים והיא הכפירה בפני התובע ולא בפני הנתבע ואי תנא דר"א לחוד וסד"א הכפירה צריכה שתהיה בפני התובע אבל השבועה אפי' בפני הנתבע חייבין קמ"ל דבעינן שתהיה השבועה והכפירה בפני התובע וברישא גרסי' ונשבעו לנתבע חייבין ובסיפא גרסינן ונשבעו לתובע חייבין ואפשר לקיים הגירסא:

מתני' מצוה אני עליכם. הגמרא מפרש:

המקלל בכולם. מברך את השם באחד מהם:

חייב. סקילה:

וחכמים פוטרים. דעל השם המיוחד דוקא בסקילה דכתיב בנקבו שם יומת ועל הכינויין באזהרה דאלהים לא תקלל ובשבועת העדות מודים חכמים לר"מ דחייב על הכינויין כמו שחייב על השם המיוחד דבשבועת [העדות] כתיב ושמעה קול אלה מ"מ:

המקלל עצמו. דכתיב השמר לך ושמור נפשך מאד וכל השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה:

והמקלל חבירו. דכתיב לא תקלל חרש אפי' חרש שאינו שומע ולא קפיד אקללתו לא תקלל וכ"ש שאר כל אדם דשמע ויקפיד:

יככה אלהים וכן יככה אלהים. [אם] אמר לעדים יככה אלהים אם לא תעידוני או ששמע א' קורא בקללות שבתורה יככה אלהים ואמר הוא לעדים וכן יככה אלהים אם לא תעידוני או שאמר אל יככה אלהים אם תעידוני או שאמר יברכך ה' אם תעידוני וייטיב לך אלהים אם תעידוני בכל אלו ר"מ מחייב וחכמים פוטרין וטעמא מפרש בגמרא:

גמ' סתם. בלא הזכרת השם:

חייבין. כובלכם לשון ונכבדיהם בכבלי ברזל:

כובלכם אני חייבין. אם הזכירו שם או כינוי:

ה"ג ר"י בשם ר' ינאי כמשנתנו. שנה משנתו כדתנן במתני' ר"מ מחייב וחכמים פוטרין:

ואית דמרין. ואיכא דאמרי ר"א אמר בשם ר"י כן היא שנויה במשנתינו ר"מ מחייב ור' יהודה פוטר:

ר"מ כדעתיה. ר"מ לשיטתו ור"י לשיטתו:

דתנינן תמן. בסנהדרין פ' ארבע מיתות:

מה ללקות. מיבעיא ליה אם לוקין על לאו זה או לא:

למה. אתם אומרים שאינו לוקה מפני שהוא לאו שאין בו מעשה ואינו כן דדיבורא הוי מעשה דהא מימר ונשבע לשקר לוקין עליו ש"מ דדיבורא הוי מעשה:

ר"מ היא. שפיר גרסינן במתני' אלו כך כו' ר"מ מחייב ודקשיא לך מתני' דקידושין פרק האומר דלא אמר ר"מ מכלל לאו אתה שומע הן כי לית ליה לר"מ בממונא אבל באיסורא אף ר"מ סובר אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן ומדקאמר אל יכך אם תעידני שמעינן וכך אם לא תעידני:

אין לי כו'. רישא דברייתא אין אלה אלא שבועה וכה"א והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה אין לי אלא אלה שיש עמו שבועה. כגון שבועה שלא נטמאת ואם נטמאת יבואו ביך:

ה"ג מנין לשבועה שאין עמה אלה לשבועה היא שיש עמה אלה ת"ל ושמעה אלה ושמעה קול. וה"מ למכתב ושמעה אלה ש"מ דהיא שבועה כל שיש בה קול אלה דהיינו שבועה לחודה:

ופריך לעשות שאין עמה אלה כו'. דלמא קרא יתירא אתי לאשמועינן לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה אבל לעשות אלה בלא שבועה כשבועה מנ"ל:

לא שניא היא כו'. מדכתיב קול יתירא מרבינן תרווייהו ל"ש אלה בלא שבועה ל"ש שבועה בלא אלה דליהוו תרווייהו בשבועה:

הדרן עלך פרק שבועות העדות