מתני' לולב וערבה. לולב לנטילה וערבה להקיף המזבח:

ששה ושבעה. לפי שפעמים דוחין את השבת והן כל שבעה ופעמים שאין דוחין והוו להו ששה ולקמן מפרש להו ואזיל:

וההלל. לגמור כל שמנה כנגד הלולב שהוא מתחדש כל שבעה משא"כ בפסח:

והשמחה. לאכול בשר שלמים בזמן המקדש שנאמר ושמחת בחגך ואין שמחה בזמן המקדש אלא בבשר שלמים דכתי' וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת:

סוכה. לישב בסוכה:

ונסוך המים. בתמידי החג בשחרית:

החליל. בשמחת בית השואבה היו שמחים בחג לכבוד שאיבת המים לנסך ומנגנים בחלילים וכנורות ואותו חליל אינו דוחה לא את השבת ולא את הי"ט:

לולב שבעה. די"ט ראשון דחי שבת ושאר כל הימים שחל בהן י"ט ראשון ונמצאת שבת בחול המועד לא דחין וכן ערבה בשביעי:

גמ' ערבה. להקיף את המזבח הלכה למשה מסיני:

ערבה דבר תורה. ערבה למקדש נמי דבר תורה:

וערבי נחל לשון רבים משמע שתים. ה"ג ערבה וניסוך המים ועשר נטיעות הלמ"מ. וה"פ וניסוך המים לתמידין של שחר של שבעת ימי החג וכל קרבנות של כל ימות השנה אין נסכיהם אלא יין חוץ מתמיד של שחר של ימות החג שצריך שני ניסוכין ועשר נטיעות דתנן בפ"ק דשביעית עשר נטיעות מפוזרות בתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה ודוקא נטיעות דהיינו ילדות אבל זקנות אסור לחרוש בהן מעצרת של ששית ואילך:

בשני. כתיב ונסכיהם וה"מ למכתב ונסכה ואייתר מ"ם:

בששי ונסכיה. ואייתר יו"ד:

בשביעי כמשפטם. וסגי בכמשפט כדכתיב בכולהו ואייתר מ"ם:

ועכשיו למה הן חורשין בזקינות. עד ר"ה כיון דהלכה למשה מסיני שמותר לחרוש בילדות עד ר"ה ש"מ דזקנות אסורות וכיון דהל"מ היא מי יכול לבטלו:

לכך ניתנה. ההלכה מתחלה שאם יראו ב"ד שיש צורך לבטלו שמותרין לבטל:

מיסוד נביאים. מתקנת נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי שהיו ממתקני תקנות ישראל באנשי כנסת הגדולה:

ופריך מה ופליג. וכי פליג ר' חוני' על ר' יוחנן דאמר שהלכות אלו הל"מ הם:

כך היתה הלכה בידם. ודאי דהל"מ היתה אלא שנשתכחו בגלות בבל מרוב ההמון והן הזכירו אותן נקראו על שמם:

שנותנין ב"ד נפשם עליו. להבין הדברים על בוריין או לקיים המצוה כתקנה:

ואתיא. הא דאמרי' שסופן להתקיים בידן כמה שנאמר למשה כהא דא"ר מנא:

כי לא דבר רק הוא מכם. והל"ל כי לא דבר רק הוא לכם אלא ה"ק כי לא דבר רק הוא ואם רק היא אינו אלא מכם מחמת עצלות שבכם שלא יגעתם בו כל צרכו:

בבלייא דאתי מבבל:

תרין מילין. שני דברים עלו בידכם שהן כהלכה:

מפשיטותא דתעניתא. שאין עושין פישוט ידים ורגלים אלא בתעני' ציבור ולא בשאר ימים כ"מ במס' עכו"ם בפר"י:

וערובתא דיומא שביעייא. שערבה של יום השביעי אינו אלא מנהג נביאים שכך אמר רב כהנא שהיה מבבל:

אף הדא מקזתה. דתנן בכריתות פרק דם שחיטה דם הקזה שהנשמה יוצאה בו חייבין עליו ופליגי ר' יוחנן ורשב"ל איזהו דם הקזה וקאר"י כ"ז שמקלח וזהו שעלה מבבל שאין דם הקזה אלא כ"ז שמקלח:

מפקד וכו'. צוה לאותן שחושבין העיבור לקבוע המועדות ע"פ החשבון שיתנו דעתן דלא לקבוע ר"ה ויום ערבה בשבת ואם אי אפשר מוטב לקבוע ר"ה בשבת מלקבוע יום ערבה בשבת דתקיעות אפשר לקיים בי"ט שני א"נ תקיע' דאורייתא ולא צריך חיזוק ערבה דברי קבלה וצריכא חיזוק:

מתני' מצות לולב. בי"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת כיצד:

ה"ג י"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהן להר הבית מע"ש:

החזנים. שמשים שהיו שם לצרכי הציבור:

על גג האיצטבא. בבבלי הגירסא על גב האיצטבא והיא רחבה של הר הבית שהית' מוקפת באצטבאות לישב עליהן ומסוככת למעלה מפני הגשמים:

ע"ג הספסלים היו נותנין אותן:

והזקנים. שדואגים שלא ידחפום למחר כשיבואו לקחת איש לולבו:

ומלמדין. ב"ד את כולם לומר אם יבא לולבו לידי חבירי הרי הוא לו במתנה כדי שלא יהא אצלו לא גזול ולא שאול:

גמ' מתני' אינה אלא כר' דוסא וכדמסיק:

דלא. כמו אלא:

דר' דוסא אמר. גבי לקט קציר דקי"ל שני שבלין לקט ג' אינן לקט ואין כל העניים בקיאין בהלכה לפיכך צריך בעל הבית להפקיר כדי שלא יאכלו העניים בלא מעשר שלקט שכחה ופיאה פטורין מן המעשר והפקר נמי פטור מן המעשר:

הבקר. כמו הפקר:

לעתותי ערב. דוקא אבל לא בשחרית דגזרינן שמא לא יפריש שיחול ההפקר והחילול לאחר לקיטה נמצא שלא הועיל כלום דלקיטה שלאחר אמירה לא מהני מידי:

אין הפקר אנסים הפקר. שמה שבעה"ב הזה מפקיר אינו אלא מחמת אונס שהוא חושש לעניים הגזלנים שלוקטין יותר ממה שמגיע להם על פי דין תורה:

שאין אנו אחראין לרמאין. כלו' אין אחריות הרמאין עלינו לשומרם שלא יאכלו דבר שאינו מעושר לפיכך אין צריך להפקיר וכל הלוקט ג' ואוכלן בלא מעשר אין אחריותו על הבעל הבית:

וקשיא תמן. אמרו החכמים אין להפקיר דבר בשביל האנסים והכא במתני' תנן מלמדין אותן וכו' והיינו בשביל החוטפים והגזלנים שמעינן דמתני' כר' דוסא ולא כחכמים:

א"ר לעזר. מתני' ד"ה היא ושאני התם דעל דעתו הוא מפקיר ברצונו הטוב וחשו חכמים שמא אינו מפקירו בלב שלם אבל הכא בע"כ הוא מפקיר שלא להפסיד את שלו וכדמסיק ואגב אונסי' גמר ומפקיר ויותר היה נ"ל לגרוס בהיפך תמן בע"כ הוא מפקיר והכא על דעתו הוא מפקיר:

ויאות. ושפיר קאמר ר' לעזר:

תדע לך. דהכא בלב שלם הוא מפקיר שהרי כבר בא לידו לולב אחר במקום לולבו שהפקיר:

ה"ג רב מפקד לדבית רב אחי. וה"פ רב היה מצוה לדבית רב אחא ור"ה צוה לחבירים כשתתנו א' לחבירו אתרוג במתנה בי"ט הראשון תתנו במתנה גמורה שלא ע"מ להחזיר:

כהדא וכו'. כהא דר"ה היה נותן אתרוג לבנו במתנה וא"ל אם י"ט היום או למחר הרי הוא לך ואי מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה הא צריך ליטלו ממנו למחר כדי לצאת בו אלא ודאי דבעינן מתנה גמורה:

מתני' ונקרא מוצא. בגמ' מפרש טעמא:

מרביות. ענפים גדולים גבוהים י"א אמה:

אני והו. בגימטרי' אנא ה' ועוד הם שני שמות שבשם ע"ב א"נ מי שאני והוא בצרה על דרך עמו אנכי בצרה הושיעה נא:

ואותו היום. בשביעי:

גמ' ממצייא. היה יוצא מכלל:

מס המלך:

קלונייא. בן חורין ממס של מלך:

ה"ג וראשיהן כפופין ע"ג המזבח. ומזבח גבהו עשרה אמות כיצד יסוד אמה וסובב ה' אמות וג' למעלה מן הסובב ואמה קרנות וכשהן כפופין ע"ג המזבח ע"כ שגבהן י"א אמה:

טעונה ברכה אם ערבה בשביעי טעונה ברכה:

וניטלת בפני עצמה. שאין דבר אחר נאגד עמה דליהוי הוכחה שהיא מצוה:

ויש לה שיעור. לקמן מפרש לה:

ג' בדי. שיש בכל אחד עלין לחין:

וחורנא וכו'. ואידך אמר אפילו בד אחד ובו עלין וכי אמרי' לעיל בפ' לולב הגזול שתהא ערבה ג' טפחים היינו ללולב אבל ערבה שהיו מקיפין בה בפני עצמה בכל דהו סגי:

תני ובעלי מומין. נכנסין להקיף המזבח ברגליהם וערבה בידם וכשמקיף המזבח א"א שלא יכנוס בין האולם ולמזבח וכל השנה אסורים לכנוס לשם:

אמר ליה כשירים היו. הבעלי מומין לכך שלא הקיפו בערבה אלא בזקיפה סגי וכהן בעל מום מותר לקרב לגבי המזבח ל"א כשירים היו שזקפו הערבה ולא בעלי מומין והראשון עיקר:

כיני מתנית'. כן היא שנויה משנתינו אני והוא באל"ף בסופו דקאי על הקב"ה כדכתיב והוא אסור בזיקים כביכול הוא עצמו אסור:

ה"ג ולכה לישועתה לנו לך קרי. וה"פ אף מהאי קרא שמעינן שישועתו של הקב"ה היא ישועתן של ישראל ואע"ג דכתיב לכה בה"א לבסוף קרינן לך כדאיתא במסורה ושמעינן שאף לו נעשית התשועה:

והושע. כתיב כאילו כתיב והושע לה' ל"א מפרש את כמו עם:

ושכינתי בשדה. דטלטול או גלות מיבעיא ליה דלשון שכון לא שייך אלא על הדירה בשלוה והשקט לכך דריש שהשכינה גולה עמהם:

הוצאתך כתיב. חסר כאילו הוציא את עצמו וע"ג דבספרים שלנו הוא מלא מצינו כיוצא בזה שהש"ס חולק:

זו עד שלא נגאלו. דקשה קראי אהדדי דלבנת הספיר אינו כעצם השמים לכך מפרש דרישא כמעשה לבנת הספיר היינו בשעת הגלות כביכול כדי לצער בצרתן של ישראל מניח לבינה תחת רגליו אבל משנגאלו ניתנה הלבינה במקום הראוי לה ובמקום הלבינה היה כעצם השמים לטוהר:

היא וכל ארגלייא שלה. דברים המרגילים והשייכי' לה:

היא וכל פרקמטיא שלה. וכל הסחורות המונחים בה. כך היתה הלבינה שהיו ישראל רומסים במצרים מצויירים לפני הקדוש ברוך הוא היא וכל הצריך לעבודה הלבינה כגון הסלים והחמר ושאר דברים ומהכ"ף שבכמעשה מרבינן הכל:

היתה רשומה. הלבינה ברקיע:

מ"ע וכעצם השמים לטוהר. כלומר מהו כעצם השמים לטוהר וכן מצינו בכמה מקומות בש"ס זה דלשון מאי טעמא הוא במקום שאלת מהו:

שמיא וכו' השמים. כשהן טהורים מן העננים:

עכו"ם עברה עם ישראל בים. היינו פסל מיכה:

ה"ג גוים ואלקיו משמע שהיה להם אלוה אחר מבלעדו:

את הקדש חול. ואלקיו שהוא קודש ואינו נמחק ואתה עושה אותו חול ושרית למחקו:

כאילו עצמך. שהיית בגלות מצרים בצרתן של ישראל וכדבסמוך:

אמר רב אחא. לכך היו מקיפין שבע פעמים זכר ליריחו שהיו מקיפין אותה ביום הזה שבע פעמים:

מתני' גיגיו'. כלים של זהב מלאים מים:

חריות. ענפים של דקל היו מביאין בין בחול בין בשבת ולא ערבה דכתיב כפות תמרים שתים הן אחת ללולב ואחת למזבח:

מיד התינוקות שומטין את לולביהן. הגדולים שומטים לולבי התינוקות מידן של תינוקות:

ואוכלים. הגדולים אתרוגיהם של תינוקות ואין בדבר משום גזל שכך נהגו משום שמחה:

גמ' לא אמר. במתני' אלא קטן כלו' התינוקות אוכלין אתרוגיהן בשביעי לאחר גמר המצוה אבל גדול אסור לאכלו אפי' לאחר שנעשה המצוה:

ופריך לא כן אר"א אפילו נפסל בי"ט הראשון מותר לאכלו. מטעם שאינו ראוי למצותו ולא אקציי' לאתרוג רק כל זמן שראוי למצותו א"כ ה"נ בשביעי כבר גמר מצותו לא יהא אסור אפי' לגדולים:

ומשני תמן. במתני' אע"ג דהוא גמר מצותיה מ"מ ראוי הוא האתרוג לאחרים שלא נטלו עדיין לצאת בו הלכך הוא מוקצה:

ברם הכא. אבל כאן באתרוג שנפסל ודאי אזדא ליה מצותיה שאינו ראוי עוד לשום אדם לצאת בו:

מתני' הלל. לגמור בו את ההלל:

והשמחה. שלמי שמחה:

גמר מלאכול. בשביעי:

לא יתיר. אגד סוכתו לסתרה דהא כל היום חובתו לישן ולשנן ואי איקלע סעודתא אכיל לה בגוה:

אבל מוריד הוא. את הכלים נאים ומצעות נאות שהעלה לתוכה:

מפני כבוד י"ט. שמראה כמכין עצמו לקראתו למקום שיסעוד שם הלילה:

גמ' שמנה ימי החג. אבל דפסח לא שימות החג חלוקין בקרבנותיהן דפרי החג מתמעטין והולכין:

ולילו. בעת אכילת הפסח כדתנן בפסחים הראשון טעון הלל באכילתו ולא קחשיב ההלל שקרו בשעת עשיית הפסח לפי שלא היה אלא במקדש א"נ שלא קרו אז אלא הלוים וי"ח יום כל ישראל חייבים לקרות:

שלמי חגיגה. שלמים שהקדישן ושחטן לשם חגיגה:

אינו יוצא בהן י"ח ברגל. לא משום שמחה דבעינן זביחה בשעת שמחה ולא משום חגיגה דהואיל והוי דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין סברא הוא שישחטו בשעה הראויה לחגיגה:

חגיגת י"ד. ששוחטין בערב פסח עם הפסח וקס"ד בששחטה בי"ד קאמר:

ואין יוצאין בה משום שלמים. שלמי חגיגה:

תיפתר בששחטה ברגל. כגון שעיכב חגיגת י"ד ושחטה בט"ו:

אין זו חגיגת י"ד. דכיון דעבר זמנה שלמים היא ולמה קרי לה חגיגת י"ד:

מאי כדון. מעתה מי יוצאין בהן משום שלמי חגיגה או לא:

עד דאנא תמן. בבבל דר"ז סליק מבבל לא"י ואמר כשהייתי בבבל שמעתי הא דעול' וכשעליתי לא"י שמעתי להא דר' חייא בשם ר"ל ושמעי' דמברייתא דייק לה ר' לעזר שאין יוצאין בו משום חגיגה:

והיית אך שמח. קרא יתירא הוא דכתיב לעיל מיניה חג הסוכות תעשה לך ז' ימים וסמיך ליה ושמחת בחגיך והדר כתיב ז' ימים תחוג וגו' והיית אך שמח:

ה"ג לרבות לילי י"ט האחרון לשמחה או יכול אף לילי י"ט הראשון ת"ל אך חלק וכ"ה במס' חגיגה. וה"פ לרבות לילי י"ט האחרון לשמחה שלפניו לכוללו עם ז' ימים שיזבח שלמים בשביעי כדי לאכול ליל שמיני דהאי שמח מיותר כדפרישי' אלא לרבות שמחת ליל שמיני וכיון דאיתרבי ליל שמיני שהוא טפל ק"ו היום שהוא עיקר שחייב בשמחה ושאר הלילות לא צריכי ריבויי' דימים אפי' לילות במשמע וכי איצטריך ללילי י"ט אחרון דאינו בכלל שבעה וע"כ לילה איתרבי שהוא סמוך לשבעת ימים דקרא:

אך חלק. כל אכין ורקין מיעוטין:

ושמחת בחגך. בא לתרץ למה לא מרבינן לילי י"ט הראשון וממעטין מאך לילי י"ט האחרון וקאמר דכתיב ושמחת בחגיך משאתה מתחייב בחגיגה אתה מתחייב לשחוט שלמי חגיגה ועי"ט עדיין לא נתחייב בחגיגה:

הגע עצמך. אמור לנפשך מי לא עסקינן שחל יום טוב הראשון בשבת אם כן אין שמחה שמונה וכשחל שבת בשאר ימות החג ל"ק ליה דמצי לאכול שלמים ששחטן מערב שבת דשלמים נאכלין לשני ימים ולילה א':

אימת אמרו ההלל והשמחה שמנה. כשחל יום כווב הראשון בחול א"כ ה"ל למתכי במתני' השמחה שבעה ושמנה כדתנן בלולב וערבה:

בכהנים. שאוכלים שעירי החטאת ובמוספי החג הוא שעיר החטאת וכל קרבן ציבור הקבוע דוחה שבת והכהנים אוכלין אותו חי:

צריך אדם. הרוצה לאכול אף בשמיני בסוכה לפחות מקום ד' על ד' בסוכתו שיהא ניכר שאינו מוסיף על המצוה לישב בסוכה שמנת ימים. מבעוד יום. בשביעי דבערב י"ט הוא ואסור לסתור:

צריך לקדש בתוך ביתו. ואיכא היכירא שאינו מוסיף ואין צריך לפחותה:

קידש בבית זה. בשאר שבתות וי"ט של כל ימות השנה אם לא קידש במקום סעודה צריך לחזור ולקדש במקום סעודה א"כ כאן בשמיני אסור לקדש בביתו ולאכול בסוכה דבעינן קידוש במקום סעודה ואם יקדש שנית בסוכה ליכא היכירא וגם מברך ברכה שאינה צריכה:

ה"ג ר' אחא ר"ח רב הושעיא בשם רב:

ערבה עליו. שנוח לו ליישב בסוכה:

מקדש וכו'. וא"צ לפסול סוכתו:

**ולא פליגון.**רב ושמואל:

ה"ג מה דאמר רב בשלא היה דעתו לאכול בבית שקידש מה דאמר שמואל שהיה בדעתו לאכול בבית שקידש וכ"כ תוס'. וה"פ הא דאמר רב שמקדש בביתו ועולה ואוכל בתוך סוכתו אע"ג דאין קידוש אלא במקום סעודה כיון דבשעת קידש היתה דעתו לאכול במקום אחר א"צ לקדש שנית והא דאמר שמואל שצריך לקדש שנית אם היה מתחלה דעתו לאכול במקום שקידש ואח"כ נמלך לאכול במקום אחר צריך לקדש שנית:

ה"ג א"ר מנא אתיא. הא דשמואל כר"ח בר אשי משמיה דרב דאמר לעיל שצריך לפסול סוכתו ואין תקנה לקדש בתוך ביתו דצריך קידוש במקום סעודה אפילו היה דעתו מתחלה לאכול במקום אחר:

ודר' הושעיא. דאמר דסגי בקידוש בתוך ביתו אתיא כריב"ל:

שהן נחלקין בפי'. מהא דר' מנא מוכח שרב ושמואל פליגי ולא כמו שא"ר אבין דלא פליגין:

מתני' מן השילוח. הוא מעיין סמוך לירושלים:

מחזקת ג' לוגין. זהו פחות שבנסכים רביעית ההין לכבש:

שער המים. א' משערי עזרה נקרא כן על שם שבו מכניסין צלוחית שלמים דנסוך החג:

תקעו והריעו בשעת שאיבה:

עלה בכבש. שהיה בדרומו של מזבח:

ופנה לשמאלו. שנסכים נעשין בקרן מערבית דרומית וכשהוא פונה לשמאלו היא הראשונ':

שהיו מושחרין. ודומין לכסף שהוא שחור מן הסיד:

כמין שני חוטמין דקין. חוטם א' בספל א' ונקב א' בחוטמו והכהן מערה בפי הספלים והנסכים מקלחים ויורדים דרך החוטמין על גג המזבח ובמזבח היה נקב שבו היין והמים יורדין לשיתין של מזבח שהן חלולין ועמוקים מאד:

א' מעובה וא' דק. א' מהנקבים מעובה והוא אותו של מים וא' דק אותו של יין שיהו שניהן כלין בבת אחת שהיין ממהר לצאת יותר מן המים:

מערבי של מים וכו'. הספלים היו נתונים אצל הקרן סמוכים זה לזה לפני זה א' לצד מערב וא' לפנים ממנו למזרח:

רי"א וכו'. בתרתי פליג אג' לוגין ואשבעה דקאמר ת"ק ואתא ר"י למימר אף בשמיני מנסכים:

הגבה את ידך. כדי שנראה אם תתן מים מספל לפי שהצדוקין אין מודים בניסוך המים שפעם אחת נסך צדוקי א' את המים על רגליו:

גמ' כדי לעשות פומפי לדבר. לכך היו תוקעין למילוי המים כדי לעשות פרהסיא לדבר:

יותפייה. דמן יותפת:

דר"ע היא. מתני' דתנן שתוקעין למילוי המים אתיא כר"ע דאמר ניסוך המים דבר תורה ולא גזרו שמא יתקן כלי שיר:

תמן תנינן. בזבחים פרק השוחט והמעלה:

ה"ג כן ר"ל אומר ניסוך המים דבר תורה אית תניי תני וכו' א"צ שיהא מילויין לשם חג מה נפיק מן ביניהון מ"ד צריך וכו' וה"פ במאי פליגי הנך תרי תנאי:

צריך שיהא מילויין לשם חג. אם ניסך בחוץ אותן המים שמילא לשם חג בפנים הוא דחייב אבל לא מילאן לפנים פטור:

א"צ שיהא מילויין לשם חג אלא אפי' ניסך מים בעלמא חייב כיון דגם בפנים מנסכין היום מים:

מ"ד צריך וכו'. ר"ל כר"ע דניסוך המים דבר תורה. הלכך בעינן שמילאן לפנים בכלי וראויין להתקבל בפנים וחייבין עליהן בחוץ:

ומ"ד א"צ וכו' ר"ל כרבנן. דניסוך המים בחג דרבנן ובפנים נמי כחולין נחשבין הילכך אפי' לא מילאן לפנים חייב ויותר נ"ל להגיה בהיפך מ"ד א"צ וכו' ר"ל כר"ע ומ"ד צריך וכו' ר"ל כרבנן:

ופריך לית יכול. א"א לומר כן דלמ"ד א"צ וכו' שיהא דרבנן דהא ר' לעזר ודאי כר"ע סובר שהוא דאורייתא:

מה נפיק מן ביניהון. הדרא קושיא לדוכתא מאי בינייהו:

אמר רבי זעירא. איכא בינייהו אם צריך לנסך ג' לוגין בפני' וכן צריך לנסך ג' לוגין בחוץ:

ומ"ד צריך שיהא מילואן לשם חג. ה"ק צריך שיהא בהן כשיעור שמנסכין בפני' דהיינו ג' לוגין ומאן דאמר א"צ וכו' היינו שאין צריכין שיעור וכדמסיק:

פטור. אם לא ניסך ג' לוגין בחוץ:

צריכין הספלים. הנקבים שבספלים צריכין שיהיו סתומים בשעת הניסוך שירא' היין עליו במילואו כאדם שהוא שבע:

שכר לה'. שכר לשון שתייה לשון שביעה ל' שכרות ושמחה ונסיכה:

מה טעמא. מנ"ל:

ויעזקהו. ברישא דקרא כתי' אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו כרם היה לידידי בקרן בן שמן ויעזקהו וגו' וה"פ דקרא אשירה נא בשביל ידידי והוא הקב"ה ובמקומו אני קובל על כרמו שהוא א"י שהוא בקרן זוית השמינה מכל הארצות ויעזקהו בנה להם ערים בצורות מוקפות חומה כטבעת דמתרגמינן עזקא:

ויסקלהו. כאדם המפנה אבנים מכרמו כלומר פונה האומות מפניהם שלא ישבו בארצם פן יחטיאו אותם:

ויטעהו שורק. נטעו גפנים משובחים ולא זמורה אלא שרשין עצמן וזהו הבית המקדש שהיה שורשן ועיקרן לחבבן להקב"ה:

ויבן מגדל בתוכו. בתוך המקדש בנה ההיכל והוא קדש קדשים שהוא מגדל עוז של ישראל בו ירוץ צדיק ונשגב דהיינו הכ"ג שנכנס ויוצא בתוכו ושם נתכפרו עונותיהן של ישראל:

ויקב חצב בו. בבה"מ:

זה מזבח. ששם מנסכין היין שביקבים:

וגם יקב זה השית. מריבויא דגם דרשינן שיתין:

מעשה בימים היו השיתין ומששת ימי בראשית נבראו:

ת"ל חמוקי ירכיך. שהן השיתין שחלולים תחת המזבח כנגד מקום הנסכין וחמוקי לשון סתר כמו חנוק עבר וכמו חלאים שמחוללין ויורדין עד התהום:

לול. ארובה שהיא מלמעלה למטה:

היה בין האולם ולמזבח. בקרן דרומית מערבית ששם השיתין וכן תנן במתני' פ"ג דמדות למטה ברצפה באותו קרן דרומית מערבית מקום היה אמה על אמה וטבלא של שיש וטבעת היתה קבועה בו שבו יורדין לשיתין ומנקין אותן והאולם היה למערב המזבח:

פרחי כהונה. ילדי כהנים:

ה"ג ומעלין אותו שהיה קרוש:

יין קרוש. שנתעפש ונקרש:

ושורפין אותו בקדושה. במקום קדוש בעזרה ומתוך השיתין מוציאין אותו שלא יתמלאו מן הנסכים שכל קרבנות הציבור והיחיד טעונין נסכים חוץ מן החטאת והאשם:

ושורפין אותן. שאסורין בהנאה דקדש הן:

כשם שהיה ניסוכו בקדושה. שנאמר בקדש הסך כך היתה שריפתו בקדושה דכתיב בקדש באש תשרף ואתיא בקדש בקדש בגזרה שוה:

לשון חיבה כתבה התורה. דהל"ל בקדש הסך נסך לה' שכר ל"ל למידרש מיניה לשון שביעה וכו' כאילו הוא תאב ונהנה בניסוכן:

פסק יין קרוש. שהיה בא משניר ודומה לעיגולי דבלה דכל זמן שהיו מנסכין ממנו ע"ג המזבח היה מתברך:

שהיתה מתקפלת. אבל לבנה בעלמא נמי שכיחא:

הוון בעיי מימר. סברוהו בני הישיבה לומר דמתני' כרבנן דשיעור מים ויין שוה של ג' לוגין והמעובה של מים והדק של יין דהיין ממהר לצאת מן הנקב ממים וכדמסיק:

מוציא יין. שהיין דק ממים והשמן דק מיין ודבש דק משמן:

ואפי' תימר חילופין. שהמעובה של יין והדק של מים ומתני' דר' יהודה דבלוג היה מנסך ואף על גב דהיין ממהר לצאת מ"מ כיון דהיין היו שלשה לוגין והמים לא היו אלא לוג א' היה צריך שיהיה היין מעובה כדי שיכלו שניהם בבת אחת:

הקדימן. ניסוך המים למוספין דחג מהו שיהו כשרים:

הדא אמרה. מדילפינן ניסוך המים וניסוך היין מחד קרא ש"מ דניסוך המים דמיא לניסוך היין וכשם שנסכי יין הבאין בפני עצמן מנסכין בלא זבח אף ניסוך המים בחג לא שייכי במוספין:

ניסכן בלילה כשר. דומיא דנסכי' הבאין בפני עצמן דכתיב מנחתם ונסכיהם אפי' בלילה:

לא ינסך למחר. אע"ג דניסוך היין אפי' למחר דכתיב דבר יום ביומו מ"מ דוקא נסכים שאין קבוע להם זמן אבל ניסוך המים שקבוע לו זמן לא ינסך למחר:

ה"ג על שם עבר וכו'. וה"פ לכך אם לא ניסך היום לא ינסך למחר משום דקי"ל עבר זמן עבר קרבנו:

מרבים במים. דקאמר ג' לוגין מים היו מנסכין:

וממעטים בימים. שאינן מצריכין ניסוך המים אלא ז' ימים:

ר"י ממעט במים. דאמר בלוג היה מנסך ומרבה בימים דאמר ניסוך המים כל שמנה:

היא דפרה היא דסוכה וכו'. אותו הצדוקי שעשה מעשה הצדוקים בפר' שאומרים במעורבי שמש נעשית הוא נמי הצדוקי שעשה מעשה הצדוקים בניסוך המים והוא העושה מעשה הצדוקים ביה"כ לתקן מבחוץ ולהכניס מבפנים:

או דפרה וסוכה. היה צדוקי אחד ודיה"כ היה כהן אחר:

או דפרה ויום הכפורים. היה כהן אחד ודסוכה כהן אחר וכדמסיק:

מאן דאמר ביום הכפורים לא באו ימים קלים עד שמת. איכא למימר תלתיהון עבד דבין יה"כ לסוכות שרף הפרה ובסוכו' מת ברגימת האתרוגים:

וכמין פרסת עגל יצא מתוך חוטומו. משמע שמת מיד בצאתו מבית קדשי קדשים ובסוכה נמי תנן ורגמוהו כל העם באתרוגיהן א"כ בסוכות מת וע"כ לומר ששנים היו:

שטימאתם בית אלקינו. כדכתיב אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אהל מועד:

בו ביום. שרגמו את הצדוקי באתרוגיהן:

נפגמה קרן המזבח בזריקת אתרוגיהן:

גוש של מלח. חתיכה עבה של מלח:

שלא יהא נראה כפגום. כלומר לא שיהא כשר לעבודה בסתימה זו אלא שאין כבודו של מזבח שיהא נראה כפגום ולא היה אפשר לתקן לגמרי שהרי ביום טוב היה:

קרן. אבן אמה על אמה ברום אמה על כל קרן של המזבח:

ויסוד. היינו אמה כניסה ראשונה:

אפילו אותן שכתב בהם ודמות פניהם וגו' ' והן המלאכים וא"כ מהיכן בא המלאך לפני' לחבטו:

בשעה שהוא נכנס כדרכו. ומקיים מצות העבודה כתקנה הוא דאסור לכל אדם להיות שם אבל זה שלא עשה כתיקונו מותרים להיות שם:

מתני' שאינה מקודש'. שלא נתחנכה לעבודת המזבח שתהא קדושה לכלי שרת דקי"ל כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכן. היה ממלא מן הכיור. אף על פי שהכיור הוקדש לכלי שרת ומקדש את מימיו אין נפסלין בלינה שהיו משקעין אותו מבערב כדאמר ביומא אף הוא עשה מוכני לכיור שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה:

שהיין והמים המגולין. היינו טעמא דנתגלה היה ממלא מן הכיור ולא היה מנסך מהן שהמים והיין המגולין פסולין לגבי המזבח:

גמ' וקדשת את המזבח. ברישא דקרא כתיב ומשחת את מזבח העולה ואת כל כליו וקדשת את המזבח וגו' מקשינין כלים למזבח מה המזבח אינו מקדש אלא מדעת שאם העלו חולין ע"ג המזבח ודאי אינו קדוש אלא אם כן שהקדישן מתחלה אף כלים אינן מקדשן אלא מדעת שנתן לתוכן ע"מ שיקדשו וקשיא ליתי חבית מקודשת ויתן לתוכו מים על דעת שלא יהיו קדושים ואין הלינה פוסלת בהם:

חזקיה אמר שלא יהו אומרין ראינו מים שנתמלאו לקידוש ידים ורגלים נפסלין בלינה. שמא יאמרו לקידוש ידים ורגלים מלאים שאין מקדשי' ידים ורגלים אלא מכלי שרת דומיא דכיור שנמשח בשמן המשחה ומים שנתמלאו לקידש ידים ורגלים פסולין בלינה ויאמרו מים שפסולין בלינה כשירים למי החג. מי החג נפסלין בלינה. דמאן דחזי להו למחר דשקלי להו מתוך כלי שרת סבר לדעת שיקדשם בכלי ניתנו בו מאתמול וקא חזי דמנסכי להו ויאמרו אין לינה פוסלת במי החג ונפקא מיניה חורבא:

ר' יוחנן אמר. לכך מילאו חבית שאינה מקודשת מפני מראית העין ולא ידעינן אם חושש לדחזקיה או לדר' ינאי:

ה"ג אין דברי הכל. וה"פ או שחשש ר' יוחנן לדברי שניהם:

מי סוטה נפסלין בלינה. איידי מי החג מייתי ליה הכא ובסוטה הגירסא ר' פדת ר' יוחנן:

כל שאין ממנו למזבח. כגון מי סוטה שאינן עולין ע"ג המזבח אין הלינה פוסלת בהן ופליג אדר' פדת:

הוון בעי מימר. סברוהו למימר שאם עבר והביא מים או יין המגולין ע"ג המזבח כשר ומתניתין איירי בלכתחילה:

מדבר שהוא מותר לישראל. וכיון דמקרא אסור אפי' בדיעבד נמי אסור:

עד כדון מים. הוא דאסור מקרא דמשקה ישראל אלא יין מ"ט אסור הא אפשר לעבריה במסננת והארס של נחש צף למעלה ואין הגילוי אוסרתו וכדתנן בפ"ח משמרת של יין אין בו משום גילוי וממתני' משמע דוקא יין מהני משמרת אבל למים לא מדנקט משמרת של יין ולא נקט סתמא משמרת אין בו משום גילוי א"ו כדפרישית:

המשמח אלקים ואנשים. רישא דקרא ויאמר להם הגפן החדלתי תירושי המשמח אלקים. ואנשים ואע"ג דעבריה במסננת אינו משמח אנשים שמתייראים לשתות ממנו אולי נשתייר בו מארס נחש הלכך אף יין מגולין שעברן במסננת אין מקריבין לגבי המזבח:

הדרן עלך פרק לולב וערבה