מתני' היה נוטל. הכהן את המנחה כדכתיב ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות ומאחר שהיה נוטלה היה נותנה לתוך כלי שרת:

ונותנה על ידה. להניף:

וכהן מניח ידו תחתיה ומניפה. שנאמר בשלמים ידיו תביאנה ונאמר במנחת סוטה ולקח הכהן מיד האשה מה בשלמים בעלים אף כאן בעלים ומה בסוטה כהן אף בשלמים כהן הא כיצד כהן מניח ידו תתת יד האשה ומניף:

והגיש. לקרן מערבית דרומית:

והשאר נאכל לכהנים. בגמרא יליף מקרא:

גמ' כתיב ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות. והניף את המנחה לפני ה':

ופריך וכי על ידו הוא מניף. הכהן את המנחה הא תנן במתניתין שהכהן מניח ידו תחתיה ומניפה א"כ מדוע לקח המנחה מידה יניחנה בידה ויניח מיד ידו תחתיה ויניפנה:

אלא מכאן. שהניחה תחלה לתוך כלי חול והיינו כפיפה מצרית ועתה נוטלה מתוך כלי חול ונותנה לתוך כלי שרת וחוזר ונותנה על ידיה ומניח ידו תחתיה ומניפה וא"ת יניחנה מיד לתוך כלי שרת י"ל להבזותה שעשתה מעשה מצרים לכך מניחה תחלה לתוך כפיפה מצרית:

ופריך ואין הדבר כאור. כלומר הדבר מכוער שיניח הכהן ידו תתת יד אשה זרה:

ומשני מביא מפה. הכהן מביא מפה ומניחה בין ידו לידה:

ופריך ואינו חוצץ. בין יד הכהן למנחה בשלמא ידה אינה חוצצת דגזירת הכתוב הוא א"נ לא תחת ידה ממש הוא אלא מפה ודאי חוצצת:

ומשני ומביא כהן זקן. להניף המנחה מתחת יד האשה ואינו מכוער כל כך:

ואפי' תימר וכו'. כלומר אי בעית אימ' אפי' בכהן בחור איירי ואין לחוש להרהור' שאין יצה"ר מצוי לפי שעה מועטת. גידמת. קטועת ידי':

ב' כהני' מניפין על ידיה. במקומה נוטל כהן אחד המנחה בידו והשני מניפה:

בכל אתר וכו'. בכל מקום דבר זה מיבעי' להו לרבנן:

מהו מגיש. דכתיב במנחה והגישה הכהן מהו מגיש גופה של מנחה כופף הכלי עד שיהא נוגע בסולת במזבח או דלמא סגי אם מגיש הכלי שבו המנחה במזבח:

מסוטה למדו. דכתיב והניף את המנחה והקריב אותה אל המזבח והגשתה זו היא הקרבתה:

סוטה לחידושה יצאת. מכלל שאר מנחות שבאה קמת שעורים משא"כ בכל המנחות כדתנן בריש פרקין ומחידוש אין למדין:

זאת תורת המנחה הקרב. והיינו הגשה ולא נאמר תנופה בהך פרשה אלא כבר קדמה תנופה להגשה:

תיפתר וכו'. כלומר מהא ליכא למשמע דאיכא לפרושי הך פרשתא דזאת תורת המנחה דאיירי בשאר מנחות כגון מנחת סולת והמחבת וכו' דאינן צריכות תנופה כדתנן בפ"ה דמנחות אבל במנחות שטעונו' תנופה והגשה אפשר דקודמת הגשה:

ולית ש"מ כלום. וליכא למפשט מהא מידי:

ויידא אמרה. והיכן נאמר דתנופ' קודמת להגשה דתנן במתני' הניף והגיש:

דאמרין והבאת. את המנחה אשר יעשה מאלה לה' והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח והרים הכהן ורישיה דקרא מיותר לדרשא:

והבאת לרבות מנחת עומר להגשה. וכן הוא אומר והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן:

ה"ג והקריבה לרבות מנחת סוטה להגשה. וכ"ה בבבלי במנחות פ"ה. וכן הוא אומר בסוטה והקריב אות' אל המזבח:

וכתיב בתרי'. דהאי קרא והבאת והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה לה' דמשמע מיד לאחר ההגשה יקמוץ הכהן והיכן היא התנופה דהא במנחות שטעונות תנופה איירי קרא אלא ודאי שכבר קדמה התנופה לההגשה:

תמן תנינן. מנחות רפ"ז:

אלו מנחות נקמצו' ושיריהן לכהני'. מנחת הסלת וכו' ומנחת העומר ומנחת חוטא ומנחת קנאות:

מנחת העומר מניין ששיריה נאכלין. דלא כתיב גבה והנותרת ממנה יאכלו אותה בני אהרן וליכא למילף משאר מנחות שהן באין סלת והיא באה שעורין:

מנחת מנחת. לגז"ש נאמר להלן בסוט' מנחת קנאות היא ונאמר כאן במנחת עומר וכי תקריב מנחת ביכורים מה מנחה שנאמרה להלן בסוטה שעורים כמפורש בקרא:

מה מנחת סוטה שיריה באכלין וכו'. כיון דאיכא גז"ש נילף נמי הא מסוטה דשיריה כאכלין:

מן דקיימין. לאחר שעמדו ר' בא בר ממל ורשב"י:

א"ל. ר"י לר' בא:

חמית. ראה איך פורחת תשובה שהשיב לך רשב"י שהוא אומר דילפינן מנחת עומר ממנחת סוטה ומנחת סוטה גופא קשיא מנ"ל ששיריה נאכלין:

וכל מנחה בלולה בשמן. וחריבה לכל בני אהרן תהיה:

מה אנן קיימין. למאי איצטרך הך קרא:

כבר הוא אמור. במקום אחר והנותרת מן המנחה יאכלו אהרן ובניו:

לבלול של שעורין. מנחת העומר:

וחרנה. כמו ואחרינא אמר ויותר נ"ל דגרסי' וחריבה וה"פ קדריש וחריבה דקרא:

בחרב של חיטים. מנחת מאפה:

כבר הוא אמור. והנותרת וכו':

לחרב של שעורין. מנחת קנאות שאין בה שמן:

ה"ג א"ר יוסי בבלול של חטין ובחרב של חטין אנן קיימין ולצורך איתאמרת יכול יחלקו מנחות כנגד מנחות שעשייתן ביד ת"ל כל מנחה בלולה בשמן לכל בני אהרן תהיה יכול לא יחלקו מחבת כנגד מרחשת אבל יחלקו מחבת נגד מחבת וכו' ת"ל וחרבה לכל בני אהרן תהי' איש כאחיו איש חולק וכו' וכ"ה במנחות בבבלי רפ"ז. וה"פ ר' יוסי פריך אהא דתניר' זעירא ואמר דאיצטרך קרא לגופי' ולא מוקמינן לי' באם אינו ענין וכן פריך התם במנחות:

ואין קטן חולק. אבל אוכל בחלקו של אביו:

ה"ג וויידה אמרה דא והבאת לרבות מנחת העומ' להגשה והקרבת לרבות מנחת סוטה להגשה וכתיב בתרי' ונותרת מן המנחה לאהרן ולבניו אר"י בר' בון וכו'. וה"פ אלא היכן נאמר דבר זה ששיריהן נאכלין מדכתיב והבאת וכו' והשיב ר"י בר' בון וכי מפני שהרבת התורה מנחת עומר וסוטה להגשה נאמ' שמרבינן אותן לכל הדברים האמורי' בפרשה בתמי':

אלא אזכרה אזכרה. יליף נאמר במנחת מרחשת והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה וגו' והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו ונאמר כאן במנחת סוטה וקמץ הכהן את אזכרתה מה להלן במרחשת שיריה נאכלין לכהנים כמפורש בקרא אף כאן במנחת סוטה שיריה נאכלין לכהנים ומנחת העומר ממנחת סוטה יליף דשניהם מן השעורים:

מתני' הי' משקה וכו'. פלוגתא דרבנן ורבי שמעון בגמרא ילפינן לה מקראי:

גמ' ובאו בה. המים המאררים למרים קרא יתירא הוא אלא לאשמועינן שהמים באין בה תחלה קודם המנחה דכתיב בתר האי קרא ולקח הכהן המנחה מידה:

ואחר ישקה. כתיב בתר הקטרת המנחה דכתיב ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות וכו' והקריב אותה ובתר הכי כתיב ואחר ישקה את האשה את המים:

כולהון וכו'. ובאו בה דמיותר למדרש אתי שיבואו בה כל המים אבל אם לא באו בה אלא מקצתן אין המים בודקין אותה:

ע"כ שלא בטובתה. אם נמחקה המגילה ואמרה איני שותה ולא הודית לומר טמאה אני מערערין אותה ומשקין אותה בע"כ וכדתנן לקמן בפרקין דמקרא ראשון נדרוש לגופא ומקראות יתרות האמורו' אחריו ניתנו לידרש:

שאם השקה ואח"כ הקריב מנחתה שהיא כשרה. דלכך כתיב והשקה קמא קודם ולקח הכהן וכו' את מנחת וגו' ללמד דבדיעבד אם השקה קודם הקרבת המנחה שהיא כשרה:

שאם הקריב מנחתה ואח"כ השקה שהיא כשרה. דלכך כתיב והשקה בתרא בתר הקרבת המנחה ללמד שבדיעבד אם הקריב מנחתה ואח"כ השקה שהיא כשרה:

מה ביניהון. מאי ביניהו:

מצוה. לרבנן לכתחלה משקה ואח"כ מקריב מנחתה ולר"ש לכתחלה מקריב המנחה ואח"כ משקה:

ה"ג ור"ש אומר המים הן בודקין אות':

מנחת זכרון מזכרת עון. היא המנחה מזכרת העון ועל ידיה נבדקת ש"מ שכבר קדמה השתיי' שמיד שנקרבה המנח' נבדקת:

ובאו בה. המים המאררים למרים דמיותר דלכתוב ובאו בה דהא כתיב ברישא והשקה את האשה את מי המרים המאררים אלא ללמד שהמים המאררים הם לה למרים שהן בודקין אותה:

מלמד שהן מתחלחלין בכל אביריה. לכך כתיב למרים שהרבה מרירות עושין לה שמתחלחלין בכל איבריה:

מלמד שכל עונות שיש לה נזכרין לה באותה שעה. שאפי' עונות חוץ מזנו' נזכרין לה שלא יהא הזכו' תולה לה:

כל עמא מודיי. הכל מודים:

כר"ש. הך ברייתא דתני עד שלא תקריב מנחתה קרבה מנחתה ואמרה איני שותה וכו' דמשמע שהשתיי' היתה אחר הקרבת המנח' אתיא כר"ש:

ברם כרבנן. אבל לרבנן הרי כבר שתת קודם הקרבת המנחה דסברי משקה ואח"כ מקריב מנחתה:

אנן תנינן. במתני' לקמן בפרקין אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקו' וכו':

אית תניי תני. איכא דתני:

מ"ד אינה מספקת לשתו' כר"ש. דלדידי' כבר הוקרב המנחה לפיכך המים בודקין אותה מיד שמתחלת לשתות:

מ"ד לא זזה משם כרבנן. שלא הניחוה ללכת משם עד אחר הקרבת המנחה שאז המים בודקין אותה כדאמרינן לעיל דסברי רבנן מנחה היא שהיא בודקתה:

מתני' מגילתה נגנזת. דכל כתבי הקדש שאינן לקרא בהן נגנזין שלא יתבזו:

מנחת' מתפזרת על הדשן. ונשרפת על בית הדשן שהיה בעזרה ששורפין שם פסולי קדשי קדשים והאי מתפזרת היינו נשרפת כדתנן לקמן ואלו שמנחותיהן נשרפות וקא חשיב לה להא האומרת איני שותה:

ואין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת. דבעינן כתובה לשמה דכתיב ועשה לה הכהן כל עשייתה לשמה:

המים נשפכין. דכיון דאמרה טמאה אני בדוקה ועומדת היא ומים המרים. לא נתנו אלא לברר בהם הספק:

מערערין אותה. דדלמ' טהורה היא ומחמת בעיתותא קאמרה:

גמ' תחת צירו של היכל. היא הציר שהדלת סובבת בה:

בשביל לשחק'. שיהא נשחק הספר והכתב מעצמו ע"י סביבת הדלת:

לול תעון היה. אויר קטן היה בין כבש למזבח ושם המים נשפכין:

מהו לגבול בהן את הטיט. כלומר מי שריין בהנאה לחולין:

ופשט מה בכך. למה לא יהיו מותרין בהנא' לחולין כיון שהמים נשפכין ואין בהן קדושה:

תני. איכא ברייתא אחריתא דתני בה המים יש בהן משום קדושה:

הדא אמרה. זאת אומרת:

עד שלא תכתב המגילה. דכיון דמתני' מוכח דעד שלא נמחקה המגילה קדושה ה"ה אף עד שלא נכתבה ויות' נ"ל דגרסי' הדא אמ' וכו' עד שלא נמחקה המגילה:

אר"י דרובה תני ר"ח. אר"י גדול' מזו תני ר"ח דאפי' אם הפריש מנחתה בדרך כשהעלה לב"ד הגדול מאז היא קדוש':

מתניתא אמרה כן. מתניתין נמי דייקא דתנן לקמן בפרקין ואלו שמנחותיהן נשרפו' וכו' ושבעל' בעלה בדרך ולמה נשרפת הרי לא קדשה אלא ודאי כשהיא בדרך קדשה:

למה. מערערין אותה הא ליכא איסורא כיון שהיא יוצאת מבעלה:

ומשני לפי שגרמה. למחוק את השם שכתוב במגיל':

כמה ימחוק. מהמגילה ויהא מערערין אותה:

בש"א. אות אחת שנמחק מהמגלה מערערין אותה:

ובה"א שתים. שתי אותיות:

כדי לכתוב. שם יה דכיון דנמחק שתי אותיות ה"ל כאלו נמחק השם:

א"ל רבי עקיבא וכו'. בבבלי איתא להך ברייתא ואדר' יהוד' קאי דאמר דמשקין בע"כ וא"ל רבי עקיבא וכי מפני וכו':

אם לבודקה. אם טהורה או טמאה היא:

כבר היא בדוקה ומתוקנת. דכיון דאומרת איני שותה כאומרת שהיא טמאה:

ה"ג אלמא סבר ר"ע וכו':

ופריך ולית לי' לר"ע מערערי' אותה וכו'. בתמי' הא סיפא רבי עקיבא דתנן אינה מספקת לשתות וכו' וכל כמה דלא קרבי מנחתה אינה נבדקת כדאמרינן לעיל לרבנן דמנחה היא בודקתה א"כ מתני' דלא כרבנן וכר"ש נמי לא אתיא דהא תני בסיפא אם יש לה זכות תולה ור"ש לית ליה זכות תולה כדתנן לקמן בפרקין אלא כר"ע אתיא דתני בברייתא בבבלי דר"ע כר"ש ולקמן תני בברייתא דר"ע אית ליה זכות תולה א"כ קשיא סיפא ר"ע ורישא דתנן מערערין אותה דלא כר"ע ל"א בבבלי דף י"ט מייתי ברייתא מפורשת דאמר ר"ע דקרא והשקה דמיותר אתי ללמד שאם אמרה איני שותה שמערערין ומשקין אותה בע"כ:

ומשני אית ליה כשהתחילה לשתות. כלומר מודה ר"ע כשהתחילה לשתות ואינה רוצה לגמור שתייתה דכופין אותה דודאי מחמת ביעתותא הוא דהדרא:

מתני' אינה מספקת לשתות וכו'. משמע מיד כשהיא שותת נבדקת אתיא כר"ע דסבר כר"ש דאמר מקריב מנחתה ואח"כ משקה אותה דכמה דלא קרבה מנחתה לא בדקי לה מיא דכתיב מנחת זכרון מזכרת עון ור"ע נמי אית ליה זכות תולה כדתניא בברייתא לקמן. מתמלאת גידים. מתוך שבשרה נפוח נראת כמלאה גידים:

שלא תטמא את העזרה. לא מטומאת מת קאמר אלא שלא תפרוס כדה ותטמא את המקדש שנדה וזבה אסורין ליכנס להר הבית אבל המת עצמו מותר להכניסו להר הבית ולשער נקנור שלא נתקדשו בקדושת העזרה ועזרה דנקט לאו דוקא אלא אף מהר הבית נמי אלא דבעזרה הוה קאי:

יש לה זכות. דתלמוד תורה תולה לה:

מלמדה תפלות. חבור משכב אנשים שמתוך התורה היא מבינה ערמומית ועושה דברים בהצנע כדכתיב אני חכמה שכנתי ערמה:

רוצה אשה בקב. ליזון מזונות מועטים ויהי תשמיש מצוי לה:

מט' קבין ופרישות. לפרוש מן התשמיש הלכך אין טוב שתלמוד תורה:

חסיד שוטה וכו'. בגמרא מפרש:

הרי אלו מכלי עולם. מפסידים מציאת האדם שמראים לבריות שהם חסידים ואין תוכן כברם:

גמ' ופריך ולא כן סברינן מימר. לעיל דר"ש איצטריך ובאו בה בכולהון אם באו בה כל המים היא נבדקת אבל מקצת המים אין בודקין אותה ואיך תנן אינה מספקת לשתות וכו' משמע דאפילו מקצתן בודקין אותה והך מתניתין ר"ש כדפרישית במתניתין:

ומשני כאיניש דאמר לא הספיק פלוני לשתות עד שנרעד גופו. אע"ג דאיירי לאחר השתיה אלא כיון שנעשה מיד אחר השתייה קאמר האי לישנא ה"ה התנא משתעי הכי:

לקצת ירחין תרי עשר. והתם היה זכות צדקה כמפורש בדניאל:

ה"ג נאמר כל אותן שלש שנים היה עסוק במצות וכ"ה בתוספתא. וה"פ אחאב עסק כל ג' שנים במצות:

וכל אותן שתי שנים. עסק אמנון בתורה לא ידעתי מנ"ל ואפשר שקבלה היתה בידו:

וויידא אמרה דא. והיכן נאמר זה שאחאב עסק במצות ג' שנים:

דכתיב וישבו שלש שנים. מאי וישבו אלא שנתעכבו מלעשות רע כאשר עשו בראשונה אלא עשו הטוב:

ופריך מנחת זכרון כלל. והוה משמע דגם הזכיות נזכרין לה אלא דכיון דכתיב בתר הכי מזכרת עון שהוא פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט משמע דהזכיות אין נזכרין לה כלל וקשה מה אם וכו':

לא נמצא מדת הדין. כלו' היושר:

מקופחת. נכרתת:

מדת פורענות מעוטה. דלעולם מרובה מדת טובה ממדת פורענות:

אלא מנחת זכרון. לאו כללא הוא לטובה ולרעה דמנחת זכרון אינו משמע אלא לטובה דכל זכרונות שבתורה לטובה הן וכדאר"ט בסמוך אלא סיפא מפורש בה מזכרת עון שמזכירין כל עונותיה כדי למעט זכיותיה:

חוץ מזו. מזכרת עון שהוא של פורענות א"נ אמנחת זכרון נמי קאי וקסבר דדיינינן ליה בכלל ופרט ואף מנחת זכרון אפורענות קאי דאין בכלל אלא מה שבפרט:

הא אינו אומר מנחת זכרון אלא לטובה. א"כ ה"פ דקרא מנחת זכרון לטובה אם יש לה זכות אע"ג דמנחה היא המזכרת עון דכל כמה דלא קרבה מנחה לא בדקי לה מיא אפ"ה מזכירה לטובה נמצא שהזכרונות לטובה הם:

אלא סוף המקום פורע בה תחת ניוולה. שתהיה טהורה ונקיה מכל צער ומום שהיו בה ובזרעה וה"פ וטהורה היא ונקתה וגם זרע' (ובזה מיושב קושית הי"מ):

א"כ ילכו כל הנשים. עקרות ויתקלקלו ליחד עם אנשים אחרים כדי שיקנאו להן בעליהן ויפקדו ע"י שתיית המים:

ופריך ולית ליה לר"ש. קרא דכתיב ונקתה ונזרעה זרע בתמיה:

ומשני אית ליה. אלא דמפרש לקרא שיהיה לה זרע כשר וטהור ולא יתערב בזרעה שום פסול ולא יצא עליהן שם רע ובשביל כך לא יסתתרו שרוב נשים יש להם זרע כשר ואומרת אף היא תלד כמותן אפילו בלא שתיית המים:

ובן עזאי. דאמר במתני' חייב אדם ללמד את בתו תורה דלא כראב"ע:

והקבילו. פני ר"י בעיר ששמה בקיעין וי"ע היה שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל:

הכל תלמידך. ואין לנו לדבר בפניך:

מי שבת שם. היום בבה"מ לדרוש. והנשים באות לשמוע. כדי שידעו לקיים המצות אבל ללמוד אין לנשים לבוא וזהו דלא כבן עזאי דאמר אף הנשים ילמדו:

טף למה בא. הלא הם מבלבלים כוונת השומעים:

מטרונה. אשה חשובה:

חט אחת במעשה העגל. עבודותיו שוות לענין אסורא מפני מה אין מיתתן שוות שמתו העובדים בשלש מיתות בסייף שנאמר שימו איש חרבו וגו' ובמגפה שנאמר ויגוף ה' את העם. ובמיתת הדרוקן דכתיב ויזר על פני המים ואמרינן שבדקן משה כסוטה לצבות בטן:

שלש מאות כור מעשר בכל שנה. שר"א כהן היה:

א"ל ישרפו ד"ת ואל ימסרו לנשים. כ"ש שאין למסור להן ד"ת בשביל הפסד ממון דס"ל לר"א אסור ללמוד בתו תורה:

זיבח. או קיטר או ניסך לעגל שאלו הן העבודות שחייבין עליהן מיתה כדתנן בפ"ד מיתות בסייף אע"ג דחייבין עליהן סקילה כיון שעדיין לא נתפרשו להן ד' מיתות ב"ד נידונו במיתת בני נח שהי' בסייף:

טיפח. המכה בידיו כף על כף לשמחה:

ריקד. ברגלו:

שיחק. בפה:

נבדק כסוטה. שאלו עבודות אין בהן מיתת ב"ד אלא בידי שמים נידונו כסוטה. אם היה לבך לשמים או לשם ע"ז:

מבעבע בנהר. שהוא עושה כמין אבעבועות בנהר שקרוב לטבוע:

לכשאחלוץ תפילי אצילנו. שמתירא שיתמסמסו תפילין במים ויבואו לידי מחיקה וזהו חסידות של שטות דאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש כי אולי ימות בתוך שהוא חולץ תפיליו:

ראה תאנה בכורה. בתוך שדהו:

אמר. שלא ליהנות ממנה כיון דאלו היה בה"מ קיים היתה אסורה אף עכשיו שאין בה"מ קיים לא יהנה ממנה וזהו. חסידות של שטות כיון שאמר ליתנה להפוגע בו ראשון אפשר שיעבור על ד"ת אולי ימצאנו אדם שאסור לו להנהותו ועוד אם אינו עושה אלא לשם שמים היה לו לגנזן אלא ודאי שעושה כן לרמות בני אדם שיאמרו שהוא חסיד:

ראה נערה מאורסה. ואיש רץ אחריה ואינו רוצה להצילה בנפשו של רודף שלא לשפוך דם ושוטה הוא דהא מדאורייתא חייב להצילה אפילו בנפשו של רודף כדתנן פ' ד' מיתות הרודף אחר נערה מאורסה ניתן להצילו בנפשו הרודף אחר חבירו להורגו או אחר הזכור או אחר נערה מאורסה ניתן להצילו בנפשו:

זה שהוא מורה קלות על עצמו. לזה נקרא רשע ומורה חמורות לאחרים זהו ערום שיאמרו השומעים שגם לעצמו הוא מחמיר:

הדא דתימר. לא אמרן דעושין כדברי ב"ש אלא קודם שיצא בת קול אבל משיצא ב"ק דהלכה כב"ה אסור לעבור על דבריהם:

ומלעבת בד"ת. דכתיב ותאמר אלי' וגו' שאומרת שהיא צנועה מלאה שתבעה. התשמיש בפיה והיא אינה עושה כן אלא להיות מלעיג בדברי תורה:

כביכול הי' במחשבה. היא לא אמר אלא בלבה היה לומר לו וכדי להעמיד מיעקב שבטים וכיון דגלוי וידוע לפני המקום שכוונתה לשם שמים לא ימנע מלכתוב מחשבתה בקרא:

זה שהוא נותן עצה וכו'. ולפי שחכם להרע הוא היועץ נקרא עצתו מכת פרושים:

כהדא ארמלתא. כהא אלמנ' ר' שובתי. היתה מפזר' מנכסי יתומי' למזונותיה:

אתון יתמיי'. והקריבו משפטן לפני ר"א:

א"ל. ר"א מה לעשות לכם ואתם שוטי' הוציאו כתיבת' ואתם פטורים ממזונותי':

אמר לון נימר וכו'. אמר להן אחד מהשומע דברי ר"א אפרש לכם דבריו שתעשו שתתבע כתובתה בב"ד כיצד עשו עצמיכון כאלו אתם מזבנים קרקעות שהניח אביכ' והיא תתבע כתובת' פן תכלו המעו' ולא תוכל לגבות כתובתה אלא מהלקוחות בדינא ודיינא ואז תפסיד מזונותיה שמשתבעה כתובתה בב"ד אין לה מזונות:

פורנא. כתובתה:

עבדין כן. עשו כן היתומי' כאלו רוצים למכור הנכסים:

ברומשא. בערב באת והקריבה משפטה לפני ר"א ותבעה כתובתה:

אמ'. ר"א זו מכת פרוש' נגעו בה שהשיא אחד להם עצה למכור הנכסי':

יבא עלי. כך וכך אם היתה כוונתי לכך מה שאמרתי נפק כתובה אלא שכוונתי היתה אולי חפצה היא בכתובת' ולא במזונות:

והוה ר'. רגיל ליתן לו אחת לשלשה שנים מעשר עני שהוא ניתן בשנה שלישית כדכתיב בקרא:

חד זמן. פעם אחת הכניסו בו תלמידי ר' עיין הרע ונתנו לו דינר א' למלאו' מאתי' זוז קודם שבא ר' ליתן לו מעשר עני ותנן מי שיש לו מאתי' זוז אסור לה ליטול מעשר עני:

אתא. בא ר' ליתן לו מעשר עני כאשר היה רגיל ליתן לו עד הנה:

א"ל אית לי. כפי השיעור דהיינו מאתים זוז ואסור לו ליטול:

אמר. ר' זה מכת פרושי' נגעו בו שלא נעשה אלא להרע לו:

רמז. רבי לתלמידיו והכניסוה לחנות ליקח דבר מאכל ונתמעטו המאתים:

וזיכה עימיה. ונתן לו מעשר עני כמו שהיה רגיל ליתן לו:

בתולה ציימנית. יושבת בתענית:

מציימה איבדה בתוליה. כדי שאם תנשא לאיש ולא ימצא לה בתולי' תאמר שמחמת הצומות נאבדו בתוליה ובאמת אין הדבר כן אלא שזינתה:

אלמנה שובבית. בעלת שכנות הולכת ומבקרת שכיניה תמיד בעת לדתן ואומרת שתלך להתפלל עליה אולי תשמע תפלתי ובאמת היא עשתה כישוף לעצור רחמה ולא הלכ' אלא לסתור כישופי':

מי. כגון מי דודאי לאו בכל האלמנות שהולכות אצל יולדו' קאמר דודאי מצוה קעברו:

חגלה נסבת שם ביש. ומפרש כגון אלמנה אחת ששמה חגלה שיצא עליה שם רע שעושה כשפים כדפרישית:

שהוא עולה לחדשיו. שלא כלו לו חדשיו:

שלא בפירקו. שלא בזמנו ומפני כך מבזה גדולים הימנו:

והוא פטור. ולזה נקרא מכלה עולם שעל ידי שהוא פטור בא על העריות ואינו חושש ומביא אחרים לידי מיתה:

מתני' מדהא אתה את המים. מחסר ומחשך הגוון החסר נקרא דיהא בלשון המשנה:

מתנוונה והולכת. נחלית והולכת:

גמ' מותרת לביתה. לבעלה דכיון דלא בדקי לה מים במעים ובטן מותרת היא לו:

מפני שהכניס' עצמה למספק הזה המרובה. שעברה על דברי תורה ונסתר' וגרמה להשם להמחק:

ואם לא נטמאה האשה וטהור' היא. כתיב וקשיא למה לי וטהור' היא דכיון דלא נטמאה פשיט' שהיא טהור':

זו טהורה. וטהורה היא למדרש הכי טהורה היא ונקתה ונזרע זרע ולא שניצולת מן המים מפני שהיו עדים בטומאתה:

זו טהורה לא שתלתה לה זכות. מוי"ו יתירה דוטהורה קדריש למעוטי שתלתה זכות דבהא לא אמר קרא ונזרע זרע:

ה"ג ואתיא כמ"ד הזכות תולה וניכרת ברם כמ"ד הזכות תולה ואינה ניכרת. וה"פ הא דאיצטרך קרא למעוטי דמשמע שהיא מותרת לבעלה היינו למ"ד שהזכות תולה וניכרת שהוא מחמת הזכו' שהרי היא מתנוונ' קמ"ל קרא דאפ"ה טהורה היא ומותרת לבעלה אבל למ"ד הזכות תולה ואינה ניכרת למה לי קרא דמנא ידעינן שהוא מחמת זכות או שבאמת טהורה היא ומהיכא תיתי לאסר' על בעלה דאיצטריך קרא לשרויי וכן קשיא נמי גבי באו עדים שהיא טמאה למה לי קרא שאין המים בודקין אותה פשיטא דהא קחזינן דלא בדקו מיא ובאו עדים שהיא טמאה ואפשר לקיים הגירס' שלפנינו דה"ק למ"ד זכות תולה וניכרת א"כ ל"ל קרא הרי היא אסור' לבעל' דחזינן דבדקו לה מיא אלא מחמת זכות הוא ובודאי דלא קרינן בה ונזרעה זרע ופליג ארב המנונא דאמר מתנוונה מותרת לביתה:

כן אנן קיימין. כי איצטרך קרא ששתת ולא בדקו אותה המים ואח"כ באו עדים שנטמאת שלא תאמר עידי שקר הן שאם זינת' היו המים בודקין אותה לכך כתיב וטהורה היא לומר לך כל שיש עדים בעולם שהיא טמאה ואסורה לבעלה אע"פ שאינן כאן בשעת שתיה אין המים בודקין אותה:

אר"י ואתייא כמ"ד זכות תולה ואינה ניכרת. בתמי' דודאי אף הא דתניא וטהורה היא איצטרך לשבאו עדי' שהיא טמאה ושלא תאמר עידי שקר הן לא אתיא כמ"ד זכו' תולה ואינה ניכרת דלמה לי קרא מהיכא תיתי לומר דעידי שקר הן ואי משום דלא בדקו לה מיא משום דזכות היה לה ולמה לא הוכרה מפני שתלה לה זכות אלא ודאי דהך ברייתא כולא אתיא כמ"ד זכות תולה וניכרת:

ונקה האיש מעון. אם בא עליה אחר השקאה ולא בדקו לה מיא ואף שטמא' היא אלא שתלה לה זכות אין עליו עון:

ה"ג ואתיא כמ"ד הזכות תולה וניכרת. וה"פ למ"ד זכות תולה וניכרת איצטרך קרא שיהא מנוקה מעון דסד"א מ"מ היה לו לפרוש כמו יפת תואר דמותר' ואפ"ה נענש בבן סורר ומור' קמ"ל דאינו נענש כלל אבל בשאינה ניכרת לא צריך קרא לאשמועינן דאינו נענש שזהו אונס גמור מן השמים דמאי הוה לי' למיעבד ואפשר לקיים הגירס' שלפנינו דה"ק למ"ד זכות תולה ואינו ניכרת איצטרך קרא דלמ"ד זכות תולה וניכר' לא איצטרך קרא שהרי כשמתנונ' אסורה לבעלה ולא שייך ביה ונקה מעון:

מתני' הרי היא ככל המנחות. שנטמאו עד שלא קדשו בכלי ותשרף. שקדשה קדושת הגוף ואינה יוצא' עוד לחולין:

וכל הנשואות. לכהנים מנחותיהן נשרפו'. ואפי' קרב הקומץ כהלכתו ולא נטמאו נשרפין השיריים בבית הדשן כדמפרש בגמ' ותפדה. ותצא לחולין ומן המעות יקנה אחרת:

גמ' ופריך והאומר' טמאה אני. דתנן במתני' שמנחתה נשרפת אמאי הא כחטאת שמתו בעליה היא מנחה זו:

וחטאת שמתו בעליה ילכו המעות לים המלח. אם הפריש מעות לחטאתו ומת ילכו המעות לים המלח כדתנן פ"ג דמעילה ולמה תני כאן תפדה עד שלא הוקדשה בכלי דדמיא למפריש מעות:

ומשני דמיא. הך מנחה לאשם תלוי דתנן בכריתות פ' בתרא המביא אשם תלוי ונודע עד שלא חטא ירעה עד שיסתאב דמשום דלבו נוקפו גמר ומפריש וה"נ לבו נוקפו עליה וגמר ומפריש:

ופריך אם לאשם תלוי דמיא אפי' משקדשה בכלי נמי תפדה ויפלו דמיה לנדבה דהא באשם תלוי תנן התם ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה:

. דמיא לאשם שנשחט. המנחה לאחר שהוקדשה בכלי דמי' לאשם תלוי שנשחט:

דתנינן תמן. בכריתות פ' בתרא:

הדם ישפך. לאמה:

והבשר יצא לבית השריפה. אע"ג דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה בעלמא סגי האי טעון שרפה דהוי כזבח פסול:

ה"ג תני נטמאת מנחתה עד שלא קדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ותפדה משקדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ותשרף קדש הקומץ ולא הספיק להקריבו עד שמת הוא או שמתה היא הרי היא ככל המנחות ותשרף קרב הקומץ ולא הספיק לאכול שיירי' עד שמת הוא או שמתה היא ה"ה ככל המנחות ותאכל שעל הספק וכו' וכ"ה בבבלי דף ו' ע"ב:

כפרה. מנחה זו את ספק' האי כפרה לאו כפרת עון הוא ולא הזכרת עון אלא כפרה הראויה לה קאמרינן שעשת' מנחה זו בשעת הקטרת קומצה כל מה שיש עליה לעשות שהרי בהכשיר קרבה יבא ישקה אותה ותיבדק וכיון דבהכשר קרבה שיריה נאכלין כל זמן שלא אירע בהן פסול בגופן:

מהו בין כך ובין כך. מי אמרי' בין שקמץ בין שלא קמץ אבל אם קרב הקומץ ובאו עדי' שנטמאת שיריה נאכלין דאף בזו אמרי' כיפרה ספיקה והלכה לה או דלמא בין שהקטיר הקומץ בין שלא הקטיר הקומץ אין שיריה נאכלין:

אבל אם הקטיר. הקומץ שירי' נאכלין:

תמן תנינן. מנחות רפ"ז:

מנחת חוטא של כהני'. כהן שמביא מנחה על שמיעת קול או על ביטוי שפתי' או על טומא' מקדש וקדשיו בדלי דלות:

נקמצת. כמנחת חוטא של ישראל ורבנן פליגי עליה וסברי דמנח' חוטא של כהנים אינה נקמצת אלא כולה כליל:

והיתה לכהן כמנח'. במנחת חוטא כתיב:

הרי היא כמנח' נדבתו. דאינה נקמצת ואינה כאכלת דכתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה:

הרי עשירית האיפה. היינו מנחת חובתו של כהן כמנחת חובתו של ישראל להקיש מה זו נקמצת אף זו נקמצת ודייק ליה מדלא כתיב והיתה לכהן כמנחתו אלא להקיש מנחת חוטא של כהן למנחת ישראל:

ת"ל וכל מנחת וכו'. לא תאכל מיותר אלא ה"ק כליל תהיה נדבתו לא תאכל חובתו:

אילין שירים וכו'. מיבעי ליה אליבי' דר"ש הנך שירים דמנחת חוטא של כהנים מה דינו אם כהקומץ עצמו או כשירים:

אין תימר וכו'. כלומר ונפקא מיני' א"ת וכו':

אינו נותנן בלילה. דמנחה שהקריבה בלילה פסולה ככל הקרבנות דכתיב ביום זבחכם:

ואינו נותנן לאחר מיתה. אם מת הכהן בין הקרבת הקומץ להקרב' שירים דאין קרבן לאחר מיתה:

ואינו מחשב להן. שאם חישב מחשבת פיגול בשעה שמפזר' על הדשן נפסלין כקומץ עצמו:

מהו שיחשב להן. דהא לאו הקרבה היא או דלמא הקרבה מיקריא לה ולמ"ד כשיריי' הן מיבעי' ליה:

נישמעינה מן הדא. תא שמע:

ה"ג ראב"ש אומר מנחת חוטא של כהנים הקומץ קרב לעצמו וכו':

ר"י פריך מה אנן קיימין. באיזה דשן איירי ראב"ש:

אם בדשן שלמעלן. על תפוח הדשן גחלים שעל המזבח צוברים את הדשן לתפוח נמצא לבסוף מתפזר על בית הדשן:

כבר אמר ר"ש. היינו דר"ש:

לדשן שלמטן. במקום שמשליך מוראה ונוצה ותרומת הדשן אצל הכבש ושם היו נבלעים ושם היה מתפזר. ל"א בבית הדשן שבעזרה במקום ששורפין שם פרים ושעירים הנשרפין:

הדא אמרה. מדאמר ראב"ש שקריבה בדשן שלמטה ש"מ דמשום שיריים הן וניתנין בלילה וכו':

ומחשב להן. דלא קרבי ע"ג המזבח:

אינו מחשב להן. דכיון דלא הוכשרו לאכילת אדם ולמזבח הרי הן כקרבן ומחשבה פוסלת בהן:

ר' בא בר ממל בעי. פריך:

הך ראב"ש. אליבא דמאן:

אין בשיטת אביו. כר"ש ס"ל ודריש לקראי כוותיה יקרב נמי השיריי' למעלה כר"ש ואי דריש לקראי כרבנן תהא קריב' כליל בלא קמיצה כרבנן:

ומשני בשיטת. ר"ש אביו אמר אלא דדריש לא תאכל כדמסיק:

ותהא כליל ולא תאכל. לראב"ש קאמר דקשיא ליה כיון דכתיב כליל תהיה פשיטא דלא תאכל ולמה לי לא תאכל:

ה"ג אלא לאכילה הקשיתיה ולא הקשיתי' לכליל תקטר. וה"פ הא דאקשינן מנחת חובתו לנדבתו היינו לענין דלא תאכל אבל לא לענין כליל תקטר והיכי דמי נקמצת והשירי' מתפזרי' על בית הדשן שלמטה לאיבוד:

ראה ר'. במנחת כהנות דעתו של ראב"ש ושנה במתני' כיוצא בו ולקמן מפרש מנ"ל דשנה כראב"ש:

אפי' כר"ש אביו. וה"ה כרבנן נמי מצי אתיא דהא נשרפת מיהת על גבי המזבח:

א"ל איכול בראש המזבח. אס"ד דסובר ר' דכל מנחת כהנת על גבי המזבח נקרבת כרבנן אי כר"ש ה"ל למתני וכל הנשואות לכהנים מנחותיהן נתעכלו או קריבות דאין שייך לשון שרפה בראש המזבח:

והא תני ר"ח. בברייתא ופליג אראב"ש:

ליקרב כליל וכו'. במנחת סוטה של הנשואו' לכהן איירי:

ה"ג מפני שותפותו של איש אלא הקומץ קרב לעצמו והשיריי' קריבין לעצמן וכ"ה לעיל רפ"ב. מדקאמר קריבות לעצמן היינו כר"ש:

א"ל. מאי קושיא ר' סבר כראב"ש ור"ח הגדול סבר כר"ש בכהנות:

מתני' וכהנת שנשאת לישראל. וכן כהנת פנוי' מנחתה נאכלת:

מנתת כהנת בת כהן נאכלת. בגמרא יליף כולהו מקרא:

כהנת מתחללת. מן התרומה ומן הכהונה אם נבעלה לפסולים ישוב אינה חוזרת לכשרותה לעולם:

כהן אינו מתחלל. אם נשא גרושה חללה או זונה אלא כל זמן שהוא עמה פסול לעבודה משגרשה חוזר להכשרו דכתיב להחלו בזמן שהוא נוהג מנהג זה הרי הוא חולין:

ואין כהנת אוכלת בקדשי קדשים. בחטאת ואשם ומנחה:

גמ' מעתה. נימא נמי בהא כהן ולא כהנת שאין כהנת מאכילה לעבדיה בתרומה והא תנן ביבמות פ' אלמנה בת כהן לישראל והכניסה לו עבדים לא יאכלו עבדים בתרומ' ש"מ דאם לא ניסת אוכלי' בשבילה:

מאי כדון. אלא מנ"ל שמנחת כהנת נאכלת:

והכהן המשיח תחתיו מבניו. כתיב בפרשת וכל מנחת כהן כליל תהיה דרשינן מי שבנו עומד תחתיו שהוא כהן כמוהו הוא בדין הזה אבל זו אין בנה עומד תחתיה שאם ניסת לישראל הרי בנה ישראל ואסור בתרומה:

דכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו. בכהן הנושא אשה הפסולה לכהונה:

אין לי. ללמד מהאי קרא אלא שזרעה מתחלל:

היא עצמה מניין. שמתחללת מן התרומה ומן הכהונה בביאת הפסול ושילקה הכהן הבא עליה משום חללה:

ודין הוא. ולא צריך קרא:

היא שעברה עבירה. שאף היא מוזהרת שלא להנשא להפסול לה בעבירה:

הוא עצמו יוכיח שעבר עבירה ואינו מתחלל. דכתיב לא יחלל זרעו אבל הוא אינו מתחלל:

שאינו מתחלל בכל מקום. אפילו בא על השפחה או על הנכרית:

תאמר באשה שהיא מתחללת בכל מקום. בכל הפסולים שנא' ובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה והואיל ונפסלת בשאר ביאת איסור דין הוא שתפסול אף בביאת פסולי כהונה:

מה נפשך לומר. מה רצונך לומר שום פירכא על ק"ו זה מה לזרעו שכן יצירתו בעבירה משא"כ באשה:

לא יחל לא יחלל. דה"מ למכתב לא יחל וכתיב לא יחלל בשני חילולין הכתוב מדבר אחד לה ואחד לזרעה:

אף מי שהיה כשר ונתחלל. כלומר מרבינן מהאי קרא אף האשה שהיתה כשרה דמתחללת:

כהנת מותרת לצאת לחוצה לארץ. שגזרו חכמים על עפר ארץ העמים שהיא מטמאה משום ספק קברות שלהן דעכו"ם מטמא במגע ומשא ואהל לרבנן ולר' שמעון נמי דאמר שאין מטמאין באהל מטמאין הן במגע ומשא ורקב:

אמור אל הכהנים. בני אהרן לנפש לא יטמא בעמיו ולא בנות אהרן:

דלכן. דאם לא כן מה טעם נאמר שיהו הנשים אסורות לצאת לחוצה לארץ:

הואיל והיא בכלל גזרה. דסתמא גזרו על הכהנים שלא יצאו חוצה לארץ הלכך לא תצא:

ותהא בכלל גזרה. ע"כ לומר שגם הנשים אסורות לטמא למתים:

נמצאת אתה מדחה פרשת הטמאות. דבפירוש כתיב בני אהרן ולא בנות אהרן:

דכתיב. בחטאת ובאשם ובמנחה כל זכר בבני אהרן יאכלנה:

מתני' האיש פורע ופורם. כשהוא מנוגע פורע את ראשו ופורם את בגדיו:

האיש מדיר את בנו. הקטן בנזיר וחלה נזירות עליו אפילו לכשיגדל:

איש מגלח על נזירות אביו. אם נדר אביו בנזירות והפריש קרבנותיו ומת והיה בנו נזיר או שנדר בנזירות לאחר מיתת אביו הרי הבן מגלח ביום מלאת ומביא קרבנות שהפריש אביו:

האיש מקדש את בתו. מקבל קידושי בתו הקטנה שלא מדעתה:

מוכר את בתו. לאמה כשהיא קטנה:

.

גמ' איש. דכתיב איש צרוע הוא:

אין לי אלא איש. הוא שנחלט בטומאת נתקים דכתיב בסיפא טמא יטמאנו הכהן אשה מנין:

ה"ג ת"ל והצרוע וכ"ה בבבלי. וה"פ דכתיב סמוך לו והצרוע אשר בו הנגט דמיותר ולא ה"ל למכתב אלא בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע דהא כתיב לעיל מיניה דבמצורע איירי אלא לרבות צרוע שני כגון אשה וקטן א"נ מיתורא דצרוע קדריש כל דשייך בו שם צרוע:

א"כ למה נאמר איש צרוע. אחרי דמרבינן הכל:

לענין שלמטן. לאו למעוטי מטומאה האמורה בפסוק זה אלא למעט הנשים מפריעה ופרימה לומר לך איש פורע ופורם וכו':

דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה וישנאה. באביה נתלית נתינתה דכתיב ברישא דקרא ואמר אבי הנערה אל הזקנים משמע דממעט אמה:

ה"ג ורגמו אותה ולא את כסותו. ולהכי נקט ליה להאי משמעותא דנסקל ערום בלשון זכר גבי איש למימרא הא אותה בכסותה:

והכתיב. גבי נערה המאורסה וסקלתם אותם באבנים וקאי על הנערה ועל הבועל נמי נדרוש ולא את כסותם הרי דאף האשה נסקלת ערומה:

מאי כדון. אלא מנ"ל דאין האשה נסקלת ערומה:

איש ע"י שאין ניוולו מרובה. כשהוא ערום וע"י שהוא ערום אינו שוהה למות לפיכך נסקל ערום כדי למהר מיתתו:

אבל אשה ע"י שניוולה מרובה. כשהיא ערומה וכתיב ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה וזו יפה לה לסקול בבגדיה אע"פ שהיא שוהה למות:

ה"ג דכתיב ותלית אותו על העץ. בגניבו. דכתיב ונמכר בגניבתו:

ולא בכפילו. אם יש לו לשלם הקרן ואין לו ממה לשלם הכפל אינו נמכר:

ולא בזמימו. אם העיד על חברו שגנב והוזם שחייב לשלם כדכתיב ועשיתם לו כאשר זמם מ"מ אינו נמכר בשביל כך אם אין לו לעד לשלם:

בגניבו אינו נמכר ונשנה. אם גנב מחאה זהובים ונמכר לשש שנים בעד חמשים זהובים ויוצא בשביעית תו אינו נמכר:

ואין לו עליו דמים. אף שיש לו לשלם אחר שיצא מרבו אין לנגנב עליו שום חוב ופטור מלשלם לו:

ומעתה בגנבה אחת. וכדפרישית הוא שאינו נמכר ונשנה:

אבל בשתי גניבות. שגנב בשני פעמים אפילו לא עמד בדין עד שגנב שתי פעמים נמכר לשש וחוזר ונמכר בשביל גנבה השניה אם לא הגיעה המכירה הראשונה יתר מדמי הגניבה האחת דבכל חדא וחדא קרינן בה ונמכר בגניבתו:

גנב משל שותפין מה את עביד לה. למאי מדמינן לה לגניבה אחת או לשתי גניבות:

היה גונב ומוציא בלילה. כמה פעמים בזה אחר זה:

נימר. פשיטא לן אם נודע לבעלים בין זו לזו שתי גניבות הן ואם לא נידע לבעלים גניבה אחת היא ואינו נמכר ונשנה:

הדרן עלך פרק היה נוטל