Korban HaEdah on Jerusalem Talmud Sotah Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מתני' כשם. כך המים בודקין אותו. את הבועל:
שנאמר ובאו ובאו. בגמרא מפרש דאיכא תנא וי"ו יתירא קדריש ואיכא תנא דדריש ובאו ובאו יתירא דכתיב בעניינא:
שנאמר נטמאה נטמאה. גם בזה מפרש בגמ' דאיכא תנא דדריש מוי"ו יתירא ואיכא דדריש מונטמאה ונטמאה יתירא דכתיב בענינא:
ר' אומר שני פעמים האמורין בפ' אם נטמאה וכו'. ר' שמע לר"ע דדריש בעל ובועל מריבוייא דוי"ו יתירא וקאמר ר' בעל ובועל מנטמאה נטמאה קדריש ולא מוי"ו יתירה:
גמ' אנן תנינן. במתניתין שנאמר באו באו משמע דמיתורא דתיבות ובאו ובאו עצמן קדריש:
ואית תניי תני. ויש תנאים ששנו שנאמר ובאו ובאו משמע דיתורא דוי"ו קדריש:
מ"ד באו באו. שנה משנתו כר"ע דדריש לשונות הכפולים שבמקרא:
ומ"ד ובאו ובאו. שנה משנתו כר"י דאמר לשונות כפולים הם ולא ניתנו להדרש דדברה תורה כלשון בני אדם ולא דריש אלא מיתורא דוי"ו:
תני בוא ובה. איכא תנא דתני שהמים בודקין אותו כשם שבודקין אותה שנאמר בו ובה המים המאררים:
ופריך וכתיב כן. בתמיה וכי כתיב הכא בקרא:
ומשני כיי דמר ר"א וכו'. אתיא כי האי דאמר ר"א בשם ר"י:
גורעין לדרוש מתחלתה לסופה. ומעתה גורעין וי"ו ראשונה דובאו ונותנין באמצע לאחר הבי"ת דובאו ונותנין וי"ו אחרונה דובאו ומוסיפין אתיבת בה וקרינן בוא ובה וא"ת האל"ף יתירא דבתיבת בוא ל"ל אין קושיא דמצינו הרבה תיבות כיוצא בזה במקרא ודרשינן תרווייהו כמו לו"א בא' ובוי"ו ה"נ דרשינן תרווייהו בא בו ובה:
ואפילו באמצע התיבה. והיינו כדפרישית שנוטלין אותיות מתחלת התיבה ונותנין לתוך התיבה כמו וי"ו ראשונה דובאו שנותנין בתוך התיבה א"נ אפילו תיבות שבאמצע המקרא נותנין בראשו או בסופו והראשון נראה:
ויצקת עליה שמן. מנחה היא כתיב במנחת מחבת ודרשינן ויצקת שמן מנחה לרבות כל המנחות ליציקה ובת"כ מסיים בה יכול שאני מרבה אף מנחת מאפה ת"ל עליה שמן ואי לאו דגורעין ומוסיפין לא היינו דורשין מנחה לרבות כל המנחות אחרי דכתיב עליה לפני מנחה גבי ויצק אבל השתא דרשינן ויצק שמן מנחה:
מנין המאררים. שהמים יבואו בו ובה שאיבריהם יחד תצ"ו כמנין המאררי"ם:
והא תנינן וכו'. כלומר ותניא נמי הכי במתניתין דכשם שהמים בודקין אותה כך בודקין אותו א"נ אגב שיטפא דלישנא דפ"ק נקיט הכי וכאן צ"ל תנן ולא והא תנינן:
כשם שהיא אסורה לאחיו של בעל. אם מת ונפלה לפני אחיו ליבם אסורה לו שהרי מחמת אחיו באתה ולו היתה אסורה כ"ש לאחיו:
כך היא אסורה לאחיו של בועל. לעולם:
על כל ביאה וביאה. שנבעלת מבעלה לאחר שכיבת הבועל דבאיסורא בא עליה אחרי שכבר נאסרה עליו בביאת הבועל וכפי ריבוי האיסורין נענשת ומיתתה מנוולת ביותר:
כך הן. המים בודקין את הבועל שגם הוא גורם באיסורין שעשה הבעל:
היא ע"י וכו'. דמדתנן כשם שהמים בודקין אותה וכו' משמע ליה דאם אין המים בודקין אותה אינן בודקין אותו אע"ג שעשה בועל איסורא עם אשת איש אחרת אין המים בודקין אותו וקאמר הטעם משום דהיא שדרכה להאסר על בעלה ע"י ביאת איש אחר נבדקת עתה דאל"כ תעמוד באיסורא ובתזנותה לעולם:
אבל הוא לכשישתה. האיש האחר את אשתו מחמת סתירתו של הבועל יתפרע ממנו איסורא דעבד:
בדקו אותו וכו'. אם בדקו המים אותו ולא אותה מי נאסרת על בעלה או לא:
ופשיט אני אומר הזכות תלה לה. ודאי דהיא אסורה על בעלה שהרי אין המים בודקין אותו אא"כ שזינתה והא דלא בדקוה המים מפני הזכות שיש לה תלה לה שלא תהא נבדקת מיד:
ופריך הניחא כמ"ד הזכות תולה ואינה ניכרת. שפיר אלא למ"ד אף אם הזכות תולה לה ניכרת שמתנונה קשיא הרי לא הוכרה א"כ ע"כ לומר שלא זינתה עמו:
אלא. אם בדקו המים אותו ולא אותה מותרת שאני אומר מים מגולין שתה ונצבה בטנו ולא ממי המרים:
ה"ג מים מגולין שתה ונצבה:
ופריך הכין לא הוון וכו'. אס"ד דממים המגולין נצבה לא היו להם לבדוק אותו כזה בצביית בטן ונפילת ירך שאין דרך ארס המים המגולין לחלותו בענין זה:
ומשני אלא אני אומר. ע"כ לומר שהוא נסתר עם נשים אחרות ובא עליהן לכך בדקו אותו. והיא טהור':
ופריך ולא כן. סברנו לומר שאין המים בודקין אותו אלא לכשישתה הבעל את האשה שזנתה עמו אז יהא גם הוא נבדק ואיך בדקו אותו המים עתה:
ומשני תיפתר. מפרש לעולם שבא עליה והא דלא בדקו המי' אותה שהיה הוא מזיד והיא שוגגת לכך לא בדקו המים אותה דכתיב והיא לא נתפשה הא נתפשה דהיינו באונס או בשוגג אין המי' בודקין אותה לפיכך בדקו אותו ולא אותה:
ה"ג בדקו אותה ולא אותו אני אומר הזכות תלה ליה וכ"ה בתוספ' בר"פ. וה"פ מיבעיא לי' אם בדקו המים אותה ולא אותו מי אמרי' שודאי לא בא עליה הנחשד אלא איניש אחרינא בא עליה לכך לא בדקו המים אותו או דלמא אמרי' הזכות תלה לי' ונפקא מיני' אם הנחשד אחיו של הבעל ומת אחיו ונפלו צרותיה לפניו לייבם מותר לייבם מהן או דלמא אסור בהן שהרי צרת סוטה הן לדידי' ואפשר לומר דאפי' לאו אחיו הוא אסור בצרותי':
ופשיט אני אומר זכו' תלה ליה. דכיון דחזינן דבדקו המים אותה אמרינן מסתמא הוא המזנה ולא בדקו המים אותו מפני הזכות:
מעתה גירש יהא מותר בה. למ"ד הזכות תולה וניכר' פריך שבדקו אותה שמתנונה ואנו רואים שמחמת זכות הוא לכך גירש בעלה יהא הנחשד מותר בה דכיון דחזינן שלא בדקו המים אותו ומסתמא עם אחרי' נסתרה:
ומשני תיפתר. תפרש דאפ"ה אסור בה הנחשד שאני אומר היא היתה מזידה והוא שוגג לכך לא בדקו המים אותו ובסמוך מפרש למה אסור בה אפי' הוא שוגג:
הוא מזיד והיא שוגגת. מילתא באנפי נפשה היא וה"ק אם באו עדים ואמרו שהבועל הי' מזיד והיא שוגגת פשיטא לן שהיא מותר' לבעלה ישראל דכשם שאנוס' מותר' לו כך השוגגת:
גירש. הבעל את השוגגת מהו שיהא זה הבועל מותר בה מי אמרי' שאינה נאסרה על ידו לבעל אף לבועל מותרת או דלמה איהו מיהו איסורא במזיד עשה ואסורה עליו לעולם:
ופשיט אפשר לומר מזיד בה ואת אמר הכין. שיהא מותר בה בתמיה ודאי אסורה היא לו:
ופשיט אפשר לומר יוצאת מתחת ידו ואת אמר הכין. בתמי' אחרי שאסרה על בעלה שצרי' להוציא' על ידו איך תהי' מותרת לו להבועל:
ומנין שהדבר תלוי בה. שאם היא שוגגת מותרת לבעלה דמוהיא לא נתפשה לא שמעינן אלא אנוסה מותרת אבל שוגגת לא שמענו וגם מנ"ל שאם הוא שוגג שאסור' לו אף שנאסרה על בעלה איהו לאו במתכוין עביד שתיאסר לו:
אם היתה מזידה אסורה שוגגת מותר'. וה"ה כשנאסרה על בעלה ע"י קרינן בה לטמא' בה הרי היא להבועל כטמאה:
מתני' בו ביום דרש. כל היכ' דתנינן בו ביום הוא ביום שהושיבו את ראב"ע לנשיאות שנתרבו התלמידים בבה"מ שניתן רשות לכל התלמידים לכנוס ומשום דהך דרשא דנטמאה ונטמאה נמי בו ביום נדרשת נקטיכהו לכל הנך הכא:
וכלי חרש. הוא ראשון שנטמאה מן השרץ שהוא אב והאוכל שבתוכו שני שטמאו הכלי:
אינו אומר טמא. כל אשר בתוכו טמא אלא יטמא למדרש ביה נמי יטמא שמטמא את אחרים:
לימד על ככר שני. להכי נקיט ככר לפי שהוא מצוי בתנור שהוא כלי חרש שמטמא את השלישי ואפי' בחולין דקרא סתמא כתיב:
דור אחר. מן העתידים לבוא שיטהר את השלישי ואף בתרומה שאין לו מקרא מן התורה:
והרי עקיבא תלמידך. ר"ל תלמיד תלמידך שר"ע היה תלמיד ר"א בן הורקנוס שהיה תלמיד ריב"ז אלא שלמעלת ר"ע אומר תלמידך:
מביא לו מקרא מן התורה שהוא טמא. אף בחולין:
גמ' ר"י בר' בון אמר. פליגי רב ושמואל:
חד אמר בין בתרומ' בין בחולין אר"ע. דשני עושה שלישי וכדפרישי' במתני' וחורנה אמר. ואידך אמר:
השלישי בתרומה ילפינן מק"ו מטבול יום דטמא שרץ שאדם שנגע בשרץ הוא ראשון טבל הותר לחולין ואסור בתרומה אפילו ליגע דבכלים טמאי' כתיב במים יובא וטמא עד הערב וטהר שמעינן דקודם הערב שמש אסור ליתן לתוכן תרומה שני שהוא פסול לחולין דכתיב כל אשר בתוכו יטמא חולין ותרומה וקדשים במשמע אינו דין שיעשה שלישי בתרומה ושמואל סובר דרבי עקיבא פריך אק"ו דט"י דשרץ שכן במינו אב הטומאה אע"ג דאיכא למימר כלי חרש יוכיח כבר שני לי' בבבלי בפרקין:
השלישי בא מחמת השרץ. השלישי בתרומה ילפי' בק"ו מטבול יום דשרץ:
הוי אומר. הוא רב דהוא אמר בין בחולין בין בתרומה אמר ר"ע דלתרומה א"צ קרא דמק"ו שמעי' אלא קרא לחולין הוא דאתא דעושה שלישי:
מתני'. דרפ"ד דטבול יום קשיא לרב:
אוכל מעשר. ראשון שהוא כחולין ונגע בו טבול יום:
או ידי' מסואבו'. שהן שניות:
מפרישין ממנו תרומת מעשר. שהיא קדש כתרומ':
בטהרה. והיא טהורה אף על גב שנוגע הטבול יום במעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר לענין שלישי הטבל כחולין:
מפני שהוא שלישי. אוכל המעשר:
והשלישי טהור בחולין. וקשיא לרב:
ומשני פתר לה. תפרש לה להך מתניתין קל הוא שהקילו בידים מסואבות שהן טמאות מדרבנן לכך אינן עושין שלישי בחולין:
ופריך והא תנינן. נמי במתניתין טבול יום שהוא שני מדאורייתא:
ומשני תיפתר בט"י. שנטמא בבית הפרס והוא השדה שאבד בה קבר שאין טומאתו אלא מדרבנן לכך גם הוא אינו עושה שלישי בחולין:
שנייא היא. שאני ט"י דאף רב מודה דאינו מטמא חולין דכתיב במים יובא וטמא עד הערב וטהר וכיון דכתיב גביה טהור וטמא דרשי' טהור לחולין קודם שהעריב שמשו ואינו עושה שלישי וטמא לתרומה עד שיעריב שמשו וכיון דודאי אינו מטמא חולין לא גזרו עליו משום חולין הטבולין לחלה:
או נימר. תרווייהו בין במעשר בין בתרומה וטהורה היינו במגע שמותר ליגע בתרומה ובמעשר ואסור באכילת שניהן:
א"ל כלים אמורים בפרשה. האי קרא במים יובא וטמא עד הערב וטהר כתיב גבי כלים בפרשת שמיני וכלים אינן אלא לנגיעה הלכך ע"כ לומר טהור לחולין מבע"י ולתרומה משתחשך:
מתני'. דפ"ב דטהרות מסייעה לרב:
הראשון שבחולין טמא ומטמא. תרומה דעביד ליה שני לפסול את השלישי:
והשני שבחולין פוסל. את התרומה ואינו מטמא דשלישי דתרומה לא עביד רביעי הלכך שלישי שבתרומה פסול מיקרי ולא טמא:
והשלישי. של חולין:
נאכל בנזיד הדמע. בתבשיל שתרומ' מעורבת בו כגון מקפה של חולין שהוא שלישי שנתן לתוכו תבלין ושום ושמן של תרומה והתרומה קרוי' דמע דכתיב מלאתך ודמעך לא תאחר:
הא לעשותו דמע. ליתן לתוכו תרומה לכתחלה אסור אלא שאם נתערב בתוכו תרומה מותר לאכלו ואס"ד שאין שלישי בחולין למה לא יתן לתוכו תרומה שהרי אין כאן שום טומאה:
ה"ג ואמור דבתר'. וה"פ ותיקשי לך מסיפא. והרביעי נאכל בנזיד הקדש. אם ניתן לתוכו קדש מותר לאכלו:
אין תימר. דנאכל היינו בדיעבד אבל ליתן בתוכו לכתחל' קדש אסור דרביעי דתרומה מטמא ליה:
אשכחת מימר. א"כ אתה אומר קשיא דרב אדרב:
שלישי בא מחמת שרץ. כלומר שלישי פסול בתרומה ילפינן מק"י מט"י דשרץ וכדפרישית:
והרביעי מותר. לערבו עם קדש:
אלא בקדשי המקדש המקודשין. כגון בשר קרבן וחלת תודה שנשחט הזבח עליהן ומנחות שקדשו בכלי אבל תרומה אע"ג דאיקרי קדש אין בהן רביעי:
ולא בתרומה אנן קיימין. הא הך סיפא בתרומה איירי:
ותרומה אסור. לערבה עם קדש שלא תבא לידי תקלה והפסד שקדש נפסל בהרבה דברי' שאין התרומה נפסלת בהן כגון יוצא וזמן ודומיהן לכך קאמר לשון דיעבד דלכתחלה אסור לערב תרומה עם קדש:
ופריך ואמור דבתרה. סיפא דסיפא:
אין תימר הא. לערבו עס קדש אסור קשיא למה לא וכי יש חמישי בקדש דנימא שנטמא מחמת חמישי זה:
ואת אמר לית כן. וע"כ לומר דבזו אין הפירוש כן אלא נאכל היינו אפי' לכתחלה:
והכא לית כן. א"כ אף ברישא אין הפי' כן אלא שנאכל לכתחלה בנזיד הדמע וליכא לסייעא לרב מהא:
ה"ג השלישי בא מחמת השרץ ומותר לעשותו תרומה. וה"פ אף שהשלישי בתרומה למדנו משרץ אפ"ה מותר לערב שלישי של חולין עם תרומה:
בעי קומוי. הקשו לפני ר"י אפי' כר"ע דאמר שלישי בחולין ילפינן מקרא אמרת לשמעתתך שמותר לערב שלישי של חולין עם תרומה:
ט"י פוסל. את התרומה:
מה ט"י אינו פוסל את החולין. מלערבן עם התרומה כדאמר ר"ז לעיל דכתיב בט"י טהור וטמא:
אף השני. אע"ג שהוא פוסל את החולין מ"מ מותרין לערבן עם התרומה והיינו כדתנן במתני' ונאכל בנזיד הדמע:
ה"ג מותר לעשותו תרומה ואסור לעשותו קדש:
ה"ג ר"י בשם ר"י שלישי בא מחמת שחי מותר לעשותו תרומה ואסור לעשותו קודש:
מטמא בקדש. השלישי מטמא קדש ואת אמר הכין שאסור לעשותו קדש ה"ל למימר ומטמא קדש א"כ קשיא לי' למה לי' לר"י לאשמועינן כן הא פשיטא דאסור לטמא קדש:
א"ל משום מעלה. הא דאסור בקדש אינו אלא משום מעלה ולא פירש הדבר:
עיקר טומאתו בקדש משום מעלה. לדברי ר' יסא קאמר כיון דעיקר טומאת קדש אינה אלא משום מעלה לכך נקט ר"י לשון אסור:
ולמה הוא מטמא בקדש משום מעלה. הא מקרא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל יליף דרביעי בקדש טמא דהא מדשלישי מדאורייתא טמא א"כ קרי כאן גבי קדש והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל א"נ מק"ו ממחוסר כיפורי' שמותר בתרומה פסול בקדש שלישי שפסול בתרומ' אינו דין שיעשה רביעי בקדש ולמה קאמרת דאינו אלא מעלה:
ואפילו כרבנן. ר"י אמר לשמעתתיה אפילו כרבנן דאמרי אין שני עושה שלישי בחולין:
ה"ג ולמה הוא אמר מטמא בקדש משום מעלה. וה"פ א"כ דכרבנן אמר לשמעתתי' למה אסור בקדש הא אין בו שום טומאה משום מעלה דקדש מחמרינן ביה:
ולית אנן צריכין וכו'. וכי אין אנו צריכין לשמוע דבר זה לתרץ דברי ר"י מאדם גדול כזה. תמן. בבבל אמרו ממה ששיבח ר"י את ר"ע במתני' ואמר מי יגלה עפר מעיניך וכו' ש"מ דהלכה כר"ע:
למדרשו קילסו. שיפה דרש אבל אין הלכה כמותו:
ה"ג לוקין על השלישי שבמעשר. אם אכל מעשר שני שהוא שלישי לוקה משום טומאה דכתיב במעשר שני לא ביערתי ממנו בטמא:
ופריך אפילו כר"ע. דאית ליה שלישי מן התורה אפ"ה במעשר שני שהוא שלישי אין לוקין עליו:
ה"ג מה ט"י אין לו מגע אצל החולין. כדאמרינן לעיל דכתיב גבי טבול יום טהור וטמא אף השני אין לו מגע אצל החולין:
אפי' לר"ע. דסובר כשמואל דאמר לעיל בחולין אמר ר"ע אבל לא בתרומ':
ואמר ר' אלעזר כמנין החולין. כמו שאין מונין שלישי בחולין כך אין מונין שלישי במעשר שני וקשי' אהא דאמר ר' אחא בשם ר"א דלוקין על שלישי שבמעשר:
ואתיא. הא דאר"א כמניין החולין וכו'. כי האי דאמר ר"י:
בכל חולין אנן קיימין. כל הפרק שני דמסכת טהרות בחולין שנעשה על טהרת תרומה או על טהרת קדש איירי:
ואהן פירקא מעשר אינון. ובכל הפרק הזה לא הוזכר חולין שנעשו על טהרת מעשר ש"מ דשניהם מנין אחד להם:
אפי' ראשון שבו אינו מחיור. ואפי' האוכל מ"ש שהוא ראשון אין נראה שילקה עליו וכ"ש שלישי ופליג אהא דאמר ר' אחא בשם ר"א:
ה"ג לא תאכל אין כתיב כאן אלא לא אכלתי. וה"פ כיון דלא כתיב לא תאכל באנינות ממנו אלא לא אכלתי דאינו אלא ווידוי אין כאן לאו אלא איסור' שמעינן מיני' וה"ה לא ביערתי ממנו בטמ' אינו לאו אלא ווידוי:
ה"ג ככל מצותך אשר צויתני כמי שהוא מחוור. מדכתיב ככל מצוותך וגו' וכתיב בתרי' לא ביערתי ממנו בטמא ש"מ שמוזהרין על כך והיינו לאו:
מפני מה אמרו השני שבחולין וכו'. דתנן בפרה פ"ח כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה:
מפני הידים. שהן מדרבנן שגזרו על סתם ידים שהן שניו' ומטמאין את משקה חולין להיות תחלה:
שני שהוא מדבר תורה. דכתיב כל אשר בתוכו יטמא כדפריש' במתני' לא כ"ש. שמטמא משקה חולין:
ה"ג ומה הידים ספיקן לטמא את אחרים טהור אף המשקין ספיקן לטמא את אחרי' טהור. וה"פ דתנן במסכת טהרות פ"ד ספק משקין ליטמא טמא לטמ' אחרי' טהו' ספק ידים ליטמא ולטמא וליטהר טהור וקאמר דלכך ספק משקין לטמא אחרים טהור משום דידים ספיקן טהור ולא יהא הטפל חמור מן העיק':
הרי אוכל אוכלין טמאין ושותה משקין טמאין. שנטמא גופו מדרבנן:
ה"ג ספיקן לטמא אחרים טהור. כדתנן בטהרו' פ"ד ספק דברי סופרי' אכל אוכלים טמאים שתה משקין טמאי' וכו' ספיקו טהור:
והמשקין היוצאין מהן ספיקן לטמא את אחרים טמא. דתני' בתוספתא פ"ד דטהרות וכשם שאוכל אוכל ראשון וכו' ספק טמאין ספק טהורין ספיקו לטמא אחרים טהור כך המשקין הנוגעין בו באוכל אוכלין טמאין ודאי ספק נגעו בתרומ' ספק לא נגעו באחרי' ספקו טהור ר' יוסי בר' יהודה אומר משקין הנוגעין באוכל אוכל ראשון או שני כנוגעין בשרץ והויין תחלה וכשם שהראשון עושה שני ושני שלישי כך ספק ראשון עושה ספק שני וספק שני שלישי כך פירשה הר"ש שם וקשיא ליה מריב"י דאמר משקין הנוגעין בו ספקו לטמא אחרים טמא אף על גב דאין טומאתן אלא מדרבנן:
והא שני ד"ת וספקו לטמא אחרים טהור. לדבריך נילף בק"ו ממשקין טמאין שנגעו באוכל אוכל ראשון שספיקן לטמא אחרים טמא:
אר"ח קומי ר' מנא. ר"ח השיב על דברי עצמו לפני ר' מנא א"נ תרי ר"ח הוו:
ולא בתרומה אנן קיימין. הא דאמרינן שמשקים טמאים שנגעו באוכל אוכל ראשון שספיקן לטמא אחרים טמא היינו בתרומה ובתרומה שני עושה שלישי מדאורייתא אף ספקו לטמא אחרים טמא דלא תנינן אלא ספק דברי סופרים אבל שני לעשות שלישי בתרומה דאורייתא לא:
א"ל. ר' מנא אפי' נאמר דבתרומה איירי קשיא דמי אית ליה דשני עושה שלישי בתרומה מדאורייתא ר"ע אבל חכמים פליגי עליה וסברי דאין שני עושה שלישי בתרומה מדאורייתא אלא מדרבנן וקשיא מאוכל אוכלין טמאין א"נ ה"ק הא ר"ע דדריש יטמא סובר דאפי' בחולין עושה שלישי א"כ שני מטמא מדאורייתא והראשון נראה:
תמן אמרין. חכמים שבבבל אמרו שתי וכו' אבל חכמים שבא"י פליגי עלייהו כדמסיק דמר ר"י וכו':
שאלן חגי הנביא. לכהנים:
הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו. ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל השמן ואל כל מאכל היקדש ויענו הכהנים ויאמרו לא:
בשר קדש שני. דה"ק ונגע בכנפו במה שנגע בכנפו דבשר קדש שנגע בכנפו הוא נגע אל הלחם:
לחם ונזיד שלישי. דה"ק אל הלחם. או אל הנזיד:
וכי יש רביעי בקדש. שאלן אם רביעי בקדש טמא או לא:
אם יהיה כנף טמא נפש. שנגע הכנף במת שהכנף אב הטומאה כשרץ ונגע בכנפו אל הבשר והבשר בלחם והלחם ביין דה"ל היין שלישי:
השיבו אותו כראוי. דשלישי בקדש טמא מקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא:
דמר ר' ירמיה וכו'. אדלעיל קאי דאמרינן דחכמים שבא"י פליגי וסברו דבשתיהן השיבו כראוי דאמר ר"י דקודם שגזרו על רביעי בקדש שאלן לכך אמרו לא יטמא:
ופריך ולמה הוא מקללן. דכתיב בסיפא ויען חגי ויאמר כן העם הזה וכן הגוי הזה וכן כל מעשה ידיהם ואשר יקריבו שם טמא:
ומשני כאינש דבעי עילה על חבריה וביתא. כאדם שרוצה עלילה על חבירו ועל ביתו אף שהוא השיבו כראוי הוא כועס כך חגי בא לזרזן בשארי עניני המקדש ולא על תשובת השאלות אלו כעס עליהם:
ה"ג מה אכפה ליה דו אמר ואשר יקריבו שם טמא הוא. פריך א"כ מה כפה ליה לחגי שאמר ואשר יקריבו שם טמא הוא הא מיהת בדיני טומאה היו בקיאין:
ומשני כמה דאמר ר' סימון וכו' מצאו תחת המזבח. לפיכך אמר בדרך נבוא' ואשר יקריבו שם טמא הוא:
בהיסטות. בטומא' היסט:
במדפות. שאם היה על האוכלים והכלים מכסים רבים מאוד ונגע טמא מת בכלי העליון ושאלן אם האוכלין והכלים ג"כ טמאים או לא ונקרא זה התחתון מדף לפי שהגיע אליו תנועה חלושה מן הטמא מת והוא מלשון קול עלה נדף או ריחו נודף שיגיע למרחוק:
שאלן טמא מת מטמא בהיסט. וישא דקר' היינו היסט:
השיבו כראוי שאין טמא מת מטמא בהיסט. דתני' בספרי סוף פרשת פרה או שמטמא מת בהיסט אמרת ק"ו ומה נבלה קלה מטמא בהיסט מת חמור לא כל שכן ת"ל וכל אשר יגע בו הטמא יטמא במגע הוא מטמא ואינו מטמא בהיסט:
שאלן טמא מת עושה מדף או לא. והאי יגע דקרא היינו על ידי מדף:
שאין טמא מת עושה מדף. כדתנן פ"ד דזבים חומר בזב מבמת וכו' שהזב עושה על גביו מדף לטמ' אוכלין ומשקין משא"כ במת:
השיבו אותו כראוי שאין תמישי בקדש. ואח"כ כששאל אם יגע טמא נפש בכל אלה נמי השיבו כראוי שאם הכנף טמא נפש ונגע בכל אלה הרי המאכל רביעי לכך אמרו יטמא:
ופריך ולמה הוא מקללן. כיון דבשניהם השיבו כראוי:
ה"ג מה אכפה ליה דהוא אמ' ואשר יקריבו שם טמא הוא וכדפרישית לעיל:
ה"ג מה אם מחוסר כיפורי' שאינו פוסל בתרומה הרי הוא פוסל בקדש וכ"ה בבבלי וה"פ מחוסר כיפורי' מותר בתרומ' דכתיב ובא השמש וטהר ופוסל בקדש דכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה עד עכשיו שלישי שהוא פוסל לתרומה בק"ו מטבול יום ומה ט"י דמותר בחולין אסור בתרומה שני שפסול בחולין אינו דין שיעשה שלישי בתרומה ובקדש דין הוא שיעשה רביעי מק"ו ממחוסר כיפורים:
הרי למדנו לשלישי בקדש מן הכתוב. דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל מי לא עסקינן דנגע בשני דשני איקרי טמא דכתיב כל אשר בתוכו יטמא וה"ק לא תימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה התרומה עושה שלישי ותו לא אף קדש יעשה שלישי ותו לא לכך קאמר הרי למדנו לשלישי מן הכתוב ולא איצטריך ק"ו וכי אתא ק"ו לרביעי הוא דאתא והיכא דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו ולמ"ד דאמרינן דיו אפילו היכא דמיפרך ק"ו הני מעלות דרבנן נינהו ולאו דאורייתא והא דנקט שלישי בקדש מלתא בעלמא הוא דלמדנו שלישי בקדש מן התורה:
האוכל הבא מחמת ט"י יוכיח. אם נגע ט"י במאכל תרומה או קדש יוכיח שפסול בתרומה מן התורה דבכלים נמי כתיב הערב שמש לגבי תרומה דכתיב במים יובא וטמא עד הערב וטהר והא לנגיעה הוא להשתמש בו תרומה ואינו עושה רביעי בקדש דתניא וחכמים אומרים כשם שט"י פוסל אוכלין ומשקין של תרומה כך פוסל אוכלין ומשקין דקדש ודוקא פוסל אבל אינו מטמא שיחזור ויפסול את הנוגע בו וה"נ נדרוש ק"ו שיפסול אוכל הבא מחמת ט"י את הקדש ומה מחוסר כיפורים שמותר בתרומה פסול בקדש אוכל הנוגע בט"י שפסול בתרומה דין הוא שיעשה רביעי בקדש:
כמה דר"ע אמר. במתני' יטמא יטמא ד"ת שהשני עושה שלישי:
כן ר"י אמר יטמא יטמא דבר תורה. הא דאמר ר' יוסי לעיל מנין לרביעי בקדש שפסול שמעינן דסבר כר"ע דדריש יטמא יטמא דכיון דאין טומאה עושה כיוצא בה דכתיב טמא הוא ואין כיוצא בו טמא שאין אוכל מטמא אוכל ואין משקה מטמא משקה אלא אוכל משקה ומשקה אוכל א"כ איך מצינו רביעי בקדש אי נימא דקסבר ר"י אין משקין מטמאין דבר אחר מן התורה שרץ כלי וכלי אוכל ואוכל משקה אלא ודאי דר"י נמי דריש יטמא דכתיב גבי משקה וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא וטמא אחרים:
לית ר"י וכו'. אין ר"י צריך לק"ו ממחוסר כיפורים ללמוד רביעי בקדש אלא קרא דריש ר"י:
והבשר אשר יגע. בכל טמא לא יאכל באש תשרף כתיב גבי שלמים וקרא יתירא הוא דלכתוב והבשר אשר יגע באש תשרף אלא לדרשא אתי:
סוף טמא. והיינו שלישי שנגע במאכל לא יאכל אותו המאכל שהוא רביעי:
עד כדון. אמתני' קאי דדריש ר"ע יטמא דכתיב בכלי חרש לטמא אחרים וקאמר דעד כאן לא שמענו אלא באוכלין שנטמאו באויר כלי חרש שנטמ' בשרץ:
אוכלין עצמן שנטמאו בשרץ מניין. שהן עושין שלישי ע"י משקין כגון אוכלין בשרץ ומשקין באוכלין ואוכלין במשקין:
ופשיט ודין הוא מה אם הכלים שאינן מטמאין וכו'. דתני' יכול יהו כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרש ת"ל כל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכלין ומשקין מיטמאין מאויר כלי חרש ואין כל כלי' מיטמאין מאויר כלי חרס:
הרי הן כשרץ לטמא אוכלין. לעשותן שלישי אוכלין עצמן לא כ"ש:
עד כדון כר"ע. דדריש יטמא יטמא:
כר' ישמעאל אלא לר"י דלית לי' דרשא דיטמא כדפרישית לעיל בריש פרקין מנ"ל דרביעי בקדש פסול:
שנגע בכל טמא. מאב הטומאו' הכתובות בתורה:
ומה אם ט"י שאינו פוסל בחולין הרי הוא פוסל בתרומה. דכתיב במים יובא וטמא עד הערב וטהר:
מה אם מחוסר כיפורי' וכו'. כדפרישית לעיל:
ה"ג דנין לו דין מן הדין. וכי מלמדין בק"ו דבר הלמוד בק"ו בקדשי':
ומשני שיהא הכל משועבד להלכה. עיקרן של שלישי בתרומ' ורביעי בקדש שמטמאין להלכה למשה מסיני וסמכו חכמי' ההלכה על הק"ו:
מתני מגרש. רחבה פנוי' מזריעה ומבתים ומאילנו' לנוי העיר כדמתרגמינן רווחי לקרוויי'. ואלפים אמה לא הוזכר לתתם ללוי' ולא נאמרו אלא ליציאת תחום שבת:
ואלפי' אמה שדות וכרמי'. בגמרא מפרש:
גמ' צא מהן אלף אמה מגרש. סביב העיר:
והשאר שדות. ושאר התחום שדות וכרמים וחוץ לתחום לא היה ללוים כלום:
נמצא רביע מגרש. בסמוך מפרש ליה:
רביע מאלף. אלף דמגרש היינו בהצטרפות כל צדדי העיר דבכל צד לא היה אלא שני מאות וחמשי' אמה מגרש:
ה"ג ואפי' תימר אלף מכל צד רביע הוא. וה"פ משכחת לה בנזיר שהיא אלפים על אלפי' כשנותנין לה אלפי' לכל צד חלקו' באמצע הרי שתי רצועות של אלפי' על אלפים לכל צד הרי שמנה רצועו' של אלפי' על אלף שהן ט"ז אלף ולמגרש נותנין לכל צד אלפיי' על אלף שהן שמנת אלפי' וקרנות נמי ששה עשר אלפי הויין וקסבר דאין מגרש לקרנות נמצא מגרש לכל צד אלף אמה הרי ח' אלפי' אמה והתחום ל"ב אלף אמה:
מאן דמרבע ארבע גרבין בעי אשיתסיר. הבא לרבעות ארבע אוצרות שיהא מכל צד ארבע צריך ששה עשר וה"נ צריכין ל"ב אלף אמה וכדפרישי':
משער בהדה לבנה. הניח ארבע לבנות זו בצד זו ובא לרבעותן והיה צריך ששה עשר לבנות כן הראה לתלמידיו להבינם ור' אבין הראה ברצועה שהיא ד' והי' מרבעה ברצועה שהיא בת ט"ז אמות ור' אושעיה הראה בהנך שקי' של תבואה א"נ בסיקרא צייר להם:
חמשין בית סאה. מקום שהוא נ' על נ' אמה הוא בית סאה:
מאה על מאה. ומקום שהוא מאה על מאה אמה הוא ד' סאין שכשתחלקהו שתי וערב הוא ארבע מקומות שכל אחד חמשים על חמשים:
איטלק עלוי. נזרק עליו מהמלכות למס שימלא לו חדר אחד שהוא ארבעים על ארבעים אמה בחיטי':
א"ל פייסון. לך ופייס אותן ואמור שאי אפשר לך ליתן הכל בפעם אחת יקחו ממך מלא חדר שהוא עשרים על עשרים אמה כעת ומלא חדר אחד מעשרים על עשרים אמה בפעם אחר והן יסברו שזהו ארבעים על ארבעי' ובאמת את מרויח המחצה שכשתחלק מקום שהוא ארבעים על ארבעים אמה שתי וערב הרי הן ארבע מקומו' שכל אחד עשרים על עשרים:
ואת מיתגר פלגאי. ואתה מרויח המחצה כדפרישית:
אין מקדרין אלא בחבל של חמשים אמה. אהא דתנן בעירובי' פ"ה. בזו א"ר דוסתאי ברבי ינא משום ר"מ שמעתי שמקדרין בהרים קאי והיינו שרואין כאלו נוקבין את ההרים ומודדין דרך הנקב למעט מדת מדרנו ומודדין בחב לה והתחתון מניח החבל כנגד לבו והעליון כנגד מרגלותיו ומתמעט מדרונו של כל חבל כמדת חצי קומת אדם:
לא בערי הלוים באותן אלפיים אמה שניתנו ללוים לעריהם למגרש ולשדות וכרמים לא היו מקדרין אלא מדקדקין במדתן:
ולא במקום עריפה בנחל. ולא מקדרין במדה שמודדין בעגלה ערופה לידע איזהו העיר הקרובה אל החלל שתביא עגלה הערופה:
ופריך הניחא כמ"ד אלף אמה מגרש וכו'. והיינו ר"ע דמתני' איכא למימר תחום שבת כיון דאינו מפורש בקרא דאשבת קאי מקדרין ובערי הלוים אין מקדרין:
ברם כמ"ד וכו'. אלא לר"א בנו של ר"י הגלילי דמתני' קשי' כלום למדו תחום שבת שיהא אלפיי' אלא מערי הלוים בגז"ש דמקום מקום א"כ איך נאמר שלעיקר והוא תחום ערי הלוים אין מקדרין ולתחום שבא שהוא טפל ונלמד ממנו מקדרין ומוסיפין במדתן:
ומנין שלא היו קוברי' בערי הלוי'. אגב שיטפ' דמסכת מכות מייתי לי' כאן:
ה"ג ולא ניתנו לקבורה. אלא נותנין להם חוץ למגרשיהם מקום לקבורה:
מתני' שאין ת"ל לאמר. שאין דומה לשאר לאמר שבמקרא שהשכינה מדבר למשה לאמר הדבור לישראל אבל כאן אין לומ' כן:
כקורין את ההלל. בגמר' מפרש:
גמ' ה"ג לקטן שהוא מקרא את ההלל. בבי' הכנסת והן וכו' כמפורש במתני' דסוכה שבסמוך:
והן עונין אחריו על כל דבר ודבר. כל מה שהוא אומר דקסבר לאמר אכל מלתא ומילתא קאי:
לגדול שהוא מקרא את ההלל בבה"כ. להוציא הצבור ידי חובתן:
והן עונין אחריו דבר ראשון. שבפרשה כגון הללוי' כדתנן בפ"ג דסוכה מי שהי' עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרי' ואם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללוי' אף כאן ענו אחריו אשיר' דסובר לאמר אמילת' קמייתא קאי:
עולל. תינוק שנתגדל קצת וצריך לאמו:
אף הן. עוללים ויונקים:
במקהלות. כשנקהלו על הים:
ממקור. אף אותם שבמקור אמם:
ואפילו קטן שבישראל היה אומר שירה כמשה. דכתיב ויאמרו משמע דמשה ובני ישראל כהדדי אמרו שירה:
איה המעלם מים. את רועה צאנו מלמד שעשה כלם כרועים. דאת רועה הצאן היה משמע דקאי אמשה והצאן הן אותן שהעלם מים אבל השתא דכתיב רועה צאנו משמע דצאנו הי' כל אחד מהם רועה:
מה ת"ל לאמר. שהרי כולהו אמרו שירה מעצמם כמשה:
לאמר לדורות. שיזכירו תמיד השירה הזאת א"נ שיאמרו שירה על כל נס שיעשה להם:
כהדין פסוקא. כמלמד תינוקות שמתחיל ראש הפסוק והן מסיימין כל הפסוק וכ"מ בירושלמי פ"ק דשבת דף ה' שכך הי' מנהגם:
והן עונין אחריו אשיר' לה' כי גאה גאה וכו'. ששרה עליהן רוח הקדש וכוונו יחד את השירה ככתבה:
בהתנדב עם ברכו ה' התנדבו ראשי עם. וה"פ דקרא כשהקב"ה עושה נס לישראל ונוקם נקמתן מתנדבי' ראשי עם שהן יודעין לרצות ולשבח את קונם לברך את ה' ולומר לפניו שירה:
התיבון הרי גאולת מצרים. לא אמרו שירה אלא על הים ולא בשעת גאולה:
ומשני שנייא היא. שאני התם שהיא היתה תחלת גאולתן ולא היתה גמר הגאול' עד עברם בים:
התיבון הרי גאולת מרדכי ואסתר. לא מצינו שאמרו שירה:
ומשני שנייא היא. שאני התם שהיו בח"ל ואין אומרי' שירה על נס שבח"ל לאחר שבאו לארץ:
ואית דבעי מימר. ויש שמתרצים קושיא זו:
לא נגאלו מן שיעבוד המלכות. ולא הית' גאולה שלימה:
מתני' מאהבה שאהב את המקום:
שקול. משקלו שוה אינו מכריע לכאן ולכאן יש לו הכתוב בוי"ו ומשמעותו כאלו היה לא באל"ף ויש לא באל"ף ומשמעותו כלו הכתוב בוי"ו הן יקטלני הלא הוא הורגני לא איחל לו עוד או לו אני אייחל:
גמ' אא"כ אוהבו. וזה ראי' לדברי ר' יהושע שעבד מאהבה:
גם הוא לי לישועה וגו'. לעיל מיני' כתיב הן יקטלני לו איחל אך דרכי אל פניו אוכיח גם הוא וכו' מזה מוכח שהוא מצפה אף אם יקטלני דהא אמר שהוא לו לישוע' את אשר לפניו חנף לא יבא:
ואהבת את ה' אלקיך משמע שיש לעבוד ה' מאהבה:
את ה' אלקיך תירא. משמע שיש לעבוד ה' מיראת העונש והן סותרין זה את זה שהאוהב אינו צריך ליראת העונש:
שאם באת לשנוא. ולעשות המצות כעובד מיראה בע"כ שלא בטובתו:
שאם באת לבעט. כגון שבאו עליו יסורין יבעט באהבתו באומרו אחרי שהוא מצערני לא אלך בדרכיו ומצותיו:
ה"ג דע שאתה ירא ואין ירא מבעט. מיראת העונש:
שבעה פרושים הן. אמתני' דפ' הי' נוטל קאי דתנן התם הפרושין מכלי עולם הם ומפרש דשבעה מיני פרושים הם ומייתי לי' הכא שאלו מראי' עצמם כאלו עובדין מאהבה ואינו כן:
טעין מצותי' על כתפיה. כדי להתיהר טוען המצות כגון עצי הסוכה ודומיהן על כתפו שכמו מתרגמינן על כתפוהי:
אקיף לי ואנא עבד מצוה. הלוה לי מעות כדי לעשות בהן מצוה ואין כוונתו אלא כדי להראות כאלו הוא מחבב המצות א"נ שלוה ברבית ואומר שהוא לצורך מצוה:
ומקזז הדא עם הדא. ומכה זו עם זו כלומר מחשב עבירה נגד מצוה שעשה:
ה"ג מאי דאית לי אנא מנכי ואנא עביד מצוה. וה"פ מכל מה שיש לי אין אני מחסר דבר מלהוציאו לעשות מצוה ובאמת אינו כן:
איידא חובתא עבדית וכו'. יאמר לי אדם איזה עבירה עברתי כדי שאוכל לעשות מצוה כנגדה כלומר לא עברתי עבירה שצריך לתקן:
כאיוב. כריב"ז דמתני' דאמר שלא עבד את המקום אלא מיראה:
כאברהם. שעבד ה' מאהבתו אותו כדכתיב אברהם אוהבי ולא עבד מיראת העונש ולא מאהבת השכר:
עשה יצר רע טוב. שאף המעשים הצריכי' תאוה גופנית כמו האכילה והשתי' והמשגל ודומיהן לא עשה להנאתו כי אם לאהבת המקום:
את לבבו נאמן לפניך. שלא הי' לו אלא לב אחד א"נ לבבו הרע היה נאמן לפני ה':
והפשיר עמו. עשה עמו פשרה כלומר ע"י ההרגל בטוב נצטנן יצרו הרע עד שנתפשר ודריש הכי מדלא כתיב וכרת בלשון נוכח אלא דקאי ארישא ואסיפא:
אבל דוד לא הי' יכול. לכוף יצרו כל כך והרגו בפעם אחת כלומר הרחיק עצמו מתאות גופניות ע"י תעניות וסיגופים:
ר"ע. היה עומד ונדון לפני טורנוסרופוס הרשע על שעבר גזירתו ועסק בתורה:
אתת וכו'. באה השעה לקרות שמע התחיל לקרות ושחק:
א"ל. זקן זקן או מכשף אתה או בועט ביסורין אתה שאינך חושש ליסורי' הבאים עליך:
א"ל. ר"ע תצא רוחו דהאי גברא לא מכשף ולא מבעט ביסורין אני:
רחמתיה. אהבתי אותו:
ובכל נפשי לא הוית בדוקה לי. שאתן את נפשי באהבתו:
וכדון וכו'. וכעת שהגיע הזמן לעבדו בכל נפשי והגיע זמן דק"ש:
ה"ג ולא אפלגית דעתא עליה. ולא נחלקה דעתי ממנו לקיים באהבה:
בגין כן. לכך אני קורא שמע בשמח' ושחוק:
אתין גמין ריבויין. כל היכא דכתיב בתורה את או גם אתי לרבות:
אכין ורקין מיעוטין. כל היכא דכתיב אך או רק אתי למעוטי:
מהו דין וכו'. מהו אתי לרבויי:
א"ל אותו ואת תורתו. שצריך אדם לירא מן התורה ולומדי' כדאמרינן בבבלי את לרבות ת"ח:
מתני' מיראה. מדאגת פורענות שלא תבא עליו:
ירא אלהים. ולא אוהב אלקים:
גמ' וכתיב את עוץ בכורו. ומפרש בכורו לשון חשיבות כמו בכור אתנהו ומאי חשיבותי' דעוץ שהי' בארצו איוב ש"מ שהיה בימי אברהם שהוגד לו שעוץ בכורו של נחור:
אשר חכמי' יגידו ולא כחדו מאבותם. דרשינן בפ"ק דמכלתין דקאי על ראובן ויהודה שהודו על חטאם לפני אביהם וכתיב לעיל מיניה זה חזיתי ואספרה משמע שבימיו היה הדבר הזה:
שבא זאב וכו'. והשטן הוא הזאב וצאנו הם ישראל והעמיד תייש לנגדו זה איוב שהיה גבור במעשים טובים וע"י מלחמתו עם הזאב ניצולי' הצאן:
אל עויל. זה השטן המתגרה בו:
וע"י רשעים ירטני. ע"י ישראל שבמצרים שלא יתגרה בהם הוא ירטני:
פמיליי' שלו. בני חילו ואנשי עצתו ויותר נ"ל שפירושו מבני משפחתו היה ופמילייא בלשון לע"ז כן:
הירא. בה"א הידועה דמשמע שהיה בהם ירא ה' הידוע ומנו איוב דכתיב בי' ירא אלקי':
שהיו נוטלין מעשר בגרנות. שהשופטים הם הכהני' והלוי' כדכתי' יורו משפטיך ליעקב והם השופטי' נטלו מעשרות בגרנות שלא יבואו כהנים אחרים ויקחו אותן וזה להם לשוחד:
אהבת אתנן על כל גרנות דגן. על הטיית הדין דריש ליה להך קרא:
בימי מלכות שבא היה. כשמשלו ממשל רב:
ותפול. משמע ליה חיל רב וגם גדוד מהכשדים באו עליו:
בימי כשדים היה. דהיינו בימי נבוכדנצר שהיתה ממשלת כשדים חזקה כדכתיב וישימו שלשה ראשי' וגם גדוד ממלכות שבא בא עליו:
ה"ג וכתי' ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב. וה"פ איזהו דור שנתבקשו נשים יפות הוי אומר בימי אחשורוש:
וישראל היה. ולא מהנלוי' עליהם בעלותם לארץ:
לפום כן. אחרי דאמרינן דישראל היה לפיכך למד ממנו ר"י הלכות אבל דין קריעה ועוד ילפינן מיניה דיני אבל במ"ק פ"ג:
היה לי בעולמי גוי אחד וכו'. ופליג אר' יוחנן:
ולא עתיד להיות. כלומר שלא נכתב על שם העתיד:
ופריך מחלפה שיטתי' דרבי שמעון בן לקיש. קשי' דרבי שמעון בן לקיש אדרשב"ל:
והכא הוא אמר הכין. שלא היה מעולם אלא משל הוא:
אלא הוא היה וייסורים לא היו. ובא הכתוב לומר שצדיק גדול היה שאלו באו עליו כל היסורין הכתובין בקרא לא היה בועט:
אליהוא זה בלעם. מסיפ' דקרא דייק הכי וכן בסמוך גבי יצחק:
בן ברכאל. דריש הכי שברך אל שאף שדעתו היה לקללן יצאה ברכה מפיו ברצון אל:
אין הוא הוא. אם אמת הדבר שאליהוא הוא בלעם:
כבר כסה עליו המקום. ולא רצה לגלות תרפתו ואפשר מפני שעשה תשובה ואתה מגלהו אתם עתיד ליתן הדין:
הוא עתיד להתוכח עמך. אליהוא יתווכח עמך שאמרת שהוא בלעם:
הבוזי. זה יצחק שביזה כל בתי עכו"ם בשעה שנעקד ע"ג המזבח שלא יתפארו לאמר שהן עובדין את אלהיהם יותר ממנו שגם את בניהם ישרפו להם באש ואין בעבודת אלקינו כזה שיתנדב אדם נפשו לבורא אבל יצחק בעקידתו התפרסם שאלו יצוה לנו ה' למסור נפשנו לא נעכב ופי' הי"מ דחוק:
ופרשת בלעם. כבואתו ומשליו אע"פ שאינן צרכי תורת משה וסדר מעשיו:
שהיה וותרן. ופירושו שסר מעין הרע:
לית הוא כשר. בתמי' הלא גם האוחז בדרך המיצוע ואין עינו רעה בשל אחרים סר מרע מיקרי:
אלא שהיה מוותר. על קללתו. ולא הקפיד על המחרפי' אותו וה"פ שסר מרע המדובר בו ולא נטרו בלבו והיה כאלו לא אמרו מעולם:
הדרן עלך פרק כשם